תוצאות חיפוש עבור הרס-עצמי

היי שרון. בגיל 18 התחילו לי טנטונים בלתי פוסקים באוזניים שגרמו לי לחרדה מאוד גדולה. לאחר תקופה של חצי שנה בערך החרדות סביב הטנטון נעלמו והרגשתי רגוע. החל מאותו זמן נוצר בי דחף בלתי מוסבר ליזום מחשבות טורדניות ולאחר מכן להפריך אותן. בזמן שהמחשבות עולות אני מדמיין את עצמי בעתיד ללא המחשבה אך עם הרעיון של המחשבה מה שהיה מונע ממני להעיף את המחשבה בתוך זמן קצר ורק לאחר כמה ימים. הדבר לא היה לי מפריע לתפקוד התקין כל השנים האלה. היום אני בן 30 ושוב עולה בי הדחף הזה. רק שהפעם הדבר נמשך יותר זמן ומגיע לשבועות על כל מחשבה. שאלתי היא האם מדובר בocd או שמא ביצר הרס עצמי?

הי לכם יקרים!!! סוריקטה, ראשית,שמחה לשמוע אותך.. שנית, אהבתי את היצירתיות שלך בהקשר לבאג 70 התווים:)) שלישית, התייחסת לדיבור של מנדיי לגבי פרלטוטים עם אודי... ...כשהיא כתבה את מה שכתבה ובאופן שכתבה,הרגשתי זעם ,כאב,חוסר אונים .. הרגשתי שמעוותים לחלוטין את הרגשות שלי בייחס לאודי.. (לשיפוטיות של רמה ,תת רמה לא אתייחס) עד למילים שלה ,לא עלה על דעתי בכלל הכוון הזה.. אודי..אתה היית עבורי המשך של אמא צביה שמתי לב גם שפעמים רבות היה גם קשר ישיר בין הרגשות שלי לאמא צביה והרגשות כלפייך אודי... שמחתי וקצת הרגיע אותי מה שכתבת לי אודי בהקשר לזה.. בעקבות זאת ובעקבות ההתייחסות שלך סוריקטה לנושא הזה,חשבתי שוב.. אני חושבת שאחד התיאורטיקנים מתייחס לזה..לא זוכרת אם פרנצי או באלינט.. הם קוראים לזה "שפת הגוף ושפת ותשוקה" ( ייתכן מאוד שאני לא מדייקת במילים ,אבל ברעיון כן מדייקת ..כך חושבת) הם מדברים על צרכים ושפות שונות: הצורך הילדי הוא בחום,רוך,שמירה,הגנה.. גם אם לפעמים אופן הביטוי הילדי יכול אולי לבלבל (???) שפת המבוגר -תשוקה..קצת בדומה למה שהיא תיארה.. הרשיתי לעצמי להביא לפורום שלך אודי את הצורך הילדי הזה שהוא מרחב ביניים עם הגנה מירבית בחוויה שלי ,היות ומדובר במרחב וירטואלי !!! דווקה דרכך,שאתה פסיכולוג (שמבין את ההבדלים בצרכים של מבוגר ובצרכים של מישהי שמביאה לפה את החלקים הילדיים שבה היות ומרגישה מספיק בטחון) בחיים האמיתיים נכון לעכשיו לא הייתי הולכת לטיפול אצל פסיכולוג גבר... בחיים האמיתיים ,נפגעתי מינית כילדה ובחיי הבוגרים כשמאוד מאוד רציתי להביא ילדים לעולם והייתי עם בן זוגי,הרגשתי את עצמי למעלה כמו מרחפת והגוף שלי/הגופה כאילו נמצאת איתו למטה.. לא הרגשתי כלום... אודי..אתה מאמין לי שלא הרגשתי שאני "מטרידה אותך..." נראה לי שגם באופן בלתי מודע לא הייתי רוצה משהו כזה.. ואולי לא ??? איך אדע??? זה הרי בלתי מודע???

