פורום פסיכולוגיה קלינית

אודה באם תגיבי על מה ששאלתי אותך היום בנושא: "הכזבה שיקרית".

לשירי, אמנם השאלה הופנתה לליאת (שאגב,זה לא התורנות שלה היום לענות לשאלות) אך קשה לי לא להגיב לאחר שעכבתי אחרי התכתבותך עם ליאת . אולי פשוט ,"תירדי" מהבן אדם ותנסי למצוא מישהו אחר לדבר איתו (למרות שאולי היה חשוב לך לדבר איתו דווקא) אבל מה לעשות שלא כולם עומדים בהבטחות כמוך . פשוט חבל שתוציאי כל כך הרבה אנרגיה . חבל על כוחותיך לפעמים צריך להרפות מדברים ,כי לא הכל בשליטתנו .

אולי את סתם מצטיירת בעיניו כנודניקית ? אולי הוא בכלל לא רוצה להתערב ביחסים בינך ובין בעלך ? אולי את מביכה אותו בכך שאת "נדבקת" אליו עם הסיפור האישי שלך שכלל לא מעניין אותו ? תחשבי על זה , אל תמשיכי להציק לו , ואל תזעיפי לו פנים כי את בסך הכל מעמידה את עצמך באור מגוחך......תרדי ממנו כבר , אני לא מתפלאת לאור התנהגותך ולאור הפרשנות שאת נותנת לענין הזה שהוא כלל לא רוצה להכנס לתוך הענינים האלו בינך ובין בעלך .

שלום שירי, קראתי את התכתובת בינך לבין ליאת, ואני מבינה שאת מרגישה פגועה מאוד מהתנהגותו של אותו אדם. למיטב הבנתי, ליאת ניסתה לרמוז שמאחר והוא ידיד של בעלך, יתכן והוא לא באמת מעוניין למלא את תפקיד "האוזן הקשבת" שייעדת לו. אני נוטה להסכים, שעדיף להשתמש באדם ניטרלי כאוזן קשבת. במפגש עם דמות טיפולית, תוכלי לשפוך את ליבך, להיתמך, ואף לברר את מקורות האכזבה העמוקה שאת חשה. אני ממליצה בחום. בברכה, אורנה

האם ההכזבה קוראת לך עם עוד אנשים ?תחשבי על זה ? אולי התרגום שלך למצב מצריך בירור מעמיק יותר והתרגום שאת נותנת לציטואציה רק מבלבל .כי אנשים שונים אחד מהשני. מקווה שלא בילבלתי אותך אני בהשפעת אלכוהול .אבל עדיין מרגישה צורך להגיב .כי מי כמוני מרגישה תחושת דחיה שאלוהים יודע כמה קשה להרגיש דחיוי,אבל יש שני צדדים והאדם השני לל תמיד מצליך להכנס לראש של רעהו בהצלחה לך נ.ב-יש לי הרבה מה להגיד לך .אבל ההאלכוהול "הרג אותי" מבינה ,

שלום לאורנה או ליאת אני כרגע נמצאת במין לופ שאינני יודעת מה לעשות אני ארשום כמה שאני יכולה בקיצור אז יש לי שתי בנות האחת בתשנתיים פלוס קצת והשנייה בת עוד חודש וחצי לערך בעזרת השם בת שבע מגיל שנה פלוס שהקטנה שלי התחילה להצטרך אותי באופן מאסיבי מפני שהיא מאוד אבל מאוד שובבה ומסוכנת מאוד פעלתנית לכן מאוד קשה גם היום שהיא בוכה על כל דבר כימעט אים זה לא מתבצע כימעט מייד ואני לא יודעת אים עצבנית אבל לבטח לא רגועה ואני מותשת ועייפה מאוד עד כדי אמפתיה לפעמים כי אני כימעט לא יכולה לעשות כלום בבית רק בשעה וחצי לערך שהיא ישנה וכדי להכין שיעורים עים הגדולה זה בכלל מבצע וקושי מכיון שכמעט ואין אפשרות לידה היא מטפסת ולוקחת לה את כל הדברים והורסת ומיותר לציין שהבת הגדולה רחוקה מלאהוב אותה ולכן הרבה פעמים אני לא מרדימה ומעירה אותה בבוקר מוקדם כדי שהיא תישן בצהריים בזמן שאוכל להכין שיעורים עים הגולה שגם לה בעיות לא קטנות האחת יש לה קושי בכתיבה קשה לה היא שונאת לכתוב הרבה לכן השיעורים לוקחים יותר זמן מאחר במקביל היא ילדה שמסורבלת מוטורית גם עדינה גם גסה ולכן יותר קשה מבחינת העצמאות מה גם שפאק שלי אני מודה שבמקום לחנך ולהציב גבולות בזמן אני פינקתי והשנה של כיתה א בשבילי ובשבילה הייתה מאוד קשה למרות שעדיין לא הסתיימה אני חשה מעט הקלה אז קשה עים הכל כימעט בבוקר אני צריכה לקחת ליטול ידיים ולשטוף פנים אים לא היא ניגשת למחשב או נימרחת עים טלויזיה ומוצץ לאחר מכן החטיף הקטן גם עד שמסיימת ממש בקושי עצום את הפרוסות לרוב אינה אוכלת למרות שהיא ילדה שמנה יחסית אינה אוכלת את הכריכים ויש קושי דברים מסויימים שאוהבת וקולה כן ניתנים לה והיא מוכנה יש קושי חברתי ומעט בריכוז אני מאמינה שיש קושי קל בריכוז גם אובחנה במכון להתפתחות הילד אך לא דבר ברמות גבוהות תודה לאל מה גם של הייתי נותת תרופה על בסיס כימי ישנם עוד המון קשיים אך אני משתדלת לקצר אני שואלת כאן ואנסה בכלליות איך אני מחנכת ילדה בת שנתיים ומציבה לה גבולות כאשר שום דבר אינו מרתיע אותה ואיך אני מחנכת את הילדה הגדולה וגורמת לשתיהן רוגע ולאוירה נעימה בבית ולא של לחץ וצעקות כל הזמן ברמות שהכל קשה והים סוער אודה לך מאוד לתשובתך אלמנט נוסף שניזכרתי הוא שאני ובעלי איננו ביחסים טובים ולכן פיציתי תמיד בדברים חומריים ומכיון שכך גם הרבה פעמים כשהייתי אומרת משהו הוא היה אומר אחרת ומתבטא אלי בנוכחות הילדות בצורה מזלזלת ולא יפה האים אני יכולה לחנך אותן והישאר בתנאים הקיימים שהם רק מקשים לי ולהן אך מנסיבות כלכליות קשה לי עדיין להתנתק מהמערכת אודה לך שוב באים יינתנו לי לפחות הכלים או ההכונה כיצד לטפל ולשנות (בתקופה זו אני רושמת את בתי הגדולה לחוג חימר וציור כדי שיועיל לה נפשית העשייה בידיים וגם לחוג שחייה שיועיל לה גם נפשית וגם פיזית כי יש לה פוליפים מעט מוגדלים שמקשים ויוצרים ליחה שגורם איפהשהוא לעצבים כי היא נושמת לרוב מהפה אך למיטב הבנתי ולאחר התייעצויות עים טובי הרופאים ובדיקות מעקב זה קטן ככל שהילדה גדלה תודה מראש על הקריאה והתשובה

שלום אלונה, כשקראתי את ההודעה שלך הייתה לי תחושה מאוד חזקה של עומס: את מתמודדת עם מערכת יחסים מכאיבה עם בעלך, קושי מבחינת העצמאות הכלכלית, בעיות בתחום המוטוריקה והריכוז אצל בתך הבכורה, וקשיים הקשורים לגבולות עם בתך הקטנה. ואת יודעת מה, אני בטוחה שזה לא כל הסיפור... צריך הרבה מאוד כוחות כדי להתמודד עם מערכת כה מורכבת ותובענית, ובהחלט צריך עזרה. אני חושבת שכדאי לך לפנות לשירות הפסיכולוגי החינוכי באיזורך (אפשר לעשות זאת דרך היועץ/ת בביה"ס בו לומדת בתך), ולבקש פגישות של הדרכת הורים. בפגישות אלה יוכלו לחשוב איתך כיצד לתת מענה הולם לקשיים של שתי הבנות, ובעיקר יהיה לך מקום להיתמך בו. אני ממליצה בחום שתפני לקבלת עזרה באופן אישי, ולכן אני נמנעת מלתת לך עצות בנוגע לגבולות בגידול ילדים. אני עושה זאת, משום שלדעתי יש צורך בארגון-מחדש של המערכת ופינוי זמן וכוחות בשבילך - ואז תוכלי גם להציב גבולות... חזקי ואמצי, אורנה

פעם הייתה פרסומת של דף שלם ורוד שכתוב באמצע בשחור: "אף אחד לא מבין איך אתה רואה שחור פה, אנחנו מבינים". נמאס לי כבר. זה כמו להסתכל מהחלון למטה ולראות את הסוף המר והמרגיע ומישהו אחר יסתכל ויסביר לך שהוא רואה פרחים ופרפרים וציפורים ואת השמש. אין שם כלום. יש את מה שאני רואה. וזהו. אין שם מטפל ואין שם שום כדור ואף אחד. יש אוויר ניטרלי וריאלי - ואי אפשר לסבול את זה לאורך זמן. ולא איכפת לי שזה יעבור, כי זה ילך ויחזור ותמיד שזה חוזר זה כואב. ולא בא לי עידוד, ונמאס לי מטיפולים, ונמאס לי מאשליות ונמאס לי שלאנשים יש מה להגיד כי אין. אין דבר שאף אחד יכול לומר בכדי להפוך את החיים האלה ללא עקומים, לא שחורים, לא לא ברורים, לא מיותרים, לא רובוטיים, לא מנצלים, לא כלום. והיפה הוא צפוי, החיוך אחרי מעשה טוב עושה להקיא מעצם הבנאליות שלו. השמחה אחרי שקיעה, אהבת הדשא הכסוח, הכל טבוע בנו ואין לנו כלום משלנו. לימדו אותנו להתאהב ואנחנו עושים מכך נפלאות ומטעמים אבל אין בזה כלום. מות הזמן הנכון. זה מה שניטשה אמר. הסברים? (וליאת יקרה- במקום ללטף לי את הפצעים ולהתעלם מהמילים ולקרוא את העצב את מתקנת לי טעויות ומתעקשת על סמנטיקה ומתרכזת בטפל..איזה דיכאון... על עדן חלוני, את מי מעניין אם אמרת חמוד או מריר?)(אל תכעסי)(את יקרה לי בפורום)

ניטש יקרה, השעון מראה שעברת כבר לתחום אחריותה של אורנה. ובכל זאת, כמו באותה פרסומת וורודה/שחורה, העיקר והטפל הם לב הענין. זה לא היה תיקון טעויות טפל. יש לי חולשה: אני אוהבת לכתוב, אני אוהבת לחשוב עצמאית, ואני אוהבת לתקשר את רעיונותי באופן בהיר ומדוייק. קשה לי כאשר מסלפים את דברי ומתווכחים עם הסילוף. אני שמחה לקרוא שאת רוצה ליטוף. אבל כשאני מתקרבת הניטשה שלך רוצה להקיא מהחיוך. אז מה נעשה? גם את יקרה לי. באמת. בואי נלך לישון ליאת

ניטש יקרה, תיזהרי - יש לך "חורים" בהפנית העורף שלך, ב"לאו" הרציף שאת אומרת לכל (ליאת יקרה לך; את רוצה לדוג ממנה אשליות, ליטופים). [קראת, אגב, את "הלא של קלרה/ סואזיג אהרון??] ניטש, אי אפשר לעמוד בפני אדם השולל ומאיין את הכל, שטומן לבן שיחו "פחים" על כל צעד ושעל, מחכה לתפוס אותו ב"קלקלתו", בתקוותו, ב"כן" שלו, ואזי סותר/סוטר את דבריו. גם אי אפשר להכניס קו וכוון – שינוי ותכלית - בתיאוריה מעגלית כשלך (שצועקת: "הבל הבלים הכל הבל"). מבחינה זו "ניצחת" – לא נוכל לך לעולם. ואם כך - אם הנצחון הוא בעל חזות איומה כל כך - האם לא עדיף להכנע (גם אם כל האחרים הם אויליים ומחייכים למראה השקיעה)? הכניעה מתוקה מתוקה ואפשר להיות אויל לאחר שהיית חכם. מות הזמן הנכון?? - צריכה הסברים! אבל בסוגית ה"זמן הנכון" עונה לך גם בלי הסבר: "עת להרוג ועת לרפוא עת לפרוץ ועת לבנות עת להשליך אבנים ועת כנוס אבנים עת לחבוק ועת לרחוק מחבק עת לקרוע ועת לתפור עת מלחמה ועת שלום" שולחת לך חיבוק הישארי כאן, נמי

אפשר ואפשר. שילד קטן בוכה ומרגיש דברים לא הגיונים וצורח דברים לא הגיוניים וכואבים לו דברים והוא רוצה דברים סותרים - כולם חושבים שזה בסדר ונותנים לו הכל, אז למה כי גדלתי אומרים לי אסור? מותר לי כמה שארצה.. זה מה שאני רוצה. אני רוצה לשנוא אותכם כי אתם לא עוזרים לי ואני רוצה למות כל יום 30 פעמים ואף אחד לא מציל אותי, ואני רוצה לכתוב לכם כי אני רוצה שתעשו משהו, ואני רוצה לצעוק עליכם כי אין לי כבר על מי, ואני רוצה להתלונן כי העולם הזה לא נעים לי יותר.. התיאוריה המעגלית שלי היא הדיכאון המעגלי היומי שלי - ואם הוא שורד משום מה, אז הוא יצא החוצה ויהיה כאן בחוץ, כמו שהוא אצלי בפנים...

אוף, את עובדת קשה. מתי את הולכת לישון?

היה שווה להתאמץ ולטפס עד כאן, ולו כדי לפגוש אותך להחלפת המשמרת. מאחר ועוד לא נפתח פורום חברתי למנהלי הפורום, אומר לך מהר מהר, בלי לעצבן אף אחד, שאני מתגעגעת אליך. וכן, אני הולכת לישון עכ-שיו !!! ליל מנוחה ליאת

הי ליאת! מה שלומך? המון תודות על עזרתך הרבה! עכשיו יש לי התלבטות נוספת... הפסיכיאטר שמצאו בשבילי לא עונה לי כבר יומיים ולא משיב להודעות, אני מעריכה שהוא בטח נורא עסוק, אבל אולי זה סימן שאני לא צריכה לקחת כדורים בכלל? מה הם יתנו לי? יגרמו לי לאהוב לעשות דברים שאני שונאת? לרצות להמשיך ללמוד מקצוע קר? לשמוח בסביבת אנשים שאני לא יכולה לסבול? יתנו לי תקוה להצליח בדברים שאני בטוחה שאכשל? הייאוש יעלם? (לא נראה לי) אני מפחדת! מפחדת מתופעות לוואי, מפחדת להפסיק להרגיש, מפחדת להתמכר, מפחדת מהכל! ויש ימים שאני כן מרגישה טוב, שאני לא בדיכאון, אז אולי אני לא צריכה בכלל? אולי אלה סתם מצבי רוח חולפים? אולי אני צריכה לנסות לשמור על עצמי יותר עכשיו? להשתדל לישון מספיק, לא להיות בחברת מי שמדכא אותי, לא לעסוק בדברים שמעציבים אותי, לא להיות במקומות שעושים לי רע (אפילו אם מדובר באוניברסיטה)... האם זה יספיק? אז אולי קיבלתי רגליים קרות...אבל מותר לי לחשוב על זה קצת, להתלבט... אך אם לא אתחיל לקחת עכשיו אז אין טעם אולי, כי זה חייב להתחיל להשפיע בחודש הקרוב... אני לא יודעת למה אני מצפה כשאני כותבת את זה, הרי אף אחד לא יחליט בשבילי בעניין כזה, אני אמורה להחליט מה טוב בשבילי, אבל אני לא בטוחה... רוצה להרגיש טוב אבל לא בכל מחיר. אולי אני צריכה שירגיעו אותי, ואולי גם זה לא יעזור. המון תודות, רעות

שלום רעות, טובי המוחות בתחום הרפואה ישבו, חשבו, למדו, חקרו, והמציאו עבורנו תרופות היכולות להקל עלינו. ואנחנו, כפויי טובה שכמותנו, מעדיפים להסתובב בעולם ולסבול. :-))) כדי ללמוד טוב יותר על השפעותיהן של התרופות, אני חושבת שהכתובת האחראית והנכונה ביותר היא הפסיכיאטר עצמו. לא חייבים להיות 'בקרשים' כדי להתחיל לקחת תרופה, והיא יכולה לחולל נפלאות למי שזקוק לה, גם אם הוא סובל נורא רק לפעמים... תופעות לוואי הן דבר אישי מאד, וברוב המקרים הן מינוריות וחולפות. אני מציעה לך להתעקש על המפגש עם הפסיכיאטר, ורק אחריו להחליט אם לבלוע את מה שרשם לך. מחכה לשמוע איך היה ליאת

תודה ליאת!!! ראית ששיניתי את ה"לא" בנושא ל"כן" :-)))))))))))) אם "טובי המוחות בתחום הרפואה ישבו, חשבו, למדו, חקרו והמציאו" אז זה יהיה ממש לא בסדר מצדי אם לא אלך :-) הפסיכיאטר חזר אלי בערב ופחדתי לענות. מחר אתקשר אליו שוב (אפילו 20 פעם עד שיענה :-))) ואקבע פגישה. חוץ מזה שאני צריכה גם להתייעץ איתו לגבי המשך הטיפול שלי, כך שבלי קשר לכדורים כדאי שאלך... שוב תודה, יום נפלא לכולם, רעות

אין לי כוח לכתוב מה שעבר עליי...אבל אני בנאדם דפוק.יש הוכחות. אפילו טיפול מחורבן לא יעזור

שלום אין כינוי, מהיכרות שטחית איתך אני יודעת שאת בחורה נבונה, חדת מחשבה וטובת לב. אם את נוטה להאמין שטיפול לא יעזור לך, נסי לספר כאן מה קרה. אולי נצליח לחשוב יחד מה כן יעזור. את מוזמנת ליאת.

