בקצה

הפצעים שהתעלמתי מהם נפתחים. אז מה? אף אחד לא רואה, אף אחד לא מבין. כבר מרגיש חסר טעם להלחם ולשרוד ולהרגיש את הלבד ואת הכוחות כלים לאיטם ואת חוסר התוחלת שמחר יעלם ומחרתיים יחזור. מפחיד שאין מקום שיכיל וינחם כמה שצריך. אלוהים לא ריחם אף פעם ועכשיו בטח לא? ואולי הוא כן? אחרת לא הייתי כאן? לא ככה?לא יודעת אם אני רעה או טובה, אם שומעים אותי או לא ולמה תמיד חוזרת לסיטואציות של מילים מתאכזרות ואף אחד לא לוקח אותן בחזרה ממני והן חוזרות לרדוף אותי ברגעי הבדידות.

של אהבה של נחמה של אמון של ידיעה שיש בך הרבה טוב ויופי וחן ותבונה. לחבק אותך ולומ ר לך שמחר יהיה בטוח יום חדש ואולי גם אחר. מחר הוא היום הראשון של שארית חייך. איך את רוצה שהוא ייראה?