שלום לכל מי שקורא ויכול לעזור אני בת 26, יש לי חברה הכי טובה בת 25, אנחנו כבר 7 שנים בחברות חזקה, החברות הכי טובות, היינו פה אחת עבור השנייה בכל הרגעים, אושר ועצבות, כאב ושמחה. סיפור החיים של חברה שלי הוא מאד כואב ועצוב. תמיד ידעתי זאת, אך האמנתי כי הכול נובע עקב משהו מסוים שעברה, ושזה יעבור. בעקבות אירועים מסוכנים בזמן האחרון אשר חברתי הייתה מעורבת בהם, החלטתי לדבר עם אמה ולפתוח את הכול, וכן, לשאול אותה שאלות, שמעולם לא הייתה לי תשובה עבורן. אתחיל בלהציג את חברתי, צד אחד שבה- החברה שאני מכירה, החברה שיש לה המון חברים ותמיכה ומקבלת המון אהבה וחום מהסביבה. היא אדם טוב במהותה, נאמנה מאד, תמיד מקשיבה לאחרים,חברותית, עוזרת ואוהבת, תעשה הכול בשביל חברים שלה, תומכת, חיננית, יפה ומקסימה, כובשת, אשת שיחה, נבונה, מתוקה, בוגרת במחשבתה, עם המון שמחת חיים ואהבה לצחוק ושמחה. יש לה המון חברים. מקרה אישי שלי אשר מוכיח האמור – עברתי תאונת דרכים קשה, בעקבותיה במשך חצי שנה הייתי בכיסא גלגלים, במשך כל התקופה של חצי השנה, היא הייתה שם בשבילי , תמכה בי בצורה ובאופן שאף חבר מעולם לא עשה עבורי, כמעט 24 שעות ביממה, הייתה אצלי בבית בכל יום עם משפחתי. בחצי שנה הזו, היא הקשיבה לי ולחששותיי, שמה אולי מעולם לא אחזור לתפקוד מלא, וכן חששות טבעיים שקיימים אצל נפגעים לאחר תאונת דרכים. וכן, שמחה אותי והעבירה את זמני. אני רואה בתמיכה הזו, כמשהו מדהים, של אדם חזק, מוסרי ונאמן אשר מאד רגיש למצוקות של אחרים. לאחר שהצגתי את הצד שאני אוהבת בה, אציג את הצד האחר שבה, הצד אשר נחשפתי בטיפות קטנות בכל השנים, ובימים האחרונים, נחשפתי אליו באופן מוחלט וברור עקב שיחה עם אמא שלה ואחותה בת ה-20. חברה שלי מגיעה מבית "הרוס", יש לה 2 אחיות ואמא, אביה נטש את ביתן (מוחית לא פיזית) כשהיא הייתה בת 4, מעולם לא היה שם עבור אף אחד מבני המשפחה, היה המון בחו"ל והתכחש לחייו כאבא וכאיש משפחה. אביה הוא שקרן אובססיבי, גנב כפייתי, אשר גנב מכל המשפחה, מהאמא, מהילדות, את החסכונות שלהן, מההורים, מכל אחד אשר היה לו קשר מולם, רוקן את כל כספי המשפחה (באופן "חוקי" עם עורך דין") הוא הוביל את המשפחה למצוקה כלכלית קשה, ומציאות מאד כבדה, אשר הובילה את אמה לעבוד 14 שעות ביממה, עם 3 בנות בבית, אשר לא זכו להדרכה, חינוך ותמיכה. חברתי, כשהייתה בת 10, גידלה את אחותה הקטנה אשר הייתה תינוקת, לבדה מכיוון שלא היה איש בבית, האב מעולם לא היה שם, ואמה עבדה בפרך בכדי לקיים את המשפחה ובכדי לצאת מהמצוקה הכלכלית הקשה שאביה הוביל את ביתה. בשנים לפני גיל 15, אמה מספרת שהיא הייתה אדם נורמטיבי, עם שמחת חיים, ולא היו תסמינים אשר מראים על בעיה או מצוקה. בגיל 15, חברתי עברה אונס, אביה באותו זמן היה בחו"ל, וכשסיפרו לו על כך, הוא לא חזר ארצה, ונשאר שם כמה חודשים (חודש, או חודשיים אני לא זוכרת) היא לא הלכה לטיפול, ועקב חוסר התמיכה מחוסר הברירה בביתה, פשוט המשיכה הלאה. אמה מספרת שכמה חודשים לאחר מכן, החלו תופעות אשר תסמיניהן זהות לאביה. היא החלה לגנוב כספים, לשקר באופן אובססיבי (כלפי חייה בלבד ולא על אחרים) , גנבה מאמה חסכונות, עשרות אלפי שקלים, אם ארנקים היו זרוקים בבית, הייתה גונבת כל מה שיש. בכל שנות החברות שלנו, לא ידעתי על הכספים ועל הצורך שלה לגנוב, ידעתי שהיא עברה אונס, ושייכתי את כל מעשיה להרס עצמי של בחורה שלא טיפלה בעצמה כמו שצריך, תמיד הייתי שם בשבילה, להקשבה, לתמיכה, ולעזר. בכל שנות חברותינו, היו לה 3 קשרים ארוכים עם גברים, הקשרים היו אובססיביים, לא טובים, הרסניים מאד, ובסוף לקראת פרידתם ממנה, היו לה רגעים מאד קשים מחשש עצום מנטישה. יש לה חרדת נטישה מאד חזקה, ובכדי להתמודד עם זה, בכל קשר כשעמד להסתיים, היא החלה קשר חדש עם בחור חדש "כל הבא ליד", וכל התהליך חזר חלילה, גם בשני הקשרים שלאחר מכן. חשוב להדגיש כי לפני כשנה וחצי היא החלה לעבוד, פעם ראשונה בעבודה שהיא החזיקה בה מעמד כשנה וחצי, ולא התפטרה אחרי שבוע, (כמו בעשרים העבודות שהייתה בהן) , אני וחברותיי גם זיהינו כי היא פוגעת בעצמה פיזית, הייתה מופיעה עם שריטות וחתכים בגוף, והוצאנו את זה בפניה, היא הייתה משקרת המון שהיא נפלה, שהיא נדרסה ע"י אופנוע, שהיא נפלה בדרך לעבודה וכו. בסופו של דבר עקב שיחה נוקבת וקשוחה, היא הודתה באמור ואמרה שהיא משקרת ופוגעת בעצמה כי היא לא מרגישה טוב עם עצמה מיום האונס, שהיא בהרס עצמי בלתי פוסק. אמרנו לה שהיא צריכה ללכת לטיפול, היא הלכה לטיפול פסיכולוגי (גם אנחנו היינו איתה חיכינו בחוץ) אך הטיפול לא עזר, כי היא בחורה מאד פקחית, נבונה וכובשת, והיא הצליחה "לעבוד" על הפסיכולוג, ולא סיפרה לו את כל האמת. היא סיפרה לו מה שהוא רוצה לשמוע, וכיוונה אותו לרחם עליה ולהוביל אותו להגיד שהיא בסדר ושהיא יכולה לחזור לחייה. בחודשים האחרונים הגיעו תסמינים נוספים, היא גנבה כספים משני בני הזוג האחרונים שלה, מכמה חברות, לפני כחודש פיטרו אותה מהעבודה + מקרה קשה הוא בסוף השבוע האחרון הקשור לבן זוגה, אשר הוביל אותו להיפרד ממנה למרות האהבה הגדולה שהייתה בניהם. שהמעשה שהיא עשתה לו הוא הדבר הכי חמור שהוביל אותי ואת חברה שלי לדבר עם אמה. התבשרנו כי זו אכן סוג של הרס עצמי, אך הרבה מעבר. שאביה הוא כזה, שהיא גונבת כספים מגיל 17, ללא הכרה, שיש לה כנראה "הפרעת אישיות גבולית" כמו לאביה ושהיא שקרנית כפייתית. אני וחברתי עשינו איתה שיחה והצגנו בפניה את כל האמור, הסברנו לה שהיא עושה מעשים קשים ורעים, אשר עלולים להוביל אותה להסתבך עם החוק, שהיא כבר בגיל אשר יש תוצאות למעשים שלה, שהיא לא יכולה להמשיך כך, שהיא בגילה צריכה לקחת אחריות למעשיה, שהיא מסכנת את עצמה, את משפחתה ואת הסובבים. היא יודעת שדיברנו עם אמה, אמרנו לה שאנחנו יודעת הכול, שהיא לא יכולה להמשיך כך ושהיא חייבת ללכת לטיפול ולא, היא תהרוס את חייה, והבהרנו לה שביום שהיא תוותר על עצמה, לא תשתף פעולה, ולא תיקח את הטיפול ברצינות, גם אנחנו נוותר, כי אנחנו לא יכולות להציל אותה מעצמה. שהיא חייבת להראות רצינות. היא הודתה בכל האמור, אמרה שהיא בדיוק כמו אביה, גנב ושקרן, ושהיא יודעת שהיא הורסת לעצמה את החיים, ושהיא לא רוצה לסיים כמוהו, ורוצה ללכת לטיפול. מאותו יום אני וחברתי מנסות למצוא לה פסיכולוגים אשר מקבלים מטופלים דרך קופת חולים, מכיוון שהיא לא יכולה להגיע באופן פרטי עקב מצוקתה הכלכלית. החיפושים לא מניבים תוצאות, כל פסיכולוג ששומע על מה מדובר, ישר אומר שהיא צריכה פסיכיאטר, או שהיא צריכה להיות במסגרת, במכון לבריאות הנפש, או לא משנה מה. ושטיפול פרטני מול פסיכולוג לא יוביל לתוצאות טובות, בקיצור, הם פסיכולוגיים קליניים אשר לא מוכנים לקחת על עצמם "תיק" כזה. ניסיתי להסביר להם שאני לא בעלת מקצוע, ואני לא יכולה להגיד לחברתי שהיא צריכה ללכת למוסד, או למכון לבריאות הנפש, או לפסיכיאטר, כי הם צריכים לאבחן ולהסביר לה שהמקרה שלה קשה ושדרך הטיפול האפקטיבית ביותר היא X. אני לא רוצה לקחת אחריות על עצמי בדבר שכזה, לא רוצה להיות האדם הרע שמאפיין אותה כ- "חולת נפש" בשביל זה יש בעלי מקצוע. הצרה היא שאף פסיכולוג לא מוכן לקחת זאת כתיק דרך קופת החולים, אלא רק באופן פרטי. אני מתוסכלת, ממורמרת מהמצב, כמעט ומרימה ידיים, ולא יודעת מה לעשות יותר. האין טוב בעולם הזה? האם הכול מסתיים בכיס שלנו? איפה לבם של אנשים? גם ככה המצב קשה, כל זה לא תורם, אנא עזרו לי, אנא הציעו לי מה לעשות, אני במבוי סתום וחברתי מתדרדרת מיום ליום.

