פורום פסיכולוגיה קלינית

I can feel the soil falling over my head And as I climb into an empty bed Oh well. Enough said. I know it's over - still I cling I don't know where else I can go Oh Mother, I can feel the soil falling over my head See, the sea wants to take me The knife wants to cut me Do you think you can help me ? And you even spoke to me, AND said : "If you're so funny Then why are you on your own tonight ? And if you're so clever Then why are you on your own tonight ? I know ... 'Cause tonight - it's just like any other night That's why you're on your own tonight Your triumphs AND your charms While they're in each other's arms..." It's so easy to laugh It's so easy to hate It takes strength to be gentle AND kind Over, over, over, over It's so easy to laugh It's so easy to hate It takes guts to be gentle AND kind Over, over Love is Natural AND Real But not for you, my love Not tonight, my love Love is Natural AND Real But not for such as you AND I, my love Oh Mother, I can feel the soil falling over my head

אנא קראי את תגובתי למעלה "על מילים שמנסות לגעת". לילה טוב ליאת

שלום תראו כמה בעיות יש לבן אדם הקטן כל יום עוד ועוד אחת נגמרת מתחילה אחרת זה בחיים לא מסתיים אני כבר למדתי אך אין מה לעשות רק להתמודד מול הכאב הצרות הבעיות אין ברירה כי לסיים את חיי כבר לא רוצה! בכל זאת חיי קצת השתנו לטובה לכך מקווה ואין מה לעשות הזמן קצר ופשוט צריך להמשיך ולחיות! לפחות לנסות, זה מה שאני עושה עכשיו...בערך בכל מקרה אני קצת משתדלת.

ערב טוב, החיים אכן לא פשוטים. יש לא מעט גישות פילוסופיות-פסיכולוגיות המדגישות את הסבל האנושי ואת הבדידות הקיומית של האדם. אפילו גישות 'אפלוליות' כאלה, מדגישות את המשמעות הייחודית שמעניק כל אדם לחייו ואת המימוש העצמי כתכליתם הממשית והמנחמת של החיים. ברוח זו, ההשלמה וההתגברות הם אכן משימתנו העיקרית. יישר כוח ליאת

האם טיפול פסיכולוגי יכול לעלות את רמות הסרוטונין ע"י שיחות ותירגול שינוי דפוסים?

אדם שלום, שאלה מעניינת מאוד ואיני יודע את התשובה עליה. בעיקרון טיפול פסיכולוגי עוזר והגיוני לי גם שרמות הסרוטונין מתאזנות, אך איני יודע שזה כך בוודאות, על סמך מחקרים. אנסה לבדוק ואחזור אליך. בברכה, גדעון

שלום רב, בני בן 6 אמור לעלות לכתה א' בשנה הבאה. הוא מכיר את כל האותיות ,פותר בעיות בחשבון מתעניין במדע ורוצה ללמוד דברים חדשים. מתחילת השנה הנוכחית נמצא בטיפול פסיכולוגי (פעם בשבוע) וטיפול שפתי (בעיה "ברמות הגבוהות"). הוא די ילדותי לגילו, כועס ומתוסכל בקלות. הפסיכולוגית שלו ייעצה לי לגשת לאיבחון למרות שבסופו של דבר אנו ההורים נחליט לגבי שנה הבאה. את הכעס והתיסכול אני מכירה מבעלי, חמתי וסבתו של בעלי. האם שנה נוספת בגן תהפוך את בני לילד שמח ולא מתוסכל גם אם זה טבוע בו מבחינה גנטית? זאת שנה שניה של בני בגן חובה (נכנס בגיל 4.5) אם אשאירו שנה שלישית יהיה מתוסכל ומשועמם עוד יותר. יש לי גם בת צעירה מבני בשנה וחצי שאמורה לעלות לכתה א' בעוד שנתיים. איך ירגיש בני (הבן הבכור והבוגר מבחינתו) אם יעלה לכתה א' באותה שנה כמו אחותו? אני מודעת לכך שבאם ויש בעיות רגשיות המעבר לכתה א' קשה יותר כי יש יותר דרישות מצד שני שנה שלישית בגן תהווה תסכול גדול יותר לבני. מה דעתך? האם כדאי שיעבור אבחון? בכל מקרה לא אשאיר אותו בגן. לא אוכל להעלות את בני לכתה א' באותה שנה עם אחותו הקטנה. בברכה

יעל שלום, מטרתו של האבחון היא להבהיר מה רמת בשלותו הרגשית של בנך ועל פי זה לקבל החלטה (בהנחה שמבחינה קוגנטיבית הוא אכן בשל לעלות לכיתה א'). ישנן כאן כמה שאלות משנה: א. האם בנך הינו יליד החודשים אוקטובר עד דצמבר? (או אז תהיה נטיה , במידה והאבחון יתמוך בנושא של חוסר בשלות, להשאירו שנה נוספת בגן) ב. מה השיקולים ומה דעתה של הפסיכולוגית שלו? (היא הרי מכירה אותו טוב יותר ויכולה להביע דיעה המבוססת על היכרות של כמה חודשי עבודה איתו). את בהחלט צודקת שזה לא בריא שבנך וביתך יהיו באותו גן ובאותה כיתה א', אך ישנם גם פתרונות ביניים, כגון להחליף לבכור גן. אני נוטה לחשוב שאבחון יוסיף מידע ויעשה את ההחלטה קלה יותר, ואולי אף יתמוך בנטיית ליבך - שבנך יעלה לכיתה א'. בהצלחה, גדעון

היי, מה דעתך על הוספת צלע שלישית לחיי מין של זוג הנשוי באושר?. גם הגבר וגם האשה מעוניינים בגיוון אך חוששים מפגיעה אפשרית בזוגיות. תודה

ענת שלום, לדעתי חששם מוצדק - זה בהחלט יכול לפגוע בזוגיות. בברכה, גדעון

אני נשואה ואם לילדה בת 11 חודש. לאחרונה גיליתי שהיני בהריון לא מתוכנן. מצד אחד אני מאושרת ושמחה ומצד שני מלאה בחרדות- עולות לי השאלות האם אוכל לתפקד כאם לשני ילדים כל כך קטנים? בקושי היום אני מסתדרת. האם כלכלית נסתדר? איך הדבר ישפיע על הזוגיות ? האם נפשית אני מוכנה? יחד עם זאת אני חוששת מאוד מהפלה . בעיקבות החרדות איני מצליחה להיקשר לעובר . האולטרסאונד לא מרגש אותי כפי שאמור לרגש.שאלתי היא כזו :האם אם הזמן יש סיכוי שאקשר לעובר? האם יכול להיות שלא אוהב את התינוק כמו שאם אמורה לאהוב את בנה?

מיכל שלום, כל חששותייך וחרדותייך, שמא לא תצליחי לתפקד כאימא לשני ילדים קטנים? איך תסתדרי כלכלית וזוגית? האם אקשר לעובר? האם אוהב את התינוק? כל אילו הינן חששות נורמטיביות ואופייניות לשלב הזה בו את נמצאית. החששות מוחרפות לכדי חרדה בשל ההפתעה בכך שההריון לא מתוכנן. אין במה שאת מתארת בכדי להדאיג או להצביע על תהליך נפשי לא תקין. נהפוך הוא. גם בהריון השני ישנן חרדות ועיקרן הוא השוואה למה שהיה, פחדים לגבי המעבר מזוג פלןס ילד ללהיות "משפחה" וההבדלים בתחושות ההריוניות בין הפעם הראשונה והשניה. כאמור כל זה מוחרף כאשר ההריון הינו פתאומי ולא מאפשר זמן התכוננות. אנא שתפי אותנו בעוד כמה שבועות בתחושותייך, בברכה, גדעון

מרוב שאני רוצה לבצע את כל המשימות : אירגון הבית , זמן לילדה , זמן לבעל וכו' בדרך המושלמת איני מצליחה לעשות כלום. עם הזמן הבנתי שמושלם לא יהיה אך בכל זאת אני מרגישה מוצפת במשימות והרגשה ששום דבר לא מתבצע . הבית מטונף לא מספיקה לבשל וכו' איני מצליחה לארגן את הזמן כך שהמשימות יבוצעו. האם יש דרך ללמוד איך לארגן את הראש ואת הזמן כך שאהיה מרוצה לפחות חלקית . תודה יעל

יעל שלום, כבר עשית חצי מהעבודה בכך שויתרת על הרצון שהכל יהיה מושלם. הפיתרון הפשוט: תתכנני. מה סה"כ המטלות. מה דחוף יותר ? מה דחוף פחות? על מה ניתן לוותר? מי עוד יכול לעשות את המטלה הזו? וכן הלאה. הסיפור על חוטבי היערות מוכר לך? שני חוטבי עצים היו עסוקים בעבודתם. אחד היה עובד כל הזמן. השני היה לוקח הפסקה לרבע שעה מידי כל שעה. ולמרבית הפלא הספיק הרבה יותר. כששאל הראשון את השני: "מה סודך?" ענה לו, שאת הזמן שבו הוא לא חוטב את העצים הוא מקדיש להשחזת הלהב. לכן: "השחיזי את הלהב שלך" והקדישי זמן גם לעצמך וגם לתיכנון משימותייך. ועוד משפט שאני אוהב: "בחיים עושים מה שאפשר ומה שלא קונים מוכן". נסי לבחון מה ניתן לקנות. מה לתת לאחרים לעשות. מה עושה בעלך? החותנת? ההורים? ולעיתים אין מה לעשות והמצב של "לא מספיקים" הינו המצב של הרבה הרבה אנשים. בהצלחה ואם תמצאי את "כיצד עושים את זה", תשתפי אותנו, גדעון

מכל דבר קטן להתעצבן עצבנות שלא עוזבת אותך אין טעם לחיים למה אנחנו חיים בכלל? כל היום בדיכאון ורוצה רק לישון פרידה שיכולה להרוס אותך מבפנים לגרום לך לצלקות קשות מדוע כדאי לחיות אם אין הנאה בחיים? אולי כדאי לשים לזה כבר סוף ויגמר הכאב ?

מסכימה אתך בכל לב.

א שלום, האם החיים היו פחות מסריחים לפני הפרידה? מה שאת מתארת זה דיכאון. דיכאון שגורם לך לראות את הכל בצבעים קודרים. כדאי לשקול לטפל בכך. בברכה, גדעון

החיים היו ונשארו מסריחים

האם אדם בעל נטיה לדיכאון, אשר נכנס לדיכאון מכל דבר, יכול לשנות זאת?

בעמל ויזע ועם יד על הדופק כל העת- אכן יתכן לשנות או יותר נכון למנוע השנות! ראשית ליטול כדורים אנטי דכאוניים כאמצעי מניעה שגרתי. ובמקביל להיות מטופלת בשיטה פסיכודינאמית ולהתחקות אחר שורש הבעיה. דיכאון יכול להיות בעיה אנטומית, כימית, ו/או נסיבתית- ארועי חיים קשים. ו/או בעיה אישיותית. על כן חשוב ביותר לאבחן את מקור ההפרעה על מנת לדעת את האויב וללחום בו במשנה מרץ. כל טוב.

אפי שלום, בנוסף להסכמתי עם תשובתה של "מישהי", הייתי מוסיף שדיכאון הינו במרבית המקרים תגובה של הנפש ליחס כלשהוא או לארוע כלשהוא והדיכאון במרבית במקרים לא נולד "יש מאין". הכרת המערכת הנפשית שלך יכולה לסייע רבות בהתמודדות עם התגובות הרגשיות שאתה מייצר. לכן התשובה הינה שזה ניתן לשינוי (אם כי בעמל רב ולאורך זמן). בברכה, גדעון

יש לי בעיה עם ביתי בת ה-16 וחצי היא בקשה מאיתנו לפני שנה וחצי לשלוח אותה לפסיכולוגית אנחנו שלחנו אותה והטיפול לא עוזר לה אתמול הבת באה אליי ואמרה לי שהיא סיפרה לפסיכולוגית שלה שיש לה אחות קטנה(אין לה אחות היא בת זקונים) ושאני הייתי בהריון ונולד לה אח וגם שהיא לומדת בכיתה של מחוננים וזה לא נכון אמנם הילדה חכמה אבל לא מחוננת היא תלמידה בנונית פלוס.אני מודאגת מהשקרים של הילדה ואני לא יודעת אם לשתף בזה את הפסיכולוגית אני מתלבטת כי הילדה ביקשה לא לספר כלום.אני כעסתי על הבת שלי שהיא שיקרה וגם בעלי כעס מאוד והיה מריבה גדולה נורא בבית וכמעט הגעו להרמת ידיים.אני צריכה ללכתלספר לפסיכולוגית שלה או להשאר את המצב ככה?

לאמא המודאגת שלום, כמה שאלות לפני שאביע את דעתי. א. האם ישנם מפגשים תקופתיים עם הפסיכולוגית? להדרכה שלכם או ליעוץ, במקביל לקשר הטיפולי של ביתכם. ב. האם יכול להיות שהיא משקרת גם לכם או רק לכם ולא לפסיכולוגית שלה? ג. מי אומר שהטיפול לא עוזר? את או היא? ד. מה זה יעשה לקשר ביניכם אם תגידי לה שלמרות שהיא לא מעוניינת את בכל זאת רוצה לספר לפסיכולוגית? ה. האם ישנם שקרים אחרים שאת נתקלת בהם? בברכה, גדעון

שלום אני אמא לילדה בת 4וחצי ילדתי נמצאת בגן עריה לפני שלושה חודשים שמענו שהכניסו לילדה בגן במהלך משחק לגו לתחתונים אח"כ בחצר של הגן הבת שלי שיחקה בחול ובא ילד והכניס לה לתחתונים דרך המכנס מלמעלה חול אני נלחצי וכעסתי דברתי עם הגננת והיא דיברה עם ההורה של הילד ואפילו היא החליטה ללמד את הילדים על נושא גוף האדם והסבירה שלכל אחד יש את הגוף הפרטי שלו ולאף אחד אסור לנגוע בגוף של חברו , אח"כ שמעתי שישנם שני ילדים שבצהרון בזמן שהגננת לא נמצאת מורידים את המכנסים בקטע של משחק וצחוק עד שמנהלת הצהרון רואה את זה ומענישה אותם, השבוע ילדתי שכבה על הספה בגן וילדה וילד בגן ניסו לראות לה את הטוסיק אז הם ניסו להוריד לה את המכנסיים והם צחקו הבת שלי נלחצה ונעלבה והתחילה לבכות מנהלת הצהרון הענישה את הילדים האלה ודייוחה להורים אני ממש במצוקה שאלתי היא : מה עושים איך מתמודדים עם מה שקורה בגן האם מדובר בתופעה נורמלית או בתופעה חריגה ? איך אני מתמודדת עם מה שחוותה ביתי אני מנהלת איתה שיחות והיא אומרת לי שההורים של הילדים צריכים להסביר להם שהגוף הוא פרטי ולא נוגעים גוף של אחר ללא רשות .הילדה דרך אגב ביקשה סליחה מביתי ועם הילד דיברתי ברורות ובשיחה מאוד נוקבת עם האמא שלו לטענתה הם רק ילדים וזה קורה , האם נגרם לילדה שלי אזשהו נזק עקיף ? ומה הגננת אמורה לעשות כדי למגר את התופעה בבקשה אני צריכה תשובות תודה

נויה שלום, ילדים בגיל הזה סקרנים לגבי מיניותם ולגבי ההבדלים בין המינים. זה מניע אותם להתנהגות של משחק וגילוי הדדי. התנהגות זו הינה נורמלית ושכיחה ומטרידה בעיקר את המבוגרים. דרך תגובת המבוגרים הילד לומד מה מותר, מה אסור אך גם מה הינו נורא ואיום. לכן על תגובת המבוגרים להיות שקולה: להסביר לילד שעליו לשמור על פרטיותו ועל פרטיותם של ילדים אחרים ועם זאת לא להבהיל את הילדים שעשו משהו נורא. נשמע לי שהגננת נהגה בתבונה: היא גם דיווחה להורים, וגם עשתה פעילות חינוכית מתאימה . לדעתי, לא נגרם נזק לבתך מעצם הארוע. דיברת איתה , דיברת עם ההורה של הילד. הילדה ביקשה סליחה. נשמע לי שכל מה שניתן להעשות נעשה. אין צורך שתהיי במצוקה ממה שהיה. בברכה, גדעון

רציתי לדעת מה היא ההשפעה של רטלין על המוח ? וכיצד זה משפיע על הריכוז ? והאם רטלין ממכר ? כיצד ניתן להשיג על ידי רופה משפחה או פסיכולוג ? האם רטלין הוא דבר שצריך לקחת כל יום באופן קבוע ? כמה זמן הוא יכול להשפיע על המוח ? האם זה תלוי בכל בן אדם בנפרד ? האם רטלין הוא סוג של סם ממכר ? האם יש לו תופעות לוואי ? האם לאחר תקופה של לקיחת הרטלין ניתן להפסיק ? האם הוא יוסיף להשפיע ולעזור כי לי יש בעיה קשב וריכוז ? האם יש דרך אחרת ? האם יש תרופה אחרת שיותר עוזרת ? בתודה מראש שי

הפנה את שאלותיך לפורום פסיכיאטריה.זהו פורום פסיכולוגי וזה לא תחום העיסוק של פסיכולוגים.

