אובדן הדרך .

היי. שמי הוא בר, אני נהגתי לבקר בפורום הזה לעיתים קרובות בעבר הרחוק.. לפני שנתיים בערך. כשהייתי ממש בשיאה של האנורקסיה והרגשתי במשך כל היום כאילו דיבוק כזה או אחר שולט בי ואין לי את מי לשתף, אז בחרתי לשתף אותכן. ברוכה הבאה אורלי, איתך עוד לא יצא לי להתייעץ או להקשיב.. אבל עם הילה כן, אני בטוחה שתכהני בצורה אדירה בתפקיד התובעני הזה. אוקיי, אז ככה. את הסיפור שלי אני רוצה לספר לכולן , בשביל שלעולם לא תגיעו למצב הזה. או שפשוט תשתדלו ותעדיפו את החיים הרבה יותר מאשר את המחלה המזעזעת הזו. ששולטת ומשתלטת על החשיבה, התפקוד, החיים, האופי, הטעם, השליטה, הבטחון. על מה לא. עוד לא עולות לי דמעות בעיניים כמו תמיד כשאני מתחילה לדבר על אנה ועליי, על הרומן הארוך כ"כ שיצרתי לעצמי עם האנורקסיה, שהשתלטה עליי לפני 5 שנים ולא עבר יום אחד מבלי שהיא עזבה אותי לנפשי ונתנה לי לנוח ממנה. לפני כ-5 שנים לדיוק, ממש בחגים האלו לפני חמש שנים התחלתי בדיאטה פשוטה, כמו כולן. להוריד 3 קילו וזהו. היה נראה לי מאוד סקסי ומאוד נכון להוריד טיפה, רק טיפ טיפה בשביל שיירד טיפה מהצדדיות בבטן, טיפה מהידיים, מהירך פה ושם. הייתי אז בת 14 וחצי. היום אני בת 19 וחצי. שקלתי אז 62. אני 1.74 כיום. אז גובהי היה 1.69. אכלתי בריא, הורדתי ג'אנק. הורדתי צ'יפס, מטוגן, לחם לבן, פיצות, טוסטים, שוקולד וכו. ירדתי 5 קילו בחודש וחצי. אח"כ המשכתי , הורדתי כל שבועיים קילו. הגעתי ל 57. כיף חיים זה היה לי , כמובן. כולם שמים לב.. אומרים לי, ואוו, בר.. כמה יפה לך.. את נראית מדהים. הלכתי ברחוב בת"א וניגשה אליי סוכנת דוגמניות נורא מוכרת, החתימה אותי אצלה. עשיתי כמה פרסומות דיי מהר, אמרו לי שאני נראית כמו בובה מהלכת. רזה, בלונדינית, שפתיים אדומות, עיניים חומות, צבע מוקה. מה צריך יותר מזה ? אבל אני לא הרגשתי מספיק יפה. רציתי עוד. עוד טיפה. מה יהיה אם אני אוריד עוד טיפונת בטוסיק? עוד טיפה מהבטן.. נרשמתי למכון במקביל. עברה שנה.. שנה וחצי. והכל כרגיל. אני כל יום אוכל אורז וסלט, גבינה לבנה וסלט בערב. אכלתי בצורה כזו במשך שנתיים. נהייתי בולמית. לא הצלחתי שלא . חברה אמרה לי, תאכלי. תהני , תקיאי. 4 דקות ונגמר כל הסיפור. במשקל 54, תקין לחלוטין בעיניי, ואפילו תקין מדיי התחלתי לאכול הכול. בלי הפסקה מ3 פעמים להקיא ביום זה עלה ל7 ונהייה פשוט הקאה כל שעה. מלהקיא קורנפלקס עם חלב וופלים, ופיצות, ושווארמה, זה הפך לאט לאט ללהקיא את הסלט והאורז. ואז פשוט הגיעה התקופה המיוחלת שבה פשוט לא הצלחתי לעכל שומדבר. הייתי מקיאה הכל הכל. הייתי לבנה, עדיין בלונדינית, שיער ארוך, בובה מגעילה, עם עיגולים שחורים מתחת לעיניים, ושפתיים סגולות. עם שיער שמתחיל פתאום לצמוח במקומות שבחיים לא היה לי בהם שיער. עם התקפי עצבים נוראיים. עם ירידה בביטחון העצמי כל קילו שירד. לעולם לא הייתי לבד. תמיד היה לי חבר גדול ממני שאהב אותי והסביר לי כמה אני חשובה לו, ולמה אני לא