אחרי הרבה שנים של זילזול בעצמי, קיבלתי החלטה לגשת לטיפול כדי לאתר את המנגנון של הרס עצמי (ללא אובדנות) שגורם לי לאכול כשרע לי, שגורם לי להכשיל את עצמי, שגורם לי להשתמש בדיווליואציה כמנגנון הגנה עיקרי, שגורם לי להיות ביקורתית מאוד כלפי עצמי, ובעיקר - שגורם לי לא לאהוב ולא לכבד את עצמי. אני יודעת שעצם ההחלטה לטפל בזה היא התחלה טובה. על איזה סוג טיפול היית ממליץ כדי לטפל בבעיה? (פסיכואנליזה, התנהגותי, התנהגותי-קוגניטיבי וכו'). תודה, נילי

שלום דר לויט, מרפרוף פה בפורום שהיתי אצל אנשים דפוסי התנהגות כמו שלי שמתמודדים עם hocd. אני בן 24, אני מגיל קטן מאובחן עם ocd, שותה כדורי ויאפקס ובכללי יכול להיות חרד לגבי כל דבר שקשור לעתיד שלי. לפני כחודשיים חבר מאוד קרוב שלי יצא מהארון, זה היה קצת הפתעה בשבילי ועברה בי המחשבה האם גם אני יכול להימשך לגברים עכשיו או בעתיד . מאותו רגע למשך חודשיים המחשבה לא עוזבת אותי, בוחן את עצמי אם אני נמשך לגברים רנדומליים , בחנתי את עצמי מול פורנו גייז לראות אם יש תגובה פיזיולוגית , בזמן סקס עם חברה שלי עוברות לי המחשבות אם היה גבר במקום, ובכללי זה מעסיק אותי רבות במהלך היום ואני חרד מזה. חשוב לציין שאף פעם לא נמשכתי לגברים, אף פעם העולם הזה לא עניין אותי והייתי מאוד ליברלי , תמיד יצאתי עם נשים ,בתור ילד ראיתי פורנו של נשים, בנוסף אני בזוגיות מהממת כבר שנה וחצי ורואה את עצמי מתחתן איתה. הנושא מקשה עליי רבות במהלך היום יום וקשה לי להסתיר את זה מחברה שלי, תמיד עוברות המחשבות שאולי אני משלה אותה ואני באמת נמשך לגברים, פחד מלפגוע בה, פחד להיות משהו שאני לא רוצה להיות וגם בטוח שאני לא שם(בשום מבחן לא מצאתי התעניינות בגברים או רצון להיות עם גבר לא בהווה ולא בעבר). אשמח להתייחסותך בנושא, האם זה באמת נפוץ לאנשים סטרייטים ,האם העבר שלי עם osd יש השפעה על התפתחות הhocd הזה, איך לטפל בנושא , האם זה מנגנון הרס עצמי וכו׳

הודעתי בעבודה שאני לא מגיעה יותר. קוראים לזה הרס עצמי... זה מה שאני יכולה כרגע.

