תוצאות חיפוש עבור הנשמה-מלאכותית

שלום רב. לאבא שלי יש דמנציה קשה עם אלימות מדי פעם אני כרגע גרה עם ההורים פניתי לרופאת משפחה כדי לנסות לעזור להורים שלי ואני היחידה שעוזרת להם ותומכת בהם עם כל הכאב פניתי לרופאת משפחה דיברתי איתה חוץ מלתת כדור לאבא שלי היא לא עושה כלום לא מפנה לא עושה שום דבר יש לי שתי אחים נשואים שלא באים בכלל רק מדברים בטלפון לא נראה שהם תומכים מיש שתומך במשפחה זה אני היחידה אני עוצרת את אבא שלי מהאלימות אני זאת שתומכת בו לאימא קשה אני היחידה שצריכה לעזור להם אני ממש לא מבינה לא את משרד הבריאות לא קופות החולים לא את הרופאים מה זה שהרופאה תביא לו כדור וגמרנו? למה היא לא מפנה את אימא שלי לעזרה שקשה לה מאוד למה היא לא עושה שום דבר? גם שני האחים שלי נכון הם נשואים עם ילדים אבל יש להם הורים פעם אחת הם לא באו לפה הם רק מדברות עם אימא שלי בטלפון פשוט בושה וחרפה ושאמרתי לאימא שלי שאני רוצה לפנות למשרד הרווחה היא ממש לא מסכימה היא אמרה לי לא לפנות לשום מקום אני היחידה שתומכת בהם עוזרת להם באהבה באמת באהבה אבל בושה שרופאת משפחה נותנת כדור ולא עוזרת בשום דבר אחר זה מרגיז אותי אמרו לי לא לקחת הכל על עצמי למה? למה שאני לא יעזור להורים שלי? אני רוצה להגיד שזה פשוט בושה במיוחד מצד הרופאה הזאת שלא עושה שום דבר כתבתי כי זה פשוט מעצבן אותי שבן אדם שחולה בדמנציה שאימא בת 75 צריכה להתמודד לבד עם אבא בן 88 בקיצור אני היחידה שעוזרת להם ובאהבה רק מרגיז אותי קודם כל הניהול של הרופאה שלא עושה שום דבר חוץ מלתת כדור לאבא שלי. יום נפלא

שלום רב. מזה שנה אך בעיקר מתגבר בתקופה האחרונה , חשה התקפים מספר פעמים ביום של חולשה פתאומית חזקה וטרום עילפון, כאילו מסך חולשה קיצוני יורד מהראש לכיוון הרגליים. מתלווה לזה אח"כ ראייה קצת חלושה ובעיקר בחילה. לציין כי עד היום בדיקות CT MRI מוח תקינים, אקו לב והולטר לב תקינים , כל אלו מלפני 8 חודשים. א.א.ג בדיקה תקינה. הולטר ל"ד תקין. בדיקות דם תקינות לחלוטין כולל ויטמינים וברזל. נזרקת מרופא אחד לשני ללא מענה. כל פעם טוענים שזה נפשי אך גם זה נבדק ולא נמצא סיבה. מיואשת. מפחדת להסתובב בחוץ או בעבודה שמא אתעלף פתאום. הפסקתי להתאמן . נהייתי אדם אחר . מותש ומיואש. אינני מכירה את עצמי ככה ולא יודעת למי עוד לפנות .....אשמח לכל עצה

שלום, אבי בן 76, בעת ביקורת בביח לאחר ניתוח שאנט, אבי נפל לצערינו בביהח, אושפז, ויומיים לאחר מכן חלה בדלקת ריאות,עבר החייאה ולאחר מכן היה מורדם ומונשם,לאחר התייעצות הוחלט על פיום קנה, כשבוע לאחר מכן הפחיתו את ההרדמה וניסו לבצע גמילה אך לאחר כחצי יום, הוא התקשה לנשום וחיברו אותו שוב למכונת הנשמה.הוא נהיה כחוש מאוד וחלש מאוד, ואנו מאוד דואגים לגורלו כי אין צוות מיומן שיכול לגמול אותו ממכונת הנשמה,ולצערי לוקח זמן עד שמוצאים מקום לשיקום נשימתי. האם המצב מסוכן?, יש משהו שביכולתנו לעשות כדי לשפר את מצבו. מאוד כואב לנו עד שעברנו תלאות לניתוח שאנו ועד שמצבומקצת השתפר פתאום קרתה כל הטרגדיה הזאת. מה היית מציע לנו לעשות, לא רוצים להרגיש שאנו יושבים בחיבוק ידיים אם אנו יכולים לעשות משהו,כמה זמן הוא יוכל להישאר במצב כזה?, אנו מאוד מודאגים, מחכים לתשובה, תודה רבה

הי, יש לי תינוקת בת 6 שבועות. התחלנו לתת לה מטרנה אקסטרא קאר אחר כך בגלל שלא היו יציאות הרבה זמן הוחלף לה לאקסטרא קאר קומפורט שגם לא עזר ואז לנוטרילון. היא התחילה לפלוט המון ולא עלתה במשקל הרבה והביאו לנו אינפמיל ar שעזר לפליטות אבל היציאות שלה קשות כמו אבן והיא צורחת את הנשמה. עכשיו החליפו לנוטרילון ar. אני יודעת שלא טוב להחליף כל כך הרבה מזון במיוחד בזמן כזה קצר אבל כמובן שהכל נעשה בהתייעצות עם רופאת ילדים. אחרי כל הפירוט - רציתי בעצם לדעת את ההבדל בין נוטרילון ar לאינפמיל ar. מה מהם יותר טוב. אני לא רוצה יותר להחליף לה כי זה לא בריא.

חבר שלנו מחובר לטובוס מונשם ומורדם כמעט שבועיים.... הרופאים המליצו להפסיק עם זה ולבצע קדח בגרון על מנת שהוא יוכל לנשום לבד כי במצב הנוכחי הוא לא מצליח... חברתי בדילמה מאד גדולה.. כמה זמן רצוי\אפשר להשאר עם טובוס ומה ההשלכות לביצוע הקדח בגרון...