אוכלת? למה אני לא כמו כולן? למה רק אני לא נהנית בארוחה ? כל חבר שהיה.. החלפתי אחר שנה. שהרגשתי שאוהבים אותי יותר מדיי ועושים בשבילי יותר מדיי הרגשתי שזה לא אמיתי. שאני לא מספיק טובה. שמחמיאים לי שאני יפה, אז משקרים לי. שחבר שלי אומר לי שהוא חושב רק עליי הוא משקר. שאני לא ראויה שיאהבו אותי מספיק. שאני לא טובה מספיק. בכל הבגרויות הוצאתי מעל 90, בלי יוצא מן הכלל. שהוריי אמרו לי עד כמה הם גאים בי אמרתי להם שזה יצא ככה בפוקס. שאני לא באמת כזו חכמה כמו שכולם חושבים. אני ציירת ויש לי תערוכות כבר שנתיים. כל ציור שמכרתי, אפילו בדיי הרבה כסף, והחמיאו לי עד כמה הוא יפה. הרגשתי שהוא לא יפה מספיק.. שאין דבר שאני מסוגלת ליצור שהוא מספיק שווה. מספיק טוב. שאני לא מסוגלת למושלמות. שאני פרפקטציוניסטית, אנוכית, כחושה, מגעילה, כבר לא יפה אפילו, שכולם מנסים רק להשיג בגלל שידעו שאני לא נותנת מעצמי לאף אחד חוץ מעצמי. שאני מוזרה, כל החברה שלי הסתכלה עליי בתור הילדה הכי מסתורית בעולם... הייתי משקרת, הייתי עונה תשובות סרקיסטיות, עונה בארסיות, עוקצת. מחייכת חצי חיוך והולכת. לא נותנת לאף אחד לדעת עליי כלום. כל הבנים רצו אותי ולא רציתי אף אחד. לא נתתי לאף אחד להתקרב אליי חוץ מלחברות הטובות שלי מגיל קטן. נהייתי מפלצת מהלכת. בר, כיתה יא, 1.73 שוקלת 46 קילו. שיער בלונדיני ארוך ארוך, שפתיים אדומות , לבנה מרוב חיוורון, ציונים הכי גבוהים בשכבה. לא עונה לאף אחד שמדבר אלייה, לא מעניין אותה שומדבר חוץ מלימודים. המשכתי לדגמן עד לנקודה שצלם אחד סירב לצלם אותי כי הוא פשוט החליט שאני מודעה לאנורקסיה מהלכת. והוא לא תומך בשיט הזה לא משנה כמה יפה אני. הקפיאו אותי עד שאחליט לעלות במשקל ואז אמשיך לדגמן. שמתי זיין על כולם, היה לי חבר שהייתי דלוקה עליו שנים, וראה אותי במסיבה ושלח לי את המספקר שלו על פתק ומאז היינו ביחד. הוא היה שרוט כמוני, במובן אחר. והוא אהב אותי אהבה הכי מיוחדת שיכולה להיות. ולא הציק לי שלא אכלתי, ולא אמר לי שהרזון שלי מבחיל אותו כשהייתי מורידה בגדים. הוא אהב אותי למרות הכל, וידע שאני חולה. אבל הוא אהב אותי למרות הכל. ואז הוא טס לדגמן באוסטרליה לחודש ואני אמרתי לו שאני רוצה הפסקה. הוא חזר, היינו קצת ביחד. וזה העיק עליי. רזיתי עוד. אכלתי מלפפון ועגבניה וקפה בלי חלב ביום. הייתי מתעלפת כל שבועיים ושומרת את זה בסוד. הייתי לבד, בלי חבר. בלי אהבה. עם לב קר, וחברות תומכות סביבי שלעולם לא שפטו אותי ורק ניסו לעזור בדרכן שלהן. ללא הצלחה כמובן. אני כ"כ בשלי, כ"כ עקשנית. עבדתי מגיל 16 בתור ברמנית שיקרתי לגבי הגיל שלי וכך הרווחתי כסף כשלא נתנו לי לדגמן. וזה רחק מלהזיז לי. זה עולם כ"כ מגעיל על כל פנים, אני אמנית, אני מציירת, אני אנורקסית, אני שרוטה, אני חולה. אני לא צריכה עולם כזה מעבר לעולם השרוט כ"כ שאני נמצאת בו כרגע. עוד שנה עברה, אני שוקלת 44. ההורים שלי משתגעים. אמא בוכה כל יום, אני כיתה יב, סוף יב. לא