התמכרות לעבודה: גורמים אפשריים, מצבים דומים ומאמרים

אובססיה: "נשלטים" או "שולטים"?

מקרצפים כל היום ומרגישים שזקוקים לטיפול? גאים בניקיון - ובטוחים שכך צריך להיות? מה ההבדל בין הפרעת חרדה טורדנית-כפייתית להפרעת אישיות כפייתית? רבקה מקרצפת ומסדרת את הבית מספר פעמים ביום: כל פירור על המרצפות הלבנות מקפיץ אותה, היא מסתובבת עם סמרטוט ביד, מוכנה לנקות כל גרגר אבק. הדבר מלווה חרדה, מתיש ומייגע אותה, גוזל ממנה זמן ואנרגיה - וגורם לה מצוקה רבה, שבגללה פנתה לטיפול. לאה נוהגת בצורה מאוד דומה בכל הקשור לסדר וניקיון, אך היא גאה על כך שאצלה בבית כל כך נקי - עד שאפשר לאכול מהרצפה. מה מבדיל בין השתיים? לשם כך, עלינו לעסוק בקשר (ובהבדל) שבין הפרעת חרדה טורדנית-כפייתית (OCD) להפרעת אישיות כפייתית - וזאת נעשה במאמר זה.מהי הפרעה טורדנית-כפייתית? מדוע ניתן לומר כי היא "לא הגיונית ולא רצונית"?הפרעה טורדנית-כפייתית (OCD) היא הפרעת חרדה, שבה האדם עסוק במחשבה מעוררת חרדה שצצה במוחו שוב ושוב, באופן לא רצוני - וגורמת לו סבל רב...
ללמוד עוד על התמכרות לעבודה
העייפות הבלתי נסבלת של הקיום-תמונה

במשך שנים התעלם הממסד הרפואי ממטופלים שהתלוננו על תשישות...

מאת: מערכת zap...
12/12/2002
אובססיה: "נשלטים" או "שולטים"?-תמונה

מקרצפים כל היום ומרגישים שזקוקים לטיפול? גאים בניקיון -...

מאת: פרופ' גידי...
03/07/2016
התמכרות לעבודה-תמונה

ה"וורקוהוליק" דורש מעצמו את הבלתי אפשרי, ומצוי במרוץ...

מאת: פרופ' פנחס...
23/08/2011
מחפשים את הרופאים הטובים בישראל להתמכרות לעבודה?
יש לנו את המאגר המושלם עבורכם
קרא עוד

התמכרות לעבודה: תשובות ממומחים וייעוץ אונליין

תשובות לשאלות

בגיל 48 הבנתי שאני מוצלח אבל וורקהוליסט. התחילו ניצני בעיות בריאות. השמנה טיפה שינה לא כמו פעם ובכלל. זה היה ברטרוספקט סוג של מאניה! עליה עם שיאים ללא הפסקה זה תאור נכון להגדיר וורקהוחיזם כמאניה עם הרבה שיאים ללא הפסקה? בכל מקרה, החלטתי להוריד הילוך וכמעט ל20 ווליום עבודה. זו היתה החלטה קשה נגד האוטומט החברתי. הרגשתי שאני חייב לפעול ככה. וזה די עובד המשקל אוזן וגם הגוף בכלל. שאלתי נוגעת לתהליך שהתרחש בעקבות השינוי, הרבה חלונות חברתיים אישיים נמוגו ונעלמו. ואני ממש לא מרגיש חוסר. כן נהנה מחברת אנשים שלא במסגרת עבודה. האם במצב אופטימלי ניתן להגיד שהנוגד מאזן ורקוהליזם זה סכיזואידיות מסוימת בעניני עבודה? אם לא מה המאפיין הנפשי שנוגד את התופעה הוורקהוליסטית? כזה שיכול להגדיר מצב שמנטרל את השורש של הוורקהוליזם. דרך אגב ברור לי שוורקהוליסטים הם אצל הרבה סוגי אנשים אבל משהו מאחד אותם לא? ומה נוגד או התופעה?