ליאת תודה על המחמאות. (אולי התבלבלת במישהו אחר?) אני חושבת שזה לא משנה מה קרה מה קורה או מה יקרה אני כמעט בטוחה שלעולם תמליצי על טיפול. תקני אותי אם אני טועה תודה לילה טוב

ליאת, סליחה שאני פונה יום אחרי יום. אני אובדת עצות. הסיפור בקיצור הוא: אני וחברי יחד 5 שנים. 5 שנים און אנד אוף(פרידות-חזרות-פרידות חזרות וכן הלאה) כל הפרידות היו ביוזמתי. בזמן שהיינו פרודים אני יצאתי עם אחרים והוא יצא עם אחרות,והיינו נפגשים מידי פעם,וגם היינו מדברים 10 פעמים ביום בכל המדיות הקיימות. הוא תמיד אהב אותי, וכשהוא יצא עם אחרות תמיד טען שאני לא יוצאת לו מהראש. כיום אנחנו שוב יחד. הוא בחור מקסים,חם,מאוד משקיע בקשר שלנו. בשנה האחרונה פתאום הפסקתי לאהוב אותו. אני כאילו מחפשת בכוח כל מיני פאקים אצלו. ואני לא יודעת אם זה הוא. כלומר אם הוא גבר חלומותיי. אני בכל זאת איתו כי אני פוחדת לא להכיר אף אחד אחר, ואני ממש בסרטים מזה שהשעון הביולוגי שלי מתקתק, וחבל יהיה לי להפסיד אותו כי הוא מקסים ומתאים לי לחיות איתו אבל אני לא יודעת אם זה יהיה נכון להתחתן עם אדם שאני לא אוהבת. למרות שבשנים הראשונות של הזוגיות שלנו הייתי ממש "חולה" עליו, הייתי חברה קנאית. כששמעתי שהוא דיבר עם ידידה בטלפון הייתי נכנסת לסרטים ובוכה בכי היסטרי. אבל היום זה לא כך. היום הוא קנאי לי, וזה קצת מפריע לי, למרות שאני מבינה אותו. אבל יחד עם זאת מחמיא לי שבחור כמוהו מוכן לקחת סיכון ולחיות איתי. דווקא איתי מכל הבחורות בעולם ואיך הוא אוהב דווקא אותי ואחרי שעשיתי לו כ"כ הרבה צרות, התנהגתי אליו לא יפה ועוד.... אני נורא מבולבלת. אני לא יודעת אם להיפרד ממנו, או להישאר איתו. אני יודעת שזו בחירה שלי אבל הייתי רוצה שתעזרי לי לעשות סדר. חשוב אהבה לדעתך או שזה פחות חשוב?

שלום חן, אם תביטי סביבך, תוכלי בוודאי לראות לא מעט זוגות אומללים, שהחליטו להינשא מהסיבות הלא נכונות. חיים משותפים הם דבר קשה ומורכב מאד גם לזוגות ביניהם קיימת אהבה, משיכה והבנה. בהיעדר אהבה ומשיכה, החיים יכולים להיות משמימים ומדכאים כמדבר שממה. הפחד להישאר לבד הוא אחד המניעים העיקריים להחלטות מן הסוג הזה, כמו גם הפחד מהשעון הביולוגי המתקתק. לא הייתי מציעה לך להיכנע לו. עם זאת, הנטייה למצוא בכוח פגמים אצל גבר כל כך מקסים שאוהב אותך נורא, יכולה לשקף בעיה אחרת, הקשורה לדימוי עצמי פגוע ושנאה עצמית, שכדאי מאד ללבן במסגרת הטיפול שלך. יש עבודה! :-) ליאת

היי אני בת 34 ,בטיפולים פסיכולוגים מגיל ההתבגרות שהחלו בגלל עצב רב ,בעיות חברתיות,בכי,נדודי שינה,פגיעה עצמית.(שהיו רק סימפטומים לסערות שהתחוללו לי בפנים) הייתי בטיפול ארבע שנים שבמהלכו היו שתיקותרבות .הטיפול עזר לי במידה מסוימת ,אך לאחר זמן מה חזרתי שוב לאותם תחושות ,אך מצבי החברתי השתפר. חזרתי למטפל ולאחר שנה בערך סיימתי את הטיפול אצלו . חמש שנים הרגשתי יציבה מאוד (ללא תרופות)ואז שוב באה נפילה ואשפוז ,תרופות ,טיפולים פסיכולוגים ,עליות וירידות . מאז אני בטיפול רצוף ,כשלוש שנים (עם החלפת מטפל באמצע ,(מה לעשות מרפאה ציבורית).עכשיו שוב מחליפים לי מטפל .נמאס לי מטיפולים פסיכולוגים ,מתרופות ,נמאס לי להיות כל כך תלויה ,נמאס לי ממטפלים חדשים ,נמאס לי מעצמי. אני במצב רע והגיונית אני יודעת שאני זקוקה לטיפול ,אבל מפחיד אותי שנהיתי כל כך תלויה ,ואפילו שנמאס לי אני מרגישה שאני לא יכולה בלי וזה ממש לא רק בגלל שאני צריכה "לשפוך את הלב" (בשביל זה יש לי שתי חברות מדהימות ובן זוג מדהים),אלאאני מצליחה בעזרתם לעשות לי סדר במחשבות ,להסתכל על דברים קצת מזוית שונה,ואני תוהה עד מתי? התלות הזאת שאיש מקצוע יעזור לי "לסדר את הראש" . זה לא שאני לא עושה עם עצמי עבודה מחוץ לשעות הטיפול ,אבל אם שבועיים אני בלי טיפול אני משתגעת.אני מרגישה צורך לעבד את מה שעבר עלי בשבוע(לעיתים "נוגעת" בטראומות עבר.) אני אפילו לא יודעת מה בדיוק השאלה שלי ,פשוט מבולבלת. כל זאת עלה לי בעוצמה עכשיו כשאני לא בטיפול כרגע ,כך שלא העלתי נושא זה בטיפול. הבעיה שלי בגדול גדול זה הקושי שלי להתמודד עם חייהיום יום ,חוסר אנרגיה,דיכאון ,חרדות, מטופלת בתרופות שלא ממש עוזרות לי לנסות זמן מה בלי טיפול? אולי אני צריכה כל חיי להיות מטופלת?

שלום רינת, הקושי שלך כרגע, אותו את מגדירה כקושי להתמודד עם חיי היומיום, בהחלט יכול להיות קשור גם לכך שאת נמצאת ב'תפר' שבין שני מטפלים. פרידות הן דבר קשה ומערער, בעיקר כאשר הקשר הטיפולי נתפס כחלק מן התחזוקה הנפשית השוטפת. דמות המטפל הופכת חשובה ומשמעותית, והחלפתה בדמות אחרת נחווית כמשבר ממשי. נדמה לי שלא נכון יהיה להפסיק את הטיפול דווקא בשלב כה שברירי בחייך. את עדיין אישה צעירה, ואין צורך לקבל עכשיו החלטות 'לכל החיים'. למזלך, יש לך בן-זוג תומך וחברות קרובות, ומבחינה זו את 'מרופדת'. נסי להתמקד בהווה, להפיק את המיטב ממה שמציעים לך במרפאה, ולקוות לעתיד טוב יותר, עם או בלי ליווי מקצועי. אני מאחלת לך שתצליחי, למרות הכעס המאד מובן, להתחבר גם למטפל החדש, ולהמשיך בעזרתו במסע קדימה. חזקי ואמצי ליאת

ליאת יקרה, מה שלומך? מה שלום ירדנה? היא חזרה למתכונת מלאה? של הליכה, ריצה וקפיצות מרשימות לגובה? אשמח לשמוע את דעתך בכמה עניינים... את חושבת שחויה מתקנת בטיפול היא זאת שעוזרת? או הפירושים הפסיכולוגים הם אלה שמקלים? אפשר להיות בטיפול בלי הקשר (מטפל-מטופל)? רק עם הפירושים? נניח, להחליט במודע שמוציאים את הקשר החוצה מהמשוואה? להתייחס לטיפול כאל שיעור פרטי שהנושא שלו הוא 'אני'...? לבוא. לדבר. להקשיב. לחשוב. להבין. וללכת. בלי קשר! בשמחות. נורית

ליאת, אם את עמוסה. זה יחכה למחר. לאורנה. לא דחוף. נורית

שלום נורית, תודה על ההתעניינות בירדנה. היא חזרה ללכת, אבל עדיין לא רצה ולא מקפצת :-( ולעניין הטיפול. על השאלה מה עובד (או מה עוזר) בטיפול, נכתבו הררים של נייר, ונדמה שאף אחד לא הצליח להגיע לנוסחה חד משמעית אחת, שתהיה יפה לכל המטפלים ולכל המטופלים. נהוג לדבר על הקשר הטיפולי כעל "ברית" ייחודית בין שני השותפים, המאפשרת באמת סוג חדש של מרחב, בתוכו יוכל המטופל להתמסר לעבודה הנפשית שלו. התעלמות מאיכויותיו של הקשר מטפל-מטופל תחטא לרעיון הטיפול, הגם שסוגיה זו יכולה להיות מדוברת או לא מדוברת, מפורשת או לא מפורשת, בשעה הטיפולית. המידה בה ה'אני' שבמוקד העבודה הטיפולית מדובר דרך ובעזרת ה'אנחנו', תלוייה ברוב המקרים באסכולה התיאורטית ממנה בא המטפל. נדמה לי שהחלטה מראש ובמודע להוציא מכלל דיון נושאים הנוגעים לקשר מטפל-מטופל היא החלטה שגויה, בהיותה זונחת או מתעלמת מהיבט כה חשוב ומרכזי בהוויה הטיפולית. לילה טוב ליאת

ליאת שלום, אני מקווה שעדיין לא נמאס לך ממני,וחשבתי רבות לפני שאזרתי אומץ 'לחשוף' את תחושותיי בפני-כולם ובפנייך,וזה לא קל לי לכתוב זאת,כי איני משתפת בכך אפילו את משפחתי הקרובה.הייתי שמיחה לעדכן אותך ואת משתתפי הפורום לגבי התקדמויות נוספות ורק לגבי זה,אך האמת היא שעכשיו אני מרגישה גרוע -מבחינה נפשית(ואני כמובן 'מסתירה'זאת יפה משפחתי),יש לי הרבה דאגות 'על הראש'ואיני מסוגלת אפילו לחשוב היום על חיפוש עבודה,אני מיואשת לגמרי,וזה לא שלא לקחתי לתשומת-ליבי את מה שהמליץ לי גדעון לפני מספר ימים,אך כעת היאוש הרבה יותר חזק מאז,ונראה לי שכבר שום דבר אנו אפשרי עבורי; פשוט נמאס לי מהכל,ותאמיני לי שאני מתביישת לכתוב זאת והייתי רוצה לרשום רק דברים טובים,אך הכל נראה לי כעת ממש-ממש... חסר סיכוי. אני מרגישה כמו 'אכולה מבפנים' ושיש לי תסכול רב ועצב (על צורת חיי) מבפנים,ושאם היתי יכול היתי 'מתפוצצת' מבכי ומוציאה הכל,אבל איני מסוגל לעשות זאת,למרות גודל הכאב,שאף-אחד מבני משפחת לא מבין. אני יודעת שאינך מסוגלת אולי לעזור לי בכך,אבל אפילו מילת עידוד לפעמים עוזרת, וגם זה לא קל להשיג,כי עדיין יש ריבים על המחשב,ועדיין המקלדת עושה בעיות וכו', כלום לא מסתדר לי בחיים,אפילו לא דברים פשוטים כמו זה. משתנה

היי, מצטערת לשמוע שאת מרגישה כך. אבל למרות זאת את מצליחה להתקדם בטיפול. וזה יופי,אני שמחה בשבילך. דברי עם המטפל שלך על הדיכאון. (תרופות היו עוזרות,חבל שאת לא יכולה לקחת) תהיי חזקה, 'הרימי ראש' חפשי עבודה באינטרנט,חברות כוח אדם,מודעות דרושים, נסי כמה שיותר אפשרויות, אני בטוחה שכשתתחילי לעבוד תרגישי יותר טוב. תתעודדי. אם את צריכה משהו אני בפורום שלנו,וכאן. חן

ערב טוב משתנה, כל מי שעבר או עובר טיפול פסיכולוגי יודע שההתקדמות נעשית בצעדים קטנים, לפעמים עם נסיגות קטנות, וכמעט תמיד תוך כאב ומאמץ נפשי גדול. גם למצוא עבודה זה לא דבר קל, וכדאי מאד לשמוע לעצותיו הטובות של גדעון. חשוב לזכור, שלא תמיד אפשר לנצח בכל החזיתות בו זמנית, וכדאי להביא בחשבון שריכוז מאמצים בזירה אחת יכול לגרוע (זמנית) מן המשאבים להתמודדות בזירה אחרת. עצוב לשמוע שהמשפחה לא מודעת למצבך, וחבל שאינך יכולה לשתפם יותר. משפחה יכולה להיות בולם זעזועים לא רע בכלל. מקווה שתתחזקי בהצלחותייך והמשיכי לעדכן ליאת

ליאת שלום,תודה על תשובתך,וחן תודה על התייחסותך, טיפול התנהגותי-קוגנטיבי הרי פחות מתמקד על הנפש עצמה-מבחינת הדיבורים,ויותר מתמקד בהתנהגויות ה'לא בריאות' וה'הירפאות' מהן,נכון?אז האם עצם העובדה שפחות מתמקדים בשיחות,ולא דנים בנושאים מהעבר,האם זה לא אומר שגם המאמץ הנפשי אמור להיות הרבה יותר קל בדרגתו מבטיפול פסיכודינאמי? חשוב לי להדגיש שאומנם יש לי משפחה תומכת,ושהם מודעים לטיפול-אצל הפסיכולוג והפסיכיאטר,אבל לא תמיד(כמו היום למשל) בא לי 'לחשוף' בפניהם את תחושותיי האמיתיות ולהראות חלשה,ורוב הזמן אני מעדיפה 'לשמור הכל בפנים',ואתם והפסיכולוג והפסיכיאטר-היחידים שאני משתפת בתחושותיי,וגם זה לא תמיד,לפעמים לא בא לי להראות את חולשתי לאף-אחד,היום פשוט הרגשת שהרגשות 'עומדים להציף אותי' ולכן שיתפתי אותכם בכך,ואפילו לא סיפרתי על כך לפסיכולוג שלי. משפחה אומנם יכולה להיות בולם זעזועים לא רע ,אך היא יכולה להיות גם-לפעמים-גורם לזעזועים,מבלי לדעת אפילו,כאשר אינם מבינים מה עובר עלי וכו'. האם לדעתך מה שהתיש אותי ויאש אותי זו ה'חשיפה' שעברתי השבוע,או האכזבה מהראיון-עבודה שלא בטוח שיצא ממנו משהו? בתודה מראש, וסליחה על שאלותיי המרובות, משתנה

לפני כשבוע פגשתי ידיד מסויים (הוא יותר ידיד של בעלי) ושאלתי אותו אם אני יכולה לדבר איתו (רציתי לשפוך מהלב על מרי ליבי בהקשר לבעלי..) הוא אמר בביטחון מלא : "תמיד ובכל עת", והוסיף, שהוא יתקשר אלי באחת הערבים. חלף שבוע והוא לא ייצר איתי קשר טלפוני. נכון שהוא אדם עסוק, אך לפחות היה מרים טלפון ומתנצל שלא יכל או משהו כזה. הזלזול הזה גרם לפי להיפגע. איך אדם מבוגר, משכיל, חכם, מרמה?איך עלי להתנהג כשאפגוש אותו? חשבתי לומר לו רק שלום בקרירות ובכעס, מדוע זה קורה ואיך עלי לנהוג? תודה רבה - שירי.

