פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום, מתוסכלת מאוד מחיי ומהעולם, הכל ממלא אותי זעם. כל הזמן הזעם מתבשל על אש קטנה בתוכי, ודי בגירוי קטן ביותר כדי שאשלוף "זרנוק". ניסיתי טיפול פסיכותראפי, וטיפול תרופתי - ללא תועלת. אצל המטפל האחרון, הזעם שלי גרם ל"סלידה" שלו ממני, ולכן לעזיבתי את הטיפול. לעניות דעתי הקובעת, הוא "האשם", שכן דווקא הכלה של הזעם היתה אולי מסייעת לי. כשלא ניסה כלל להכילו, אלא להיפך, שידר שזה מרתיע אותו, עשיתי לו ולי טובה, ועזבתי אותו לנצח. בקיצור, ברור לי שלטיפול פסיכולוגי אין מה לתרום (חוץ מאולי לחשבון הבנק של המטפל). לא מעוניינת בטיפול התנהגותי, שינסה לגרום לי לרסן את הזעם, כדי שיהיה טוב יותר למי שבסביבתי. האמת, לא אכפת לי גם אם הזעם שלי פוגע באחרים בסביבתי, בעיה שלהם. ממילא אני לבד ולא מאושרת, כך היה תמיד אז למה להעמיד פנים ולהסתיר את הזעם? זה מה שאני עושה כל חיי. אם הכל ממילא מחורבן כל כך, לפחות אהיה אותנטית ואראה את מה שאני מרגישה. בטח תשאלו למה כתבתי בפורום פסיכולוגיה אם איני מאמינה בטיפול פסיכולוגי? אז זהו, שזו האופציה הלגיטימית היחידה לטיפול בנפש, והנפש שלי זועקת. זועקת על ההחמצה, על היעדר האהבה, על החיים הלא הוגנים ועל חוסר התוחלת. גם בכתב אפשר לזעום. רוצה רק להבין, מה גורם לזעם להצטבר למימדים מפלצתיים כל כך? האם יש לזה קשר לחרדות ולדכאון, או שזו תכונת אישיות. המטפל ה"חכם והרגיש" שידר שזו תכונת אישיות. לדעתי זו הקצנה של החרדות והתסכול המתמשך. אודה על תגובה הזועמת עד כלות

את מעבירה רגשות סותרים בהודעה שלך. מצד אחד את מעוניינת בעזרה וטיפול כדי להבין למה זה קורה לך ומצד שני את מביעה חוסר איכפתיות למצבך ולמה שזה גורם לסביבה. הבעיה היא לא של הסביבה כמו שכתבת , אלא שלך, ואני מניח שכל עוד את מבטאת זעם וכעם על הסובבים אותך, יקשה עלייך לקשור קשרים חברתיים. את צריכה להחליט עם עצמך מה חשוב לך יותר , להשאר עם הזעם הבלתי מוסבר או לטפל בו ולנסות לפתור אותו. לדעתי כדאי לך להמשיך לחפש מטפל מוצלח יותתר שיוכל להכיל את מה שיש בך בלי לחוש סלידה.

זועמת יקרה, יש כל מיני סוגים של זעם, וגם כל מיני דרכים להבין אותו. עבורי, זעם הוא ניסיון לקבל הכרה בפגיעה עמוקה שהתחוללה בעבר. לדוגמה (והיא בכוונה פשטנית ביותר), ניתן לחוות זעם כלפי אנשים בהווה, בעקבות חוויה של נטישה רגשית שהתרחשה בילדות. לפעמים, הילד או הילדה שגדלו משחזרים בקשרים הרגשיים שהם מקיימים את אותו אובדן בלתי נסבל. הם כאילו אומרים: אני זועמ/ת כי אף אחד לא מצליח לראות את הפצע הנורא שנפער בנפשי. אולי עדיף שכבר לא אצפה בכלל שמישהו יצליח לראות ולרפא... הבעיה עם זעם היא שברמה הבין-אישית הוא עלול להשיג תוצאות מאוד קשות. למשל, אנשים בהווה נבהלים, מרגישים שזה "לא מגיע להם" ונוטשים, או שהזועם/ת נוטש/ת עוד קודם בגלל תחושת האכזבה. כך או כך, שוב נשארים ללא הכרה בכך שהכאב מובן, ושניתן לאהוב אותנו עם הפצע הזה בנפש... אם משהו ממה שכתבתי מדבר אליך, אני רוצה שתדעי שטיפול פסיכולוגי דינמי הוא מקום מצויין להתמודד עם חוויה רגשית כזו. נכון, צריך למצוא את המטפל/ת הנכון/ה שיעמדו טוב בכל התהליך, ויש דרך חתחתים לא קלה לעבור גם כשהטיפול מצליח, אבל אפשר להקל על תחושה של זעם. המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל

היי ליאת, ראשית תודה על התשובה. יכול להיות מצב שמטפל שחיבב את מטופלו זמן כה רב, יפסיק להרגיש כלפיו חיבה. הרי זה סוג של זוגיות שאולי בשלב מסוים מפסיקים להרגיש, עקב שחיקה.

שלום מאוכזבת, קראתי את ההתכתבות היפה בינך לבין ליאת, ואני רוצה להצטרף לתחושה של ליאת שמאוד כדאי לפתוח איתו את הדברים (למרות שבעבר הרגשת שנושאים של העברה אינם מתקבלים על-ידו בהתלהבות...). את צודקת שלאורך קשר טיפולי מתחוללים שינויים בתחושות המטופל והמטפל כאחד (בשפה מקצועית, הכוונה להעברה והעברה-נגדית). אם תביאי לתוך הטיפול את התחושות שלך כלפי המטפל, ובכללן את האופן בו את חווה כרגע את ההעברה-הנגדית, תוכלו לבדוק את הנושא לעומקו. אני משוכנעת שתמצאי את הבדיקה הזו מעניינת ומועילה ביותר. בהצלחה (בטיפול ובהריון), אורנה ראובן-מגריל

כאשר אני 'מביאה' בחור ממוצא מסוים (לא אנקוב במוצא על מנת לא לפגוע באחרים) הביתה. ההורים יכולים להתחיל במסע שיכנועים על מנת לעזוב את הבחור, הוא לא בשבילך וכד'. וכאשר הבחור ממוצא אחר הם מסמפטים אותו. מה אפשר לעשות? אני לא יכולה כל הזמן לספק את צרכי ההורים

שלום מאוהבת, נכון, אי-אפשר תמיד לספק את צרכי ההורים. בעיני, חשוב שתהני לבלות את זמנך עם הגבר שבחרת, ופחות חשוב שהורייך יאהבו את מוצאו (אם כי, אין ספק שזה נעים כשכולם מרוצים...). בברכה, אורנה ראובן-מגריל

לאורנה ד"ר גידי רובינשטיין מסביר זאת קצת אחרת http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/402/xPG/184/xFT/116230/xFP/116280 מאוהבת

נפרדתי מחבר שלי וקשה לי מאוד להתמודד עם זה. אני חושבת עליו כל הזמן, בוכה הרבה ולא מצליחה להתאושש ולהמשיך בחיי כבר הרבה זמן. לאחרונה שמעתי על "אימון אישי" ובו מאמנת תנחה אותי באמצעות פגישות אישיות ותרגילים כיצד להמשיך בחיי ולהפוך את המשבר להתחלה חדשה. אני קצת חוששת כי המאמנת אינה פיכולוגית או עו"ס אלא בוגרת קורסים באימון אישי אך מצד שני מוצאת חן בעיני הגישה המעשית של העניין. אני זקוקה לעזרה ולא יודעת איזה - מה דעתך? האם אימון שכזה יכול לעזור לי? אם לא, איזה טיפול מעשי וקצר מועד יוכל לעזור לי? תודה שני

שני יקרה, איני יודעת הרבה על שיטות של 'אימון אישי', אך ממה שכן קראתי בנושא, מדובר בליווי צמוד, שאינו מיועד לחולל שינוי או תיקון אישיותי, ואינו מיועד לטיפול בהפרעות נפש שונות כמו דיכאון או חרדה, אלא לסייע לאדם (הבריא בדר"כ) לממש את יכולותיו בצורה מירבית, להתארגן ולתפקד טוב יותר בתחום נתון. חשוב לזכור שהמאמנים (במידה ואינם פסיכולוגים או עובדים סוציאליים קליניים) עברו הכשרה קצרה בהרבה, ולפיכך אין לצפות שיוכלו להחליף טיפול פסיכולוגי, אלא להוות גורם משלים לו. אם את רוצה להצליח לחזור לחייך, לצאת שוב עם גברים, להתארגן טוב יותר בזירה החברתית שלך - יתכן שהאימון יסייע לך בכך. אם את רוצה לבחון לעומק את דפוסי האינטראקציות הבינאישיות שלך, את הסיבות לכך שקשר שהסתיים ממוטט אותך ומוציא אותך מכלל תפקוד, לנסות ולשקם דימוי עצמי פגוע, וכד', אזי טיפול פסיכולוגי דינמי הוא הכתובת המתאימה. בהצלחה ליאת

אני מטופלת כבר כמעט שנה אצל פסיכולוגית קלינית שאני מאוד אוהבת. יש לי איתה כימיה מאוד טובה, הבנה ותחושות נפלאות של מקום בטוח. במשך כל התקופה אנו דנות באותו נושא אישי וסביבו הטיפול. לאחרונה אני שוקעת בנפילות קשות של שינויים קיצוניים במצבי רוח ולעיתים אף תפקוד מינימלי. ציפיתי שהמטפלת תזהה אצלי דיכאון מסויים ותשאל עליו אך היא לא.... לדעתי אני "שקופה" בדכאון הזה ומתפלאה איך היא לא עוברת לגשש בכיוון הזה שהוא בעצם בעקבות הנושא המטופל. קשה לי לבוא ולהגיד לה שאני בדכאון , אין לי כוחות לזה . איך היא לא רואה או שומעת ??? חשוב לי לציין שהמטפלת קשובה לי, מקדישה לי זמן הרבה מעבר לשעון ותמיד אני יוצאת ממנה בתחושות יותר נעימות מאלו שאיתן אני נכנסת לטיפול

שלום טלי, את מתארת קשר טיפולי קרוב ורגיש, ומטפלת קשובה ואכפתית. למרות זאת, נדמה לך שאת הדיכאון שלך היא מפספסת. איני בטוחה שהעובדה שאינה שואלת דבר מעידה על כך שאין היא מבחינה במה שקורה לך. את מתארת את הקושי שלך לשתף אותה, וזה נראה אכן מוזר בהתחשב באופן בו תארת אותה ואת הטיפול. לפעמים מטופלים חושבים (בטעות) שהם שקופים עבור המטפלים, ופעמים אחרות הם מנסים לבחון (ואולי אף להכשיל) את המטפל, בניסיון לא מודע לשחזר חוויות מוקדמות עם דמות שלא הייתה קשובה מספיק למצבם או לצרכיהם. חומר למחשבה. ליאת

יש משהו נקודתי שמאד מפריע לי עד מאד מבעלי. כשאנו מוזמנים לארועים, קשה לי מאד לראות שבעלי יוצא דופן במובן השלישי מבעלי אחרים. תענוג לראות ש בעלים אחרים: מביטים בעינים של נשותיהם, צוחקים איתם, משוחחים איתם, מניחים זרוע ידם על הכסא של האישה וכד'. בעלי יושב בשקט, מביט לכולם, אך מתעלם ממבטו כלפי. (דווקא אני אישה יפה ונאה עד מאד אפילו). כשאני מדברת אליו אני מביטה לעיניו, גם מתוך נימוס. הוא עונה לי שפניו הצידה. הוא לא מישיר מבט אלי. אני מנסה ללכוד את מבטי אליו בתקווה שיביט בי , הוא מתייחס אלי כעל עב"מ, אויר. עם אחרים הוא מדבר, מביט אליהם וזה קורע את ליבי. אני טיפוס חם מאד, וכשאני מרימה מעט את קולי בכדי להתגבר על התזמורת, או שאני שזה תגובת התלהבות מצידי (שזה נורמלי לכל אדם) - בעלי בנוכחות אנשים מתקיף אותי בדיבור ואומר: "מה את צועקת, דברי יותר בשקט", אני מרגישה מושפלת, לצידו אני מרגישה לא שווה ולא איכותית . אמרתי לו אם הוא ידבר בקור למישהו או מישהי, אני לעולם לא אעיר לו על כך, זכותו לדבר איך שמרגיש, כי אני מכבדת אותו וגם מנומסת. מאד משפיל שבעל משתיק אישה בפומבי. שאלתי אותו מדוע הוא מתנהג כך אלי בזרות? ענה לי שלא אוהב את ההתנהגות שלי שאני צועקתאפילו ל-2 שניות. אני מצחיקה אחרים - ואחרים צוחקים איתי, הוא אינו יודע לצחוק מההומור שלי, הוא קר ומגלה אנטיפטיות כלפי. אנו נשואים כ-30 שנה ותמיד באירועים אני חוזרת מדוכאת ממנו. חשבתי לעצמי, רק לארועים לא משפחתיים לאירועים שלא חשובים לי כל כך, אשלח אותו לבד ושייצג גם אותי, כדי למנוע ממני מבוכה ועוגמת נפש. במשך היום , כשאנו לבדנו כשחוזרים מהעבודה, הוא ממעט מאד בדיבור איתי. להחמיא - מעולם לא החמיא, אוהב לעזור לי בבית, ואבא נפלא לילדים. יש לי צורך עז לחיות לצד בעל שמעריך אותי כמו שאני בכל המובנים!!!!! . השנים עושות את שלהם ונקשרתי אליו כי יש לו גם צדדים טובים ואני תלותית בו למרות שאני עובדת במשרה מלאה. מה עושים ומדוע האופי הרע שיש לו כלפי בפומבי. אמרתי לו לא פעם: אהבה היא: שבעל צריך לקבל את האישה כמו שהי ולכבדה בטוב וברע ולראות את הטוב שבה. הוא לא מקרין חום כלפי, אינו יודע להביע רגשות והכי מפריע לי שאין לו קשר עין כלפי. דוגמא: אם נלך פעם למסעדה, הוא לא יביט בי (אני כן מביטה בו), הוא יביט באוכל שבצלחת, מרוכז באכילה ולעיתים מעיף מבט חטוף באנשים בסביבה. אני מביטה בעיניו והוא מתעלם ממני. פעם הוא אמר לי: ככה אני ותשלימי!!. אני במצוקה מה עושים.??? -תודה-יעל.