שלום אופק, אתה משתמש שלא לצורך ביותר מדי שמות של הפרעות נפשיות בצורה לא נכונה ולא רלוונטית למצבך. לא מאניה ולא הפרעת אישיות סכיזואידית אינן רלוונטיות למצבך. וורקוהוליזם בפני עצמו אינו מהווה הפרעה נפשית, אם כי הוא אחד מהקריטריוניים לאבחון הפרעת אישיות כפייתית: http://www.giditherapy.co.il/?p=1088 אם אתה נהנה מחברת אנשים מחוץ לעבודה, ברור שאינך סובל מהפרעת אישיות סכיזואידית. אנשים סכיזואידים מעדיפים להימנע מחברת אנשים ואף נוטים לבחור בעיסוקים שאינם מחייבים מגע רב מדי עם אנשים. רבים האנשים ששומרים, מדעת או שלא מדעת, על הפרדה בין חיי העבודה וחיי החברה שלהם ורבים לא היו רוצים לראות מחוץ לעבודה את אותם אנשים שהם נאלצים לעבוד איתם. במידה והוורקוהוליזם שלך הוא אכן חלק ממבנה אישיות כפייתי שגורם לך עימותים עם הזולת וכתוצאה מכך חרדה, דיכאון או מצוקה אחרת - בהחלט קיים מקום לשקול התייעצות עם איש מקצוע. צריך לבדוק יותר לעומק מה הייתה הסיבה להתמכרותך הקיצונית לעבודה והאם סיבה זו באה על פתרונה או עתידה להתבטא בצורה אחרת. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

שלום פרופסור, תודה על תשובתך שעזרה לי להבין את שתי הגישות של הטיפול בocd. האם תןפעת הocd ביטוייה הנפוץ "החיובי" כביכול הוא בוורקהליזם? בדרך כלל? או שזה נובע מעצם העובדה שרוב זמננו מוקדש לעבודה ובדרך זו זה הפך מעיין מנגנון מרכזי שדרכו הבעיה מתבטאת? אם כך האבחנה שציינת בין הגישה של להיות עסוק כל הזמן שמהווה מעין ריפוי בעיסוק , לבין הפחתת הגירויים , כולל וורקהליות וזמן עבודה, שמציב גירויים שרק מגבירים את העיסוק האובססיבי במעטה שבו למעשה מתחזקים את האובססיה רק בצורה מנותבת להצלחה כביכול. אם הבנתי נכון אז האם הגישה שבה הונחתי בהפחתת הגירויים וכן בחירה בעמידה מול החרדה שמתעוררת מבלי לברוח ממנה היא דרך חיים אמיתה יותר כדבריך, משמעותה הפחחת עומס עבודה בפועל וכן החשפות לגירויים שמעוררים חרדה, עד שהחרדה עצמה שעומדים מולה חולפת מעצמה ויש הקלה וצבירת חוויה חיובית שמשמעותה הנה זה מצליח לי- אני מתגבר. השאלה שעולה מבחירה זו אם למרות האומץ שבכך האם אין בזה סוג של מנגנון המנעות מסוים, דילול מצבים ודילול חוויות החיים? עד כמה ואיך יש לאזן בין המצבים? בין גירויים וכניסה לאובבסיה לבין החשפות לחרדתיות ועמידה מולה,אשר יש בה גם צורך בהפעלת מנגנון המנעותי מסוים מחויות החיים הנופלות עלינו מדי יום. תודה.

שלום איקון, התמכרות לעבודה ממלאת תפקיד של בריחה מבעיות אחרות. לכן, עצם הפסקת ההתמכרות בלי טיפול מעמיק יותר בשאלה ממה אתה בורח והתמודדות חזיתית עם מה שאתה בורח ממנו אינה מספקת. במצב כזה עדיף להמשיך בהתמכרות לעבודה שאכן ממלאת תפקיד של "ריפוי בעיסוק" או הסחת דעת. אם אתה רוצה לפתור את הבעיה מן השורש, תצטרך לפנות לטיפול פסיכולוגי. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