שלום שירי, לפני שאת נוקטת צעדים נחפזים, נסי לחשוב כמה פעמים דברים פשוט פורחים לנו מהראש, ולו רק בגינו של סדר יום מטורף. מתגובתו הספונטנית של האיש, ניתן היה להתרשם שהוא באמת ובתמים מוכן "לתת לך אוזן". מאחר ואינך יודעת בוודאות מה הסיבה לשתיקתו, תוכלי לשוב ולשלוח תזכורת קטנה במייל או בSMS, ולשאול "שכחת אותי?". אגב, מדוע אינך מתקשרת את אליו? ספרי לנו אם יהיו התפתחויות. ליאת

ליאת שלום רב. זוהי פעם שלישית בחודשים האחרונים שהוא מבטיח משהו ואינו מקיים. פעם שעברה הוכחתי אותו טלפונית, אז הוא יתנצל. לדעתי, גם אם אדם כל כך עסוק, יכול למצוא את הזמן להתפנות אלי, ואם באמת לא יכול - הייתי מעריכה אותו אם היה מרים עלי טלפון ומתנצל שאין לו פנאי השבוע לשמוע אותי, לפחות להראות שאני בראש שלו. היות ומספר פעמים נפגעתי ממנו , וזה כבר יותר מידי בשבילי, כי אני מאד רגישה, וטיפוס ישר, קשה לי לסלוח לו, כשאפגוש אותו אומר לו שלום בקרירות, השאלה אם יזכור מדוע אני כך מתייחסת אליו. מה גורם לאדם זה לשקר לי? אם הוא הבטיח שיתקשר אלי אני אמורה להזכיר לו טלפונית? מה פתאום??? שיעמוד בהבטחה שלו הוא לא ילד קטן. אם אני מבטיחה למישהו משהו- אני עומדת מאחורי זה. ועוד הזכרתי ואמרתי במפורש שזה דחוף. זה יחס זה??? איך עלי להגיב כשאפגוש אותו? חשבתי לומר לו שלום בכעס ובלי חיוך ולא להזכיר לו כלל וכלל על הטלפון שהבטיח להתקשר. מה דעתך על הנ"ל. ותודה לך מקרב לב על העזרה. - שירי.

שלום, אני בת 19 (ושבוע),חשוב לציין שלפני כ-3 שנים סבלתי מדכאונות וחרדות,הציעו לי ליטול סרוקסט אבל סרבתי, והשתנתי אף לטובה גם בלי תרופות. אבל בזמן האחרון אני מרגישה מאוד מוזר, אני לא יכולה ממש לתאר את זה, אבל אני מבולבלת כל הזמן, המצבי רוח שלי משתנים בצורה קיצונית, אני מרגישה כמו בן אדם אחר כל יום בערך, אני כאילו נכנסת למאין state of mind ופשוט נתקעת עליו ולא מצליחה לצאת, וכל פעם זאת נקודת מבט אחרת שמשתלטת עלי. כשהייתי ילדה בת 10 בערך סבלתי מגימגומים קשים, ובזמן האחרון פתאום כל ההדחקות של התקופה הזאת חוזרים אלי, אני רואה את עצמי כילדה קטנה נאבקת עם הגימגום וזה מאוד מעציב אותי לחוות שוב דברים שהדחקתי. עולים לי חרדות לפעמים שאני אתחיל לגמגם שוב, ובזמן האחרון באמת התחלתי קצת לגמגם, כאילו הדיבור שלי נעצר פתאום, אני יודעת שזה פסיכולוגי ולא באמת ככה, אבל אני אני לא מסוגלת לשלוט על המוח שלי, הוא כל הזמן משתנה וכאילו רץ אחרי. אני לא מבינה מה קורה לי, האם מישהו יכול להסביר?

שלום ק', מזל טוב מאוחר ליום ההולדת 19! אכן מצב מעורפל... התיאור שלך מספר סיפור חלקי מאד, וקשה על סמך מידע זה להסביר מה קורה לך. את מתארת אפיזודות חוזרות, מאז הילדות, של חרדה, דיכאון ותחושת תקיעות, שמקבלות ביטוי מעט שונה בכל שלב בחייך. לא ברור מדברייך איך הצלחת, בסופו של דבר, להיחלץ מתקופת המצוקה שלך, ומה (או מי) עזר לך בכך. נדמה לי שכרגע כדאי מאד להגיע להתייעצות עם גורם מקצועי, איתו תוכלי לברר בצורה יסודית מה קורה לך בימים אלה, ואולי גם לנהל דיאלוג רציני יותר עם ק' הקטנה, ולהיפרד ממנה לשלום. אשמח לשמוע עדכונים. ליאת

בעקבות מחלה וטיפול והליך של טיפול קשה שאשתי עוברת, היא החליטה שברצונה לפנות לטיפול פסיכולוגי. קבלנו רשימת מטפלים מקו"ח - מושלם (כללית) ואין לנו מושג כיצד לבחור מרשימה זו בפסיכולוג מתאים, מבקשים המלצות לפסיכולוג באיזור של פ"ת- יהוד שיש לו את הכישורים לטיפול במבוגרים המצויים במשבר עקב מחלה. נשמח לתשובה מהירה. תודה

שלום אורי, אני מקווה שמישהו מקוראי הפורום יוכל להמליץ לך למייל האישי. עד אז, תוכל לנסות ולשאול אנשים בסביבתך הקרובה אם שמעו דברים טובים על מישהו מהרשימה שבידך. אפשר להתייעץ גם עם רופא המשפחה או עם אנשים במרפאה בה מטופלת אשתך. במקרה שלא יתקבלו המלצות, תוכלו לנסות ולקבוע פגישה ראשונית עם שניים שלושה מהם ולהתרשם בעצמכם. מאחלת לכם הרבה בריאות טובה ליאת

שלום, האם זה קורה רק לי? האם אני רגישה מדי? שיחות טלפון עם שני ידידים וידידה שלי מתקיימות תמיד במקביל לפעילותם במחשב - האחד משחק שש בש, השני פעיל בצ'אטים והשלישית גולשת בפורום מסויים. האם זה רק בגלל שאני משעממת אותם או אולי כי אין הם מכבדים אותי? אשמח לשמוע מה דעתכם. לי נמאס...

ערב טוב לשואלת, לפני דקות אחדות (כשהשבתי לפנייתה של חן) יצא לי להרהר על משמעותו השונה של הזמן עבור כל אחד מאיתנו. אנחנו חיים בעידן בו לזמן יש משמעות מיוחדת, כמעט קריטית, על חיינו. אנשים מסוגלים, יותר ויותר, לנהל מספר משימות במקביל. אפשר היום לראות - כמעט בלי מאמץ - אנשים אשר בזמן הנהיגה שלהם מצליחים להתאפר, לראיין עובדים, לנהל תיקי השקעות, להרגיע ילדים רבים, ולחטט באף. ביל גייטס עשה הרבה כסף מרעיון ה"חלונות", המאפשר לאנשים להיות בכמה יישומים במקביל. אישית, לא הייתי מחמירה מאד עם הידידים שמדברים איתך במקביל לעניינים נוספים. עם זאת, תוכלי לבקש מהם להתרכז בך "כי זה חשוב לך" או "כי יש לי משהו שדורש תשומת לב מלאה" ולראות מה יהיה. חבר טוב יהיה מוכן להפסיד מערכה אחת בשש-בש לטובת ידידה במצוקה. יחד עם זאת, אם היא לא במצוקה, היא יכולה לעודד מעבר לקו במקרה של ניצחון. אם תרצי, אוכל להמליץ לך על משחק נהדר שאפשר לנהל במקביל לשיחות טלפון. זה שומר אותך עירנית להפליא, חדת קשב, ועם תחושת יעילות נפלאה. לילה טוב ליאת

מעניין איזה משחק...

ליאת, ברצוני לשמוע את דעתך על "בעיה" בטיפול. אני מרגישה שאינני יכולה,בטיפול,להיפתח ולהוציא מספיק,למרות שאני מאוד רוצה. אני יודעת שיש לי כמה דברים לא סגורים שאני פשוט חייבת לדבר עליהם עם הפסיכולוגית כי לחיות איתם קשה לי מאוד(אם כי לא תמיד הקושי מורגש עכשיו למשל אני מרגישה טוב.) היום היתה לנו שיחה והיא אמרה לי שהיא מחבבת אותי ומעריכה אותי,שאני בחורה יפיפיה ואמיצה,שהיא רוצה להיות שם בשבילי,שהיא רוצה לעזור לי,שאין לי מה לחשוש מהפסקת טיפול(אני מטופלת בבריאות הנפש ובגלל תורי ההמתנה תמיד יש לי חשש שיתנו עדיפות לאחרים ,שיעיפו אותי מהטיפול) שיקח כמה זמן שיקח,ואני לא צריכה לדאוג. למרות הדברים שאמרה,ולמרות כל מה שהיא נותנת לי,אני לא מסוגלת לספר לה דברים עליי. עד עכשיו היא יודעת עליי מעט מאוד(יחסית לחצי שנה של טיפול,נראה לי מעט מידי) האמת שאני תוהה אם אי פעם אני באמת אצליח להיפתח בפניה,כשאני חושבת על זה לא נראה לי שזה יקרה. לא בפניה וכנראה שלא בפני אף פסיכולוג ובכלל בפני אף אדם אחר. השאלה שלי היא מה את ממליצה לעשות במקרה כזה, ואם יש סיכוי שאני אפתח אליה ביתר קלות? בתודה חן

שלום חן, איני יודעת עלייך הרבה מאד, אבל המעט עליו כן סיפרת בהזדמנויות שונות מעיד על היסטוריה לא פשוטה. החוויה הטראומטית שעברת, עם או בלי קשר לדברים שהיו עוד קודם לכן, לימדה אותך שעל אנשים באמת קשה לסמוך. האנשים בסביבתך לא תמיד היו צפויים ומאירי פנים, ולפחות אחד מהם פגע בך פגיעה קשה, גוף ונפש. הזהירות שאת נוקטת בטיפול מובנת וטבעית. מבחינות רבות, היכולת להישאר, להתמסר, ללמוד לתת אמון מחדש, היא ההישג האמיתי. זה מעניין, למרות שכולנו עונדים שעונים המכוונים לאותה השעה, לכל אחד מאיתנו יש מקצב משלו, ציר זמן שונה, שיא אישי המתוזמן עפ"י שעון עצר פרטי. המטפלת שלך פרשה בפנייך יריעת זמן משוחררת מאילוצים זרים. נדמה לי שאת יכולה להירגע, לתת לעצמך את המרחב הנחוץ לך, ולהמתין בסבלנות לרגע המתאים. אל תוותרי. ליאת

ערב טוב ליאת והשאר, אני אחרי הטיפול. של כמה שנים טובות. וטיפול פסיכיאטרי. של תקופה ארוכה גם כן. כולם הסכימו להיפרד מכולם, הדכאון נראה כעבר, האובססיות הוקלו, החרדה פחתה והכל נראה סה"כ בסדר. החיים סה"כ חזרו לסדרם - הגירושים הסתיימו, אני גרה לבד, יש אהבה, יש חברים, יש לימודים, יש עבודה והכל נראה בסדר. אבל שוב אני כאן, באותה נקודת פתיחה, של לפני הטיפולים. שוב אני עם הדכאון הזה של הבוקר שממשיך עד הערב, עם המחשבות וההרגשות של מה מקים אותי בכלל בבוקר? ולמה לי? ולכבוד מה ולעם מי? ואם עוד שניה אמות, מה זה משנה מה עשיתי? למדתי או לא, התחתנתי או לא, עבדתי או לא, חסכתי או לא - כלום לא חשוב. עוד איפול? עוד פסיכולוג שיגיד לי שההורים שלי יהיו עצובים והחברים שלי גם? עוד תרופה שתשקיט לכמה מן את השאלות אבל לא תעלים אותן כי אולי אין מה להעלים וככה זה באמת. אני לא רוצה כלום. אני רוצה לישון. כמה שיותר, כמה שאפשר, לנצח עדיף. כי מה זה משנה כל השאר? ולמה, השאלה הכי חשובה בעולם, למה החיים האלה שווים שיחיו אותם? בשביל עוד תענוג? עוד אהבה? עוד טיול ועוד מסעדה ועוד הופעה ועוד נשיקה ועוד אוויר ואוויר ואוויר. משפחה אני לא אעשה, ואם עוד מישהו אחד יאמר לי שאם אעשה תהיה משמעות לחיי אני פותחת את החלון ומראה לו את דעתי. לא בא לי שום דבר. השרירים כואבים לי כי אין לי שוב הנעה להזיז עצמי למען דבר. ואין מה לומר. כי אני לא אלך לעוד טיפול אחרי שסיימתי שלושה, שאיתם העברתי את רוב שנותיי, ואני לא אקח עוד כדור, כי אני יודעת איך זה בדיוק, אחרי 6 סוגים, במיוחד עם הנכון - נמאס לי גם מהמחשבה להתחיל שוב והרי גם זה חסר תכלית. אין לי מושג מה מעביר לי את היום והכי גרוע הן הקלישאות, ההטיות, האשליות השיקריות - של הלך רוח ומצב רוח ויהיה בסדר וזו רק תקופה ויום יבוא ותגיע השמש. כי בוא נהיה כנים, נולדנו ככה, כם השחור הזה על הלב, וגם אם יש קצת אור תמיד אנחנו נחזור לזה, את רוב זמננו נהיה בדכאון, בחרדה, נחשוש למות, נחשוש לחיות, נחשוש להשתגע ונפחד מהכל. נהיה רגישים מידי, החיים יהיו יותר מידי - וכך זה תמיד יהיה. ושוב טיפול? שאדמיין אותך לצורך העניין, יושבת לך עם בעלך וילדייך בערב בסלון, משחקים אוכלים ומספרים סיפורים, ומידי פעם תחלוף בך מחשבה עליי שאין לי את מה שיש לך. אין לי את הקלות לחיות, אין לי את היכולת לא לחשוב על לחיות אלא פשוט לחיות וזהו. אין לי את זה. תמיד אני ארצה למות ותמיד אחפש סיבות מגוחכות לעשות זאת ואין דבר וחצי דבר שאת, או אף אחד אחר יוכל לעשות, לא בצורת אדם, לא בצורת כדור ולא בשום דרך אחרת. והכי גרוע, זה שאת יודעת את זה ולעולם לא תודי אלא תנסי. והנסיון שווה אפס כי תוצאותיו אפס. אבל פעם עזרת לי כאן, אז אולי עכשיו אדוג ממך מילות אשליה חדשות...

האם אפשר לקבל את האימייל שלך? הייתי רוצה לומר לך כמה מילים בפרטי. אם את מעדיפה לכתוב לי ישירות למייל: [email protected]

[email protected] אני אשמח.

שלום לך, אין לי מילים גדולות לעודד אותך, את חדת הבחנה וצודקת באבחנתך, שהרגשותייך ינועו תמיד במחזוריות של דכאון ושחרור ממנו לתקופת מה. ממליצה לך לחזור לטיפול תרופתי כי ללא תרופות אין כל סיכוי שהרגשתך תשתפר, וגם עם תרופות תחווי גלים של דכאון, אולי סוערים פחות. מנסיוני העגום, שאין לו סוף שמח אלא טראגי, לחיים אין משמעות אלא אם אנחנו מצליחים לרמות את עצמנו, מדחיקים את הימים הקשים ונצמדים למה שאחרים מכנים "משמעות". אבל...גם ללא משמעות, צריך לשאוף לאיכות חיים טובה ומשופרת, ולכך מסייעות התרופות. הן יסייעו לך להפסיק לאבסס על המחשבות השליליות וקטינו את רגישותך ובכך יש תועלת רבה. ולשאלתך, למה החיים שווים שיחיו אותם? גם אני לא מתה על החיים (מצחיק, לא?) אבל אני חושבת שכל עוד את מסוגלת לשפר את איכות חייך הפיסיים או הנפשיים, אז באמת חיים למען עוד תענוג, עוד אהבה, עוד נשיקה ועוד קשר עם אדם קרוב, ובכל אלה בורכת (אני לא, אין לי איכות חיים לא פיסית ולא נפשית, וגם ויתרתי מזמן על החלום לפתח קשר קרוב עם מישהו, כי תמיד החלומות התנפצו לי בפנים). אז קחי תרופות כדי שתוכלי להסתכל יותר על הדברים הטובים שבחייך, והם לא מעט, לפי עדותך, ותסתכלי על החיים כעל מחזוריות של גאות ושפל. שמת לב, בטח, שאני לא ממליצה לך דווקא על טיפול פסיכולוגי, כי אני לא מוצאת בו תועלת מלבד תמיכה מילולית, שלי לא נותנת כלום. מאחלת לך בריאות ושלוות נפש

שלום לך ניטש, ושלום גם לאחרים, הדברים שלך - מבלי לערער על תוקפם בחוויה שלך - העלו פה ושם חיוך, כי משהו בכל זאת נשאר שם חיוני, עוצמתי, וספוג בהומור, גם אם מריר. גם הפסקנות שלך, לפיה אני מטעה ביודעין אנשים, ולעולם לא אודה בכך, היא סוג של ווכחנות וגניבת דעת, שאין טעם להתדיין איתה, שכן כל מה שאומר יפליל אותי אף יותר :-) בדברים שלך, משכה את עיני (ולבי, יש להודות) פסקה אחת - "את רוב זמננו נהיה בדכאון, בחרדה, נחשוש למות, נחשוש לחיות, נחשוש להשתגע ונפחד מהכל. נהיה רגישים מידי, החיים יהיו יותר מידי - וכך זה תמיד יהיה". אפילו אנשים אופטימיים חסרי תקנה יתקשו להתנהל בעולם מתוך עמדה כה מובסת. כשהכל מפחיד כל כך, נשאר לנו או למות (בעודנו חיים) או לוותר *מבחירה* על השליטה. הנכונות לוותר על השליטה, מתוך הבנה שכל האסונות שבעולם אכן יכולים להתרגש עלינו בכל רגע, מאפשרת סוג של חירות חדשה. בתוך המרחב הכל כך קטן שנותר לנו, יש לנו מרחבי אינסוף של חופש: מה ללמוד, כמה ללמוד, עם מי לחיות, עם מי לא לחיות, מה לאכול, מה ללבוש, מתי לצאת, מתי לבוא, איפה לגור, מה לשתול בגינה, למי להאמין, למי להפנות עורף, למי לעזור ואת מי להשאיר מאחור, רק בגלל שהוא ממש, אבל ממש, לא מעניין אותנו. אפשר, כמובן, להמשיך ככה עוד שעות. כאדם שאינו מרים ידיים בדר"כ (למרות לא מעט אסונות), וגם כשהסיכויים שנתת לי הם אפס, ניסיתי. אשמח אם תישארי איתנו ותכתבי לעיתים קרובות יותר. שלך ליאת