יעל יקרה, מדברייך עולים כאב גדול ועלבון. גם אחרי שלושים שנות נישואין נשאר בך הרצון לחמימות וכבוד מצד בעלך, אך מסיבה כלשהי זה לא קורה. למרות שאת מעירה ומדברת במפורש על הצרכים שלך באזניו, יש בך בכל זאת משהו נכנע ותלותי, המאפשר לו להמשיך ולהתנהג אליך בצורה משפילה ומעליבה. העובדה שהוא אבא טוב ושהוא נוטל חלק שוויוני במטלות אחזקת הבית אינה מקנה לו את הזכות לפגוע ולהתעלל בך רגשית. לא אמרת האם דפוס זוגיות כזה היה מאז ומעולם, או שזה משהו שהתפתח עם השנים. האם הביטול שהוא נוהג כלפייך יכול לשקף רגשי נחיתות שיש לו מול יכולותייך? האם יש רקע של כעסים אחרים? ככלל, כדאי לזכור דבר חשוב: כדי שמישהו 'ידרוך' עלינו, אנחנו חייבים לשכב נמוך מאד. אם את מאפשרת התנהגות כזו וסלחנית כלפיה, הוא לומד שזה אפשרי. כשתחליטי שאינך מוכנה לשאת זאת יותר, ותפעלי בתגובה, סביר שמשהו יזוז. סוגיות מורכבות כאלה, אפשר וכדאי לברר במסגרת טיפול זוגי, המומלץ מאד בכל שלב של הנישואין. את מוזמנת לשתף אותנו בהחלטותייך לעתיד. שולחת לך הרבה כוח ונחישות ליאת

שלום ליאת. תודה על התייחסותך למכתבי. זה היה מאז נישואינו. רק הייתי שקועה בגידול הילדים והחלקתי והעברתי את זה. עתה משפרחו מהקן ונשאר עוד ילד בבית, אני רואה עד כמה שהוא שלילי. אני זועקת , זועקת לאמפתיה מצידו , סובלת מחסכים: מעולם לא קיבלתי ממנו, מחמאה, פירגון, חסר לי חום ואהבה. מישהי אחרת במקומי מזמן היתה בוגדת או מתגרשת. אני רוצה ללכת למטפל זוגי מעולה. איך אדע מי טוב בשבילי, שיצליח לרפא בזמן קצר ולא יסחוט ממני כספים, אני גרה באיזור כפר סבא. רב תודות לך - יעל.

היי ליאת, אני מתנצלת מראש שזה הולך להיות מבולבל מכיון שזה המצב שלי כרגע. אני בטיפול כבר 3 שנים אצל מטפל שיש לי איתו כימיה (ואף העברה חזקה). לאחרונה הפסקתי את התרופות, עקב הריון מתקדם והתוצאה היא חרדתיות יתר מכאבים שאני חשה בהריון ובכלל חרדה כללית.נוצר מצב שאני מדברת בעיקר על הנושא הנ"ל כי זה מה שמטריד אותי.אני מרגישה שזה משפיע על המטפל שלי(אני מאמינה באינטואיציות שלי ולא מדמיינת), מרגישה שהוא לא מכיל את מה שאני אומרת, או במילים אחרות אני מרגישה שישנה תופעה של "עייפות החומר", כאילו אני מתסכלת אותו שאני לא משתנה אחרי כל כך הרבה זמן, כלומר אני לא עושה דבר על מנת לשנות.הוא אף אמר לי שהוא לא יכול לעזור לי בנושא הזה וזה מאד דקר אותי. מצד אחד אני מבינה אותו מאד, מבינה את העייפות שלו, כי אני פאסיבית,נכנסת יותר מדי לדיכאון ולחרדות ולא מנסה להשתנות, אך מצד שני אני מצפה שדווקא בתקופה קשה זו הוא יהיה יותר אמפתי. בפגישה האחרונה יצאתי כל כך מתוסכלת ופגועה, כי הרגשתי חוסר נוחות מתגובותיו העייפות( גרם לי לא להיות מרוכזת ומבולבלת בפגישה), חשבתי לבטל את הפגישה שבוע הבא, אבל הצד הבוגר שבי אומר כי אני צריכה לדבר איתו על איך שאני מרגישה ואולי להציע אף להקטין את מינון הפגישות(הרי במילא הוא לא יכול ולא מצליח לעזור לי).בכל מיקרה כל הסיטואציה הורידה לי את החשק בכלל להגיע שבוע הבא (ואולי אף באפן ילדותי להראות לו בדרך זו שאני כועסת עליו). השינוי בו כל כך מכאיב כי באמת הייתה לי תמיד כימיה איתו ועכשיו אני מרגישה שהיא נעלמה. בכל מיקרה אני מאשימה גם את עצמי שאני שומרת וצוברת כעסים ללא עיבודם בטיפול ומצד שני אני מאשימה אותו שהוא לא מתאמץ להוציא ממני את הכעסים הללו, כי יש לי תחושה שהוא מבין.בכלל גם את נושא העברה לא עיבדנו, מדי פעם הזכרתי את זה , אך לא זכיתי ממש לתגובות מצידו, כאילו הוא מעדיף לא לדבר על זה כי זה מיותר (יש סוגיות יותר חשובות).הרגשתי חוסר לגיטימציה לדבר על זה. לסיכום: יותר מתחשק לי פשוט לא לבוא מאשר להתמודד עם המצב אין לי שאלה ספציפית, פשוט רציתי להוציא את מה שאני מרגישה ולקבל את תגובתיך. תודה

שלום לך מאוכזבת, הדברים שלך עוררו בי הרבה מחשבה, דווקא על המטפל שלך (ואולי קצת עלי). אתם נמצאים תקופה ממושכת בטיפול, ופתאום - דווקא עכשיו - הוא מרגיש שאינו יכול לעזור. החרדה שחזרה בעוצמות חדשות, הן בגלל הפסקת התרופות והן בגלל ההריון המתקדם (ואולי הפחד מפני הלידה) מתסכלת כנראה את שניכם, ואולי מצליחה (שלא בצדק!) להטיל ספק בהישגי הטיפול עד כה. לא לגמרי ברור מה הוא באמת חושב, ומה את רק חושבת שהוא חושב, אך גם אם את צודקת, והוא מרגיש שאינו יכול לעזור לך 'להשתנות' - הרי לא זה מה שאת צריכה כרגע. מה שאני שומעת ממך, זה צורך בהכלה, אמפתיה ואוזן קשבת. נדמה לי שאם הוא יישמע זאת ממך, המצב יכול לקבל תפנית. תוכלי להדפיס עבורו את מה שכתבת לי, ובכך לחסוך לעצמך את המבוכה - אבל לשתף בתחושותייך. אני רוצה להזכיר לך שבזמן הריון (גם בלי הפסקת תרופות) יש שינויים הורמונליים חדים, שהשפעתם עלינו קריטית. כדאי לוותר בתקופה זו על המשאלה להשיג שינוי יציב באישיותנו, שכן זוהי תקופה מטלטלת ומרגשת שתחלוף. אני מאחלת לך המשך הריון קל ונעים, וכמובן לידה קלה ומהירה. ליאת

היי נורית. שאלת איפה אני, ולמה לא הבאתי משהו שמח ביום שלישי.... תראי איך מכל שאלה אפשר לעשות עבודה.... חשבתי לעצמי, שבמציאות חיי אני נתפסת כמלאת חוש הומור, כמי שיודעת ואוהבת להצחיק. מעטים האנשים שיודעים על הפצע הגדול (שהולך ונרפא) שם בפנים. רק אצל המטפל שלי אני נותנת לו מקום, הרבה מקום. לקח לנו הרבה זמן להוריד את המסיכות (שחוש ההומור המבורך הוא לפעמים גם חלק מהן). לאחרונה נתתי לכאב מעט מקום גם כאן. ופתאום עלה הרעיון של סיפורים משעשעים ביום שלישי. מיד הצטרפתי והבטחתי להביא. אבל לא היתה היענות גדולה, ופתאום מצאתי את עצמי בתפקיד המוכר לי כל כך, של זאת שמצפים ממנה להצחיק. וזה תפקיד שלא בא לי לקחת על עצמי כאן. זהו, איך את? הדר

הדר, את צודקת. אני מצטערת, לא ידעתי את הסיפור מאחורי הקלעים וסליחה אם הרגשת שאני דוחפת אותך למקום שאת לא רוצה להיות בו. פשוט... אני הייתי במצב רוח קצת מעצבן והתחשק לי לקרוא משהו נחמד. זה הכל. אני בסדר. סתם מתוסכלת מכל ה-"לתת לטפל". לא מבינה את זה. איך את, היום? נורית

נורית, זה ממש בסדר, מה שניסיתי לומר זה שאפילו הרווחתי עוד תובנה... עכשיו, אם אביא לכאן משהו מצחיק, זה יהיה מבחירה.... אני בסדר. ימים טובים יחסית. רק מתגעגעת וזקוקה לו.... מצאתי את הפורום כמקום נפלא ברגעי הגעגוע. (גדעון, אורנה וליאת, קבלו ח.ח ענק!!!) מקווה שתפתרי עם המטפלת את סוגיית ה"לא נותנת לטפל". אם זה כל כך מציק, זה בטוח משהו משמעותי שצריך לעבוד עליו. עוד שלב בדרך. טוב, נו... אסיים בבדיחה, אחת מני רבות בעקבות תוצאות הבחירות: איפה חגגו הגימלאים את 7 המנדטים שלהם? בפארק ינסון... לילה טוב הדר

ערב טוב הייתי אצל פסיכולוג בפעם הראשונה בחיים שלי(אני בת 21) ולא ראיתי שום תעודות אצלו בחדר-איך אני יוכל לבקש ממנו להראות לי תעודה שהוא פסיכולוג ולא סתם בלי שהוא יעלב? ואיך אני יכולה לדעת שזה אמיתי ולא מזויף? אם תוכלו לענות לי די מהר כי יש לי פגישה איתו ביום חמישי תודה מראש אורטל

ראשי-כל תבדקי אם הוא רשום בפנקס הפסיכולוגים,באתר של משרד הבריאות או של 'פסיכולוגיה עברית',אך אם הוא עובד סוציאלי(שעובד בתור פסיכותרפיסט),אז לא תוכלי לבדוק זאת באתרים אילו,אולי רק ע"י שיחה טלפונית עם משרד הבריאות. זה לא בושה לבקש מאדם שאחראי על בריאותך הנפשית להראות תעודות מקצוע. מומלץ גם לבקש המלצות מאחרים כשמגיעים לפסיכולוג.

תודה רבה

יש לי עוד שאלה קטנה.... ואם הוא לא מופיע בפנקס הפסיכולגיים? סליחה על הבורות.

שלום ליאת אני נמצאת בטפול כשמונה חודשים. הבעיה, שאני מוצאת את עצמי רוב הפגישה שותקת, ללא מילים, אין לי מה להגיד. זה מעצבן אותי ואז אני סתם מקשקשת, מחפשת מה להגיד.... בתקווה שיעבור הזמן. (שאלתי את הפסיכולוגית שלי אם אפשר פשוט לקצר הפגישה והיא התנגדה בתוקף) אני מניחה שלחוסר המילים הזה יש אולי משמעות פסיכולוגית ושעדיף לנסות ולהבין אותה לעומק... אבל אני לא מעוניינת, זה ממש מעצבן אותי, כל השבוע אני חושבת על זה, ומתעצבנת מזה שהפגישה הבאה מתקרבת. הגעתי לטיפול בגלל דיכאון, כרגע אני במצב "מאוזן" יחסית אם כי עדיין לא חזרתי לעצמי לחלוטין. אני רוצה לבקש מהמטפלת שהיא תיזום שאלות וכו' כדי להקל עלי. האם זה מקובל ? האם היית נענת לבקשה כזו ממטופל שלך ?

מכיוון שהטיפול מבוסס על כך שהמטופל מביא איתו את הנושאים לשיחה, כי הבעיות הן שלו ולא של המטפל, יש רגעים של שתיקה ואין למטופל מה לומר. הפסיכולוג המטפל מכיר את המצבים האלה וזה קורה לו די הרבה. לא נראה לי שהפסיכולוג יעשה משהו כדי "להפר" את השתיקה , הוא רק מגיב או נותן פידבק על דברי המטופל.

חיים שלום, לפי מה שהבנתי טלי דיברה לא על שתיקות קצרות במהלך הטיפול,אלא על שתיקות כמעט במשך כל זמן הטיפול,וזה לא נראה לי שזה טוב שזה קורה,אך כמובן שעל כך רק הפסיכולוגים יוכלו לענות.

מסכים עם חיים שהמטופל מביא איתו את הנושאים לפגישה. אם לטלי יש קושי עם השתיקות זה גם נושא. הייתי בהחלט מביא את הקושי הזה לפגישה. כלומר אומר ישירות למטפלת שקשה לי עם השתיקות. זו יכולה להיות התחלה של עבודה טיפולית. בהצלחה.

איך הנושא הזה מעורר את כולם.. אני מזדהה איתך טלי. אם זה מנחם אותך את לא לבד שם בשתיקות האלה. אפשר להקים את "פורום השותקים". המדהים הוא שאנחנו שותקים (או מדברים שטויות למלא את החלל) וממשיכים לבוא לטיפול.

אכן נושא מעורר. אני רוצה להבהיר, שהשתיקה היא לא 50 דקות מלאות..... השתיקות הן רבות, ולסירוגין. הן כל כך מעצבנות אותי שאני סתם אומרת משהו ואז משהו מתפתח. לפעמים הוא קצר מאוד, לפעמים הוא יותר ארוך. עד השתיקה הבאה. כבר דברנו על זה במסגרת הטיפול אבל כנראה שגם על זה אין הרבה מה להגיד...... הטיפול בכלל מעצבן אותי, ואני חושבת על הפסקת הטיפול כבר כמה זמן. היה קשה לקבל החלטה.... אבל בפגישה הבאה אודיע על עזיבת הטפול (אולי כמה פגישות נוספות לשם סגירת טיפול, אם המטפלת מאוד תלחץ בנושא.) הייתי בטוחה שאני לא לבד בשתיקות האלה, אבל מעניין אותי לדעת איך "השותקים" האחרים מרגישים עם השתיקה . זה מעצבן ?מעיק? מעורר תחושה אחרת ? אולי נוח וטוב ולא מפריע בכלל ?

אני אומנם מתביישת לשאול זאת,אך אני מרגישה שאני חייבת-כי עבורי זו סוגיה מהותית, אך אינך חייבת לענות אם אינך רוצה - האם את משלמת על הטיפול בעצמך-מכספך או שההורים או מישהו אחר משלם לך על כך? איני שואלת זאת לשם חיטוט במשאבייך הכספיים,אלא רק כדי שתשאלי את עצמך עד כמה הטיפול והצלחתו חשובים לך,ועד כמה את מוכנה לוותר למענם. עבורי לוותר על כסף שיכול לשמש למטרות חשובות מאוד,דורש ממני התמודדות רבה ועזרה בהצלחת הטיפול (וזה קשה מאוד ולא תמיד הולך כפי שאני רוצה),כדי לסיים מהר יותר את הטיפול,וכדי שהכסף שעמלתי קשה להשיגו לא יבוזבז סתם.לכן שאלתי זאת,כי עבורי- אם הטיפול היה בחינם אולי לא היה איכפת לי 'למרוח' אותו כמה שיותר ו/או לא להתאמץ בו.אולי עבורך זה לא כך,אני סתם מציעה נקודה למחשבה. חשוב שתשאלי את עצמך באמת למה את רוצה לעזוב את הטיפול? והאם זה קשור למטפלת או לך?האם יש לך כימיה עם המטפלת?