המון תודה על המילים החמות שלכם באמת שהרגשתי רע כל כך שאפילו לא פניתי אליה שוב והיום שוב שלחה לי הודעה מ Y נט על דתיים שרק אנשים עם בינה מעמיקים לקרא כתבתי לה שלא מענין אותי יותר שום כתבות על דתיים שום כלום ושוב קראה לי חסרת בינה אמרתי לה תודה רבה באמת ! פתאום נעלבה כי כתבה שרק חשבה לשתף אותי במה שהיא מתעניינת והיא חופרת את הנשמה שלא תדעו מזה היא יהודיה גאה אבל לא יודעת בכלל מה זה בכלל להיות יהודי רק כתבתי לה עם כל הכבוד... ומאז לא כתבתי לה כלום מעט שקט נפשי לא מזיק לאף אחד כמה טוב שיש כאן מקום כזה נפלא וכמה נפלא שיש אתכן ואת אודי כמובן המון תודה חטולית

בת 41 לא מעשנת הבדיקה נעשתה כ-8 חודשים לאחר קורונה קשה (שכללה חיבור לאקמו + ולאחר מכן חיבור למכונת הנשמה) עברתי שיקום נשימתי ונגמלתי ממכונת הנשמה ב30.5.22 FVC L 2.83 FEV1 L 2.52 FEV1\FVC% 88.7 PEF L/s 6.92 FEF25-75% L/s 3.32 MEF25% L/s 1.39 MEF50% L/s 3.95 MEF75% L/s 5.90 FEV1/VCmax% 88.7 System QC Pre: D בתודה מראש ליאן

אתה יודע מה, אודי, אני ממש לא מבינה! ולא רק שאני לא מבינה, אלא שאיזה חוש צדק שבי ממש מתקומם! אם הבנתי אותך נכון, אז פשוט אני מרגישה שנעשה כאן איזה עוול גדול עד למאד. חייב להיות שאני לא מבינה משהו, כי אחרת אנשים נורמטיביים לא היו מסכימים לזה. אנסה להסביר מה כל כך מקומם אותי. קראתי פעם ספר של מהפנט, הוא כתב על דרכי היפנוט שכמובן אתה מכיר בין היתר כתב (הספר לא לידי אז רק אצטט מהזכרון ) שהמהפנט מנסה להפעיל קשרים על המהופנט, ויעשה זה את זה גם בהפעלת קשרים מיניים, הכיצד, כאשר הוא מבקש מהמהופנט להרגע, הוא יזכיר גם מקומות אירוטיים בגוף של המהופנט, ודבר זה יצור קשר מיני במהופנט וכך הוא יוכל להשתלט עליו טוב יותר. עד כאן עכשיו למטפל רגיל טיפול זה קריירה אחד מורה אחר עורך דין אחת מזכירה אחד מטפל הוא עובד בשביל כסף הוא לא מפילנטרופ הוא לא עובד בחינם ברגע שלמטופל אין כסף לשלם, הוא לא יטפל בו. החיים של המטופל הם לא החיים של המטפל, הוא שומר מרחק (כדי לשמור על השפיות) הוא שומע המון דברים, הוא מקבל כל מטופל לזמן קצוב, וכאשר הזמן נגמר, זהו, נגמר, הבא בתור נכנס. עם כל הכבוד עבור המטפל, המטופל הוא קליינט, אכפת לו ממנו, אב זה משהו מקצועי, כל מה שנעשה כאן זה משהו מקצועי. ועכשיו אתה בא לומר לי שהקשר של מעבר עם המטפל הוא חלק מהטיפול זאת אומרת שיש כאן הונאה, זאת אומרת שהמטפל נותן למטופל הרגשה שהיא מעבר למקצועית, הרגשה היא נכנסת לו עמוק לתוך הרגש, לתוך הנשמה, כאשר בעצם הטיפול שהוא מקבל הוא טיפול מקצועי, יש כאן ערבוב של עבודה, של מקצועיות עם רגיש, וואו! נאבדות לי המילים כדי להסביר כמה נורא הדבר הזה. אדם נמצא במצוקה, אדם קשה לו, הוא מגיע לקבל עזרה, הוא משווע לעזרה, הוא זקוק למישהו קרוב למישהו שיחזיק אותו שלא יפול, והמטפל 'משחק' אותה אותו בן אדם, כאשר בעצם זה חד צדדי, כי המטיפל לא ישנה את החיים שלו כדי לעזור למטופל, המטפל לא מקדיש יותר מאשר שעת הטיפול הזו עבור המטופל, בעוד שהמטופל מקב את זה, שבעצם בצד הרגשי הוא מקבל מהמטפל מה שהוא בעצם לא מקבל. זו נשמעת לי הונאת המאה, זה נשמע לי משהו נורא ואיום! הייתי ממש רוצה שתסביר לי שאבין, זה מקומם זה, זה גורם לי לרצות לצרוח למטופלים שלא יתנו שיובילו אותם למקום בתוך העמדת פנים שהיא לא אמיתית, היא מקצועית, היא לא רגשית, המטיפל לא ממש אוהב אותך, הוא ישן טוב בלילה למרות הצרות שלך, היא לא מתפלל עליך כל היום, הצער התהומי שלך לא משנה את קצב חייו, את אחת מיני רבים, את לא בת יחידה, הוא נותן לך כל מה שהוא יכול במסגרת המצומצמת של הטיפול תפסיקי לשלם יפסיק הטיפול, זה לא יותר מאשר טיפול

כיצד בוחרים מכשיר CPAP מומלץ?