ניטש מן הצד האחד, ליאת מהצד השני, שתיכן ריגשתן אותי מאוד. ניטש בפניה הכנה והכואבת (נו, עזרו "מילות האשליה החדשות"?) וליאת - בעוד תשובה נוגעת, כמו שאת יודעת לתת. גם מהמקומות הכי מובסים, אי אפשר שלא להבחין בחוכמה שבדברייך. לילה טוב, יעלה

מעניין מה בהומור מריר מעלה חיוך. זה כמו שמישהו ציני עד ייאוש אז חושבים שזה חמוד? אני יודעת שלא התכוונת לדבר רע אבל אני לא מבינה מה חמוד בהומור מריר, זה אולי נעים לשומע, אבל זה לא חמים ומתוק למריר.. לא אמרתי שאת מטעה ביודעין, לפחות לא מתוך כוונה אמיתית, אבל זה שאת לא אומרת זאת ישירות אינו אומר שאין הדבר נכון. את יכולה לא לחשוב על כך ועדיין יהיה הדבר נכון. למשל את יכולה לא לכתוב לי דבר על טיפול, אבל זה לא אומר שבסיום ההודעה לא חשבת: אוי מותק, את רק צריכה טיפול והכל ישתפר ומהר... את מדברת על אופטימים חסרי תקנה ואני נזכרת בשיעור מפסיכולוגיה חברתית שמדבר על הטיית האופטימיות. אני זוכרת את המורה, עם חיוך מלא, מסבירה כמה שהמדוכאים דווקא רואים את העולם בעיינים אמיתיות יותר והם באמת מציאותיים יותר, אך לאו דווקא שמחים יותר. זה כמו שהחרדתיים יותר מבינים יותר את שעלול לקרות להם בכל רגע אך אין הדבר מרגיע אותם יותר מאחרים ואף להיפך. והנקודה? שגם שם בשיעור, אין המורה יכולה לומר דבר מאשר: נכון, יותר אמיתי להיות בדיכאון, אך פחות כיף, כאילו שהדבר הוא לבחירה, מה שמוביל אותי למה שכתבת. את כותבת "עמדה כה מובסת" כאילו שאת שמה לי את הבחירה בידיים ואומרת לי:למה? יש עוד כמה אופציות אך אולי בפניכם עומדת הבחירה, ואצלי הכל כבר מת? אני לא בטוחה שהכל עניין של שליטה, הרי מה זה משנה אשליית שליטה – אין אותה באמת. הכל שברירי כל כך כל כך, ואפשר רק לקחת כדורים בכדי להכהות את זה, כמו שהציע אחת, או לקחת כדורים בכדי להרגיש פחות, ואני מכירה את ההרגשה והיא לא נעימה, ולא אופציה כבר.. אין מה לוותר על שליטה משום ששליטה איננה קיימת, ומשום כך החרדה והפחד והעצב גדולים כל כך, כי אין אותה ולא תהיה לעולם, לא משנה דבר. חירות חדשה היא עוד אשליה, שאפשר למכור אותה בקופסת ממתקים אחרת, אבל הקופסה ריקה, כמו כל השאר... אז מה אם יש לנו חופש לעשות את כל אותם דברים? למה זה דבר טוב ולא נייטרלי?? זה כמו להאמין שיהיה טוב או שיהיה רע – שניהם לא נכונים. האמת היא שאנחנו לא יודעים מה יהיה טוב או רע ולכן שניהם לא ריאליים. הריאלי זה – לא יודעת. אבל אין בזה רגש. ולכן – החירות לצאת? לעשות? לחיות? לאכול? נו אז מה? למה זה אמור לשמח? וגם משתמע ממילותייך שכאילו הרמת ידיים (למרות או למרות אסונות) שזה גם עניין של בחירה. כל אחד קיבל כמות כוח. אחד קיבל קילו אחד קיבל 100, אולי זה שלך יש כוח לא להרים ידיים זה כי קיבלת במשקל יותר ממני? אני לא מבינה כלום. כלום לא טוב וכלום לא רע, אז למה הכל כזה גרוע רוב הזמן?

מישהו יודע איך ניתן להשיג אותו? ****שם המטפל הושמט ע"י מנהלת הפורום***** יש מספר שראיתי מסתובב פה אבל זה כנראה איננו מעודכן. תודה, אפי

הוא מלמד באוניברסיטת חיפה. לא מממליצה עליו. ****ההודעה נערכה ע"י מנהלת הפורום, אנא ראו הסבר בעץ זה*****

ערב טוב לכל באי הפורום, כדי לא להפוך את הפורום בימת פרסום לאנשי טיפול, אנו חוזרים ומבקשים להימנע מהחלפת מידע על מטפלים או מהמלצות פומביות. המלצות יכולות בהחלט להישלח למייל האישי של המבקש. הדבר נכון שבעתיים כאשר מדובר ב"המלצות" שליליות. לא היינו רוצים לתת במה גם להשמצות של קולגות. גם אלו לגיטימיות בהחלט כשהן ניתנות למייל הפרטי. בואו ננסה לשמור על כך. תודה ליאת

שלום לכולם זקוק להמלצות על ספרים בנושא הפרעת אישיות תלותית לא מאפיינים - אלא גורמים וסיבות ואולי סיפורים אישיים. תודה מראש

היי אם אני לא טועה באחד מספריו של יורם יובל "סערת הנפש" ו- "מה זאת אהבה"(או בשניהם) מובאים מקרים של הפרעות ובין היתר הפרעה תלותית.

שלום אילור, איני מכירה ספרים בנושא זה, למעט ספרי לימוד או ספרי אבחנות מקצועיים. צר לי. אולי משתתפים נוספים יוכלו לעזור. בברכה ליאת

ליאת שלום,איני יודעת אם זה בסדר(מבחינת חוקי הפורום החדשים-תיידעו אותי אם לא),אבל רציתי לעדכן אותכם לגבי ה'טיפול חשיפה' שהיה לי היום,ושהיה עבורי קשה מאוד,כי שיתוף קצת מקל עליי במאבק הקשה שאני עוברת במסגרת הטיפול. היום שוב הייתי בבי"ח,אבל היום נאלצתי גם לשכב על מיטת בי"ח (שהיתה בפרוזדור), כשהמזרן נראה מגעיל ומכות?ם,ועד שהסכמתי לעשות זאת לקח אומנם זמן מסויים,אך זה היה קשה מאוד עבורי 'להזדהם' עם כל החיידקים ששם,אבל עשיתי זאת,והייתי בעוד מקומות שישבתי ושהגעילו אותי,אבל מה שהכי הגעיל אותי אפילו יותר מהמיטה,היה מיקטורן מלוכלך שמישהו זרק או שכח,שהיה זרוק על המיטה הריקה(לא בתוך מחלקה כלשהיא), והפסיכולוג שלי הכריח אותי לגעת בו ואף שם אותו בכוח עליי,ולמרות שניסיתי לברוח מזה, זה בכל-זאת נגע בי בשיער ובבגדים,בכפות הידיים ובזרועות וכו',ועד עכשיו (כשש וחצי שעות אחרי-שעדיין לא שטפתי ידיים)אנ מרגישה תחושת גועל בידיים(בכפות הידיים),כשאני כותבת זאת. כשהגעתי הביתה ישבתי בהתחלה רק על הכיסאות והספות,ולא נכנסתי לחדרי,אך אחרי כשעה אזרתי אומץ נכנסתי לחדרי,ישבתי על הכיסא ואחרי-כן כמו במעיו 'קפיצה למים קרים' 'זרקתי את עצמי' על המיטה ונשכבתי על הסדין ועל השמיכה ועל הכריות,ושכבתי כחצי שעה ואפילו קצת נימנמתי,ואחרי-כן קמתי והתיישבתי בכוונה על הכריות משני צידיהן ועל הכותונת ועל השמיכה(אבל אני חייב לציין שלשמיכה יש ציפית שרק עליה אני מוכנה לשכב ולא על השמיכה עצמה,כי זה עדיין מפריע לי),ואחרי-כן נגעתי בספר שאני מפחדת שיתלכלך וכו',ועכשיו אני מנסה להמשיך להחזיק את עצמי לא להתקלח ולא לשטוף ידיים,לפחות עוד כשעה וחצי. תודה על ההקשבה, ומקווה שלא התשתי אותכם, משתנה

משתנה יקרה, זו הפעם הראשונה שאני נחשפת, בעזרתך, לייסורים שהם מנת חלקם של הסובלים מ-OCD. אני ממשיכה להתרגש מהשיתופים שלך. את עושה עבודה מדהימה. יעלה

תודה יעלה,התייחסותכם ותמיכתכם בי עוזרת לי מאוד, וכתבתי זאת כאן ולא בפורום התמיכה שלנו כי רציתי לשתף בכך גם את ליאת.

משתנה, כל הכבוד על ההתמודדות שאת מתמודדת, כבר אמרתי לך זאת הרבה פעמים ואני אמשיך להגיד לך.... כל הכבוד לך!!! חן

משתנה יקרה, אני לא ממש פעילה בפורום (קוראת כל הזמן, ומתיעצת מדי פעם) אך לא יכולתי שלא להגיב ..... כל הכבוד לך על האומץ והתעוזה. מבחינתי, לאחר יום שכזה - ניצחת במאבק הקשה והמתיש הזה! רק שתדעי, שאין לי OCD, ואני לא מסוגלת לעשות את מה שאת עשית ! אני חושבת,שלהתגבר על חרדות ופחדים זה באמת כמו "קפיצה למים קרים", כמה דקות לאחר שאתה במים הקרים, פתאום אתה מגלה שהם מתחממים. ומה שחשבנו שהוא בלתי אפשרי - הפך לאפשרי. לדעתי כדאי לך להזכיר לעצמך את זה במיוחד לפני "הקפיצה" הבאה. (לי זה עוזר..) אני חושבת שאת צריכה להיות גאה בעצמך. טל

לחן ולטל, תודה על תגובותיכן,פירגונכן ועידודיכן,הן עוזרים לי מאוד(כפי שכתבתי ליעלה),ואני אומנם גאה בעצמי על הניצחון בתחום ספציפי זה(שמהווה את בעייתי העיקרית בOCD ),אך בעייתי היא בחלק אחר של תחום הנקיון שעליו עוד לא הצלחתי לגבור-והוא בתחום המקלחות,ושטיפות-הידים(כפי שכתבתי חלק ניכר מהOCD זה תחום הנקיון,שגם הוא מתחלק למספר חלקים,שחלק אחד שלו זה שמירה על ניקיון החדר,המיטה-המצעים,וכו', ועליו פחות או יותר הצלחתי לגבור,לפחות עד שאחליף מצעים ואעשה זאת שוב; והפסיכולוג שלי רוצה לעשות זאת כל שבוע; והחלק שבו עדיין יש לי בעיה קשה-הוא תחום הרחצה וניקיון הגוף),כי לא משנה עד כמה אני מתלכלכת קודם,איני מסוגלת כמעט לוותר על 'קירצוף' הגוף עם הסבון,וגומרת כמויות גדולות של סבון נוזלי ושל שמפו,ואם חלק מגופי נוגע במקלחון או בשיש,מיד אני מרגישה חרדה קלה-שמשהו מציק לי,ואני חייבת לשטוף את אותו מקום עם סבון מספר פעמים על-מנת להירגע - שהחרדה תיעלם (אם איני שוטפת מיד יש לי תחושה של כמו 'זרמים' או כמו 'נמלים שהולכות' באותו מקום) .וגם אחרי המקלחת מפריע לי אם התלכלכתי בגוף,אם חלק מהגוף נגע למשל בארון מקלחת וכו'-אפילו שהכותונת וכו' כבר לא נקיים,אני יודעת שזה נשמע מוזר,אבל על תחום זה יש לי עוד עבודה קשה מאוד ודרך ארוכה מאוד-עד שאתגבר על כך. אבל אם אסתכל על 'חצי הכוס המלאה',אז אחשוב על כך שלפני כחודש וחצי-חודשיים לא הייתי מעיזה לשבת עם בגדים מבי"ח אפילו לא על כיסא הכי פשוט בבית,ובטח שלא על מיטתי,אפילו בלי הסדין,ואם הייתי צריכה להיות בחדרי,הייתי מתיישבת על השטיח.והיו לי ריבים בלתי-פוסקים וויכוחים עם בני-משפחתי שלא ישבו עם בגדים מבי"ח על 'הכיסאות הטובים' והספות בבית,ועכשיו זה כבר כמעט בכלל לא מפריע לי,וגם אם קצת מפריע לי, תוך שניות אני מפסיקה לחשוב על כך,וזה הישג גדול. אני מצטערת שמתודה פשוטה הפכתי את זה ל'נאום' שני שלי,פשוט הרגשתי צורך לשתפכם גם בשאר הדברים. שוב-תודה על ההקשבה, משתנה

ביתי בת שנתיים ושלושה חודשים, ונולד לה אח לפני חמישה שבועות. סך הכל השינוי עבר די בקלות. התיחסותה לאח החדש נפלאה, היא כל היום אומרת לו שהיא אוהבת אותו ומנשקת אותו. בגן אמרו שאין שינוי בהתנהגותה בהתחלה, אחר כך דיווחו על קצת יותר עימותים אך הגננת טענה שזה לא מעבר לתקופות אחרות בעבר. לרוב עימותים בגן מתבטאים בדחיפות ומריבות על צעצועים. כלפי היא הגיבה קצת יותר קשה ביחוד כאשר החזקתי את התינוק (דרישה שאני ארים אותה או התנהגות מרדנית כמו פיזור האוכל או זריקת צעצועים על הרצפה, קצת יותר בכיינות) אבל סך הכל נראה כי מצב רוחה השתפר. עם אביה היא מתנהגת כתמול שלשום. הרבה לפני הלידה ניסינו להתחיל גמילה מחיתולים אך זה לא כל כך הלך ולקראת הלידה הנחנו לנושא (אך עדיין נשאר ברקע כך למשל המשכנו לשאול אותה בבוקר ובערב אם היא רוצה לעשות פיפי בסיר, מנהג שכבר התקבע). בחופשת שבועות בסוף השבוע החלטנו לנסות מעבר לתחתונים בבית והיתה הצלחה סבירה אז ביום ראשון היא הלכה עם סיר ותחתונים לגן. היא מאד שמחה מכך ואתמול הגננת סיפרה שהיא רצה לסיר בשמחה וכמעט לא פספסה. היום פספסה קצת יותר, אך דבר אחר מדאיג אותי. הגננת אמרה לי שהיום ואתמול ביתי נשכה כמה ילדים בגן, דבר שלא עשתה מעולם (למרות שתופעה זו קיימת בגן והיא ננשכה בעבר מספר רב של פעמים). אני חוששת שהגמילה עכשיו אולי הכניסה אותה ללחץ ומצוקה גדולים מידי וממש מתלבטת מה לעשות. אני יודעת שמיעצים לא להתחיל גמילה בסמוך להולדת אח, אך נראה לי ששום זמן לא טוב. לפני ואחרי הלידה, באוגוסט כבר יש קיטנה עם גננת אחרת ובספטמבר היא מתחילה גן חדש לגמרי ואחר כך שוב יהיה חורף ונראה שהיא כבר מוכנה. מלבד זאת מפסח יש מבצע גמילה בגן והאוירה בגן מאד תומכת ומעודדת לגמילה, כך שנראה לי שהזמן מתאים. השאלה מה לעשות עכשיו? האם הנשיכות מעידות על מצוקה גדולה מידי? האם כדאי לסגת מתהליך הגמילה? (יתכן שזה יהיה כרוך גם כן במאבק כי ביתי כבר מסרבת ללבוש חיתול ורוצה רק תחתונים). איך אפשר לעזור לה? אציין שביתי בתקופת מרד כוללת שהתחילה עוד לפני הלידה ואינני בטוחה אם החמירה מאז. אשמח לעיצה מה לעשות?

