פורום פסיכולוגיה קלינית

נדמה היה היום כאילו כל גורמי השמים התאחדו כנגדי, יום לא מוצלח בלשון המעטה. פספסתי שני אוטובוסים, מונית השפריצה עלי מי שלולית, רבתי עם אמא שלי ועם חברה, ניתקו את החשמל בגלל חוב של דיירים קודמים, איחרתי לפגישה חשובה ולא למדתי בכלל למבחן. בנוסף לכל זה היום יש חג קפיטליסטי מעצבן שכשאני בזוג בכלל לא מעניין אותי ועכשיו הוא רק תזכורת לזה שאני לבד. בסוף היום שעטתי הביתה מלאת זעם ועם בגדים רטובים לגמרי. יש ימים שאני פשוט מרגישה בהם שלא הייתי צריכה לצאת מהמיטה.

ערב טוב, האמת שראיתי את הודעתך כבר אתמול, בשתיים בלילה. הייתי במצב של עייפות קיצונית, והחלטתי שהיו לך מספיק צרות גם בלעדי... מקווה שהיום כבר טוב יותר (פשוט כי רוב הצרות היו היום אצלי...). בבניין הארץ ננוחם. ליאת

נתקלתי במונח שלא כ"כ ברור לי... למנהלי הפורום ולכל מי שיודע - מהי "חרדה קונפוזיונלית"? (מדובר בחרדה שעלולה להתעורר כתוצאה ממעבר מהעמדה הפראנואידית לעמדה הסכיזואידית לפי תיאוריית יחסי האובייקט של מלאני קליין, חרדה שעל מנת להגן מפניה עושים פיצול בין האובייקט "הטוב" לאובייקט "הרע". אולי מדובר בחרדה שמקורה בבלבול המתעורר נוכח מציאות מורכבת ורב גונית...) האם מישהו יכול לעזור לי להבין יותר לעומק במה מדובר...? המשך שבוע טוב, אני.

שלום שרון, לצערי, לא נתקלתי במושג 'חרדה קונפוזיונלית'. נסי לשאול גם בימים של אורנה או גדעון. בהצלחה ליאת

1.חוסר חשק כללי ואי הנאה מהחיים 2.חוסר מוטיבציה להנות מדברים וחשק להיות בבית תמיד ולא לצאת 3.הרגשה שאני לא שווה שום דבר 4.אני מאוד ביישנית ושאני נמצאת עם אנשים אני לא יודעת מה להגיד ועל מה לדבר ואיך 5.אני רועדת בכל פעם שאני צריכה לדבר עם אנשים 6.אני לא יכולה להוציא מהפה משפט חכם והכל יוצא לי מבולבל אני פוחדת לדבר מול הרבה אנשים שלא להגיע למצב שכולם ישמעו אותי ואז אני יהיה מרכז תשומת לב 7.אני פוחדת שיצחקו עליי האם זה דיכאון או פחד מאנשים?

ערב טוב, נראה שאת יודעת היטב מה יש לך. פרטת את תחושותיך בצורה ברורה, ועושה רושם שאת אכן סובלת וזקוקה לעזרה. העיסוק בכותרות הוא מיותר, לפחות ככל הנוגע לסיטואציה שלנו. כדי להגיע לאבחנה, גם פסיכולוג מנוסה זקוק לשתיים או שלוש פגישות, לרקע משפחתי, למידע על שנות הילדות ולתמונת חיים עכשווית. יהא זה דיכאון, חרדה חברתית או משהו אחר - אפשר וכדאי לטפל בזה. בהצלחה ליאת

http://nana.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/596/xFT/545468/xFP/545511

האופס אפילו גדול יותר, כי כתבתי לך עכשיו תשובה, והיא נמחקה לי... אז שוב: ראשית, אני מתנצלת על ששאלתך חמקה ממני. העומסים גדולים והזמן שלי לא נמתח בהתאם. ולעצם העניין - ככל שידיעותי מגיעות, אין דרך ליצפות מראש מי לא יצליח להיעזר בטיפול. נהוג להאמין שאצל מי שאינו מוטרד במיוחד ממצבו או מהתנהגותו (קורה לעיתים בהפרעות אישיות מסוימות, אך לא רק בהן), המוטיבציה לטיפול ולשינוי תהיה נמוכה יותר. במקרים כאלה המטפל עלול להיתקל בסלעים של התנגדות קשים לפיצוח. פעם קראתי בפורום השכן של ד"ר גידי רובינשטיין שזמן של שישה חודשים יכול לתת אינדיקציה 'האם הטיפול עוזר' או האם המטפל מתאים. בהיעדר המלצה ידועה אחרת, לא נותר לי אלא להצטרף להמלצתו של גידי. אני, אישית, לא אמליץ לאיש 'להרים ידיים סופית' כל זמן שהוא סובל. יש אנשים שצריכים להיות זמן רב מאד בטיפול, גם אם השינוי ממאן להגיע. לפעמים צריך להגדיר מטרות צנועות יותר, כמו למשל קשר ותחזוקה נפשית. עניין של השקפה. מתנצלת שוב על שחיכית לתשובה שאחרה. זהו, אני הולכת לישון. יסלחו לי האחרים. מחר עוד יום... לילה טוב ליאת

אני דוד לילדה בת 7 היא הבכורה אחיה בן 5 ואחותה בת שנה ו שבעה חודשים. רוב היום (אחרי בית ספר וגן) הם עם הסבתא כשההורים בעבודה. היא אומרת שהיא פוחדת מאוד להיות בשירותים לבד או להשאר בחדר לבד מצד שני ראיתי כבר אותה נכנסת לשירותים בעצמה. או נשארת לזמן מה בחדר לבדה ואח"כ נזכרת ואומרת שיבואו להיות איתה. ההורים אומרים שאם היא אומרת שהיא מפחדת אז הם מאמינים לה הם גם מאמינים שזה יחלוף מעצמו (האמא אומרת: גם כשאני הייתי קטנה פחדתי מכל מיני דברים) ועושים את מה שהיא רוצה. מבקשים מהאח הקטן(5) (כשהם לא נימצאים, אני לא יודע מה קורה כשהם נמצאים) שיכנס איתה ואז במקרה שאני הייתי נוכח בו היא פשוט נשארה עוד ועוד בשירותים. כמו שאני מרגיש זו מניפולציה ובכך שהם משתפים איתה פעולה זה יוצר מצב גרוע. מה ההורים אמורים לעשות?

ערב טוב, ילדים אכן לומדים, בחוכמתם, שחרדה היא דרך נפלאה לגייס הורים טובי לב ורחומים, לטובת בונוסים והקלות. לפעמים תשומת הלב הזו היא כל מה שהילד זקוק ברגע נתון, והורים נבונים יכולים להעניק אותה באופן ענייני, בלי לעשות עניין גדול מהחרדה. במקרה שאתה מתאר, ההורים פתרו את העניין בכך שהם מגייסים "אח תורן" למשימה. זה לא נראה לי סיפור גדול, לפחות כל עוד הקטן אינו מתלונן. אם הילדה תנסה לכבוש עוד ועוד הטבות מיותרות, אני מניחה שההורים יתעוררו בעצמם, וירגישו שמשהו כאן אינו תואם. כרגע, זה לא נשמע מדאיג. כל הכבוד על תשומת הלב שאתה, כדוד, מקדיש להתנהגותה. נראה שפיתחת השקפה חינוכית בריאה. נסה לשמור עליה עד שיגיעו ילדיך שלך :-) לילה טוב ליאת

שלום לאחרונה הגעתי לטיפול בנושא הקשוי לחוות אינטימיות עם נשים.ישנו פיצול כלשהוא בין היחס שלי לנשים.בין המין לרגש.הפחד מאינטימיות עם אישה נובע בין היתר ממחויבות מהפחד לאבד חופש ושליטה וזה נוגע לחוויות בעבר.עם גברים היו לי קשרים לא טובים בעבר,יחסים חבריים כמובן והיום יש לי חברים טובים ואני מרגיש קרוב לאיהם. בחלומות שלי אני רואה נשים אבל לא מסוגל לדבר איתן ואילו עם הגברים אני רואה עצמי קרוב ואפילו נוגע.אני קצת מבוהל.האם זה אומר שאני בעל נטיות מיניות חד כיווניות?האם זה שאני חווה אינטימיות בטוחה יותר עם גברים ומתקשה להתמודד עם האינטימיות עם נשים בגלל החרדות אומרת משהו?יש לציין שאני נמשך רק לנשים.איני יכול בכלל לדמיין עצמי נמשך לגברים וזה מפחיד אותי.וקשה לי להירדם. מה את אומרת?

שלום למבועת, עם תחושות לא מתווכחים. אתה חש מבועת מהרעיון של נטייה הומוסקסואלית, כשהבסיס לרעיון זה הוא פחדי האינטימיות עם נשים וחלומות הקרבה לגברים. אני סבורה שאנו מורכבים ורחבים יותר כבני אדם, מכדי לצמצם את עצמנו למשוואות כה פשוטות של "אם...אז". אם אתה חווה קושי באינטימיות עם נשים, ומתקשה ליצור אינטגרציה הרמונית בין מין לרגש, כדאי מאד לטפל בזה, כפי שהחלטת בתבונתך לעשות. חלומות הקרבה לגברים רק מחדדים את ההבנה הזו, שכן בהיעדר המורכבות הזו (אותה אתה חש מול נשים) אתה מאפשר להתקרב ואפילו לגעת. אני מעודדת אותך להמשיך בטיפול, ולשתף את הפסיכולוג שלך בתחושות הבעתה. יש לי הרגשה שהוא יוכל להרגיע אותך קצת... לילה טוב ליאת

שלום רב. מה הגבול שבין אמפטיה לבין מעורבות רגשית עמוקה של המטפל במהלך טיפול? מתי יודעים האם המטפל אובייקטיבי אך אמפטי, או שהאובייקטיביות שלו נפגמת עקב מעורבות רגשית גדולה מדי? ומהן ההשלכות על המטופל במידה והמטפל מעורב מדי מבחינה רגשית? תודה מראש, קרן.

שלום קרן, שאלה נהדרת. אני איני מאמינה במטפל אובייקטיבי. מטפל טוב - לפחות בעיני - הוא מי שיכול לפתח מעורבות רגשית במידה שתאפשר לו אמפתיה, הכלה, קבלה ואכפתיות, מבלי שאלה יטשטשו את הגבולות בינו לבין המטופל ויפריעו לו לשמור על נקודת המבט החיצונית ועל מקומו כפונקציה מכילה ושומרת. לגבולות מטושטשים יש השלכות קריטיות על המטופל. הוא עלול לחוש שהציף את המטפל או פגע בו. הוא עלול לחוש שאין אולי על מי לסמוך. הוא עלול לחוש שעליו להיות זהיר ומרצה וממילא לא יוכל להביא את כל כולו אל החדר. בקיצור - זה רע. איך מרגישים את הגבול? אין לי תשובה חד משמעית. אני מניחה שילדים חשים את הוריהם ומטופלים חשים את המטפלים שלהם. אם יש בקיעים בתחושת הביטחון, אם את מרגישה שאת נאלצת יותר ויותר לצנזר את עצמך כדי לשמור על המטפל - זה משהו שמזמין לבדיקה. חשוב לציין כאן, שלפעמים תחושות של זהירות-יתר מצד המטופל, מקורן דווקא בדפוס כוללני יותר, הקשור ליחסים המוקדמים עם הדמויות ההוריות. לילה טוב ליאת

שלום רב! אני בת 26 וסובלת מזה שנים מבעיית פחד קהל . בתיכון ובתואר הראשון אם הייתי צריכה להעביר הרצאה לא הייתי ישנה ימים לפני , וההרצאות עצמן היו ממש טראומטיות , רעדתי , שכחתי מה רציתי להגיד , הייתי סמוקה והרגשתי שפניי בוערות . הגעתי למצב שהיום אני דוחה את לימודי התואר השני רק בגלל הידיעה שאצטרך לעבור את זה שוב , המצוקה הקטנה/גדולה הזו משבשת את חיי ורציתי לדעת מה הטיפול המומלץ ביותר להיפטר ממנה , שמעתי שיש תרופות שיכולות לעזור לפני ההרצאה , האם רופא משפחה יכול לרשום אותן? ואם לא אז מי פסיכולוג? פסיכיאטר? אודה מאד להתייחסותך... שיר

שלום שיר, רק פסיכיאטר רשאי לתת טיפול תרופתי ! חרדה חברתית היא תופעה מוכרת ונפוצה, בעיקר כשמדובר על הרצאה בפני קהל. למרבה המזל, הצטבר הרבה ידע בנושא, ויש לא מעט סדנאות טובות לטיפול קוגניטיבי-התנהגותי בתופעה. לטעמי, עדיף לרכוש כלים להתמודדות עם הבעיה, על פני שימוש תרופתי, העוזר רק באופן נקודתי. גוגל מחזיר לא מעט שמות של סדנאות לטיפול בבעיה זו, ואני מאד ממליצה לך לבחור אחת כזו ולנסות להיפטר מרודנותו של הפחד. בכל מקרה, לוותר על לימודי תואר שני בגלל זה, זה משהו שאסור לך להרשות לעצמך. בהצלחה ולילה טוב ליאת

מהי הדרך האופטימלית, טיפול פרטני או טיפול בקבוצה?

האם פסיכולוג קליני יכול לאבחן מחלת נפש או שהוא יכול לחשוד ולהפנות לפסיכיאטר?