עוברים עלי בתקופה האחרונה המון דברים בלחץ נוראי דברים כואבים שמונעים ממני ..... לדבר..... להגיב.... לצעוק.... ומוצאת את עצמי רק בולעת ושותקת כי אי אפשר להגיד למי שאני רוצה מה שיש לי באמת להגיד זה עלול לפגוע.... להעליב קשות.... לגרום לאי נעימות.... לפצוע את הנשמה... אז שוב מוצאת את עצמי שותקת.... כחמה שיש לי שתי כלות..... חייבת לשתוק רק כי אני חמה.... וחמה לא חשוב כמה תהיה טובה... תורמת...תומכת...עוזרת.... תמיד יגידו אהה..בטח היא חמה... אם האימא שלה תגיד לה תשמעי.... וכלתי תתפוצץ עליה .עדין זו אמא שלה..שישברו את הראש לבד ובאמת שכל מה שעשיתי עד היום זה רק לתת... גידלתי את הנכדים שלי ....4..יהלומים עם כל הקשיים שיש לי הפיזים והנפשיים שלי... עזרתי להם בזמן שהייתי אצלם עם כביסות..כולל .תליה או ייבוש נקיון של הבית.... ארגון של הבית.... חזרו לבית נקי מסודר כאלו המנקה היתה ןעשתה הכל.... לא מצטערת על שום תרומה שתרמתי מעצמי...ללא כל תשלום כספי...רק לעזור.... והם אומנם מעריכם.....עד.....שחלילה וחס אגיד מילה אחת... לא מתערבת לאף אחד בחיים ולא נותנת עצות בלי שישאלו... מכבדת את דרך החיים שלהם לפי הבחירה שלהם...אנחנו דתיים ורק בן אחד מהשלושה גם איתנו דתי אבל..... נמצאת כיום במצב שכבר מזמן אני לא אני... ואין יכולות לכלום..מבחינת נתינה מרגישה כמו איפוטציה נפשית וכואבת כי כבר לא..... גם עם אמי הסבלנות שלי התקצרה נמצאת בפרשת דרכים מה לעשות עם עצמי...כי מרגיש לי פשוט רעעעעעעע חושבת ללכת שוב לטיפול נפשי כדי לקבל כוחות וחיזוקים אייך להמשיך את החיים האלה.. כי נגמר לי.... חטולית

פרופ' ליאוניד היקר, אבי בן 68 סובל מאסטמה קשה. לפני 10 ימים הוא הפסיק לנשום, הכחיל ואיבד את הכרתו. מיד בוצעה בו הנשמה ופעולות החייאה ותוך 4 דקות הגיע צוות רפואי לטפל בו. הוא אושפז בטיפול נמרץ, הונשם והורדם למשך 8 ימים. לפני יומיים הופסק הליך ההרדמה וההנשמה. הוא התעורר, מזהה אותנו, מגיב אלינו בהנדת ראש אך משמיע קולות מוזרים ומעוות פנים. האם אלו תופעות של התעוררות מההרדמה? איזו בדיקה נדרשת כדי לשלול אפשרות של נזק מוחי חלילה? תודה על תשובתך המהירה

אתחיל בכך שאני לא אלרגית בדרכי הנשימה. אתמול עברתי קולונוסקופיה כשאני מורדמת ומחוברת למכשיר חמצן. מהרגע שהתעוררתי והוסר המכשיר התחלתי להתעטש והתחילה נזלת מימית שממשיכה גם היום עם התעטשויות פה ושם. אין לי שום תופעה אחרת שיכולה להעיד על הצטננות. מה יכולה להיות הסיבה ומה עושים?

מה המשמעות של שקיעה הכרתית? ולמה זה מחייב הנשמה והרדמה? האם זה מצב מסכן חיים?

שלום לאחר ניתוח מורכב המטופל התעורר ולאחר מספר ימים הוחלט להרדים אותו שוב למספר ימים לאיזון מדדים. לאחר מספר ימים שמורדם ובוצע פיום קנה להנשמה סדירה עם מכונת הנשמה מנסים כבר יומיים להעיר אותו אך ללא הצלחה ,נאמר שלא נושם יחד עם מכונת הנשמה חומרי הרדמה רימפנטניל ופרופופול האם זה משהו מדאיג וכמה זמן יכול להימשך מצב כזה שמנסים להעיר ולא מצליחים?

ערב טוב,מטופלת בשנות ה20 לחייה. רקע של סכרת סוג 1 ללא פגיעה באיברי מטרה.תעודת כוכב 2. לפני כחצי שנה במהלך ניתוח קיסרי חירום בהרדמה כללית במהלכו קושי באינטובציה עם ברונכוספזם ואספירציה עם התפתחות ARDS קשה משנית לכך עם הנשמה למשך כ 4 ימים. התאוששות הדרגתית במשך כמה ימים לאחר מכן וכעת אסימפטומטית. מעוניינת לחזור לצלול. מה התהליך ואילו בדיקות היא צריכה לעשות.