שלום ענת, את צודקת כשאת אומרת שאין אף פעם זמן "אידיאלי". אם התחלתם בתהליך, ואת מרגישה שהסביבה כרגע "תומכת גמילה", לא הייתי מפסיקה זאת, מה גם שהילדה מגלה שמחה והתלהבות מההישגים. הנשיכות יכולות לשקף מצוקה נוכחית גוברת, אם כי קשה לבודד משתנים בתקופה כל כך דרמטית בחייה. גיל שנתיים הוא ממילא גיל לא פשוט, והיכולת המוגבלת לוויסות רגשי היא האחראית בדר"כ לביטויי תוקפנות גלויים בגיל זה (כמו נשיכות, מכות והתקפי זעם). כאשר נוספות דרישות עודפות (אח חדש, גמילה) המצוקה גדלה בהתאם. מאחר ואת התינוק לא כדאי (וקשה) להחזיר לשולח, ומאחר ותהליך הגמילה כבר החל והוא בסה"כ מצליח, הייתי ממליצה על מנת יתר של אהבה, חום והתפעלות מכל הישג קטן, הרבה תשומת לב, והרבה אורך רוח והבנה כלפי התנהגויות נסיגה בתחומים אחרים. גם סביב הגמילה כדאי להתפעל ולעודד, אך להימנע מלחזור שוב ושוב על "כמה את גדולה ונהדרת" כי הדבר האחרון שהיא רוצה עכשיו זה להיות גדולה. חשוב לנסות ולמצוא זמן איכות "סולו" איתה, עד יעבור זעם. אם תרצי עוד קצת עזרה, את מוזמנת להתקשר ל"קו להורה" באוניברסיטת ת"א לייעוץ חינם, בכל יום ראשון ורביעי בין השעות תשע לשלוש בטלפון: 03-6406888. בשמחות ליאת

שלום רב, האם אתה מכיר מטפל/ת לילד בן 7 שסובל מ OCD ? (טיפול התנהגותי קודניטיבי) באיזור קריית אונו. תודה רבה -אם עוד מישהו יודע, בבקשה תשאירו הודעה.

שלום רב, כדי לא להפוך במת פרסום לפסיכולוגים, אנו נוהגים להעביר המלצות למייל האישי. אנא הוסיפי כתובת מייל אליה נוכל לשלוח את המלצותינו. תודה ליאת

בבית החולים שניידר יש מרפאה פסיכיאטרית, ובה מטפלים בocd בשיטת הטיפול של cbt, טיפול קוגניטיבי התנהגותי. לדעתי יש עדיפות לחברי קופ"ח כללית, אבל אני לא בטוחה. שווה לנסות בהצלחה הדר

שלום רב, יש לי דודה אחת והיא אהובה מאד על כולנו ובפרט על ילדי הקטנים, ממש מעין "סבתא" שלהם. ילדי בני 8.5, 5.5 ו- 1.5. דודתי חולה מזה מס' חודשים במחלת סרטן ולא מנבים לה זמן רב לחיות. הסתרנו את הדבר מהלילדים, אולם לאחרונה חל שינוי לרעה במצבה: היא חלשה מאד, לעיתים לא בפוקוס, בוכה הרבה וכפועל יוצא גם פחות חיונית, פחות ניגשת אליהם מחבקת, מתעניינת וכו' כמו שהם רגילים. הם לא שואלים הרבה. כאילו מעין קשר שתיקה כזה, אבל לדעתי הם חשים. אנו כל פעם "משקרים" בתשובות. (לדג' למה היא בכתה? כי כאבה לה הרגל וכו'... ) שאלתיי: האם לשוחח איתם? מה לומר? כיצד לומר ? האם רצוי להכין אותם למכה הקרבה ובאה? אני חשבתי שעדיף לילדים שיתכוננו ולא יקבלו את זה בפתאומיות שכן אז (לדעתי) עלולים לחוש אבדן ביטחון שאדם יקר נעלם פתאום ולהשליך זאת גם על ההורים. אבל אינני יודעת אם דעתי נכונה. עזרו לי בבקשה לקבל החלטות נכונות ולפעול הכי "טוב" שאפשר עבורם בנסיבות הקיימות. תודה.

שלום טל, כמו שכבר נאמר כאן לא פעם, ניסיונות שלנו, כהורים, לגונן על ילדינו מפני תסכול, כאב או אכזבה בלתי נמנעים, לא ממש עושים עמם חסד. במקום זאת, מוטב להתבסס על אמת, על מידע עובדתי המותאם לרמת הבנתם, ועל אמון בכוחם הבסיסי להתמודד עם החיים. ילדים מודעים מאד לנוכחותו של המוות בחיינו, למרות ניסיונותינו להכחישו ולהסתירו מהם. אגדות הילדים הקלאסיות עסקו תמיד במוות (אצל שלגייה, עמי ותמי, וסינדרלה, מות ההורה הטוב הוא נקודת הפתיחה של הסיפור). אני חושבת שבמקרה שלכם, חשוב מאד לשוחח עם הילדים על מחלתה של הדודה האהובה, על הרגשות שמתעוררים בהם, על הדאגה והחששות שלומה. לא חייבים לדבר דווקא על המוות המתקרב, אך אם הם שואלים כדאי לענות בכנות. תוכלי לומר למשל שהדודה חולה במחלה קשה, כמו שקורה לפעמים לאנשים מבוגרים, ושכולכם דואגים לה מאד. "אנחנו מאד מקווים שהיא תחלים, אבל כרגע היא מאד מאד סובלת וקשה לה". על השאלה "אם היא יכולה למות מזה" אפשר לומר ש"לפעמים אנשים גם מתים ממחלות קשות". ברוב המקרים תשובות קצרות וענייניות מספקות ילדים צעירים כמו שלך. לא חייבים להרחיב בתיאורים מורכבים או מופשטים מדי (כמו דיבור על נשמות, גן עדן או עלייה לשמים). אני ממליצה מאד על ספרם של עמירם רביב ועדנה כצנלסון "משבר ושינוי בחיי הילד ומשפחתו", בו הם עוסקים גם בשאלות סביב מחלה ומוות במשפחה ודרכים מעשיות להתמודד עמם. אם יהיו שאלות יותר ספציפיות אשמח להמשיך ולהיות לעזר. הרבה בריאות ליאת

כמזה שנה אני בטיפול של הסרוקסט, לפני שנה חטפתי התקפי חרדה קשים ביותר ואף הייתי בטיפול פסיכולוגי כמספר פגישות, חזרתי לעצמי ותיפקדתי טוב אם כי מדי פעם היו ירידות אבל התגברתי עליהן לבד ולקחתי נשימות עמוקות ושכחתי מהחרדות, התחלתי בגמילת כדורי סרוקסט בהמלצת רופאת המשפחה, היא אמרה שבהתחלה ניקח כדור כן כדור לא, ואחר כך כל יומיים ואחר כל כל שלושה ימים, בשבועיים שלושה האחרונים, התקפי החרדה חזרו לי ושוב התגברתי עליהן, ביומיים האחרונים, ההתקפים שלי חזקים, אני מאוד מאוד פוחדת להשתגע, זה מחלחל לי בתוך המוח שעוד שניה ואני משתגעת, יקחו לי את הילדים, מדמיינת זריקות, חלוקים לבנים, הגוף שורף לי מבפנים, שלשולים בלי סוף, פוחדת לצאת מהבית לכל מיני מקומות, אני רוצה את החיים שלי חזרה, אני לא יכולה כדורים אחרים כי אני מניקה. אני חייבת שמישהו ירגיע אותי שאני לא משתגעת, אם יסבירו לי טוב טוב, החרדות יפחתו- אני מכירה את עצמי, אם אני עובדת טוב טוב על עצמי אני משכיחה מעצמי דברים ונרגעת, אני פוחדת לנסוע באוטובוס למשל כי אני יודעת ששם אין שירותים ואם פתאום יבוא לי להקיא או לשירותים אני אכנס ללחץ ואם יש פקק בכביש זה עוד יותר מלחיץ אותי. אני אמא צעירה לילדים קטנים ורוצה לחזור לעצמי. בבקשה תרגיעו אותי, ותעזרו לי. תודה רבה.

שלום ניצנית, בהסתמך על התיאור שלך כאן, את ממש לא משתגעת. את סובלת מהתקפי פניקה שאין בהם סכנה ממשית מעבר לסבל הרב שהם גורמים לך, והם בוודאי לא מצדיקים אשפוז, זריקות, וחלוקים לבנים מהסוג המופיע במחשבותיך :-))) הפרעת פניקה מגיבה היטב לטיפול תרופתי (SSRI) המשולב בטיפול קוגניטיבי התנהגותי. הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי חשוב ביותר, כדי לבסס יכולות התמודדות שאינה תלויות רק בתרופות. התגייסות קצרה לטובת טיפול מתאים (אישית, אני מעדיפה פסיכיאטר על רופא משפחה, שכן בדר"כ יש לו ראייה רחבה ומעודכנת יותר בתחום הטיפול התרופתי) יכולה להחזיר לך מהר מאד את חייך. ספרי לנו איך הולך. ליאת

ליאת שלום, ממה נובעת חרדת נטישה? האם היא חייבת לנבוע מנטישה בעבר או שמא יכולה להיות תוצאה של חוסר ביטחון? או שאולי יכולה להוות איזשהו ביטוי של תלות? תודה, רימון

שלום רימון, לא אמרת על איזה גיל את מדברת. אני מניחה בזהירות שאת מדברת על אדם בוגר, ואם בכך מדובר - כל האפשרויות שלך יכולות להיות נכונות. אנשים תלותיים וחסרי ביטחון נוטים להיות פחות טולרנטיים לאפשרות של נטישה או דחייה, ומבנה אישיותי כזה הוא בדר"כ תוצאה של השפעות משפחתיות/הוריות/סביבתיות בילדות. בברכה ליאת

האם ישנה דרך כלשהי למנוע זאת בילדות על מנת שלא תיווצר החרדה בגיל מבוגר יותר? תודה

היי ליאת, איך אפשר לדעת עם החבר הנוכחי שלי הוא האחד? ואם הוא אמר לי שהוא לא מוכן לחתונה, האם זה אומר שהוא לא בטוח לגביי או שהוא לא כל כך אוהב אותי.......

שלום רלי, שאלה קטנטנה, הא? אי אפשר לדעת תמיד ובוודאות ש"זה האחד". כמי שנשואה שנים רבות, גם אני עוד לא תמיד בטוחה... אני מעדיפה להפעיל את חוק ה"טיול לדרום אמריקה" : אם את יודעת שאיתו את רוצה לנסוע לטיול הכי גדול בחיים שלך, אם את בטוחה שהוא יהיה שם איתך במקרה של פציעה/רעב/מחלה/שודדים/אסון טבע/יתושים וקדחת, אז כנראה שזה האיש. לפחות בינתיים. אם הוא אומר שהוא לא מוכן לחתונה הייתי מסיקה קודם כל שהוא אכן עוד לא מוכן. יש הבדל, כמובן, אם אנחנו מדברים על בחור בן 22, בן 32, או בן 42. יש הבדל כמובן גם אם אנחנו מדברים על קשר בן שבועיים, חודשיים או שנתיים. חוץ משתי האפשרויות שהזכרת יכולות להיות סיבות נוספות. לתחושתי, יש יותר מדי סימני שאלה גם אצלך. קחי את הזמן, וספרי לנו איפה הדברים עומדים. מעניין מי יהיה הזוג הראשון של הפורום... יום נעים ליאת

היי ליאת, חבר שלי בן 32 ואני בת 28 הוא אמר לי שהוא לא מרגיש ששנינו מוכנים. ושהוא רוצה שנבסס את עצמנו איך אני יודעת שזה לא סתם תירוץ....

שלום רב, יש לי חבר כשנה בערך בחודש האחרון אני מרגישה שהוא כבר לא אוהב אותי כמו שהוא אהב אותי פעם. התעמתתי איתו על כך והוא אמר לי שזה שטויות ושהוא אוהב אותי ושאני צריכה להפסיק לנתח כל תגובה שלו ולהשליך את זה על הקשר, הוא אמר לי שבמקום להעביר דברים אני נתקעת, ונמאס לו שאני שואלת אותו כל פעם "מה קורה" או "מה קרה" חוץ מזה אני מרגישה שאני בתקופה ממש לא טובה אני לא מוצאת את עצמי מבחינה מקצועית ואני חושבת שזה משפיע על הקשר כיוון שאני מרגישה חוסר בטחון בעצמי ובזוגיות שלי. אני מרגישה ממש ריקנות עייפות ואין לי אנרגיות לעשות כלום(אני מרגישה כאילו אני במצב דכאוני, ואני לא יודעת מה לעשות..) כי ללכת לפסיכולוג זה עולה כסף ובמצבי אני לא ממש יכולה להרשות לעצמי.. אני מרגישה לבד..... מה הבעיה שלי? ואיך אני יוצאת מהפלונטר הזה...... אשמח לתגובה/עצה לגבי הזוגיות ולגבי עבודה

שלום לי, את מעלה כאן שתי סוגיות רחבות ומשמעותיות בחייו של כל אדם צעיר: יחסים בינאישיים בכלל וזוגיות בפרט, וביסוס זהות מקצועית ומציאת תעסוקה ספציפית שתהלום את כישורייך וצרכייך. מבין השורות ניתן לחוש בדימוי עצמי שברירי ופגיע, בחוסר ביטחון אישי ומקצועי, ובמה שמוגדר על ידך כתחילתו של דיכאון. טיפול פסיכולוגי הוא אכן דבר יקר, אך ברוב המקרים תועלתו מצדיקה את מחירו. קשה מאד לבסס ביטחון עצמי דרך עצה אינטרנטית, ובוודאי לא למגר כך דיכאון. זהו מצב המחייב פנייה לאיש מקצוע. ברצוני ליידע אותך על טיפולים מוזלים הניתנים במסגרת קופות החולים, וכן טיפולים בחינם במרפאות הציבוריות (יש רשימות המתנה ארוכות). פסיכולוגים רבים מתחשבים באילוצים כלכליים ומוכנים להוזיל עלויות. בהצלחה ליאת

הי ליאת! מה שלומך? יש לי שאלה שלא אוכל לשאול כאן מחשש שיזהו אותי. האם אוכל באופן חד פעמי לשלוח לך לאי-מייל? תודה, רעות

כבר שלחתי... :-)

שלום ליאת, אני נמצאת בטפול פסיכולוגי בערך כשנה בעקבות דיכאון ברמה בינונית.ללא תרופות. ניתקתי לאחרונה קשר עם שתי חברות טובות . היה לי רצון להתנתק מהכל,לא הייתי מסוגלת להיות בקשר עם אנשים, וכן היה לי קשה מאוד לתקשר עם הסביבה.(וזה רק חלק מהסימפטומים ...) יש לציין כי מדובר בחברות שהשתדלו בדרכן לתמוך ולעזור. הן דואגות וממשיכות להתעניין, שולחות הודעות,דורשות בשלומי (לבקשתי לא בטלפון אלא בSMS? ). בשבועיים האחרונים אני מרגישה ממש טוב, מצב הרוח שלי טוב,יש לי אנרגיה וכד'. הבעיה - שאני לא מרגישה שאני רוצה לחזור להיות איתן בקשר.הייתי רוצה שהן לא יצרו איתי יותר קשר בשום צורה. אני לא מצליחה להבין למה זה קורה במיוחד כשאני מרגישה טוב,ומסוגלת לתקשר עם הסביבה. זה מטריד אותי מאוד, אני מרגישה מאוד לא נוח עם עצמי מכיון שמדובר בחברות טובות, אין לי סיבה לנתק איתן קשר (אם היתה לי סיבה ממשית, אם היו פוגעות בי או עושות משהו היה לי יותר קל להודיע להן באופן מפורש על רצוני לנתק את הקשר). אני לא רוצה לפגוע בהן מצד אחד אך מצד שני אין בי רצון להתקשר לדבר איתן, ו"לחדש" את הקשר. אני לא מעוניינת בחברות חדשות. ניסיתי לבדוק את הנושא בטיפול אך אני לא מצליחה להבין את הסיבה לכך. הייתי שמחה לשמוע את דעתך. אולי זה יתן לי איזה כיון מחשבה. אני מתכוונת להודיע למטפלת על החלטתי לסיים את הטיפול, והייתי רוצה לסגור את הנושא הזה לפני מכיון שזה מטריד אותי.

שלום טל, לפני שאשיב על שאלתך בעניין חברותייך, הרשי לי להתייחס בקצרה לעניין נוסף. את מציינת שבשבועיים האחרונים את מרגישה טוב ומלאת אנרגיה. זוהי בשורה משמחת מאד לכל הדעות, אולם אין בה כדי להעיד על כך שתפקידו של הטיפול הסתיים. הטבה של שבועיים - דרמטית ככל שתהיה - היא משהו שצריך לשמור עליו, לבסס אותו, ולהרחיב את השפעתו הטובה לתחומים נוספים בחייך. בשיאו של הדיכאון העדפת להימנע מקשרים חברתיים ישנים וחדשים, ובמידה רבה את עדיין במצב דומה. יתכן שחברותייך - שלא וויתרו, וכנראה עדיין לא מוותרות - עליך, מייצגות עבורך משהו שאינך יכולה לשאת כרגע. אולי הן מייצגות את התקופה הקשה של לפני הטיפול, אולי הן מכירות בך פנים שאינך אוהבת, אולי הן יודעות עליך איזו ידיעה מן העבר שהיית רוצה שלא לדעת או לזכור עוד. אלה תכנים שכדאי מאד להמשיך ולבדוק בטיפול. יכול להיות ששתי החברות שלך שומרות אמונים לאותו חלק בך (או לעברך) שאת מעדיפה להפנות לו עורף. מבחינה זאת אולי הן חשובות לך יותר מכפי שאת מעלה בדעתך. אולי כשתצליחי לחיות בשלום עם חלקים אלה, תוכלי לחיות גם עם חברותייך בהשלמה והרמוניה. בהצלחה ליאת

ליאת, "יכול להיות ששתי החברות שלך שומרות אמונים לאותו חלק בך (או לעברך) שאת מעדיפה להפנות לו עורף"... נראה לי שאת צודקת. החלק הזה - זה אני ,בעבר. טל של פעם - עם שמחת חיים,רצונות,שאיפות,תקווה, משמעות ועוד .. אותה טל - מתה. טל של היום, שורדת, כי היא לא מצאה ברירה קלה אחרת. (וברגעים קשים מאוד לא היה לה האומץ ליישם מחשבות..) אז היא זורמת... כנראה שהחברות שלי מייצגות את אותה טל שמתה. מצפות ומצפות שהיא תקום כבר לתחיה. זה בלתי אפשרי, ואני גם לא רוצה. ואולי זו הסיבה שאני מעדיפה "להרוג" את החברות איתן. עזרת לי מאוד. תודה.