ערב טוב, פסיכולוג קליני כשיר לאבחן ולטפל בהפרעות הנפש השונות. הוא אמור לזהות את התסמינים האופייניים להפרעה ספציפית, ולהתוות כיוון טיפולי. כאשר מתעורר חשד להפרעה הכרוכה בהפרעות חשיבה, הפרעה בשיפוט ובוחן מציאות לקוי (פסיכוזה) או במצבים אחרים המחייבים התערבות תרופתית, חובה להפנות לפסיכיאטר, והוא הנושא באחריות הטיפולית. בברכה ליאת

הי ליאת, אני צריכה קצת לעשות סדר בנושא מסויים: אני מבינה את ההבדל בין נוירוטי לפסיוכטי למשל, אך יש לי שאלה: מיהו נוירוטי? האם כל אדם שבא לטיפול הוא נוירוטי? איך אני יכולה לדעת לגבי עצמי ? אם אדם הוא לא נוירוטי והוא בא לטיפול, איך הוא מוגדר? האם הטיפול, יחס המטפל ודרך הטיפול שונה מול אדם נוירוטי לבין אדם שאינו נוירוטי ? ואם כן באיזו צורה? תודה מראש ניבה

שלום ניבה, הנוירוטי הוא אדם המתאר סימפטומטולוגיה מסוימת היכולה להיות מקוטלגת תחת כותרת (אבחנה) כלשהי, החל במצבים מורכבים כמו דיכאון או חרדה ועד לתחושות לחץ ומצוקה ממוקדות פחות. למעשה, מדובר בטווח די רחב של הפרעות נפשיות (למשל - חרדה, פוביה, דיכאון, OCD, היסטריה, ועוד) שאינן כלולות בקטגוריית הפסיכוזות או הפרעות האישיות. הנוירוטי הוא בעל בוחן מציאות תקין ומסוגל לתובנה ותפקוד מסתגל בדר"כ. הוא מודע למצבו וסובל ממנו. עפ"י פרויד, הנוירוזה היא תוצאה של קונפליקט תוך נפשי, בין חלקי האישיות השונים. הגדרה זו רחבה מאד, ולא מותירה לנו קהלים רבים פוטנציאליים, נקיים מנוירוזה... בכל מקרה, הטיפול הוא שיחתי (דינמי או קוגניטיבי-התנהגותי) או תרופתי. אם יש מישהו שמתעקש להגיע לטיפול ללא שום תלונה, אני מניחה שהיינו מוותרים לו על תרופות :-) לילה טוב ליאת

ליאת, תודה על תגובתך אדם נויירוטי , לאחר טיפול הופך ל"אדם רגיל"? תודה ניבה

כבר מספר שבועות יש לי בעיה רצינית עם הבן שלי ילד בכיתה א' בן -7 הוא אינו מוכן לקום לביה"ס אינו מוכן להתלבש ושלא לדבר על לצאת מהבית, בבית הספר הוא בוכה ללא הפסקה יש לו פחד חדש שהוא פוחד שננטוש אותו ולא ניקח אותו מביה"ס, התיסכולים האלו נמשכים גם אחר הצהריים כשאנו עושפים אותו מביה"ס הילד כל אחר הצהריים בוכה ורוצה לדעת מה נעשה ביום למחרת מתי ניקח אותו מבית הספר ומי מהמורות תיהיה צמודה אליו, הסיפור הזה מונע ממני לקיים אורח חיים רגיל במיוחד שישנו ילד נוסף בן 3 בבית שלומד מאחיו איך לא להתנהג. אני ממש מיואשת , אשמח לקבל תגובה.

שלום שרון לפני שחושבים על פתרונות, חשוב מאד להבין מהי הבעיה האמיתית של הילד. גיל 6-7 הוא גיל עמוס בפחדים וחרדות, בהם חרדות סביב נטישה, מוות או שלמות הגוף. כרגע, נראה שהחרדה של הילד משתקת את כולכם, ומפריעה לתפקוד התקין של המשפחה. זהו מצב מאד לא רצוי, ולכן אני ממליצה מאד שתפנו לפסיכולוגית ביה"ס (או לפסיכולוג קליני המתמחה בילדים), כדי לקבל הדרכה איך להתמודד באופן ענייני וממוקד בחרדה, מבלי לפגוע באורח החיים התקין. בהצלחה ליאת

רעיונות לגישוש ראשוני.. מתי זה התחיל? האם הוא חווה מאורעות של נטישה\מוות של קרוב?

רעיונות לגישוש ראשוני.. מתי זה התחיל? האם הוא חווה מאורעות של נטישה\מוות של קרוב?

יש לי ילד בן שנתיים שכבר 3 פעמים מצאתי אותו לפני השינה יושב במיטה עם הגב לקיר כשהוא דופק את הראש אחורנית בקיר ובוכה , עד שאני עוצרת אותו. זה מלחיץ אותי, האם זה קרה למישהו? האם זה נובע מפינוק / מחוסר תשומת לב? איך עליי לנהוג? תודה...

שלום מיטל, כדי להיות בטוחה אם מדובר בתופעה חולפת וחסרת חשיבות או במשהו שדורש התייחסות, כדאי להגיע לרופא ילדים או למכון להתפתחות הילד, שיוכלו לעמוד מקרוב על הסיבות להתנהגות שתארת ולהרגיעך. לצורך כך נחוץ מידע רב בהרבה ממה שאת מספקת כאן. ועד אז, נסי להישאר רגועה ככל האפשר, להפסיק את הדפיקות, ולהחזיר אותו לסוג של רגיעה לפני השינה. בברכה ליאת

שלום, אנסה לקצר למרות מורכבות הסיפור והפנים הרבות שבו. בתי בת ה-28 סובלת ככל הנראה מהפרעת אישיות גבולית. היא מטופלת על ידי פסיכולוגית ועל ידי פסיכיאטר באופן קבוע במשך השנה האחרונה דרכת מקבלת טיפול נפשי-התנהגותי וטיפול תרופתי. אני באופן אישי הפנמתי את העובדות ועם כל הקושי הנפשי, שלה וגם שלנו, בני משפחתה, והדבר היחיד העומד נגד עיני הוא לעזור לה. מדובר בבבחורה מאד אינטלגנטית הלומדת בעצמה פסיכולוגיה ואפילו נחשבת לתלמידה טובה. השאלה שלי - בחודש האחרון גלשתי לכל אתר היכול לשפוך עוד אור על הידיעות שלי בנושא כדי שאוכל להבנין אותה ואת התנהגותה מחד וכדי להגביר את האופטימיות שלי מאידך וכך אוכל לעמוד במשימתי המקודשת. האם לדעתך נכון יהיה לשתף אותה בשם ההפרעה (ולאמר לה את האמת, שהיא סובלת מהתסמונת ברמה נמוכה יחסית). האם כשתדע שיש להתנהגותה הסוערת שם והיא תוכל לקרוא את כל המאמרים האופטימיים (גם...) או להשתתף בפורום של אנשים שמודעים למצבם וחולקים את ההתמודדות עם אחרים השותפים למצבם או אולי בשלב יותר מאוחר של התמודדות? לא מזמן "התמסמס" לי פורום כזה מתחת לידים ולא יודעת איך לחזור אליו פורום מיוחד לבעלי הפרעת אישיות זו - המדברים בגילוי לב ובחוכמה מדהימה על המיגבלות, על דרכי הטיפול, עצות מהלב פנימה - בקיצור, נראה לי שצריך לעשות מעשה אמיץ אך אינני יודעת באלו השלכות אסתכן והאם זה נכון לספר זאת לה בהתחשב במיגבלות הרגשיות הנובעות מההפרעה עצמה - או שמא אהרוס במקום לבנות. אני בטוחה שהתשובה מורכבת לפחות כמו השאלה - אבל בכל זאת מצפה לשמוע את דעתך המקצועית והאנושית. תודה רבה על כל תשובה, אמא

כמי שקיבלה אבחנות אני אומרת חד משמעית לא! וחוץ מזה באיזו זכות את מחלקת הבחנות - לא למדת את הנושא. את תגרמי לה נזק. אם הפסיכיאטר לא אמר לה שיש לה הפרעת אישיות גבולית אז יכול להיות שאין לה- חשבת על זה? בדרך כלל אנשי המקצוע כן נותנים הבחנה במידה שיש ההבחנה עושה אולי טוב כי קל יותר להשתייך לקבוצה - אבל היא מקבעת ופוגעת ומתייגת. תני למומחים לעשות את מה שהם יודעים יותר טוב ממך את יכולה לפנות לייעוץ בנפרד בשבילך כדי לדעת איך להתמודד ולדבר על הקשיים שלך מולה - את יכולה לפנות לטיפול או לקבוצת תמיכה להורים- גם הורים שלי נמצאים בכזו קבוצה וזה עוזר להם איתי מעניין אותי איך שייכת אותה לזה בדרך כלל הורים ואימהות בעיקר בורחות מההבחנה כי האשמה העיקרית בהבחנה שכזו היא על האמא בהצלחה בהתמדדות

שלום לך חנה, כמובן (כפי שהבינה זאת ליאת) שלא המצאתי את ההגדרה אלא רק למדתי אותה מפי מטפליה של בתי וזו גם השערה. אין לי ברירה אלא להסכין עם העובדה וללמוד אין לעזור לבתי מתוך מודעות למצבה וביטול ייסורי המצפון ואשמות מיותרות שאני לא רואה להם מקום. מודה לך מאד על מכתבך שחשוב לי במידה מסויימת אפילו יותר מתשובתה של ליאת היקרה אם כי בדרך מסויימת היא מצטרפת לדעתך. כמובן שלאור תשובתך החד משמעית אין יותר מקום לספק מבחינתי. מודה לך גם בעניין קבוצות התמיכה להורים, כל טוב וחג אהבה שמח לכולנו!

מאיפה הקביעה ש"האשמה העיקרית היא באמא"? הכללה גסה.

שלום לך אמא, בניגוד למה שחני חשה, אני דווקא מבינה שאת האבחנה לא המצאת בעצמך, אלא קיבלת אותה מאנשי המקצוע שמטפלים בבתך. האם נפגשת איתם? (זה קצת לא מקובל כשמדובר במטופל בגיר). בכל מקרה, דווקא לאור דברייך, המתארים את בתך כצעירה אינטליגנטית ונבונה (ואפילו סטודנטית לפסיכולוגיה :-), אני תוהה - האם היא באמת זקוקה לתיווך שלך כדי לדעת מה יש לה, או כדי להגיע לאתרי פסיכולוגיה או אתרי תמיכה? נראה לי שמוטב לכבד את האוטונומיה שלה כאדם בוגר וכמטופל, ולאפשר לה לקבל את המידע הרלוונטי לה בכוחות עצמה. כל טוב ליאת

ליאת יקרה, תודה לך על תשובתך המשכנעת. מה שהיא היתה יכולה להכיל בוודאי היתה כבר מוצאת בכל המקורות שציינת ומה שלא - כנראה שמיותר.... תודה מקרב לב

בוקר טוב ליאת, האם תוכלי להתייחס לחלק האחרון של ההודעה ששלחתי לגבולית? בעניין פסיכולוגיה ופסיכותיראפיה? פונה אליך כבעלת הכובע אך כמובן בשל יכולתך לשלב בין ה"כובע" והלב... חשובה לי דעתך. תודה על כל מילה.

כאחת המתמודדת עם ההפרעה בכבוד....וכאינטלגנטית, בוגרת ונבונה המודעת לעצמה- כבתך.......אייעץ לך לראות בבתך ישות אוטונומית ברת בחירה וברירה.....ולתת לה הזכות להתמודד עם ההפרעה בכוחות עצמה, להתפתח, להשתקם ולהתקדם בזכותה...כאשר את כאמא תשמשי לה דמות תומכת מכילה מהצד ולא מחליטה בעבורה אלא מצויה ועומדת הכן- בשבילה! על המטפלים כן לתייג אותה ולקרוא לילד בשמו בנוכחותה מאחר וידיעת הבעייה מקילה ומהווה חצי מהפתרון......ומודעות עצמית מגבירה שליטה וביטחון ומעניקה יתרון! בהצלחה רבה

שלום לך גבולית יקרה.... תודה חמה לך על מכתבך המקסים. אדפיסו על לוח לבי ואחקוק אותו שם לנצח! אהבתי את מכתבך וההוא חשוב לי כל כך דוקא בשל חלקו הראשון בו את במילים ספורות עוזרת לי למצוא את המקום הנכון בתוך המצב המוגדר מחדש. זה המון בשבילי. כמובן שאני מסכימה איתך לחלקו השני מעצם היותי אני עצמי אך אניח כמובן לבתי בעזרת המטפלת לעשות את העבודה.... אם בענייני טיפול - (ואם אני "דביקה" מדי את מוזמנת לדלג, באמת..). אני מכירה כמעט כל מאמר שנכתב על ידי החוקרים ואני לא מזלזלת חלילה, אבל מעניינת אותי דווקא מה דעתך? (או מי משוכני הפורום שמוכן/ה לנדבני ) האם טיפול פסיכולוגי טוב יכול לסייע או עדיף חד משמעית לעבור לפסיכותיראפיה(כעצת המדע). האם הנבירה בעבר מקדמת ומשפרת או למידת דרכי התמודדות חדשים הנכונים להיום עדיפה? מקווה מאד בקרוב להיות במקום של הנמצאת והמכילה ולא במקום האקטיבי שמשתמע משאלותי. תודה לך שוב על מכתבך שכל כך משמעותי עבורי!

ערב טוב, נדמה שהערב הזה הוא מיוחד ושונה. אנשים שונים בחרו להביא הנה, אל הפורום, מילים שמנסות לגעת. היו שהביאו שירת משוררים, באנגלית או בעברית, חלק אפילו יכולנו לזמזם. והיו גם דברים אחרים, מתוצרת עצמית, יפים ונוגעים. מישהו כתב פעם כי בשירה אין לטעות. אני חושבת שאפשר להסכים עם זה. באמצעות שירה, אפשר לבטא בתמציתיות מדוייקת תמונות, צלילים ומקצבים, וכמובן קשת עצומה של רגשות. ז'אן פול סארטר אמר פעם כי "עבור המשורר, המילים הן ראי שבתוכו נצוד העולם. המילה שבשיר מייצגת את משמעות הדברים, בעוד הפרוזה מנסה לבטא אותם". הקריאה בשיר טוב מאפשרת לנו למצוא את המשמעות המתאימה לנו, מתוך רוב המשמעויות הגלומות בו. שמענו כאן הערב מילים שמייצגות ייאוש, עצב, אובדן, יגון עמוק של יתמות, אבל גם תקווה וכוח. היו דימויים שהכאיבו והקסימו כאחד, לפחות אותי. תודה לכולכם על השיתוף, ועל ההזדמנות להציץ בדרך כה פיוטית אל תוך העולם הייחודי של כל אחד מכם. ליל מנוחה ליאת

ליאת,יש לך "לב זהב" פלוס למיקצועיות.

אז אולי זה בגלל יום האהבה, ט"ו בשבט.... ואני חושבת שזה בעיקר בזכות זה שאנחנו יודעים שאת כאן. שזה היום שלך בפורום... ואיכשהו אני מרגישה, שאת בפורום הזה כמו שיר, "מייצגת את משמעות הדברים", בעוד האחרים (נפלאים ונהדרים כולם) כמו הפרוזה "מנסים לבטא אותם". אני אוהבת את איך שאת מביאה גם את עצמך לכאן. זה לא מובן מאליו. תודה נוגה

היי ליאת מאד קל לדעת שיש לך נשמה של "אומן", באופן שבו את מתנסחת, את כל כך נוגעת... רציתי להגיד לך ששירה בשבילי נוגעת במקומות שאני לא יכולה לגעת בשום דרך אחרת... חג אהבה שמח ניבה

אם אשכח אותך, משהו ממהותי ימות, התייתמות מושלכת יחד עם זיכרון של משמעות בשלל טעמים צבעים והמראות כמו בועת סבון המתגלמת ומתנפצת ביש מצולקת מנסיונות כושלים פתחתי חלון עד זוב דם עתה בוחרת בדרך לא רמוסה שולפת ג'וקר אמביוולנטי הופכת לבובת אלחוט של עצמי שוב.

