בן 11 עם קושי רגשי
דיון מתוך פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים
שלום רב אני אם ל-3: בן 11, בת 15 ובת 5. בני בן ה-11 ילד רגיש, פיקח ויצירתי. תלמיד טוב עם ציונים טובים, פרט לקושי נקודתי במתמטיקה. בשנה האחרונה אני מרגישה שהילד סובל. יש לו קושי בניהול דחפים, הוא נורא מתעצבן כאשר לא מצליח במשהו, יש לו סף תסכול נמוך, הוא נמנע ממשימות קטנות כגון לקבוע עם חבר מפגש או לתקן מבחן בחשבון או לעשות לבד שיעורי בית. תפיסת המסוגלות העצמית שלו נמוכה והדימוי העצמי שלו נמוך. יש לציין כי הוא יודע להעסיק את עצמו יפה אך כשהוא משתעמם כל סביבת הבית יודעת מזה... הוא ילד חברותי אך לא קל לו במצבים חברתיים. הוא לא מהמקובלים בכתה אך לא ילד דחוי. כשבאים אליו חברים הוא משחק איתם אך לא תמיד יודע איך להתנהג איתם ומשתעמם מהם די מהר. הוא מתעצבן בקלות ויש לו לעיתים התפרצויות זעם, בבית ובבית הספר. בביה"ס זה קרה לו פעמיים ובעקבות זאת המחנכת קראה לי לשיחה עם היועצת. היא ממש נבהלה. לדבריה הבן שלי מקסים ותלמיד טוב אך התפרצות כזו שבאה ללא טריגר מסוים מאד מדאיגה. גם המחנכת חושבת שהילד סובל. היועצת המליצה לקחת אותו לטיפול פסיכולוגי. יש לציין כי התחלנו בטיפול עם פסיכולוגית בקיץ האחרון בעקבות התפרצות שהיתה בשנה שעברה אך הרגשנו שאין התקדמות והזמן מתבזבז לכולנו והטיפול הופסק על ידינו. בקיצור, כעת צעד לפני גיל ההתבגרות חשוב לי מאד לעזור לו ולחזק את בטחונו. חברה שלי שהיא פסיכולוגית המליצה על אבחון של SCD -הפרעות תקשורת ורק לאחר מכן פגישה עם פסיכולוגית שתנתח את הנתונים. אינני בטוחה האם נכון לאבחן ואז להיפגש, אינני רוצה שיגדירו אותו לפני שמדברים אתו. אני ממש בדילמה ומרגישה שאני חייבת לעזור לבן שלי. אשמח לשמוע את המלצתכן לגבי אופי הטיפול . בתודה , דנה
שלום דנה, טיפול לא סותר אבחון ואבחון לא סותר טיפול. יש שיאמרו שכדאי להתחיל דווקא מאבחון על מנת לסמן את הכיוון הטיפולי, אבל אני מציעה לכם להתחיל ממה שמרגיש לכם יותר נכון כהורים אם ממילא אתם הולכים לבצע את השניים. מה שכן הייתי מציעה לכם הוא לשקול את האפשרות של אבחון פסיכודיאגנוסטי שמספק תמונה רחבה יותר על אישיותו ומצבו הרגשי והקוגניטיבי של הילד, כשהיתרון של אבחון מהסוג הזה הוא שהוא לא מראש מכוון אל עבר אבחנה מסוימת, אלה בוחן את מצבו של הילד באופן כללי וכך יכול לאותת לעבר כיוונים שונים (כמו למשל המשך אבחון דידקטי, אבחון קשיי תקשורת, אבחון נוירולוגי או לפעמים אפילו מצליח לספק אבחנה). יתרון נוסף הוא שהפסיכולוג הקליני שמבצע את האבחון, מתפקד כל העת גם כקלינאי שמתרשם מהילד ומהאינטראקציה איתו, כפי שאת כאם היית רוצה שיקרה. בכל מקרה אכן חשוב מאוד כרגע למצוא לבנכם מרחב שיאפשר לו לבחון (גם בעצמו) מה חוסם אותו, מה מפריע לו ומייצר אצלו מצוקה (זאת כמובן על מנת לדעת כיצד לסייע לו). עליכם כהורים לקחת חלק בטיפול (כלומר לקבל הדרכת הורים) ולהיות בקשר רציף עם המטפל. עוד נקודה קטנה, אל תצפו ל"שינויים מהירים". תהליך טיפולי יכול לפעמים לקחת זמן, עליכם להתאזר בסבלנות ולהיות מוכנים לפרגן לבן שלכם מקום משל עצמו בו הוא יוכל להביא את עצמו בקצב שלו ובדרך שלו על מנת להצליח למצוא ולקבל את מה שהוא צריך כדי להרגיש יותר טוב. כל טוב, ירדן פרידון ברשף
שלום ותודה על התגובה. האם אבחון פסיכודיאגנוסטי נעשה ע"י הפסיכולוג המטפל, האם עליי לבקש זאת?
מנהל פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים
