עזרה לצורכי תחקיר בנושא הערכות פסיכאטריות במלחמה

שלום דן, אכן, הפורום הזה מיודע לתמיכה בהלומי-הקרב, ולא למידע מקצועי. עם זאת, אני עצמי נפגעתי במלחמת יום-הכיפורים, ושאלתך מעלה בי חיוך (עצוב). בתקופת מלחמת יום-הכיפורים, וגם לאחריה, הלם-קרב עדיין לא נחשב כפגיעה מוכרת על-ידי אגף השיקום. בזמן המלחמה שירתתי בסוללה של קורס המפקדים הראשון של חיל התותחנים, והשמיעה של כולנו נפגעה. זה, כמובן, לא צריך להפתיע. אבל אולי תופתע לשמוע שבאותם ימים איש לא טרח לצייד אותנו באטמי אוזניים למניעת הפגיעה בשמיעה, ואפילו צמר גפן פשוט לא היה לנו. לכן אני מופתע מן השאלה על טיפולים פסיכיאטריים או תמיכה של קב"נים במהלך המלחמה. איש לא התעניין באותם ימים במצבנו הנפשי, והלם-קרב נחשב לחולשה או לסוג של השתמטות. גם לאחר המלחמה איש לא טרח לשוחח אתנו על החוויות הטראומטיות שעברנו (גם אלו שלא נפגעו בצורה קשה עברו חוויות טראומטיות), וגם לא על חברינו שנהרגו לידינו במלחמה. למעשה, לאחר המלחמה איש לא טרח לספר לנו על מצב הפצועים וההרוגים, לקשר אותנו לבני-משפחותיהם או להשתתף בהלוויות או באזכרות. עם זאת, לאחר המלחמה נעשה ניסוי אכזרי בהלומי-הקרב על-ידי קבוצה של פסיכיאטרים שהחליטו לנסות 'לטפל' בהלומי-הקרב באמצעות תרופה בשם 'פנטוטל', שגרמה לנפגעי הטראומה לשוב ולחוות את הטראומה באופן קשה ביותר. זו היתה תרופה בה השתמשו לאחר מלחמת-העולם וגם בצבא האמריקאי, תרופה בה השתמשו גם כ'סם אמת'. השפעת הפנטוטל היתה קשה ביותר, והיא גרמה להחרפת מצבם של הנפגעים, שחלקם אושפזו למשך שנים ארוכות. חשוב לזכור שה'טיפול' האכזרי לא נעשה בהסכמת הנפגעים. הפסיכיאטרים הצבאיים צדו בטרמפיאדות חיילים שנראו להם פגועים. גם חלק מן המטפלים סבלו מתופעות פוסט-טראומטיות בעקבות הטיפול. בברכה, ד"ר דרור גרין