דיסוציאציה ואינטגרציה ומה שביניהם או המחיר הכבד של הפגיעה המינית – רבות נכתב על תהליך האמנזיה (שכחה) והדיסוציאציה( ניתוק ) כחלק מההתמודדות עם פגיעה מינית. כילדה השארתי את הגוף שלי שם והלכתי ...השארתי חלקי נפש אחרים שנוצרו כדי לעזור והלכתי למעשה אם מסתכלים על החיים שלי , אני לא יודעת איך נראו חיי ללא פגיעה ...נפגעתי לראשונה בגיל ארבע ואז נפגעתי לאורך שנים מכמה אנשים בו זמנית, עשר שנות פגיעה ...נוסיף לזה עוד כמה שנים של שחזורים וקשרים לא בריאים, שעדין קשה לי להסתכל להם בלבן של העיניים כי הם מתחזקים את הבושה והאשמה כי הרי כבר לא הייתי ילדה וגם שיתפתי פעולה. ברור לי בהגיון שזה שיחזור של מה שהכרתי מה שלימדו אותי לאן שהתוו את חיי ועדין עם ההרגשה לא מתווכחים, והכי קל לי עדין להאשים את עצמי מאשר לקבל שמשפחתי הרסה לי את החיים. @@@ אז מה היה לנו כאן כל מנגנוני ההגנה של זיגמונד פרוייד עבדו אצלי שעות נוספות : ההדחקה , ההכחשה , האידליזציה , רציונליזציה , הפנמה , נסיגה ועוד....והדיסוציאציה מאז שאני זוכרת את עצמי הדיסוציאציה שם מגינה עלי שומרת עלי מאפשרת לי לצמוח וככה כל פעם נוספו חלקי עצמי מנותקים שתפקידם היה להגן עלי . @@@ וככה עברו השנים , אחת נפגעת השנייה לומדת , אחת סופגת את הכאב והעצב השנייה לוחמת , אחת שקטה מופנמת סגורה מבוהלת השנייה כועסת בועטת יורקת אש ותימרות עשן , אחת משחזרת והשנייה נושמת ועושה צבא , אחת מתחתנת והשנייה מרגישה שאיבדה את חרותה ואת נפשה, אחת נמצאת בזוגיות והשנייה את האינטימיות ,אחת ילדה ילדים וכולם גידלו וחינכו, אחת למדה אחת ניקתה אחת בישלה ויש גם את החלקיים הזכריים שעמדו על המשמר ודאגו לשמר את הניתוק והשכחה ....עד כאן וואלה יופי של מנגנון פגיעה כזאת קשה והנה הנפש ייצרה לה מנגנון הישרדות העיקר לחיות להמשיך לחיות להיות כמו כולם .....האמנם , אז זהו שהמנגנון שומר על הישרדות לא באמת חיים . @@@ במשנה נאמר "דע מאין באת ולאן אתה הולך" נפוליאון בונפרטה ויגאל אלון דיברו אמנם על עם ולא על האדם הבודד "עם ללא עבר אין לו עתיד" "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל." ובכל זאת זה כל כך מדייק כשאין זיכרון עבר אין עתיד , וההווה דל והישרדותי. אז בניתי חיים שלמים על ריק , חיים הישרדותיים , חיים משחזרים חיים של קרבן ותקפן ,שהקרבן זאת אני וגם התקפן הוא כבר רק פנימי ומופנה כלפי עצמי ..הרס ועוד הרס ועוד הרס ....כל האנרגיה הופנתה לשרוד , לתחזק זוגיות (עם מיליון קשיים ככה זה בבית של שני אנשים עם פוסט טראומה מורכבת שמדחיקים) להתפרנס ובעיקר לגדל ילדים שלא יקבלו את השריטות שלי או של בן זוגי כמו ששר חנן בן ארי – באמן על הילדים שלי (אין ספק שהצלחתי בענק ) אבל את המחיר לדיסוציאציה הזאת אני משלמת עד היום ...בהרס העצום של הגוף שלי , בחוסר פיתוח עצמי כי ברחתי מהחיים וחייתי ליד ,במצב הכלכלי – שורדת זוכרים ואפשר להמשיך לעוד אין ספור נזקים שיישארו איתי לעד אבל איזו ברירה הייתה לי לא ידעתי שאני שורדת לא הבנתי כי לא זכרתי זוכרים מי שאין לו עבר יש לו הווה דל ואין לו עתיד ..אז גם לא היו לי רצונות או חלומות כלום הכל מת רק לשרוד @@@ ואז הזיכרונות אלו שרק דחקתי הצידה התחילו לצאת פגיעות מוקטנות ,כי הקטנתי אותם ,היום אני יודעת שפשוט ליד הפגיעה מאבא הכל נראה קטן ולא נחשב ..הגעתי לטיפול חשבתי בקטנה חודש חודשיים ואני כמו חדשה ,מנגנוני ההגנה כבר אמרתי עבדו שעות נוספות.... ואז הגיע הנקודה שהמטפלת העיזה להגיד את המילה אינטגרציה , כמה בהלה כמה כעס כמה בלבול , תחושה שעוד רגע יימחקו את כל החלקים ....לא נכנסת לתהליך האינטגרציה זה כבר סיפור אחר ...בגדול אגיד שזה תהליך סזיפי שלוקח שנים עם המון כאב והמון כעס ותסכול ועליות ומורדות צעד קדימה שניים אחורה ...אני רוצה כרגע רק להתייחס לרווח וההפסד כמו לדיסוציאציה ...אז שוב גם כאן הרווח מדובר ולקורא מהצד ייחשב שיא הצמיחה הטיפולית ...ואיפה ההפסד של היעדר ההגנות. @@@ מעבר לזה שצריך להרגיש מה שכל חיי לא ידעתי שאני אמורה להרגיש , כעס כאב תוקפנות פנימית ועוד...המחיר הזה שעכשיו כבר אין את האחת שנשואה והאחרת ששם באינטימיות זאת את שם , חווה הכל כל מגע שגורם לך לרצות לברוח כל פלאשבק שאת כבר מבינה שזאת לא פנטזיה מינית זה מה שעברת בתור ילדה ואת נלחמת לא ללכת אחורה ולא להרוס את מה שבנית כל חייך (כמתחתנים כשהכל ידוע זה אחרת מכעבור שלושים שנה .....זה לא כזה פשוט ) הפרנסה שעשית לה אידילזציה והסתפקת בה ואפילו אמרת שאת אוהבת אותה פתאום יש לך מראה את יקרה בחרת בעבודה הזו כי את נמנעת מהחיים , כי את פוחדת מאנשים , כי את רוצה להרגיש חשובה ותורמת , את יקרה פוחדת להצליח כי יהיה מי שיוריד לך את הראש חזרה לגובה דשא ...ואת בעצם עשית את זה לעצמך כל החיים ..הרס עצמי שמירת הקורבן, השורדת רק כדי שתצליחי לחיות ולא לזכור כי הכאב היה עלול להרוג אותך או שהיית משתגעת – מחיר @@@ והאינטגרציה הזו מכריחה אותך להביט לניתוק מהגוף בעיניים ולהגיד לעצמך , היום זאת את שכולאת את עצמך בכלא שניקרא גוף , שמה עלייך עוד ועוד שרשראות וחומות (שומן) מענישה את עצמך על מחשבות בריחה (מקיאה או בולסת) כשכואב פיזית (דוחפת כדור ועוד אחד מאיצה בגוף מעבר לקצה היכולת , שוחקת עד דק) וכשכואב נפשית (מכאיבה לו פיזית כדי שהכאב ייפסק) @@@ אז היום אני די מחוברת לחלקיי כן הטיפול הצליח ויש אינטגרציה , אני חיה ולא שורדת , פתאום צצים מחשבות על עתיד אבל אז מתגלה התמונה שכבר ברחה לי הרכבת ואני עוד בתחנה , וכן השמים הם הגבול ותמיד אפשר אבל זה לעולם לא יהיה אותו הדבר...אז דיסוציאציה , אינטגרציה זה טוב או רע ...אני לא יודעת כשהייתי מנותקת רציתי להיות מחוברת לעצמי והיום שאני מחוברת אני רוצה קצת מנוחה ולהתנתק מעצמי – כן לברוח כי החיבורים האלה מעבר לכאב מול הפגיעה והנזק מציבה מראות קשות על המשמעות של חיי....והקורונה נתנה לי מתנה עצירה ,שהתבוססתי בה די ושחיתי בקורבנות של עצמי שפטתי והענשתי את עצמי די בתפקיד התקפן ...והיום אני מלאת חמלה ומודה על העצירה רגע לנשום לחשב מסלול מחדש ....ואולי לדעת איך זה לחיות ללא פגיעה כי אני כבר לא קטנה ואני גם לא הסוהרת והפוגעת של עצמי ....לחיי המנוחה ולחיי החיים ללא פגיעה . והשיר שעזר לי לשרוד עוד מאז שאני ילדה והיום מזכיר לי שכדאי לחיות ...https://youtu.be/jQCbth6yCFE