אני בן 34 ויש לי תסמונת אספרגר ( על הרצף האוטיסטי בתפקוד גבוה ).בגלל הכשלון בחיזור אחר בנות זוג פוטנציאליות שנובע כתוצאה מהתסמונת אני הולך בסבבה שלי לנערות ליווי. הייתה לי סקסולוגית שייעצה לי ללכת לנערת ליווי פעם בשבועיים אבל זה היה בתקופה שזה היה חוקי בארץ. נראה שבשביל שאפחית את הביקורים אצל היצאניות הפסיכיאטר שלי שינה לי את המינון של התרופות שהוא נתן לי וזה היה גם כשהזנות הייתה חוקית, ועדיין אני הולך מדי פעם ליצאניות. מה דעתך על זה ? עד עכשיו עשיתי רק סקס בתשלום, כאשר פעם אחת סיכנתי את חיי בחדירה אצל יצאנית בלי קונדום ואצל יצאנית אחרת בנתינת מין אוראלי בלי קונדום ואצל יצאנית שלישית בטעות בקבלת ליקוק אשכים. למזלי כל תוצאות הבדיקות למחלות מין שערכתי לאחר מכן יצאו תקינות אבל זה לא הכניס אותי להלם ועדיין אני שמח עם הפרוצות. אחרי החדירה בלי קונדום אמא שלי בכתה את הנשמה והלכתי איתה לבית חולים רמב"ם ואחרי כחודשיים היינו אצל פסיכולוג שעובד עם חולי נפש והוא אמר לה שהיא לא הייתה צריכה לבכות כי לדעתו זה לא נורא לשכב פעם אחת עם יצאנית בלי קונדום. לא גורם לי לוותר על עובדות המין העובדה שחלקן קוראות לי מטומטם או גזען בפלאפון ושרק לפני 3 ימים אחת כזו גירשה אותי מהבית שלה כי כנראה הפחדתי אותה בלי להרגיש, אבל בס"ך הכל רציתי לדעת מתי יהיה לה יום הולדת 34. יש נערות ליווי שבכלל לא נחמדות שכנראה לא אוהבות לקשקש עם הלקוחות. גם לא גורם לי להיגעל מהן העובדה שנערת הליווי הלפני אחרונה שלי ניסתה להרוס אותי בכך שהיא התעכבה עם החדירה למרות שהיא ידעה שהזיקפה שלי עלולה לרדת מהר ולמרות שלפעמים יש יצאניות שמנות ומבוגרות שאני נאלץ להיות איתן כי אני חשבתי שהן סוג המשיכה שלי אבל אז התברר במקום ההפך אבל פשוט אני לא רוצה לחזור הביתה בלי משגלים ולא משנה לי אם זו יצאנית בבית פרטי או במכון ליווי או כזו שבאה הביתה. לא מפריע לי שאני מכניס מביטוח לאומי יחד עם העבודה רק 5000 ש"ח ( אבל המשפחה שלי עשירה ובחל"ת הרווחתי יותר ולפעמים אני מקבל תלושים בעבודה ואני יקבל ירושה של 1.5 מיליון שקל מאמא בת ה- 96 של אבא שלי המנוח לאחר מותה ) ואני מוכן להוציא כל סכום על הזנות ואני חושב שאפילו מגיע לי ללכת למין כל יום כדי להשלים פערים על כל השנים שלא עשיתי כלום - בגלל שלא הלכתי לאף יצאנית מאז הביקור אצל הסקסולוגית ההיא ועד הוצאת החוק על איסור זנות בארץ חסכתי 75 אלף שקל, ואת הסכום הזה למעשה אני תובע מאמא שלי באמצעות הליכה יותר תכופה ליצאניות עכשיו. כמו כן אנשים מהאינטרנט " דוחפים " אותי להשלים את הפערים עם לפחות 3 פעמים ביום סקס ואני יודע שבגילי עושים סקס לפחות פעמיים בשבוע אז אני חושב שגם לי מגיע ( אספרגרים רואים את העולם בתבניות ) ושבשביל זה אפילו אני ראוי לטוס לחו"ל ( כי שם הזנות חוקית ).

אמא בת 57 עברה אירוע מוחי ,צד שמאל נפגע... עדיין אל יודעים את רמת הפגיעה מלבד עד ורגל (יש תחושב ומזיזה מעט אצבעות) מורדמת ומונשמת 11 יום ,היא בהכרה ומתקשרת דרך עיניים כאשר ערה. 2 ניסיונות גמילה מהנשמה לא צלחו מכיוון שיש בצקות והפרשות מרובות. )צוואר צר ושמנמן). כרגע העבירו לטיפול נמרץ נשימתי ורוצים לעשות פיום קנה. העניין שזה מעקב את תהליך השיקום הניורולוגי אבל מצד שני אין לדעת כמה ומתי תיגמל מהמכונת הנשמה. מה ניתן לעשות במידה והיא חוזרת להכרה מלאה עם צד שמאל שלה? האם יש אפשרות שאנחנו נעשה לה תרגילים מסוימים? אנחנו מפחדים שככל שעובר הזמן צד שמאל יהיה פחות ופחות גמיש לשינויים. האם אפשר לשלב בין שני השיקומים? מה הטיפ הכי חשוב המצב כזה? תודה רבה!

חלמתי על אמא של חברה טובה שלי שנפטרה מסרטן לפני 3 שנים.. חלמתי שהיא ישבה במסדרון ארוך ארוך וראיתי אותה בתור ילדה! עם שיער ארוך ושופע, יושבת ליד מישהי גדול ממדים כזו אבל אישה טובה.. כאילו מעין שומרת על אמא של חברה שלי.. ניגשתי אליה בהתלהבות! שאלתי אתה אם יש לה משהו למסור לחברה שלי, היא פתחה את הידיים רחבות כמו לחיבוק וזה מה שהיא אמרה: "וואי הנשמה שלי החיים שלי האושר שלי כמה שאני אוהבת אותך! " ואז היא קירבה את הידיים ללב שלה, כאילו החזיקה את הלב בשתי ידיים ואמרה:"שתמיד תחייכי!!!" מה זה אומר..? תודה רבה!+

עתידה לעבור ניתוח אורתוגנטי לקידום הלסת התחתונה בחודשים הקרובים. מעוניינת לעבור בנוסף ניתוח אף (לא בריאותי אלא אסתטי) ורוצה לדעת האם הדבר מקובל? ישנה אפשרות לשלב את הניתוחים?

שלום רב, אני חולה אסטמה קל חיחסית, בן 53, מעוניין לרכוש ב-עלי אקספרס מכונת הנשמה למקרה שאצטרך ולא יהיה בב''ח בעקבות וירוס הקורונה, אם תוכל הכוון אותי איזה סוג מכונה לרכוש, BPAP ,CPAP, A/C IPPV de SIPPV... IMV... SIMV מודה לך מראש ונהיה בריאים!