ץ

ערב טוב, חשבתי שאני נמצאת בטיפול טוב ומועיל ופתאום התבלבלתי. אולי אני סתם טוחנת את הדברים הפחות חשובים, אולי אני מוותרת לעצמי בנושאים החשובים באמת ואולי, וזה הכי מפחיד אותי, המטפל שלי לא מכוון אותי טוב מספיק. אני פתאום לא מרגישה אותו מספיק. אולי מרוב שרציתי שהטיפול יצליח לא שמתי לב שאני לא במקום הנכון. ואולי מחר ההרגשה הזו תעבור. לא יודעת.

יעלה, כדאי לך לדבר עם המטפל שלך על ציפיותייך מהטיפול וממנו,בשביל זה את משלמת.......

יעלה יקרה, אין לי תשובה מלומדת בשבילך, אבל אני רוצה לשתף אותך באסוציאציה שעלתה בי למקרא דברייך - אופניים. ילדה קטנה רוכבת על אופניים גדולים. אבא רץ לידה, אוחז ב'סבל', מאזן, נותן ביטחון. כמו גלגלי-עזר אנושיים, חכמים, שרצים על-יד, שומרים באהבה רבה שהילדה לא תיפול. לאט לאט, כשהילדה מצליחה להתאזן, האחיזה בסבל מתרופפת. אצל הילדה הקטנה הדופק מהיר, הנשימה מהירה, היא יודעת שהיא מצליחה לשמור על שיווי משקל. ידו הבוטחת של אבא עוד מושטת, אבל היא, הילדה הקטנה, אינה בטוחה אם היד אכן אוחזת, או רק מלווה, נוגעת לא נוגעת, ליתר ביטחון. היא מפוחדת. מבולבלת: הוא שם, איתי, או שכבר עזב? היא יודעת שחייב להגיע הרגע שבו אבא יעצור, מתנשף, עייף, יעמוד וילווה אותה במבט דואג אך מלא גאווה. מכאן, כנראה, היא לבדה. באמת מפחיד. ליאת

יפה ומרגש.ניכנסתי כדי להנות מהתשובות האיחפתיות שלך ואולי לקרוא וללמוד איזה משהו.מעניין שאני מרגישה די הרבה משהו כזה.רק שאני מרגישה את המבט,היא תמיד איתי כשהיא לא איתי.אני יודעת שאם אאבד שיווי משקל או אפול היא תושיט לי את שתי הידיים ואקום.היא כמו אמא אוהבת ודואגת תחבוש את הפצעים ותחזיר לי את האופניים שאמשיך בדרכי עם "כל הכבוד" שלה בלב.זה עדיין קצת מפחיד ונימתך,עדיין קצת קשה להתחבק ואחרי זה להפרד ולהמשיך בדרכי...אך זיכרון ההצלחות חזק מזיכרון הנפילות,מזיכרון כאבי השברים,זרות השטלים ולחץ הגבס...הוא דוחף אותך לעלות על האופניים,לעצום עיניים ולנסוע כמה שיותר מהר...להנות מהאחיזה והעצמאות ולחוש את מבטה החם והגאה.אמרתי לה "אמא" השבוע בטעות...התגלגלנו מצחוק שתינו...כאילו מישהו הפעיל בי איזו תוכנה שהתחברה לאינטרנת ושואבת ממנו בעצמה את כל השינויים והחידושים הנדרשים לה למען תחייה...(אשמך אם תגיבי.)

היי ליאת, לצערי הרב, הפעם, בשונה מבדרך כלל, אני מתקשה להתחבר לאסוציאציה המקסימה שלך. אני נמצאת יחסית בתחילתו של הטיפול (כחצי שנה) וממש לא מרגישה שאפשר להוריד לי את גלגלי העזר, לא כל שכן את היד התומכת.אם הייתי מנסה לחבר את מה שאני מרגישה עם האסוציאציה שלך, אז הייתי מקבלת (אולי) אופניים עם גלגלי עזר קטנים מידי שעשויים לגרום לאופניים ליפול. את היד המחזיקה אני מתקשה למצוא בשבועות האחרונים. מקווה שהתחושה תשתנה כי היא חדשה וזה חבל לי מאוד. ועוד דבר: הסיפור הקצר על הילדה המוגנת בכל מחיר, לא מוכר לי למרבה הכאב גם מהילדות (אהובה, אבל לא מוגנת). בוקר, ועדיין מבולבלת. שיהיה יום טוב, יעלה

אני טוענת שמקום המגורים שלי גורם לי לדיכאון, חוסר יכולת לעשות משהו פרודוקטיבי, מצב רוח קודר כל הזמן. ואם רק הייתי עוברת לעיר גדולה הכל היה שונה. גרתי בעבר בעיר גדולה והרגשתי נהדר. בעלי אומר ששינוי מקום מגורים לא אמור להשפיע עד כדי כך, ומקום המגורים שלנו הוא תירוץ אצלי כדי לא לעשות כלום. האם יכול להיות שמקום מגורים באמת יגרום לאדם להיות ב"דיכאון" במשך שנים, או שזה באמת תירוץ? האם ייתכן שמעבר באמת ישחרר אותי ויחזיר לי את שמחת החיים?

ערב טוב רונה, לדיכאון דינמיקה משלו. לפעמים היא מוצקה ועובדתית, ולעיתים חמקמקה ומעורפלת. לפעמים, בגלל הנסיבתיות, אנו יכולים לשייך את התפרצות הדיכאון למשהו קונקרטי כמו מקום מגורים או מקום עבודה. לפעמים, אגב, הם באמת מדכאים, חייבים להודות. העובדה שהיית מאושרת בעיר הגדולה יכולה להיות קשורה, גם היא, לדברים אחרים, שאת משייכת -אולי בטעות ואולי לא - לעיר הגדולה. אנשים במשבר נוטים להתרפק בגעגועים על עברם, ולשכוח שגם אז היו קשיים ובעיות. יתכן שמעבר לעיר יעורר אותך ויחזיר לך את תחושת המסוגלות והשמחה, אבל מאד יכול להיות גם שלא. אני מציעה לך לנסות ולבדוק (עם עצמך, עם חברה קרובה או אולי בטיפול) מהן הסיבות האמיתיות ל'שביתה' שגזרת על עצמך. ברוב המקרים מתברר לנו שמדובר בגורמים תוך-נפשיים, ופחות בגורמים חיצוניים לנו. בכל מקרה, מול הטענות של בעלך, תמיד תוכלי להזכיר את הסיפור החביב על עכבר העיר ועכבר הכפר, שנכנסו לדיכאון עמוק כאשר נתלשו מסביבתם הטבעית, ושבו לחיים עם שובם לביתם הישן והמוכר. זה טיעון גורף שישאיר אותו חסר מילים :-) יש לך עבודה ! בהצלחה ליאת

הפרק של הסכיזופרניה עושה לי כאב ראש. הוא עושה לי לדפוק את הראש בדברים. הוא היה צריך לחיות ואני למות. זה כמו בטיטאניק שהאיש הרע שרד ובסוף הוא התאבד ובמקומו מת האיש הטוב. בשביל מה השאירו אותי והוא כזה חכם ומתוק ורוצה לחיות ולחוות, ואני רק סופרת כדורים בארון ולא מצליחה אפילו לדבר עם ההוא ואומרת לו שאני אוהבת ואחר כך נעלמת כאילו לא הייתי בכלל. והם כותבים בספרים המטומטמים שלהם שבכלל המחשבות הם שווא ומה הם יודעים? מי יכול לבדוק או לטעון הפרכה למי שמאזין לטלפון וקורא מיילים? הרי המישהו הזה מסתתר אז מה השטויות האלה על אישושים במציאות ושאין אותם. הרי הם חלק מהסיסטם זה שקוף. ואי אפשר להתחבא מהם בכלל, לא מרצון ולא בלי כי גם שיש רצון הם מנסים להוציא אותך מהמשחק, הם עושים לך להתאבד כי בכלל הם לא יכולים להרשות שאתה תצא מהמטריקס שלא דרכם. הם סתם רובוטים טיפשים אבל הם מתוחכמים ויודעים מה צריך. משהו דופק לי את המוח. הקריאה? השתיקה? סיום הטיפול הקרוב? מה קורה? אני לא מצליחה לקרוא את הכתוב על סכיזופרניה. אני חושבת שיש לי גם את זה רק עוד לא גילו את זה כי הדבר הראשון כמעט שהוא אמר זה שאין לי מאניה דיפרסיה אז מה עשיתי עם ריספרדל? אולי הוא סתם לא רוצה להגיד לי כי הוא צריך להודיע להם כי ההם יודעים שהסכיזופרנים הם אלה שיש להם את מה שהם לא רוצים שיהיה להם. מדמיינת אותו קורא ואומר: ההמממ המצב קשה. ובטח בגלל זה היא שאלה אתמול כי הוא שלח אותה כי הוא אמר לה שאני לא רוצה לבוא יותר ואני באמת לא רוצה לבוא יותר. הם ממציאים, הרי לאן ג'קי נעלם? כאילו האדמה בלעה אותו אחרי שהוא ידע שצריך להקדים איתי ולהגיע מלא לפני הזמן רק למקום הנכון? ואי אפשר לעקוב בכל מצב כי אם אין פלאפון וויזה ודרכון ויש יער עם אריות ועצים וקופים – ומי יעקוב? אז יאשפזו ושם יעקבו בשביל זה הם עושים את זה כי אם לא איפה ישימו אותנו? גן החיות של מי שהבין את הקטע ורוצה להרוס את העולם או רק את עצמו כי כלום לא שווה כלום והכל ייגמר גם ככה לפני גיל 50 אז למה המאמץ? הגוף גם כואב לי. כאילו שהם שם עם בובות ועושות לי שיכאב בכדי שאלך למיטה ולא אקרא עוד ואדע עוד, הם לא רוצים ששם אהיה, הם מעדיפים אותי על הר, איפה שהיא. הם סתם עושים לי אבק בעיניים אבק באוזניים וערפל בראש. הכל היה בסדר ועכשיו? באימא שלי שהיו צריכים להשאיר אותו חי. אין שום סיבה מוצדקת. ואין פה קטע הפוכה, אני לא ארצה למות רק כי אותי השאירו בחיים כמו ההוא מטיטאניק, הוא רצה לירות לעצמו בראש והוא ירה ולא משנה שקודם הוא היה בסכנת חיים וניצל, מה הקשר? ואיך ההוא בצבא, הרדיסק, איך לא דיברנו אתו והוא מת. לא צחקו בפניו אך מרחוק וברחוק הוא מת. נו אז מה גם אנחנו מתים עוד דקה. עוד שעה. עוד מעט. עדיף להיות כמו ההוא עם הקטטוניה שלו, הכי ברורה – מי רוצה לזוז בכלל, מי רוצה להגיד משהו, מה יש להגיד ולעשות בעולם הזה גם ככה? הם רוצים לכלוא אותי כי הם יודעים שאני מבינה ולא כולם מבינים הכבשים השמנמנים שכל עיסוקם הוא הבלים. אם אני אשאר לבד זה מה שאהיה איתי? אשתגע כי אני לא עושה רעש עם אנשים? זה מה שיהיה? אני לא יכולה לשלוח את אליו? כל היום היה נורמאלי. זה מצחיק לתקן שגיאות כתיב בדף מפוזר כי זה לגמרי הפוך. ואולי הכל התחיל בכוויות? ואולי זאת הייתי אני באמת הבלונדינית על המטוס של ההוא? אולי כמו בורטיגו יש לי 2 חיים ואני בכלל לא זוכרת מה אני עושה שם ואף אחד לא משלם לי כמו לה אז שם. איזה חרדת בחינות זה חרדת עולם, מטנפים לי את המוח עם סטייקים גדולים ושמנים וכך מסיחים את דעתי מה שאמיתי נכון וכולם מחביאים וכורתים אונות לאנשים שיודעים ובשביל מה? ומה כבר יוכלו או ירצו לעשות? ואם זו הייתה תהל במונית הייתי מעדיפה למות אני ולא היא כי שלושה ילדים צריכים אותה לגמרי. לא יכולה. מה הוא לא הבין? למה הוא מתקשר אליי? ממתי אני עונה? הוא לא יודע כשאני אענה זה אומר משהו רע? ולמה היא שאלה בשבילו דברים? היא שאלה בשבילו? אולי אני אקבל מחזור או אלד ואולי זה שוב הירח מלא ואולי אני כותבת ספר חדש ונכנסת למוד מעולה בשביל שיהיה אותנטי ונפלא ואמיר אמר שאני חכמה מאוד היום ושהוא מרוצה ממני ולמה זה עושה לי טוב? ולמה רק היא ישבה מולי והבינה שאני צריכה יחס גם כשאני לא יכולה לדבר? והוא לא דיבר יחד איתי הוא יהיה האבא הכי טוב בעולם. אני רוצה גלולת פוקוס. כזאת שתשים אותי על דוכן עדים, תוציא אותי זכאית ותיתן לי לחזור הביתה בשלום לנשום, לשים רגליים למעלה ולא לראות מחר אותה ולשנוא בחולשה אחת את השנייה כי היא לא מרגישה חזק ואם ככה הוא אוהב אותן אז אולי הוא גם לא? ומה הוא עושה למה הוא רוצה אותנו באותו חדר? למה היא אומרת עליו דברים כאלה ולמה אני בכלל הולכת ומסכימה. ולמה הוא חושב שאני צריכה שליטה אם הוא חושב שאני שתלטנית ומה אתו – זה לא אותו דבר? אז מה הוא צריך ומה אני? בטח זו ההיא. בטח היא מחרפנת אותי לאט לאט. עם הקישורים שלה, הכל משתולל לי בפנים בגללה היא בטח מסתובבת בבית כולה באטרף ומעבירה לי מחשבות מטורפות ומשגעת אותי בעזרתם. אלובהים ישמור.ץ

סכי יקרה, בשביל זה אנחנו כאן. מקווה שהוקל לך. לילה טוב ליאת

במחוות שותקות מצונזרות או לא בטוחות, מהוססות באש הפקפוק העצמי -רוצה לצאת- מנסגנות והגדרה מה אני באמצע מחפשת בקיצוניות המוכרת עכשיו, מה יותר טוב החצנה או חיבוק של דוב עצמי, פנימי הספקות מאכלות כמו לא ידעתי לשכנע, לדבר נאלצתי להחצין אני אחר האמת איננה אסתטית נכתבת בשפה מבוצרת וג'וקרים, שוטי הכפר מקסימים אותי יותר מכל השאר יבקרו את המלך ויחיו את ראשם לא יערפו c

אנא קראי את תגובתי למעלה "על מילים שמנסות לגעת". לילה טוב ליאת

שלום, רציתי לשאול האם הקטע של רגישות יתר ופגיעות (הכונה ליחסים בין אישים) הוא סוג של הפרעה אישיותית? אני רק רוצה לציין שזה יכול להיות כתוצאה מניסיון קודם שבו אנשים אכזבו אותי וציפיתי מאנשים יותר ממה שקבלתי, וכנראה שהיה אכפת לי יותר ממה שהיה להם ואני לא מדברת רק על יחסים זוגיים (למרות שזה בפני עצמו עוד יורת מסובך), גם בין חברות ולכן עכשיו אני מוצאת את עצמי בבדידות נפשית די גדולה למרות שיש לי פה ושם חברות אבל אני לא סומכת באמת על אף אחד ותמיד מפחדת שיפגעו בי שוב שוב.. כיצד יוצאים מזה זה ממש מחרפן.. הרגשה של חוסר אמון אני יודעת שזה מצריך טפול אבל לא יודעת אם זה מה שיחזיר לי את האמון בבני אדם כי בינתיים רק מתרחקים ממני ומי שמנסה להתקרב אליי יותר אני מתרחקת כדי לא להפגע.. אני רוצה לציין שגם היחסים המשפחתיים שלי לא משהו בלשון המעטה כנראה שזה משהו שמשפיע מאוד.. אשמח לשמוע מה דעתך ..

