למה אני לא רזה?????????????????!!

הייתי נותנת המון כדי להיות אנורקסית, בחיי... כמה שיותר רזה - יותר יפה. אני שנים עם אכילה כפייתי, אני על המאה וחמש קילו כרגע, וזה אחרי שירדתי 18 קילו..... יש לי מלא חברות אנורקסיות - אני מבינה שהן סובלות ושזו מחלה וןכל זה, אבל לעזאזל להיות שמנה פרה הר שומנים כמוני - זה לא יותר טוב. אני כבר שנה וחצי עם הקאות, ונמאס לי כבר מהכל. רק אוכל אוכל אוכל, לא יכולה להפסיק לאכול, כי חרא לי בנשמה. לפחות אני התחלתי עם פעילות גופנית לפני כמה חודשים, וזה טוב. לפני בערך חודשיים היה לי קטע של צום של כמה שבועות, מלפפון ביום הייתי אוכלת, אבל נשברתי והתחלתי לזלול שוב. ונמאס לי מההקאות, זה מגעיל! כל יום איזה 6 הקאות! כבר דם יוצא לי כל הזמן! והקיבה שלי בכלל דפוקה - יש לי כאבים אדירים. אני פרה פרה פרה שמנה שמנה שמנה שמנה הר שומנים, זה מחריד! אפילו הייתי במחלקה פסיכיאטרית בגלל כל העסק הזה. איך אפשר שלא לשנוא את עצמך כשאתה הר??? אני שונאת את עצמי. איכסה. אני אוהבת רזון, זה יפה, גם אני רוצה. למשל קליסטה פלוקהארט, אלי מקביל, שכולם אומרים שהיא ממש רזה - זהו, שלא, היא מדהימה. נכון שעל החברות האנורקסיות שלי אני צורחת שיאכלו, אבל אם רק יכולתי לצום ככה חודשיים, זה היה מעולה. וכן, אני כבר יודעת הכל על איך שהגוף מגיב לזה, יודעת, כבר שמעתי הכל, מיליון דיאטניות סיפרו לי, וכבר נמאס לי. אני עצובה. זה קשה כל כך. פרה אני, בולסת מלא מלא מלא! היום כיפור - בודאי שאצום. אבל לפני אני יעשה זלילה יפה וארוץ להקיא את הנשמה..... חיים אומללים, אם רק יכולתי להעלים את האוכל מהחיים שלי. כי זה לא שאני נהנת לאכול, לפעמים אני אוכלת, וכבר כואב לי נורא מרוב אוכל ואני מרגישה שאני לא יכולה לנשום מרוב שאכלתי וזה סבל, ואז אני הולכת להקיא, והקיבה כואבת, והכל מגעיל, זה כל כך עצוב. רוצה רזון!!!!!!! כולן מסביבי אנורקסיות זה לא יאומן. בכל מקום, חברות מהבית ספר, מהחוגים, מהאינטרנט, פשוט לא יאומן, ורק אני לא! זה לא הוגן! מה אני יגיד? צום קל לכולם, גמר חתימה טובה...... קים.

אני מרגישה בדיוק כמוך. לפחות הצלחת לצום איזה תקופה ולאכול רק מלפפון. כמה ירדת בתקופה שצמת ומה עשית עם תחושת הרעב.? אם הצלחת לצום אז - סימן שיש לך כח רצון. כמה זמן צמת וכמה ירדת?

במשך 3.5 שבועות בתקופה ההיא אכלתי מלפפון ביום. ירדתי רק 8 קילו, אבל זו לא חוכמה, הכל עלה כעבור לא הרבה זמן..... אבל לא משנה....

אגב - בת כמה את?

.