ושאלה נוספת: איך יצאת מהדכאון?

אני משלמת על הטפול, במאמץ רב...... קשה לי לענות לך במדויק מה היה קורה אם הוא היה חינם. אולי הייתי "מושכת" עוד קצת. יש לי כימיה טובה מאוד עם המטפלת, אני לא עוזבת בגללה, אלא בגלל שאני חושבת שמיציתי את מטרת הטיפול, מבחינתי. אין בי (לפחות כרגע) רצון להשיג מטרות נוספות. אולי הכסף הוא גם איזה מניע קטן להפסקת הטיפול - חבל לשלם כסף על שתיקה (אני יכולה לשתוק עם עצמי,בלי לשלם לאף אחד)........

טלי יקרה (וכמובן כל משתתפי הדיון) איזה דיון התפתח לו כאן, ככה בלי שהרגשתי כמעט (תוצאות המדגם האפילו על הכל היום). שתיקות בטיפול הוא נושא שהעסיק אותנו לא מעט בעבר. הטרוניה המוכרת, כאילו שתיקה בטיפול היא בזבוז זמן (וכסף), רק מחדדת את ערכה האמיתי של ההתרחשות הטיפולית. המילים מקבלות משמעות רבה, עד כי העדרן נתפס כבלתי נסבל. כמו שהעידו כאן כמה כותבים, מתוך הבהלה מן השקט, יש מטופלים הבוחרים 'לקשקש' או למלא את החלל במלל חסר חשיבות, ובלבד שלא להילכד בשקט המעיק. דווקא למטופלים אלה כדאי לפעמים לנסות ולהניח לשקט להתקיים. מילים יכולות למסך, לערפל, לדלל או לקלקל משהו שיכול להגיח רק כשיש שקט. עם זאת, כאשר השקט כה בלתי נסבל עבור המטופל, וכשקשה לו מאד 'לאתחל' סוגיה טיפולית, מטפל רגיש יכול לסייע בדרכים שונות. אני מזמינה את משתתפי הדיון לחזור גם לדיונים הקודמים בנושא השתיקה שהיו כאן בפורום. נצברה כאן מסורת מפוארת של מחשבות כמעט בכל נושא טיפולי, ונעים להיזכר. כל טוב ליאת

מצחיק, "כאילו שתיקה בטיפול היא בזבוז זמן (וכסף), רק מחדדת את ערכה האמיתי של ההתרחשות הטיפולית" מה זה לא בזבוז כסף כל דקה עולה שש שקל!!!!!!!! וסתם לבי טיפול בלי קשר לענין הכספי אני טועה הרבה פעמים האם זו לא התמכרות מי צריך את זה? אני תוהה שואלת שאלות אלו אבל בכל זאת אני מכורה לטיפול שלי וקשה לי בלעדיו!! ובמשך השבוע אני אל מבינה איך השעה הזו עוזרת לי היא נראית לא לא מציאותית שעה בשבוע של הבנה אמור לפתור לי את הבעיות? ממש לא. אני חושבת שזו אחיזת עיניים ובכל זאת זה אני מכורה והולכת וימשיך ללכת.. הלוואי ויכולתי להפסיק ולהוציא את הפסיכולוגית שלי מהראש.

אך מה קורה כאשר השתיקה מתבטאת גם בטיפול וגם מחוצה לו, ביחסים בין אישיים? תודה מראש

האם מישהו מכיר את דר *** מחיפה (קופ"ח מכבי) ויכול להמליץ (או לא) עליה?

*****

שלום רב, פורום זה נועד לתת מענה לשאלות ופניות בנושא טיפול ופסיכולוגיה קלינית. עפ"י מסורת הפורום, המלצות על אנשי מקצוע יועברו אך ורק דרך מייל פרטי, זאת - כדי לא להפוך את הפורום לבמת פרסום או לבימת השמצות. לכן, פונה המבקש המלצות, מתבקש לצרף גם את כתובת המייל שלו, אליה יוכלו הממליצים לשלוח את המלצותיהם. ברוח זו, נמחקה התגובה שנשלחה לכאן בעילום שם. יום נעים מנהלי הפורום

אני רק בת 17 וחצי ונמאס לי מהחיים האלה. יש לי לחץ בלימודים ואני עובדת אחרי צהריים. אני פוחדת להיכשל בבגרויות כי אחר כך מאוד קשה להשלים והאמת שאין לי כל כך ראש ללמוד אבל אני מכריחה את עצמי כי אחותי עכשיו סיימה צבא והיא משלימה את כל הבגרויות במכון פרטי ומשלמת מלא כסף.אין לי כוח ללימודים וללחץ אני נלחצת מכל מבחן ואני לא נהנת מהחיים ככה עם כל הלחץ הזה. די נמאס לי כבר.

עדן יקרה, רק עכשיו הבחנתי בכך שפנייתך נשמטה ממני מבלי משים. אני מתנצלת על כך, ועונה לך שלא ביום התורנות שלי. בגיל 17 וחצי, באמת אין כל כך חשק ללמוד. בגיל זה יש לא מעט עניינים מרתקים הרבה יותר, כמו בנים, בילויים, חברות, קניות, שיעורי נהיגה, טלוויזיה, וכו'. לרוע המזל, בגיל מאוחר יותר, השלמת הבגרויות הופכת נטל כבד אפילו יותר, ונעשית תוך כדי מטלות נוספות של פרנסה או משפחה. לכן, שווה להתאמץ קצת יותר בזמן התיכון, ולהשאיר את הזמן של 'אחרי הצבא' ללימודי הפסיכומטרי. בתקופת הבגרויות תלמידים רבים מדווחים על לחץ בחינות ומתח רב. חשוב לזכור שלחץ ברמות מתונות, ואפילו חרדה סבירה, הם דבר צפוי ואפילו 'מקדם למידה'. אם הלחץ והחרדה עוברים את המידה הסבירה, והופכים גורם 'מעכב למידה', כדאי מאד לטפל בזה. באוניברסיטאות מתקיימות סדנאות להתמודדות עם חרדת בחינות. באוניברסיטת ת"א ניתן טיפול כזה גם לתלמידי תיכון שנמצאו מתאימים לסדנא כזו. (אולי גם באוניברסיטאות אחרות - צריך לבדוק!). אני מקווה שתצליחי לסיים את שנת הלימודים ואת בחינות הבגרות בהצלחה רבה למרות הכל. נשמח להיות לך לעזר גם בהמשך, במידת הצורך. שוב סליחה על האיחור בתשובה ליאת

לכבוד יום הבחירות, חיפשתי ומצאתי כמה אמרות חביבות ומחורזות של חנניה רייכמן: טיב לחץ דעת הקהל- כלחץ האוויר: אין איש רואה אותו בכלל, אולם כוחו אדיר. מרים מאד חיי עסקן, אך תיק אותם ממתיק. מטריד מאד הצעקן, אך תיק אותו משתיק. ניהול עולם עכשיו נזקק למוח איתנים - אך לנהל עולם ענק חומדים מוחות קטנים... ניפגש בקלפיות! ליאת

ליאת חחחח תודה שגרמת לי לצחוק זה גם משהו........ אבל גם גרמת לי להיות עצובה כי אני עובדת מחר ביום הזה שכולם בחופש אוף.

אני מבקשת לא לעשות כאן תעמולת בחירות :- ) ואני שמה לב שאת מרוצה מיום החופש...

ליאת וכולם, כמה נכון הבית האחרון בשיר שהבאת לנו. תהנו כולכם ביום החופש (ליאת, אכן ניכרת השמחה שלך ממנו), תצביעו יפה ו...עדן, אני מצטרפת לקינאה שלך - מחר אחד מימי העבודה העסוקים שלי.בקלפי כבר הייתי. אני מצטטת אימרות "חכמים": לכו להצביע!!! לכו להצביע!!! לכו להצביע!!! תהנו הרבה, יעלה

הי ליאת הפסיכולוגית שלי אמרה לי שאני "מלאת ספקות עצמיים" מה הכוונה שלה? אני לא בטוחה שאני יודעת מה זה ספקות עצמיים.ואני לא מבינה איך זה קשור אליי.

שלום עדן, לפני מס' שעות נשאלתי מהו ביטחון עצמי, ועכשיו - כמה נחמד - את שואלת על ספקות עצמיים. זה עושה לי חיים קלים: אם אדם עם ביטחון עצמי הוא מי שיכול להסתמך על עצמו, להרגיש כשיר להתמודד עם אתגרי חייו בהצלחה, הרי שאדם עם ספקות עצמיים הוא מי שמפקפק בכישוריו וביכולתו להתייצב מול משימות חייו בהצלחה, יהיו אלה משימות כלליות ורחבות או משימות ספציפיות. האם את יכולה להתחבר למשהו מזה? ליאת

הי ליאת בטח שאני יכולה להתחבר לזה,לא הייתי בטוחה שאני מבינה את המושג..... חשבתי על זה בקטע של הפרעה נפשית או משהו כזה..(זה כן?)

לפעמים הקנאה כל כך אוכלת אותי...

"בדרך כלל יהגו בני אדם רגשי ידידות או איבה זה לזה בהתאם להערכה שיעריכו את חיי עצמם כמוצלחים או כושלים" (ראסל).

גם אותי הקנאה אוכלת... האבסורד הוא שאני מקנאה בחברה הכי טובה שלי.סתם כי הולך לה ולי לא,למרות שהיו תקופות שהיה ההיפך. עדן

שלום לכולם, ליאת, מה שלומך? אני מתוסכלת, מאוד! הפסיכולוגית שלי אמרה לי שהטיפול שלי מאוד משמעותי ואני מאוד מושקעת בו אבל... שאני לא נותנת לה לטפל בי. אני לא מבינה מה אני "צריכה לעשות" עם המשפט הזה. אוףףף... איך מטופלת "צריכה" להתנהג? מה זאת אומרת לא נותנת לה לטפל בי? מה קורה פה? היום אני ממש מתוסכלת. נורית

היי נורית, אני לא חושבת שהמטפלת שלך התכוונה שיש איזו שהיא דרך התנהגות שאת צריכה לפעול לפיה. אני ניחה שהיא התכוונה להסב את תשומת ליבך למנגנוני הגנה חזקים שלך ולהתנגדויות שאולי לא מאפשרים לה באמת לגעת ולך באמת לעשות עבודה. אבל ככה או ככה התפקיד שלה בין היתר הוא לגרום להתנגדויות להתפוגג (בתהליך כמובן) ועל מנת לעשות זאת את צריכה קודם להיות מודעת להם והיא דאגה ליידע.

היי נורית! חודשים הוא אמר לי דברים דומים, ולא הבנתי על מה הוא מדבר.....הרי סיפרתי לו הכל... אצלי התחולל השינוי בשתי רמות. קודם כל, כשהבנתי שאני אצלו כדי לטפל בבעייה *שלי*, ולא בבעייה שבעטיה הגעתי אליו. שקשורה במישהו קרוב אלי. ואחר כך , כאשר נתתי מקום למה שקורה *ביני לבינו*, ולא הסתפקתי בלספר מה קורה לי מחוץ לחדר. אז התחילו לצאת הדברים האמיתיים, העמוקים. אבל אז גם התאהבתי בו. (אוווווף). נורית! מחר יום שלישי. תהיי מסוגלת להתחבר למשהו שמח בתוך הרגשת התסכול? ליאת, אני בונה גם עלייך... הדר

דנה והדר היקרות, תודה על תגובתיכן. אני באמת לא מבינה מה היא רוצה ממני. שנה וחצי אני מספרת לה את רחשי ליבי. אני מדברת איתה המון על הקשר בינינו. כבר כתבתי בפורום בעבר שאנחנו הרבה פעמים "הולכות מכות". גם ככה אני מרגישה המטופלת הבעייתית. קשה לה איתי (ולי איתה). אני יודעת, היא אמרה. אז מה זה עכשיו המשפט הזה שאני לא נותנת לה לטפל בי??? הדר, אני לא מבטיחה בקשר למחר, אבל אני אשתדל. מחכה לי מחר יום קשה. לילה טוב. נורית

ערב טוב בנות יקרות, מחר, הדבר השמח ביותר הוא יום השבתון, לא? סתם ככה, חג! קראתי מס' פעמים את השאלה שלך, נורית, וחשבתי שיש כל מיני דרכים 'לא להתמסר'. אני לא יודעת למה המטפלת שלך התכוונה, וחבל שלא שאלת. אין לי שום דבר חכם להוסיף על מחשבותיה של דנה, למעט אולי ההזמנה לחשוב מהיכן נובע הקושי להתמסר או 'לתת למישהו לטפל בך'. להסכים להיות מטופל זה קצת כמו ליפול לאחור ולסמוך שיהיה שם מישהו שיתפוס אותך לפני שתתרסק בכאב על הרצפה. מעניין לבדוק האם בעברך היו מי ש'נרדמו בשמירה' והניחו לך להתרסק. אל תתני לתסכול להשתלט, וקחי לעצמך את הזמן. אמון זה דבר שמרוויחים לאט ולא בלי מאמץ. בינתיים נסי להנות מהחופשונת הקצרה מחר. לילה טוב ליאת

הדר, איפה את? הבטחת לנו משהו שמח. נורית

שלום לכולם, מעניין אותי לדעת מה זה אומר על אישה מסויימת, שיוצרת כל הזמן "קווים" "משולשים" "מרובעים" של חברים(הוא מן הסתם קודקוד אחד במצולע..., זאת אומרת קבוצות של 2 3 4)כאשר ישנה פתולוגיות מסויימת וחוסר הרמוניה בצורה בה היא מנהלת את ה"צורה". וגם, מה זה אומר על בת האדם הזו, אם היא מרגישה שכל פעם שהיא פוגעת במישהו אחר זה פוגע גם בה, ומשתמש אחר כך כנשק כנגד עצמה, על מנת להיות מסוגל להרגיש אשמה כמו שהיא מרגישה שמגיע לה. זאת אומרת, נותר בעיני עצמה כאות קין שמצדיק שנאה עצמית תהומית קמאית. ליאת, אודה לך מאוד אם תפני אותי לחומר קריאה בנושא תודה :)

I meant, what does it say about this person, if she feels (and that's just a metaphore in order to explain a vague uncertain feeling) but what does it say about her ifshe feels that she really sucks at arithmetics, AND it has to do with emotional stuff it hurts her ability in logics sometimes, when she's really upset and it happens mainly in hebrew also, citizen kane is a movie she identifies with, she fears the kafka modern life, she has many contradictions in her and she feels she's a terrible person, no matter what she does. because sometimes she's upset AND hurts others it's like a kane story, she feels stained. FUCKED UP.