היי, אני רוצה לנסות דרכך לשפוך אור על מצבי ולדעת מה יוכל לשפר את הרגשתי היומיומית הכל מתחיל מהעובדה שהחינוך שהועבר אלינו היה של אחדות ואהבה בין כולם.. הכל היה טוב - קשר מצוין בין האחים,פרנסה וכסף בשפע , נסיעות,וכו.. בכל בעיה שצצה כולם היו יחד וניסו לעזור בכל דרך אפשרית. כיום,המצב גרוע הרבה יותר.הוריי התגרשו,היתה מפלה כלכלית,שניים מאחיי לא מדברים,יש סכסוך קשה עם אחד מהגיסים,להוריי גילו כמה בעיות רפואיות לא קלות בכלל,אחי בן 40(סכיזופרן) לא נשוי,מובטל ומאוד בודד. ובקיצור,היריעה קצרה מלהכיל את המכות שנחתו עלינו בזו אחר זו(לא ניתן להתעלם מתאונה קשה שלי שעברתי מה שמוטט לגמרי את כולנו). אולם..למרות הכל,כולם מנסים להיות חזקים ולמצוא קצה אור שיחזיק אותנו שפוייםץ בכל פעם שיש לי אפשרות אני מזמינה את כולם לערבי חג..לסופ"ש..וכך אני מנסה בכוחות מאומצים לעודד את הרוח של כולם. זה כמובן גוזל ממני הרבה אנרגיות כיוון שגם אני בתחילת דרכי.אין לי בית/רכב משלי ואני נשואה טריה.אין לי תעסוקה שמכניסה משכורת כזו גבוהה שיכולה לאפשר לי לתת כסף ולעזור כלכלית למרות שהייתי רוצה בזה מאוד. הבעיה שלי..היא איך ניתן לחיות את חייך כשמסביבך יש רקע כזה קשה ועצוב? מאוד קשה לי להשלים עם המצב ביחוד לאור טוב הלב של כולם והרצון העז להביע אופטימיות למרות הכל. מכל עבר,יש בעיה.ולא קלה.ושוב,צריך לשנס מותניים ולהמשיך הלאה. השאלה- עד מתי? אני פוחדת להשתגע מכל המצב.כי בכל פעם שאנחנו "מדלגים" על משוכה באה אחרת. רוב העזרה מגיעה בשלב הזה ממני ומאחי הקטן שלומד לתואר ראשון. כואב לי עליו.למה הוא צריך בתור סטודנט לארח משפחה שלמה ולדאוג חלילה שאמא לא תישאר לבדה בשבתות? כך הוא נקרע בדיוק כמוני...והדבר מאוד מעיב על חיינו הפרטיים. יתכן והייעוץ יהיה לכיוון הניתוק והתרכזות בחיינו הפרטיים אך איך? ניתן לעשות זאת? כשלי היתה בעיה כולם היו סביבי ועזרו ונתנו את כל כולם והיום ? כשהמצב התהפך אקח רגליי ואעזוב? אני לא מצליחה לחשוב על דרך להיות לבד וביחד. לחשוב על חיי נטו? דבר שלא קרה מעולם. גם כשאני קונה משהו זה תמיד בצל של השאלה: אולי אקנה גם לאמא/אבא/אחי וכו.. כשאני נוסעת לנופש עם בן זוגי ברקע עולה עצב עמוק שהם לא זוכים לטיפה הנאה.. אני נמנעת מלציין כמה כסף הוצאתי מתוך רצון שיהיה לכולם טוב וזה כמובן על חשבון חסכון לעתיד שלי. בצורה הזו אני מרגישה תמיד מיוסרת,עם כאב עמוק שלא ניתן לפורקן כי הוא תמיד ישאר שם... לעיתים,אני נשברת ופורצת בבכי.להשתחרר...לדבר...לנסות לעכל את הכעס... אני חשה שבאיזשהוא מקום אני חיה ולא חיה.כי אני לא נהנית מכלום ומאוד שלילית לגבי גורל החיים. קשה לי עם המצב. עם ניסיון ההשלמה שלא משנה כמה תהיה טוב יתכן ולא ילך לך בחיים. וזה מה שיש.בלתי ניתן לשינוי. אני רוצה לצאת מבועת הכאב.לא ממש מאמינה שיתכן מצב כזה כי העובדות מדברות בעד עצמן. מה לדעתך..יעזור לי לשפר את התחושה הקשה בה אני חיה?? תודה רבה.

אני שלום, קראתי ולא כל כך הסתדר לי. מצד אחד מסר של אחדות ואהבה ומהצד השני: הורים גרושים, אחים שלא מדברים. ואולי זה כן מסתדר, שהרי יש גם משהו חונק באהבה ונתינה ללא גבולות. זה מציב סטנדרט גבוה של "ביחד" ושל נתינה ולא מאפשר מספיק את הלחוד . ואז - להיות "אני" ולעשות עבור עצמי, מרגיש כלכך אשם ולא בסדר. נראה לי שאת יודעת לבד את התשובה ואף כותבת אותה: לחשוב על חייך נטו...להתרכז יותר בחיים הפרטיים. אבל , כן זה קשה , בשל יסורי המצפון והתחושה שלך, שנתנו לך ואת לא מחזירה. האם התחושה הזאת צודקת? האם את מזדהה איתה לחלוטין? האם יש לך זכות לקצת חיים משלך ללא יסורי מצפון? לדעתי, יש לך זכות לחיים פרטיים משלך. זה טיבו של העולם : שהילדים עוזבים את הבית, מקימים משפחה משלהם...גם לאמך ישנה משימה - שלא להישאר לבד בסוף השבוע - למלא את חייה תוכן. זה לא באחריותך, אלא באחריותה. לדעתי , קשייך לא יסתיימו בזכות עיצה אחת באינטרנט . יש לך כאן כיוון ודרך, אך גם הרבה חתחתים בדרך הזו. יתכן שאת יכולה להיתמך בבעלך. לעיתים אדם מהצד מצליח במקום שבו מעורבותך שלך מפריע לך לראות מה "נכון" לעשות. הרבה הצלחה, אנא שתפי אותנו בהמשך, בברכה, גדעון

שלום, יש לי חבר ,בן זוג.עוד בטרם היכרנו,כרווק,אורח חייו היה מאופיין בקיום קשרים חברתיים עם אנשים רבים.במילים אחרות,יש לו המון חברים והוא טורח לשמור עם כולם על קשר ברמה כזו או אחרת.אני מניחה שהשאלה שנגזרת מכך היא כמוב ן על חשבון מה מגיעה אותה התנהלות,ומהם הצרכים המניעים את קיום הקשרים המרובים.ההנחה שלי היא שהם משמשים מנגנון הגנה בפני פחד אולי מנטישה,אולי מפצלי אינטימיות אשר מאפשרים לו לקיים את צרכיו מבלי להסתכן בקשר אמיתי.. השאלה שלי היא מה בעצם מאפיין אנשים שהם "חברותיים מידי",מה יכולות להיות הסיבות לכך שקשה להם לוותר על כל סוג של קשר..

לשואלת שלום, נראה שבמעבר לזוגיות ולקשר עמוק בין שניים, ישנו ניסיון שיותר צרכים רגשיים יסופקו ע"י בן הזוג ואז לעיתים קרובות ישנה ירידה לפחות זמנית בהיקף הקשרים החברתיים השטחיים יותר. אני תוהה יחד איתך: מה זה אומר שבן זוגך לא מוריד את מינון הקשרים החברתיים שלו? האם זה אומר משהו על הזוגיות הספיציפית שלכם? או אולי על היכולת להביא חלקים שונים של עצמו מולך? האם זה אומר על צרכים הגנתיים בפני אינטימיות? ואולי בעיניו אילו צרכים חברתיים סבירים ואת היא זו עם "חברתיות פחת" (בניגוד ל"חברתיות יתר"). השאלה הגדולה היא לגבי מצב הזוגיות שלכם. אם הוא טוב למה שזה יטריד אותך. אם לא, עד כמה אתם יכולים לדבר ביניכם על זה. כפי שאת רואה, לא נתתי תשובות מוחלטות. רק כמה מחשבות שנועדו לפתוח את הדיאלוג בינך לבין עצמך ובינך לבינו. בהצלחה, גדעון

מה עושים במצב שחיפוש העבודה,שאיני רוצה לפרט במה,אבל מתבצע דרך טלפונים מ'דפי- זהב',לא הולך טוב, ואיני יכולה לשמוע יותר את המילה 'לא',וזה אחרי תחנונים לקבל את האחראיים-שלא תמיד עוזרים,ואז אני עוזבת את הכל ומתייאשת; הגעתי למצב של פחד משמיעת המילה 'לא' וויתור מראש,העיקר כדי שלא אענה בשלילה. אני מיואשת,מה עושים?איך אתגבר על היאוש ואמשיך?

משתנה שלום, חיפוש עבודה הינו שלב חשוב בפני עצמו וחשוב שהגעת אליו. זה לכשעצמו הינו הישג. ויחד עם זאת חיפוש עבודה זו עבודה קשה בפני עצמה. אז כמה טיפים לתהליך הארוך והמתיש הזה: 1. חיפוש עבודה הינה גם עבודה. הקדישי לה כמה שעות מידי יום. 2. התייחסי לזה כאל עבודת "מכירות". בעבודת מכירות שומעים הרבה פעמים את המילה "לא" במשך היום. זה חלק מהעבודה. אל תקחי את זה באופן אישי. 3. ארגני לעצמך "קורות חיים מקצועיים". יש לכך כללים ברורים ואתרים שונים מלמדים את זה. למשל האתר המצורף: http://www.salesman.co.il/doc/indexf.html?http://www.salesman.co.il/doc/women_resume.asp 4. מציאת עבודה דרך "דפי זהב"? למה לא דרך האינטרנט? ואם כבר למה לא להעזר במאמרים באינטרנט. למשל זה: http://www.haderech.co.il/jobsearch1.html 5. דאגי לכך שכל מכרייך, ידידייך, שכנייך וכל מי שמכיר אותך ידע שאת מחפשת עבודה. אולי הם מכירים משהו רלבנטי? פרוטקציה וקשרים טובים לא הזיקו עדיין לאיש. בקיצור, אל יאוש. יש יותר מידי עבודה לעשות עד שבאמת תוכלי להגיד לעצמך שניסית את הכל. בהצלחה רבה , גדעון

גדעון שלום, תודה רבה על ההפניה לאתרים שצירפת,יש שם חומר מעניין מאוד; ואתה צודק שזה הישג בפני עצמו שהגעתי לשלב חיפוש העבודה(אעפ"י הייאוש)-כיוון שהתחלתי אותו בערך רק בחודשיים האחרונים (מאחר וקודם-עקב בעיות רפואיות ועקב הדיכאון-לא ניסיתי אפילו לחפש),אבל הבעיה היא שכל 'לא' שאני מקבלת מחזיר אותי ל'נקודת ההתחלה' ולייאוש; ובעיה נוספת היא שעקב בעית הOCD שאני סובלת ממנה,איני מצליחה כ"כ לארגן דברים באופן מסודר ביותר{כי קשה לי להחליט איך בדיוק לעשות זאת,ופסיכיאטר גם אמר לי שזה אחד מאיפיוני הOCD בלאגן במסמכים וכו'/כלפי-חוץ אני מסודרת},ולכן זה הרבה יותר קשה ו'מסורבל' עבורי -חיפוש העבודה. מבחינת שיתוף קרובים ומכרים בכך שאני מחפשת עבודה,רק בזמן האחרון התחלתי לעשות זאת,וגם לא סיפרתי לכולם,כי זה עדיין מביך אותי מאוד להגיד שאני מובטלת (ואפילו המילה 'מובטלת'והכתיבה שלה גורמת לי כעת לדמעות בעיניים).בנוסף-לכך במשך זמן רב אני משתדלת להימנע מכל אירוע משפחתי או אירועים אחרים,כדי שלא אצטרך להגיד שאני 'מובטלת' כשישאלו אותי,או שעבדתי ופוטרתי,כי ללא קשר לסיבת הפיטורים-שלא היתה קשורה כלל וכלל למיקצועיותי- יש לי 'כתם שחור גדול' לכל החיים,ולא נראה לי שאי-פעם הוא יעלם,עובדה-שכל מקום ששומעים שפוטרתי מחייכים אליי יפה ואומרים'שלום'.איני מסוגלת יותר להתמודד עם היאוש,זה ממש 'אוכל אותי מבפנים. אינני יודעת אם קראת את הודעותיי הקודמות(מלפני מספר ימים),אבל אני נאלצת כעת גם להתמודד עם טיפולי ה'חשיפה' לOCD -דבר שמאוד מקשה עליי-פיזית ונפשית בעיקר,ושגוזל ממני כוחות עצומים.וגם עקב הOCD עצמו אני מוציאה אנרגיות רבות על 'שמירה על הכללים' ועל ריבים עם בני-משפחתי על שמירה על הסדר,ניקיון וכו'(רק מלכתוב זאת אני כבר מרגישה מותשת). האם לוותר על הטיפול ואז זה יעזור יותר למציאת העבודה(למרות שהמטפל שלי מדרבן אותי למצוא עבודה)?מאיפה אשיג כ"כ הרבה כוחות לחיפוש?לא נראה לי שיש לי כ"כ הרבה כוחות. סליחה על ה'השתפכות' פשוט אני ביאוש טוטאלי מהכל ואני מפחדת שהיאוש יחזיר אותי לדיכאון העמוק שהייתי בו לפני מספר חודשים. ותודה מראש על תשובתך, משתנה

שלום לגדעון שובל מנחה הפורום ושלום לגולשים . ברצוני לאגד נשים וגברים שהם ילדים מוכים ( בעבר ו/או בהווה ) שהינם בנים ובנות להורים שלמדו בשנים 1950-1960 בקורס מחנכים ''בבית רוטנברג '' בחיפה. כל זאת כדי לפנות לתכנית עובדה של אילנה דיין בערוץ 2 . אני בת לאם שלמדה שם , ומאז שהייתי ילדה הייתי ילדה מוכה ( גם אבי לא אחת הפליא מכותיו בי ובנוסף אני גם נכת צה''ל כאשר חייל ששרת איתי איים עליי בנשק טעון ) , אינני מאשימה את אמי כי היא קרבן של אותה דוקטרינת חינוך רקובה ואכזרית , ובנוסף אמי גם חולה בבלוטת התריס ( מה '' שמוסיף שמן על המדורה '' ) . היום אני בת 36 , גרושה ושוב נאלצתי לשוב לבית הוריי , לאותו מעגל אימים . מבחינתי הטראומה היותר כואבת היא עצם היותי ילדה מוכה כי זה השפיע על כל ילדותי ונעוריי ( כולל קב''א נמוך בצה''ל, שבגללו נמנע ממני להיות קצינה בחיל הים , מה שחלמתי להיות וכולל גם אשפוז פסיכיאטרי בגיל 25 ) . אני מקווה שאתם הפגועים כמוני , תכתבו אליי וסוף סוף נוכל לפתוח את '' תיבת פנדורה '' הזו . בתודה , אורנה . אי-מייל [email protected] סלולארי : 050-3011637

אורנה שלום, אם מישהו ממשתתפי הפורום שותף לחוויותייך הוא יוכל ליצור איתך קשר. בהצלחה, גדעון

אנו (אני, בעלי והילדים) נוסעים לחו"ל ל- 10 ימים ומשאירים את בננו התינוק בן 10 חודשים בבית. האם בכך שאני משאירה אותו אגרום לו לחרדת נטישה במשך חייו ?