אמנם המוטו הוא דיאטה בריאה עם מזון בריא, אבל אני מכירה את הבעיה שלך מקרוב לא , לא אני, אבל מסני משפחתי, וכמה חברות, פשוט אכילה ללא ביקורת, העצבים מתנקזים אל האוכל, השיעמום, ואפילו השמחה, לקיבה יש יכולת אלסטית ענקית, וצום או הקאות זה לא פיתרון. יש פתרון דיאטתי, והוא דיאטת אטקינס, זה אם את אוהבת בשר, לא כל כך ממתקים, אבל אם את אוהבת ממתקים את לא תחזיקי מעמד בדיאטה הזו, שאגב בה אוכלים המון. יש עוד פיתרון, והוא כירורגי, קיצור קיבה, היום הניתוח הזה נעשה בלאפרסקופי, ומה שהוא עושה זה הכנסת טבעת לקיבה, שמחלקת את הקיבה ל-2 קיבות אחת קטנה והתחתונה גדולה יותר, ובקטנה מרכז השובע, איך אמרה גיסתי אחרי הניתוח "אני מרגישה שהכניסו לי חצי פרה לבטן" והיא ירדה 60 ק"ג, ונשארה עדין רזה יותר משנה אחרי הניתוח. רזה ו... מאושרת . נכון שזה עדין ניתוח, ונכון שאת צריכה לעמוד בכמה קריטריונים, כדי לקבל מימון קו"ח , כמו למשל BMI שעומד על 40, אבל אחר כך , הקילוגרמים נושרים, ואת שבעה, לא רעבה כל הזמן, שווה בדיקה, ואני אישית ממליצה, זה חולל ניסים וניפלאות, ומי שלקח את עצמו בידים , ועושה שהוראות הרופא, אחרי הניתוח, לא מסתבך.

רוז, אפשר להציע עוד משהו: יש מרכזים של אכלנים אנונימים. שווה בדיקה!!!!!!!!! עדי

אני מסכים עם עדי , יש מרכזים שמטפלים בנושא. דיאטת אטקינס היא שם נרדף לנזק. אולי היא טובה לטווח הקצר מאוד מאוד (שבוע-שבועיים גג). רוב האנשים עולים אח"כ במשקל , כי מה לעשות , אי אפשר לחיות בלי פחמימות. אם רוב הפרטים שקים פירטה , סביר להניח שנעשה לה נזג גופני , ודיאטת אטקינס היא נזק ענקי שרובו בלתי הפיך , אז במצב שלה זה יהיה טעות גמורה . לגבי הניתוח , קרוב משפחה שלי עבר אותו , והוא חזר להיות באותם מימדים שנה -שנתיים אח"כ. אם הטבעת זה דבר חדש אז אני מניח שאצלו לא עשו כזה דבר. סתם מחשבה : מצד שני אם קרובת המשפחה שלך ירדה 60 ק"ג , אז זה מראה שכל קיצור הקיבה הוא לא שווה את זה כי זה אומר שהגוף לא קיבל את המזון שהוא צריך , וזה שהיא הייתה שמנה זה איפשר לה לחיות מזה ובכך היא ירדה 60 ק"ג, אך מה יקרה שלא ישארו שומנים בגוף... אני אישית הייתי במצב כזה וזה לא עוזר בחיים , זה משפיע על המצב הנפשי , ועל הכוח של האדם . מעמדו החברתי גם לא ממש יטיב עימו מכיוון שכשלא נשארים כמעט שומנים , האדם נהיה תשוש , חסר כוח , ושפוף ברוב המקרים (מנסיון אישי!).