ערב טוב, אני מרגישה שאת מדברת על מנגנון מעגלי מ?תמיד, של פגיעה עצמית ושנאה עצמית. לכולנו מעגלים חברתיים (מילה מקובלת יותר לאותן קבוצות "קויות", "משולשות" או "מרובעות") המתנהלים לפעמים בהרמוניה ולפעמים בקונפליקט. כדי לא להיפגע כל כך מן החיכוך הבלתי פוסק, וכדי לנסות להתמודד עם השנאה והגינוי העצמי, כדאי להשאיר את המטפלת שלך בתמונה ולהיעזר בה. מקווה שאת מתאוששת. ליאת

תרופות נוגדות דיכאון משפיעות על הרגישות לדחייה?

ערב טוב, ככלל, שאלות בנושא תרופות והשפעותיהן מוטב להפנות לפורום פסיכיאטריה. ובכל זאת, כמה מילים - רגישות לדחייה היא מאפיין אישיותי, הקשור - בין השאר - בדימוי עצמי נמוך. תרופות נוגדות דיכאון משפיעות באופן כללי על מצב הרוח, ועל עוצמת הרגשות באופן כללי. יש להניח שתחת השפעתן של התרופות ממשפחת ה- SSRI תחול הפחתה ברמת החרדה והדיכאון הכללית, גם בזו המתעוררת בעקבות חוויות של דחייה. חשוב לזכור שהטיפול התרופתי אינו 'חוסך' לנו את העבודה בכל הנוגע להבנת השורשים העמוקים הנחים בבסיסה של תפיסה עצמית בעייתית והחשש מדחייה. בברכה ליאת

מהו ההבדל בין דימוי עצמי לביטחון עצמי?

שלום אסנת, דימוי עצמי וביטחון עצמי הם מושגים קרובים. ככלל, דימוי עצמי מתייחס למה שהאדם חושב על עצמו ומה שהוא חושב שאחרים חושבים עליו. הדימוי העצמי הוא מעין סכמה קוגניטיבית,באמצעותה האדם רואה את עצמו. זהו למעשה אוסף העמדות, הגישות והציפיות של האדם כלפי עצמו, האופן בו הוא מעריך את יכולותיו, והאופן שבו נראה לו שהוא מוערך על ידי אחרים. הביטחון העצמי, נשען במידה רבה על הדימוי וההערכה העצמית, ומשקף את יכולתו של האדם להסתמך על עצמו, להאמין ביכולותיו ובכוחותיו, ולהעריך באופן חיובי את היחס בין הכישורים שלו לבין האתגרים של חייו. בברכה ליאת

לליאת שלום, ביתי בת שנתיים ומבקרת בגן מאז ספטמבר. היא מרוצה בגן ומתפתחת יפה אך לאחרונה היו מספר אירועים שגרמו לי לחשוב שאולי היא קצת במצוקה חברתית. הגננת סיפרה לי שיום אחד כאשר רקדו בגן היא רצתה לרקוד עם ילדה אחרת והילדה לא רצתה וביתי בכתה בכי נוראי של עלבון והיה קשה מאד להרגיע אותה. יום אחר היינו אחרי הגן בגינה עם ילדה אחרת מהגן והן שיחקו יפה. בסוף כשאמרתי לביתי שהולכים הביתה היא רצתה שגם חברתה מהגן תבא אליה. הצעתי לה לבקש מהילדה השניה והלכנו יחד (אחרי שהאבא כבר הסכים) אבל הילדה השניה לא רצתה וביתי שוב בכתה בכי נורא. שכחתי לספר שבאותה הזדמנות ביתי רצתה להתנדנד עם הילדה על הנדנדה אך כשהיא לא רצתה ביתי ישבה עצובה ואמרה לי נעלבתי.. בימים האחרונים כשאנו חוזרות מהגן ואני שואלת אותה עם מי היא שיחקה היא עונה עם אף אחד, או אומרת אף אחד לא חבר שלי בגן. בערב באמבטיה ראיתי אותה משחקת עם כמה בובות ואומרת, היא לא רוצה לשחק איתי(ושמה בצד) והיא לא רוצה לשחק איתי ושוב שמה בצד והאחרונה כן רצתה לשחק איתה ושוב לא וכן הלאה. אני מרגישה שביתי מתמודדת עכשיו לראשונה עם ההבנה שהיא יכולה להידחות על ידי ילדים אחרים. מצד אחד היא נורא קטנה, רק לפני כמה שבועות חגגה יום הולדת שצד שני היא מפותחת קוגניטיבית וכנראה גם רגשית (לפי הגננת). נראה שהנושא מאד מעסיק אותה וכך גם אותי. אני מתקשה להחליט מה לעשות, לתת לה להתמודד לבד? לבדוק אולי אפשר לעזור לה בעדינות לשפר את המיומנויות החברתיות שלה? (לא ברור לי אם היא באמת קצת לא פופולרית או שמא היא רק מתנסה בחויה רגשית חדשה וכואבת) אשמח לשמוע עיצה איך להקל על המצוקה שלה וגם שלי.

שלום רב, תצפית זהירה בהתנהגותם החברתית של בני השנתיים מלמדת כי מרבית האינטראקציות החברתיות ביניהם מתרחשת סביב חפץ כלשהו (מכונית, נדנדה, עגלת בובה), כאשר הילד למעשה משחק בעצמו, ורק לעיתים רחוקות במשותף עם הילד האחר. נהוג לכנות זאת 'משחק אחד על יד השני' ופחות 'משחק אחד עם השני'. רק לקראת גיל שלוש יופיעו ניצני המשחק הדמיוני המשותף ("משחקי כאילו"), שישתכלל עוד ועוד במהלך יחסי הגומלין המתמשכים בין הילדים. נראה שהתגובה הסוערת של בתך משקפת - יותר מתחושת עלבון ודחייה - דווקא יכולת מוגבלת להתמודדות עם תסכול, מה שמאד אופייני לגיל זה. בסופו של דבר, מה שמנבא כשירות חברתית טובה, זה יכולת תקשורתית טובה (המתבטאת בגיל זה ביכולת של הילד להביע את עצמו מול המבוגרים), יכולת חיקוי טובה, התנהגות פרו-חברתית (יכולת לשהות ולהנות בחברת ילד אחר ללא תוקפנות רבה מדי, הגם שתוקפנות סביב מאבק על צעצוע היא נורמטיבית). מה שבוודאי אינו תורם להתפתחות חברתית תקינה, זו החרדה המוגזמת של ההורים סביב עניינים אלה. מוטב להניח לילד לפלס לעצמו דרך בקבוצת השווים, לסמוך על יכולתו להסתדר, וליצור אקלים חברתי נוח במסגרת המשפחתית. ילד שיודע לכבד סמכות וגבולות, יהיה בסופו של דבר כשיר יותר מילד מפונק שמקבל כל דבר מבלי להתנסות גם בחוויות של תסכול ואכזבה. ניתן להתרשם שבתך ילדה נבונה ומפותחת, המתמודדת עם אתגרים התפתחותיים באופן צפוי ומקובל. ככל שניתן להתרשם מדברייך, הדאגה שלך כרגע מיותרת. בברכת 'כל ישראל חברים' ליאת

שלום רב, אני בחורה בת 29 ועדיין לא הצלחתי לבסס את עצמי ולמצוא עבודה בתחום שלי יש לי תואר ראשון במנהל-עסקים שאותו סיימתי בהצטיינות. אני מנסה למצוא עבודה בתחום כבר יותר משנה ואני לא מצליחה....... אני מגיעה לראיונות עבודה ואני כן מצליחה להרשים אך תמיד בסופו של דבר משהו מתפקשש... החשש הגדול שלי הוא להתחיל כיוון שאין לי נסיון אני ממש מרגישה חוסר ביטחון אני מרגישה שאני לא מספיק מאמינה בעצמי... אני מאד רוצה להצליח בחיים ולהתקדם ולבסס את עצמי מבחינה כלכלית איך אני יגרום לעצמי להפיג את כל החששות שלי ולהצליח? אשמח לתשובה כי העניין הזה ממש מדכא אותי כבר

שלום קארין, לא סיפרת מה זה הדבר הזה שמתפקשש בסוף, אבל אם זה עקבי, צריך לנסות ולהבין מה זה. מדוע למרות הרושם הראשוני הטוב (לדברייך) שאת משאירה, מישהו אחר זוכה במשרה. לפעמים, למרות הכישורים וההצטיינות בלימודים, מה שמשודר החוצה הוא דווקא חוסר הביטחון והספקות העצמיים. ככל הידוע לי, קיימים היום בשוק 'מאמנים אישיים', המסייעים לאנשים להתמודד בהצלחה עם משימות קונקרטיות כגון אלה שאת מציגה כאן. שווה בדיקה. בהצלחה ליאת

שלום, לבעלי יש תכונה שמוציאה אותי מדעתי. כל דבר צריכים לאמר לו המון פעמים וכל דבר הוא חוזר על עצמו מיליון פעם. לדוגמא: אני מבקשת ממנו לא לגעת בי בצורה מסוימת ברגלים . צורת הנגיעה שלו לא נעימה לי ואף מרגיזה אותי . אך לא מספיק שאמרתי לו פעם אחת הוא ימשיך ואף יעשה זאת יותר. דוגמא נוספת - הוא מדבר בלי הפסקה על נופש ביקשתי שבמקום לדבר יעשה אך הוא בשלו כמעט כל יום הוא אומר שממש בא לו לצאת וכו'. אותי זה מטריף נמאס לי לשמוע אלף פעם את אותו משפט כל יום למרות שאמרתי לו שנמאס לי לשמוע את זה אני משתגעת , וממש מתפרצת בבכי ושום דבר לא עוזר הבן אדם לא שפוי וממש מתעלל בי . אלו רק שתי דוגמאות אך יש עוד המון האם יש פתרון לבעיה ???

שלום יעל, לא אמרת כמה זמן אתם נשואים, אבל אף פעם לא מזיק לדעת, שתקשורת טובה בין בני זוג היא אחד התנאים הקריטיים להצלחת הזוגיות. מה שאת מתארת נשמע פחות כמו התעללות, ויותר כמו קצר בתקשורת. כל מיני דברים שהוא עושה או אומר נחווים על ידך כבלתי נסבלים. אם את טוענת שאמרת לו מספר פעמים והוא מתעקש להמשיך, אולי הגיע הזמן להפסיק לדבר ולהתחיל לעשות. כך, למשל, להתרחק ממנו כשהוא נוגע בך באופן שאינו נעים לך, או להזמין בעצמך מקום לנופש. המעשים הללו - לפחות כפי שאני מבינה אותם מדברייך - אינם מעידים על אי שפיות. אם את בכל זאת מרגישה קרבן להתעללות מכוונת, עליך לפעול מיידית ולהפסיק זאת, עם או בלי עזרה מבחוץ. בהצלחה ליאת

אחיינית שלי בת השלוש,כל פעם שאנו נפגשים בפורום משפחתי,אני ניגש לחבק אותה והיא נאותה בחיוב,אך תמיד מפנה לי את הגב כדי שטחבק אותה מאחור,מה הסיבה שהיא לא נותנת לי לחבק אותה מלפנים ?האם זה מבישנות או שמה דימוי עצמי נמוך?

שלום גיל, לילדים יש אמצעים יעילים מאד לשמור על עצמם מפני מפגשים עוצמתיים מדי, שנחווים - אולי - כ'מנת-יתר'. יכול להיות שסגנון ההיענות המיוחד שלה, התפתח כתגובה למשהו שכלל אינו קשור בך, והפך להרגל. אני חושבת שכדאי לנסות ולכבד את הדרך שלה לאפשר קרבה, ואולי - עם הזמן - כשהיא תרגיש מספיק בטוחה, והיא תוכל לשוב ולהתחבק בדרך המקובלת. בברכה ליאת

כבר שבועיים שאני סובלת ממיגרנות שלא יאמנו ויחד עם המיגרנות האלה מגיעה חולשה, עייפות, בחילות, חוסר ריכוז. וכאילו שזה לא מספיק, אני מרגישה התקף געגועים עזים לאמא שלי היקרה שנפטרה, המון עצבות, חוסר בטחון פתאומי שלא ברור לי מאיפה הוא בא, בלבול, המון מתח בעבודה. אני טועה בדברים קטנים בעבודה שלא טעיתי בהם כבר שנים. אוף...מה זה כל הרגשות האלה? הגיוני שפתאום מרגישים מאד חסרי בטחון, מבולבלים, סוערים רגשית? ככה פתאום? מה עושים?