מיכל שלום, אני מעריך שבנך התינוק לא נשאר לבדו, אלא בחברת דמות מוכרת שאת סומכת עליה. עלייך לקחת בחשבון שבתקופה זו מתפתחת התופעה השכיחה הקרויה "חרדת זרים" ודווקא אז בנך זקוק לדמויות מוכרות. יתכן שתרצי להתייעץ לפני הנסיעה ולקבל טיפים נוספים, ואת מוזמנת ליצור קשר עם "קו להורה" - יעוץ טלפוני חינם להורים לילדים בגילאים 0 - 6 . טלפון 03-6406888. ימים ראשון ורביעי 09:00 - 15:00 . בברכה, גדעון

היי.. יש לי בעיה מוזרה קצת. רקע שאולי יוסיף: לפני איזה חמש שנים, הייתי במצב של שעמום כרוני, זגרר מצב של כמה שבועות טובים שבהם פשוט המצאתי לעצמי סיפורים שלא קיימים, כאילו בכוח ניסיתי למצוא על מה לדאוג וממה להלחץ. אבל יצאתי מזה, בשקט בשקט, לבד... השארתי את זה מאחור, במחשבה שזה היה חד פעמי, משבר גיל ההתבגרות, מה שלא יהיה.. זה חזר שוב בזמן האחרון. יש לי חבר כבר משהו כמו שמונה חודשים. הרגשתי שזה הקשר הכי כנה, קרוב, אמיתי שהיה לי אי פעם. סיפרתי לו הכל על עצמי, דיברתי איתו על הכל, בלי פוזות... אבל היתה לנו בעיה, רבנו כל הזמן. ועוד משהו שקורה לי, זה שאני כבר לא בצבא, יש לי עבודה אבל בגדול אין לי מסגרת שמחזיקה אותי. שוב - שעמום. חברות שלי חלקן בצבא וחלקן גם עובדות.. ואני מרחפת. חושבת המון, נכנסת לסרטים על כל דבר שיש בערך. המצאתי לעצמי סיפורים בראש, ונכנסתי לסרטים שקשורים לחבר שלי, פעם אחרי פעם. ועל כל סרט כזה סיפרתי לו, כי ככה זה כשיש אמון בקשר. ניסיתי להזכר בהתכתוביות שהיו לי עם האקס מזמן (ממש מזמן) ומזה נלחצתי הרגשתי רע עם עצמי על משהו שקרה לפני חצי שנה(!!), וזאת דוגמא לאחד מהסרטים הרבים. נזכרתי בפגישה שהיתה לי עם האקס, וניסיתי להזכר אם יכול להיות שקרה שם משהו פיסי לא תמים, כשאני יודעת, שהעובדות בשטח הן שבאמת הייתי נאמנה ולא עשיתי כלום! ועכשיו, הפחד החדש שיש לי הוא ש לא התגעגעתי כמו פעם, השיחות בינינו קרות... אמרתי לו שאולי השגרה הורגת אותנו, אבל זה מוזר כי אף פעם לא הרגשתי ככה. ואולי זה סתם עוד סרט שנכנסתי אליו? ואולי אני בדכאון ומשכנעת את עצמי שקורה לי משהו, וסתם? ואני גם מפחדת, שעם כל האהבה שיש לו כלפי, הוא יברח... כי הוא לא יוכל לשאת את זה יותר. מה אני אמורה לעשות? אני לא רוצה להפרד ממנו, ורוצה להחזיר את המצב למה שהיה, אבל זה כאילו נהייתי אדישה ומדוכאת.. אדישה להכל... רואה טלויזיה ולא צוחקת כמו פעם, ותמיד, אבל תמיד מחפשת את עצמי...

שקד שלום, אם אני מבין נכון, את מדמיינת לעצמך ארועים ואת כבר לא בטוחה האם מה שדמיינת הוא הנכון או הארוע היה במציאות שונה מהדמיון שלך. הדמיונות הללו מדאיגים אותך, מדכאים אותך ובעיקר לא מובנים לך מדוע הם חזרו ותקפו אותך דווקא עכשיו. בעוד את במצוקה מהתהליך הפנימי שמתרחש אצלך, כלל לא ברור היכן החבר שלך מצוי ביחס לזה? האם הוא מקבל את זה ומתייחס לזה באהבה או שמא תחושותייך הן שקורה משהו ביניכם שהינו לכיוון של התרחקות. נסי לדבר איתו ובדרך זו לברר עד כמה אילו סרטים שלך ושייכים לעולמך, לחששותייך ולחרדות שלך, או שמא מדובר כאן על משהו שאכן קורה ביניכם . יתכן שדווקא בגלל שהקשר ביניכם מתהדק, זה מעלה אצלך חרדות ומחשבות. נסי לחשוב גם בכיוון הזה. אולי בשלב מאוחר יותר תרצי להעזר באיש מקצוע על מנת להבהיר את התמונה לעצמך. בהצלחה, גדעון

תודה גדעון ואין כינוי, הפעם, בניגוד לפעם שעברה אינני חושבת באמת לעזוב את הטיפול, חשבתי על טיפול תרופתי, אני חוששת מכך (מפחדת להתמכר לכדורים האלה...) אך אתייעץ על כך מחר בפגישה עם הפסיכולוגית שלי. אין כינוי, אני מבינה שהלכת בסוף לפגישה שהתלבטת אם לבטל... האמת, זה לא ממש עוזר שאני לא היחידה שמרגישה כך (-: שיהיה גם לך המון בהצלחה, וטוב לשמוע ממך... רעות

התכוונתי לצרף את התגובה הזו לשרשור שפתחתי למטה (ספקות...), מתנצלת...

היי רעות, כדורים נוגדי דיכאון ממשפחת SSRI לא אמורים לגרום להתמכרות (אם זה החשש הגדול שלך) אך יש תופעות לוואי אחרות. חומרבשפע תמצאי באינטרנט... כמה קל לייעץ לאחרים ולעצמך לא... אגב, לא הלכתי לפגישה...ולא יודעת אם אלך בהמשך איך את תמיד מגיעה למסקנות לא נכונות:-)(בצחוק...)

רעות שלום, בבקשה. בעיקרון הכדורים נגד דיכאון אינם ממכרים. יש להם אמנם תופעות לואי , אך תועלתם יכולה להיות רבה. בהצלחה, גדעון

גדעון שלום, מסתבר שגם הפסיכולוגית שלי חשבה שכדאי לי להתחיל במקביל גם טיפול תרופתי וחששה מתגובתי... אני קצת חוששת מתופעות הלוואי, אבל... יהיה טוב. שוב תודה, והמשך שבוע נפלא, רעות

גדעון שלום, אולי תוכל להסביר לי כיצד אני פוגעת באנשים ממש *בלי כוונה* ובנוסף אני חשה ברע יכול להיות שהעולם סביבי רגיש כמוני? או שמא אני מתרגשת מכל דבר... אין כינוי

אין כינוי שלום, "ללא כוונה" או אולי במודעות לכך את נוגעת בשאלה מרכזית בתחום יחסי האנוש: "האם כאשר אני אומר משהו למישהו והוא נפגע - האם זה אני או הוא ? האם הפגיעה היא "באשמתי" או "באשמתו" ?". יהיו רבים שיגידו לך: הקורבן אשם בקורבניותו. כלומר אם מישהו נפגע ממך אז זהו עניינו שלו - הוא זה שפוגע בעצמו. הוא זה שמשתמש בגרויי הסביבה כדי ליצור לעצמו דרמה של היפגעות. ובכל זאת אקשה: ומה אם אחריותו של הפוגע? את שואלת מהזוית של הפוגע לכאורע. זוית שבד"כ פחות נשאלת. נסי לבדוק מהי תגובת העולם סביבך ומתי את היא זו ש"סתם מתרגשת". השערתי היא שישנם יותר מקרים בהם את חושבת שפגעת או אולי נבהלת שפגעת מאשר באמת פגעת. דרך אגב, אנשים שעסוקים בשאלה ששאלת עסוקים לעיתים גם בשאלת מידת הכוח והעוצמה שיש להם. להרהורייך. בברכה, גדעון

לאחרונה התחלתי בטיפול תרופתי שנכפה עלי(על ידי ההורים) וכתוצאה מכך כל התפישה שלי את עצמי השתנתה. הפסיכיאטר שלי מעוניין כעת שאתבע את הביטוח הלאומי ובכך אתייג את עצמי כנכה, וזה מעורר בי המון אנטגוניזם. אני אנטי פסיכיאטרי במוצהר ולכן העובדה שכפו עלי טיפול תרופתי(שצריך להגמל ממנו) מזעזעת אותי. קראתי לאחרונה בתולדות השיגעון בעידן התבונה שוב. פוקו צדק ואתם(=המערכת הבורגנית המסובסדת והשמנה) טועים, הפסיכיאטר אמר לי שבהביוריזם היא שיטה לא יעילה במצב שלי וגם פה דעותינו חלוקות. אני לא יכול להרשות לעצמי להחליף פסיכיאטר, מה לעשות.

פלונית אלמונית שלום רב, גם אם את קורבן של המערכת את עדיין צריכה לדעתי סיוע. אפילו בנקודה הפשוטה של מישהו לדבר איתו על תחושת הקורבניות. מישהו לדבר איתו זה יכול להיות חברה, ידיד, קרוב משפחה, פסיכולוג,פסיכיאטר... העיקר שתרגישי שהוא לצידך ולטובתך. השאלה בעיני היא לא הממסד או האנטי מימסדיות אלא מה את עושה עבור עצמך ולמי את מאפשרת לעזור לך. לגבי הטיפול ההתנהגותי, ישנן פרוצדורות התנהגותיות כמעט לכל דבר. בהעדר אבחנה קשה לומר מעבר לכך. בכל מקרה את זקוקה למישהו שיהיה לצידך ויתמוך בך פרקטית, בהגעה לטיפול התנהגותי או בתמיכה ועיצה טובה. לכן העיצה שלי היא לאתר בכל הסביבה הזו , שכופה עלייך טיפול שאת מתנגדת לו, מישהו שאת יכולה לדבר איתו ושיהיה באופן בסיסי לטובתך. בהצלחה, גדעון

שלום רב לאחרונה גיליתי שיש לי סלידה נוראית מאנשים בעלי נטייה להרס עצמי(למשל מבולמיות,מאנורקסיות וכדומה) האם זה מעיד עליי שאני לא רגישה מספיק כי אני לא מבינה שאנשים אלה סך הכל קורבנות של מחלות נפשיות? אני בחורה בריאה בנפשי ואף פעם לא הכרתי מישהו שסובל מנטייה להרס עצמי. הסלידה התעוררה אצלי בעקבות כתבה שקראתי על בחורה בולמית. מה זה אומר עליי הסלידה שאני מרגישה? מישהי

מישהי שלום, הנטיה להרס עצמי ולפגיעה עצמית משקפת בדרך כלל מצוקה נפשית וסבל. זה שהתוצאה הסופית הינה פגיעה בעצמי זה רק "קצה הקרחון". דווקא פגיעה באחרים נראית לי יותר מסלידה, אך זה כבר עניין של טעם אישי. מה זה אומר עלייך? לא הייתי מסיק הרבה מסקנות מדבר אחד. יתכן שזה רק מציין תגובה רגשית חזקה ביחס לתופעה שנראית לך זרה ולא מובנת. יתכן שהסלידה מציינת תחושות רגשיות נוספות שיש לך ביחס לפגיעה עצמית. יתכן גם, שכשתחשבי עוד על כך תביני מה גורם לך לסלידה כה עזה. בברכה, גדעון

גדעון שלום שוב תודה לתשובתך המהירה. אני חושבת שהסלידה שאני חשה לאנשים שפוגעים בעצמם נובעת מכך שהפעולות שהם עושים(למשל בולמית שמקיאה או אנורקסית שמרעיבה את עצמה וכן הלאה) גורמים לי לחוש חלחלה ורתיעה וגם חוסר הבנה של איך בן אנוש מסוגל לפגוע בעצמו בצורה כה קשה. זה לא נתפס לי. בכל זאת אני חייבת "ללחוץ עליך" ולשאול שוב. איזה תחושות רגשיות נוספות יכולות להיות לי ביחס לפגיעה עצמית, מלבד סלידה וחלחלה? ולמה לדעתך כל כך נבהלתי מהכתבה שקראתי וזה גרם לי לאי שקט? התוכל לעזור לי להבין או שאין צורך להתעמק בזה? מישהי

היי מישהי הנה עוד נקודת מחשבה שעלתה לי- לפעמים הסלידה היא בעצם כפי שכתב גדעון חרדה. גדעון ציין שאולי חרדה מהבלתי נתפס ואני מציעה גם אולי חרדה ממשהו שקורה בתוכך. אולי את מפחדת מהרס עצמי שלך, מרצון שלך להיות בשליטה ולהחשב "בריאה". אולי אנשים בעלי נטיה להרס עצמי מרתיעים אותך מחשש שאולי את תהיה כזאת-אולי המחשבה על המקום שלך בתוך כל זה בלתי נסבל עבורך. אולי דווקא את מרגישה קירבה מסויימת אל אנשים כאלה וזה בדיוק מה שמעורר בך את הסלידה

דנה, בדיוק מה שעבר לי בראש... הדר

בתור אחת שחותכת את עצמה אני מכירה המון אנשים מסוגך. את לא פוגשת בהם כשהכל טוב ויפה, את מתחילה להכיר אנשים באמת- בתקופה קשה בחייך. מצד אחד, מכעיס אותי להיתקל באפטיה, חוסר הבנה וזלזול שכזה. זה גם נראה לי מאוד מאוד מתנשא. מצד שני, אני מסוגלת להבין את הגועל והדחיה. גם אני, עד לפני שנים בודדות, חשבתי לעצמי- "איך מישהי באמת יכולה לעולל לעצמה דבר שכזה?!" מה עוד שקראתי על פציעה עצמית. אבל... אלו דברים שפשוט קורים. את מגיעה לנקודה מאוד נמוכה בחיים שלך, את מאבדת הכל, שום דבר לא הולך- ואז מגיע יאוש מוחלט. את פשוט לא רואה איך יהיה יותר טוב. את מאבדת תקווה לחלוטין. ואת חייבת איכשהו להעביר את הכאב כדי שלא תשתגעי. אז זה או להתאבד או לעשות משהו אחר, כמו פציעה עצמית. זה בהחלט לא מומלץ, אבל זו דרך אחת לחיות. ואני מודעת לגועל שזה מעלה, אפילו אני נגעלת מזה. אני חושבת שכדי להצליח באמת להבין אנשים עם נטייה להרס עצמי- צריך לעבור דברים מאוד קשים בחיים, ולהגיע לנקודה חשוכה מאוד שבה באמת את לא מרגישה שום טעם לחיות. את כנראה שלא הגעת לשם, וטוב שכך. בכל מקרה, למרות שאת לא מצליחה להבין ושזה אפילו מעורר בך חלחלה, תנסי לגלות רגישות לנושא, כי מי כמוני יודעת שבנוסף לכאב שאני מתמודדת איתו כל יום, זה כ"כ הרבה יותר כואב להתמודד גם עם חוסר הרגישות של אנשים [את באמת שלא היחידה בעניין. למעשה, רוב האנשים כמוך.]...

שלום לגדעון ולכולם, מאז שהתחלתי טיפול לפני כחודשיים יש לי רק ספקות לגביו... האם אני נמצאת במקום הנכון? האם המטפלת מתאימה לי? האם הדרך מתאימה לי? ו... האם זה הזמן המתאים? כשהתחלתי את הטיפול המצב שלי היה הרבה יותר טוב, מאז אני רק הולכת אחורה... אני סטודנטית, יש מבחנים עוד חודש, ואחד מהם מכריע... בחרתי לי לימודים לא קלים, אני לא יכולה להרשות לעצמי להיכנס לדיכאון עכשיו... אם אני לא בדיכאון ברגע זה אז אני מאוד קרבה לזה. אני מיואשת מהלימודים, מעצמי, מהחיים... אם הייתה דרך קלה למות וודאי הייתי בוחרת בה. מרגישה שאני לא מסוגלת להמשיך ולפתוח הכל... אני לא יכולה להתרכז בלימודים בגלל כל ההתעסקות הזו. כשהתחלתי ללכת לטיפול חשבתי לעצמי שאם לא אלך לא אוכל להחזיק מעמד באוניברסיטה ולסיים ללמוד (למדתי בעבר משהו אחר והפסקתי באמצע, אם אפסיק שוב לא תהיה לי עוד הזדמנות) כרגע אני לא בטוחה שאוכל לסיים את השלוש שנים האלה אם אמשיך בטיפול. ברור לי שטיפול הוא לא תמיד נעים ויכול להיות מאוד כואב, אך אולי אני לא מוכנה לו בשלב זה. האם יכול להיות שזה באמת לא הזמן הנכון בשבילי לטיפול? סך הכל מאוד נקשרתי למטפלת, ולצערי אני חושבת שנעשתי תלותית. גם העזיבה עכשיו תהיה לי מאוד קשה. ככה שאני מרגישה חסרת אונים עכשיו... אז מה עושים??? אשמח לשמוע את דעתכם... רעות

היי רעות, את לא היחידה שמרגישה ככה...(זה עוזר?) ועדיף לטפל בבעיות עכשיו ולא לדחות את הטיפול בהן... שיהיה בהצלחה (גם במבחנים)

רעות שלום, האם יש לך ספקות רק לגבי הטיפול או גם לגבי דברים אחרים בחייך? האם התקופה הזו מתאפיינת בספקנות לגבי כל דבר? אם התשובה שלך היא "כן", אזי לדעתי צריך להתייחס לכך כחלק ממצבך הנפשי, שמאופיין כרגע ברמת ספקנות גבוהה, בתחושת יאוש , במחשבות על מוות, בספקות לגבי עצמך והחיים, בקשיי ריכוז. למרות שאין זה נכון לאבחן דרך האינטרנט, אך נראה לי שמה שאת מתארת זה דיכאון. דיכאון לרוב מאופיין בתחושות הללו של יאוש, ספקנות, חוסר אמונה בעצמי וכמובן מצב רוח ירוד וחוסר אונים. היות ואת בתקופת מבחנים ולא יכולה להרשות לעצמך להיות בדיכאון, יתכן שכדאי לשקול תרופות לתקופה מוגבלת. הייתי ממליץ לך לשוחח עם הפסיכולוגית שלך לגבי יעוץ פסיכיאטרי. אם את מטופלת באוניברסיטה, סביר שיש להם שרות של התייעצות עם פסיכיאטר. במידה ולא אז דרך קופת חולים או באופן פרטי. אני לא בטוח שהספקנות לגבי הטיפול קשורה בטיב הטיפול עצמו, סביר יותר שהיא משקפת את מצבך הנפשי הכללי. את מוזמנת לשתף בהמשך מה החלטת, בהצלחה, גדעון