מאז שסיפרתי על נכדתי המיוחדת אין לנו יום ולא מנוחה.. אז גם ברווחה וגם במקום הזה שבו היא מטופלת ישנם ספקות רבים בקשר למה שהקטנה סיפרה... והאמת ששם לא נגמר הענין..כעת הוסיפה עוד פרטים..שדי מזעזעים..שגם קשרו אותה ... השבוע בפגישה המורחבת שהיתה עם הרווחה ואנשי המקצוע ניסו לבדוק עד כמה הדברים שאמרת באמת באים גם לידי הבנה מצד הקטנה שלי .. היא פרצה בבכי וכעסה ואמרה עד מתי אני עוד צריכה להגיד את הדברים האלה ...נמאס לי ודי...!! בכוונה לא חוזרת על הדברים שאמרה כי הם טריגר מאוד קשה ולא רק לה..אלה ..שאם הייתי מעלה אותם כאן ..גם אני לא הייתי מפסיקה לבכות..ולכן היה מעלה רגשות מאוד קשים... כמו כל נפגעת מינית..דברים כואבים ומטלטלים שלקחו גם אותי למחוזות הילדות שלי..לפגיעה הראשונה שלי בגיל 5..והיא בת 6 פלוס.. פשוט קורע לי את הנשמה לפיסות קטנטנות עד פרורים..רק מהמחשבה...כן אצבעות...ולא אוסיף עוד.. כשנתבקשה לתאר במילים שלה ותראה היכן נגעו...לא הבינה מה עליה לעשות..היכן לגעת...וזו לא הפעם הראשונה ..ולא בנוכחות ההורים אלה רק בעלי המקצוע .. הסתגרה בתוך עצמה ולא שיתפה פעולה רק חיפשה את אמא שלה... אתמול בערב נפגשנו הלכנו לחגיגת ימי הולדת של 2 מהנכדים שלי..לא התראנו מאז חנוכה ..היא רצה אלי וחיבקה אותי ..סבתא נכון שאת לא תשאלי אותי גם... רק חיבקתי אותה ואמרתי לה ..אחד מיוחדת ויחידה שלי מה לא אשאל אותך ?? הרי אני לא נמצאת שם בשיחות..ואמרה..על השאלות האלה שכבר נמאס לי כל הזמן להגיד כמו תוכי .!! היא היתה כל כך עצובה שדמעות ירדו לי מהעינים ..אמרתי לה ..חכמה שלי ברור שלא אשאל אותך כלום..אך אם תרצי לספר לי מעצמך ..אשמח להקשיב לך לכל מה שתרצי לספר..... כאלו שירדה לה מסכה מהפנים העצובות ..התחילה לחייך ולבכות בעת ובעונה אחת ...סבתא את מהממת למה אני לא רואה אותך יותר..חיבוקי....פינוקי..פרסה את זרועותיה הקטנות התגעגעתי אליך נורא ואמא לא לוקחת אותי אליך..אני עצובנ כי לא ראיתי אותך מלא זמן... חושבים שהחזקתי מעמעד ??? לא..ממש לא..בכינו ביחד וחיבקתי המון..נישקתי אותה המון..עד שהגענו ליום ההולדת .. עכשיו אמרתי לה ..מי זו האחת והיחידה המיוחדת של סבתא ..צעקה לי בשמחה אני..כעת בואי ננגב את הדמעות כי יש 2 ימי הולדת ואני רוצה לראות כמה את שמחה להיות עם כולם..בכי וצחוק התערבבו ביחד וכל עלינו.. הבן שלי נלקח באותה שיחה לשיחה נפרדת ..ונאמר לו שם ..שכמעט בוודאות מוחלטת ...מישהו מכניס לקטנה מילים לפה ממש מלמד אותה כמו..תוכי .לומר את הדברים כמו מנטרה שעליה היא חוזרת שוב ושוב בלי לטעות ובלי להחסיר ולו מילה אחת !!! באותה צורה כמו שלמדה ממני לומר ..שהיא אחת יחידה ומיוחדת של סבתא !! יש להם חשדות כמעט ברורים שממלאים לה את הראש ...!! עדיין לא הסתיים... נושא רגיש ביותר עד כדי שלא ממהרים להדביק שם..של..מי שעומדת מאחורי כל...אבל כבר הבינו שהאמא אובססבית לגבי הקטנה ומפעילה עליה מניפולציות רגשיות להשיג מטרות אני כותבת ובוכה על הכאב שעוברת המיוחדת שלי....למה מגיע לה לעבור כזה גהינום?? אין הצדקה מממש לאאא !!! מצטערת אם עוררתי רגשות קשים גם אצלכן כאן.. חטולית מרוסקת מכאב

היי דוקטור, הרבה פעמים שומעים " עבר התקף לב ועבר צנתור, או קיבל דום לב ועשו צנתור" עכשיו למשל קראתי באתר חדשות שמישהו בן 73 קטף צמח רעיל במקום לואיזה, שתה אותו התחיל להרגיש רע ובלבול, אשתו חשדה שהוא עובר אירוע מוחי ולקחה אותו לבית החולים, שם הוא קיבל דום לב , ולאחר עיסויים הנשמות ומכות חשמל הלב חזר לפעולה והוא חזר להכרה מלאה, אבל עקב דופק נמוך הוחלט לעשות לו צנתור. מה זאת אומרת, הרי כמה שרוב האנשים יודעים זה שעושים צנתור אחרי שמגלים עורקים סתומים , הרי צנתור זה מחדירים איזה חוט מיוחד עם מצלמה ושמים סנט שזה במילים יותר פשוטות כמו קפיץ מרחיב עורק, אז מה הקשר בין דום לב שהוא עבר בגלל הצמח הרעיל להחלטה של צנתור?