שלום קים נראה לי שאיכשהו בתוך הדיונים הסוערים שעוררת כאן את עצמך נפלת בין הכסאות. את מתארת מצב של הפרעת אכילה , שאפילו כבר גורמת לך נזק אמיתי (דימומים מהקיבה). ואף על פי שאת מודעת להפרעת האכילה, היית בטיפול של דיאטנית, וגם בטיפול נפשי (כך הבנתי ממכתבך, ואני מקוה שאכן כך היה), את ממשיכה לחיות במעגל של השמנה, זלילה, הרעבה והקאות. וכל זה כשבסך הכל עוד לא גמרת לגדול! הרושם שנוצר אצלי ממכתבך הוא שנושא האוכל והמשקל הפך לדבר הממשי היחידי בחייך, הנושא היחידי שממלא אותך, וכל תסכולי ההתבגרות , הפחדים, חוסר הבטחון, הפחד מהעתיד, בעיות חברתיות, את כל אלה את לא מרגישה כי את כל כך עסוקה בלהטביע אותם באוכל והקאות. אפילו בתיאורך את יחסייך עם חברותייך עולה הרושם שהמשקל הוא הנושא היחידי שמחבר אתכן. במובן זה אין הבדל בינך, שמתעסקת באוכל באופן אובססיבי, לבין אדם שרוחץ את ידיו 80 פעם ביום, כל פעם שעולה במוחו מחשבה מטרידה . אין לי ספק שמה שאת צריכה זה טיפול נפשי רציני, שמצריך מחוייבות אמיתית מצידך להתעמת עם בעיותייך האמיתיות, אלה שההתעסקות באוכל עוזרת לך להמנע מלהרגיש אותן. שום עצה תזונתית לא תועיל לך במצב הנוכחי שלך, כל צום יוביל לזלילה מחודשת , השמנה והקאות, כל דיאטה תיגמר בהשמנה נוספת. הבעיה נמצאת במקום אחר, האוכל רק מכסה עליה, והמשימה שלך היא לברר , עם עצמך ועם אנשי מקצוע, ממה את מתחבאת, ואיך לפתור זאת. אם את מצליחה להתמיד בתכנית של פעילות גופנית, לדעתי תוכלי להפיק ממנה תועלת, לא רק במישור הגופני, גם במישור הנפשי, בתחושה של הישגיות ושל עמידה במסגרת חיובית. נסי לבנות לך תכנית של פעילות גופנית מחייבת, שתעמדי בה מידי יום, גם אם זללת והקאת באותו יום. בבקשה, מצאי לך עזרה נפשית הולמת, רק כך תצליחי לצאת מהמעגל ההרסני שאת נמצאת בו. בהצלחה.

כמובן שזה לא משהו בשליטה שלי, ההתעסקות באוכל..... אני מקווה שזה משהו שברור, אני מאוד לא נהנת מכל הבלגאן הזה.. אני בטיפול נפשי, הייתי כל החיים שלי, ושום דבר לא עוזר, לא מצליחה להכנס לעומקים. אני חושבת שאני כבר יודעת כל כך הרבה בתזונה, מרוב אנשי המקצוע שפגשתי בנושא, ככה שלמעשה נכון, אני לא חושבת שצריך לחדש לי עוד משהו..... אני כבר יודעת בעל פה מה בריא ומה לא, איך הצורה הטובה בשבילי לאכול וכן הלאה והלאה... אני גם כבר יודעת שצום זה לא ממש הפיתרון, שלא לדבר על ההקאות... אבל זה מעגל, אותו אי אפשר לשבור.... עכשיו אני בתקופה של זלילות, והקאות, ונורא רוצה לצום, אפילו שזה לא עוזר ורק גורם לי אחר כך לאכול פי כמה, אנשים חייבים להבין שזה, איך להסביר? כאילו אין לי ברירה אלא להתנהג כך, אני לא יכולה אחרת. ניסיתי כל כך הרבה פעמים בשנות חיי לאכול מסודר, וזה לא מצליח, וזה לא מצליח בגלל שרע לי, רע לי בלב. שלשום שקלתי את עצמי, וזה לא מוצא חן בעיניי בכלל.... אז אני כל כך רוצה לא לאכול.... אבל אני כרגע רק יכולה לאכול מלא ולהקיא. אני מקווה שאוכל להתעמק אי פעם בטיפול הנפשי, וכך אולי לפתור, ואפילו בקצת, את הקושי עם האכילה.