שי שלום, בהמשך לתשובתה של אורית אני ממליץ לך אכן להפנות את השאלה לפורום פסיכיאטריה הסמוך. המלצות נוספות: 1. לקרוא את הכתבה בידיעות אחרונות של סוף השבוע על ריטאלין. 2. לעיין בפורום הפרעות קשב וריכוז בוואלה. 3. לעשות חיפוש בגוגל על ריטאלין. כל זה יסייע לך לדעת כל מה שצריך על ריטאלין התרופה והשפעותיה. בברכה, גדעון

להכנס גם לפורום לקויות למידה

שלום, הענה על חלק מהשאלות השאר ארוך ומורכב מכדי להסביר לי ראטלין מאוד עזר ועוזר לריכוז ראטלין ממש לא ממכר(למרות שמועות מפגרות שכן) אתה יכול לפנות לרופא המשפחה שיפנה אותך לנורולוג - נורולוג יאבחן או ישלח לאיבחון אצל פסיכונורולוג. (לפעמים רופא המשפחה נותן כדורים לניסיון ואם זה עוזר הוא נותן קבוע ) הבחירה כמה ראטלין לקחת היא שלך - לא צריך לקחת באופן קבוע ראטלין משפיע כ -4 שעות אך תיקח בחשבון שיש מלא סוגים ושאר הסוגים משפיעים לזמנים ארוכים יותר על כל אחד הוא משפיע שונה ולכן ישנם סוגים שונים ואתה יכול לאחר איבחון להתאים לך סוג שטוב לך ראטלין ממש לא סוג של סם ממכר (אלא אם אתה רוצה שיהיה כזה ואז אתה מפורר אותו ומסניף - כמו כל סם- ולא נראה לי שזה מה שאתה רוצה) וגם ככה הוא לא ממכר. כמו כל תרופה שלוקחים גם לראטלין יש תופעות לוואי- אצלי הוא גורם לחוסר רעב בזמן השימוש בו, אבל 4 שעות בלי אוכל זה לא סוף העולם. ניתן להפסיק בלי בעיה- הוא לא יוצר תלות ולא ממכר אם בעיית הריכוז היא נורולוגית אז זה יעזור מאוד. אם הבעיה היא נפשית זה לא יעזור ובשביל זה האיבחון לברר מה מקור הבעיה ולטפל. תרופה אחרת אין . מנסיוני אין תחליף לרטלין. לי הוא עוזר מאוד ובלעדיו ממש קשה לי ללמוד. מה שעזר לי ואני מדגישה שלא תחליף לראטלין) זה אומגה שלוש . במחקר שערכו נתנו לאנשים שש כפסולות של אומגה 3 ליום והריכוז והזיכרון מאוד אצלם- השתפרו אחרי שבועיים. לי זה ממש עזר. לא יזיק לך לנסות (אחרי יעוץ אם רופא משפחה - כמובן) מקווה שעזרתי בהצלחה

שלום, הענה על חלק מהשאלות השאר ארוך ומורכב מכדי להסביר לי ראטלין מאוד עזר ועוזר לריכוז ראטלין ממש לא ממכר(למרות שמועות מפגרות שכן) אתה יכול לפנות לרופא המשפחה שיפנה אותך לנורולוג - נורולוג יאבחן או ישלח לאיבחון אצל פסיכונורולוג. (לפעמים רופא המשפחה נותן כדורים לניסיון ואם זה עוזר הוא נותן קבוע ) הבחירה כמה ראטלין לקחת היא שלך - לא צריך לקחת באופן קבוע ראטלין משפיע כ -4 שעות אך תיקח בחשבון שיש מלא סוגים ושאר הסוגים משפיעים לזמנים ארוכים יותר על כל אחד הוא משפיע שונה ולכן ישנם סוגים שונים ואתה יכול לאחר איבחון להתאים לך סוג שטוב לך ראטלין ממש לא סוג של סם ממכר (אלא אם אתה רוצה שיהיה כזה ואז אתה מפורר אותו ומסניף - כמו כל סם- ולא נראה לי שזה מה שאתה רוצה) וגם ככה הוא לא ממכר. כמו כל תרופה שלוקחים גם לראטלין יש תופעות לוואי- אצלי הוא גורם לחוסר רעב בזמן השימוש בו, אבל 4 שעות בלי אוכל זה לא סוף העולם. ניתן להפסיק בלי בעיה- הוא לא יוצר תלות ולא ממכר אם בעיית הריכוז היא נורולוגית אז זה יעזור מאוד. אם הבעיה היא נפשית זה לא יעזור ובשביל זה האיבחון לברר מה מקור הבעיה ולטפל. תרופה אחרת אין . מנסיוני אין תחליף לרטלין. לי הוא עוזר מאוד ובלעדיו ממש קשה לי ללמוד. מה שעזר לי ואני מדגישה שלא תחליף לראטלין) זה אומגה שלוש . במחקר שערכו נתנו לאנשים שש כפסולות של אומגה 3 ליום והריכוז והזיכרון מאוד אצלם- השתפרו אחרי שבועיים. לי זה ממש עזר. לא יזיק לך לנסות (אחרי יעוץ אם רופא משפחה - כמובן) מקווה שעזרתי בהצלחה

שלום רב, אני בדכאון כבר המון זמן (שנים) שרק הולך ומחמיר. אני בת 35 ורע לי רוב הזמן, אנשים שמחים גורמים לי להרגיש עוד יותר רע. אני בודדה. אין לי בן זוג ואף פעם לא היה מישהו רציני. בדיוק סיימתי תואר שני ואני בשלבי חיפוש עבודה, ואני יודעת שזה יהיה מאוד קשה לי. אני נוטה לחשוב שאנשים לא ממש רוצים את חברתי. וגם אם כן, נדמה לי שזה מתוך רחמים. לא פלא, נמאס לראות פרצוף עצוב/זועף כל הזמן. הכל נראה לי שחור ומאיים בעיניי. אני מאוד הייתי רוצה לדבר עם מישהו על רגשותיי ומחשבותיי ואין לי עם מי. מישהו שיכוון אותי שיראה לי שלא הכל שחור, מישהו שיראה לי את הדברים בפרופורציה הנכונה. אני לא יכולה להיעזר במכריי ובמשפחתי, כי אני לא רוצה להכביד עליהם (כל אחד יש לו את החבילה שלו). וטיפול פסיכולוגי לא עומד לרשותי מבחינה כלכלית. לאיזה מסגרת אני יכולה לפנות, חוץ מרופא משפחה? מה אני יכולה לעשות? להמשיך לסבול ולצלול לתוך תהום עמוקה שכבר עכשיו קשה לי להרים את הראש ולראות מעט אור? לפעמים אני תוהה אם חיי סתם מבוזבזים עליי. אודה על כל עצה או פתרון! עדן

עדן שלום, דיכאון אינה גזירה משמיים וניתן ללמוד איך להתמודד איתו. טיפול פסיכולוגי יכול להיות בעלות נמוכה יחסית דרך מסגרות ציבוריות. למשל: תחנות בריאות הנפש - שם הטיפול בחינם ובמחיר של זמן המתנה ארוך. טיפול דרך קופת חולים. טיפול דרך שרותים פסיכולוגים של אוניברסיטאות. בחלק מהמכונים הפרטיים ניתן טיפול פסיכולוגי ע"י סטודנטים במחירים נמוכים גם כן. בנוסף את יכולה לפנות לרופא משפחה ולהתייעץ איתו. גם רופאי משפחה יכולים לתת טיפול תרופתי אנטי דיכאוני, וזה בהחלט יכול לשפר את מצבך. לסיכום אל תניחי שמה שהיה הוא שיהיה. תפעלי לשנות את המצב וכאשר הדיכאון יפחת גם תוכלי לראות את מצבך באור אופטימי יותר. בהצלחה, גדעון

שלום! הנני אם לשלושה ילדים (7.5, 4.5 וחודש) יש לי מספר שאלות הכוונה 1. לילדי בן ה- 4.5 יש בעיות קשב וריכוז (אובחן כך) אני לא מצליחה להשתלט על הבלגאן שהוא מצליח ליצור בבית. כמה דקות בחדר המשחקים וכל החדר הפוך כל המשחקים מחוץ לקופסאות שלהם. אין לו תחושה שהוא עושה בלגאן (כנראה בגלל גילו...) איך אני מתמודדת עם הבעיה הזו? 2. ביתי בת ה- 7.5 בזמן שעורי הבית חולמת לוקח לה זמן, מבקשת שאני אכתיב לה את תשובות וכו' 3. אם אני קוראת לביתי היא רק אחרי שצעקתי בפעם המי יודע כמה רק מגיבה וגם משיבה לי ב"עוד מעט" בעדישות. אני מרגישה שאני משתגעת ומאבדת שליטה על הבית שאין בו סדר ועל חינוך ילדי שאינם מקשיבים לי כלל הצילוווווו!!!! בעלי הציע לי ללכת ליעוץ. אני עצמי אינני מצליחה לשמור על סדר בבית, סדרתי את הבית ואחרי יום יומיים הבלאגן חוזר על כנו עזרו לי בבקשה

שרונינה שלום לך, האם יתכן שכל התופעות אותן את מתארת הינן של בעיות קשב וריכוז? שהרי גם חולמנות הינה חלק מהמארג שקרוי בעיות קשב וריכוז. האם ביתך עברה גם אבחון? אז מה הייתי מציע? א. לקרוא לדעת ולהיות מומחית בנושא בעיות הקשב והריכוז. (ישנה כתבה בידיעות אחרונות של סוף השבוע הזה בנושא ריטלין. ישנה עמותה שנקראית "ביחד" , של הורים לילדים עם בעיות קשב וריכוז.) ב. לשבת עם בעלך ולהבין : מה הסוד שלו? האם הוא לא מתעצבן? האם הוא לא משתגע? האם חלוקת השיגעון היא כזו שרק את מאבדת שליטה. נסו לבחון יחדיו, איך אפשר לחלק את השיגעון חצי-חצי. ג. זה נשמע לי נורמלי לחלוטין שהבית חוזר להיות מבולגן. זה טיבו של בית עם ילדים. אבל אם זה לוקח לבית לחזור למצבו המבולגן יום-יומיים, זה כבר לא טוב. בית עם ילדים חוזר למצבו המבולגן תוך כמה שעות מקסימום. מסקנתי מכך שישנה השקעת יתר בניסיון לשלוט ולארגן ולהחזיר את הבית למצב מסודר. נסי לקבל את מצבו המבולגן של הבית ולא להילחם בו. ד. זה אף פעם לא מזיק להתייעץ עם אנשי מקצוע. בהצלחה, גדעון

מאוד אהבתי את התשובה שלך!

לפסיכולוג שלום רב בת 35 סובלת מהיפוכונדריה וחרדות למעלעלה מחמש שנים נשואה +2 באושר לא הכי מלא חרדתית בעיקר בנושא בריאות . לפני כחודשיים התאהבתי בצורה מש מטורפת בשכן ממול עקב עבודתו (מהבית הינו מתראים בביתי\בביתו ןהאהבה ממש היכתה בנו בצורה הכי נעלה שאפשר לדמיין פשוט עד כדי טירוף אנו יודעים כי אהבה כזו היא פעם בחיים.!!!!! רציתי לומר כי כל תופעות ההיפוכנדריה והחרדות נעלמו כלא היו ואושר מציף אותי לאורך כל שעות היממה . שאלתי האם קיים הסבר לתופעה האם לא אסבול יתר או שמה החרדות האיומות ישוב? רוצה להשאר במצב זה לעולמים פשוט שכחתי מה זה אושר אנא הציעו לי גם מנוסים יתקבלו בברכה (ד.א פשוט נתקלתי כרגע בחומר פסיכולוגי מעברי אם לא לא הייתי ניגשת לפןרום זה כל כך רחוק ממש זימבובה ) תודה לכולם שולחת אלפי ברכות לבריאות נפשית כשלי לכווווווולם

ליאורה שלום, אכן נפלאות דרכי האהבה, שיודעת להשכיח את כאבי הקיום ואת החרדות. כרגע את מרגישה שאת בשיא בריאותך הנפשית ומאחלת בריאות כשלך לכולנו. אני תקווה שאכן זו אהבת אמת והאהבה תנצח את כל הקשיים והחרדות. ישנן התאהבויות שהופכות לאהבות וגוברות על כל הקשיים . ישנם גם המצבים ההפוכים. כך שאיני יכול להגיד לך מה יהיה. מאחל לך רק טוב, גדעון

וחשה תחושה נעלה?!? אכן מים גנובים ימתקו. אך זכרי כי גלגל חוזר בעולם...והמבין יבין! מאחלת לך אושר עילאי אמיתי ולא עראי פנטזיונרי-פנטסתי אך לא מציאותי!