אודי, קל להגיד, קשה לביצוע. מאוד מקנאה באנשים הללו שלא אכפת להם מה אומרים...וכמובן שאת זה שמעתי רבות מהמטפלת. לא עובד ממש... בקשר לחיבור לשמחה ולספונטניות, גם מנסה. אכן יפה ההתבוננות במשחקי ילדים, אפשר ללמוד מהם המון. מעניין אותי איך יכול להיות שגם ילדיי כאלה? למרות שמעולם לא אמרתי להם איך אני מרגישה כלפי עצמי ותמיד עודדתי אותם , קבלו משובים חיוביים ועוד...ובכל זאת הם לא מעריכים את עצמם מספיק? תוהה אם העברתי להם את המסר של " לא טובים מספיק" כמו שאני מרגישה כלפי עצמי???? האם ילדים להורים בעלי דימוי עצמי נמוך מעבירים זאת הלאה???

שלום רב. אני נשוי ואב לארבעה ילדים מקסימים. מהיותי ילד אהבתי להשתעשע עם בני מיני. ומאידך ידעתי שהחברה פוסלת והמשפחה לא תתמוך. ולכן מהיותי קטן מאוד, ידעתי שזה אסור ונורא ותמיד הייתי נדבק לנורמה של החברה. בחלוף השנים המשכתי להשקות את יצרי הרעב תוך כדי הרגשה של גועל ודחייה עצמית (למה אני עושה את זה?), . יש לציין שהייתי גם נמשך לבנות ומתרגש מהן, ונלחם עליהן ומאוד רומנטיקן וגם היו לי לא מעט בנות מהיסודי ועד התיכון. כך גדלתי , התנסיתי יותר עם בני מיני אבל תמיד חיפשתי אהבה אמית כראוי, . ובסופן, את אשתי בגיל ב17 וב20 התחתנו. היום לאחר עשור, שהתמסרתי לבית , לאישה ולעבודה, ולאחר שדחיתי תמיד את היצרים . היום אני בוגר יותר או אמיץ יותר או מתגעגע יותר, ויש לי דחפים מיניים יותר. ואני צריך למגר / להעלים התופעה. זה מפריע לי בפן האישי ואני רוצה להיות גבר לאישה אחת. יש לציין שכל 10 שנות נישואיי, כשהיו לי דחפים לבני מיני , הייתי צופה בפורנו גייז , גומר וכאן זה נגמר. היום לאחר עשור , ממש בא לי, ואף ותחלתי להכנס בצ'טים ואף היכרתי משהו וגם יצא שניפגשנו ואוננו יחד וגם כאן זה נגמר וטו לא. לאחר חצי שנה הבחור חייג אליי וכולי התרגשות עזה. קבענו להפגש, ובסוף התחרטתי החלטתי רגע לחשוב עם עצמי לאן זה יוביל? ראיתי הרס עצמי שלא רוצה לעבור . חסמתי הבחור וכתבתי לו מכתב מאוד מרגש ואישי. וכמה אני לא צריך את זה לאחר נשבר נפשי כזה הייתי רוצה לדעת אם אני יכול לעשות לדחפים שדיכתי מילדות יהפחו להסטוריית ילדות? תודה מראש

הפורים הזה עשיתי בדיקה פולשנית ודי מיותרת . הרגשה נוראית של שוק בשר ומאוד טריגרי .......ששולחת לגהנום וחזרה דחקתי עם המון המון המון מתוק זה כל כך עצוב .... שאני חייבת כי לא יאפשרו לי בדיקה מתקדמת יותר ולא פולשנית אם אני לא יעבור את זו ... וזה נורא נאלצת לעבור את זה מספר פעמים בשנה כי זאת האופציה שנבחרה ע"י הרפואה ... רוצה להעלם ולא להיות... מנסה אולי אם אני אכתוב את זה כאן אני יפסיק להעביס את עצמי ...אלוהים איזה הרס עצמי....

