קשיים ביציאות אצל ילד בן 3

שינוי ביציאה והופעה של צואה קשה בזמן מעבר מהנקה לתמל או לאוכל מוצק מוכר ונפוץ.לעיתים העצירות היא זמנית וחולפת ולעיתים הופכת להרגל.ההרגל נוצר בעיקבות מעגל קסמים: הכאב שחש התינוק בזמן יציאה קשה מפחיד אותו וכתוצאה מכך בפעם הבאה שחש צורך ליציאה מתחיל להתאפק כדי לנסות למנוע יציאה וכך למנוע כאב חוזר.תבנית זו הופכת להרגל אשר מלווה את הפעוט במשך חודשים או שנים.הדרך לשבור את מעגל הקסמים היא בעזרת מתן חומר מרכך צואה בשתיה,כך שהיציאה תהיה תמיד רכה ואז תצא בקלות ולא תכאב.כאשר יעברו מספר חודשים של יציאות רכות ונעימות ללא כאב הילד בהדרגה ילמד שכבר לא כואב ביציאה ויפסיק להתאפק.רק אז מפסיקים בהדרגה את הטיפול.לפי התאור שלך זו גם הבעיה אצלכם.הבן פוחד לשבת על האסלה עד לרגע שבו "ממש חייב" כלומר עד לרגע בו אינו יכול עוד להתאפק.אך הוא יושב חרד ואומלל.כדי להקל עליו את היציאה ולמען הצלחת הגמילה אני ממליצה טיפול במרכך צואה -נורמלקס או פגלקס מומס בשתיה לפי ההוראות על גבי האריזה .מינון הנכון הוא זה שגורם ליציאה רכה כל יום ואם כעבור שבועיים של טיפול היציאה עדיין קשה אפשר לעלות מעט במינון מעבר לרשום על האריזה לפי הצורך. הטיפול חייב להמשך לפחות חצי שנה ואז לרדת מאד לאט במינון לבדוק אם כבר השתחרר מהרגל להתאפק.

נא לשים לב שהתגובה הקודמת לא נכתבה על ידי (ד"ר צנגן) . להלן הערותי: עיסוי עדין של הבטן והנעת רגליים לתינוקות,פרוביוטיקה, כלכלה מאוזנת שכוללת ירקות ופרות,ופעילות גופנית מתונה אכן המלצות מתאימות לטיפול בעצירות. שימוש בברזל עדין מומלץ במקרה של טיפול מונע בלבד ולא במקרה של אנמיה כי כמות הברזל נמוכה. טיפול הומאופטי אינו המלצה רפואית אך איני שוללת ניסיון טיפול שמוגבל בזמן. בעיות רגשיות שמצריכות טיפול פסיכולוגי הן נדירות.לרוב המרכיב הריגשי הוא תוצאה של חווית כאב ביציאה קשה ולא בעיה ראשונית. הגורם החשוב ביותר בהצלחת הטיפול הוא התערבות מהירה לריכוך היציאה והפסקת הכאב הכרוך ביציאה.