שלום רב , אמא לשלושה הגדול בן 8 הקטן בן 4 וילדה בת שנה וחצי. לי אלו הם נישואי הראשונים לבעלי נישואים שניים פלוס שניים גדולים בן 24 ו 18 (בן ובת) מערכת היחסים עם ילדי בעלי מצוינת . בני הבכור בן 8 ילד נבון מתקדם לגילו, ילד מפונק מאוד מאז ומעולם.עבור סבא וסבתא הוא למעשה הנכד המועדף ולפיכך במשך שנים פינקו עד בלי די ללא הסתייגויות עם קבלה מוחלטת של כל התנהגות מצד הילד.הקירבה בניהם היא גדולה והנוכחות שלהם בחייו היא גדולה מאוד.כשהיה קטן יותר ,זה לא הטריד אותי למרות שזה הפריע לי אך לא התנגדתי (עכשיו אני מצרה על כך).בבואו של אחיו הקטן חל שינוי אצל הילד ,החל להרטיב מחד ומאידך סיגל התנהגות היפר אקטיבית ,מרדנית,לא ממושמעת חסרת רסן.במשך השנים המצב החמיר.היום אני מרגישהשאני עומדת לפני שוקת שבורה , אמנם בבית צהספר הילד רגוע ותלמיד טוב יחסי אך הבית הפך מזמן לשדה קרב, ואני מסיימת כל יום בבכי תמרורים מחוסר האונים לתקשר עם הילד כך שיקשיב לי.סדר יום שלו מתחיל בוויכוח על קחמה על צחצוח שיניים על המלתחה על מערכת לימודים על הכריך ובעצם על מה לא.הילד עצל, ברדקיסט ,לא יודע גבול ,רעבתן חמדן , אנוכי ביקורתי אינו מתחשב בבריות אין לו ערך לכלום,אין לא נאמנות אין לוסדר יום למרות שעשרות פעמים התחלמו טבלאות ופרסים והוא לא עומד בזה.לא דוחה סיפוקים,כשהוא לא מקבל מה שרוצה פונה לסבא וסבא מביא לו את הירח.גם דברים שאנו ההורים אסרנו עליהם. (צר לי לומר שהורי לא מכבדים את הזכות האלמנטרית שלנו כהורים כסמכות עליונה בעניינ חינוך. לדוגמא סרבנו שהילד יקבל פלאפון ובכל זאת אני רכש לו מכשיר משוכלל).הוא תובעני וברגע שמעירים לו על כל נושא הוא צורח מילל מקבל התקפי זעם שלעיתים מפחידים אותי .מהרגע שנשכנס הביתה מבית הספר מתחיל הבית לרחוש כמרקחה צעקות מריבות עם האח הקטן וויכוחים עימי על שיעורי בית על סדר על הניקיון על רחצת ידיים על רחצה על לפתוח מים בשירותים הרשימה לא נגמרת.אני נמצאת בסחרחרה איתו אני מנסה את שיטת הגזר והנועם והקשיחות ושום דרך לא מניבה את הפירות הרצויים. כל חוק נועד להפרה .הרשימה ארוכה ואני בוכה כשאני חושבת שאני מתארת בעצם את בני כי הוא כל כך שונה מאיתנו ההורים וממה שניסינו להקנות לו במשך שנים ( ערכים של יושר ומוסר, אהבת הזולת ללא סייגים נדיבות ורוחב לב ועוד)למרות הפגיעה החמורה בחיינו 80% מהזמן שלי מושקע בילד . אני מפסיקה הכל על מנת, לעזור לו בשיעורים ובבעיות כאלה ואחרות.אך צר לי לומר שהילד רואה בנו הוריו כאויבים ,שבאו להצר את צעדיו ולאמלל אותו.אני חייבת לציין שיש ימים שהנטל הוא כל כך כבד שאנו מאבדים את שלוותינו ואנו צועקים עליו ולא אחת גם הכינו אותו ,לצערי הרב,אך א-זה לא עוזר וב- אנו מרגישים כל כך רע. אין כמעט לילה שאני לא נשארת ערה מתוך דאגה לילד.אני לא מבינה איך הגעתי עד הלום. ילד שעבורו ולמענו וויתרתי על כל כך הרבה דברים בחיי. אני אמא שנמצאת עם הילדים (אני עובדת בבית)הענקתי המון חום ואהבה, המון תשומת לב, פינוק וגידול אופטימלי בהשגחה מלאה של אמא ( למעט הזמן שהוא מבלה עם סבו-שלצערי הרב בעל השפעה מרובה אך לא דמות חיקוי אידיאלית).לאן אני פונה מכאן איך אני מתחילה להתמודד עם הבעיה המעיקה והמאמללת הזו? איך אני מנסה להבין את ההתנהגות ? .אני יודעת שיש לנו בית חם ואוהב , מכניס אורחים הילדים הקטנים הם מקסימים (אני יראה שהקטן יחל לסגל לעצמו התנהגות דומה)גם הגדול בהלחים מעטים מפגין את יכולתו להיות ילד אחר אך במקום שתהיה לנו משפחה מאושרת , כל הקן המשפחתי נפגע וסובל מהמצב.אני מצטערת לומר משהו שמעולם לא אמרתי שאני חסרת אונים מול הבעיה.לסיום אני חייבת לציין מספר דברים . באחת התקריות שההורים הגיעו הוא אוטומטית משנה התנהגות והופך את כל הבית על פיו ,כעסתי עליו ושלחתי לעונש בחדרו.הוא אחז בסכין ארוך וחד כנגד צווארו ואיים להתאבד,מעשה שגרם לכולנו לאיבוד שיווי משקל ,זו לא הפעם הראשונה שהוא מאיים להרוג את עצמו למרות שאני יודעת שהוא לא מתכוון הוא רק רוצה לצער אותי, לעיתים מבקש למות.בקשר להרטבה יש תקופות יבשות יש תקופות רטובות, מעולם לא כעסתי ולא זריתי חול בעיניו ,אך נושא זה מטריד אותו מאוד.יחסיו עם אביו גרועים משלי עימו אך תמיד יעדיף לרצות את אביו.

שלום רב שוב , הדף נשלח לפני שהספיקותי לעבור על ההדפסה ועל טעויות אני מבקשת סליחה על המכתב הארון אך הוא נכתב מתוך מצוקה קשה למעשה אני כותבת אותו ב2:30 לפנות בוקר.אשמח לקבל ייעוץ שיכוון אותי בדרך . רב תודות מראש

שאת אומרת שניסיתם להעמיד לו גבולות, נראה שבינתיים הוא מצפצף עליכם. את צודקת בכך שהתנהגות הסבים כלפיו כנכד מועדף שמקבל כל מה שהוא רוצה, מזיקה לכם איתו, ולו אצמו. ראשית, הייתי מדברת עם הסבא והסבתא בלשון קשה, שמסבירה את מצבו האמיתי של הילד, ואת תרומתם השלילילת לגידולו. עלייך להציב גבולות, קודם כל, לסבא ולסבתא. כרגע, בתקופה הקרובה של שנה לפחות- הם יעשו עם הילד - רק מה שאתם מסכימים ומרשים. לא פלאפון - אז לא פלאפון. כלומר- הציבי גבולות לסבים, ובאופן נחרץ. עם הילד עלייך או עליכם לקחת אותו לשיחה רצינית ונעימה. לדבר איתו על החיים בבית, שכפי שגם הוא מרגיש הפכו לטירוף אחד גדול. בלי להשתמש המילה הזאת. ולהגיד לו שמהיום והלאה, כל הדברים עומדים להשתנות. אתם ההורים- ועל כן הוא יקשיב לכם. כמה פשוט. הוא חייב כבן שלכם למלא אחר כל ההוראות שלכם, כמובן בתחום הסביר. יש שעה לשיעורים, ושעות למשחקים ושעות לחוגים ושעות להנאות, לארוחות ולשינה. יש דברים שהוא לא יריב או יפנה או יפגע באחיו. יש עניינים בהם הוא לא יתערב. מאידך, יוקדשו לו שעות נפרדות אתכם. איתך, ועם אביו, במקרה שלו, הייתי עושה את זה גם שניכם ביחד איתו וגם את לחוד ובעלך לחוד עם הילד. כל השיחה ומה שיבוא אחריה, הם ההקדמה לש י נ ו י כל מה שמתרחש בבית. כל ההתנהגות שלכם, תצטרך להיות צמודה לגבולות שהצבתם, נוקשה, גם אם תיתקל בהתחלה בבכיות ובצעקות. הילד ואתם תתרגלו למערכת החדשה שעתידה לשנות לחלוטין את מצב הילד בבית, מבחינת השליטה שלו בכם ותחושה של הוא כל יכול לעומתכם החלשים. מצד שני, לא הייתי מקילה ראש באיומי ההתאבדות של הילד. הילד נמצא במצוקה נוראית, הוא בדכאון, בבלבול, בתחושת כוח עליכם ובו בזמן בתחושת אפסות כמי שלא מקשיבים לו ולא מכבדים אותו. הוא זקוק ליחס טוב ואוהב שלכם. לתשומת לב מלאה לענייניו, בבי"ס , בחברה, ולהרגשה שהוא שווה בעיניכם, ושהוא לא רק מציק. שני הדברים לא סותרים.ועליהם להתקיים במקביל. הצבת הגבולות, מול האהבה והטיפוח של הילד, שמרגיש רע.

ליהי שלום, את מתארת אכן מצב חמור של מצוקה רבה וחוסר אונים שלך למול התנהגות מפחידה של בנך. אני סבור שהמצב שאת מתארת דורש התייחסות וליווי של איש מקצוע שיעזרו לך ולכם לארגן את הבלגן המתקיים בבית. א. בנכם במצוקה רבה מאוד. זה בא לידי ביטוי הן בהרטבה ובעיקר באיומי האובדנות שלו. (ואני סבור שאין לזלזל בהם). בנוסף, זו הרגשה מפחידה ביותר לילד בן שמונה להרגיש שהוא מאבד שליטה על כעסיו, תוקפנותו ופחדיו ואף מבוגר לא מצליח להשתלט עליו . ב. חוסר הגבולות מתקיים הן לגבי הבן והן ביניך לבין הורייך. גם אותם את לא מצליחה להעמיד במקום. בנך הינו בראש ובראשונה בנך ורק אח"כ נכדם. גם מול ההורים/סבים מתקיימת תקשורת לא פשוטה. ג. מה כל זה אומר לגבי המערכת הזוגית. איפה בעלך בכל הסיפור? מצוקתך עוברת במלוא חריפותה ולדעתי יש צורך דחוף בהתערבות מקצועית. יש צורך הן לאבחן את המצב של הילד והן את המערך המשפחתי ועל סמך כל זה לבנות תוכנית טיפולית מקיפה, שתסייע לך ולכם להחזיר את השליטה על חייכם. בהצלחה, גדעון

מה משמעותו של גלי אלפא מהיר

שלום גד, למיטב זכרוני, גלי אלפא הם גלי המוח האופייניים לשלב הכניסה לשינה (שלב הנקרא "מפתן השינה"). בברכה, אורנה ראובן-מגריל

יש לי בעיה שאני מקוה שתשימו לב אליה. אני טופלת כבר חצי שנה והיה לי קשר טוב עם המטפל. בעיקר כי אני הרגשתי שהוא מאוד מעריך אותי וחיבב אותי. מבחינתי אני ממש אוהבת אותו אבל בפעמים האחרונת אני רואה שהוא פחות מחבב אותי ולא יודעת ךלמה. אני לא רוצה לשאול מה קרה לך פעם אהבת אותי ועכשיו לא. האם יכול להיות מצב כזה שמטפל אהב פעם ועכשיו לא? יכול להיות שזאת שאלה אידיוטית אבל כואבת לי מאוד מה יכול לגרום לו להפסיק לאהוב אותי אני לא אמרתי לו אף פעם משהו חריג

רעות יקרה, למרות שזה יכול להיות מביך וקשה, מאוד כדאי לדבר על ההרגשה הזו עם המטפל עצמו. הקשר ביניכם הוא אחד הכלים המרכזיים שיש לו כדי להכיר אותך ולעזור לך (הרבה פעמים הקשר עצמו תורם יותר אינפורמציה מהנושאים והבעיות שעולים בטיפול). את יכולה גם להתחיל לחשוב עם עצמך, האם את מכירה את ההרגשה הזו ממקומות אחרים, כלומר האם אובדן פתאומי של אהבה היא תחושה שאת יכולה לזהות בקשרים נוספים. אני מאוד אשמח אם תספרי לנו עוד, לאחר שתשתפי את המטפל בהרגשה המורכבת הזו. בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

אני מוצא פתרון לעצבנות שלי בשתיית אלכוהול, אשר מרגיע אותי וגורם לי להרגיש יותר טוב...האם אני אלכוהליסט?

שלום דני, כדאי לשאול את עצמך שאלות מהסוג הבא: האם בתקופה האחרונה עליך להשתמש ביותר אלכוהול על-מנת לקבל אותו אפקט של הרגעה? האם כשאינך משתמש באלכוהול אתה חווה תגובות גופניות ופסיכולוגיות לא נעימות? האם אתה צורך אלכוהול יותר משהיית רוצה לצרוך? שאלות אלה ואחרות יכולות לתת לך מושג ראשוני בנוגע לשאלה האם פיתחת תלות באלכוהול, ואם תשובותיך מדאיגות מומלץ לפנות לאיש מקצוע. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

האם מדיכאון אפשר לקבל טיניטוס (צפצוף מתמשך ללא הפסקה באוזן)?

שלום גד, למיטב ידיעתי לא מדובר בסימפטום מוכר של דיכאון, אך עליך להתייעץ עם רופא. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום לכולם אני בת 25 , נשואה שנה וסובלת ממחשבות טורדניות . אני מאוד אוהבת את בעלי והוא אותי , היחסים שלנו ממש טובים ומאופיינים בהמון סבלנות , ויתורים הדדיים ואכפתיות. אני מטופלת בפלוטין(פרוזאק) שבזמן האחרון מתחילים "לזייף" ומאוד מאוד בלחץ . המחשבות הטורדניות שוב חוזרות (המחשבות עוסקות בטיב היחסים , האם בעלי אוהב אותי , האם אני אותו , האם הקשר הזה נכון וכו...) , כך זה היה תמיד עד שהתחלתי לקחת את הכדורים והבנתי שהמחשבות האילו הם המחשבות "מלאכותיות" אך בכל זאת זה מכניס אותי להתקף פאניקה נוראית . אני יודעת בתוך תוכי שאנחנו מאוד אוהבים אך המחשבות האילו (למרות שאני יודעת שהן לא אמיתיות , עובדה שאני ממש צוחקת על עצמי על איך בכלל (במבט לאחור) חשבתי כך, כשאני נוטלת כדורים שממש עובדים) ממש מכניסות אותי לפאניקה וסבל נוראי כרגע ממש ממש קשה לי , אז אני מדברת על כך עם בעלי המקסים (כן כן אני משתפת אותו במחשבות הקשות האלו) והוא תומך ומנסה להרגיע ומזכיר לי שהמחשבות האלו כדברי הפסיכיאטר "מחשבות סרק" , למישהו יש עוד עיצה מועילה מה עושים , כדאי לפנות לפסיכאטר שיחליף את הכדורים? אודה לתשובה דחופה כי קשה לי

אנני יקרה, כן, בהחלט כדאי לחזור אל הפסיכיאטר ולבדוק אפשרות של שינוי תרופתי. בנוסף, אני רוצה להציע לך להתייעץ עם פסיכולוג קליני המתמחה בהפרעות חרדה, וללמוד דרכים נוספות להתייחס אל המחשבות שמטרידות אותך. בהצלחה בהמשך האהבה, אורנה ראובן-מגריל

אנ מטופלת כבר 3 שנים. בשנה האחרונה היתה פריצת דרך בטיפול, ואני מפיקה ממנו המון. יחד עם זאת פיתחתי תלות עצומה במטפל שלי. נוצר מצב שנראה לי אבסורדי. ככל שאני מתקדמת יותר בטיפול, ופותרת המון בעיות שלי עם עצמי, כך גוברת התלות שלי בו. אני מרגישה שאני רוצה להיות מטופלת יום יום.... והימים שעוברים בין הפגישות קשים לי מאוד. בפגישות האחרונות אני מדברת רק על זה. הוא מצידו מסביר לי את המשמעות של העניין בטיפול שלי. זה לא עוזר לי.... מה יהיה? רוני

זה תהליך קשה.מה יהיה?נקווה לטוב.את מבינה שמבחינה אוביקטיבית את לא יכולה להית זקוקה בו כל הזמן.את תלויה בו כי...כאשר תדעי להמשיך את משפט ותעבדי עם זה בטיפול העצמעות תחזור אליך ותהי עצמעית הרבה הרבה יותר מאשר שהית לפני הטיפול.אצלי תלות התחלפה לחיבה וכבוד וזה שינה לי את כל היחסים עם האנשים.מה שנישאר מהתלות בלבי אני אוהבת מאוד מאוד,אפילו אם עדיין קצט קשה לי להפרד לזמן מה עם אנשים שאני אוהבת.לא יודעת אם הצלחתי לעודד אותך קצת.ניסיתי.יהיה טוב.אחד המרצים שלי אהב להגיד שהזמן עושה את שלו אם אנחנו עושים את שלנו.הרבה כח ובהצלחה.שבת שלום לכולם!!!