שלום, שמי קרן ואני בת 24. בן זוגי בן 33. הכרנו כאשר הייתי בת 17, יצאנו שנה ונפרדנו וחזרנו שוב לאחר חצי שנה. וכך חוזר חלילה 4 פעמים. מכירים 7 שנים יוצאים 5. עברנו לגור לפני כמעט שנה ביחד. הוא רב איתי על כל דבר אפשרי. בהתחלה הייתי רבה איתו על האובססיה שלו לחופשות (הוא נוסע כל שנה ל3 חופשות.) בשנה הקודמת נסענו ביחד אבל השנה הוא נסע כבר פעמיים ועוד פעם בקרוב למסיבת רווקים. הוא גדל במשפחה שהאמא עושה הכול אז הוא לא ידע עד לא מזמן שמנקים אבק בבית יותר מאשר פעם בשנה. הוא טוען שאני משוגעת וצריכה טיפול לOCD בגלל שאני רוצה לשטוף רצפה פעם בשבוע ולשטוף כלים כל יום. (כן..) הוא רב איתי על כל מילה שיוצאת לי מהפה. מסובב דברים שאני אומרת רק כדי שתהיה לו האפשרות לריב איתי ולהוציא אותי לא בסדר. הוא רב איתי כבר 5 פעמים על ההורים שלי שהם לא בסדר ולא עוזרים כלכלית. ניסיתי לדחוק אותו לפינה ולהסביר לו שלדעתי הוא מחפש סיבות למצוא רק מה לא בסדר בי בשביל שלא יצטרך להיכנס למחוייבות ולהתחתן. ואז הוא צרח עליי שקנה לי טבעת והחזיר לחנות בגלל שאני בן אדם לא תקשורתי ואי אפשר לנהל איתי שיחה. אם פעם הייתי רבה איתו על טיסות לחו"ל אז הוא ביקש שאפסיק והפסקתי. וכשעכשיו הוא תכנן נסיעה לו"ל לא רבתי איתו רק אמרתי שיפריע לי מאוד אם יילכו למועדוני חשפנות (ברוגע וללא ריבים וללא איסורים..רק שיתוף רגשות). הוא התעצבן. ויום למחרת התחיל להתעצבן עליי שאני בן אדם לא נורמלי כי הוא לא יכול להזמין את החברים הבייתה בשביל לתכנן את הטיול אבל אשתו של חבר שלו מסכימה והם הולכים אליו הבית. ולכן היא בסדר אבל אני משוגעת. האם אני משוגעת..?? שאני איתו..? אני אוהבת אותו ויש בו צדדים חיובים והמון פלוסים אבל בחודשים האחרונים הוא פשוט השתבש ואני כבר בקריסה ולא יודעת איך להתמודד עם זה. הוא מכסה את רוב ההוצאות על הבית, הוא כיסה את רוב הטיולים לחו"ל, הוא רומנטי בימים טובים, הוא דואג מאוד אם אני צריכה ללכת לאנשהו בשעה מאוחרת ומעדיף ללוות אותי , הוא דואג ותומך בכל מה שקשור לבעיות בריאותיות (היו הרבה והוא הצטרף לבדיקות..) אני יכולה להמשיך לרשום עוד ועוד אבל זה לא ייגמר. אני שבורה נפשית ובוכה על המקלדת מרוב שאני לא יודעת מה עליי לעשות. האם יש איזה טיפ איך לגלות את הדרך?

היי לכולם, שמי אינו חשוב, אבל יש לי בעיה מתמשכת שאשמח לקבל המלצות היכן וכיצד לטפל בה, אני גבר כבן 40, נשוי באושר ואב לשלושה ילדים מדהימים, בחמשת השנים האחרונות אני סובל מבעיית הרס עצמי בכל מה שקשור לקריירה שלי ולהתפתחות המקצועית. כוונתי היא, שלמרות שיש לי את הכישורים והיכולות לבצע את המוטל עלי ואף מעבר, אני כביכול בוחר "לגרור רגלים", לעשות קולות של מתאמץ, אבל בפועל למרוח ולא לעבוד, וכשאני עומד על סף תהום מבחינת המנהלים שלי ומבחינת העסק, במקום לאסוף את עצמי ולתת מאמץ אמיתי כדי לתקן, אני בוחר לפוצץ את הכלים ולהחמיר את המצב, בשלושת השנים האחרונות החלפתי ככה ארבעה מקומות עבודה, וישבתי הרבה בבית, ועד שנתנו לי הזדמנות להתרומם, חירבתי גם אותה. יותר מהכל, לפני שלוש שנים פוטרתי מתפקיד בכיר בחברה שעבדתי בה שש שנים, המנכ"ל שהיה חבר קרוב אלי אמר לי "אחי, יש לך בעיה וכדאי מאוד שתטפל בה, כי אנחנו סבלנו את הבעיה שלך שנה עד שהחלטנו לפטר, במקומות אחרים זה לא יחזיק חודשיים." לא רק זה אלא שלאחר שנה שהתגלגלתי בחוץ הוא הסכים לתת לי סיכוי נוסף והחזיר אותי, ואניבמקום לתפוס את ההזדמנות בשתי ידיים ולהוכיח לו שאני חיוני ומועיל, חירבתי גם את ההזדמנות הזאת, ולא עשיתי כלום כדי להביא תועלת. אני יודע שאני מסוגל, אני מכיר ביכולות שלי, אבל אני חסר מוטיבציה להביא אותם לידי ביטוי, אני פשוט מתחיל משהו, עף עליו בכל הכוח, וברגע שמתעוררת הבעיה הכי קטנה, אני פשוט הופך הכל ונותן את כל הסיבות בעולם למה כדאי להיפטר ממני. האם יש למישהו המלצה כיצד והיכן ניתן לפתור את התסביך הזה? בתודה, מבולבל.

היי, אני נמצאת במערכת יחסים עם בחור בן 28 שסובל מסכרת נעורים כבר 7 שנים. (התפרצה בשירותו הצבאי). רמת ה- A1C שלו עומדת על 10 והבדיקות נעות בין 400-150... אני מבינה שהוא בתהליך הרס עצמי והוא לא עושה דבר כדי לשנות את זה. אני חושבת שהוא זקוק לתמיכה נפשית בדרך של טיפול, אבל בשבילו זה נשמע כמו "קללה". אני לא יודעת איך לסייע ולתמוך. אני מבינה את הקושי בגילוי מצבו, אבל ההתדרדרות תוביל לקריסתו. בנוסף, אני לא יודעת אם זה קשור לסכרת, אבל ראיתי בפורום התייחסויות לזה. הוא סובל משינוי קיצוני במצב הרוח. רגע אחד מאושר וקופצני ושניה אחרי זה כבוי ובוכה. האם יש לכך קשר? אם כן, האם באיזון זה יתאזן גם? תודה רבה מראש!