פרח שלום, ישנה ודאי איזו סיבה לכל הסערה הרגשית הזו. משהו שקשור אולי לגעגועים לאימך. משהו שקשור אולי לארועים בתקופה הנוכחית, שקשורים לארועים אחרים מזמן אחר או מקום אחר. נסי לחשוב ביניך לבין עצמך ותעלי לבד על הגורם. מאוד הגיוני שהתחושות הגופניות, המיגרנות, חוסר הביטחון וחוסר הריכוז קשורים לכך. בד"כ ארועים קטנים בהווה מזכירים ארועים אחרים ופותחים איתם תחושות וסערות. את מוזמנת לשתף אותנו לכשתגיעי לסיבה. מקווה שיוטב לך, גדעון

גדעון שלום, לקחתי לתשומת-ליבי את ההצעות שלך ושל אורנה 'לבנות חומה רגשית' ולנסות להבליג, ואני עושה הכל כדיי ליישם זאת ,וממש 'נאבקת בעצמי' כדי לא להיסחף לויכוחים איתו, אבל הבעיה שזה כמעט בלתי אפשרי,כי איך שהוא רואה אותי הוא מיד מתחיל להקניט אותי,ואני מתעצבנת ועונה לו,וזה כמו חומר נפץ שמתלקח ויש מיד 'פיצוץ' -ריב נוראי, שבד"כ במהלכו חוזרות ה'ירידות' על כך שאני 'משוגעת' ושמקומי ב'בית-משוגעים', והוא גם אמר לי פעמים רבות שהוא באמת יגרום לכך שזה יקרה.הוא אינו אדם רע,אך שיטותיו 'אכזריות' מאוד,כמו: ללחוש לי באוזן מילים ומשפטים מעצבנים ביותר בקצב מונוטוני,וכשאני לבסוף-מתעצבנת וצועקת עליו,הוא אומר לשאר בני-המשפחה- הנה אתם רואים שהיא 'פסיכית'-'אני לא עושה לה כלום ולא מדבר אליה והיא סתם צועקת', או שהוא לא אומר כלום,והרבה פעמים אני שומעת אח'כ מהם שהם חושבים שאני מגזימה- כי אני סתם צועקת ורבה ללא כל סיבה; ואני צריכה להסביר להם מה קרה-ולפעמים מאמינים לי ולפעמים לא. קשה מאוד להישאר אדישה כלפי אדם שלפי מה שהבנתי-משליך את כל תסכוליו עליי, וחושב שהוא מושלם ואני 'מפגרת','טיפשה' וכו'. ההצקות שלו שתיארתי כאן הן רק חלק קטן מ'מערכת-היחסים' ה'נוראית' שיש לי עם אותו בן-משפחה קרוב מאוד.ואולי יגידו שאני מגזימה,אך משפחה בד"כ אמורה להיות 'המבצר' שלנו,ואותו בן-משפחה גורם לי להרגיש שאני ב'מלחמה תמידית' בתוך הבית. בבקשה תסביר לי יותר לעומק מה ניתן לעשות במצב 'נוראי' זה? כי אני כבר מיואשת משיפור במצב ביני לבינו-זה לא נראה לי אפשרי. (לשם הגינות אציין גם שגם לי יש חלק בריבים,וגם אני יורדת עליו בנושאים שונים,אך בד"כ הוא מתחיךל את הויכוחים,איך שהוא רואה אותי,ואני עונה לו כתגובה-וזה נראה לי כמו 'מעגל-זדוני'). בתודה מראש, מתוסכלת

עכשיו נוכחתי בבירור לכך שדבריו של אותו בן-משפחה השפיעו מאוד על האחרים,כאשר בן-משפחה נוסף ראה אותי יושבת מס' דקות על המחשב וישר 'התקיף אותי' מילולית- על כךשאני לא עוזרת וכו'{וזאת למרות שידע שרק לפני מס' דקות ניגשתי למחשב והיתי עסוקה כל היום}, הוא אמר לי שאותו בן-משפחה(זה שיורד עלי תמיד) צודק,שאני 'פוסטמה- פדלאה'ולא עושה כלום,כי בלי קשר עד כמה אני עוזרת בבית(ואני עוזרת), אותו בן-משפחה כל הזמן,'עובד על כך' שבני המשפחה האחרים יתקוממו נגדי,ואומר להם עליי מילים כמו שציינתי(שמעתי זאת בעצמי כשהייתי בחדרי),והוא גם מצליח מאוד בכך,עובדה שהרבה פעמים הם מזכירים את דבריו בכל ריב הכי קטן-ו'מחפשים אותי' על כל עיניין קטן שלא נראה להם. כלומר עכשיו -שהוא קומם את רוב בני-המשפחה נגדי,לפחות רוב הזמן,אני כמעט במצב בלתי-אפשרי. יש לי אומנם משפחה אוהבת,אך לאותו בן-משפחה יש חשיבות מכרעת במבנה המשפחתי.

קודם, התכוונתי "מורכבת" בניגוד ל"פשטנית" ולא חס וחלילה שאת מתוסבכת - זה לצערי מישהו אחר מטיח בך. אני חושב שאת צריכה להתמודד בשני מישורים (שמן הסתם קשורים זה לזה) הפנימי והחיצוני. במישור הפנימי - החומה. זו לדעתי צריכה להיות כמו חומה של בית. מחד מונעת או לפחות מקשה על הלא רצויים להכנס, ומאידך בעלת שער שיכול להפתח ומאפשר לאורחים הקרואים להכנס. בקיצור חומה דינמית - מגנה אך גם מאפשרת. ובמישור החיצוני - פה את מותקפת תוך ניצול נקודות התורפה שלך, ואני לא שומע ששאר בני הבית נחלצים לעזור לך. את מספרת שהתוקף אינו אדם רע. יתכן (את מכירה אותו לא אני) אך הוא מתנהג באופן רע. אם אכן מדובר באדם חיובי אולי ניתן לשכנעו שיפסיק להציק לך ? אולי ניתן לרתום מישהו מבני המשפחה האחרים שיעזור לך בזה ? אם זה לא יעזור אולי פשוט צריך להתעלם ? אני מאד מקוה שבקרוב המצב ישתפר ותרגישי טוב יותר. בהצלחה.

למתוסכלת שלום, היתרון של עצות הוא שקל לתת אותן, אך קשה לא פעם לישם אותן. אני בטוח שאת עושה כמיטב יכולתך כדי לא להיפגע ולא להתרגז וזה כמעט בלתי אפשרי. נסי לשבת עם עצמך ולחשוב מה עוד ניתן לעשות כדי לצמצם את המגע עם אותו בן משפחה. אם תגיעי למסקנה שעשית את כל מה שאפשר לעשות אז זה מה שניתן. אני מקווה שתימצא הדרך למעט יותר שלוה ורגיעה בחייך, בהצלחה, גדעון

גדעון תודה על תשובתך, איני מצפה שתפתור את בעיותיי דרך ההתכתבות בפורום ובלי להכיר אותי באמת,אך מה שבלתי אפשרי כרגע-במצב מגוריי הקיים ובמצבי הכלכלי זה לשנות את מקום מגוריי,שהוא ביחד עם אותו בן-משפחה קרוב מאוד. אבל אקבל את עצתך ואחשוב איך באמת אוכל לצמצם את המגע והחיכוך איתו,אך ה'נזק' ביחס שאר בני-משפחתי אליי כבר נעשה.

שלום אני מאוהב במשהי מהאונ אנחנו ידידים מדברים בטלפון עושים יחד שעורים ואוכלים יחד בקפיטריה רק שאני רוצה יותר.אני מאוהב בה מוקסם ממנה היא מצחיקה אותי ומרגשת אותי באופן שאני לא זוכר מתי הרגשתי ככה אני בא ללימודים רק בשביל לפגוש אותה ולהריח אותה .אין לי ביטחון עצמי רב כל כך אמנם אני מתחיל עם בנות בפאבים וכאלה ויש הרבה כאלה שחושבים שאני אדם כריזמטי אך האמת היא שאני ביישן מאוד יש לי בעייה שכשהייתי ילד לא הייתי מקובל במיוחד ובצבא ואחכ זה השתנה במקצת וקצת לא הרגלתי אני סוחב איתי את ההרגשה המחורבנת הזו ותמיד אני מרגיש חוסר שייכות לפני שנתיים נפרדתי מהאקסית שלי שהייתה יפה ונהדרת ומאז אני מרגיש שוב דחוי חברתית למרות שבאופן רציונלי אין שום סיבה שארגיש כך ואותה בחורה מדהימה גורמת לי להרגיש שוב ראוי לאהבה ולחיבה של העולם אם אנשים כאן זוכרים(כתבתי על כך רק אתמול) קיימתי יחסי מין עם נערת ליווי זה נעשה בגלל שנאה עצמית בגלל שהרגשתי לא ראוי לאהבה (ולא בגלל שהייתי זקוק למין לפחות לא באותו רגע) הרגשתי מן רצון עז לפגוע בעצמי.אותה בחורה למרות שאין לה מושג קלוש על מה שקרה גורמת לי לחוש נינוח והיחסים שלי איתה גורמים לי להבין שאני אדם נורמלי שעשה טעות ושנשים יכולות להתחבר אליי וזה נחמד ומעודד. יצאתי עם הרבה נשים בחיי והיו לי ידידות אך רק למעט מהן באמת התחברתי רגשית ונפשית והיא עושה לי את זה.אני מתגעגע אליה כבר היום ומחכה כבר לראות אותה אני מאוהב אבל מצד שני המעשה שעשיתי לא מרפה ממני אמנם אני לא חושב על זה בקטע הרגשי כמו קודם רק שאני מפחד ממחלות כל הזמן ואני משתגע מה יהיה????

מר בלו היקר, אני שמח לשמוע שיש מישהי בעולמך, שמאפשרת לך להרגיש ראוי לאהבה וראוי לסליחה עצמית על מה שנעשה. אני מקווה שתמצא את הזמן המתאים ואת העוז הנפשי להתגבר על ביישנותך "ולעשות את הצעד" לקראתה. בשבוע שעבר זכית לתמיכה רבה על מי שאתה וטוב לראות שאתה יכול להעזר בתמיכה זו. בהצלחה, גדעון

שלום רב, אין לי ספק כי בעיתי הינה מורכבת מדי לפתרון דרך האינטרנט ובכל זאת אשמח לשמוע מה דעתכם ואת התיחסותכם לבעיתי. אני בת 36, נשואה עם 2 ילדים מדהימים ובעל נפלא ותומך. יחד עם זאת, בתחום התעסוקה אני מתוסכלת.הננני עובדת במקום אפור שעות מטורפות ומשתכרת פרוטות.., למעשה הנני בוגרת 3 תארים מאוניברסיטאות מוכרות אך כל חיי עבדתי בעבודות "סטודנטיאליות" ולא דאגתי לעבוד במסגרות שיקנו לי ניסיון מהותי ולפיכך אין אני מוצאת כיום עבודה שתהא גם גמישה בשעות וגם עם שכר הוגן. במקביל אלי אחותי פורחת..ואני מוצאת את עצמי מקנאה בה קינאה עזה ואינני יכולה להשתלט על הרגש האיום הזה..,אחותי משתכרת הון לעומתי.. ,חיה ברמת חיים מאד גבוהה ומצליחה לספק לילדיה מבחינה חומרית המון..,אינני יודעת כיצד להתגבר על הרגש האיום הזה. אצין כי אנו מתגוררות בסמוך זו לזו כך שכל פעם אני נתקלת בה העינין אצלי רק גובר, מה עושים..?, אודה על כל התיחסות..,ליהיא

ליהיא שלום, את שואלת שאלה מהותית ומענינת : איך מתגברים על קינאה? ישנו כל כך הרבה חומר בפסיכולוגיה שמתעסק בתחום הזה של קינאה ושל צרות עין ועד כמה הרגש הזה הינו מעכל. ההתגברות על רגש הקינאה קשורה ליכולת שלך לחיות טוב עם עצמך בהיבט התעסוקתי. ככל שתהיי פחות מתוסכלת שם ויותר מרוצה מעצמך שם, כך תחושי פחות קינאה במפגש עם אחותך. אך זוהי תשובה חלקית בלבד, שהרי את לא מקנאה בהרבה אנשים עשירים. כלומר הקינאה באחותך קשורה גם להיסטוריה המשותפת שלך כאחיות באותו בית. עלייך לנסות ולהבין יותר לעומק את המקורות הרגשיים של תחושותייך כלפי אחותך. אני מאמין שככל שתעמיקי בהבנה זו כך תחושי הקלה בתחושותייך. אז מה עושים: נסי לתרגם את תשובתי להבטים מעשיים הן בתחום ההבנה והן בתחום התעסוקתי. את מוזמנת לשתף אותנו בהמשך לגבי תובנותייך ועשייתך, בברכה, גדעון

איך מתמודדים איתה? כבר נדחיתי בעבר, בטח בגלל המראה החיצוני שלי (אני בחור בתחילת שנות ה20). וזה ממשיך לקרות, אף על שניסיתי לשפר את המראה. איך אני יכול לקבל דחייה בהשלמה, ולא כאסון?

אסף שלום, בעיקרון מתמודדים ע"י זה שמנסים עוד ועוד עד שלא נדחים. במקביל מתחילים טיפול פסיכולוגי, שעוזר להבין טוב יותר את הדינמיקה של מתי, איך, למה ע"י מי אני נדחה ומה ניתן לעשות כדי לשנות את זה. לא תמיד הסיבה שנראית לך כסיבה שבעטיה אתה נדחה, היא אכן הסיבה האמיתית. בהצלחה, גדעון

שלום! מה ההבדל בין פסיכולוג קליני ללא קליני? והאם מומלץ פסיכולוג שאינו קליני להפרעות אכילה קלות ולחוסר ביטחון עצמי

פסיכולוג נחשב כול מי שסיים תואר שני באחת ממגמות הפסיכולוגיה. פסיכולוג קליני נחשב מי שסיים תואר שני במגמה "פסיכולוגיה קלינית" וכן 4 שנות התמחות קלינית ועמד בבחינה מטעם משרד הבריאות. במהלך שנות ההתמחות הוא נחשב פסיכולוג בהתמחות קלינית, ולאחר שעמד בהצלחה במבחן הוא נחשב פסיכולוג קליני מומחה. לטיפול בבעיות שהזכרת מומלץ פסיכולוג קליני ולא פסיכולוג אחר. אם מדובר בטיפול בילדים עם בעיות אילו, ניתן לשקול טיפול ע"י פסיכולוג התפתחותי או חינוכי. בהצלחה.

מישהו יכול להמליץ לי על פסיכולוגית קלינית לא יקרה מאוד?

אורית שלום, תשובתו של ים 3 מקיפה וטובה. לגבי בחירת פסיכולוג והמלצות, ראי את תשובתי לנושא "בחירת מטפל". כמה שורות למטה. בברכה, גדעון

איני תמימה,אך ברוב הזמן אני מרגישה יותר נוח לא להסתיר סודות ורגשות ולומר מה שאני מרגישה, ונכון שבחוץ בניתי סביבי 'חומה גבוהה',אך איך אוכל לעשות כמו שאורנה כתבה (למטה-תחת הכותרת'דעה קדומה) ליצור 'חומה'שתגן עליי?אומנם אורנה הסבירה שצריך לאזן בין הדברים-ולא תמיד לחשוף רגשות, אך פרקטית-איך אוכל 'ליצור חומה' ועדיין להישאר אותנטית (לפחות עם בני משפחתי) ולא תחת'מסיכה'-שגם דורשת ממני אנרגיות רבות? סוגיה זו לא מובנת לי.

