לידה שקטה

שלום, בחודש האחרון עברתי לידה שקטה בשבוע 30. מהלך ההיריון היה תקין וכך כל הבדיקות שבוצעו. בעלי ואני היינו באושר עילאי כל תקופת ההיריון. אכלתי בריא ומאוד שמרתי. כל דבר קטן בדקתי ועקבתי אחר תנועותיו. אהבתי אותו כל כך. עד לאותו יום. לילה קודם עדיין הרגשתי אותו. אולם, באמצע הלילה היתה תנועה מעט חריגה ובדיעבד, אני חושבת שהיתה זו תנועתו האחרונה. בבוקר כשהגעתי לעבודה, חיכיתי לחוש אותו. שתיתי ואכלתי מתוק והמתנתי חצי שעה, עד שאמרתי די. מקום עבודתי נמצא מול בית החולים ולכן יצאתי מיד ופניתי לחדרי הלידה. שם התגלה הנורא מכל. מיד החלו בהליך של זירוז וכעבור כשלושים שעות בחדר הלידה, הגעתי לפתיחה מלאה ויילדו אותי. הבן היפה שלנו היה מושלם. תווי פנים ברורים, גוף ארוך ואצבעות ארוכות כשל אביו וכשלי. מלאך קטן. קראנו לו עילאי. כי הוא נתן לנו הזכות לחוש באושר עילאי. נפרדנו ממנו בכאב רב. כל ההליך היה קשה מאוד. לאחר מכן התגלה אצלי זיהום ונשארתי באשפוז ארבעה ימים נוספים. בעלי נשאר לצידי לכל אורך האשפוז. היום אנחנו בבית, מנסים לאסוף את השברים. בעלי חזר לעבודה. אני יצאתי לחופשת לידה. ללא תינוק לטפל בו. אני כל כך מתגעגעת אליו. מתגעגעת לתנועות שלו. הייתי מדברת איתו המון. שרה לו. היה לנו ממש סדר יום קבוע. הרגשתי שאני ממש מתקשרת איתו ורק ציפיתי כבר למועד הלידה, בכדי שאוכל להריח אותו, לראות אותו ולחבק אותו בזרועותי. בעלי וכל הסביבה, מדברים איתי כבר על העתיד. אני חשה שכולם מבטלים את הצורך שלי להתאבל באמירה שצריך להמשיך הלאה ולהכנס להיריון כמה שיותר מהר. אני מסרבת לראות בהיריון נוסף תחליף לעילאי שלי. לגוזל שלי. ומיד קשה לי מאוד עם ההתקדמות המהירה. מאידך, אולי היריון נוסף, עשוי לסייע לנו כזוג ( מנסה להתחשב בבעלי ככל הניתן). ואולי גם יסייע לי ולא יאפשר לי לשקוע בכאב ובצער (כרגע אני מרגישה שאני שוקעת..). בנוסף לכך, התחילו לי חרדות נוראיות, לא רק מהיריון נוסף שלא יצלח, אלא אפילו ממה שעשוי לקרות לאחר לידה. חייבת לציין כי אחרי האירוע שלנו, אנשים רבים שיתפו אותנו בטרגדיות האישיות שלהם. דמות ולא דומות לטרגדיה האישית שלנו. הסיפורים השונים נכנסו לי לראש ואינם מרפים. כך למשל יש לי מחשבות נוראיות על מוות בעריסה ועל הפלות חוזרות. כך, לצד הרצון האדיר להביא ילדים , יש בי חשש נוראי להביא ילדים. שמא יאונה להם רע. שמא אאבד אותם במהלך או אחרי היריון ולידה. אני משתפת את בעלי ואת אימי בתחושותי, אך חוששת שם אינם מבינים את גודל החרדה, לצד הרצון האדיר. קשה לי נורא. אני יודעת שכדאי להתחיל טיפול, אך יודעת שתוצאותיו של טיפול מגיעות רק לאחר זמן מה, אם בכלל. אנא, עיזרו לי.

נולי יקרה, אני כל כך מצטערת על האובדן שלך. כן, בהחלט נחוץ תהליך של אבל, אבל רצוי שתעשי זאת עם עזרה מקצועית של פסיכולוג או מטפל מתחום הרגש. לגבי היריון נוסף וחיזוק הזוגיות, לדעתי זו אחת הטעויות שזוגות לפני פרידה עושים, עושים עוד ילד. ילד עושים מאהבה ולא מפחד של פרידה או ניתוק רגשי. אני מאד ממליצה שתקחי לך את הזמן שלך, אל תתני לאנשים שיספרו לך על הטרגדיה שלהם. אם יש אנשים שיכולים לשמש עבורך השראה של איך לעבור את זה ולהתחזק, חפשי רק את הסיפורים האלה. אשמח לעזור אם אוכל. חיבוק גדול צביה רן מטפלת מוסמכת בתהליך "המסע" היא-לה - נשים מטפלות ב(א)נשים ברפואה משלימה http://www.heal-la.co.il