הן שם כל הזמן... גדולות קטנות פצפונות ענקיות ואין מנוח מהן... מחוץ לבית במסגרת קרובה הן שם כל הזמן... וכן.דוברו בטיפול... וממשיכה לדבר אותן בטיפול... כואבות מאוד כל הנגיעות.. כואבות לא רק גופני ..גם נפשי כי הן לר מפסיקות... צועקת אותן בתוך הנשמה כי אצל דתיים לא מקובל משהו אחר אסור בתחליט האיסור.. צועקת אותן באילמות מוחלטת כבר מאוחר מידי לשנות עכשיו דברים.. גם במסגרת החיצונית לא מקבלת סייוע כי.."זה סתם שטויות"לא באמת רציני.... מקווה שההודעה תעלה לפני הסגירה של הפורום

יום רביעי, בחירתי לקרוא לכתוב פה וגם לשלוח, כעת, כפי שאני תופסת אותה, היא לא רציונאלית. כל-כך קשה לי כאן, עד שמצאתי את עצמי הולכת ברחוב ופתאום בלי שום בקרה יוצאות ממני זעקות שבר. כנשחטת. מול כלום. שקט בחוץ, אבל בעולם המקביל... ראשית, שירה - ארשום מחשבות קשורות לתכנים המיוסרים שהבאת לכאן בהמשך. טוב? מניחה שהצלחת להבין שגם סוריקטה באה מעולם הנפש האנורקטית. וכל הבלה בלה של האומניפוטנטיות וכו’ וכו’. וגם מהעולם של מגוון ההפרעות הדיסוציאטיביות. בראשית הדרך, עם כמעט אפס תפקוד בכל תחומי החיים. אודי, בהמשך לתגובתך לשירה. אין אני יודעת איך שירה כעת. מניחה שמאד לא בטוב ומאד מדאיג. באמת ממש רוצה להשאיר לך, שירה מקום מלא שיח מול אודי, ולא לקלקל. ובכל זאת, כותבת כמה מילים בהקשר שבי. בנפרד. הן שלי ובמחשבה על. אודי, מהמוכר לי בי, בפרקי הזמן בהם אני שוהה בכעסיי – ייתכן שאהדוף תגובת ‘זה בסדר לכעוס, לתת מקום לכעס וכד’’. אולי, כי, מילה פשוטה מידי ‘כעס’. אנחנו במימדים אחרים של רגשות. אולי כי משהו באופן הזה של הכעס הוא קיצוני, חריג, מאד אלים ומשובש ולא בסדר, לפחות כפי שאנו מרגישים. הצעת להיזכר ברגעים הטובים. ובכן, מבחינתי - ייתכן שלא אוכל כלל למצוא ולהיזכר בהם. גם אם יהיו מול עיניי. הם יהיו מנותקים להם אי שם. הגשר לא עובד. הוא לא עובד. ברגעים כאלה, תפיסתי היא, שאמירה בסגנון יכולה להתאים אם היא באה נגיד מכיוון אמא טובה דיה, ובסמוך לאירוע נקודתי מסיום. בהיות קטנים, כשהסביבה כולה סך הכל רכה למדי. כשאחריה, במצב הבריא והתקין בדרך כלל, בא ה ‘אפשר לבחור אם להמשיך לכעוס או לעצור את זה’. אבל ישנן נקודות מסוימות, בהן ההרגשה היא שאמא באה מאוחר מידי. בגדול מאוחר מידי. אחרי שהכעס תפס מימדים של זעם כמעט חסר גבולות. ואין ספיגה חיובית בכלל. להיפך. כמו שתינוק יחוש מאוים ויזדהה בה בעת ויתקיף שד שאינו מניב. יעיף את המוצץ ויצרח. יכנס למעגל של פגיעה עצמית וירעיב את עצמו. אנחנו ניוותר חסרי אונים. עוד לא הצלחתי למצוא דרך לנתב אותו את הכעס מהסוג הזה. לא כל שכן בהיותי גם על הספקטרום האוטיסטי. ואולי לא כל כך אפשר, אבל כן אפשר להקטין סיכוי ליפול בו. בעתיד. יודעים מה - הייתי נותנת מקום גם לחוסר האונים. של שני הצדדים. ובכל זאת איכשהו מקווים לשים לזה סוף. ואין כוונתי למוות. מותר עוד מחשבות עלייך, שירה? המילים הן מעולמי, ושילבתי בו את דמותך, אך אולי תוכלי למצוא בהן התאמה עבורך. הייתי מכניסה פה עוד מישהו. עבורך, שירה. בנישה של הנכות הזו. הגם אם זמנית. בשלב ראשון בדמיון. לעתים אני מכנה את הדמות החיצונית המדומינת הזאת - חונך. מישהו שיכעס בשביל. שיחמול למען. עניין עדין וסופר מדויק. אולי. המישהו הזה, שאולי אינו המטפל ואינו המטופל, אמור איכשהו להצליח להיכנס דרך חרך צר מאד, שאחרת, אף הוא יחווה כפורץ כל גבול ואנחנו שוב בתוך שחזור בעל מימדים גרנדיוזיים. ובכל זאת, בעיניי, משהו מזה צריך לקבל איזו מציאות. מישהו שיחבק ברמת ההולדינג. אולי. מישהו שירים טלפון למטפל ויאמר – תראה, שירה במצב מזוויע, איך אתה משאיר אותה ככה. אפילו יישמע קצת מאשים, אך דואג. אולי לך, שירה, יש גם משאלה גלויה או סמויה שאתה, אודי / מי ממכריך / מישהו מאיתנו, מהמערכת, יפרוץ את המעגל ויצור קשר עם המטפל שלך? אני לא יודעת. להכיר משאלות זה בסדר, לא? אולי גם ישנה משאלה שהמטפל יגיע עד אליך. אז אני מדמיינת מישהו שייקח אותך, שירה, ברכב עד לנקודה, כמו אמבולנס שמסיע גופה בגסיסה, עד לקליניקה של המטפל וייתן לך יד כמעט עד הדלת. המישהו הזה – זה יהיה תפקידו לרגע בחיים של שירה. הוא לא ימשיך קשר הדוק. הוא יבוא, יגשר ויעזוב אחר כך את המערכת ולא יתערב בזמן הקרוב. המישהו הזה יוביל אותך, כי הוא שומע את התקווה. את