שלום מתוסכלת אני חושבת שבניית "חומה" מלאכותית ("לשים מסכות ולהראות שאני חזקה"),לא תועיל לאורך זמן. אין ספק שההתנהגות שאת מתארת מצד אחיך מרגיזה ומעצבנת, אך לדעתי, אם את תרגישי טוב עם עצמך ובטוחה עם עצמך שאת לא פסיכית,לא תחפשי להגן על עצמך, והוא יפסיק להתנהג כך (בהדרגה כמובן). לדעתי, אדם שמתגונן ,משדר חולשה ש"קוראת" לאנשים כמו אחיך להמשיך ולהציק. כך שהפיתרון הוא לא להתגונן ובטח לא להתיחס אליו יותר מדי, כי זה מה שהוא רוצה... איך תרגישי טוב עם עצמך? גם זה בהדרגה כמובן. קודם כל תבדקי עם עצמך עד כמה את באמת מרגישה "פסיכית" ? האם עמוק בפנים את חושבת שאחיך צודק ? ואם כן - למה? האם זה שאת מטופלת אצל פסיכיאטר באמת הופך אותך לפסיכית ?פסיכיאטר הוא רופא (שמתמחה בעיניני גוף-ונפש..), האם כל מי שהולך לרופא הופך להיות פסיכי? האם מי שמטפל בעצמו ומנסה לשפר את איכות חייו הוא פסיכי? אני מניחה שפסיכי מגיע מהמילה פסיכוזה - זה מצב שבו האדם לא יודע להבדיל בין דימיון למציאות, יש לו הזיות, מחשבות שווא ועוד. האם את מוצאת את עצמך בהגדרה? תשאלי אותו אם הוא יודע בכלל מה זה פסיכי ? סביר להניח שהוא יתחמק מהגדרה.... תסבירי לו בקצרה מה זה אומר, ותגידי לו שמי שתקוע בדיעה קדומה ולא מוכן "לפתוח" את הראש וללמוד דברים נוספים אולי הוא "פסיכי" מכיוון שהוא לא מבין את המציאות שהוא חי בה. אני חושבת ששימוש בהומור יכול קצת לעזור. תחשבי על תגובה הומוריסיטית למקרה שהוא יקרא לך פסיכית.... אולי משהו כמו - למקרה שלא ידעת,פסיכים יכולים להיות אלימים - אז כדאי לך להיזהר....... בהצלחה.

תודה לגדעון ולסתם אחת,נתתם לי נקודות מעניינות למחשבה, כמו דבריך גדעון: שהיותי בטיפול פסיכיאטרי אולי מאיים עליו,לעולם לא חשבתי על הנושא ככה, ואולי אם אבין את הלך המחשבה שלו,אולי אצליח להימנע מויכוחים איתו,למרות שלא תמיד זה אפשרי,כי איך שהוא רואה אותי-זה כאילו טריגר עבורו להתגרות בי,והוא מיד מחפש על מה הוא יכול לריב איתי או סתם 'לרדת עלי',אפילו אם דיברתי רק עם אחרים ולא איתו,ובמצב כזה קשה מאוד להימנע מויכוח. סתם אחת - את צודקת בכך שאם אני הייתי שלימה ומשוחררת עם כל עיניין הטיפול הפסיכיאטרי- זה לא היה מפריע לי והוא לא היה יכול לפגוע בי,אך כעת זה לא כך. אז תודה,ואם יש לכם עוד תגובות והצעות אשמח לשמוע.

למתוסכלת שלום, אם הבנתי נכון את הסיטואציה , אזי ישנו בן משפחה שקורא לך "פסיכית" כי את בטיפול פסיכיאטרי. לדעתי עלייך לחשוב על הפתגם "כל הפוסל - במומו פוסל". כפי הנראה היותך בטיפול פסיכיאטרי מאיים עליו מסיבה כלשהי, ולכן הוא מנסה להרגיז אותך. נסי שלא להתרגז ולא לקחת ללב והעזרי במשפט הזה של חז"ל. יתכן שכך תצליחי "לבנות חומה". (או לא לקחת ללב). בהצלחה, גדעון

שלום אני לקראת גיוס לצבא כאלה סרטים כמו שאני אוכל עכשו לא אכלתי בחיים שלי.. אני כולי בלחץ מטורף, מה שגורם לי לבצע כל מיני תנועות מהירות, וגורם לי גם לכאבים בגוף. נתחיל מזה שאני בנאדם בעייתי באופן כללי. יש לי בעיה ביחסים הבינאישיים שלי עם אנשים. אני בנאדם סגור מדי שלא מתקשר יותר מדי עם הסביבה. רק כשאני מוכרח וגם אז אני מרגיש פחד ואי נוחות מה שגורם לי לגמגם ולדבר בשקט. אין לי מושג למה זה. תמיד מגיל צעיר הייתי כזה, אף פעם לא בחברה ומנותק מכולם. האנשים שלמדו איתי בבית ספר, לא הלכו כל כך לקראתי אלא התעללו בי דווקא וגרמו לי להרגיש עוד יותר רע. אז התוצאה היא שאני לא ממש קשור למשהו, לא מתעניין בכלום, ולא יודע כלום, יושב 95% מהזמן שלי בבית מול המחשב ואין לי חברים. זאת אומרת שכל דבר שעובר עלי בסופו של דבר עובר רק בתוכי ואף אחד מבחוץ לא יודע. גם אם היה לי עם מי לדבר, אני פשוט לא מסוגל להביע את הרגשות שלי כלפי חוץ. יש בי איזשהו מחסום שמונע ממני. הבטחון העצמי שלי נמוך מנמוך. מתבייש בכל דבר שבי. אני כותב את זה, כי אני לא מסוגל כבר לשמור את זה בתוכי. תמיד היו לי דכאונות כאלה ואחרים אבל נסבלים פחות או יותר, והכל הפך לכואב מאוד ובלתי נסבל עם סיום הלימודים בבית ספר כשהגיעו המחשבות על הצבא, ומחשבה על החיים העתידיים באותה הדרך. אני סובל מדכאון רציני. אין לי רצון לעשות כלום, ופשוט רע לי, רע לי, אין לי דרך אחרת להגיד את זה. אם אני ממשיך את החיים אותו הדבר, הייתי מעדיף לא להמשיך אותם בכלל. הגיוס לצבא מתקרב, ואני מאוד לחוץ וטרוד לגבי העתיד שלי בצבא. אני נמצא כרגע ממש בימים האחרונים שלי כאדם "חופשי". אני שומע דברים נוראיים ומפחידים על המערכת, דברים שמפחידים בעיקר אותי, ספק אם מפחידים כל בן אדם רגיל. שומע על התעללויות, משמעת קשה, התאבדויות וכדומה ואני כל כך פוחד. הרי אני חלש ולא מסוגל להתמודד עם כלום גם בלי הצבא, כשיש אנשים חזקים ממני שנשברו בצבא, אז מה יהיה איתי? תייעצו לי בבקשה. מה אני יכול לעשות עם עצמי, כי אני מאוד חושש לגורלי. אתם בטח תשלחו אותי לפסיכולוג או משהו, אבל רק את הצעד עצמו של לפנות אני לא רואה את עצמי עושה כי אין, יש בי איזשהו מחסום כזה, שלא נדבר על לדבר בקול על הצרות שלי. האינטרנט הוא הכתובת היחידה שלי בכלל להגיד משהו כי ככה אני לפחות אנונימי ומה אני אגיד, גם כשאני כותב את זה בידיעה שאני אנונימי, יש בי פחד ובושה שאולי איכשהו מישהו יקרא את ההודעה הזו מהמחשב שלי וידע שזה אני, או שלא יודע. בטח לא אמרתי הכל, אבל השתדלתי לפרט כמה שאני יכול כי בנוסף אני סובל ממחשבות טורדניות כאלה ואחרות בנושאים שונים. אני חושש לבריאותי. תעזרו לי. מהמקום שאני נמצא בו כרגע. גדעון שובל, אני מבין שהיית קב"ן בצבא. אז אולי אתה יכול לתת לי מידע נוסף יותר רחב.

שלום לך, מצב זה של לחץ לפני הגיוס הינו נורמטיבי וברור. אתה הרי יוצא מהעולם המוכר והברור אל חויה חדשה, לא מוכרת ולכן גם מאוד מפחידה. נשמע לי עם זאת שאתה לחוץ קצת יותר מהנורמה. אז מה אתה יכול לעשות עד הגיוס להרגעה עצמית? בעיקר - להשיג מידע. כמה שיותר תידע על מה אתה אמור לעשות ולעבור בימים הראשונים לשרות - כך יוקל לך וחרדתך תירגע. במידה ואתה כבר התגייסת והלחץ ממשיך - העזר במפקדים שלך. הם מקבלים הכשרות מה לעשות ואיך לעזור לך עם הלחץ שאתה מרגיש. אם גם זה לא עוזר: אל תהסס לבקש ולראות קב"ן. הקבנ"ים הם אנשי מקצוע מתחום הפסיכולוגיה או העבודה הסוציאלית והם בהחלט יוכלו לסייע לך. כמובן שתמיכת בני משפחה עוזרת מאוד ואל תהסס להתקשר אליהם כשאתה מרגיש כשקשה לך. אשמח מאוד אם תוכל לעדכן אותנו כאן בפורום ואותי לגבי תהליך הגיוס שלך וכיצד הוא עובר, הרבה הרבה הצלחה ורגיעה, גדעון

תודה על תשובתך. אז זהו שאני מקבל מידע, אבל זה מלחיץ אותי עוד יותר כי המידע הוא רע ומפחיד. אני דווקא מקבל רושם שהמפקדים בצבא הם לא כאלה איכפתיים כמו שאתה אומר, ויכולים אפילו למנוע ממך לראות קבן.

שלום, רציתי לשאול מנקודת זווית של הפסיכואנליזה, כיצד אכזבות של ילד מאימו שלא מעניקה לו קירבה, חום ואהבה שהוא זקוק ומצפה לזה ומתאכזב ממנה, יכולים לגרום לו בעתיד לברוח לאהבה לקטינות (פרפיליה) ? איך הפסיכואנליזה תיראה את הקשר בין אכזבתו ותיסכולו של אדם כזה לבין בריחתו לצורך לקירבה עם ילדות ?

אודליה שלום, שאלה קצרה אך מורכבת. למיטב הבנתי צריך יותר מאשר תחושת אכזבה ותסכול בילדות כדי שאדם יהפך לפדופיל והתיאוריות על כך מדברות על מערכת יחסים פתולוגית או ארועים טראומתיים בילדות. אני מצרף כמה לינקים למאמרים בנושא. http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtTower.jhtml?itemNo=400766&nl=03_03 או http://www.starmed.co.il/News/786 בברכה, גדעון

כמספר חודשים אחותי (בת 21, אחרי שחרור) אמרה לי שהיא רוצה ללכת לפסיכולוג. אני (גם בטיפול) חושבת שיש מקום לכך אך העלתי בפניה שלא מדובר בהחלטה שרירותית. היא שמעה מחברה שלה על "מישהי טובה". אני מודעת לבעיות של אחותי ומסוגלת להגדיר אותן, מצד שני אני לא יודעת מי זאת החברה ומה בעיותיה. היות ואני לא מכירה הרבה מטפלים (חוץ משלי...) כיצד ניתן להדריך איך לבחור מטפל/פסיכולוג? אין לי הרבה המלצות על אחרים, ואני לא רוצה שאחותי תלך למישהי בלי קצת מחשבה. איך עוזרים? (אני הגעתי לשלי דרך קרובת משפחה במקצוע. זה לא היה מושלם ולדעתי אחותי לא תהיה חזקה מספיק להתמודד עם מצב שהמטפל לא עוזר לה).

אני מכירה כמה טובות- תגידי איפה היא גרה

לימור שלום, השאלה "איך לבחור פסיכולוג"? נשאלת בפורום לעיתים קרובות. אמנם זו שאלה שלא שונה מהותית, מכל שאלה העוסקת בבחירת בעל מקצוע טוב אך בכל זאת: כמה המלצות לתהליך בחירת הפסיכולוג: 1. למד על מהות הטיפול פסיכולוגי. ספרים כגון: "טפול נפשי – מדריך למשתמש" מאת דרור גרין. או "Rating your psychotherapist" by Robert Langs או "סערת נפש" מאת ד"ר יורם יובל. מאמרים ברשת אודות טיפול פסיכולוגי ובחירת מטפלים יכולים גם כן לעזור. (חיפוש בגוגל תחת השאלה" איך לבחור פסיכולוג" מעלה כמה מאות אתרים, חלקם בהחלט סבירים). 2. הכר את בעייתך. לכל בעיה אמור להיות הטיפול המומלץ (Treatment of Choice). כך למשל בטיפול בהפרעות חרדה מומלץ טיפול התנהגותי – קוגניטיבי (לעיתים משולב עם טיפול תרופתי). בטיפול בבעיות דימוי עצמי או בעיות בין אישיות מומלץ טיפול דינמי. וכן הלאה. 3. הכר את ההבדל בין פסיכולוג קליני לפסיכותרפיסט. המטפלים השונים שייכים לאסכולות שונות : עוס"ים קלינים, פסיכולוגים שיקומיים, חינוכיים, קליניים. בהעדר חוק פסיכותרפיה כולם רשאים לטפל. לפני ההגעה למטפל: דע לפחות מי למד מה ומה הכשרתו. 4. החלט האם מעוניין בשרות ציבורי או בשרות פרטי. לשרות הציבורי כמה יתרונות – הוא זול יחסית וזמין וישנו פיקוח מסוים על המטפל. חסרונותיו – זמן המתנה ארוך, מטפלים שהינם בתהליך הכשרה, מגבלות על זמן הטיפול. שרות ציבורי יכול להיות מרפאות ציבוריות לבריאות הנפש, פסיכולוגים של קופות החולים, שירותים פסיכולוגיים של אוניברסיטאות. 5. הגעה לפסיכולוג אך ורק לפי המלצה. זו בסופו של דבר ההמלצה המרכזית. פשוט, ישר ולעניין. כל המלצה הינה טובה, אך גם כאן ככל שההיכרות של הממליץ עם המומלץ הינה מעמיקה יותר – כך ייטב. אם אפשר רצוי המלצה של אנשי מקצוע, במידה ולא: חברים, קרובי משפחה, מישהו שמכיר. 6. ניתן לבקש המלצה גם בפורום זה. אך בפורום אנו תמיד נמליץ על השרות הציבורי כדי לא לעשות פרסומת לפסיכולוג זה או אחר. גם כי השרות הציבורי הוא בהחלט מומלץ ומתאים לחלק גדול מהקהל הרחב. מעוניינים בהמלצה אישית, ניתן לכתוב לאי מייל האישי של מנהלי הפורום. במידה ואנו מכירים פסיכולוג רלבנטי באזור הרצוי, נשמח להמליץ. 7. התכוננו לשיחת הטלפון עם הפסיכולוג. מטרתה של שיחת הטלפון הינה לקבוע פגישה, אך ניתן לשאול גם שאלות הבהרה. למשל: האם מטפל בסוג כזה של בעיות? מה עלות הפגישה? 8. שיחות ראשונות הן שיחות היכרות. אם עקבתם אחר השלבים המומלצים, אתם בודאי יודעים כי שיחות ראשונות נועדו להיכרות ולהכרת השפה המיוחדת והשונה של המפגש הטיפולי. התחל לשאול את עצמך: האם אני מרגיש בטוח ובידיים מקצועיות? 9. חשיבות הקשר הטיפולי. הקשר הטיפולי הינו מהות העשייה הטיפולית. לוקח זמן לקשר הזה להירקם ולהיות מה שהוא. חשוב שתרגיש שאתה יכול לסמוך על הפסיכולוג שלך. חשוב שתרגיש שאתה נותן אמון באדם אמין, אחראי ואיש מקצוע מיומן. תן זמן לתהליך הזה. הוא לא קורה במפגש אחד. חשוב שתהיה מסוגל לדבר עם הפסיכולוג שלך על מה קורה לך איתו ומה קורה ביניכם. 10. סמוך על האינטואיציה שלך. התייעצת. הומלצת. הלכת. דיברת. נתת לזה זמן ועדיין אתה בספק. לא כל מה שטוב לאחר, או לממליץ טוב בהכרח גם לך. זה אפשרי שלא תהיה כימיה עם הפסיכולוג. אפשרי גם שקורים דברים לא טובים בקשר הטיפולי. מותר לעזוב טיפול בהסתמך על האינטואיציה שלך. התייעץ עם אחרים אך החלט בהתאם למה שנראה כנכון ומתאים לך. בהצלחה, גדעון

גדעון שלום, אני מקווה שאתה רואה את זה - רציתי להודות לך מקרב לב על התשובה המעמיקה והטובה.