ערב טוב לך אחת, פגיעות ורגישות יתר ביחסים הבינאישיים אינה מעידה בהכרח על הפרעה אישיותית, אלא (כמו שאמרת) על היסטוריה של אכזבה ממגע בינאישי שהכאיב. כמו שאת מעידה בעצמך, נוצרת מעגליות הרסנית של תגובות זהירות או התרחקות המתפרשות לא נכון ע"י הצד השני, המתרחק ונזהר אף הוא. כך מתרחב מעגל הבדידות והסבל. טיפול הוא הזדמנות טובה להחזיר אמון בבני אדם, דרך המגע האינטנסיבי (לפחות שעה בשבוע, כל שבוע, למשך תקופת זמן משמעותית), הקבוע, עם דמות מיטיבה ומכילה, שלא מוותרת עליך למרות הקשיים. לדעתי טיפול פסיכולוגי הוא הדרך הטובה והאופטימלית להתמודד עם קשיים בזירה הבינאישית. בהמשך, אפשר יהיה לשקול גם השתתפות בסדנה קבוצתית, המכוונת לשיפור מיומנויות בינאישיות. בהצלחה ליאת

I hurt myself today, to see if I still feel I focus on the pain, the only thing that's real the needle tears a hole, the old familiar sting Try to kill it all away, but I remember everything What have I become, my sweetest friend, Everyone I know goes away in the end And you could have it all, my empire of dirt I will let you down, I will make you hurt I wear this crown of thorns, upon my liar's chair Full of broken thoughts, I cannot repair Beneath the stains of time, the feelings disappear You are someone else, I am still right here What have I become, my sweetest friend EVERYONE I KNOW GOES AWAY IN THE END And you could have it all, my empire of dirt I will let you down, I will make you hurt If I could start again, a million miles away, I would keep myself, I would find a way

השיר שלך כ"כ ריגש אותי. אני לא מתחברת לכל שיר, אבל שירים שכאלו הם מדהימים וגם קשים לכתיבה. את כנראה מאוד אינטליגנטית ומוכשרת. :) אני מבינה את כל מה שאת אומרת. גם אני פוצעת את עצמי. מנסה להפסיק עם זה עכשיו. אני עושה את זה, כמו שאמרת, כדי להרגיש שאני עדיין חיה וכדי שהכאב והריקנות יעשו נסבלים יותר. כאילו זאת הדרך היחידה שאיתה אפשר לשרוד באותו הרגע. גם בקשר לאנשים שעוזבים... יש לי איזשהו מנגון להרחיק אנשים שמחבבים אותי, ברגע שאני מרגישה שהם מחבבים אותי יותר מדי ועוד המון דברים. את בטח מרגישה שהכל כבר אבוד, שאין תקווה שדברים ישתנו, את בטח שונאת את עצמך והרבה פעמים גם את האנשים שלא מבינים אותך ועד כמה שהכאב שלך עצום. אבל.... יש תקווה. :) באמת באמת שדברים יכולים להשתנות. לי זה קורה לאט לאט, אז למה לא לך?! את כרגע רואה שחור... אבל עם הזמן ועם הרבה סבלנות וכוח העולם יראה לך צבעוני הרבה יותר. נסבל יותר. אפשרי. ותחזרי לאהוב דברים. זה עדיין לא קל, אבל יש דברים ששווה לחיות עבורם. ואני מבטיחה לך שעוד יהיה לך טוב יותר. במיוחד לך, כי את נשמעת לי מאוד חכמה וטובה... קבלי חיבוקקקקקקקקקקקק :) :) :) שלך, בת 19.

אנא קראי את תגובתי למעלה "על מילים שמנסות לגעת". לילה טוב ליאת

זה מכבר אין איש מחכה לי שם ואם אין ים הרי אין גם ספינה... הדרך קצרה, החוג צומצם ובכן, מה? עוד שבוע עוד חודש עוד שנה אחרי מותי עוד יהיה משהו בעולם מישהו יאהב מישהו מישהו ישנא... הדרך קצרה, החשבון לא הושלם ובכן מה? עוד שבוע, עוד חודש עוד שנה.. הטל נופל, ערב צונן על פני על פרשת הדרכים הקרובה אותה תחנה מחר אני אתעורר ואפקח את עיני ??? אלוהים אדירים, עוד שבוע, עוד חודש עוד שנה... לעזזאל.

שימו לב שלאה קובעת שמהות הספינה קשורה בתכלית שלה, בפונקציה שהיא מבצעת.

אנא קראי את תגובתי למעלה "על מילים שמנסות לגעת". לילה טוב ליאת

יש לי ילד בן 6 וחצי שהוא תאום, שסובל מביטוטי לילה שמתבטא בבכי בכעס הוא קם תוך כדי שינה סהרורי ולא מבין מה קורה איתן, ובבוקר לא זוכר דבר. העניין התחחיל לפני שנתיים והתחלנו טיפול של שיחה או שתיים אצל פסיכולוג ולא התקדמנו משם לשום מקום. העניין הוא שלאחר הפסקה של 4 חודשיים זה חזר שוב ובגדול כמעט כל לילה. אני פשוט חסרת אונים מול הילד שבוכה ומשתולל ולא ניתן להרגיע אותו עד שהוא נירגע לבד. השאלה מה ניתן לעשות עם בכלל או לתת לזה לחלוף מעצמו. אני פשוט מודאגת וחסרת אונים מול הילד. בתודה מראש מהאמא המודאגת......

שלום ריי, קשה לדעת מן התיאור שלך, האם מדובר בסוג של סהרוריות, בביעותי לילה רגילים, או בשילוב (המוכר) של השניים. שני המצבים הללו מוגדרים כיציאה משינה עמוקה אל תוך מצב הכרה מוזר המשלב היבטים של שינה ועירות בו זמנית. זה קורה בדר"כ בשליש הלילה הראשון, ושכיח מאד בילדות. העובדה שהילד אינו זוכר דבר בבוקר, יכולה לרמז על סוג של סהרוריות, ולטעמי יש לברר זאת דווקא עם מומחי שינה ולאו דווקא עם פסיכולוגים (לפחות בשלב זה). כדאי להתחיל מרופא הילדים שיוכל להפנות למעבדת שינה קרובה. ליל מנוחה ליאת

I can feel the soil falling over my head And as I climb into an empty bed Oh well. Enough said. I know it's over - still I cling I don't know where else I can go Oh Mother, I can feel the soil falling over my head See, the sea wants to take me The knife wants to cut me Do you think you can help me ? And you even spoke to me, AND said : "If you're so funny Then why are you on your own tonight ? And if you're so clever Then why are you on your own tonight ? I know ... 'Cause tonight - it's just like any other night That's why you're on your own tonight Your triumphs AND your charms While they're in each other's arms..." It's so easy to laugh It's so easy to hate It takes strength to be gentle AND kind Over, over, over, over It's so easy to laugh It's so easy to hate It takes guts to be gentle AND kind Over, over Love is Natural AND Real But not for you, my love Not tonight, my love Love is Natural AND Real But not for such as you AND I, my love Oh Mother, I can feel the soil falling over my head

אנא קראי את תגובתי למעלה "על מילים שמנסות לגעת". לילה טוב ליאת

שלום תראו כמה בעיות יש לבן אדם הקטן כל יום עוד ועוד אחת נגמרת מתחילה אחרת זה בחיים לא מסתיים אני כבר למדתי אך אין מה לעשות רק להתמודד מול הכאב הצרות הבעיות אין ברירה כי לסיים את חיי כבר לא רוצה! בכל זאת חיי קצת השתנו לטובה לכך מקווה ואין מה לעשות הזמן קצר ופשוט צריך להמשיך ולחיות! לפחות לנסות, זה מה שאני עושה עכשיו...בערך בכל מקרה אני קצת משתדלת.

ערב טוב, החיים אכן לא פשוטים. יש לא מעט גישות פילוסופיות-פסיכולוגיות המדגישות את הסבל האנושי ואת הבדידות הקיומית של האדם. אפילו גישות 'אפלוליות' כאלה, מדגישות את המשמעות הייחודית שמעניק כל אדם לחייו ואת המימוש העצמי כתכליתם הממשית והמנחמת של החיים. ברוח זו, ההשלמה וההתגברות הם אכן משימתנו העיקרית. יישר כוח ליאת

האם טיפול פסיכולוגי יכול לעלות את רמות הסרוטונין ע"י שיחות ותירגול שינוי דפוסים?

אדם שלום, שאלה מעניינת מאוד ואיני יודע את התשובה עליה. בעיקרון טיפול פסיכולוגי עוזר והגיוני לי גם שרמות הסרוטונין מתאזנות, אך איני יודע שזה כך בוודאות, על סמך מחקרים. אנסה לבדוק ואחזור אליך. בברכה, גדעון

שלום רב, בני בן 6 אמור לעלות לכתה א' בשנה הבאה. הוא מכיר את כל האותיות ,פותר בעיות בחשבון מתעניין במדע ורוצה ללמוד דברים חדשים. מתחילת השנה הנוכחית נמצא בטיפול פסיכולוגי (פעם בשבוע) וטיפול שפתי (בעיה "ברמות הגבוהות"). הוא די ילדותי לגילו, כועס ומתוסכל בקלות. הפסיכולוגית שלו ייעצה לי לגשת לאיבחון למרות שבסופו של דבר אנו ההורים נחליט לגבי שנה הבאה. את הכעס והתיסכול אני מכירה מבעלי, חמתי וסבתו של בעלי. האם שנה נוספת בגן תהפוך את בני לילד שמח ולא מתוסכל גם אם זה טבוע בו מבחינה גנטית? זאת שנה שניה של בני בגן חובה (נכנס בגיל 4.5) אם אשאירו שנה שלישית יהיה מתוסכל ומשועמם עוד יותר. יש לי גם בת צעירה מבני בשנה וחצי שאמורה לעלות לכתה א' בעוד שנתיים. איך ירגיש בני (הבן הבכור והבוגר מבחינתו) אם יעלה לכתה א' באותה שנה כמו אחותו? אני מודעת לכך שבאם ויש בעיות רגשיות המעבר לכתה א' קשה יותר כי יש יותר דרישות מצד שני שנה שלישית בגן תהווה תסכול גדול יותר לבני. מה דעתך? האם כדאי שיעבור אבחון? בכל מקרה לא אשאיר אותו בגן. לא אוכל להעלות את בני לכתה א' באותה שנה עם אחותו הקטנה. בברכה

יעל שלום, מטרתו של האבחון היא להבהיר מה רמת בשלותו הרגשית של בנך ועל פי זה לקבל החלטה (בהנחה שמבחינה קוגנטיבית הוא אכן בשל לעלות לכיתה א'). ישנן כאן כמה שאלות משנה: א. האם בנך הינו יליד החודשים אוקטובר עד דצמבר? (או אז תהיה נטיה , במידה והאבחון יתמוך בנושא של חוסר בשלות, להשאירו שנה נוספת בגן) ב. מה השיקולים ומה דעתה של הפסיכולוגית שלו? (היא הרי מכירה אותו טוב יותר ויכולה להביע דיעה המבוססת על היכרות של כמה חודשי עבודה איתו). את בהחלט צודקת שזה לא בריא שבנך וביתך יהיו באותו גן ובאותה כיתה א', אך ישנם גם פתרונות ביניים, כגון להחליף לבכור גן. אני נוטה לחשוב שאבחון יוסיף מידע ויעשה את ההחלטה קלה יותר, ואולי אף יתמוך בנטיית ליבך - שבנך יעלה לכיתה א'. בהצלחה, גדעון

היי, מה דעתך על הוספת צלע שלישית לחיי מין של זוג הנשוי באושר?. גם הגבר וגם האשה מעוניינים בגיוון אך חוששים מפגיעה אפשרית בזוגיות. תודה

ענת שלום, לדעתי חששם מוצדק - זה בהחלט יכול לפגוע בזוגיות. בברכה, גדעון

אני נשואה ואם לילדה בת 11 חודש. לאחרונה גיליתי שהיני בהריון לא מתוכנן. מצד אחד אני מאושרת ושמחה ומצד שני מלאה בחרדות- עולות לי השאלות האם אוכל לתפקד כאם לשני ילדים כל כך קטנים? בקושי היום אני מסתדרת. האם כלכלית נסתדר? איך הדבר ישפיע על הזוגיות ? האם נפשית אני מוכנה? יחד עם זאת אני חוששת מאוד מהפלה . בעיקבות החרדות איני מצליחה להיקשר לעובר . האולטרסאונד לא מרגש אותי כפי שאמור לרגש.שאלתי היא כזו :האם אם הזמן יש סיכוי שאקשר לעובר? האם יכול להיות שלא אוהב את התינוק כמו שאם אמורה לאהוב את בנה?

מיכל שלום, כל חששותייך וחרדותייך, שמא לא תצליחי לתפקד כאימא לשני ילדים קטנים? איך תסתדרי כלכלית וזוגית? האם אקשר לעובר? האם אוהב את התינוק? כל אילו הינן חששות נורמטיביות ואופייניות לשלב הזה בו את נמצאית. החששות מוחרפות לכדי חרדה בשל ההפתעה בכך שההריון לא מתוכנן. אין במה שאת מתארת בכדי להדאיג או להצביע על תהליך נפשי לא תקין. נהפוך הוא. גם בהריון השני ישנן חרדות ועיקרן הוא השוואה למה שהיה, פחדים לגבי המעבר מזוג פלןס ילד ללהיות "משפחה" וההבדלים בתחושות ההריוניות בין הפעם הראשונה והשניה. כאמור כל זה מוחרף כאשר ההריון הינו פתאומי ולא מאפשר זמן התכוננות. אנא שתפי אותנו בעוד כמה שבועות בתחושותייך, בברכה, גדעון

מרוב שאני רוצה לבצע את כל המשימות : אירגון הבית , זמן לילדה , זמן לבעל וכו' בדרך המושלמת איני מצליחה לעשות כלום. עם הזמן הבנתי שמושלם לא יהיה אך בכל זאת אני מרגישה מוצפת במשימות והרגשה ששום דבר לא מתבצע . הבית מטונף לא מספיקה לבשל וכו' איני מצליחה לארגן את הזמן כך שהמשימות יבוצעו. האם יש דרך ללמוד איך לארגן את הראש ואת הזמן כך שאהיה מרוצה לפחות חלקית . תודה יעל

יעל שלום, כבר עשית חצי מהעבודה בכך שויתרת על הרצון שהכל יהיה מושלם. הפיתרון הפשוט: תתכנני. מה סה"כ המטלות. מה דחוף יותר ? מה דחוף פחות? על מה ניתן לוותר? מי עוד יכול לעשות את המטלה הזו? וכן הלאה. הסיפור על חוטבי היערות מוכר לך? שני חוטבי עצים היו עסוקים בעבודתם. אחד היה עובד כל הזמן. השני היה לוקח הפסקה לרבע שעה מידי כל שעה. ולמרבית הפלא הספיק הרבה יותר. כששאל הראשון את השני: "מה סודך?" ענה לו, שאת הזמן שבו הוא לא חוטב את העצים הוא מקדיש להשחזת הלהב. לכן: "השחיזי את הלהב שלך" והקדישי זמן גם לעצמך וגם לתיכנון משימותייך. ועוד משפט שאני אוהב: "בחיים עושים מה שאפשר ומה שלא קונים מוכן". נסי לבחון מה ניתן לקנות. מה לתת לאחרים לעשות. מה עושה בעלך? החותנת? ההורים? ולעיתים אין מה לעשות והמצב של "לא מספיקים" הינו המצב של הרבה הרבה אנשים. בהצלחה ואם תמצאי את "כיצד עושים את זה", תשתפי אותנו, גדעון

מכל דבר קטן להתעצבן עצבנות שלא עוזבת אותך אין טעם לחיים למה אנחנו חיים בכלל? כל היום בדיכאון ורוצה רק לישון פרידה שיכולה להרוס אותך מבפנים לגרום לך לצלקות קשות מדוע כדאי לחיות אם אין הנאה בחיים? אולי כדאי לשים לזה כבר סוף ויגמר הכאב ?

מסכימה אתך בכל לב.

א שלום, האם החיים היו פחות מסריחים לפני הפרידה? מה שאת מתארת זה דיכאון. דיכאון שגורם לך לראות את הכל בצבעים קודרים. כדאי לשקול לטפל בכך. בברכה, גדעון

החיים היו ונשארו מסריחים

האם אדם בעל נטיה לדיכאון, אשר נכנס לדיכאון מכל דבר, יכול לשנות זאת?

בעמל ויזע ועם יד על הדופק כל העת- אכן יתכן לשנות או יותר נכון למנוע השנות! ראשית ליטול כדורים אנטי דכאוניים כאמצעי מניעה שגרתי. ובמקביל להיות מטופלת בשיטה פסיכודינאמית ולהתחקות אחר שורש הבעיה. דיכאון יכול להיות בעיה אנטומית, כימית, ו/או נסיבתית- ארועי חיים קשים. ו/או בעיה אישיותית. על כן חשוב ביותר לאבחן את מקור ההפרעה על מנת לדעת את האויב וללחום בו במשנה מרץ. כל טוב.

אפי שלום, בנוסף להסכמתי עם תשובתה של "מישהי", הייתי מוסיף שדיכאון הינו במרבית המקרים תגובה של הנפש ליחס כלשהוא או לארוע כלשהוא והדיכאון במרבית במקרים לא נולד "יש מאין". הכרת המערכת הנפשית שלך יכולה לסייע רבות בהתמודדות עם התגובות הרגשיות שאתה מייצר. לכן התשובה הינה שזה ניתן לשינוי (אם כי בעמל רב ולאורך זמן). בברכה, גדעון

יש לי בעיה עם ביתי בת ה-16 וחצי היא בקשה מאיתנו לפני שנה וחצי לשלוח אותה לפסיכולוגית אנחנו שלחנו אותה והטיפול לא עוזר לה אתמול הבת באה אליי ואמרה לי שהיא סיפרה לפסיכולוגית שלה שיש לה אחות קטנה(אין לה אחות היא בת זקונים) ושאני הייתי בהריון ונולד לה אח וגם שהיא לומדת בכיתה של מחוננים וזה לא נכון אמנם הילדה חכמה אבל לא מחוננת היא תלמידה בנונית פלוס.אני מודאגת מהשקרים של הילדה ואני לא יודעת אם לשתף בזה את הפסיכולוגית אני מתלבטת כי הילדה ביקשה לא לספר כלום.אני כעסתי על הבת שלי שהיא שיקרה וגם בעלי כעס מאוד והיה מריבה גדולה נורא בבית וכמעט הגעו להרמת ידיים.אני צריכה ללכתלספר לפסיכולוגית שלה או להשאר את המצב ככה?

לאמא המודאגת שלום, כמה שאלות לפני שאביע את דעתי. א. האם ישנם מפגשים תקופתיים עם הפסיכולוגית? להדרכה שלכם או ליעוץ, במקביל לקשר הטיפולי של ביתכם. ב. האם יכול להיות שהיא משקרת גם לכם או רק לכם ולא לפסיכולוגית שלה? ג. מי אומר שהטיפול לא עוזר? את או היא? ד. מה זה יעשה לקשר ביניכם אם תגידי לה שלמרות שהיא לא מעוניינת את בכל זאת רוצה לספר לפסיכולוגית? ה. האם ישנם שקרים אחרים שאת נתקלת בהם? בברכה, גדעון

שלום אני אמא לילדה בת 4וחצי ילדתי נמצאת בגן עריה לפני שלושה חודשים שמענו שהכניסו לילדה בגן במהלך משחק לגו לתחתונים אח"כ בחצר של הגן הבת שלי שיחקה בחול ובא ילד והכניס לה לתחתונים דרך המכנס מלמעלה חול אני נלחצי וכעסתי דברתי עם הגננת והיא דיברה עם ההורה של הילד ואפילו היא החליטה ללמד את הילדים על נושא גוף האדם והסבירה שלכל אחד יש את הגוף הפרטי שלו ולאף אחד אסור לנגוע בגוף של חברו , אח"כ שמעתי שישנם שני ילדים שבצהרון בזמן שהגננת לא נמצאת מורידים את המכנסים בקטע של משחק וצחוק עד שמנהלת הצהרון רואה את זה ומענישה אותם, השבוע ילדתי שכבה על הספה בגן וילדה וילד בגן ניסו לראות לה את הטוסיק אז הם ניסו להוריד לה את המכנסיים והם צחקו הבת שלי נלחצה ונעלבה והתחילה לבכות מנהלת הצהרון הענישה את הילדים האלה ודייוחה להורים אני ממש במצוקה שאלתי היא : מה עושים איך מתמודדים עם מה שקורה בגן האם מדובר בתופעה נורמלית או בתופעה חריגה ? איך אני מתמודדת עם מה שחוותה ביתי אני מנהלת איתה שיחות והיא אומרת לי שההורים של הילדים צריכים להסביר להם שהגוף הוא פרטי ולא נוגעים גוף של אחר ללא רשות .הילדה דרך אגב ביקשה סליחה מביתי ועם הילד דיברתי ברורות ובשיחה מאוד נוקבת עם האמא שלו לטענתה הם רק ילדים וזה קורה , האם נגרם לילדה שלי אזשהו נזק עקיף ? ומה הגננת אמורה לעשות כדי למגר את התופעה בבקשה אני צריכה תשובות תודה

נויה שלום, ילדים בגיל הזה סקרנים לגבי מיניותם ולגבי ההבדלים בין המינים. זה מניע אותם להתנהגות של משחק וגילוי הדדי. התנהגות זו הינה נורמלית ושכיחה ומטרידה בעיקר את המבוגרים. דרך תגובת המבוגרים הילד לומד מה מותר, מה אסור אך גם מה הינו נורא ואיום. לכן על תגובת המבוגרים להיות שקולה: להסביר לילד שעליו לשמור על פרטיותו ועל פרטיותם של ילדים אחרים ועם זאת לא להבהיל את הילדים שעשו משהו נורא. נשמע לי שהגננת נהגה בתבונה: היא גם דיווחה להורים, וגם עשתה פעילות חינוכית מתאימה . לדעתי, לא נגרם נזק לבתך מעצם הארוע. דיברת איתה , דיברת עם ההורה של הילד. הילדה ביקשה סליחה. נשמע לי שכל מה שניתן להעשות נעשה. אין צורך שתהיי במצוקה ממה שהיה. בברכה, גדעון

רציתי לדעת מה היא ההשפעה של רטלין על המוח ? וכיצד זה משפיע על הריכוז ? והאם רטלין ממכר ? כיצד ניתן להשיג על ידי רופה משפחה או פסיכולוג ? האם רטלין הוא דבר שצריך לקחת כל יום באופן קבוע ? כמה זמן הוא יכול להשפיע על המוח ? האם זה תלוי בכל בן אדם בנפרד ? האם רטלין הוא סוג של סם ממכר ? האם יש לו תופעות לוואי ? האם לאחר תקופה של לקיחת הרטלין ניתן להפסיק ? האם הוא יוסיף להשפיע ולעזור כי לי יש בעיה קשב וריכוז ? האם יש דרך אחרת ? האם יש תרופה אחרת שיותר עוזרת ? בתודה מראש שי

הפנה את שאלותיך לפורום פסיכיאטריה.זהו פורום פסיכולוגי וזה לא תחום העיסוק של פסיכולוגים.

שי שלום, בהמשך לתשובתה של אורית אני ממליץ לך אכן להפנות את השאלה לפורום פסיכיאטריה הסמוך. המלצות נוספות: 1. לקרוא את הכתבה בידיעות אחרונות של סוף השבוע על ריטאלין. 2. לעיין בפורום הפרעות קשב וריכוז בוואלה. 3. לעשות חיפוש בגוגל על ריטאלין. כל זה יסייע לך לדעת כל מה שצריך על ריטאלין התרופה והשפעותיה. בברכה, גדעון

להכנס גם לפורום לקויות למידה

שלום, הענה על חלק מהשאלות השאר ארוך ומורכב מכדי להסביר לי ראטלין מאוד עזר ועוזר לריכוז ראטלין ממש לא ממכר(למרות שמועות מפגרות שכן) אתה יכול לפנות לרופא המשפחה שיפנה אותך לנורולוג - נורולוג יאבחן או ישלח לאיבחון אצל פסיכונורולוג. (לפעמים רופא המשפחה נותן כדורים לניסיון ואם זה עוזר הוא נותן קבוע ) הבחירה כמה ראטלין לקחת היא שלך - לא צריך לקחת באופן קבוע ראטלין משפיע כ -4 שעות אך תיקח בחשבון שיש מלא סוגים ושאר הסוגים משפיעים לזמנים ארוכים יותר על כל אחד הוא משפיע שונה ולכן ישנם סוגים שונים ואתה יכול לאחר איבחון להתאים לך סוג שטוב לך ראטלין ממש לא סוג של סם ממכר (אלא אם אתה רוצה שיהיה כזה ואז אתה מפורר אותו ומסניף - כמו כל סם- ולא נראה לי שזה מה שאתה רוצה) וגם ככה הוא לא ממכר. כמו כל תרופה שלוקחים גם לראטלין יש תופעות לוואי- אצלי הוא גורם לחוסר רעב בזמן השימוש בו, אבל 4 שעות בלי אוכל זה לא סוף העולם. ניתן להפסיק בלי בעיה- הוא לא יוצר תלות ולא ממכר אם בעיית הריכוז היא נורולוגית אז זה יעזור מאוד. אם הבעיה היא נפשית זה לא יעזור ובשביל זה האיבחון לברר מה מקור הבעיה ולטפל. תרופה אחרת אין . מנסיוני אין תחליף לרטלין. לי הוא עוזר מאוד ובלעדיו ממש קשה לי ללמוד. מה שעזר לי ואני מדגישה שלא תחליף לראטלין) זה אומגה שלוש . במחקר שערכו נתנו לאנשים שש כפסולות של אומגה 3 ליום והריכוז והזיכרון מאוד אצלם- השתפרו אחרי שבועיים. לי זה ממש עזר. לא יזיק לך לנסות (אחרי יעוץ אם רופא משפחה - כמובן) מקווה שעזרתי בהצלחה