כ"כ מבינה, כ"כ מזדהה, כ"כ יודעת... לצערי הרב גם עלי נפל אסון לא נתפס שכזה, גם אני נקלעתי לחלום הבלהות הזה שהתבהר כמציאות לא מציאותית... גם לי היה הריון נפלא שכ"כ נהנתי ממנו, לעומת ההריון הקודם שנאלצנו לעבור הרבה בדיקות והרגשתי רע ובקושי הרגשתי אותה, בהריון הנוכחי הרגשתי טוב, נהנתי, הרגשנו, היתי רגועה, היתי בתחושה שאני עומדת לעבור חוויה מתקנת וטובה... ב30/7 היתה אמורה להיוולד לירז ז"ל ולהפוך אותנו למשפחה מאושרת. יום קודם הגעתי לביה"ח בגלל כאבי גב חזקים מאוד ובסופו של דבר לאחר שפעמיים שלחו את בעלי לקנות לי שוקולד וקולה וראו תנועות תקינות ושעל פני השטח הכל בסדר החזירו אותי לנוח בבית. למחרת בערב היו ליצירים חזקים מאוד, הזעקנו את אימי בידיעה והנה בשעה טובה זה קורה, הנסיכה עומדת לצאת. החשש הכי גדול שלי אז היה שתצא מהר מידי טרם אספיק לעבור לחדר הלידה ולא מעבר לכך ולתדהמדנו המוניטור במיון מילדותי לא מראה דופק, מחליפים אותו, עושים ידני, מביאים הרבה אחיות ורופאים ומעבירים לחדר הלידה. אנו שומעים ולא מעכלים. הצוות שם מקסים, אבל מה זה עוזר... מביאים אפידורל כי יש צירים חזקים, אני משתפת פעולה למרות שלא מרגישה ת'רגליים. מחוסר ברירה. אולי יקרה נס משמיים. אבל לא. תוך 4 שעות היא יצאה. לידה רגילה. בלי תפרים. 2.875. בסוף הסכמתי שיראו לי אותה. היתה ברורה ויפיפיה, אבל מה עוזר... אכולת יסורים על שלא נישקתי לשלום או צילמנו למזכרת... הלוואי שהשם יתן לנו כוחות מחודשים ולי האומץ להראות ללא בושה את פרצופי למכרי ברחוב. מחבקת אותך חיבוק של תמיכה וכוח!!! לבינתיים- מציעה לך להרשות לעצמך לפרוק, לבכות, לדבר, לכתוב, ולעשות מה שעושה לך טוב מבלי להתחשב יותר מידי באחרים. ממני עם חיבוק גדול- נטע.

נטע יקרה, אני מצטערת לקרא גם את הסיפור שלך. לא הבנתי למה את מתביישת ל"הראות את פרצופך" כמו שאת כותבת, הרי לא עשית שום דבר רע, שום דבר שיש להתבייש לו. קרה לך דבר. עברת אובדן גדול. אני ממליצה מאד גם לך וגם לנולי לעבור את התהליך עם איש מקצוע בתחום הרגשי, כדי שתוכלי להמשיך הלאה בחייכן. אני לא מסכימה אם האנשים שאומרים: "יאללה, עברו הלאה אתן עוד צעירות" ועוד. בהחלט יש צורך להתאבל ולרפא את הטראומה הזאת. חיבוק גדול מכל הלב, צביה רן מטפלת מוסמכת בתהליך "המסע" היא-לה - נשים מטפלות ב(א)נשים ברפואה משלימה http://www.heal-la.co.il

הי נולי, קראתי את הפוסט שלך וכל כך הזדהתי איתך שעד עכשיו קשה לי לראות בברור את המקלדת והמסך מרוב דמעות... ילד נוסף אינו "במקום" - תמיד עלאי יהיה איתכם גם כאשר יוולד לכם בעזרת השם עוד ילד. אבל, לדעתי זה כן רצוי לנסות להכנס להריון שוב כי את תהיי עסוקה בהריון החדש ופחות תשקעי בעצב. את צריכה לדעתי להגדיר לך תקופת אבל פרטית שבה תפרדי מעילאי ואח"כ תחזרי לנסות. אני ממליצה לך לנסות טיפולים רפלקסולוגים בשילוב ארומתרפיה (וגם תנועות מריקודי הבטן). זהו שילוב שעזר להמון מטופלות. את יכולה למצוא מטפלת כזו באזור מגורייך או ליצור עמי קשר. מאחלת לך בריאות אושר וילדים בריאים, לורן כהן, מגע ומעגל