אני גיליתי לעצמי לפני שנתיים שאני מכור לעבודה. וורקהוליק. אבל לא מובן הטכני בלבד אלא בסטטוס המחשבתי. למעשה נהייתי ער לכך שמרבית הזמן המחשבתי הוא סביב העבודה. גם בשעות הפנאי הכל היה מחשבות על עבודה. נקודת השינוי קרתה שהבנתי שאני לוקח התחייבויות לשנים של עבודה בסגנון כזה. זה קרה בעקבות שיבושים שקרו עם עמיתים לעבודה שחשתי שאינם מסורים למשימות כמוני. שמתי לב שהם למרות העומס מצליחים להתנתק ואני בהמתנה כל הזמן. הבנתי שאני שונה ושהמצב הוא שאני לא מרפה ממחשבה על העבודה. אולם כיוון שאני לא הצלחתי להפריד מחשבתית בין עבודה למשהו שאינו עבודה ובעיותיה החלטתי להכניס את עצמי לתהליך גמילה על ידי כך שהפחתתי את כמות המטלות והנושאים בעבודתי. אני פרילנסר. זה כמעט שנתיים ככה. בשלב הגמילה זה היה נורא אני לא במצב עבודה והמוח עסוק בעבודה. גם שהמטלות פחתו זה המשיך עד לשלב מגוחך שבעיות קטנות העסיקו אותי כי זה מתחום העבודה. רק לפני זמן לא רב נוצרה פריצת דרך לא נכנעתי לצורך ליצר מטלות עבודה. ובבת אחת הרגשתי פריצת דרך במחשבה רוב המחשבות עברו לאיך להינות מהזמן שהתפנה כאילו המוח התרוקן מהדיסקט הישן. התחלתי מעשית למלא את הזמן מתוך התעוררות ספונטנית בהנאות פנאי מקניות ספרים טיולים קצרים ונסיעות. אני כמעט מתמכר לכיף שבזה. כעת נצרב לי במח שאין כל דרך חזרה למצב הקודם. אני מרגיש שאני בצד הדני המנוגד לוורקהוליזם. מתמכר להנאה של חוסר יעדי הצלחה בעבודה. פשוט ככה. מרוויח פחות וזה לא אכפת לי. השאלה איך לשמר את תחושת הסף הטובה שהשגתי כי הגבול דק ובכל זאת לחזור לעבוד או שבכלל אין בעיה עם המצב שלי כרגע. לי זה נראה שמצבי כיום זה המצב הנכון לחיים תקינים. הגוף ממש מגיב טוב לסדר הזה. אבל זה מאוד לא מקובל. אני סקרן לדעת איך ליצור סינטזה בלי לאבד את התחושה הנכונה שעמלתי קשה להשיגה . ההרגשה שהשגתי שפשוט נעים לי עם המצב כפי שהוא כיום הקצב המרחב. מהכירותך עם הנושא זה מצב שיכול להתקיים לאורך זמן או שיש סוג של שילוב בלי לחזור למצב מחשבתי וורקהולי.

שלום עודד, ראשית, אתנצל על העיכוב הגדול בתגובה עקב חופשה ותקלות שונות בפורום. שנית, התמכרות לעבודה כשמה כן היא - סוג של התמכרות. אתה כותב שגם כשיצאת לנופש מהר מאוד "התמכרת" לתחושה הנעימה ואני חושב שהבחירה במילה "התמכרות" אינה מקרית. ככל הנראה, יש לי בעיה בוויסות או במינון של הדברים שאתה אוהב והייתי בודק אם אתה "מתמכר" או "נסחף" בתחומי חיים נוספים. לפעמים כל הנטייה להתמכר מתרכזת בתחום מסוים (למשל, עבודה) ולפעמים יש רק תחום אחד שאנו מודעים לו אך בבדיקה מעמיקה יותר מסתבר שהאדם מתמכר בתחומי חיים נוספים (אכילה, פעילות גופנית, פרפקציוניזם שמופיע לא רק בעבודה ועוד). המנגנון הזה, שמאחוריו האמונה של "או הכלום או לא כלום", הוא זה שיש לטפל בו. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

שלום,אני בת 26 וחמש שנים האחרונות,סיבכתי את עצמי. הייתי מתבגרת שמנה (89 קילו) אבל מעולם הדבר אינו הפריע לי. הייתי מקובלת וההורים שלי מעולם לא העירו לי או התייחסו לזה באופן בעייתי. לקראת הגיוס,החלטתי ללכת לקרבי והפסקתי לאכול פחממות וסוכרים וירדתי 18 קילו. הגעתי לצבא במצב סביר ביותר ורזיתי עוד במהלך השירות. לקראת השחרור,דווקא כשרזיתי,התחלתי להתעסק בעצמי באופן אובססיבי. איך שהוא הזמן עבר והיום אני שוקלת 55 קילו,עברתי תאונת דרכים די קשה ולא יכלתי להמשיך להתאמן וכל מה שיכלתי זה בעצם להרעיב את עצמי.. כשהמצב השתפר,החלטתי ללכת לטיפול כשהבנתי שהנתעסקות בזה,היא מוגזמת,ומפעת עבודתי כגננת מובילה בגן ילדים,האחריות הייתה כבדה ונקיפות המצפון שלי הולכות וגודלות..אני בטיפול והמטפלת שלי כבר שבועיים וחצי לא בארץ והמצב שלי רע. לא שאני מרעיבה את עצמי עכשיו,אבל לא מצליחה לאכול ומרגישה שאני לא מסוגלת לקום,רוצה לעשות דברים אבל רק מהמחשבה על לקום ולעשות אותם,גורמת לי לבכות,מרגישה ריקנות כואבת נורא ובדידות ומן הרגשה שאין לי דרך לצאת מזה. איך יוצאים מזה? אני מבינה את הצרה,המטפלת שלי כבר הציעה שאתאשפז,אבל אני בן אדם וורקוהוליק ביותר ואוהבת לעבוד והעבודה בגן היא עבודה שמעניינת אותי וחשובה לי ואני לוקחת אותה ברצינות ואני לומדת במסגרת אקדמאית ולא מרגישה שיכולה לשים הכל בצד ולהתאשפז. ומצד שני,זה בלתי אפשרי ככה.. אני לוקחת כדורים. וזה עוזר ביומיום לתפקד,אבל המחשבות על השומנים והסוכר והבטן והרגליים והידיים.. זה לא עוזב אותי אפילו לא בלילה.. שלשום בלילה הייתי כל כך ריקה ומתוסכלת שברגע של טיפשות והרגשה לא ברורה,פשוט גזרתי לעצמי את השיער.. אני יודעת שהפורום לא במקום טיפול,אבל הפסיכולוגיתשלי לא כאן ואני לא מעוניינת לכתוב לה בחופש שלה,ובכל זאת צריכה עזרה.. או סתם מילים מעודדות,אופטימיות,אולי עצה? משהו אלטרנטיבי שהוא לא טיפול ארבע פעמים בשבוע וגם לא אישפוז שירתק אותי מחיי.. תודה וסליחה על המגילה,חיפשתי גם לפרוק איך שהו,ולא רק למצוא פיתרון..