שלום רוני, לאחר שעבדתם בטיפול על נושאים חשובים ובוערים בהם את חשה התקדמות, הגעתם לנושא משמעותי לא פחות - תחושת התלות שלך במטפל, והאופן בו היא קשורה ליחסים אחרים שאת מקיימת. במקום להתייחס לכך בתור עדות למשהו פרדוקסלי בהתקדמות שלך, נסי להתייחס לזה כעוד נושא בטיפול - משהו להתבונן בו, לחקור אותו, ללמוד ממנו על הקשרים נוספים. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום לכם, אני רוצה אולי לשמוע חוות דעת שונות כי אני טוחנת את הבעיה עם עצמי כבר הרבה מאד זמן, אני בת 34 ואין לי בן זוג, מה זה אין לי אני לא מצליחה לגרום לבחור לרצות לראות אותי אחרי 3 פגישות גג, ויצאתי בזמן האחרון להמון דייטים והגעתי למצב שפשוט ממש כבר לא מעניין אותי, אני חושבת שבגדול אני רוצה להיות בזוגיות ואני יודעת בוודאות שאני רוצה להיות אמא, אני נמצאת בטיפול כבר שנים, ועד עתה עבדנו על עיניינם קצת יותר דחופים, הפסיכולוגית שלי בטוחה כל הזמן שאני עוד אכיר בגלל כל התכונות שיש בי ועל היכולת שלי לאינטימיות, זה די מתשכל אותי כי עברנו באמת דרך ארוכה והיא בד"כ יודעת מה היא מדברת אבל בעניין הבנים פשוט אין שינוי, אני יודעת גם שיש בי המון מטען על קשרים שהיו לי בעבר ואני היום מבינה כמה הקשרים האלה היו לא טובים בשבילי, השאלה שלי היא בעצם כזאת, אולי זה יישמע טיפשי אבל איך ומתי ומה עליי לעשות ליהיות פתאום הבחורה האטרקטיבית האמיתית שאני ושהאישיות שלי תמשוך אליי אנשים, שירצו להיות איתי, במקום העבודה ועם חברות ומשפחה יש לציין שיש שינוי מדהים בין מי שהייתי למי שאני היום פשוט יש את ההרגשה כאילו לעולם לא יהיה קשר זוגי, איך לעזאזל מצליחים להיכנס לקשר????? יש איזה סדנא? ספר הדרכה? אני רוצה להיות מחוזרת שאיזה בן יביט בי ויחליט ש"אותה אני רוצה להכיר" את כל השאר אני יעשה, רק איך מגיעים למצב הזה???? יש לציין גם שאני נראית בסדר גמור, לא דוגמנית אבל בהחלט נאה ומטופחת ומותק של בחורה. תודה על עצותיכם שירלי

קצת קשה לענות על שאלה כזאת בלי להכיר אותך ובלי לדעת משהו על ההיסטוריה של הקשרים שלך. מה בעצם קורה בקשרים שמתחילים ומסתיימים כל כך מהר? האם הבחור נסוג ולא מעוניין? לצאת להרבה דייטים בתקופה קצרה זה מאוד שוחק ומאבדים בעצם את הכיף של להכיר. זה הופך למין מרתון של פגישות וציפיה לדייט הבא. מרוב עצים לא רואים את היער , כלומר מרוב בחורים קשה להחליט במי ובמה לבחור. תפקידה של הפסיכולוגית לעודד אותך ולתת לך את ההרגשה הטובה שיש בך תכונות טובות ואת יכולה להיות בזוגיות מוצלחת, אבל זה לא מספיק. האם את יודעת מה את "משדרת" כלפי חוץ לבחורים שאיתם את נפגשת ? כלומר איך את נראית בעיניהם? אני יודע שבדברים הבאים אין משום נחמה , אבל יש הרבה מאוד בנות מוצלחות, חכמות, יפות ואינטליגנטיות שלא מוצאות בן זוג מכל מיני סיבות , ולא בגלל שמשהו פסול בהן. במקרים מסוימים מציעים למטופלים ללכת לסדנא ליחסי אנוש. בסדנא כזו יש אינטראקציה בין המשתתפים שמגיבים אחד לדברי השני וכך ניתן להבין איך את נראית בעיני הסובבים אותך. אין לי מושג אם סדנא כזו תעזור לך ואין לי בעצם איזה עיצה חכמה לתת לך שתעזור לך למצוא בן זוג אבל אני מאחל לך הצלחה, תמשיכי לחפש ומאוד מקווה שתמצאי את האחד המיוחד שמתאים לך.

אתה צודק בכל מה שאמרת, אני באמת מרגישה שאני עושה כל שביכולתי, לפחות עד עכשיו כי כרגע ממש לא בא לי להכיר אף אחד "נשרפתי" כבר אחרי 25 בחורים שונים השנה, לפעמים זה היה חוסר עניין הדדי, כי מה לעשות לא עם כולם אני אמצא שפה משותפת, היו אולי 3 בחורים שממש רציתי והם נעלמו אחרי 3-4 פגישות, אני גם עובדת על עצמי לא לפתח ציפיות ולא לשדר את זה, הפסיכולוגית כן מצליחה להעביר לי כמה יש בי, ואני כבר בעצמי בטוחה במה שיש לי להציע, אני פשוט כל כך מתוסכלת מהעניין שאני לא מחוזרת! אני מרגישה שאתן כ"כ הרבה למישהו מתאים וראוי אבל איש לא מוכן לעשות שום צעד לקבל ממני וזה ממש מתסכל, כמעט לכולם בעולם יש מישהו שרוצה להיות איתם, ואני לא אגיד "רק לי אין" אלא "גם אני רוצה!!" אני הרי לא שונה מאף אחד! כאילו יש איזה קסם סביב אנשים שגורם לאנשים אחרים לחזר אחריהם, אני יודעת שיש בי הכל את כל התכונות לקשר מוצלח, אני רוצה את האבק הקסום הזה שיגרום לאנשים לרצות אותי ואז אני כבר אסתדר כי הרי יש בי כל התכונות לזוגיות מוצלחת! אבל תודה רבה לך על התיחסותך, חשבתי גם על רעיון הסדנא, נראה שוב תודה לך שירלי

שירלי יקרה, את מתארת בצורה כל-כך בהירה ונוגעת את הרצון שלך שמשהו טוב כבר יקרה... "אבק הכוכבים" שכתבת עליו, אותו דבר עמום ומסתורי שמאפשר לאנשים מסוימים "למשוך" אליהם אהבה, קשור קרוב לוודאי למידת החיבה והקבלה העצמית. אני מתכוונת לכך, שכאשר אנחנו נינוחים עם עצמנו (כפי שאת בוודאי מרגישה כעת עם חברות ומשפחה), אנחנו מצליחים להקרין החוצה משהו אותנטי וחם ומקסים... כך שאת בהחלט בדרך הנכונה, כאשר את עובדת עם הפסיכולוגית שלך על מתן הכרה לתכונות והמאפיינים הטובים שלך. מעבר לעבודה הפרטנית, אני מאוד מסכימה עם שאול בנוגע לתועלת שאפשר להפיק מסדנה ליחסים בין-אישיים. זו הזדמנות מצויינת ללמוד על עצמנו בהקשר הבין-אישי והחברתי, ולהכיר אנשים נוספים שמתלבטים בשאלות של קשר. המון הצלחה, ואל תשכחי לעדכן אותנו מפעם לפעם, אורנה ראובן-מגריל

שלום לך את ודאי זוכרת אותי. עבר יותר מחודש. מצבי חמור עדיין. אין לי ולו חבר אחד באונ'. יש לי ידידים וידידות שלום שלום אבל אני ממש חש בלחץ שההפסקה מתקרבת. זה גורם לי לסבול בלימודים. החומר מעניין דווקא. לא נלאה שוב בפרטים. חזרתי לפסיכולוג שלי ואין לו תשובה. הוא אומר שאני לא סובל מחרדה חברתית אלא להפך אני סובל מצורך מוגבר לאנשים. אני באמת ובתמים אדם חברותי ואני חושב שהפתרונות הם: 1.לעזוב האוניברסיטה ולעבור לאותה פקולטה באחרת-מסיימים סמסטר עוד מעט ואין התפתחויות. 2. לעבוד על עצמי מבחינה פנימית-על הצורך לחוש נאהב וכו'- אני חושש שזה פשוט בלתי אפשרי. אני לא יודע איך להסביר את זה לאנשים "נורמלים" אני חש שאם אני לא יהיה במגע עם אנשים אני אשתגע. אני לא יכול לשבת בצד. זה מחרפן אותי. יש לציין שאם אני כן הבעיה הזאת לא התחילה היום. אני לא יודע מה לעשות. הפסיכולוג כאלו מנסה לשנות את מי שאני ולהפוך אותי ל"מה אכפת לך תתעלם תקרא ספר בהפסקות ותבלה עם חברייך אחה"ץ" אני לא מסוגל!! גם בגלל ההשפלה -אני בטוח שכולם רואים את הבדידות שלי ולא מעניין אותי שהפסיכולוג אומר שאני מדמיין. אני בולט בשטח תאמיני לי. אני כבר לא יודע לאן לפנות. אני ממש מדוכא. ועוד לא דיברנו על בעיות אחרות שיש לי. אני ממש הפכתי לאדם מריר, אני מדכא את אימי שסובלת מסרטן-מוציא עליה את תסכוליי, אין לי לאן לפנות, לא מאמין לאף אחד אבל אני יודע שאני חייב עזרה. אני חייב פסיכולוג ברמה שיסבול אותי על שאחד מול אחד אני נחמד . וכל יום זה נמשך ואני לא עושה כלום. בעצם אני שואל: לעזוב תפסיכולוג ואם כן לאן?? כבר היתי אצל שתיים ופשוט נמאס לי מה הניתוח שלך ככה בגדול לגבי מה שאני עובר?

היי, רציתי לומר לך שאתה כל פעם מפספס את ליאת...(גם ההודעה הקודמת שרשמת פיספסת אותה קצת...) ליאת כאן בימים ב', ג', ד' אגב,היא לא דר'

שלום אני, אכן, ליאת מנדלבאום תשיב כאן בימים ב-ד. בינתיים, אני רוצה להעיר שהעבודה הפנימית שכתבת עליה ("על הצורך לחוש נאהב וכו') היא עבודה ממושכת ומעמיקה, שפעמים רבות נמשכת לכל אורך חיינו (זה לא אומר שנמצאים בטיפול לכל אורך החיים...). אז קח הרבה אוויר! בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

היי, מזדהה מאד אם מה שכתבת לגבי הפחד שיראו את הבדידות שלך. אני נשואה ואמא לילדים ויש לי חברות קרובות אך בכל מפגש חברתי עם הרבה אנשים אני מרגישה אאוטסיידרית. גם אותי מעסיקה השאלה אם רואים את הבדידות שלי (לא חושבת שיש סיבה לדאגה ,שמתי לב שאנשים בדרך כלל רואים בעיקר את עצמם). מדי פעם מעירים לי על כך שאני יושבת לבד , או שאומרים לי שאני נראית עייפה (למרות שאני לא), וכל הערות האלה נותנות תחושה מאד לא טובה. העצה היחידה שקיבלתי פעם מחברה היתה ללכת לטיפול בקבוצה. אני מניחה שבטיפול קבוצתי אפשר ללמוד על התגובות שלנו לאחרים, ואיך אחרים רואים אותנו, ולחזק את יכולת יצירת הקשר עם אחרים. במקביל אולי כדאי להשאר בטיפול האישי עם הפסיכולוג על מנת להבין מאיפה נובע מעיין חוסר הבטחון. אני טרם עשיתי זאת אולי בהמשך. בינתיים כל טוב

לצוות היקר שלום ברצוני להפנות אליכם שאלה שאני לא מבקש עליה אכבחון מדויק, אך לפחות ניסיון לאבחן. אני בן 25 סובל מאז שאני מכיר את עצמי מOCD ברמה נמוכה (אני לא מטופל ואני מסתדר עם זה ) בנוסף לכך בשנים האחרונות אני סובל מאיזשהו דכאון-דיסתימה וקשיים בריכוז ובחשיבה מעמיקה, שעל תופעות אלו לא קיבלתי אבחון מדויק מאף פסכיאטר מתוך 3 שביקרתי אצלם, ואף התרופות לא השפיעו עלי. מה שנוסף בשנים האחרונות והחמיר עם הזמן - אני כל הזמן משתמש בדמיון בכדי לחוש דברים או להבין דברים יותר טוב, או לשחזר מקרים שהיו. למשל אם אני צריך לדעת משהו חשוב שאדם אמר לי לפני כמה חודשים ואני לא זוכר במדויק מה, ואני מתלבט בין שתי אפשרויות, אני אדמיין את אותו אדם אומר לי את האפשרות שבה אני רוצה יותר להאמין וכך אני בא לתחושה טובה יותר. ובכלל בכדי להבין כל מיני דברים, אני לעיתים קרובות מנסה לדמיין את ההתרחשות שלהם פיזית, וכך לחוש יותר את ההבנה. אודה לכם מאוד מאוד, אם תתיחסו בצורה ישירה לגורמים האפשריים בשימוש המוגזם והמוזר, בדמיון.

