מאופוריה לנפילה רגשית

שלום לאה ובלה, קודם כל, לאה היקרה, אני שוב מודה לך על המילים החמות וההתקשרות המהירה והאמיתית. אני פונה אליכן שוב בין כתלי הפורום המבורך הזה. ההתוודעות שלי לשיטת ההרזיה ללא דיאטה היא בת שבוע. בכמה ימים הראשונים ממש הסתובבתי באיזו תחושת אופוריה, כאילו גיליתי את אמריקה ו"איך לא חשבתי על זה קודם". גופי הגיב בשיתוף פעולה מדהים, פיזי ורגשי לפרץ ההקשבה הפתאומי שלי אליו. ביומיים האחרונים (במקביל להתקשרות איתך, לאה), אני מרגישה מגמה חדשה ושלילית שהתהפכה עלי. אולי תאמרו: "חכי! רק הגעת!המסיבה עוד לא התחילה ואת כבר שיכורה ורוצה ללכת הביתה?"... אבל עלתה אצלי שאלה שנראה לי שהיא מהותית ביותר במיוחד בתחילת דרכי, ובוודאי להמשך. אני מרגישה שאני נופלת לדפוס של אכילה רגשית ולא כל כך מצליחה לעצור את זה. שגופי "עושה לי דווקא". ואני אסביר. אני מנסה ללמוד ולהיות קשובה לתחושות הרעב, ובאמת מספקת לגופי את מה שאני מרגישה שהוא צריך. אבל איכשהו אני כאילו לא מסתדרת עם תחושת השובע, אני מתעלמת במודע מהאיתותים שהנה, את שבעה ואפשר להפסיק לאכול. אני כאילו נותנת לעצמי פרס- היית ילדה טובה ואכלת כמו שצריך, אז את יכולה לאכול רק עוד משהו קטנצ'יק למרות שאת כבר מלאה, כי את כל כך בסדר. זה כמו לעשות רק חצי עבודה. נראה לי שזו תגובה רגשית לגמרי ולצערי, קצת הרסנית. כי אם אמשיך בהתנהלות הבינוי-פיצוי הזו, אז אני חוטאת לעצמי ולתהליך שאני מנסה להתחיל בו. אני גם מפחדת שעכשיו מדובר בלעצור ולהפסיק לאכול עם תחושת השובע, אבל בעתיד אני עלולה לשלוח איתותים כוזבים של רעב.... איך אני שוברת את המעגל הזה (שדווקא מאוד מזוהה אצלי עם דיאטה) ומפסיקה לחבל במודע? איך אפשר להפסיק לפחד מרגע הסיום של הארוחה? איך בן אדם שרגיל כלכך לתפריטים וספירת קלוריות וכד' יכול באמת להתעלם מהכל ולסמוך על הגוף בלבד? אשמח לתשובתכן. ובברכת פורים שמח ומבדח לכולם!

היי ענבר תהליך הרזיה ללא דיאטה, כרוך בשינוי גישה ותובע הסתכלות רחבה מזוית חדשה. העקרון של עבודה הרמונית עם הגוף, הוא מתבקש ומחליף את הגישה המתעלמת מהגוף ומכתיבה את הצריכה התזונתית בהתאם לרעיונות לא רלוונטיים. א-ב-ל.....זהו רק חלק אחד, אמנם בסיסי וחיוני, אך אינו התורה כולה. תהליך נכון ליצירת שינוי יסודי כולל רבדים מעמיקים יותר שקשורים במערכת ההנעה הפנימית שאותה את מעלה כאן. ללא ראיה היקפית ועבודה בכל המישורים, מנגנון הרע-שובע הופך בקלות לעוד כלי דיאטטי מתסכל. הגוף שלך אינו עושה לך דוקא. וזוהי אבחנה שכדאי לעשות. בין הקולות הגופניים שהם תחושתיים-פיזיים לבין הקולות המגיעים מהראש והמצבים הרגשיים שהם יוצרים. תהליך תמיד מתחיל ממקום של מודעות אך אל לו להתבסס על חלק מוגבל זה. רק שינוי בהקשרים הנוירו-אסוציאטייים יכול לייצר אוטומט חדש. אחרת, יתבסס התהליך וההישג על כח רצון מתיש, בדיוק כמו בדיאטה. ענבר, עלייך להבין שכשמדובר בתהליך, אין מדובר בתהליך של שינוי התנהגותי ופיזי אלא בראש ובראשונה על תהליך של שינוי באופן החשיבה וההסתכלות. אלה היסודות לשינוי התנהגותי ופיזי יציב. וכשאת מבינה שיש כאן סוגיה רגשית (ולא משנה על איזה רקע) ובוחרת להתמקד באוכל ובאכילה , זו כבר נקודה למחשבה. לא הייתי מכנה את התנהגותך כנגד איתותי גופך כ"הרס עצמי", למעשה זוהי ההתנהגות הטבעית ביותר שאת יכולה להביא כרגע מעצם תפישתך כרגע את המזון, את גופך, את עצמך. ברגע שאת עושה מה שאת עושה, אינך תופשת את זה כדבר רע, ההיפך הוא הנכון. הייתי ממליצה לך, להביא גשה קצת יותר מקבלת ומכילה שתאפשר לך להבין ולנהל דיאלוג פורה עם החשיבה שמנהלת אותך, על מנת שיתאפשר לך ללמוד ולהתקדם. ציינת רגשות כמו "פחד" ובמילים אחרות גם "חוסר אמון". רגשות טומנים בחובם מידע חשוב בנוגע לאיך את רואה ותופשת מצבים וסיטואציות, איך את תופשת את עצמך. הקשיבי להם. זה לא פחות חשוב מלהקשיב לגוף שלך. כמו כן, עולה מהפוסט של אוירת אכזבה. אכזבה היא תמיד תוצאה של ציפיה. שווה לבחון את הציפיות. המעבר מעולם של דיאטה לעולם רזה באמת, הוא מעבר הדרגתי, צעד צעד של שינוי תפישתי. חג פורים שמח שלך לאה פינטו