היי מיק הן מתוך מה שכתבת והן מתוך הפתרון המתחשב שמצאת (לכתוב כאן במקום לפסיכולוגית שלך בחופשה), ניתן ללמוד שהנך בחורה חכמה ויצירתית. נשמע שמאד מאד סוער אצלך בראש ובלב. לפעמים, אפשר להרשות לעצמנו להניח לרגע בצד את המחשבות, הדאגות והאובססיביות ולנסות לחשוב מה מתוך ההיכרות שלנו עם עצמנו הוא הסחת הדעת הטובה ביותר. נסי לחשוב מה מכל הדברים שאת עושה/אנשים שאת מכירה/מקומות שאת אוהבת/פעולות שאת עושה - תופס את תשומת לבך בצורה המקסימלית. אני מתכוונת לדברים שאינם פוגעים בך באופן עקיף כמובן. נסי פשוט להגיד לעצמך שעד שהפסיכולוגית חוזרת כל מטרתך היא להעסיק את הראש בדברים שלא קשורים לקושי. תאמיני לי שזה יכול לעבוד. אבל את צריכה באמת להסכים להניח לכך בצד לכמה ימים ולדעת שהמחשבות לא יברחו לשום מקום ותוכלי לחזור אליהן כשהפסיכולוגית תהיה אתך. מעבר לכך, נשמע לי שבמקום אשפוז ניתן לחשוב על טיפול אינטנסיבי יותר ואולי לערב עוד גורמים טיפוליים כגון תזונאית שמומחית בהפרעות אכילה. מה דעתך?

אני מבינה מה שאת אומרת על להניח למחשבות והאובססיביות ואני מטופלת אצל פסיכיאטרית ותזונאית ופסיכולוגית-ואני מודה,שתמיד מרגיש לי שהמחשבות והעזרה שבה אני בוחרת להשתמש,הן מעל כל יכלת הבנה של כל הגורמים המטפלים בי. אני מציירת ומצלמת וכותבת ותמיד אעשה את הדברים הללו,ובכל זאת,עכשיו אני לא מצליחה,לא יודעת אם זה קשור פסיכולוגית לזה שהפסיכולוגית שלי לא כאן,או כי מאסתי מהטיפול איפה שהוא בדרך,ומרגישה שלא משנה כמה אהיה מטופלת,זה לא יעבוד. זה חזק ממני לא חשוב כמה אני מבינה את מצבי ובאיזו רמה עלי להסיח את דעתי כרגע מן הנושא,אני מבינה שאני בדיכאון ואני מבינה שיש תמיד מקום בראש שלי שנשאר בריא,נקי,שקול,הגיוני,אבל הוא נפתח ומתקבל על הדעת רק כשאני בעבודה,שם הכל צריך להיות מחושב,כל מילה וכל תנועה שלי נלקחת בחשבון כשילדים סביבי ואיך הם רואים אותי. ואולי גם ולא תמיד-לא שופטים אותי.. הכל ברור לי ועדיין קשה מאוד שלא לחשוב.. הריק הזה מגיע בלילות ולא מניח לי לישון ולא מניח לי לשכב בשקט בלי להזיז את הרגליים ובלי לשנוא את הדרך בה אני הולכת. זה קשה ומתסכל כשמודעים להכל,או לפחות כך אני מרגישה,שאני יודעת בתוך ההפרעה הזו הכל.. כמעט יכולה לטפל באנשים עם אותה ההפרעה,יודעת מה לומר להם ואיך כדאי לדבר איתם,וכשזה מגיע אלי,הכל מתרוקן ואני נשארת מובסת וריקה. מחכה ולא מחכה שהמטפלת תחזור.. כי היא יכולה להוציא אותי מזה,או ממש לא לעשות כלום.. תודה גילי.