שלום איציק, המאמץ לשחזר בחשיבה אירוע מסוים, על-מנת להיות בטוח מה קרה, אופייני לקומפולסיות של בדיקה. לאור זאת, אולי כדאי לטפל ב- OCD, למרות רמתו הנמוכה? בברכה, אורנה ראובן-מגריל

תודה רבה על תשובתך המהירה. אני בהחלט מקבל ומבין אותה, אבל הענין שזה לא רק בניסיון לבדוק מה קרה, אלא בכלל שימוש בדמיון ע"מ להגיע לסיפוק כאילו כך קרה. כמו שבסרט או בספר דמיוני אדם נהנה כאשר הוא חווה ריגושים למרות שהוא יודע בסתר ליבו שלא מדובר בהתרחשות אמיתית. אך סרט או ספר זהו דבר בריא, אך מה קורה במקרה שאני משתמש בחוש הדימיון ככלי לחוות תחושות למרות שאני יודע שהם לא התרחשו, אלא רק לספק את הדחף בדמיון ב"כאילו". לדוגמא אם כמעט אפסיד אוטובוס לאירוע חשוב, למרות שלא הפסדתי, אני מסוגל לקבל דחף לדמיין עצמי מפסיד את האוטובוס וההשלכות של זה. האם זה גם יכול ליהיות חלק מה- OCD??? תודה רבה

רע. רע. רע. אני מרגישה כל כך רע. כואב לי ובא לי לצרוח אבל אסור. צריכה להיות בשקט ולהתנהג כאילו הכל בסדר. צריכה שמישהו ישמע אותי אבל הפסיכולוגית נוסעת לחודש. שוב פעם היא נוסעת ושוב פעם אני נשארת לבד. כבר שלושה שבועות מרגישה שצריכה להיות בסדר כדי שהיא תסע בתחושה טובה ולא תדאג. אבל רע. כל כך רע כרגע... הרבה שינויים ואני הולכת לאיבוד. צריכה להרשם ללימודים לשנה הבאה הכל חדש לי וזר. אחותי מתגייסת החודש. הילדה האחרונה שיוצאת מהבית וזה מפחיד. אני לבד. כל כך לבד. היא תכף נוסעת ואני לא מצליחה להגיד לה שאני צריכה אותה. שונאת את הצרכים שלי שונאת את עצמי כשאני צריכה. רוצה להסתדר לבד ולחיות לבד ולא להצטרך כלום. אין לי אוויר לנשימה. ילדה קטנה בגוף גדול. לא כותבת בדרך כלל ברשת אבל עכשיו כבר לא יכולה. כואב מיידי ורע.

שלום רשת, באמת אפשר להרגיש כל-כך נטושים... את מתארת את המאמץ שלך להיראות בסדר, כדי שהפסיכולוגית שלך תוכל לנסוע בהרגשה טובה. זה מאוד נחמד מצידך, אבל אני חושבת שחשוב מזה שהפסיכולוגית שלך תדע מהי התחושה האותנטית שלך, ואז תוכלו לטפל בזה. דברי איתה על חילוף התפקידים שנוצר, בו את דואגת לרווחתה הנפשית במקום להפך. אני בטוחה שתמצאי מגוון דברים חשובים ומעניינים ללמוד על עצמך, ועל היחסים שאת מקיימת עם אנשים משמעותיים בחייך. חזקי ואמצי בתקופת הנסיעה, ואל תשכחי שאנחנו כאן בשבילך, אורנה ראובן-מגריל

היי אורנה, תודה רבה על המילים שכתבת. אכן, חילופי תפקידים, חלק מסיפור חיי... (ואפילו לא שמתי לב שזה קורה גם כאן). ביום ראשון אולי אפגוש אותה לפני הנסיעה (אין לי מושג אם יש לנו פגישה או אין, לא הבנתי כלום בסוף). ואם כן- אנסה להגיד לה על זה כמה מילים. זה קשה לי. תודה על זה שאתם כאן, בטח עוד תפגשו אותי כותבת החודש. רשת

הי, אני נמצאת באחת התקופות הקשות בחיי, אני חייבת עזרה מפסיכולוג, איש מקצוע, אני יודעת כמה זה יקר ואין לי אפשרות לממן לעצמי פסיכולוג, האם יש דרך לגשת לפסיכולוג דרך קופ"ח מכבי? במחיר שונה? והאם אלו פסיכולוגיים מקצועיים? חייבת עזרה דחוף, אני כבר לא יכולה יותר לשמור בבטן.. תודה רבה....

שלום שרון, בהחלט ניתן לקבל טיפול פסיכולוגי מצויין דרך קופות החולים. פני למוקד של קופת החולים שלך כדי לקבל אינפורמציה מדוייקת. בנוסף, אני ממליצה לבדוק את האפשרות לקבל טיפול במסגרת מרפאות ציבוריות, ומצרפת את הכתובת הבאה: http://www.traumaweb.org/mirpaot.doc בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

תודה רבה...

שלום רב למומחים היקרים! אני בחורה בת 23 ועדיין לא מצאתי את עצמי אם זה לגבי לימודים ואם זה לגבי תחום שאני רוצה לעסוק בו וזה אחרי שלוש שנים של לימודי מדעי ההתנהגות ועיצוב פנים פתאום מרגישה שאני מאוד מתחברת לתחום של נטורופטיה וקוסמטיקה רפואית עכשיו יש לי מס נקודות שאני רוצה לשמוע את חוות דעתכם ראשית כל הסובבים אותי משרים עליי תחושה של אחת לא הלטית ושלא יודעת מה היא רוצה מעצמה שנית האם ללכת אחרי הלב כי בלימודים האלו אין בדיוק תואר מה ללכת נגד כל הנורמות המוקבלות בחברתנו?? מה אתם חושבים אני די איבדתי את עצמי ומרגישה שהלכתי קצת לאיבוד אני די מיואשת תודה מראש!!!!

שלום אביב, בחירת מקצוע היא חלק מתהליך עיצוב הזהות שלנו, ולכן היא יכולה להיות מאוד מורכבת. אישית, אני חושבת שזה בסדר גמור לשנות את הבחירה, גם אם זה מנוגד לדעת סביבתך הקרובה. בסופו של דבר, מדובר במקצוע ובזהות שלך, לא של הסובבים אותך... עם זאת, אני חושבת שאת הבחירה המקצועית הבאה כדאי לעשות בצורה מושכלת. מומלץ לאסוף אינפורמציה על המקצועות שמעניינים אותך, לקרוא על נושאים רלוונטיים, לשוחח עם אנשי מקצוע בתחום, לבחון מספר תוכניות לימודים לפני שמחליטים וכיוצ"ב. בנוסף, כדאי לדעת שפגישות ייעוץ עם פסיכולוג תעסוקתי, יכולות לתרום מאוד לקבלת החלטה מיטבית. המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל

שלום לכולם, יש לנו ילדה בת שנתיים וארבעה חודשים. כבר כמה שבועות (חודשיים- שלושה) שהיא משחקת ומדברת עם שתי חברות דמיוניות. אני ובעלי מגדלים אותה בבית והיא לא הולכת לגן ילדים. האם זאת הדרך שלה לאותת לנו שהיא צריכה גן? בכלל זה נראה לנו מאוד מוקדם לדמיין חברים בגילה. זה נורמלי? תודה רבה מראש, איריס.

"יש לי ידיד ושמו טינטן והוא קטן קטון קטן" בגיל כזה זה מעיד על דמיון מפותח.

בגיל שנתיים לא נראה לי שחברים דמיוניים זה עניין בעייתי. זה קורה להרבה ילדים וחולף עם הזמן. בלי קשר לכך, עדיף לדעתי שתלך לגן ותהיה בחברת ילדים. אינני יודע מה השיקולים שלכם בלהשאיר אותה בבית , אבל לקראת השנה הבאה כדאי שתחשבו על גן ילדים.

שלום איריס, בדומה לתגובות שקבלת, אין צורך לדאוג בנוגע לדמיון המפותח, ואין כל בעיה עם כניסה לגן בגיל 3. תמשיכו להנות מבתכם היצירתית, אורנה ראובן-מגריל

כן לצערי השלמתי עם העובדה הזאת די מזמן.. זה התחיל עוד בכיתה י' ונמשך יום לפני הצבא שידידה שלי פחדה שאני אתאבד ושלחה אליי גדוד שוטרים. וזה לא קרה בגלל הצבא, לא חששתי מזה והיה לי בסדר שם. עכשיו אני אחרי צבא, 6 שנים ואני לא זוכר מתי הייתי מאושר באמת. אני עצוב וחושב הרבה פעמים על מוות ולא מבין למה באמת אני כאן ואני לא אעשה כלום כדי לא לפגע באנשים קרובים.יש הרבה סיבות לזה אבל למה להיכנס..השאלה היא כזאת!! אתם הולכים להעץ לי כולם ללכת לפסיכולוג, אני לא מוכן לזה ולא מוכן לקחת כדורים..מסיבה פשוטה שאני לא מאמין בזה ולא אני לא מוכן לנסות משהו שאני לא מאמין בו אפילו קצת. האם אאפשר איך שהוא מדעית לבדוק ת'מוח..לבדוק מה קורה שם? שאני אדע שאולי זה גנים או משהו שנהרס כשנפלתי מאופניים (סתם דוגמא).

שלום לאנונימי, אני חושבת שאין שום דבר לא נורמלי בעצב ותחושות דיכאון. זה עצוב, זה כואב, אבל זה נורמלי ואנושי. לידיעתך, דיכאון הוא דווקא מצב שנחקר רבות. יש מספר סיבות אפשריות לדיכאון (על נפילה מאופניים לא שמעתי כסיבה לדיכאון, אבל אולי עוד יכתבו על זה משהו... ) * גורמים גנטיים - נמצא שילדים להורים דכאוניים סובלים גם הם מדיכאון בסבירות גבוהה יותר מילדים להורים ללא דיכאון. אז כן, יש כאן מרכיב גנטי. * גורמים ביולוגיים - העובדה שתרופות מסייעות במידה רבה בשיכוך מצב הרוח הדכאוני, יכולה להעיד על מעורבות של מנגנונים וחומרים ביולוגיים (סרוטונין נמצא קשור בדיכאון, אך לא רק הוא). * גורמים פסיכולוגיים - דיכאון נמצא קשור בנסיבות חיים קשות כגון אובדן, אסון, גירושין, התעללות, וכו'. * גורמים אנטומיים - הפתעה! הפתעה! יש חוקרים שמצאו כי פעילות יתר של האונות הימניות-קדמיות של המוח גורמת לדיכאון. גם נזק מוחי לאונה השמאלית יכול לגרום לדיכאון בסבירות גבוהה יותר מאשר נזק לאונה הימנית (אולי בכל זאת הנפילה מהאופניים אשמה בכל). אני שמחה לבשר לך, אם כך, שלא תמיד מה שאין אנו יודעים אינו קיים באמת. יש הרבה מאד ידע בתחום הדיכאון, והרבה מאד ידע איך לטפל בו. בכל מקרה, זכותך לא להאמין, והבחירה להמשיך לסבול היא בחירה לגיטימית. ליל מנוחה, שקט ושלווה ליאת

שלום, אני חושבת שאתה מכשיל את עצמך. אתה מתמודד עם תחושות לא נעימות, דיכאון ומלנכוליה ובכ"ז שולל טיפול תרופתי או פסיכולוגי באמתלה של "לא מאמין בזה". אני חושבת שזה הסבר מאוד שטחי ולא בוגר, עיקשות ונוקשות וחוסר פתיחות משוועת. אם אתה מסתייג מה"קונבנציונאלי" אני ממליצה לך לקרוא את הספר "ללא פרוייד, ללא פרוזק" שנכתב ע"י פסיכיאטר ומציע פתרונות חדישים, טבעיים ומעניינים מאוד. אני מקווה בשבילך שיגיע יום ותרצה באמת להיות מאושר, או לנקוט בצעדים שיגרמו לזה להתקיים. צריך לקחת יוזמה וקצת אומץ לנסות משהו אחר. בהצלחה, מאחת שלא מוכנה לוותר לעצמה ורוצה להרגיש טוב ולחוות הנאה בחיים.

היי ליאת, אני קוראת כאן בפורום שהרבה אנשים (אולי לא כ"כ הרבה) מספרים שהטיפול בעצם לא עוזר להם, האמנם?

ערב טוב, איני מתרשמת כמוך. לתחושתי, רוב האנשים כאן מדווחים דווקא אחרת. הכל בעיני המתבונן :-) חשוב לזכור שפסיכותראפיה אינה תרופת קסם, וככל טיפול אחר, היא לא עוזרת לכולם באותה מידה. מה שיפה במיוחד בטיפול הפסיכולוגי, אלה ההפתעות שהוא טומן בחובו. לפעמים אנו מגיעים לטיפול בגלל סיבה כלשהי, ומשיגים את השיפור דווקא איפה שלא התכוונו. יש לזכור עוד, שלא תמיד השפעותיו הממשיות של הטיפול מזהירות בבוקר המחרת. ברוב המקרים זהו תהליך ממושך ואיטי. לצערי, לא לכולם טיפול אכן עוזר. לילה טוב ליאת

אני מניחה שזה בעייתי לחסרי סבלנות כמוני... לילה טוב

באילו מצבים/סוגי הפרעות/נסיבות יש לשער שהטיפול אכן אינו יעיל ואינו עוזר? לאחר תקופה של כמה זמן ניתן לחזות שאין שיפור בטיפול פסיכולוגי ולהרים ידיים בהשלמה?

שלום רב, האם יש מטפל שאתם יכולים להמליץ עליו למבוגר בן 24 עם חשד לאספרגר (לא למטרת אבחון) באזור ירושלים? תודה מראש

אריק, אני מקווה שתיבת הדואר שצרפת פעילה, ומזמינה את חברי הפורום לעזור בהמלצות למייל האישי. בהצלחה ליאת

שלום יש לי ילד בן 4 ושלושה חודשים. מאז ומתמיד היו לו קשיי הסתגלות לאנשים ומקומות חדשים. הרבה רעש והרבה אנשים מציפים אותו והוא באופן כללי חש הכי הרבה בטחון בבית. מאוד מאוד אוהב את הבית ולא אוהב לצאת. ביישן ומופנם. תמיד הוא לא כ"כ אהב ללכת לגן והיה לו קשה להסתגל. מתחילת השנה היה כל בוקר מעט בוכה אבל מתרגל במהלך היום. בשבועיים האחרונים המצב החמיר מאוד. הוא מתחיל את הבוקר בגן בבכי ומסיים בבכי. אומר שהילדים מציקים לו (לטענת הגננת זה לא נכון) ושלא טוב לו והוא רוצה רק להשאר בבית. גם בשכונה אין לו הרבה חברים והוא משחק יותר עם החברים של הבת שגדולה בשנה. ביומיים האחרונים הוא לא הסכים בשום אופן ללכת לגן וצרח כשביקשתי ממנו להתלבש. לפני יומיים נאלצתי להשאירו בבית ואתמול, פשוט הגעתי איתו לגן וחשבתי שאשאר איתו קצת עד שירגיש יותר טוב אבל הוא סירב לאפשר לי ללכת ופרץ בבכי כשהסברתי שאלך. יצא שנשארתי איתו כמעט עד הסוף ושבנו יחד הביתה. היום בבוקר הוא גם סירב ללכת והלכנו יחד. הגננת לא חושבת שזה רעיון טוב שאבוא אבל גם אין לה פתרון. הוא יכול לבכות כל היום בלי הפסקה. אין משהו ספציפי שקרה לו בגן ואף ילד לא ממש מציק לו יותר מלילד אחר. פשוט קשה לו מאוד להסתגל. מה אני עושה? האם זה נכון לבוא לגן? כמה זמן? מה לעשות? אנא עזרו לי אני חסרת אונים.