האם את כמנהלת הפורום רואה את כתובת ה-IP של השולחים הודעה לפורום?

שלום מישהו, אם מצרפים כתובת e-mail אני יכולה לראות אותה, כמו כולם.... מקווה שלכך התכוונת, אורנה ראובן-מגריל

האם ייתכן שקיבלתי כדור כחול קטן בשם "פלוטין" ולא לבעיה פסיכולוגית כלשהי

שלום משה, שאלות על תרופות אנא הפנה לפורום פסיכיאטריה, וכמובן כדאי לחזור אל הרופא/ה שהמליצו על התרופה. באופן מאוד כללי, אני יכולה לומר שפלוטין היא תרופה ממשפחת הפרוזאק, ולכן היא ניתנת במצבים של דיכאון וחרדה. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

היי אורנה, מה שלומך? הפסיכולוגית שלי חזרה וכבר חזרנו לשיגרה... רציתי לספר לך שהראתי לה את כל ההתכתבות שהיתה לנו בתקופה שהיא לא היתה (עם טיפ טיפת צנזורה) וזה שימח אותה מאוד וגם פתח דלת לשיחות מעניינות בטיפול. דיברנו על השם שבו בחרתי לכתוב כאן בפורום, על זה שנתתי לך להיות איתי ונעזרתי, על זה שהצלחת לגעת בי ולקרוא אותי גם מבלי שאכתוב הרבה... והיא גם מצאה בין המילים שכתבתי כאן משפט שתפס אותה והפך עכשיו לנושא המרכזי בטיפול... (מה שמדהים זה שזה משפט שאפילו לא שמתי לב שכתבתי ולא יחסתי לו הרבה משמעות...). עכשיו סתם התחשק לי להיכנס לכאן ולכתוב... כי נעים פה שבת שלום, רשת

קצת קשה לי עכשיו נראה לי שאני צריכה חיבוק... (כמה אפסורד זה שאני כל כך צריכה וכל כך לא מסוגלת לקבל אותו) התכנים של הטיפול מציפים אותי רגע אני בסדר ו"לא זוכרת" את זה ורגע המחשבות מציפות לא יודעת למה הוספתי את ההודעה הזו עכשיו נראה לי שאני סתם צריכה יחס... (מה זה כל הצרכים האלה..?:) ) רשת

רשת יקרה שלי ("שלי" במובן המצומצם של הפורום, אבל לפעמים גם זה משהו, נכון?), אני כל-כך שמחה שהבאת את ההתכתבות שלנו אל תוך הטיפול, ובטוחה שהמטפלת שלך עושה בה "שימוש" נפלא. את יודעת, כשהתחלתי להשיב על שאלות בפורום (לפני שנה), חשבתי שזה הדבר הטוב ביותר שפורום יכול לעשות: להוות מין "בית" רגשי זמני, אך משמעותי, ברגעי משבר. לאור זאת, אני שמחה וגאה לשלוח לך את החיבוק שאת זקוקה לו כרגע... שלך, אורנה

היי אורנה, תודה על המילים האלה ועל החיבוק הוירטואלי. אכן, קיסמו של הפורום... אם יודעים לעשות את השימוש בו הוא יכול מאוד להועיל... גם על זה דיברנו בטיפול. בדרך כלל אני לא מרשה לאנשים להגיד לי "רשת שלי", כי אני של עצמי ולא של אף אחד... ממך זה קצת משונה, אבל זה לא נורא :) זה גם מחמם את הלב... שיהיה שבוע מוצלח

איך מתמודדים עם דיעה קדומה וניצול של חלק מבני-המשפחה הקרובה(חלק קטן), שעבורם טיפול אצל פסיכיאטר (שבלית-ברירה שמעו עליו,ולא ממני),נותן להם אישוש לטענתם שאני 'פסיכית'?ובכל ריב הכי קטן ובכל הזדמנות נושא זה מיד צץ ומנוצל לרעתי, שאני 'פסיכית' ולכן 'צריך לאשפז אותי','עובדה שאני מטופלת אצל פסיכיאטר'.

שלום מתוסכלת, מה שתיארת נשמע כל-כך מכאיב ומקומם. נראה לי נכון לנסות להסביר להם את השקפתך בנושא עד לרמה מסויימת, אבל אם התנהגותם לא משתנה, כדאי שתפני את המשאבים הרגשיים שלך לשמירה על עצמך. אני מתכוונת למציאת דרך רגשית "להתנתק" מהאמירות הפוגעניות האלה, לא לתת להן "להיכנס פנימה". אני יודעת שבנושא זה קל להגיד וקשה לעשות, אבל אולי תוכלי להיעזר באנשים קרובים לך ו/או במטפל/ת בבניית "החומה" הפנימית הזו. המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל

כי מחד- אני צריכה לחשוף את רגשותיי האמיתיים על-מנת להבריא ולהתמודד טוב יותר עם מה שעובר עליי,ומאידך-אני צריכה 'לבנות חומה' סביבי,שהיא מה שעשיתי מלכתחילה ושהחמירה את מצבי,נכון? וניסיתי להסביר להם את השקפתי - ע"י תוכנית טלויזיה שהקלטתי וחומר שהוצאתי מהאינטרנט,אך הם לא כ'כ התעניינו ולא רצו לראות או לקרוא זאת. תודה

לפני זמן מה ספרתי לכם את סיפורי על כך שקיימתי יחסי מין עם נערת ליווי ושאני מצטער על כך מאוד קבלתי כאן עידוד שעזר לי מאוד אני מרגיש טוב יותר עם עצמי אך בכל זאת... הכרתי משהי נפלאה באונ ואני פשוט מאוהב בה נואשות אנחנו ידידים כרגע אך מאוד הייתי רוצה שיהיה יותר בכל מקרה מדיי פעם מציפה אותי הרגשת הליכלוך הזו היא נראית לי כל כך זכה וטהורה ותמימה(אני מניח שהמראה מטעה (: ) יש בה כל כך הרבה קסם אני מניח שלמרות שכשקיימתי יחסי מין בתוך קשר זה היה תמים לפחות ככה הרגשתי אז ואם זונה ברור שזה לא כך אבל ההרגשה של אחרי הפרידה הייתה בסדר לא הרגשה של לכלוך אבל גם איתן כמו עם נערת הליווי אני לא בקשר אז מה ההבדל??? זה מחשבה אחת אבל מצד שני אין ספק שקיום יחסי מין עם נערת ליווי זה דבר מסוכן (למרות שקראתי כאן על הרבה אנשים שחטפו מחלות מנשים רגילות לגמרי) בכל מקרה אני פשוט מאוהב בה וזה לא קטע שאני מסתכל בה מהצד וחולם עליה זה לא כך אנחנו כל הזמן מסתובבים יחד אני רומז כל הזמן אבל היא לא מבינה או לא רוצה להבין אבל יש גם את הקטע עם נערת הליווי מה יקרה אם הכל יסתדר והיא תרצה אותי כמו שאני רוצה אותה האם לספר לה או לא? מה יהיה איזה טעות .פעם ב.... אני פוגש משהי שמעוררת בי כל כך הרבה מחשבה ומציתה לי את הדמיון משהי שגורמת לי להתרגש כשאני קם בבוקר לפני שאני רואה אותה משהי שאני מתלבש במיוחד והכל משהי שאני מתפלל שיהיו לה בעיות בשעורי בית כדי שתתקשר אליי משהי שאני מת שתהיה רעבה בהפסקה כדי שתגיד לי בוא נשב בקפיטריה(: אהההההההההה אני מאוהב אבל טעיתי (בקטע של נערת הליווי) האם יש חיים אחרי הטעות הזו??? ואם כן האם היא תאהב אותי כמו שאני אותה והאם היא תסלח לי???

למה אתה חושב שעשית טעות? למה אתה חייב לספר לה שהיית עם נערת ליווי? זה עניין שלך. אני מכירה בחור שהיה עם נערת ליווי. הוא לא מתגאה בזה אלא מתייחס לזה בתור חוויה טבעית. אני ממליצה שתעבור בדיקה לגילוי מחלת מין אם זה כל כך מטריד אותך, ואם אתה רוצה לספר לה אז תעשה את זה אבל תעבוד קודם היטב על התגובה שלך עם עצמך. תזכור: הנטייה שלך להחמיר עם עצמך תקבל ביטוי בתגובה שלה - ולהפך.

היי לימור תודה על התשובה אני אכן יודע שהתחושה שלי כלפי המעשה תקרין על תגובה של כל בת זוג עתידית כמו כן עשיתי בדיקות למחלות שונות ומשונות ויצאתי תקין לשמחתי אך יש הרגשת ליכלוך שאיתה קשה לי להתמודד כמו כן אני מכיר הרבה אנשים נורמטיביים שחוו את זה והיו להם חברות מקסימות ואותם אנשים העניקו להן המון אהבה וזה קצת מעודד אותי אני מקווה לטוב היית מסוגלת לצאת עם גבר שעשה דבר שכזה?

שלום MR BLUE, אני מבינה שהטעות שעשית מייסרת אותך, אבל אם כל מי שטעה היה נמנע מקשר זוגי המין האנושי היה נכחד... נסה ללמוד מהטעות שלך, להסיק ממנה מסקנות בנוגע לעתיד, והמשך הלאה. בהצלחה בקשר החדש, אורנה ראובן-מגריל

היי אני קצת יותר מפוייס עם עצמי(אני רק חושש ממחלות) כמו כן עברתי דירה ואני עובד וגם באונ יש לי יותר חברים והמון ידידות חדשות דבר שגרם לי להרגיש שסהכ אני אדם שנשים מצליחות להתחבר אליו והן סומכות עליי(לעיתים הן רוצות לבוא אליי להכין שעורים) וזה נחמד .אחרי כל השינויים האלה שעשיתי אני מרגיש שהייתי יכול להיות מאושר בלי העובדה הזו שהייתי עם נערת הליווי או שאולי השינויים בי נעשו בגלל העובדה הזו בגלל שלמדתי מהחוויה הזו הרבה על עצמי . בכל מקרה אני מאוהב באישה הזו וזה כיף כל כך להרגיש את זה גם אם לא יקרה כלום זה כיף להרגיש אנושי בשנית כל פעם שאני רואה אותה אני מתאהב בה מחדש ויש כזו כימיה טובה אני כבר מתגעגע אליה(:

אורנה שלום רב. ידידה שלי נמצאת מעט בלחץ כנראה עקב מצב של אי וודאות בתקופה זו בחייה. היא ניגשת בעוד כחודשיים למבחן חשוב בתחום המקצועי שלה, ולמרות שהיא ממש ממש טובה ומקצועית, יש לה חששות לקראת הבחינה. האם זה נורמלי ? כמו כן קיימת אי וודאות מסויימת לגבי מהות תפקידה בעבודה, שנובעת מתוספת תקנים או משהו כזה. ממה שאני יודע היא "נחשבת" מאד בעבודה, וה"בוסים" שלה מאד מעריכים אותה. מהכרותי אותה, אני בטוח שהידידה בריאה מבחינה פסיכולוגית, היא מאד מוכשרת והשגית אך לאחרונה מעט מבולבלת ולחוצה. אורנה, יש לך אולי עיצה טובה איך להרגיע ולעודד את הידידה ? תודה רבה. שמשון.

שמשון יקר, קודם כל, אני חייבת לשבח את דאגתך והתגייסותך למען חברה במצוקה. בסה"כ, בשביל מה יש חברים? כדי לסייע לה להתמודד עם התקופה הקשה תוכל להזמין אותה לצאת לפאב או למסעדה, לפנק אותה, להזכיר לה כמה היא נהדרת ולהיות זמין אליה כל העת. אני בטוחה כי בבוא היום היא תוכל להשיב לך כגמולך. בהערכה, אורנה (ד"ש גם מליאת).

שלום, רציתי לשאול מה היתרון של המטפל הפרטי לעומת המטפל שדרך הקופה? אני במצב כלכלי סביר, ומאד מפתה ללכת למטפל דרך הקופה (מתחיל מרבע מחיר), מצד שני אולי יש איזה שהו יתרון במטפל הפרטי שחבל לפספס .... השאלה האם יש? ואם כן מה הוא? תודה

שלום אדם, במקום ציבורי ניתן לקבל טיפול מצוין במחיר סביר. עם זאת, לעיתים יש מגבלות על בחירת המטפל (במרפאה למשל, המטופל מופנה למטפל מסוים לאחר האינטייק, ולא בהכרח בוחר אותו), מגבלות על משך הטיפול וכד'. בקופות החולים, למיטב ידיעתי, פותרים את מרבית תנאי הטיפול באופן מוצלח, אבל כדאי לברר מראש. בטיפול פרטי העלות לרוב גבוהה יותר, אבל תנאי הטיפול השונים נקבעים בין המטפל והמטופל ולכן רמת הגמישות גבוהה יותר. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

מי שרוצה טיפול דיסקרטי וחשאי צריך ללכת לפסיכולוג פרטי. מי שהולך לפסיכולוג של קופ"ח בגלל חסכנות יכול אח"כ לשלם על כך ביוקר, כאשר כל רופא או פקיד בקופ"ח יראה על המסך שלו שהנ"ל נמצא אצל פסיכולוג. זה לא בושה להיות בטיפול נפשי ובכל זאת מי שרוצה שהעניין לא יהיה גלוי לעיניים רבות מדי צריך לשלם עבור כך.

שהעולם היחידי בו משהו מזה יכול היה להיות צודק לא מכיל אותי, כי העולם היחידי בו יעשה במקרה שלי צדק הוא כזה בו מה שעברתי לא קרה מעולם ובו גם אני לא קיימת.