מתפקדת כמעט על שומדבר. רק מציירת ולומדת. ולוקחת תוספי תזונה ושותה קפה. ואוכלת סלט חסה עם חומץ ובצל 4 פעמים ביום. שותה דיאט ספרייט ומרגישה הכי מלאה בעולם. הולכת לצו גיוס, לא מגייסים אותי. אמא לוקחת אותי לאשפוז בכח. חודש אשפוז. זונדה, מכריחים אותי לאכול, אני מרגישה נוראית, שמנה. מזעזעת. אני מעלה 6 קילו בחודש. שקלתי 50. הייתי ענקית. מגייסים אותי. אני כבר חיילת חצי שנה. אחרי הגיוס, מן הסתם חזרתי למשטר האוכל ועקפתי את ההורים, את המשפחה, את כולם. חזרתי ל 48 וזה היה ממש קשה. ואז 47. והייתי בשלום עם זה. לא שלום מלא, אבל לא עם הרבה ברירות. מעקבים של ביה"ח, אבא אמא ומפקדים זה לא פשוט. גם כשאת אנורקסית בכל רמ"ח אברייך. ולצערי הרב עד מוות, אני כ"כ כזו.לפני חודש בדיוק ירדתי מהבסיס לכיוון היציאה, הרגשתי כאילו מישהו חובט לי חזק בגב תחתון. נפלתי על הרצפה. תקף אותי קור מזעזע. רעדתי בלי סוף. התחלתי לבכות. לא יכלתי לקום. פינו אותי לביה"ח. 40 וחצי חום, הזיות, לחץ דם הכי נמוך שיכול להיות. על סף גסיסה. פתאום, משהו קפץ עליי כמו שד. הכל היה בסדר. אז מה אם אין לי מחזור כבר שנה ומשהו... בטוח הכל בסדר. לא? לא. ממש לא. בביה"ח עשו לי כל בדיקה אפשרית, חיברו אותי לאינפוזיה מיד אחת זונדה לתוך הגוף ויד שנייה אנטיביוטיקה. עשו לי 7 בדיקות דם כל יום. יש לי זיהום בדם, אין לי המוגלובין בדם. אין לי ברזל כי אני לא אוכל שום בשר שום דגים שום דבר בערך. הגרון חרוך מההקאות של פעם, הקיבה ריקה, אין אבץ, אין מספיק דם. עירוי כל יום. כל יום נותנים לי עוד דם. ואז הגיעה המכה, הכלייה השמאלית שלי מזוהמת כתוצאה מהזיהום בדם. ולמה? כי אין לי מערכת חיסונית. הגוף לא מצליח להתגבר על שומדבר לבד. אז מה קורה עכשיו ? הכילייה. צריכה ללכת. צריך למצוא חדשה, או לא למצוא בכלל. מאז עבר חודש, ויש לי משטר דיאטטי נוראי, אני כול יומיים בביה"ח, אני כרגע חייה על תרופות. אני חלשה , לא עובדת, לא מצליחה לעשות שום דבר כמעט. אני חולה. אני אנורקסית שעוד לא יודעת אם זו הכאפה שהיא צריכה לקבל בשביל לרצות לצאת מהאנורקסייה. כי היא כבר חלק ממני. אני אוכלת בערך כמו כולם, רק לא לחם, ולא מטוגן. ואני גבוהה, ושוקלת 51 כרגע, ומרגיעה ענקית. אבל מרוב שאני תשושה מכל הסמים האלו שהגוף שלי עליהם כבר חודש אז אין לי מספיק כח ומספיק רגש וכאב לחשוב על זה. נשמע מפתה . נכון ? כרגע אני כבר לא יודעת מה הטעם בלחיות. אפילו הצבא שוקל לפלוט אותי למרות שאני קצינה, כתוצאה ממה שעברתי. וכתוצאה מכך שלא הצהרתי לעולם על הפרעות אכילה. וכרגע זה כבר ברור לכל. אני מותשת מלכתוב והגיע זמן התרופות. ואני מתחילה להזיע זיעה קרה כי התרופות עושות טיפה הזיות לפעמים. אני אוהבת אתכן למרות שאני לא מכירה אותכן. מקווה שתקראו טוב טוב.מקווה שתפנימו. אני כולה בת 19 וחצי ועברתי כ"כ הרבה עם חיוך, אנה הייתה חלק ממני והערצתי אותה. ועכשיו היא בוגדת בי והורדת לי כל חלקה בגוף. שתהיה לכולכן שבת מדהימה כמוכן. בר.