אני בת 21 והשתחררתי לא מזמן מהצבא.    בעבר הייתי חותכת את עצמי ואני כבר 5 שנים לא עושה את זה. הותקפתי מינית פעמיים בגיל 13 ו16 והייתי גם מקיאה.    בזמן האחרון אני מרגישה דחף לפגוע בעצמי ולחתוך את עצמי, מן הרגשה כזאת שאני רוצה להיות שוב בדיכאון ולהרוס לעצמי.    אגב  אני דיי יציבה כיום,    אני אחרי שירות קרבי של 3 שנים, יצאתי לפיקוד, למרות שהיו לי הרבה קשיים בצבא ועצב ורע אבל לפחות הצלחתי לסיים.   עכשיו אני לומדת לפסיכומטרי ואני גם מדריכה.   אבל אני פשוט רוצה שיהיה לי רע לפעמים.    אני מרגישה ככה אבל לא הזקתי לעצמי.   אתה חושב שהייתה מציע לי ללכת לפסיכולוג לטיפול? אני חוששת שעצם הטיפול יחזיר אותי לתקופות לא טובות ואני אצטרך שוב להיכנס לעניינים שהמשכתי בהם הלאה. אני פשוט רוב הזמן כן מאושרת. תודה.

שלום .אני בן 19 ויש לי פחד עצום להיות הומו ,למרות שאני נמשך לנשים ובגלל המחשבות אני מאוננן הרבה על סרטים של נשים לסביות או נשים לבד ,בשביל להוכיח כל הזמן שמין שלי תקין ואני סטרייט.וגם יש לי ocd מחשבות טורדניות אז אני כל היום עם המחשבה הזאות .ואולי יש לזה קשר שחברה שלי נפרדה ממני ?

טיפול בעצמך זה לקיחת אחריות על הרס עצמי מטורף של שנים ???? על שנאה עצמית על רצון למרוט את העור מעלי ... לקיחת אחריות אמיתית זה מראש לא להיות שם ... אוף האמת אודי צריכה חיזוקים חיצוניים על הפגיעה שלי בעצמי צריכה הבנה הכלה של משהו שאני לא יכולה להכיל או לחמול או לקבל ...סליחה שבוחנת את תגובותייך זה יותר מלא הוגן. ובכל זאת שולחת ותודה על היותך ..

אפשר לקרוא לזה קשר קצר או סטוץ מתמשך אבל הבחור שהייתי איתו נמצא בהפסד של עסק ומרגישה מכול הלב צורך לעזור לו אבל לא יודעת איך זה יראה או ירגיש לו לא מצפה ממנו לדבר באמת בא לי לעזור לו מה דעתך??

מה זה?

מה מביא אדם להרס עצמי ופסיביותז? איך האדם יכול לשבת באדישות בידיעה שיש לו כל כך הרבה מה לעשות. למה זה קורה. ומה עם אנשים רעים דחופרים תחתיו והוא צריל להלחם בהם.

קשה לי לכתוב את הדברים אבל באמת זה לא ממקום ביקרותי אלא ממקום של דאגה גדולה ושאני באמת לא יודעת מה לעשות וצריכה אעת עצתכן. , ביתי היתה תלמידה מעולה, מקובלת בחברה, הולכת עם חברים אכותיים.(כיום חיילת) מאז גיל ההתבגרות חל אצלה שינוי לשלילה. מאז שהפסיקה לגבוה 147 הדימוי העצמי שלה נפגע, בטחון העצמי שלה ירד, בגיל 15 החלה ללכת רק עם בגדים שחורים ולהסתובב בחברתכם של "פריקים", לצבוע את השיער בצבעים שונים ואנחנו זרמנו איתה . לאט לאט החלה להתנתק מחבריה הטובים ולהסתובב עם קבוצת חברים שהשפעתם לא היתה טובה מה גם שבגיל 16 יצאה בהצהרה לסביבה שהיא דו מינית (לא היו סמים, סיגריות וכ') ביתי ידעה מה דעתנו על החברים החדשים שלה אך לא רצתה לשמוע כלום בגיל 18 עשתה שיוני וחזרה ללבוש בגדים צבעוניים ולא לצבוע שיער..כאשר התגייסה לצבא המורל שלה היה נמוך קיבלה תפקיד מעולה שחיכתה לו ואיכשהו גרמה לעצמה לא ללכת לתפקיד זה (היו כל מיני השפעות גדולות מהסביבה שהסתובבה עימה), מאז ומתמיד ביתי סגורה מאוד ולא משתפת אותנו בכלום, כשנה היא הלכה לטיפול שעזר לה קצת אך מאז שהתגייסה לא הלכה. כהוריה אנו רואים שהיא מפלסת לעצמה דרך קשה מאוד, שאין לה חברות, התקשורת עם אחיה לקויה, היא מזניחה עצמה מאוד, אוכלת בלי סוף ולא מאפשרת פתח ..כאמא כואב לי לראות שביתי בת ה-19 לא מטפלת בעצמה, מזניחה את עצמה, סגורה, חסרת בטחון מתמודדת עם דברים לבד, אוכלת בלי סוף, ומתעסקת כל הזמן ב"כואב לי כאן" סוג של הרס עצמי האם זה בסדר שאנסה לדבר איתה ואסביר לה מה אני רואה? מה אני מרגישה? את הדאגה שלי אליה?כואב לי לראות את ביתי שיש לה יכולות מדהימות, שלא ממצא את מי שהיא באמת ולא מאפשרת לעצמה לפרוץ קדימה אלא רק לדעוך..אני מודאגת