שלום, הענה על חלק מהשאלות השאר ארוך ומורכב מכדי להסביר לי ראטלין מאוד עזר ועוזר לריכוז ראטלין ממש לא ממכר(למרות שמועות מפגרות שכן) אתה יכול לפנות לרופא המשפחה שיפנה אותך לנורולוג - נורולוג יאבחן או ישלח לאיבחון אצל פסיכונורולוג. (לפעמים רופא המשפחה נותן כדורים לניסיון ואם זה עוזר הוא נותן קבוע ) הבחירה כמה ראטלין לקחת היא שלך - לא צריך לקחת באופן קבוע ראטלין משפיע כ -4 שעות אך תיקח בחשבון שיש מלא סוגים ושאר הסוגים משפיעים לזמנים ארוכים יותר על כל אחד הוא משפיע שונה ולכן ישנם סוגים שונים ואתה יכול לאחר איבחון להתאים לך סוג שטוב לך ראטלין ממש לא סוג של סם ממכר (אלא אם אתה רוצה שיהיה כזה ואז אתה מפורר אותו ומסניף - כמו כל סם- ולא נראה לי שזה מה שאתה רוצה) וגם ככה הוא לא ממכר. כמו כל תרופה שלוקחים גם לראטלין יש תופעות לוואי- אצלי הוא גורם לחוסר רעב בזמן השימוש בו, אבל 4 שעות בלי אוכל זה לא סוף העולם. ניתן להפסיק בלי בעיה- הוא לא יוצר תלות ולא ממכר אם בעיית הריכוז היא נורולוגית אז זה יעזור מאוד. אם הבעיה היא נפשית זה לא יעזור ובשביל זה האיבחון לברר מה מקור הבעיה ולטפל. תרופה אחרת אין . מנסיוני אין תחליף לרטלין. לי הוא עוזר מאוד ובלעדיו ממש קשה לי ללמוד. מה שעזר לי ואני מדגישה שלא תחליף לראטלין) זה אומגה שלוש . במחקר שערכו נתנו לאנשים שש כפסולות של אומגה 3 ליום והריכוז והזיכרון מאוד אצלם- השתפרו אחרי שבועיים. לי זה ממש עזר. לא יזיק לך לנסות (אחרי יעוץ אם רופא משפחה - כמובן) מקווה שעזרתי בהצלחה

שלום רב, אני בדכאון כבר המון זמן (שנים) שרק הולך ומחמיר. אני בת 35 ורע לי רוב הזמן, אנשים שמחים גורמים לי להרגיש עוד יותר רע. אני בודדה. אין לי בן זוג ואף פעם לא היה מישהו רציני. בדיוק סיימתי תואר שני ואני בשלבי חיפוש עבודה, ואני יודעת שזה יהיה מאוד קשה לי. אני נוטה לחשוב שאנשים לא ממש רוצים את חברתי. וגם אם כן, נדמה לי שזה מתוך רחמים. לא פלא, נמאס לראות פרצוף עצוב/זועף כל הזמן. הכל נראה לי שחור ומאיים בעיניי. אני מאוד הייתי רוצה לדבר עם מישהו על רגשותיי ומחשבותיי ואין לי עם מי. מישהו שיכוון אותי שיראה לי שלא הכל שחור, מישהו שיראה לי את הדברים בפרופורציה הנכונה. אני לא יכולה להיעזר במכריי ובמשפחתי, כי אני לא רוצה להכביד עליהם (כל אחד יש לו את החבילה שלו). וטיפול פסיכולוגי לא עומד לרשותי מבחינה כלכלית. לאיזה מסגרת אני יכולה לפנות, חוץ מרופא משפחה? מה אני יכולה לעשות? להמשיך לסבול ולצלול לתוך תהום עמוקה שכבר עכשיו קשה לי להרים את הראש ולראות מעט אור? לפעמים אני תוהה אם חיי סתם מבוזבזים עליי. אודה על כל עצה או פתרון! עדן

עדן שלום, דיכאון אינה גזירה משמיים וניתן ללמוד איך להתמודד איתו. טיפול פסיכולוגי יכול להיות בעלות נמוכה יחסית דרך מסגרות ציבוריות. למשל: תחנות בריאות הנפש - שם הטיפול בחינם ובמחיר של זמן המתנה ארוך. טיפול דרך קופת חולים. טיפול דרך שרותים פסיכולוגים של אוניברסיטאות. בחלק מהמכונים הפרטיים ניתן טיפול פסיכולוגי ע"י סטודנטים במחירים נמוכים גם כן. בנוסף את יכולה לפנות לרופא משפחה ולהתייעץ איתו. גם רופאי משפחה יכולים לתת טיפול תרופתי אנטי דיכאוני, וזה בהחלט יכול לשפר את מצבך. לסיכום אל תניחי שמה שהיה הוא שיהיה. תפעלי לשנות את המצב וכאשר הדיכאון יפחת גם תוכלי לראות את מצבך באור אופטימי יותר. בהצלחה, גדעון

שלום! הנני אם לשלושה ילדים (7.5, 4.5 וחודש) יש לי מספר שאלות הכוונה 1. לילדי בן ה- 4.5 יש בעיות קשב וריכוז (אובחן כך) אני לא מצליחה להשתלט על הבלגאן שהוא מצליח ליצור בבית. כמה דקות בחדר המשחקים וכל החדר הפוך כל המשחקים מחוץ לקופסאות שלהם. אין לו תחושה שהוא עושה בלגאן (כנראה בגלל גילו...) איך אני מתמודדת עם הבעיה הזו? 2. ביתי בת ה- 7.5 בזמן שעורי הבית חולמת לוקח לה זמן, מבקשת שאני אכתיב לה את תשובות וכו' 3. אם אני קוראת לביתי היא רק אחרי שצעקתי בפעם המי יודע כמה רק מגיבה וגם משיבה לי ב"עוד מעט" בעדישות. אני מרגישה שאני משתגעת ומאבדת שליטה על הבית שאין בו סדר ועל חינוך ילדי שאינם מקשיבים לי כלל הצילוווווו!!!! בעלי הציע לי ללכת ליעוץ. אני עצמי אינני מצליחה לשמור על סדר בבית, סדרתי את הבית ואחרי יום יומיים הבלאגן חוזר על כנו עזרו לי בבקשה

שרונינה שלום לך, האם יתכן שכל התופעות אותן את מתארת הינן של בעיות קשב וריכוז? שהרי גם חולמנות הינה חלק מהמארג שקרוי בעיות קשב וריכוז. האם ביתך עברה גם אבחון? אז מה הייתי מציע? א. לקרוא לדעת ולהיות מומחית בנושא בעיות הקשב והריכוז. (ישנה כתבה בידיעות אחרונות של סוף השבוע הזה בנושא ריטלין. ישנה עמותה שנקראית "ביחד" , של הורים לילדים עם בעיות קשב וריכוז.) ב. לשבת עם בעלך ולהבין : מה הסוד שלו? האם הוא לא מתעצבן? האם הוא לא משתגע? האם חלוקת השיגעון היא כזו שרק את מאבדת שליטה. נסו לבחון יחדיו, איך אפשר לחלק את השיגעון חצי-חצי. ג. זה נשמע לי נורמלי לחלוטין שהבית חוזר להיות מבולגן. זה טיבו של בית עם ילדים. אבל אם זה לוקח לבית לחזור למצבו המבולגן יום-יומיים, זה כבר לא טוב. בית עם ילדים חוזר למצבו המבולגן תוך כמה שעות מקסימום. מסקנתי מכך שישנה השקעת יתר בניסיון לשלוט ולארגן ולהחזיר את הבית למצב מסודר. נסי לקבל את מצבו המבולגן של הבית ולא להילחם בו. ד. זה אף פעם לא מזיק להתייעץ עם אנשי מקצוע. בהצלחה, גדעון

מאוד אהבתי את התשובה שלך!

לפסיכולוג שלום רב בת 35 סובלת מהיפוכונדריה וחרדות למעלעלה מחמש שנים נשואה +2 באושר לא הכי מלא חרדתית בעיקר בנושא בריאות . לפני כחודשיים התאהבתי בצורה מש מטורפת בשכן ממול עקב עבודתו (מהבית הינו מתראים בביתי\בביתו ןהאהבה ממש היכתה בנו בצורה הכי נעלה שאפשר לדמיין פשוט עד כדי טירוף אנו יודעים כי אהבה כזו היא פעם בחיים.!!!!! רציתי לומר כי כל תופעות ההיפוכנדריה והחרדות נעלמו כלא היו ואושר מציף אותי לאורך כל שעות היממה . שאלתי האם קיים הסבר לתופעה האם לא אסבול יתר או שמה החרדות האיומות ישוב? רוצה להשאר במצב זה לעולמים פשוט שכחתי מה זה אושר אנא הציעו לי גם מנוסים יתקבלו בברכה (ד.א פשוט נתקלתי כרגע בחומר פסיכולוגי מעברי אם לא לא הייתי ניגשת לפןרום זה כל כך רחוק ממש זימבובה ) תודה לכולם שולחת אלפי ברכות לבריאות נפשית כשלי לכווווווולם

ליאורה שלום, אכן נפלאות דרכי האהבה, שיודעת להשכיח את כאבי הקיום ואת החרדות. כרגע את מרגישה שאת בשיא בריאותך הנפשית ומאחלת בריאות כשלך לכולנו. אני תקווה שאכן זו אהבת אמת והאהבה תנצח את כל הקשיים והחרדות. ישנן התאהבויות שהופכות לאהבות וגוברות על כל הקשיים . ישנם גם המצבים ההפוכים. כך שאיני יכול להגיד לך מה יהיה. מאחל לך רק טוב, גדעון

וחשה תחושה נעלה?!? אכן מים גנובים ימתקו. אך זכרי כי גלגל חוזר בעולם...והמבין יבין! מאחלת לך אושר עילאי אמיתי ולא עראי פנטזיונרי-פנטסתי אך לא מציאותי!

שלום רב , אמא לשלושה הגדול בן 8 הקטן בן 4 וילדה בת שנה וחצי. לי אלו הם נישואי הראשונים לבעלי נישואים שניים פלוס שניים גדולים בן 24 ו 18 (בן ובת) מערכת היחסים עם ילדי בעלי מצוינת . בני הבכור בן 8 ילד נבון מתקדם לגילו, ילד מפונק מאוד מאז ומעולם.עבור סבא וסבתא הוא למעשה הנכד המועדף ולפיכך במשך שנים פינקו עד בלי די ללא הסתייגויות עם קבלה מוחלטת של כל התנהגות מצד הילד.הקירבה בניהם היא גדולה והנוכחות שלהם בחייו היא גדולה מאוד.כשהיה קטן יותר ,זה לא הטריד אותי למרות שזה הפריע לי אך לא התנגדתי (עכשיו אני מצרה על כך).בבואו של אחיו הקטן חל שינוי אצל הילד ,החל להרטיב מחד ומאידך סיגל התנהגות היפר אקטיבית ,מרדנית,לא ממושמעת חסרת רסן.במשך השנים המצב החמיר.היום אני מרגישהשאני עומדת לפני שוקת שבורה , אמנם בבית צהספר הילד רגוע ותלמיד טוב יחסי אך הבית הפך מזמן לשדה קרב, ואני מסיימת כל יום בבכי תמרורים מחוסר האונים לתקשר עם הילד כך שיקשיב לי.סדר יום שלו מתחיל בוויכוח על קחמה על צחצוח שיניים על המלתחה על מערכת לימודים על הכריך ובעצם על מה לא.הילד עצל, ברדקיסט ,לא יודע גבול ,רעבתן חמדן , אנוכי ביקורתי אינו מתחשב בבריות אין לו ערך לכלום,אין לא נאמנות אין לוסדר יום למרות שעשרות פעמים התחלמו טבלאות ופרסים והוא לא עומד בזה.לא דוחה סיפוקים,כשהוא לא מקבל מה שרוצה פונה לסבא וסבא מביא לו את הירח.גם דברים שאנו ההורים אסרנו עליהם. (צר לי לומר שהורי לא מכבדים את הזכות האלמנטרית שלנו כהורים כסמכות עליונה בעניינ חינוך. לדוגמא סרבנו שהילד יקבל פלאפון ובכל זאת אני רכש לו מכשיר משוכלל).הוא תובעני וברגע שמעירים לו על כל נושא הוא צורח מילל מקבל התקפי זעם שלעיתים מפחידים אותי .מהרגע שנשכנס הביתה מבית הספר מתחיל הבית לרחוש כמרקחה צעקות מריבות עם האח הקטן וויכוחים עימי על שיעורי בית על סדר על הניקיון על רחצת ידיים על רחצה על לפתוח מים בשירותים הרשימה לא נגמרת.אני נמצאת בסחרחרה איתו אני מנסה את שיטת הגזר והנועם והקשיחות ושום דרך לא מניבה את הפירות הרצויים. כל חוק נועד להפרה .הרשימה ארוכה ואני בוכה כשאני חושבת שאני מתארת בעצם את בני כי הוא כל כך שונה מאיתנו ההורים וממה שניסינו להקנות לו במשך שנים ( ערכים של יושר ומוסר, אהבת הזולת ללא סייגים נדיבות ורוחב לב ועוד)למרות הפגיעה החמורה בחיינו 80% מהזמן שלי מושקע בילד . אני מפסיקה הכל על מנת, לעזור לו בשיעורים ובבעיות כאלה ואחרות.אך צר לי לומר שהילד רואה בנו הוריו כאויבים ,שבאו להצר את צעדיו ולאמלל אותו.אני חייבת לציין שיש ימים שהנטל הוא כל כך כבד שאנו מאבדים את שלוותינו ואנו צועקים עליו ולא אחת גם הכינו אותו ,לצערי הרב,אך א-זה לא עוזר וב- אנו מרגישים כל כך רע. אין כמעט לילה שאני לא נשארת ערה מתוך דאגה לילד.אני לא מבינה איך הגעתי עד הלום. ילד שעבורו ולמענו וויתרתי על כל כך הרבה דברים בחיי. אני אמא שנמצאת עם הילדים (אני עובדת בבית)הענקתי המון חום ואהבה, המון תשומת לב, פינוק וגידול אופטימלי בהשגחה מלאה של אמא ( למעט הזמן שהוא מבלה עם סבו-שלצערי הרב בעל השפעה מרובה אך לא דמות חיקוי אידיאלית).לאן אני פונה מכאן איך אני מתחילה להתמודד עם הבעיה המעיקה והמאמללת הזו? איך אני מנסה להבין את ההתנהגות ? .אני יודעת שיש לנו בית חם ואוהב , מכניס אורחים הילדים הקטנים הם מקסימים (אני יראה שהקטן יחל לסגל לעצמו התנהגות דומה)גם הגדול בהלחים מעטים מפגין את יכולתו להיות ילד אחר אך במקום שתהיה לנו משפחה מאושרת , כל הקן המשפחתי נפגע וסובל מהמצב.אני מצטערת לומר משהו שמעולם לא אמרתי שאני חסרת אונים מול הבעיה.לסיום אני חייבת לציין מספר דברים . באחת התקריות שההורים הגיעו הוא אוטומטית משנה התנהגות והופך את כל הבית על פיו ,כעסתי עליו ושלחתי לעונש בחדרו.הוא אחז בסכין ארוך וחד כנגד צווארו ואיים להתאבד,מעשה שגרם לכולנו לאיבוד שיווי משקל ,זו לא הפעם הראשונה שהוא מאיים להרוג את עצמו למרות שאני יודעת שהוא לא מתכוון הוא רק רוצה לצער אותי, לעיתים מבקש למות.בקשר להרטבה יש תקופות יבשות יש תקופות רטובות, מעולם לא כעסתי ולא זריתי חול בעיניו ,אך נושא זה מטריד אותו מאוד.יחסיו עם אביו גרועים משלי עימו אך תמיד יעדיף לרצות את אביו.