ערב טוב נויה, המצב קשה אך לא אבוד :-) ילדים רגישים וחרדתיים מציבים בפנינו אתגר לא פשוט. הם זקוקים ליותר זמן הסתגלות, והם נוטים לחשוש גם בסיטואציות עליזות ורעשניות שילדים אחרים דווקא מחבבים. היכרתי לא מעט ילדים חביבים ונבונים, שהיו אחוזי אימה בהצגות ילדים, במסיבות יומולדת (ליצנים ומפעילים צווחניים היו חורצים את גורל האירוע סופית), בקניונים ואפילו בחנות נעליים. אוכל לספר לך שעבודת המחקר שלי (תזה) עסקה בין השאר בקשר שבין רגישות לרעשים לבין הימנעות וחרדה חברתית. ילדים שסובלים מרעש חזק מדי, יעדיפו סביבות משחק רגועות ושקטות יותר, ויש לנסות ולכבד זאת. עם זאת, גם ילדים ביישנים ושקטים אמורים להסתגל בסופו של דבר למסגרת החינוכית הרגילה, ויש לסייע להם בכך. יש לי הרגשה שאצלכם החרדה של הילד קיבלה נפח וחשיבות מיוחדת, הרבה מעבר למימדים הממשיים שלה. בתבונתו הרבה ילדך למד שבאמצעות החרדה והבכי הוא מפעיל אותך כרצונו, עד כדי אבסורד. את משאירה אותו בבית בגלל שצרח, ולמחרת נשארת איתו יום שלם בגן, ובכך יוצרת סטנדרט חדש: "אם אני אבכה מספיק חזק, אקבל יום חופש, או אקבל את אמא איתי ליום שלם!". את עצמך אומרת שאין בגן שום דבר שמצדיק התנהגות כזו. זוהי נקודה חשובה ביותר, שעליך לשנן לעצמך שוב ושוב. הילדים מאד חשים אותנו, וכשאנחנו משוכנעים שהכל בסדר, משהו מזה עובר גם אליהם. ברגע שאת מצטרפת לחרדה שלו, את מאבדת מכוחך להוות גורם מרגיע. לפיכך, עצתי לך, לשוחח עם הילד, ולאמר לו שממחר, הוא יצטרך ללכת לגן גם אם קשה לו. את יכולה להיות אמפתית לקושי שלו, ולהגיד משהו על כך ("אני יודעת שקשה לך, זה באמת לא פשוט להיפרד ממני. אבל אני סומכת עליך שתתגבר. אתה ילד חזק וחכם. אני אבוא לקחת אותך בצהריים, ואז נוכל לעשות כייף ביחד"). אין לי ספק שתגיע מחאה קולנית, אבל כדאי מאד להישאר רגועה גם מול הבכי. אפשר להחליט עם הגננת על טלפון אחד באמצע היום, בו תוכלי לשוחח איתו (כשאת זו שמתקשרת). כדאי לומר גם לגננת שאת סומכת עליה, ומבקשת ממנה לעזור לכם בפרידה. יתכן שהיא חשה בספקות שלך, המקשים גם עליה. הימנעי מרחמים על הילד, שכן הוא הולך למקום טוב ונעים, שמיטיב איתו. ילד שמרחמים עליו באמת מרגיש מסכן. ילד שסומכים עליו, באמת מרגיש כשיר ומתמודד. אני מחזקת אותך לפעול ברוח זו, ומזמינה אותך לעדכן אותנו בהמשך. תוכלי כמובן לקבל ייעוץ נוסף בקו להורה, טל: 03-6406888 בימי ראשון או רביעי בין תשע לשלוש. (אני עצמי אהיה שם ביום ראשון הקרוב). בהצלחה ליאת

שלום! כבר כמה שנים אני סובלת מאכילה כפייתית. והעלתי במשקל בצורה משמעותית. ניסיתי אין ספור פעמים להתחיל דיאטה אך אני לא מצליחה. מחזיקה מעמד יום יומיים ונשברת. כמובן שזה נורא משפיע על מצב רוחי ותפקודי בכלל. בעבר תמיד היתי בעלת כוח רצון חזק כבר ירדתי במשקל יותר מ20 קילו ושמרתי על עצמי. אני גם מבינה שזה לא העניין למצוא דיאטה נכונה זה לא העניין.פשוט היום אני לא מצליחה לעמוד מול שום פיתוי, אני קראתי המון בנושא, אני בעצמי מבינה הרבה בפסיכולוגיה ובתהליכים שקורים לי. אך למרות הכל אני לא מצליחה להפסיק - יש לי כל הסיבות הטובות והחשובות לרדת במשקל, אני בעצמי לא מקבלת את עצמי ככה ולא מוכנה לוותר ולהשלים עם איך שאני נראית היום כי זו לא אני האמיתית. איך למצוא את הכוח וסוף סוף לקבל החלטה סופית? כי אם לא אעשה זאת בקרוב אני יכולה לאבד את כל מה שיש לי - אהבה גדולה, את עצמי ואת הרצון לחיות. מה אני יכולה לומר לעצמי? ואין טעם להמליץ על טיפול כי אני מטופלת אך זה לא עוזר לי. מה אני צריכה לעשות כדי להציל את עצמי ולהוציא את עצמי מהבוץ שסוחב אותי פנימה ויותר גרוע מהדכאון הקשה שאני מתחילה לפתח? עזרו לי בבקשה!!!

רינה יקרה, הבנה טובה בפסיכולוגיה, אין בה די - כך מסתבר - כדי להוציא את עצמנו מהבוץ. גם פסיכולוגים דגולים הולכים לטיפול ונעזרים בגורם חיצוני כדי לפתור את מצוקותיהם. אכילה כפייתית אכן מצריכה יותר מדיאטה כזו או אחרת. מדובר במצב רחב ומורכב, המחייב מעורבות משולבת של גורמי בריאות הנפש (פסיכולוג או פסיכיאטר) יחד עם אנשים שמומחיותם תזונה נכונה (תזונאית או דיאטנית). ההחלטה שכה קשה לך לקבל, היא ההחלטה להיעזר בצורה מקיפה ואחראית ע"י גורמים טיפוליים מקצועיים. זו לא ההחלטה היחידה. לא מספיק 'רק' להיות בטיפול ולהכריז שהוא לא עוזר. להיות מטופל זו אמנות כמעט כמו לטפל. מטופל צריך לדעת להתמסר, להתגייס, לשתף פעולה, לשפר עמדות לאחור, ליפול ולקום, ובעיקר - לשמוח בכל הישג, גם אם הוא נראה קטן ממה שציפיתי. נדמה לי שאני מצליחה לשמוע בדברייך סוג של נחישות לא לוותר. נפילה לדיכאון היא סוג של פריווילגיה שלא כדאי להרשות לעצמך כרגע. נסי להיעזר (תרופות לתקופה מוגבלת עשויות לסייע) בכל מה שעומד לרשותך, ודווחי לנו אם תהיה התקדמות. אנחנו, מכאן, מחזיקים לך אצבעות ליאת

היי רינה, גם אני כמוך מגדירה עצמי כאכלנית כפייתית. גם אינ כמוך נמצאת בטיפול. גם אני כמוך מבינה את הנושא שנקרא אכילה רגשית, קראתי המון המון חומר בנושא, דברתי עליו במהלך שנה וחצי בטיפול-ונאדה, כלום!!! להפיך, מאז הטיפול רק עליתי ועליתי והגעתי למשקל שיא של עצמי. ההשמנה מאז הטיפול הגיעה דווקא מתוך ההבנה שהאובססיה שלי באוכל אינו קשור כלל לדימוי גוף ולדייאטות (ואני תמיד קישרתי את העיסוק האוכל בגורמים אלו), מה שנתן לי לגיטמציה לאכול עוד ועוד, כי הרי -היי, אני מתעסקת באוכל לא בגלל שאני שמנה, אז למה לא לאכול עוד?? הרי כבר לא אוכל לעשות כלום כדי לשנות את המצב?! לשמחתי היום אני יכולה לכתוב לך מתוך מקום הרבה הרבה יותר בריא. מתוך מקום שממלא את הרעב הנפשי. לאחרונה עזבתי את בית הורי ובתוך חודש וחצי ירדתי 8 קילו-לא כי אין לי אוכל בבית, לא כי אני בדיכאון, לא כי אני בדיאטה-להפיך, בפעם הראשונה אני אוכלת מה שבא לא בלי להתעסק בזה יותר מידי. פשוט הצלחתי לצאת מהמקום שפער בי את החוסר ולכן אין לי צורך עוד למלא באוכל. זה לא מטה של קסם ולטיפול הייתה המון השפעה בעניין. אני לא יודעת מהו החור שאותו את מנסה למלא אבל אני מניחה שהעיצה הכי חכמה שאני יכולה לנסות להעניק לך זה לנסות למלא את המקום החסר. כמובן שקל להגיד והרבה הרבה יותר קשה לעשות, אני עצמי נרפאתי אולי רק ב-50 אחוז אבל אני בדרך... מאחלת לך המון הצלחה ואל תוותרי על עצמך...

הי רציתי לשאול, האם זה חשוב שהמטפל והמטופל יהיו מאותו המין? תודה

שלום בנצ'י, מטופל יכול להפיק תועלת רבה ממטפל גבר או מטפלת אישה. כמובן שמינו של המטפל (והמטופל) עשוי לצבוע את טיב האינטראקציה בצבעים הייחודיים לה, לטובת התהליך הטיפולי. במקרים מסוימים מאד, קיימת עדיפות למטפל ממין מסוים (מצב כזה מתברר בדר"כ בפגישה הראשונה או השניה), ובדר"כ המטפל עצמו ער לכך, ויוכל לכוון לדמות המתאימה בהתאם לצורך. בברכה ליאת

בנצ'י שלום רב, זוהי אחת השאלות הקלסיות והשכיחות בסוגיית ה"מטפל המומלץ", בטרם טיפול. עם זאת, אין זה מפחית מחשיבותה ורצינותה. הרשה נא לי להוסיף עוד דבר שניים, לדבריה הטובים של ליאת. בעיקרון, אין זה משנה קרדינאלית אם הולכים למטפל או מטפלת. תהליך טיפולי תלוי בראש וראשונה בקשר הטיפולי המתרקם בין שניים: בכימיה האישית-טיפולית ה"מתבשלת" ביניהם, וזה יכול להיות עם זה ועם זו. יתר על כן, בכל אדם, בכל מטפל/ת, כך מלמדנו מר יונג, יש את החלקים הנשיים והגבריים, אשר יכולים לבוא לידי ביטוי כלשהו בטיפול, במידת הצורך. מטפל/ת טוב/ה אינו מותנה בגזע, מין או צבע, אלא במיומנותו המקצועית ותבונתו הטיפולית. אפילו נסיונו הכללי של מטפל יכול להיות מעין "חרב פיפיות", אם נכשלים לנצלו בחוכמה וברגישות. גם נסיון ספציפי יכול ליפול לאותה מכשלה, אם משתמשים בה שלא לצורך ו/או שלא בתבונה. לבעיית גירושין, דרך משל בדחנית קצת, אין צורך ללכת דווקא למטפל/ת גרוש, או בהליכים..... יחד עם זאת, מתיאוריות בלבד לא ניוושע, לכן הייתי מוסיף ואומר, כי במידה והמטופל מזהה אצלו קושי או "חולשת אכילס" כלשהי בנושא זהותו המינית, או בנושא דמות גברית או נשית, מופנמת או לא מופנמת, עדיף, לדעתי ונסיוני, ללכת למטפל ממין אותה הבעייה. לפעמים, "פחד מחושך אפשר להדביר ע"י החושך עצמו". בכל מקרה, כמו שאומרת ליאת, ניתן ללבן את הסוגייה בפגישה הטיפולית הראשונה, ומטפל אחראי יסייע לך להחליט. בהצלחה, סמי ארגון

כאשר הקושי הבין אישי נובע מדמות מפתח בחיינו כגון אבא או אמא יש משמעות רבה לבחירת מין המטפל שיותאם למין דמות המפתח הבעייתית אצלנו לצורך "חוויה מתקנת". יתרה מכך עבר של פגיעות מיניות ממין מסוים יכולות להוות החלטה כבדת משקל בבחירת מין המטפל והפתיחות והכנות הם אבני היסוד לקשר טיפולי טוב ומועיל. לעיתים נוצר מתח מיני בין מטופל למטפלת או בין מטופלת למטפל שמחד יכול לשרת ולקדם את הקשר הטיפולי ולהוות מנוף למרקם היחסים הטיפוליים ומאידך גיסא עלול לעיתים רבות להוות מכשול משמעותי בפתיחות הטבעית שמחייב קשר טיפולי איכותי ומעמיק בין מטופל למטפל ויש לשקול ולקחת זאת בחשבון. והחשוב מכל הוא כימיה טובה ואינטראקציה פתוחה וגלויה עם מטפל באשר הוא.

אני זקוקה לפסיכולוגית טובה וחיובית באיזור חדרה וקשה לי לבחור, אני מפחדת לפול על פסיכולוגית לא טובה שתסבך אותי עוד יותר.גם המצב הכספי קשה אבל אני חייבת עזרה. בבקשה אין לי למי לפנות, תוכלי להמליץ לי?