אני ככ רוצה התנצלות מהכלבה הקלינית הבכירה. אני רוצה התנצלות. אני רוצה שהיא תחזיר לי את מה שאנושי שהיא לקחה ממני. מצידי הייתי מופיעה לה הביתה דופקת בדלת ומנסה להסביר שאני כמו רוח רפאים עם נפש טרופה מאז כי היא פגעה בצלם האנוש שלי עם האטימות שלה ולא מספיק השקיעה בהכרה ותיקון. ושאני צריכה התנצלות אנושית ממנה. התנצלות עם כוונה והבנה שאנשים שיותר קשה להם לתפקד לא אמורים לבזות אותם בטיפול פסיכולוגי אלא לעזור. ושאם הגישה שהיא בחרה איתי לא נכונה. אם הערכת כוחות האגו הייתה שגויה. אם היא חשפה את נפשי לזעזוע.. הייתי רוצה התנצלות שתשיב את מה שאנושי שהיא גזלה ממני. אבל רוב הסיכויים שאם הייתי מופיעה בביתה לא הייתי מקבלת התנצלות שמשיבה את מה שאנושי על כנו, אלא הייתי מקבלת איום 'מימה מה פתאום את מופיעה אצלי. אני לא מטפלת שלך יותר. אקרא למשטרה אם לא תלכי'. זה הניחוש שלי כי שמעתי על סיפורים כאלה. במקום התנצלות ותיקון. במקום לרפא את מה שאנושי. במקום אהבה וסליחה והתנצלות אמיתית כי כפסיכולוגית היא פגעה בי עם היחס המתנשא שלה בזמן שתפקידה היה לעזור. לא לפגוע. לעזור. מחשבה ראשונה שהייתה לי על הבוקר. ובכלל אמורה להיות לי פגישה בקרוב עם המטפלת החדשה. פעם בשבועיים כי אין לי כסף ליותר. תמשיכו לצחוק עליי זונות. במקום לעזור. כולם נהנים מהמופע???? הנה אני בוכה. כולם נהנים?? תראו איזה יופי של פאתטיות. איזה תולעת רופסת מסריחה אני שלא מצליחה להתרומם אחת ולתמיד מהמקום הקורבני. ויש לי הרגשה שבעוד 2 דקות כל המצב רוח שלי ישתנה וישתפר. כאילו המח שלי עשוי ממצבי צבירה שונים של הרגשה שלא מצליחים להתחבר ולתקשר אחד עם השני. משהו באינטגרציה ככ דפוק. מימה של היום ומימה של הלילה.. מימה של הבכי המיוסר שמטפטף לי מהעיניים כל פעם שנזכרת בכאב ומימה של חיוכי חופש משועשעים אפילו בלי סיבה.. לא יודעת איך 'לאכול' את כל זה. הלכתי. אגב,אני כבר מרגישה יותר טוב עכשיו. כתיבה עוזרת? אולי אשליה שאני פחות לבד עם עצמי ברגעי מצב רוח הקשים.

אודי, הזכרת לי דבר חשוב אז תודה . כשנעמה ביקשה שמישהו יקח את העץ שלה חשבתי על זה אבל לא רציתי להתחייב וגם לא רציתי לקחת את העץ שהוא של נעמה והוא כאן בלב שלנו ומחכה לך ..כשיהיה נכון לך. אבל אודי הזכיר לי משהו וסוף סוף מתחברים לי הקצוות . פעם הייתי מאוד מאוד אופטימית הדחקתי כאב הדחקתי את הרע והמשכתי דחקתי אותו באוכל בעוד הרס עצמי לי לגופי . מעולם לא פגעתי באיש בכוונה בטוח שבלי כוונה פגעתי והרבה מעצם היותי פגועה כל כך. בתהליך שאני עוברת בשנים האחרונות לאט לאט ניבנה לי פאזל והתגלה לי המפלצות שלי החיים שעברתי והדחקתי . באותו תהליך נחשפתי לפגמים שלי לעיוותים בנפש לדפוסים. בהמון רגעים נאחזתי, בקורבנות, אומללות, כי בהרגשה שלי סוף סוף רואים את הכאב שלי. המטפלת אודי אחרים בדרך רואים אותי כי סבלתי כי עברתי כי נפגעתי. נתתי מקום לחלקים הפגועים, הכואבים, הכועסים, הפוחדים. שכחתי קצת והזנחתי את הכוחות , את האומץ , האופטימיות, האמונה ביקום , האמונה בעצמי. הם היו שם עבור אחרים ואני בגלל הצורך שיראו אותי נשארתי עם הקורבנות והאומללות כי הרי רק דרך הכאב רואים אותי. קצוות --חושבת שהגיע הזמן לאיזון לנסות לתת לשנהם מקום בו זמנית הייתי מספיק זמן בכל קצה . זה מפחיד אותי, אבל אני אנסה ..לבנות כאן עץ אופטימי חיובי חשיבה חיובית .לאו דווקא משהו טוב שקרה לכם, זה יכול להיות מנטרה , שיר סתם סמיילי. רוצה שכולם ינסו להיות בו כי הוא של כולנו. יודעת שכשאנחנו במקום נמוך מי יכול לחשוב על משהו חיובי אז רק חיוך להגיד הייתי , אני שותף אני חלק מהמקום הזה. אני אתחיל משיר שאני פשוט שומעת לפעמים בלופים במיוחד שמרגישה לבד להזכיר לי שיש אנשים טובים שם בדרך שמושיטים לי יד .. אודי השיר הזה מוקדש לך ותודה ענקית שאתה מאפשר לכולנו להיות כאן. נותן לנו עוגן בן הפגישות . הילה תיארה את זה כל כך מדוייק . מאפשר תיווך בני לבן עצמי בני לבן הפגישה והמטפל/ת ..אז תודה . https://www.youtube.com/watch?v=pT8HOC-EhZk

אין כמו חיוך של תינוק ואין כמו משפחה לחלוק איתה את החיים. אני כנראה כשלתי. יש בי הרבה הרס עצמי. מאחלת לכולכן ילדים בריאים ומוצלחים וחיים טובים.

שלום, הכלב שלי עבר תאונת דרכים בשנת 2013 ההבחנה של הנוירולוג: ייעוץ נוירולוגי ד"ר איתי ברנון פוסט שקט, מגיב, ללא חסרים קרניאלים, הליכה תקינה עם רפלקסים תקינים בארבע רגליים. זנב שמוט ללא תחושת כאב. רפלקס אנאלי חסר ללא תחושה 360 מעלות סביב אנוס ובאזור פרינאום. שלפוחית אטונית רפויה וקלה לשיתון. POOR TO GRAVE הערכה: פרוגנוזה לחזרה לשליטה על הצרכים במידה ואין קרע מלא של העצבים הספינלים המעורבים בשליטה על הצרכים תיתכן רגנרציה וחזרה לשליטה אחרי כחצי שנה אולם במרבית המקרים כשאין תחושה באזור לא נראה חזרה לתפקוד גם אחרי מספר חודשים. מומלץ ללמוד לשתן ידנית ולשתן מספר פעמים ביום בכדי למנוע דלקות שתן נלוות. במידה ויש פציעה או הרס עצמי של הזנב ייתכן ויהיה צורך באמפוטציה בשלב מאוחר יותר לאחר החלמה מלאה מהתאונה. מומלץ על ביקורת נוירולוגית בעוד 3 חודשים בכדי לבדוק אם יש שינוי כלשהו במצבו של שוקו. מזה שנתיים שהוא משתין ומחרבן לי בבית. לאחרונה נהייה לי קשה מאוד עם זה. איך אפשר לעזור לו???? תודה תמי