הכמיהה. כי הוא שומע כמה את, שירה, מתגעגעת, וצריכה, כי הוא מרגיש עד כמה שירה כן רוצה להיפגש עם המטפל, כמה היא מאד מאד מתכוננת אליה וזקוקה לו. להתמוטט אצלו. להחטיף לו מכות הגונות ולמצוא אותו מחבק (במילים...). אם זה לתת לכעס מקום – אז זה. להרשות לעצמך לגלות שהוא התגעגע. גם אלייך. וגם - שתוכלי להרגיש בלעדית בתוך הפגישה עצמה. אולי. אולי תדעי זאת אחר כך. עשוי להיות סצנריו כזה. עשוי להיות. איכשהו צריך לעזור לו להיות. צריך אולי גם לנסות לבדוק באומץ מה באמת יקרה, למרות החרדות העצומות. הרעיון שלי אינו תלוש. היו אצלי מקרים ספורים של התערבויות מציאותיות. מתוך מצבים רבים רבים. בלי להגזים - היו אלפי נקודות כאלה. בחלק ניכר מהם, סוג של פיצלתי את עצמי לשני מישו- ים - אחד שלקח את השני, מתוך אמונה קלושה של צד אחד, שהמטפל הוא טוב בסך הכל. ולא, לא האמא שגררה את הילדה החולה שלה לטיפול כי הילדה דפוקה. מישהו שהוא פרו הצלת הילדה. בכל מקרה, בתכל’ס גוף אחד וראש אחד. אתם יודעים מה – אולי בשונה מאחרים פה – אזניי, מכל המילים, שומעות הכי חזק את הדברים האלו בשירה. התקווה. שששש בשקט. בחלש. לא אמרתי. אפחד לא שמע. תקווה. אמרתי לא פעם שהייאוש יודע לתפוס נפח דווקא כשהתקווה מאד גדולה. תופס נפח ומאפיל עליה. הם באים בצמדים. מה שאני מכירה מעצמי הוא שהרעב יכול להית עצום, אבל אולי אסור ממש להאכיל. לפחות לא בגלוי. מותר, אולי, רק אינפוזיה לווריד, אולי בשילוב עם הנשמה, בחוסר הכרה (מקביל לדיסוציאטיביות לצורך העניין) וגם במינונים מדודים מאד. עד שאפשר לקחת ביס ראשון. ללעוס (אאוצ’). לבלוע (עוד יותר אאוצ’) לקוות שהנפש תיתן הסכמה לקיבה לעכל ולהוביל את המזון להמשך הדרך. היא לא תמיד נותנת אישור. היא לא תמיד נותנת. אולי בשביל שכן תיתן אישור אנחנו צריכים לאכול חבויים או בלי שאף אחד יידע, או כאילו בלי לעשות עניין מזה. לא, אנחנו לא תלויים. (אנחנו כן, ובאופן מיוחד, אבל אולי צריכים לשחק אותה שלא). כל-כך מתסכל. ואני, אולי גם מילותיי הרבות הגזימו. שירה, מושיטה לך יד ומילים ולב. מנסה. אביב, כתבי חופשי כרצונך. אם אמשיך להציץ פה, אצטרך לסמוך על אודי. שתינו, כך אני מבינה, עברנו מול כאן שחזורים אימתניים. את הרגשת נצרבת באש לוהטת ומכלה. מניחה, שהיה שם סוהר רשע שחיסל לך ת’חופש (אפרופו הניסוי שתיארת בסרטון המקושר לאתר שלך, אודי). גם אני מצאתי את עצמי בהקשר חודשים ארוכים הולכת ברחוב ומתוך השקט נפלטות ממני זעקות שבר מאמצע שומקום. ראי - היות שאת, בעיניי, דמות מאד מאד מובילה וסוחפת פה, כנראה הכי, פשוט כי ככה זה ברגש נטו, והיות שנמצאת גם במקביל בטיפול ארוך ובאינטרנט - כמו רובנו - ייתכן ובחרתי גם אני להפנות אחריות מסוימת לכיוונך. אולי דמויות מובילות מגדילות את הסיכויים לאכול אותה בעוצמות שמרגישות פחות הוגנות. לחטוף אותה בשביל כולם. למרות שחלק מהדברים לא מיוחסים אליהן בכלל. אולי. מן הסתם, לכל אחד אחריות, ובפרט גם לי. בלי להתווכח, ובסדר גם להישאר חלוקות או שונות (מומלץ, בעיניי, אפילו) - משאירה לכולנו לחשוב, ולא פעם אחת, אלא באופן תהליכי, האם הסדר המתאים עבורנו, עבור כל אחד באופן אישי, הוא להביא חומר גלם ראשית לכאן ואחר כך לטיפול (בהנחה שנמצאים כאן אנשים בטיפול), קרי לזעוק *את זה* פה בשלב ראשון. או, ההיפך (עם החרדות העצומות שמתלוות לכך) להביא גלם לשיחות, ואז לדבר כאן *על זה*. או, לפחות, לחשוב מול עצמנו על מינוני ואופן השימוש. האם דרך קבע? האם מעת לעת? האם בכל שלבי הטיפול, האם מתישהו זה ישכך, ייפסק? העד הזמני יכול להיות דף נייר ממשי ועט ממשי ואולי גם מקום מחבוא ממשי. אם כי, בסבירות מסוימת ייתכן שלא העד בלבד הוא הוא הדבר. אמרתי את שאמרתי, אך מניחה שאם כבר נעולים על הקיים, האפשרי והכללים המוכרים - כך יישאר. מבינה את ההרגשה שמה שיוצא הוא טיפטיפונת. לדעתי, איכשהו כולנו חוששות שאם יבוא הצונמי הגדול – לא יהיה שום מיכל עבורו. בפרט בטיפול. גם שמתי לב שהניסוח שלי הוא ‘או’ ולא ‘גם וגם’. אולי זה בגלל שאני, אדם חלש שאינו מטפל נפשי, יכולה להתבלבל מספירלות. כאן נכנס הבלבול שלי בין אמת ושקר. מניחה שגם לקונפליקט בין הרגש להיגיון יש תרומה. אביב, עזבי שנייה אותי. אני לא פונקציה. אולי שכל אחד יישאל את עצמו איזו מהאפשרויות נותנת לו מול עצמו (לה מול