שלום רב שוב , הדף נשלח לפני שהספיקותי לעבור על ההדפסה ועל טעויות אני מבקשת סליחה על המכתב הארון אך הוא נכתב מתוך מצוקה קשה למעשה אני כותבת אותו ב2:30 לפנות בוקר.אשמח לקבל ייעוץ שיכוון אותי בדרך . רב תודות מראש

שאת אומרת שניסיתם להעמיד לו גבולות, נראה שבינתיים הוא מצפצף עליכם. את צודקת בכך שהתנהגות הסבים כלפיו כנכד מועדף שמקבל כל מה שהוא רוצה, מזיקה לכם איתו, ולו אצמו. ראשית, הייתי מדברת עם הסבא והסבתא בלשון קשה, שמסבירה את מצבו האמיתי של הילד, ואת תרומתם השלילילת לגידולו. עלייך להציב גבולות, קודם כל, לסבא ולסבתא. כרגע, בתקופה הקרובה של שנה לפחות- הם יעשו עם הילד - רק מה שאתם מסכימים ומרשים. לא פלאפון - אז לא פלאפון. כלומר- הציבי גבולות לסבים, ובאופן נחרץ. עם הילד עלייך או עליכם לקחת אותו לשיחה רצינית ונעימה. לדבר איתו על החיים בבית, שכפי שגם הוא מרגיש הפכו לטירוף אחד גדול. בלי להשתמש המילה הזאת. ולהגיד לו שמהיום והלאה, כל הדברים עומדים להשתנות. אתם ההורים- ועל כן הוא יקשיב לכם. כמה פשוט. הוא חייב כבן שלכם למלא אחר כל ההוראות שלכם, כמובן בתחום הסביר. יש שעה לשיעורים, ושעות למשחקים ושעות לחוגים ושעות להנאות, לארוחות ולשינה. יש דברים שהוא לא יריב או יפנה או יפגע באחיו. יש עניינים בהם הוא לא יתערב. מאידך, יוקדשו לו שעות נפרדות אתכם. איתך, ועם אביו, במקרה שלו, הייתי עושה את זה גם שניכם ביחד איתו וגם את לחוד ובעלך לחוד עם הילד. כל השיחה ומה שיבוא אחריה, הם ההקדמה לש י נ ו י כל מה שמתרחש בבית. כל ההתנהגות שלכם, תצטרך להיות צמודה לגבולות שהצבתם, נוקשה, גם אם תיתקל בהתחלה בבכיות ובצעקות. הילד ואתם תתרגלו למערכת החדשה שעתידה לשנות לחלוטין את מצב הילד בבית, מבחינת השליטה שלו בכם ותחושה של הוא כל יכול לעומתכם החלשים. מצד שני, לא הייתי מקילה ראש באיומי ההתאבדות של הילד. הילד נמצא במצוקה נוראית, הוא בדכאון, בבלבול, בתחושת כוח עליכם ובו בזמן בתחושת אפסות כמי שלא מקשיבים לו ולא מכבדים אותו. הוא זקוק ליחס טוב ואוהב שלכם. לתשומת לב מלאה לענייניו, בבי"ס , בחברה, ולהרגשה שהוא שווה בעיניכם, ושהוא לא רק מציק. שני הדברים לא סותרים.ועליהם להתקיים במקביל. הצבת הגבולות, מול האהבה והטיפוח של הילד, שמרגיש רע.

ליהי שלום, את מתארת אכן מצב חמור של מצוקה רבה וחוסר אונים שלך למול התנהגות מפחידה של בנך. אני סבור שהמצב שאת מתארת דורש התייחסות וליווי של איש מקצוע שיעזרו לך ולכם לארגן את הבלגן המתקיים בבית. א. בנכם במצוקה רבה מאוד. זה בא לידי ביטוי הן בהרטבה ובעיקר באיומי האובדנות שלו. (ואני סבור שאין לזלזל בהם). בנוסף, זו הרגשה מפחידה ביותר לילד בן שמונה להרגיש שהוא מאבד שליטה על כעסיו, תוקפנותו ופחדיו ואף מבוגר לא מצליח להשתלט עליו . ב. חוסר הגבולות מתקיים הן לגבי הבן והן ביניך לבין הורייך. גם אותם את לא מצליחה להעמיד במקום. בנך הינו בראש ובראשונה בנך ורק אח"כ נכדם. גם מול ההורים/סבים מתקיימת תקשורת לא פשוטה. ג. מה כל זה אומר לגבי המערכת הזוגית. איפה בעלך בכל הסיפור? מצוקתך עוברת במלוא חריפותה ולדעתי יש צורך דחוף בהתערבות מקצועית. יש צורך הן לאבחן את המצב של הילד והן את המערך המשפחתי ועל סמך כל זה לבנות תוכנית טיפולית מקיפה, שתסייע לך ולכם להחזיר את השליטה על חייכם. בהצלחה, גדעון

מה משמעותו של גלי אלפא מהיר

שלום גד, למיטב זכרוני, גלי אלפא הם גלי המוח האופייניים לשלב הכניסה לשינה (שלב הנקרא "מפתן השינה"). בברכה, אורנה ראובן-מגריל

יש לי בעיה שאני מקוה שתשימו לב אליה. אני טופלת כבר חצי שנה והיה לי קשר טוב עם המטפל. בעיקר כי אני הרגשתי שהוא מאוד מעריך אותי וחיבב אותי. מבחינתי אני ממש אוהבת אותו אבל בפעמים האחרונת אני רואה שהוא פחות מחבב אותי ולא יודעת ךלמה. אני לא רוצה לשאול מה קרה לך פעם אהבת אותי ועכשיו לא. האם יכול להיות מצב כזה שמטפל אהב פעם ועכשיו לא? יכול להיות שזאת שאלה אידיוטית אבל כואבת לי מאוד מה יכול לגרום לו להפסיק לאהוב אותי אני לא אמרתי לו אף פעם משהו חריג

רעות יקרה, למרות שזה יכול להיות מביך וקשה, מאוד כדאי לדבר על ההרגשה הזו עם המטפל עצמו. הקשר ביניכם הוא אחד הכלים המרכזיים שיש לו כדי להכיר אותך ולעזור לך (הרבה פעמים הקשר עצמו תורם יותר אינפורמציה מהנושאים והבעיות שעולים בטיפול). את יכולה גם להתחיל לחשוב עם עצמך, האם את מכירה את ההרגשה הזו ממקומות אחרים, כלומר האם אובדן פתאומי של אהבה היא תחושה שאת יכולה לזהות בקשרים נוספים. אני מאוד אשמח אם תספרי לנו עוד, לאחר שתשתפי את המטפל בהרגשה המורכבת הזו. בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

אני מוצא פתרון לעצבנות שלי בשתיית אלכוהול, אשר מרגיע אותי וגורם לי להרגיש יותר טוב...האם אני אלכוהליסט?

שלום דני, כדאי לשאול את עצמך שאלות מהסוג הבא: האם בתקופה האחרונה עליך להשתמש ביותר אלכוהול על-מנת לקבל אותו אפקט של הרגעה? האם כשאינך משתמש באלכוהול אתה חווה תגובות גופניות ופסיכולוגיות לא נעימות? האם אתה צורך אלכוהול יותר משהיית רוצה לצרוך? שאלות אלה ואחרות יכולות לתת לך מושג ראשוני בנוגע לשאלה האם פיתחת תלות באלכוהול, ואם תשובותיך מדאיגות מומלץ לפנות לאיש מקצוע. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

האם מדיכאון אפשר לקבל טיניטוס (צפצוף מתמשך ללא הפסקה באוזן)?

שלום גד, למיטב ידיעתי לא מדובר בסימפטום מוכר של דיכאון, אך עליך להתייעץ עם רופא. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום לכולם אני בת 25 , נשואה שנה וסובלת ממחשבות טורדניות . אני מאוד אוהבת את בעלי והוא אותי , היחסים שלנו ממש טובים ומאופיינים בהמון סבלנות , ויתורים הדדיים ואכפתיות. אני מטופלת בפלוטין(פרוזאק) שבזמן האחרון מתחילים "לזייף" ומאוד מאוד בלחץ . המחשבות הטורדניות שוב חוזרות (המחשבות עוסקות בטיב היחסים , האם בעלי אוהב אותי , האם אני אותו , האם הקשר הזה נכון וכו...) , כך זה היה תמיד עד שהתחלתי לקחת את הכדורים והבנתי שהמחשבות האילו הם המחשבות "מלאכותיות" אך בכל זאת זה מכניס אותי להתקף פאניקה נוראית . אני יודעת בתוך תוכי שאנחנו מאוד אוהבים אך המחשבות האילו (למרות שאני יודעת שהן לא אמיתיות , עובדה שאני ממש צוחקת על עצמי על איך בכלל (במבט לאחור) חשבתי כך, כשאני נוטלת כדורים שממש עובדים) ממש מכניסות אותי לפאניקה וסבל נוראי כרגע ממש ממש קשה לי , אז אני מדברת על כך עם בעלי המקסים (כן כן אני משתפת אותו במחשבות הקשות האלו) והוא תומך ומנסה להרגיע ומזכיר לי שהמחשבות האלו כדברי הפסיכיאטר "מחשבות סרק" , למישהו יש עוד עיצה מועילה מה עושים , כדאי לפנות לפסיכאטר שיחליף את הכדורים? אודה לתשובה דחופה כי קשה לי

אנני יקרה, כן, בהחלט כדאי לחזור אל הפסיכיאטר ולבדוק אפשרות של שינוי תרופתי. בנוסף, אני רוצה להציע לך להתייעץ עם פסיכולוג קליני המתמחה בהפרעות חרדה, וללמוד דרכים נוספות להתייחס אל המחשבות שמטרידות אותך. בהצלחה בהמשך האהבה, אורנה ראובן-מגריל

אנ מטופלת כבר 3 שנים. בשנה האחרונה היתה פריצת דרך בטיפול, ואני מפיקה ממנו המון. יחד עם זאת פיתחתי תלות עצומה במטפל שלי. נוצר מצב שנראה לי אבסורדי. ככל שאני מתקדמת יותר בטיפול, ופותרת המון בעיות שלי עם עצמי, כך גוברת התלות שלי בו. אני מרגישה שאני רוצה להיות מטופלת יום יום.... והימים שעוברים בין הפגישות קשים לי מאוד. בפגישות האחרונות אני מדברת רק על זה. הוא מצידו מסביר לי את המשמעות של העניין בטיפול שלי. זה לא עוזר לי.... מה יהיה? רוני

זה תהליך קשה.מה יהיה?נקווה לטוב.את מבינה שמבחינה אוביקטיבית את לא יכולה להית זקוקה בו כל הזמן.את תלויה בו כי...כאשר תדעי להמשיך את משפט ותעבדי עם זה בטיפול העצמעות תחזור אליך ותהי עצמעית הרבה הרבה יותר מאשר שהית לפני הטיפול.אצלי תלות התחלפה לחיבה וכבוד וזה שינה לי את כל היחסים עם האנשים.מה שנישאר מהתלות בלבי אני אוהבת מאוד מאוד,אפילו אם עדיין קצט קשה לי להפרד לזמן מה עם אנשים שאני אוהבת.לא יודעת אם הצלחתי לעודד אותך קצת.ניסיתי.יהיה טוב.אחד המרצים שלי אהב להגיד שהזמן עושה את שלו אם אנחנו עושים את שלנו.הרבה כח ובהצלחה.שבת שלום לכולם!!!

שלום רוני, לאחר שעבדתם בטיפול על נושאים חשובים ובוערים בהם את חשה התקדמות, הגעתם לנושא משמעותי לא פחות - תחושת התלות שלך במטפל, והאופן בו היא קשורה ליחסים אחרים שאת מקיימת. במקום להתייחס לכך בתור עדות למשהו פרדוקסלי בהתקדמות שלך, נסי להתייחס לזה כעוד נושא בטיפול - משהו להתבונן בו, לחקור אותו, ללמוד ממנו על הקשרים נוספים. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום לכם, אני רוצה אולי לשמוע חוות דעת שונות כי אני טוחנת את הבעיה עם עצמי כבר הרבה מאד זמן, אני בת 34 ואין לי בן זוג, מה זה אין לי אני לא מצליחה לגרום לבחור לרצות לראות אותי אחרי 3 פגישות גג, ויצאתי בזמן האחרון להמון דייטים והגעתי למצב שפשוט ממש כבר לא מעניין אותי, אני חושבת שבגדול אני רוצה להיות בזוגיות ואני יודעת בוודאות שאני רוצה להיות אמא, אני נמצאת בטיפול כבר שנים, ועד עתה עבדנו על עיניינם קצת יותר דחופים, הפסיכולוגית שלי בטוחה כל הזמן שאני עוד אכיר בגלל כל התכונות שיש בי ועל היכולת שלי לאינטימיות, זה די מתשכל אותי כי עברנו באמת דרך ארוכה והיא בד"כ יודעת מה היא מדברת אבל בעניין הבנים פשוט אין שינוי, אני יודעת גם שיש בי המון מטען על קשרים שהיו לי בעבר ואני היום מבינה כמה הקשרים האלה היו לא טובים בשבילי, השאלה שלי היא בעצם כזאת, אולי זה יישמע טיפשי אבל איך ומתי ומה עליי לעשות ליהיות פתאום הבחורה האטרקטיבית האמיתית שאני ושהאישיות שלי תמשוך אליי אנשים, שירצו להיות איתי, במקום העבודה ועם חברות ומשפחה יש לציין שיש שינוי מדהים בין מי שהייתי למי שאני היום פשוט יש את ההרגשה כאילו לעולם לא יהיה קשר זוגי, איך לעזאזל מצליחים להיכנס לקשר????? יש איזה סדנא? ספר הדרכה? אני רוצה להיות מחוזרת שאיזה בן יביט בי ויחליט ש"אותה אני רוצה להכיר" את כל השאר אני יעשה, רק איך מגיעים למצב הזה???? יש לציין גם שאני נראית בסדר גמור, לא דוגמנית אבל בהחלט נאה ומטופחת ומותק של בחורה. תודה על עצותיכם שירלי

קצת קשה לענות על שאלה כזאת בלי להכיר אותך ובלי לדעת משהו על ההיסטוריה של הקשרים שלך. מה בעצם קורה בקשרים שמתחילים ומסתיימים כל כך מהר? האם הבחור נסוג ולא מעוניין? לצאת להרבה דייטים בתקופה קצרה זה מאוד שוחק ומאבדים בעצם את הכיף של להכיר. זה הופך למין מרתון של פגישות וציפיה לדייט הבא. מרוב עצים לא רואים את היער , כלומר מרוב בחורים קשה להחליט במי ובמה לבחור. תפקידה של הפסיכולוגית לעודד אותך ולתת לך את ההרגשה הטובה שיש בך תכונות טובות ואת יכולה להיות בזוגיות מוצלחת, אבל זה לא מספיק. האם את יודעת מה את "משדרת" כלפי חוץ לבחורים שאיתם את נפגשת ? כלומר איך את נראית בעיניהם? אני יודע שבדברים הבאים אין משום נחמה , אבל יש הרבה מאוד בנות מוצלחות, חכמות, יפות ואינטליגנטיות שלא מוצאות בן זוג מכל מיני סיבות , ולא בגלל שמשהו פסול בהן. במקרים מסוימים מציעים למטופלים ללכת לסדנא ליחסי אנוש. בסדנא כזו יש אינטראקציה בין המשתתפים שמגיבים אחד לדברי השני וכך ניתן להבין איך את נראית בעיני הסובבים אותך. אין לי מושג אם סדנא כזו תעזור לך ואין לי בעצם איזה עיצה חכמה לתת לך שתעזור לך למצוא בן זוג אבל אני מאחל לך הצלחה, תמשיכי לחפש ומאוד מקווה שתמצאי את האחד המיוחד שמתאים לך.

