גיהנום בראש שלי דיכאון קליני ומחשבות

אהלן שמי י. אני בן 22 משוחרר מהצבא.. ברצוני לספר את סיפור חיי בתקווה שתוכלו לעזור לי. את האמת אני לא יודע מאיפה אפילו להתחיל.. הייתי תלמיד ביסודי.. תלמיד רגיל יחסית ביישן רגיל. עליתי לחטיבה לכיתה יחסית של מחוננים (לא הייתי כזה מחונן אבל איכשהו עברתי את המיונים).. בתקופת ה3 שנים האלו עברתי כמה משברים שמנקודת מבט חיצונית לא נראים כל כך חמורים.. אך השפיעו עלי רבות..קצת הלכתי מכות פה ושם, ובעיקר הייתי בודד ומנותק.אפשר לקרוא לזה טראומה.. עדיין הייתי מתקשר.. חברים היו לי בקושי, לא נהגתי להיפגש, ובעיקר הדרדרות בלימודים. בתקופה זו חיי השתנו לחלוטין.. הרגשתי כאילו חרב עלי עולמי.. הדבר היחודי ביותר היה שיצרתי לי מן עולם פנימי.. הייתי שפוי, אך המחשבות החלו לפעול.. יצר הנקמנות, דילמות ביני לבין עצמי ובעיקר אכזבה.. יש לציין שלא עלה בדעתי לעשות מעשה אובדני כלשהו. אך המחשבות עשו את שלהן וכן חשבתי על מקרים של מהות החיים, מוות היה דבר שבשגרה לחשוב עליו. בתיכון לעומת זאת פרחתי.. עברתי לתיכון נפלא, הכרתי את החברים הטובים ביותר לחיי שאיתם אני שומר על קשר עד עכשיו.. צוות מורים נהדר ולא מנותק ומקובע כמו בית הספר הקודם.. אך בתיכון גיליתי עלי כמה תכונות אופי שלא בלטו לפני כן. אם זה לחץ (ממבחנים וכו), קשב וריכוז (בלי אבחון) ועוד.. אך גם גיליתי שאני יכול להיפתח לאנשים בחברה.. מקרה שזכור לי זה מסע ישראלי שבו עושים מעגלי שיחות של הכיתה ששם אנשים הכירו אותי יותר.. חברי תמכו בי תמיד, והיו שם תמיד... לפני גיוס אני קבעתי לי מטרה להתגייס ליחידה קרבית ולעשות שירות משמעותי ביותר בשביל עצמי.. בהכשרה נחשבתי לרבאקיסט אך גם לשוקיסט מה שנקרא. הייתי במן בועה כזאת של עבודה קשה ומילוי אחר פקודות.. נחשבתי לחייל טוב, אהוב על מפקדי וחברי החיילים.. למרות שגם אז הרגשתי קצת שונה ומנותק מהם באיזשהו מובן.. אם זה בגלל שלא עישנתי, והייתי יותר צנוע כזה פחות בחור של מסיבות. לא היה לי איתם שיח של ממש..את האמת שיח רציני אני יכול לעשות רק עם שני חברים טובים מאד. "בחור שאני ארצה לבת שלי" כמו שהמ"מ אמר לי.. (בשנה האחרונה) בצבא עברתי משברים קטנים יותר אך בונים ומעוררי מוטיבציה..גיליתי סוג של תכלית. בכל אופן בצבא גדלי התפתחתי בתפקידים וגם פיתחתי ביטחון עצמי.. בדיבור במעשים ובכל.. העיסוק שם בעיקר העביר לי את הזמן ולא היה לי זמן להתעסק בעולמי הפנימי.. זה שחושב על דתות חיים ומוות ופילוסופיה. מאז השחרור זה השתנה.. מהיום הראשון.. מהשנייה שיצאתי מהבסיס.. תחילה, מימשתי את ההסתערות על ראיונות עבודה.. עם אותה כמיהה של חייל כמה חודשים לפני שחרור. לאן אתה ממהר שאלו אותי בראיונות. אבל הרצון לעבוד ולהרוויח כסף וללמוד ולטייל גבר. אחרי שבוע שקצת נרגעתי מהמרוץ, הבנתי כי עלי לקחת פסק זמן חופש קצר ולשאול את עצמי שאלות. בנוגע לתכנון לעתיד וכו.. בפסק הזמן הזה, התחלתי להישאר בבית.. ואז התחלתי לישון.. לפתוח טלוויזיה מחשב ולישון.. ניסיתי גם להרשם לחדר כושר.. אני מת על כושר.. בצבא פיתחתי הרי מוטיבציה ותכניות אימונים של לוחם.. אך לאט לאט בשבועות האחרונים אני מגיע פחות ויש לי פחות מוטיבציה.. לא מצליח לסיים אימון.