בבקשה זה חשוב לי נורא

ירדן, ככל הנראה, המייל שכתבת כאן למעלה אינו פעיל. נא שלחי אלי מייל אישי מתיבת הדואר שלך, ואוכל לשלוח לך שוב את המלצתי. זוהי כתובת המייל שלי [email protected] בברכה, ליאת

ירדן שלום רב, אין זה מקובל להמליץ בפורום על מטפלים. כל המלצה יכולה להינתן, עם זאת, בדוא"לים הפרטיים. מוזמנת להתקשר. בברכה ובהצלחה. סמי

שלום, אני בן 19 אני מרבה לחשוב על המיניות של בנות ואיך הן נהנות מסקס ומי נהנה יותר נשים או גברים ולפעמים אני שואל את עצמי אם אני הייתי אשה איך הייתי מרגיש האם החיים שלי יהיו שונים? אני תמיד עסוק במחשבות האלה שאני לא מצליח להשיב עליהן האם זה מעיד על בעיה מסוימת? תודה

שלום איתן, תודה לאל, שעל מחשבותינו אין כל צנזורה חיצונית. מחשבות על מיניות מאד טבעיות ונורמליות, בעיקר אצל אנשים צעירים. גם מחשבות ותהיות סביב הזהות המינית שלנו הן חלק מההתבגרות הנורמלית. לא ברור לי לאיזו בעייה אתה מכוון, אבל במחשבות כשלעצמן אין כל דבר שנשמע לי מדאיג. במידה ותחוש שהמחשבות טורדות אותך עד כדי הפרעה לתפקוד תקין, תוכל להתייעץ שוב. בשמחות ליאת

הי איתן נראה לי שאם כל המחשבות והשאלות שמעסיקות אותנו ואין לנו תשובות להן היו מוגדרות כבעיה, אז באמת היינו בבעיה :-). ובטח ובטח כשמדובר במיניות. סתם רציתי לציין שזה בהחלט לא נושא שמעסיק רק אותך, ואני מדברת מן "הצד השני של הגדר".. כשקראתי את השאלה שלך הדבר שראשון שעלה לי בראש זה השיר "מאה אחוז גבר" של יונה וולך, על הרצון להבין/ לדעת/ וגם לפעמים להיות בעור האחר (וגם קצת על המסגרות המגדריות שמקבעות אותנו..). אז אני מצרפת את השיר, ומקווה שתמשיך לתהות בנושא - פשוט כי הרצון להבין ולדעת מה הצד השני מרגיש הוא חלק בלתי נפרד מההדדיות הנפלאה שיכולה להיות בין גברים לנשים.. לפי דעתי, כמובן:) לילה טוב, אילת. "מאה אחוז גבר יש לו רגשות של גבר כשהוא יורד אני רוצה לרדת יחד איתו כשהוא עולה אני רוצה לעלות יחד איתו מאה אחוז גבר יש לו רגשות של גבר כשהוא בוכה אני רוצה לבכות יחד איתו כשהוא צוחק אני רוצה לצחוק יחד איתו מאה אחוז גבר יש לו רגשות של גבר כשאני מתנהגת כמו לא אישה הוא לא אוהב אותי...". (מתוך "אור פרא")

שלום, האם בשלב כולשהו בתהליך הטיפול, המטפל אמור לתת דיאגנוזה? ואם כן מתי? האם אתם (אלו הנמצאים בטיפול) קיבלתם דיאגנוזה מהמטפל?

ערב טוב, כשאדם פונה לפסיכולוג, הוא מגיע עפ"י רוב עם מוקד מצוקה ברור, או עם תלונות סימפטומטיות אלה ואחרות. ברוב המקרים הוא לא שואל 'מה יש לי?' אלא 'האם אפשר לעזור לי?' או 'הייתי מצפה מהטיפול שיעזור לי ב....'. אבחנה פסיכיאטרית אינה אלא כותרת לקבוצת סימפטומים שכיחה, ויש בה כדי לאפשר תקשורת נוחה וחסכונית בין אנשי מקצוע, בנוגע להבנה תיאורטית, מחקר ומסורות הטיפול בהפרעה. כיום, זכותו של החולה לקבל את מלוא המידע הנוגע למחלתו, תהא זו מחלה גופנית או בעיה פסיכולוגית. חשוב לציין, שלא כל הפונים לטיפול עונים על קריטריונים מלאים ה'מזכים' אותם באבחנה. הרבה בריאות ליאת

היי ליאת, באיזה שלב של הטיפול המטפל מסוגל לתת דיאגנוזה? לאחר כמה זמן. והאם המטפל אומר "מה יש" גם אם לא שואלים? או אין לכך כללים...

הי, העלת חיוך על שפתיי. גם אני כמוך רציתי ועדיין רוצה, אבל היום קצת פחות. אני בטיפול מעל שנתיים ובהתחלה זה די הכעיס אותי, הכל נראה לא ברור ופסיכולוגים לא יגידו את האבחון. אני אישית מה שעשיתי זה הלכתי וקראתי חומר, "חיפשתי " את עצמי שם, וכל פעם הייתי באה אל הפסיכולוגית שלי עם אבחנה חדשה על עצמי , וכך היא "נאלצה" להגיד לי כל פעם "לא, את זה אין לך" או משהו כזה. אבל בתהליך שלי הבנתי משהו אחר, שאם מסמנים משהו, אז הוא שם, למשל אם תגידי לילד שהוא תוקפן, זה נכנס, הילד הופך את זה חלק משלו, כל עוד לא תגידי את זה לילד, אז הוא יחפש את דרכו בתוך שלל ההתנגויות ולא יאמץ לו גישה אחת, או אחרת בהתאם למה ש"אמרו לו", מה שאני מנסה להגיד, שגם בטיפול , זה צריך לבוא ממקום מאמין מצד המטפל, ממקום שלא "מסמן" בכדי שהרצון לשינוי / מכוונות לשינוי תיהיה גדולה מההתחלה (שינוי/ קבלה עצמית). אני מקווה שהבהרתי את עצמי טוב בשעת לילה מאוחרת זו. אני גם אומרת בזהירות , כי אני לא בטוחה, שנראה לי שגם על פי החוק אסור לתת אבחון אלא לצרכים רישמיים, אבל שוב, יכול להיות שאני טועה. הבקשה שלך לדעת "מה יש לך" זו גם יכולה להיות הדרך שלך לא להיות ממש בטוחה בעצמך, חוסר בטחון שמישהו מבחוץ יגדיר דברים, העניין שהמשהו מבחוץ זה הפסיכולוג והוא אדם מאד חשוב בחיים בשלבי הטיפול. לא אוסיף "לקשקש" לילה טוב ניבה

הי,ניב"וש!איך התגעגעתי אליך.את יודעת,פעם מרצה פסיכולוג אחד אמר לי:"כל מה שיש לאחר יש לך..."שאילה באיזו רמה,שילוב היחודי וכו' מהנקודה הזות אני פיתחתי מודעות העצמית ולא תאמיני אני יכולה להזדהות עם כל הפרעת אישיות וסיפור האישי של מישהו ולהשאר "אני".

רציתי לשאול אותך מה דעתך על הסדרה של הגרושים שמנחה קובי מידן.

שלום יוני, לא ראיתי שום תכנית בסדרה זו. מכאובים של אנשים המנוצלים לטובת רייטינג לא עושים לי את זה. לילה טוב ליאת

היי ליאת הרשי לי לציין שעילעלתי לי בתגובותייך והתפעלתו מהשילוב של החום והחכמה שאת מקרינה. אז ככה ,השאלה שלי: אני בחורה בגיל 23. בגדול אחת כזו שאפתנית בכל מה שקשור בלימודים בעבודה. העניין הוא שיש לי מלא אנרגיות. אני כבר עובדת יותר משנה באותו מקום עבודה, לא מעניין שם במיוחד אבל אני מסתדרת טוב מאד עם כולם. אני הולכת כל יום לעבודה ומרגישה מן כזה פספוס...יש כ"כ הרבה דברים שאני יכולה לעשות עכשיו בגילי.. כאילו האנרגיות שלי נרדמות כל ים מחדש. אני משקיעה ומצליחה בעבודה אבל אני מסתכלת על האנשים שעובדים איתי ולא מבינה איך טוב להם עם חיים היבשים האלה (בית עבודה בית עבודה) מאד שסיימתי תיכון רציתי ללמוד בחו"ל (ממליון סיבות ולא בגלל שרע לי כאן). אז אני חושבת המון זמן לעשות את התואר השני שנה הבאה בחו"ל. הבעיה היא שכל יום רצות לי תוכניות חדשות בראש :) אני רוצה ללמוד מלא דברים.. כל פעם אני עוברת מתוכנית לתוכנית וחוזרת לתוכנית הקודמת וחוזר חלילה.. למשל אני מאד רוצה לנסוע לאיטליה ללמוד איטלקית (כמובן הייתי שם לפני שנה ומאד הרעיון הזה לא מרפה ממני) אבל מצד שני לנסוע לקנדה/ארה"ב כדי לסקור ת המקום ולראות אם מתאים לי ללמוד שם לתואר.. הרעיון הוא שאני עובדת בשביל לתכנן (שאלתי אנשים באיטליה על עבודה דירה וכו..) אבל אז אני מתחילה להתלבט למה לא ללכת על התוכנית השניה. תגידי, זה נורמלי? א"א לעשות הכל, חשבתי לי פשוט ללכת שלב אחרי שלב.. מה שמציק לי הוא שאני לא רגועה, שיש לי דחף כל הזמן להספיק, ללמוד.. תודה לך ליאת ד

ד' יקרה, לפעמים, דווקא כאשר עומדות לפנינו הרבה אפשרויות, אנחנו חוטפים סוג של שיתוק, ומתקשים לקבל החלטה. התלבטות היא בהחלט דבר נורמלי ולגיטימי אצל אנשים צעירים ומוכשרים, היכולים להתממש בדרכים שונות. אני מכירה לא מעט אנשים שהאויב הנורא ביותר שלהם הוא השגרה. נראה שגם אצלך, שגרת היומיום יוצרת סוג של שחיקה, ואת מחפשת ריגושים - בשלב זה ברמת התכניות לעתיד. ללא קשר להחלטה שתתקבל בסופו של דבר, עליך לזכור שגם באיטליה או צפון אמריקה, מסתתרת שגרת חיים שיש ללמוד לחיות איתה. לפעמים הפתרונות נמצאים מתחת לאף, דווקא בבית. חשוב לבדוק מה באמת נח מאחורי המשאלה לנדוד לארצות רחוקות. בכל מקרה, אני מקווה שתצליחי לממש את עצמך בכל מקום על פני הגלובוס, ולהגשים חלומות ישנים וחדשים בזה אחר זה. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, התחלתי טיפול פסיכולוגי לפני שנה וחצי. התחלתי טיפול בעקבות דיכאון מאוד מאוד קשה. במהלך הדיכאון המטפלת היתה הדבר היחיד שהחזיק אותי בחיים. היום אני כבר לא בדיכאון תודה לאל. ובתקופה האחרונה, כבר כמה חודשים, אני פשוט לא יכולה לסבול את המטפלת שלי. אני מנסה להמשיך בכל הכוח. אבל יש בי התנגדות איומה לכל התהליך הזה שנקרא טיפול פסיכולוגי. היא מצידה מאוד נחמדה. אני מרגישה ממש במילכוד. מה דעתך? נטלי

שלום נטלי, לפעמים טיפול באמת ממצה את עצמו. אבל את מדברת על מטפלת נחמדה מאד, שמשום מה מעוררת בך רגשות של סלידה והתנגדות. איכשהו, זה נשמע כמו משהו שמחייב בדיקה מעמיקה, ולאו דווקא כמו עבודה שהסתיימה באופן טבעי. משהו כאן עדיין לא פתור. לא מעניין אותך לבדוק מדוע את לא סובלת את מי שהשיבה אותך לחיים? לטעמי את עשוייה להרוויח מעיבוד נוסף של היחסים ביניכן. אומץ ! אומץ ! :-) ליאת

היי ליאת, אתמול בלילה נכנסתי לפורום וראיתי שהתייחסת לכל ההודעות חוץ מלהודעה שלי ולא הבנתי למה. אני שמחה שהגבת. אני אנסה להסביר מעט יותר. כשהייתי בדיכאון יצאתי מהמיטה רק כדי ללכת לפגישות איתה. וגם זה לא תמיד. היא היתה מדהימה, באמת. היום כשאני כבר לא בדיכאון ויש לי קצת יותר כוח ובעיקר כוח להתנגד. הרבה דברים לא מוצאים חן בעיני. היא מפספסת אותי כל הזמן. היא באמת מקסימה ומאוד משתדלת. הנושא מדובר כבר שלושה חודשים. ברור שלא השתמשתי במילים "אני לא סובלת אותך" אבל אמרתי לה מה שאני לא אוהבת ואיפה היא מפספסת אותי. אני לא מצליחה לעבור את השלב הזה. כבר שלושה חודשים כל פגישה רק על זה אנחנו מדברות. אולי הגיע הזמן להתייאש? אני מודה לה מאוד. אבל גם קשה לי מאוד. שיתפתי אותה בהתלבטות שלי והיא אמרה שהתהליך שאנחנו עוברות עכשיו הוא מאוד מאוד חשוב. אני רוצה לנוח. נטלי

היי, אני שואלת על פן מסויים של בעייתי. יש לי נטייה לחשיבה אובססיבית, אבל זה לא משבית את הניהול התקין של חיי. (עובדת, לומדת..) לאחרונה אני נשאבת מחדש לתוך תחושות דיכאון, חרדה ואובססיביות (מסיבות שונות). התחושות מאוד מושפעות ממצב אובייקטיבי שקשור לבעיות בגוף. יש לי בקרקפת בעיה די חריפה של קשקשת, שנובעת בעיקר, ככל הנראה, מחפיפה לא נכונה של השיער. הדבר הזה הופך למוקד התעסקות מוגזמת. כלומר, התחלתי להשתמש בשמפו נגד-קשקשים, אבל אני לא מצליחה להגיע לקרקפת, ולנקות אותה. יש לי שיער ארוך, אחרי שהשיער רטוב כמעט בלתי אפשרי להגיע לקרקפת, ואני בד"כ מקציפה את השיער שמעל הקרקפת. ניסיתי לחפוף כהראש מורד מלפנים וזה קצת הקל, אם כי הפך את כל ענין המקלחת למסורבל. למה פעולה פשוטה, לכ"כ הרבה אנשים, מסובכת כ"כ בשבילי? יש לציין שהשיער הולך ונעשה דליל, מלא בקשקשים (ביקרתי כבר אצל רופא עור). והמצב מערער מאוד את בטחוני העצמיויש הרבה מחשבה סביב זה. אני בטיפול פסיכולוגי שנים רבות. (ידידה חושבת שהגיע הזמן לעבור הלאה..). תודה

שלום מירב, בניגוד לידידה שלך, אני דווקא חושבת שמוטב להישאר בטיפול, ולנסות להבין מה תפקידן האמיתי של אותן מחשבות טורדניות ואובססיביות סביב הגוף והשיער. במקביל, אפשר להתייעץ גם עם פסיכיאטר, ולשקול סיוע תרופתי לתקופה מוגבלת. ממש כמו שמשון הגיבור, שראה ברעמת ראשו מקור כוח ועוצמה, נראה שגם אצלך, התפתחה סביב השיער מערכת שלמה של חשיבה והתעסקות, החורגות מהמקובל אצל מרבית האנשים. נהוג לראות באובססיה סוג של מיסוך לבעיות אחרות, עמוקות יותר, אותן חשוב לברר במסגרת הטיפול. בברכה ליאת

יש לי בן בגיל 3 שעלה השנה לגן היו לו קצת קשיים בהסתגלות בהתחלה, אך הוא התגבר עליהם. למרות זאת יש לו נטייה מאוד רצינית לסרב לשתף פעולה עים הגננת בזמן יצירה בגן ,ובעיקר לצייר . הגננת מנסה לדרבן אותו בכול מחיר כולל הפתעות אבל הוא מסרב וקם לחפש עיסוק בפינות הגן . גם בבית אני לא מצליחה להביא אותו לכך והרבה פעמים פשוט התעלמתי שאולי הוא עייף ולא בא לו. ברצוני לדעת האים זה מעיד על בעיה מסויימת כיום, ועל העתיד.