אתה צודק בכל מה שאמרת, אני באמת מרגישה שאני עושה כל שביכולתי, לפחות עד עכשיו כי כרגע ממש לא בא לי להכיר אף אחד "נשרפתי" כבר אחרי 25 בחורים שונים השנה, לפעמים זה היה חוסר עניין הדדי, כי מה לעשות לא עם כולם אני אמצא שפה משותפת, היו אולי 3 בחורים שממש רציתי והם נעלמו אחרי 3-4 פגישות, אני גם עובדת על עצמי לא לפתח ציפיות ולא לשדר את זה, הפסיכולוגית כן מצליחה להעביר לי כמה יש בי, ואני כבר בעצמי בטוחה במה שיש לי להציע, אני פשוט כל כך מתוסכלת מהעניין שאני לא מחוזרת! אני מרגישה שאתן כ"כ הרבה למישהו מתאים וראוי אבל איש לא מוכן לעשות שום צעד לקבל ממני וזה ממש מתסכל, כמעט לכולם בעולם יש מישהו שרוצה להיות איתם, ואני לא אגיד "רק לי אין" אלא "גם אני רוצה!!" אני הרי לא שונה מאף אחד! כאילו יש איזה קסם סביב אנשים שגורם לאנשים אחרים לחזר אחריהם, אני יודעת שיש בי הכל את כל התכונות לקשר מוצלח, אני רוצה את האבק הקסום הזה שיגרום לאנשים לרצות אותי ואז אני כבר אסתדר כי הרי יש בי כל התכונות לזוגיות מוצלחת! אבל תודה רבה לך על התיחסותך, חשבתי גם על רעיון הסדנא, נראה שוב תודה לך שירלי

שירלי יקרה, את מתארת בצורה כל-כך בהירה ונוגעת את הרצון שלך שמשהו טוב כבר יקרה... "אבק הכוכבים" שכתבת עליו, אותו דבר עמום ומסתורי שמאפשר לאנשים מסוימים "למשוך" אליהם אהבה, קשור קרוב לוודאי למידת החיבה והקבלה העצמית. אני מתכוונת לכך, שכאשר אנחנו נינוחים עם עצמנו (כפי שאת בוודאי מרגישה כעת עם חברות ומשפחה), אנחנו מצליחים להקרין החוצה משהו אותנטי וחם ומקסים... כך שאת בהחלט בדרך הנכונה, כאשר את עובדת עם הפסיכולוגית שלך על מתן הכרה לתכונות והמאפיינים הטובים שלך. מעבר לעבודה הפרטנית, אני מאוד מסכימה עם שאול בנוגע לתועלת שאפשר להפיק מסדנה ליחסים בין-אישיים. זו הזדמנות מצויינת ללמוד על עצמנו בהקשר הבין-אישי והחברתי, ולהכיר אנשים נוספים שמתלבטים בשאלות של קשר. המון הצלחה, ואל תשכחי לעדכן אותנו מפעם לפעם, אורנה ראובן-מגריל

שלום לך את ודאי זוכרת אותי. עבר יותר מחודש. מצבי חמור עדיין. אין לי ולו חבר אחד באונ'. יש לי ידידים וידידות שלום שלום אבל אני ממש חש בלחץ שההפסקה מתקרבת. זה גורם לי לסבול בלימודים. החומר מעניין דווקא. לא נלאה שוב בפרטים. חזרתי לפסיכולוג שלי ואין לו תשובה. הוא אומר שאני לא סובל מחרדה חברתית אלא להפך אני סובל מצורך מוגבר לאנשים. אני באמת ובתמים אדם חברותי ואני חושב שהפתרונות הם: 1.לעזוב האוניברסיטה ולעבור לאותה פקולטה באחרת-מסיימים סמסטר עוד מעט ואין התפתחויות. 2. לעבוד על עצמי מבחינה פנימית-על הצורך לחוש נאהב וכו'- אני חושש שזה פשוט בלתי אפשרי. אני לא יודע איך להסביר את זה לאנשים "נורמלים" אני חש שאם אני לא יהיה במגע עם אנשים אני אשתגע. אני לא יכול לשבת בצד. זה מחרפן אותי. יש לציין שאם אני כן הבעיה הזאת לא התחילה היום. אני לא יודע מה לעשות. הפסיכולוג כאלו מנסה לשנות את מי שאני ולהפוך אותי ל"מה אכפת לך תתעלם תקרא ספר בהפסקות ותבלה עם חברייך אחה"ץ" אני לא מסוגל!! גם בגלל ההשפלה -אני בטוח שכולם רואים את הבדידות שלי ולא מעניין אותי שהפסיכולוג אומר שאני מדמיין. אני בולט בשטח תאמיני לי. אני כבר לא יודע לאן לפנות. אני ממש מדוכא. ועוד לא דיברנו על בעיות אחרות שיש לי. אני ממש הפכתי לאדם מריר, אני מדכא את אימי שסובלת מסרטן-מוציא עליה את תסכוליי, אין לי לאן לפנות, לא מאמין לאף אחד אבל אני יודע שאני חייב עזרה. אני חייב פסיכולוג ברמה שיסבול אותי על שאחד מול אחד אני נחמד . וכל יום זה נמשך ואני לא עושה כלום. בעצם אני שואל: לעזוב תפסיכולוג ואם כן לאן?? כבר היתי אצל שתיים ופשוט נמאס לי מה הניתוח שלך ככה בגדול לגבי מה שאני עובר?

היי, רציתי לומר לך שאתה כל פעם מפספס את ליאת...(גם ההודעה הקודמת שרשמת פיספסת אותה קצת...) ליאת כאן בימים ב', ג', ד' אגב,היא לא דר'

שלום אני, אכן, ליאת מנדלבאום תשיב כאן בימים ב-ד. בינתיים, אני רוצה להעיר שהעבודה הפנימית שכתבת עליה ("על הצורך לחוש נאהב וכו') היא עבודה ממושכת ומעמיקה, שפעמים רבות נמשכת לכל אורך חיינו (זה לא אומר שנמצאים בטיפול לכל אורך החיים...). אז קח הרבה אוויר! בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

היי, מזדהה מאד אם מה שכתבת לגבי הפחד שיראו את הבדידות שלך. אני נשואה ואמא לילדים ויש לי חברות קרובות אך בכל מפגש חברתי עם הרבה אנשים אני מרגישה אאוטסיידרית. גם אותי מעסיקה השאלה אם רואים את הבדידות שלי (לא חושבת שיש סיבה לדאגה ,שמתי לב שאנשים בדרך כלל רואים בעיקר את עצמם). מדי פעם מעירים לי על כך שאני יושבת לבד , או שאומרים לי שאני נראית עייפה (למרות שאני לא), וכל הערות האלה נותנות תחושה מאד לא טובה. העצה היחידה שקיבלתי פעם מחברה היתה ללכת לטיפול בקבוצה. אני מניחה שבטיפול קבוצתי אפשר ללמוד על התגובות שלנו לאחרים, ואיך אחרים רואים אותנו, ולחזק את יכולת יצירת הקשר עם אחרים. במקביל אולי כדאי להשאר בטיפול האישי עם הפסיכולוג על מנת להבין מאיפה נובע מעיין חוסר הבטחון. אני טרם עשיתי זאת אולי בהמשך. בינתיים כל טוב

לצוות היקר שלום ברצוני להפנות אליכם שאלה שאני לא מבקש עליה אכבחון מדויק, אך לפחות ניסיון לאבחן. אני בן 25 סובל מאז שאני מכיר את עצמי מOCD ברמה נמוכה (אני לא מטופל ואני מסתדר עם זה ) בנוסף לכך בשנים האחרונות אני סובל מאיזשהו דכאון-דיסתימה וקשיים בריכוז ובחשיבה מעמיקה, שעל תופעות אלו לא קיבלתי אבחון מדויק מאף פסכיאטר מתוך 3 שביקרתי אצלם, ואף התרופות לא השפיעו עלי. מה שנוסף בשנים האחרונות והחמיר עם הזמן - אני כל הזמן משתמש בדמיון בכדי לחוש דברים או להבין דברים יותר טוב, או לשחזר מקרים שהיו. למשל אם אני צריך לדעת משהו חשוב שאדם אמר לי לפני כמה חודשים ואני לא זוכר במדויק מה, ואני מתלבט בין שתי אפשרויות, אני אדמיין את אותו אדם אומר לי את האפשרות שבה אני רוצה יותר להאמין וכך אני בא לתחושה טובה יותר. ובכלל בכדי להבין כל מיני דברים, אני לעיתים קרובות מנסה לדמיין את ההתרחשות שלהם פיזית, וכך לחוש יותר את ההבנה. אודה לכם מאוד מאוד, אם תתיחסו בצורה ישירה לגורמים האפשריים בשימוש המוגזם והמוזר, בדמיון.

שלום איציק, המאמץ לשחזר בחשיבה אירוע מסוים, על-מנת להיות בטוח מה קרה, אופייני לקומפולסיות של בדיקה. לאור זאת, אולי כדאי לטפל ב- OCD, למרות רמתו הנמוכה? בברכה, אורנה ראובן-מגריל

תודה רבה על תשובתך המהירה. אני בהחלט מקבל ומבין אותה, אבל הענין שזה לא רק בניסיון לבדוק מה קרה, אלא בכלל שימוש בדמיון ע"מ להגיע לסיפוק כאילו כך קרה. כמו שבסרט או בספר דמיוני אדם נהנה כאשר הוא חווה ריגושים למרות שהוא יודע בסתר ליבו שלא מדובר בהתרחשות אמיתית. אך סרט או ספר זהו דבר בריא, אך מה קורה במקרה שאני משתמש בחוש הדימיון ככלי לחוות תחושות למרות שאני יודע שהם לא התרחשו, אלא רק לספק את הדחף בדמיון ב"כאילו". לדוגמא אם כמעט אפסיד אוטובוס לאירוע חשוב, למרות שלא הפסדתי, אני מסוגל לקבל דחף לדמיין עצמי מפסיד את האוטובוס וההשלכות של זה. האם זה גם יכול ליהיות חלק מה- OCD??? תודה רבה

רע. רע. רע. אני מרגישה כל כך רע. כואב לי ובא לי לצרוח אבל אסור. צריכה להיות בשקט ולהתנהג כאילו הכל בסדר. צריכה שמישהו ישמע אותי אבל הפסיכולוגית נוסעת לחודש. שוב פעם היא נוסעת ושוב פעם אני נשארת לבד. כבר שלושה שבועות מרגישה שצריכה להיות בסדר כדי שהיא תסע בתחושה טובה ולא תדאג. אבל רע. כל כך רע כרגע... הרבה שינויים ואני הולכת לאיבוד. צריכה להרשם ללימודים לשנה הבאה הכל חדש לי וזר. אחותי מתגייסת החודש. הילדה האחרונה שיוצאת מהבית וזה מפחיד. אני לבד. כל כך לבד. היא תכף נוסעת ואני לא מצליחה להגיד לה שאני צריכה אותה. שונאת את הצרכים שלי שונאת את עצמי כשאני צריכה. רוצה להסתדר לבד ולחיות לבד ולא להצטרך כלום. אין לי אוויר לנשימה. ילדה קטנה בגוף גדול. לא כותבת בדרך כלל ברשת אבל עכשיו כבר לא יכולה. כואב מיידי ורע.

שלום רשת, באמת אפשר להרגיש כל-כך נטושים... את מתארת את המאמץ שלך להיראות בסדר, כדי שהפסיכולוגית שלך תוכל לנסוע בהרגשה טובה. זה מאוד נחמד מצידך, אבל אני חושבת שחשוב מזה שהפסיכולוגית שלך תדע מהי התחושה האותנטית שלך, ואז תוכלו לטפל בזה. דברי איתה על חילוף התפקידים שנוצר, בו את דואגת לרווחתה הנפשית במקום להפך. אני בטוחה שתמצאי מגוון דברים חשובים ומעניינים ללמוד על עצמך, ועל היחסים שאת מקיימת עם אנשים משמעותיים בחייך. חזקי ואמצי בתקופת הנסיעה, ואל תשכחי שאנחנו כאן בשבילך, אורנה ראובן-מגריל

היי אורנה, תודה רבה על המילים שכתבת. אכן, חילופי תפקידים, חלק מסיפור חיי... (ואפילו לא שמתי לב שזה קורה גם כאן). ביום ראשון אולי אפגוש אותה לפני הנסיעה (אין לי מושג אם יש לנו פגישה או אין, לא הבנתי כלום בסוף). ואם כן- אנסה להגיד לה על זה כמה מילים. זה קשה לי. תודה על זה שאתם כאן, בטח עוד תפגשו אותי כותבת החודש. רשת