בגלל המחשבות במהלך התקופה הזו שבא אני נמצא, התחלתי שוב להתחבר לעולמי הפנימי שפיתחתי לי בחטיבה.. התחלתי להרגיש תחושה של ריקנות פנימית.. חוסר תכלית.. ואת האמת אני מרגיש גרוע מתמיד.. יותר מבחטיבה.. התחלתי להרגיש חוסר במציאת תכלית לחיים.. במחשב התחלתי לקרוא על נושאים בפילוסופיה... כדי לנסות ולמצוא תכלית.. אבל לפני כמה ימים זה גבר לרמה של שגעון.. אני התחלתי להשתגע.. התחלתי להבין אנשים שמשתגעים ומתאבדים.. אם שואלים את אותם שאלות פילוסופיות שוב ושוב אז מבינים אותם גם אחרת ביותר חזק.. הלוואי ותוכלו להבין אותי.. לתת לי פתרון לצאת מהמירוץ הזה של השאלות.. לפני כמה ימים זה קרה.. התחלתי לבכות בלילות.. להחרד מהאמת שאותה גיליתי. לרעוד במיטה..שאלתי את עצמי שאלות על קיום.. על מה זה "אני" על סוביקטיביות..ואני פשוט גמור.. סולפיסיזם.. וכו.. אני חושב משמע אני קיים.. דקארט אמר.. האם כל מה שאני רואה נמצא רק בתודעה שלי?(לא במוח-בתודעה) האם כל האנשים מתים.. כולם תוצר פרי מחשבתי. מה קרה במפץ הגדול האם המפץ הגדול הוא סוג של מחשבה, והמחשבה היחידה שקיימת היא שלי.. אם אני חולם ואני מדבר עם מישהו בחלום אז גם אותו מישהו הוא תוצר פרי מחשבתי. גם החלל והזמן בחלום הם תוצר המחשבה שלי. אז האם יכול להיות שהמציאות היא גם כזו? רק במחשבה שלי? אני נחרד כתוצאה מהמחשבות האלו. לכן יכול להיות שככה זה העולם האמיתי גם מחוץ לחלום? אם סובייקטיביות היא תכונה היחודית למחשבה שלי.. איך אני יודע ששאר האנשים מרגישים וחשים וגם מרגישים תחושה של "אני"? יותר מזה אני בטוח כי הם לא חווים תחושה של "עצמי" או "אני". כי רק אני חווה אותה. כי הרי סובייקטיביות ותחושת עצמי מאפיינת תודעה. ורק התודעה שלי קיימת.. (כולם בובות?) כי בעולם הזה אני יודע רק דבר אחד שקיים.. התודעה שלי.. לא הידיים לא הרגליים רק התודעה.. גם המוח שלי יכול לא להיות קיים.. רק התודעה שלי. עזרו לי בבקשה לחיות את החיים, לא להרגיש בודד ולבכות בלילות.. לא להחרד מהחיים והמוות. דבר אחד אני יודע. בהנחה שסובייקטיביות של כל אדם קיימת והוא באמת מרגיש תחושת "עצמי" (ולא רק אני) וכל אחד יחשוב על זה יום וליל אז כולם יחוו גיהנום.. אם החושים מרמים אותי והמדע מרמה אותי ואני מרגיש שרק אני קיים זה תחושה המשתווה לכליאה בתוך בור לנצח נצחים. תחושה שבא אני אעדיף סבל פיזי מאשר ייסורים של רמאות. אני לא מצליח לחיות את החיים כרגע.