שלום אורטל, סרוב לצייר בגיל שלוש אינו בהכרח מעיד על בעיה מדאיגה כלשהי. ילדים צעירים, בעיקר מי שנמצאים שנה ראשונה בגן, עדיין מעדיפים פעילות חופשית, לא מו?ב?נ?ית, המערבת את כל החושים. לפעמים, מוטיבציית-יתר של הורים וגננות להביא ילד לפעילות יצירתית מוכתבת, עלולה להביא לתוצאה הפוכה ולהתנגדות. חשוב לאפשר במסגרת הגן מגוון גדול של פעילויות, בהן יוכל הילד לתרגל את השרירים הגדולים והקטנים, ובמקביל גם את הכישורים החברתיים והקוגניטיביים. כאשר הוא בוחר באופן ספונטני לצייר או ליצור בחומרי עבודה אחרים, יש לעודד אותו, ולעקוב לאורך השנה אחר גרף השיפור שלו. אם יופסק הלחץ, ולמרות זאת תימשך הימנעות עקבית מציור, אפשר לברר בעזרת מרפאה בעיסוק אם קיים קושי גרפו-מוטורי - ורק אז להתחיל בתכנית טיפולית. כרגע, זה נראה מוקדם מדי, ולא מדאיג במיוחד. בברכה ליאת

שלום בתי בת ה7 (היא בת אמצעית בין חמישה ילדים בני 9-2) מתעוררת לאחרונה כשעה לאר הרדמותה עם היסטרייה של בכי צעקות ואמירות די משונות (לדוגמא "יש לי חול על הידיים"). נסיונות ההרגעה שלי ושל אשתי הם די ממושכים עד שהיא נרדמת שוב. יש לציין שיש לה אף רקע של השתנה במיטה מדי פעם. אודה על ההתייחסות.

ערב טוב רני, ביעותי לילה הם דבר מוכר ושכיח בשנות הילדות. במקרים כאלה, חשוב להגיע אל מיטתה של הילדה, להרגיע אותה, אך להשתדל לצמצם למינימום את הפעילות בחדר. לפעמים הבהלה של הילד כה נוגעת ללב, עד כי ההורים עושים ניסיונות הירואיים להרגיעו באמצעים שלמעשה מעירים אותו לגמרי ו'מוציאים אותו מהשינה'. חשוב שאנחנו, המבוגרים, נישאר רגועים מאד, נדבר בקול שקט, ונאמר משהו בנוסח כגון : "אבא פה, הכל בסדר, את יכולה לחזור לישון". לא כדאי לפתח טקסים ממושכים סביב ההתעוררות, כדי לא ליצור רווחים משניים מסערות הלילה. אם התופעה נמשכת מעל שבועיים, ומלווה בהרטבה, כדאי להתייעץ עם פסיכולוג ילדים שיוכל לעשות בירור מקיף יותר ולהציע התערבות מתאימה. בברכה ליאת

דודתי לוקה במחלת הדיכאון-דיכאון מז'ורי יש לציין. כבר חצי שנה. היו לה בעבר תקופות של דיכאון בינוני שהיא יצאה מהם אך הפעם המצב מדרדר ביותר. היא לא אוכלת, לא ישנה, הקיבה שלה הצטמקה עד שקשה לה לעכל מכסת אוכל נורמטיבית. היא נהייתה צל מוזלמן מהלך. היא לא מעוניינת בכדורים אנטי דכאוניים ובנטילת כדורים בכלל. היא סובלת מבעיות בכיס המרה וחוששת להבדק אצל רופא. היא מטבעה אשה אנרגטית וכיום היא כבויה, רפויה, בוכה לעיתים תכופות, שוכבת כל העת במיטה ומשוחחת על מוות ועל רצונה למות. היא עושה טובה שהיא נוטלת ויטמינים שבעלה מרסק לה- מידי פעם אך לא בעקביות. הרופאים טוענים שבקצב הזה מהר מאד יאשפזו אותה בבית חולים. אני מבינה שלא ניתן לכפות על אדם טיפול אך אם הוא מאיים בהתאבדות והוא מצוי במצוקה קשה ונואש האומנם אין דרך לסייע לו לצאת מהבועה שלו? הייתי שם במחלה הנוראה הזו ואני מזדהה וכואבת עמה בכל לבי ואני מאד רוצה לעזור לה לצאת מזה. אך באין לה כלים איך אוכל להגיש לה אותם כאשר היא מסרבת להאחז בכל עוגן הצלה שמציעים לה? מה עלי לעשות על מנת למצות את שלל האפשרויות העומדות בפני?

ערב טוב, קשה מאד לראות אדם באומללותו, במיוחד כאשר אנו יודעים שניתן לעזור לו. אדם מבוגר הוא הריבון המוחלט על גופו ועל נפשו, ואין אפשרות לכפות עליו טיפול פיזי או נפשי בניגוד לרצונו. ובכל זאת, הפחד להיבדק ע"י רופא, יכול אולי להעיד על כך, שלמרות ההצהרות הגלויות על רצון למות, קיים בכל זאת גרעין פסיכולוגי השואף לשרוד. אפשר לבקש מהאנשים שהיא אוהבת במיוחד, לבוא אליה, לשוחח עמה, ולכוון אל אותו גרעין קטן הרוצה לחיות. כיום ישנם פסיכיאטרים העורכים ביקורי בית. יתכן שמפגש עם דמות טיפולית-סמכותית דווקא בסביבה הבטוחה של הבית, תאפשר לה לשקול ביתר אהדה פתרונות אפשריים ודרכי טיפול רלוונטיות. מקווה שיימצא פתרון במהרה. ליאת

ליאת, קראתי את תשובתך שלך ושל גדעון,אכן התחלתי את הטיפול בדצמבר וציפיתי שתיהיה התקדמות כי חודשים נראים לי כמו המון זמן בשביל טיפול פסיכולוגי,למרות שאני שומעת שאנשים הולכים שנים לטיפול. אני נמצאת למזלי ב"ידיים טובות"המטפלת נורא סבלנית ואמפטית,וגם היא תמימת דעים עם גדעון ואיתך(סיפרתי לה על פניותי לפורום). למרות שהכל טוב ויפה הטיפול קצת מעיק עליי מבחינה רגשית,גורם לי לבכות המון כי אחנו מעלות דברים שקשורים גם במשפחה שלי,באקס המיתולוגי וכו.... על האירוע עצמו אני עדיין לא מוכנה לדבר לא בגלל שאני לא פתוחה למטפלת שלי אלא בגלל שאני לא רוצה לגרום לעצמי להיזכר והמטפלת גם לא לוחצת עליי יותר מידי. לפעמים אני חושבת שכבר אין טעם לחשוב על לימודים באוניברסיטה,כי אני מרגישה שזמני תם וזה מאוחר מידי,אני בת 24 יקח לי שנה-שנתיים לגמור בגרות,פסיכומטרי אז אני כבר אהיה בת 26 עד שאני אסיים תואר ראשון זה עוד 3-4 שנים,מה שאומר שאני יהיה בת 30 ויהיה לי יותר קשה למצוא עבודה(ככה אני חושבת,אולי אני טועה)למרות ששמעתי על אנשים שהלכו ללמוד גם בגיל מאוחר,אני סקפטית אם אני אצליח.אני כבר בשלבים שאני עומדת להיכנע לוותר על לימודים. אני כולי תקווה שיהיה לי יותר קל עם הטיפול כי ברגע שזה יקרה אולי אני אשנה את הגישה שלי אבל בינתיים אני במצב לא הכי טוב. אשמח אם תגיבי חן

אני רק יכולה להמליץ לך משהו בהקשר הלימודי (אני אשאיר את הפן הפסיכולוגי לליאת..)בקשר להשלמת הבגרויות- לדעתי תעשי מכינה באונ'. נראה לי מיותר ללמוד לבגרויות... מכינה שנה ואז בגיל 28/29 תסיימי.לא הכי נורא שבעולם...

חשבתי על זה אבל לא נראה לי שאני אתקבל למכינה,יש לי 11 שנ"ל ואין לי ציון בגרות אחד אפילו. אני אפילו לא מנסה כי אם אני אקבל תשובה שלילית זה ישבור אותי. תודה לך בכל אופן חן

לחן היקרה, כמה את קשה כלפי עצמך... את עברת דבר נורא ואיום. תנסי להיות קצת יותר סלחנית כלפי עצמך. חודשיים של טיפול זה ממש לא הרבה. זה שלב ההכרות. אני בטיפול שנה וחצי ויש עוד עבודה רבה לפני. אל תתייאשי, תמשיכי. את חייבת את זה בשביל עצמך. מגיע לך. מגיע לך הטוב ביותר. כל מה שאת מאחלת לעצמך. תניחי לעצמך קצת. כל החיים לפנייך. את תספיקי הכל. מי אמר שצריך לסיים תואר ראשון בגיל 25? אני בת 25 בתחילת התואר. אז מה? לאן את ממהרת? תהייה חזקה. אני שולחת לך רשת תמיכה. וחיבוק דוב. אל תוותרי. וכן, אני יודעת שלפעמים זה מאוד קשה. מגיע לך הטוב ביותר יערה

יערה יקרה, תודה על העידוד ועל המילים החמות,אני שולחת לך חיבוק חזרה :-) אוהבת חן

שלום, בעקבות דכאון בינוני-קשה התחלתי לקחת תרופה נגד דכאון. הפסיכיאטר אמר שכדאי שאתחיל גם טיפול פסיכולוגי. התחלתי את הטיפול התרופתי לפני 3 חודשים בערך, ואני כבר מרגישה שיפור במצב רוח. רציתי לשאול למה, ואם בכלל, כדאי להתחיל גם טיפול פסיכולוגי אם התרופה עוזרת לי? תמר.

היי תמר הטיפול התרופתי מטפל בסימפטומים של הדיכאון. הוא כאילו "מכסה" על הפצע, ומאפשר תפקוד. ברגע שמפסיקים עם התרופה, עלולים לחזור הסימפטומים. הטיפול התרופתי לא מטפל בפצע. הוא לא מטפל בסיבה לדכאון. כדי לטפל בסיבה לדכאון אי אפשר לקצר דרכים. צריך לגעת בפצע, לחטט בו קצת (זה כואב, אבל עם תרופה - פחות), ורק אז להרפא באמת. בהצלחה נוגה

שלום תמר, לפני הכל, נעים לשמוע שאת מרגישה שיפור במצב הרוח שלך. חשוב שגם אנשים נוספים ישמעו שדיכאון הוא בר-חלוף. אז למה בכל זאת טיפול? ראשית, לא לכולם תרופות עוזרות באותו אופן. שנית, גם מי שנעזרים בתרופה לא תמיד מדברים על שיפור מוחלט. הדבר החשוב יותר, הוא הניסיון המחקרי המראה כי לטווח הארוך, ההישענות על תרופות בלבד פוגמת ביכולתו של האדם להשתמש ביעילות במנגנוני ההתמודדות הפסיכולוגיים האישיים שלו עם הדיכאון. אדם הלומד למצוא את משאבי התמודדות שבתוכו, ואינו מייחס את השיפור במצבו רק לתרופה, חסין יותר מפני התפרצות נוספת של הדיכאון בעתיד. כמו שכבר הוזכר כאן לא פעם, אצל האדם הדיכאוני נמצא דפוס אופייני של חוסר אונים (מחשבות, אמונות וציפיות שליליות ביחס לעצמו, ביחס לעולם וביחס לעתיד), עליו ניתן לעבוד בטיפול קוגניטיבי, ואשר אינו מושפע מן הטיפול הכימי-תרופתי. אני חושבת שכדאי מאד לשמוע לעצתו של הפסיכיאטר, לנצל את הכוחות שהעניקה לך התרופה, ולמצוא לך פסיכולוג/ית בהקדם. זהו מאמץ משתלם. בהצלחה ליאת

שלום, אני מטופלת כ-10 חודשים במסגרת השירות הפסיכולוגי של אחת האוניברסיטאות, והיום חשבתי על זה והבחנתי בכך שיש לי רק עוד חודשיים לטיפול... הקצב שלי מאד איטי, אני כן רואה התפתחויות מסויימות, אך כמובן גם הן בקצב שלי, ואני יודעת שאין לי סיכוי להתחיל תהליכים מסויימים או להמשיך תהליכים קיימים בזמן כל כך קצר.. מה עושים? הרי אין אפשרות "לזרז" את הנפש.. והטיפול מתאפשר רק לתקופה של שנה כדי לאפשר גם לסטודנטים אחרים את הטיפול. אך אני מרגישה שהטיפול כ"כ הכרחי עבורי.. ואין לי אמצעים נוספים (סטודנטית תפרנית..)כך שהסבסוד הזה הוא קריטי. מה עושים?

ערב טוב, אני מציעה לך לשוחח עם המטפלת/ת שלך ולשתף אותה במצוקה שלך. האם סיום הטיפול הוא משהו מדובר בחדר? האם ה'הבחנה' הפתאומית הייתה ספונטנית או שמישהו אחר העלה אותה? אומר בזהירות, שמניסיוני, גם במסגרות המשתדלות לתחום את הטיפולים בזמן קבוע, לא זורקים אנשים מטיפול רק כי הזמן נגמר. ברוב המקרים נכנסים שיקולים נוספים הנלקחים בחשבון, וקיימת התחשבות רבה בצרכים האמיתיים של המטופל. יש תקווה. ליאת

תודה על התגובה המהירה. לגבי שאלותייך, הנושא לא עלה בצורה ספונטנית, מישהו אחר העלה אותה. לגבי הדיבור בחדר- עד הפגישה האחרונה היו לי המון blackouts, התנתקויות ממחשבות על הדברים הקשים, בפגישה האחרונה ממש חוויתי רגש-אך לא יכולתי להוציא מילה מהפה.. לכן אני חושבת שזה דבר שמצריך עוד זמן, מה גם שנראה לי שגם בנושא זה אחווה בלק אאוט או שאשכח אותו במהלך הפגישה..

אוקי אז ככה... רציתי רק להגיד שאיתך או בלעדייך הייתי הולכת לרופא נשים גדעון אבל בכול מקרה תודה מכול הלב .. הייתי היום יחד אם חבר שלי ולא קרה כלום -אני עדיין בתולה הקרום שלי לא נפגע פשוט נהיה חתך קטן וזה גרם לדם ! עברתי את זה וזה כבר מאוחרי תודה לך על תשומת הלב לירון (:

לירון, תודה על העדכון. העיקר שנגמר בטוב, תשמרי על עצמך, ברכות, גדעון

שלום, אני אמא למתבגר בן 16, עד לפני שנה היה ילד טוב להפליא. בתקופה האחרוה מלא כעסים, מצבי רוח, והרבה ברוגזים איתי או אם אביו. האם זה נורמלי? מה עושים? הוא כועס אם האוכל לא נראה לו, אם התשובות שלנו לא מספקות, ולא מוכן להיפתח בשיחות איתו. מחכה לתגובתכם אפרת

שלום אפרת, אני מפנה אותך למס' דיונים קודמים בנושא גיל ההתבגרות. את מוזמנת לדפדף קצת בשבועות האחרונים ולמצוא התייחסויות נוספות של מנהלי הפורום לנושא זה. בקרי תחילה בלינקים המצורפים, ואם יהיו שאלות נוספות אשמח להשיב. בברכה ליאת http://nana.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xFT/527770/xFP/527821 http://nana.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xFT/534928/xFP/535056 http://nana.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xFT/535161/xFP/535179

שלום, הייתי רוצה לקבל שמות של ספרים מומלצים על גיל ההתבגרות, תודה