כל כך מפתה להרוס הכל ולבנות את עצמי מחדש לנתץ הכל, הרי בזה אני טובה... ולבנות לי זהות חדשה אבל את זה כבר ניסיתי... די. :)

הכאב והכעס לפעמים לא ניסבלים עד כדי כך וכה קשה לבטא אותם שבא לנו להרוס את הכל,למחוק ולהתחיל מחדש...למות לרגע ולהוולד במציאות אחרת ששם זה לא קרה,בעולם שיש בו צדק,שניתן בו להרגיש בטוח ומוגן...העיניין הוא שתמיד מגיע בוקר...אולי הדרך להיות קיימת עם המציאות ואפילו לקבל ולהכיל אותה היא ארוכה אך ניראה שזו דרך חיים...סתם הרהורים.

May :)

מאיה יקרה, אני אוהבת שאת כותבת ככה. ככה אני מבינה... (-: אני מרגישה את הכאב שלך. ורוצה להאמין שתתני לנו להיות פה בשבילך. אני בכל אופן פה. תמשיכי לכתוב. אני מקווה שהיום את מרגישה יותר טוב. נורית

הי מאיה, העניין הוא שזה קרה, וזה לא צודק, והייתי רוצה שנמצא דרך "להיות קיימות" עם זה. אורנה

למה החיים כל כך קשים????

שאלה קטנה עם תשובה מורכבת... כתוב/י יותר כדי שאוכל להתייחס באופן אישי. אורנה ראובן-מגריל

מה אתם חושבים על ההגדרה הבאה לאי שפיות: עשיית אותה הפעולה שוב ושוב, כמתוך אינדוקציה, וציפייה לתוצאות שונות.

מזמינה את חכמי הפורום האמיצים לחוות דעה.

לא לעניין. אבל אם למשל מצב פסיכוטי הוא מינוח מקביל אז ההגדרה למצב בפשטות ובקיצור היא ניתוק מהמציאות.

השארתי לך הודעה למטה, בהמשך להודעה של 'עצוב על הנשמה' שענית לי עליה אתמול.

ערב טוב, שמחה מאד לשמוע על השיפור בהרגשתך. נעים לשמוע על מטפל שיודע להקשיב בסבלנות, אך לא מאפשר להיסחף אל תוך רחמים עצמיים. רחמים מכל סוג הם דבר מחליש. יש לך מטפל חכם! בברכה ליאת

תודה,אני יודעת את זה שהמטפל שלי טוב וחכם,ואני מרוצה ממנו, אך באותו זמן גם עצבנית עליו,שהוא לא ממש מבין את התסכול שלי-למרות שהיום כן הרגשתי שהוא מבין אותי; אך היה לי יותר קל אם הוא היה גם מזדהה עם הסבל והתסכול שלי,למרות שידוע לי שזה לא הגיוני וטוב שהוא לא עושה זאת. זה בטח נשמע טיפשי לומר זאת,נכון?אבל זה מה' שעובר לי בראש'.

http://www.e-mago.co.il/e-magazine/gamadit.html

http://www.lyricsdownload.com/verve-the-drugs-dont-work-lyrics.html

שלום אני בת 40 עובדת ,נשואה + 3 ,מטופלת שנתיים וחצי, עברתי התעללות נפשית הילדות רציתי לשאול את דעתכם לגבי אכזבה מהטיפול מאחר וכשאני מתישבת מול הפסיכולוגית שלי אני משתתקת ולא מסוגלת לדבר החלטתי לכתוב מה אני מרגישה. יש לי הרבה משאלות שהפסיכולוגית תמלא: שהיא תגיד שהיא אוהבת אותי שהיא תיתן לי חום פיזי כמו בחיבוק, ליטוף שהיא תהיה זמינה עבורי בכל זמן שארצה שהיא לאולם לא תיפרד ממני שהיא תגיד שאני יקרה לה ברור לי שהרצונות האלה אף פעם לא יתגשמו במסגרת טיפולית אך זה גורם לי להרגשה של כעס עליה, אכזבה ותסכול אין סופיים. על כך שהמסגרת הטיפולית היא מוגבלת ,על כך שדמות אימהית כן אמורה לספק את הצרכים הבסיסיים שחסרים לי על כך שהטיפול נשאר ברמה של מילים נשגבות כמו הכלה אמפטיה וסביבה בטוחה מילים שהם קלישאות פסיכולוגיות הגעתי להבנה שאני צרכה לוותר על הרצונות שלי חבל שאיפשרתי לרצונות האלה להתעורר

שולחת לך חיבוק

שלום למטופלת המאוכזבת ברשותך אתחיל דווקא מהסוף: לא מזמן דיברנו כאן על טיפול כדרך 'להעיר דובים ישנים'. (ראי בדיון זה http://nana.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/608/xFT/554049/xFP/554049) הרצונות שהתעוררו מעידים דווקא על תהליך חיובי, הגם שיש בכך כדי להביא לעצב ותסכול זמניים. הכלה, אמפתיה וסביבה בטוחה אינן מילים נשגבות. הם חלק מן התנאים הדרושים להצלחת טיפול, מילים המשמשות לדיבור *על* טיפול, ולא *בו*. אנשים מגיעים לטיפול עם המון משאלות וציפיות, חלקן - לצערנו - לא תמיד ריאליות. לפעמים המשאלות מתפתחות דווקא בזמן הטיפול, והן מפתיעות מאד את המטופל בעוצמתן. ידידי, גידי רובינשטיין, מהפורום השכן, ממליץ מידי פעם לפונים להדפיס את פנייתם אל הפורום, ולהביאה אל המטפל. נדמה לי שחשוב מאד שהמטפלת שלך תהיה מודעת לרשימת המשאלות שלך, ואולי כדאי שתדפיסי אותן ותשאירי לה לקריאה. גם אם היא לא תוכל לממש אותן במלואן, אני מאמינה שהיא תמצא דרך להקל על המצוקה שלך. מי יודע, אולי יהיו לך אפילו כמה הפתעות?! ערב טוב ליאת

אם קראת את מכתבי אני מקווה שתעני לי אם יש לך כוח.

כלזמן אני מקדישה שירים לאורנה, הנה אחד גם לליאת :) אולי אביב גפן מילים: אביב גפן לחן: אביב גפן אלבום: עכשיו מעונןרצועה: 6 זה רק מתחזק והולך וכואב מסוכסך קשה עם הלב אני חושב אולי אני אוהב אותה יותר מדי פנס בודד בתוך רחוב האהבה ואם תראו ילדה עם עיניים איילה תמסרו שאני עוד מחפש אותה אני חושב אולי אני אוהב אותה יותר מדי פנס בודד בתוך רחוב האהבה אני חושב אולי אני אוהב אותה יותר מדי ולא אפסיק לשיר לה עד שהיא תחזור אלי והיא יודעת היא יודעת

מאיה יקרה, תודה על השיר שאת מקדישה גם לי. אני מקווה שאת מרגישה מחוזקת יותר. אני מנצלת את הפריווילגיה שלי כמנהלת פורום, ואיני מוחקת את השיר המוקדש לי. שירים אחרים, בהתאם להחלטת מנהלי הפורום, ימשיכו להימחק, כמו שהסכמנו. אני מנצלת את ההזדמנות הזו כדי לומר לך שהבלוג שלך מרגש במיוחד. ליל מנוחה ליאת

ליאת הפסיכולוגית שלי איבחנה שיש לי דימוי עצמי נמוך.עכשיו אני יודעת מה הורס לי כל כך את החיים.רוב הזמן זה הדימוי העצמי הזה.... תמיד לפני שאני מחליטה לעשות משהו אני ישר שוללת את עצמי ואני מקשיבה לקול פנימי שאומר לי "חן את לא תצליחי" " חן לא מגיע לך" מה שהכי גרוע שאני אוהבת את הקול הפנימי הזה כי הוא מכין אותי להתמודדות עם אכזבה או נפילה.ואם אני מצליחה בסופו של דבר אז אני מרגישה כל כך טוב ואני בתחושה של אופוריה כי לא האמנתי בעצמי. הבעיה שלפעמים "הקול הדימיוני הזה" משתלט עליי ואני מוצאת את עצמי חסרת מוטיבציה לפעול מחשש שאתאכזב. הטיפול שלי לא מתקדם אני מה שנקרא חסרת תקנה,אני רוצה לעזוב את הטיפול הזה כי אני חושבת שאני מעיקה על המטפלת הטובה שלי.אני הולכת אחורה ולא מתקדמת. האם כדאי לעשות הפסקה בטיפול או לא? תודה חן

לפי הניתוח העצמי שלך, דווקא נראה שיש השגים והתקדמות בטיפול. לשנות דמוי עצמי זה לא מהיום למחר. מדובר בשינוי שקשור לאישיות ומחייב בהחלט תהליך שלוקח זמן. לדעתי, כדאי להמשיך בטיפול ובהחלט לא לעשות הפסקה. כדאי גם לשתתף את המטפלת בספקות ובהתלבטות שלך. בהצלחה.

בהחלט כדאי לשתף את הפסיכולוגית שלך, שיהיה רק טוב...

חן יקרה, כמו שהזכרנו כבר בפורום זה, דימוי עצמי (חיובי או שלילי) מתבסס בתהליך ממושך לאורך שנות ההתפתחות. כדי לקעקע תפיסות ישנות ביחס לעצמנו נדרשים זמן וסבלנות. כשאת אומרת שבא לך להפסיק את הטיפול כדי לא להעיק על המטפלת שלך, את למעשה נשארת בדפוס הרגיל של "חן את לא תצליחי" או "חן, לא מגיע לך". לאמירות שאנו אומרים לעצמנו יש הרבה כוח. הקול הדמיוני שלך אכן משמש מנגנון נהדר להתמודדות עם כישלון, כמו שתארת יפה. ככזה, את עלולה להתקשות לוותר עליו או לשנותו. זהו נושא טיפולי חשוב ששווה להשקיע בו. לתפיסתי, הפסקת הטיפול תהיה צעד אחורה. דרך צלחה והמון כוח ליאת

לים 3,היאמ וליאת תודה על העצה,אני אמשיך את הטיפול. חן

לא התכוונתי לפתוח שום "מלחמה" סליחה לכל הנפגעות. כנראה שמותר פה לבטא רק קשת מצומצמת ומסויימת של תחושות.

היי את, אני לא יודעת אם התכוונת בדברייך למה שאני רשמתי במידה וכן אני רק חייבת להסביר שלא התייחסתי למשהי מסויימת אלא באופן כללי למה שקורה בפורום בזמן האחרון. מצטערת אם נפגעת מדברי. גם בנוגע לתלונות- פניתי לליאת בשאלה לאחר שהתכוונתי לכתוב תלונה ולערער על משהו מסויים ואז חשבתי לעצמי שהנה יש פה מישהי שנמצאת כאן לגמרי בהתנדבות ושאולי זה לא מקומי להתלונן. מצטערת אם הובן אחרת בגלל שזאת לגמרי לא הייתה הכוונה

שלום לך 'אני' כוחו של הפורום בהיותו מגוון, עשיר ומעורר. מותר לבטא כאן כל דעה או רגש, ובלבד שביטוי זה לא יהיה גס או בלתי מכבד. המחאה שלך קיבלה מקום והתייחסות. אני חושבת שמה שקורה בימים האחרונים בפורום מחדד את ההבנה אשר לכוחו של המדיום הזה, המאפשר מצד אחד קרבה רבה ואינטימיות, ומצד שני ביטויים של תוקפנות גלוייה או סמויה. כל אחד מאיתנו, כאדם מבוגר, בוחר להביא לכאן את עצמו באופן כלשהו, ועליו לזכור שדבריו פוגשים מעבר למסך אנשים אחרים, עם פגיעויות, חולשות, כעסים ותוקפנויות משלהם. אני שמחה שיכולת לבטא את תחושותייך באופן ישיר וחריף, והקול שלך חשוב ונשמע. אבל היו מי שנעלבו מהמטאפורה, וגם זו זכות לגיטימית. אני רוצה לשוב ולהתנצל על כך שנאלצנו לאחרונה לסנן או למחוק הודעות יותר מכרגיל. הושקעה בכך הרבה מחשבה, וההחלטה שהתקבלה בסופו של דבר הביאה בחשבון גם את המחירים של צעד כזה. אני שמחה שהבאת את דברייך הראשונים, ושמחה אף יותר על דברייך האחרונים. אצלינו - כמו בבחירות לכנסת - כל קול קובע! הישארי עמנו, והמשיכי להביא את עצמך בכל דרך שתבחרי. ליל מנוחה ליאת

הייתי שמחה לקבל גם תשובה מיתר מנהלי הפורום למרות שזה לא היום שלהם. להיות מטפל זאת עבודה מתישה. אני חושבת על זה שאם כל היום הייתי מתעסקת ב"צרות" של אחרים, עוזרת, מגייסת כוחות להיות כל כולי למען אחר הייתי מגיעה הבייתה מותשת ולא מעוניינת לשמוע עוד על צרות של אף אחד. ואת ליאת, עם יתר מנהלי הפורום, חוזרת הבייתה ומנהלת בהתנדבות פורום, שבו את שוב צריכה לשים עצמך בצד ולהיות למען אחרים ובנוסף לקבל תלונות (והרבה מחמאות) ולנהל מלחמות שונות כפי שקורה כאן בפורום בזמן האחרון. ליאת יקרה, אני יודעת שאת מתעסקת במקצוע שאת אוהבת ואני מניחה שהוא מספק אותך, ובכל זאת- את לא מתעייפת לפעמים??

דנה יקרה, תודה על ההתעניינות ועל הרגישות. כן, לפעמים אני מתעייפת, לפעמים מתוסכלת ממגבלותיו של המדיום, ולפעמים מסופקת ביותר. נדמה לי שבחלק הארי של הזמן המגע עם התכנים שעולים כאן מאפשר סוג של התרעננות, למידה, והתנסות בסוג אחר ומרגש של קשר אנושי/טיפולי. אני מודה שאני יותר נהנית מסובלת :-) כדי שלא נישחק, בחרנו להיות שלושה. זה מאפשר לנו מנוחה, אבל גם הפרייה ולמידה זה מזה. אני בטוחה שהפורום שלנו יתגבר על הקשיים של הזמן האחרון. תודה ולילה טוב ליאת

ליאת יקרה, אם את יותר מסופקת ממתוסכלת יש לך סיבה מצויינת לזה. היכולת שלך לגעת פה, למרות מגבלות המדיום, בצורה כל כך מדוייקת, בנקודות הכי רגישות, ולפגוע בול, מדהימה אותי בכל פעם מחדש. יעלה

ליאת, חשבתי עכשיו בקריאת התשובה שלך והתגובה של יעלה שיש לפורום גם יתרון מאוד בולט אל מול הטיפול עבורכם המנהלים וזה היכולת קודם כל כן להכניס את עצמכם (אחרי ששלחתי את ההודעה אמרתי לעצמי שבטח לא תעני לי ישירות על השאלה כי הרי את "אמורה" להשאיר את עצמך בחוץ) ומצד שני לקבל סוג כזה של פידבקים שממלאים המון אנרגיות.