בר מתוקה, תודה על הברכות והפרגון. כעת תורי אני מורידה בפניך את הכובע ומצדיעה לך על האומץ לבוא ולדבר ולספר פה את הסיפור שלך כמו שהוא בלי התייפיפות ובלי כחל וסרק, סיפור אמיתי של נערה חולה, שבא להראות לאחרים כמה לא כדאי להם להכנס לשם, כמה קל להכנס אבל קשה מאוד לצאת מהבור. על זה אני רוצה לומר כל הכבוד לך ועכשיו אני רוצה להגיד לך שאת נשמעת לי בחורה אמיצה, חכמה וחזקה שמסוגלת לקבל החלטה לצאת מזה ולשחרר את אנה שהורסת לך כל חלקה טובה. אם הרצון כבר קיים זה צעד ענקי ביציאה החוצה וכעת עם טיפול נפשי טוב ושיחות את תצאי מזה ובגדול וידך על העליונה. אל תתייאשי, עברת הרבה ולכן אין לי ספק שאת יכולה לצאת מזה ונראה לי שכבר שבעת מהמחלה האיומה הזו שגמרה אותך לגמרי. שחררי את אנה היא לא חברה טובה היא צרה צרורה. שלך פה בכל עת, מחזקת את ידך. אורלי

אחרי דקות ספורות מרגישה אני את הדמעות זולגות השנים העברו הכל חוזר מקווה שמישהו יוכל לקרוא ולראות הכל במבט אחר. אחת שעברה ומקווה לא לפגוש יותר את המחלה -הרגשתי אותו דבר בשנה שעברה הייתי עם סטרואידים ועם השד יודע מה . זוכרת לפני מספר שנים אני ומולאן חשבנוו שאת אולי "בר" מקווה שאת חזקה כי זו תקופה קשה אם תרצי כל דבר אנחנו פנ לעזור,ולתמוך מרחוק דניאלה

כואב ומזעזע. אני חושבת שאני זוכרת אותך, אם כי אינני בטוחה. בכל אופן, נכנסת הנה כדי לספר ולהזהיר אחרות/ים, אך עם זאת, כדאי לך לקרוא את המילים שאת בעצמך כותבת. ואני קוראת אותך בעצב וחושבת לעצמי - אלוהים אדירים, כמה המחלה הארורה הזו אינה שווה ולו אף יום אחד של חולי ושל חוסר תפקוד, ובטח שלא הקרבת כליה. וזה לא שהחיים יפים ונעימים (לפחות לחלק מאיתנו), אבל אין שום סיבה שבעולם שנסבול כל-כך ונעולל זאת לעצמנו. ביחד עם זאת, שום דבר אינו סוף פסוק ודברים יכולים להשתנות כשמשנים את החשיבה וגם את הטרמינולוגיה ("אני אנורקסית"; "אנה אהבה אותי/הערצתי אותה" וכו'). ברור שאת זקוקה לטיפול נפשי מקיף שיטפל בשנאה העצמית (=אנורקסיה) שלך, אבל בשלב הזה אני מאחלת לך להתגבר על הזיהום שהיכה בך ולהתאושש מבחינה פיזית כמה שיותר מהר, בתקווה שזה באמת יגרום לשינוי משמעותי בחייך הצעירים, לבחירה בדרך אחרת ולרדיפה עיקשת אחר התקווה ונצנוצי האור שמבליחים מדי פעם. אני שמחה שנכנסת ופרשת בפנינו את מסכת הייסורים הזו, כי עם כל הצער שבה, היא משקפת חשבון נפש מתוך הסתכלות בוגרת יותר לאחור ורצון עז למשהו אחר. אני מאחלת לך רפואה שלמה.