עצמה) יותר מקום וכבוד לכאב האישי שלה. וגם כמה ממנו. כל אחת כפי שהיא מרגישה ברגע נתון. באיזה מהמקרים יש סיכוי שיאזינו לנו יותר? האם אנחנו מחפשים אוזן? האם אנחנו מחפשים שותפים לחוייה? האם אנחנו בכלל רוצים שישמעו, אך יחרישו, עד שנרשה אחרת? או שלל אפשרות מגוונות. כמה מזה וכמה מזה? איך הקריאה שלנו תתקבל ברצינות ולא ‘זאב זאב’? אבל בשורה התחתונה – הגם שניתן לעצמנו שלל רציונל שמסביר את פעולותינו - אניח שההיגיון פחות יעבוד כאן. אם קיים דחף עצום לצעוק אז נצעק. ואם מישהו מרגיש זקוק לזה שנים רבות. אז שנים רבות. או כל החיים. מניחה שגם כמה וכמה מהפיכות בעולם עבדו ככה. אז מי אני שאומר. אני, למשל, לא מפסיקה להרגיש, שיש בי, בדרכי הסבוכה, חלק שמבטל אותו, את הכאב שלי, אדיש אליו וכנראה שמשהו מזה עובר באופן לא מודע ובפועל יוצא שהוא חסר חשיבות. גם כאן. ייתכן שיש צד שסוגד לו? אין לי מושג. באשר לטריגר - כנראה שאצא חריגה בדעותיי - הייתי בוחרת להשמיט את המילה ‘טריגר’ בסמיכות להודעות ספציפיות, כי לעולם אין הכותב יודע אם היא כזאת או לא, ואינו יכול לקבוע. מצאתי, לפחות מול עצמי, שאין שום קשר בין הופעת האזכור בכותרת ההודעה, או אי-הופעתה, לתגובתי הפנימית כלפיהן. יש כאן הודעות שלא קראתי, פשוט לא יכולתי, כי עם תחילת הקריאה ראיתי שאיני מסוגלת לשאת.ולפעמים פשוט לא הצצתי. גם אלו פרמטרים. ישנן הודעות שנכתבו כביכול בתמימות בכלל לא קשורות אליי או עליי אישית בשום צורה, ויש בהן משהו שלוקח אותי למקומות מאד אפלים. אדרבא, השימוש במילה ‘טריגר’ עוד עשוי להוביל אותנו לחפש היכן הוא מסתתר. אז מבחינה זאת, איני מתחברת כל-כך לכלל ה’טריגר’, שמאפיין שנים ארוכות פורומי תמיכה של מתמודדות. מחפשת, עבורי, משהו שיבחין באופן מובהק בין הווי הפורום הזה, לאחרים. אבל גם יותר מזה. המאבק על היות אינדיבידואל. אינטרנט ואנונימי, לך תהיה אינדיבידואל... ובהמשך לעניין הקונפליקטים – אודי וכולם - במהלך החופש התבוננתי, ברפרוף אמנם, בסרטונים שלך, אודי: אכלנים גרועים ואכלנים טובים, האינטרנט בהקשר להמון ולהיפנוזה ועוד. קראתי במקביל מעט חומר על תהליכים בקבוצות (במבי, חושבת עליך). מציאותיות, אמנם. חוששני שעדיין, בעיניי, האינטרנט (בכללו גם פייסבוק וגם ווצאפ בהם השמות והפנים מובהקים וחלקם מוכרים מוכרים) קצת יכול לתעתע בהקשר של אני וזולת. בייחוד כשמצרפים רגשונים. ובייחוד את שכמותי, שהקטע הזה בין כה וכה תלוי על בלימה. אם כך, הקונפליקטים שאני חשה בהם ורשמתי אותם לעצמי במהלך החופשה פה - רגש VS היגיון המון VS אינדיבידואל איפוק VS אימפולסיביות, או, מופנמות מול מוחצנות והערבובים שלהם. בינתיים אלו. ענייני זמנים אצלי בטיפול – בניית אמון חלקית – שבע שנים נראה לי. לינק ראשון, קרי, ההרגשה שהיה חיבור במוח שהחזיק לשביב שנייה, ושבכלל משהו נכנס פנימה, לא זוכרת כמה זמן, אבל כן זוכרת שכבר ירדו לי מהכיס הרבה עשרות אלפי שקלים בשביל השביב הזה. ואני חשבתי לתומי שאחרי 20K אני יוצאת מסודרת – לומדת, מקימה משפחה, עובדת... ובכלל ידעתי שזה מה שעבר לי בראש בראשית הדרך, רק אחרי כמה וכמה שנות טיפול. זה לא שהמטפל קיים לי בפגישה ואחר כך אני מאבדת אותו – בהרבה פגישות אני פיזית שם והוא פיזית שם והוא ‘לא קיים’ גם ברגעים האלה. קרי, אני לא מצליחה להחזיק ייצוג כלשהו שלו גם כשהוא ממש ליד. וגם כשאני מתבוננת בו, הדמות שלו מעוותת. זאת רמת החרדות הגבוהה. מנגנון הדיסוציאציה – כן, מבאס שאחרי תקופה של טיפול הוא מרגיש לעתים עובד חלקית בשונה מפעם שהוא היה הכל. לומר אם זה טוב או רע, להחלטתכם. בכל אופן, גם עם מנגנון כזה המציאות באיזה שלב באה עם המכה החודרנית שלה. אז, אולי, עדיף קצת להתיר אותו. נזכרת שוב ושוב כמה אני פוחדת מאד מאנשים. כמה חזרתי לבחור בבדידות. בעולם בעלי החיים. קניתי בובה רכה השבוע. היא נחבאת בארון ומידי פעם ניגשת אליה ומתקרבת. אין לי שארי בשר ולא דור המשך. הזמן עשה את שלו ולא יוכל להיות. זה אולי לא הישרדותי. היום היה לי זמן לכתוב. מי יודע מתי יהיה שוב בשנה הקרובה. כבר בכלל לא יכולה לקרוא או מחוברת למילים שרשמתי למעלה. נכון לא הבנתם? גם אני לא. וגם כרגע נראה לי שלא אהיה מסוגלת לעכל המשכים של אחרים וכבר ננעצת החרב בסיבוב. וכנראה שגם לאורך יש אפקט של מחיקה משל עצמו. סוריקטה