לא בטוחה שזה המקום שנכון. אבל הייתי רוצה לדעת איפה אפשר לקרוא על דיספוריה ומה אתם יכולים לספר לי כך כאן. מאוד חשוב לי להבין את התופעה, הגורמים לה והמאפיינים שלה. תודה רבה וחג שמח

אביב שלום, דיספוריה הינה עצבות קלה או עצב. מילה הבאה בהנגדה לאופוריה. הדיספורי חש מצוקה רגשית, אי שקט ודכדוך. הרגשה שדברים לא הולכים כפי שצריך. בניגוד לדכאון המאופיין בחוסר כוחות הרי הדיספוריה מאופיינת בחוסר שקט. את מוזמנת לחפש בכל מנוע חיפוש תחת הערך: "dysphoria" ולהעמיק את הבנתך. בברכה, גדעון

לאורנה ולכל משתתפי הפורום שלום, אני יודעת שזה בטח ישמע לכם מוזר,אך לאחרונה אני מרגישה שחיי כאילו במלחמה מתמדת(וכעת אני גם נלחמת בעצמי לא לשים במרחאות את המילים נלחמת וכו',כי זה בעצם חלק מהנטייה שלי לשלימות שמבטאת כאן בכך שלא תחשבו עלי שאיני יודעת מה אמיתי ומה לא,ואני מתביישת לכתוב זאת,וגם מפחדת שבהמשך זה יחייב אותי כמעט לא לשים מרחאות,ואיני יודעת אם אצליח לעשות זאת-כי אז בטוח תחשבו שאיני מושלמת ושאיני בסדר),את חלק מהמלחמה ראיתם במה שכתבתי בסוגריים,אך זה רק פסיק קטן מאוד במאבקים התמידיים שאני עוברת ושמקשים מאוד על חיי. אני מרגישה מותשת וחסרת כוחות,אין לי יותר כוח להילחם בעצמי ובאחרים,נמאס לי. אני צריכה בכל יום-בכל דקה-להילחם באחרים ובעצמי(וזה מה שהOCD גורם לי לעשות), ולהילחם בעצמי-כדי לא לתת לOCD לנצח אותי,ואין לי יותר כוח למלחמות התמידיות האלה. מה שהכי מייאש הוא שאחרי כל טיפול-שכולל או שיחה בלבד(החלק הקוגנטיבי של הטיפול),או שיחה וחשיפה(החלק ההתנהגותי של הטיפול),יש עליות וירידות במצב-רוחי, ומס'שעות אחרי הטיפול אני נכנסת למצב של תסכול וייאוש מהכל,ואח"כ זה מסתדר וחוזר-חלילה. נראה לי שאני סתם 'מוציאה קיטור'(מצטערת היתי חייבת לשים מרחאות)עליכם,אבל אולי תעודדו אותי בכך,ואורנה אולי תהיה לך תשובה בשבילי איך להמשיך להחזיק מעמד בטיפול,כי אני מרגישה שאני זקוקה להרבה מאוד כוחות לשם כך,כוחות שלא בטוח שיש לי. תודה על ההקשבה, משתנה

שלום משתנה, OCD (הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית, למי שפחות מכיר) באמת יכולה להיחוות כמאבק בלתי פוסק. הרבה פעמים אני אומרת למטופלים שלי שהם אנשים מאוד אמיצים, כי הם יוצאים לקרבות אינסופיים, שיכולים להיות מאוד מייאשים ומתסכלים. בהבנה שלי (ויש כמובן דרכים נוספות להבין OCD), מדובר בניסיון להגיע לרמת שליטה מאוד גבוהה בתחום מסויים (נניח סגירת דלת, או רחצת ידיים, או שליטה במחשבות, או ניסיון לכתוב משהו באופן מושלם), כדרך להשיג תחושה של שליטה בעולם המפחיד והבלתי נשלט שבו אנחנו חיים. כאילו אם הדלת תהיה ב-א-מ-ת סגורה, או ההודעה כתובה ל-ג-מ-ר-י באופן מושלם, אפשר יהיה לרגע אחד להרגיש רגועים, ובשליטה, ושהעולם לא כל-כך מאיים, ושלא יקרה עכשיו שום דבר נורא... לכן, חלק גדול מהטיפול כרוך בהכרה בתהליך האשלייתי הזה (הלא העולם לא באמת הופך ליותר נשלט אם הצלחנו לכתוב הודעה מושלמת...), ובחיפוש דרכים אחרות להרגיש בשליטה היכן שאפשר, ולוותר על שליטה כשהיא בלתי אפשרית והשגתה גובה מחיר כה כבד. זהו תהליך מאוד לא קל מבחינה רגשית, ואני שולחת לך כוחות ונחישות להמשך הדרך. בהצלחה, אורנה

אורנה שלום, אני מודה לך על תשובתך,בקטע קצר מאוד הצלחת להעביר ולהבהיר לכולם במדויק את הסבל ש'חוליי' מOCD עוברים יום-יום,דקה-דקה,למרות שלצערי הOCD הרבה יותר מסובך מהדוגמאות שנתת כאן (ושלא יובן לא נכון,איני מצפה שתירשמי כאן את כל השפעות הOCD על חיי היום-יום). באמת הטיפול בOCD וכמו שכתבת ש"חלק גדול מהטיפול כרוך בהכרה בתהליך האשלייתי...",דורש ממני כוחות נפשיים עצומים,ועצם זה שיש מישהו שמבין אותי ואת מה שעובר עליי(כי חלק מבני-משפחתי לא מבינים זאת),זה כבר נותן לי כוחות נוספים למאבק(אעפ"י שגם הם מוגבלים),אז אשאב ממכם ומהפורום השני שהקמנו,כל פעם את התמיכה,אם זה בסדר מבחינתכם כמובן. והיאמ תודה על השיתוף שלך,האם את יודעת על הפורום השני שלנו-שמתנהל במקביל ושבו תוכלי להשתתף ולשתף יותר,והאם שמעת גם על הפורום שרק לסובלים מOCD ? אשלח לך בהמשךקישורים לשני הפורומים האלה,שפועלים ב'תפוז'.

גם אני סובלת מOCD חריף, לו רק זו הייתה הבעייה היחידה אני מוצאת "שיטות" להפסיק את ההתנהגות הקומפולסיבית החוזרת(למשל להפוך את הפעולה ה"טקסית" לפחות מהנה) ולאחרונה בשילוב עם טיפול תרופתי זה עובד למשל, אני שוטפת ידיים פחות ורק כש"צריך". למרות שמדי פעם יש מעידות... יש צרות גדולות יותר, באמת. גם לי קשה עם חוסר המושלמות, בעיקר בתקופת בחינות כמו זו בה רוב החברים שלי מהאוניברסיטה מסיימים את התואר ורק אני לא :( קבוצות תמיכה עוזרות(למרות שאמא שלי לא מרשה לי להסתובב עם אנשים לא "נורמליים") לול. אמא מנסה לעזור לי להפוך להיות ממוצעת יותר, היא חושבת שזה מה שיעשה לי טוב, חבל שהיא טועה כל כך(הממוצע במבחן X הוא 70 וכו)

שלום, מה זה PTSD ? בתודה מראש, ANGEL.

תסמונת פוסט טראומטית הנגרמת מתגובה לאירוע טראומטי כגון מלחמה ,אונס ,תאונת דרכים וכדו..

שלום מלאך או מלאכית, אכן, ראשי התיבות PTSD מייצגים את המילים: Post Traumatic Stress Disorder, ובעברית: הפרעת דחק פוסט-טראומטית או בתר-חבלתית. ניתן לקרוא על ההפרעה עוד רבות בחיפוש פשוט באמצעות מנוע חיפוש באינטרנט. בהצלחה, אורנה

אורנה שלום, תודה על תשובתך. מלאכית. אני אישה בכל רמ"ח איבריי. האם יש דרך יותר מהירה מטיפול פסיכולוגי לטפל בהפרעה פוסט טראומטית(אצלי מתבטאת בקשיי שינה, וביעותים וסיוטים) תודה, ANGEL

שלום רב שאלתי היא בהיותי ילדה בת 5 היו לי הזיות שחוזרות על עצמן מדיי לילה במשך חצי שנה בצורת סרט שנמשך כמה דקות אותו הסרט כל יום . באותם רגעים סבלתי מפירכוסים ובכי ובהלה היסטריים. בנוסף לא ראיתי בכלל את אימי שהייתה מרימה אותי על ידייה ומנסה להרגיע אותי. טופלתי באטרקס בהוראת רופא עצבים. בגיל תשע חזר לי לתקופה קצרה יותר של שבועיים בערך כל יום בלילה שוב ראיתי דברים שונים מאש אבל שוב שחוזרים על עצמם.זה הפסיק בלי טיפול. וכיום אם אני לא יושנת טוב מספיק 2 לילות אני רואה דמות של אדם או חיה אבל רק לשנייה למזלי . מה זה נקרא? אני מאוד רוצה לדעת את השם של התופעה הזאת. והאם זה קורא גם לאנשים בריאים שלא יושנים? דרך אגב אני סובלת מOCD ואני מטופלת בפבוקסיל. בכבוד רב ובתודה מראש .סיוון.

אני חושב שכדאי לך לפנות לנוירולוג לאבחון הבעיה. אולי גם לפסיכיאטר. העובדה שהתופעה חוזרת אחרי שנים רבות מחייבת בדיקה רפואית ואבחון מקצועי.

שלום סיוון, אני מרגישה שזה יהיה לא אחראי מצידי לאבחן את הסימפטום שתיארת באמצעות האינטרנט. לא לגמרי ברור האם מדובר בסיוטי לילה או באיזושהי תופעה הלוסינטורית, ואני חושבת שכדאי לשוחח עם הפסיכיאטר שנתן לך פבוקסיל ולברר את הנושא עמו. בברכה, אורנה

אורנה שלום! אני רוצה רק להגיד שההזיות הללו לא היו בתוך שינה או בחלום אלא לפניי השינה כשהייתי עוד עם עיניים פקוחות האם זה משפיע על התשובה שלך?

אני בן 23, וכל פעם כשאני יוצא מהבית אני ח י י ב (או לפחות מרגיש חייב) לסדר את השיער בצורה מושלמת - וזה אומר ווקס וכו', ולעמוד מול מראה רבע שעה או יותר, ואם לא טוב לבלגן את השיער ושוב לסדר מחדש.. כמובן שזה לא ממש יעיל כי כשאני יוצא החוצה אז חם ומזיעים והכל מתבלגן ממילא.. ואז אני חוזר הביתה ורואה איך זה נראה ועוד יותר מתבאס.. בשביל מה טרחתי. ואני חייב להיראות טוב אחרת אף אחד לא יסתכל עליי בכלל - זאת המחשבה שמובילה אותי.. ואני כרגע בטיפול קוגנטיבי (עוד אחד) פשוט רציתי להוציא את זה..

הי בחורצ'יק, ההודעה שלך מאוד נוגעת ללב, משום שהיא מתארת בבהירות משהו שכולנו חשים בעוצמות שונות: הצורך לעשות משהו (ולו משהו אחד קטן) באורח ממש ממש מושלם... אני חושבת שהמאמץ לעשות משהו מושלם נותן לנו תחושת שליטה במציאות: כאילו שאם השיער שלך יהיה ב-א-מ-ת מושלם, אז הכל יהיה בסדר... אני מניחה שאתה יודע שזה לא באמת כך: הרבה פעמים דברים מסתדרים לנו נהדר כשהשיער נראה זוועה, ולעומת זאת תסרוקת מוצלחת עוד לא הבטיחה עתיד וורוד לאף-אחד... לכן, העניין הוא להתמודד עם החרדה שקשורה לכך שהדברים לא באמת כל-כך נשלטים, ואני בטוחה שאתה עושה זאת בטיפול. בהצלחה, אורנה

שלום לכולם, אתמול כתבתי כאן הודעה 'חגיגית' לכבוד חג השבועות. התגובות להודעה זו, הגם שכוונתן הייתה טובה ואמיתית, הביכו אותי מאד ובחרתי למחוק את העץ. צר לי אם מישהו נעלב. שולחת לכל באי הפורום ברכת חג שבועות שמח. ליאת

אני מאחלת חג-שמח גם לך,לאורנה ולגדעון,ולכל משתתפי הפורום.

יש לי מן כשרון כזה להגיע רגע אחרי שאת הולכת. בשבוע שעבר כתבתי בלילה וקיוויתי שתראי, אבל כבר לא היית (ואף אחד אחר לא רצה להגיב לי, כנראה :-)). מקווה שאת בסדר ושאת מזכירה לעצמך שמה שהיה כאן במשבר הוא לא אישי נגדך... היה לי עצוב לקרוא את מה שנכתב כאן. מותר להגיד שאני אוהבת את מה שאת כותבת? חג שמח, רשת

רשת יקירתי, אכן, הודעתך הופיעה כאשר הייתי ב"מנה הראשונה" של ארוחת החג... אבל הינני כאן, ואין צורך לדאוג, אנחנו ממשיכים קדימה. אני מקווה שתקראי את ההודעה שכתבתי למטה (הנושא הוא "חשוב לי שתקראו", ואכן כך), ואל תשכחי לעדכן אותנו לגבי שלומך! אורנה

ד"ר ארתור ג'נוב, בישראל? אודה למי שיכול להפנות אותי. שרון

שלום שרון, לצערי אינני מכירה את השיטה. אני מקווה שתקבלי תגובות נוספות. בברכה, אורנה

אותה שאלה האם מישהו מכיר מטפל שמטפל בשיטה של ג'נוב אני אודה מאוד

האם טיפול נרטיבי מתאים לבעלי אישיות גבולית ובכלל איך אפשר לדעת איזה סוג טיפול מתאים?

שלום רינת, טיפול נרטיבי בהחלט יכול להתאים לבעלי אישיות גבולית. אני ממליצה לך לשוחח עם המטפל/ת שבחרת, ולהתייעץ עמם בנושא. לא תמיד קיימות הנחיות ברורות לגבי התאמת הטיפול לסוג הבעיה. המחקר בתחום מראה בבירור שלבעיות חרדה טיפול קוגניטיבי-התנהגותי הוא הטיפול המועדף, אך גם כאן זה אינו סוף הסיפור... בסופו של דבר, כל מטפל מתמחה בגישות מסוימות, ובשיחה עמו ניתן להגיע למסקנה לגבי התאמה. בהצלחה, אורנה

שלום אורנה, תוכלי להסביר בבקשה מהו טיפול נרטיבי ובמה הוא מתבחן מטיפול דינאמי רגיל? אני למשל בטיפול דינאמי אך מרבה לדבר אודות ה"סיפור" שלי, העדר הסיפור, בניית הסיפור ופירוק הבנין והרכבתו מחדש (אם בכלל נותרו תכנים להרכיב מהם משהו...). תודה רבה וחג שמח, נמי

מורן, אמנם הייתי עדה לדרמות (כאן) של השבוע האחרון. אז אני יודעת שאסור, שלא רצוי, מה שאני עושה. אני רק רוצה למסור שביקרתי בפורום השכן ופחדתי להעביר לך מסר, גם אם סמוי. אני לא שוכחת אותך ותוהה על קנקנך: תוהה ביני לביני מאחורי איזה USERNAME את עומדת. חיבוקים, הדסה

הדסה יקרה, ראיתי שהגבת. חיכיתי לך... ידעתי שתגיבי (-: איזה מדהימה היא, אה? אני לא יודעת אם ראית את ההודעה האחרונה שכתבתי לך בפעם שעברה: http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/626/xFT/571664/xFP/572391 כן, היו כאן דרמות בשבוע האחרון... את יכולה לשלוח לי מייל (המייל לא מוכר...) אם את רוצה. אני אכתוב לך מי אני. אבל רק אם תנחשי קודם... משעשע... (-: הדסה, את מקסימה. תודה שאת שומרת עלי ככה. מורן

שלום הדסה ומורן. הפורום הזה שילם מחירים על מה שכיניתן "הדרמה". בין השאר, הזהירות והפחד הזה להיכנס לפה, ולהגיד דברים שאולי אסור.... אני באמת מבינה מה הביא לזה, אבל חבל לי. אני זוכרת את העץ הארוך של רשת בו השתתפתן. הקסמתן אותי ביכולת הכתיבה המדהימה. ביכולת להשתמש במטאפורות שנוגעות כל כך עמוק, ו"לשחק" איתן. זה היה עץ מדהים. השתתפו בו גם יעלה, שאני מאוד אוהבת לקרוא אותה, וגם אני (שלמדתי גם לקבל ולאהוב). סיקרנתן אותי מאוד עם סיפור "האחות הקטנה של תמי". שוטטתי קצת בפורום פסיכיאטריה, לא הבנתי את העניין המשפחתי, אבל גיליתי, ששם מותר עדיין מה שפה כבר לא. פורום במיטבו, עם כתיבה כל כך יפה ועם קשר בין המשתתפים. חבל שלשם אני לא מרגישה שייכת. הרגשתי צורך לכתוב לכן את זה. אני מקווה שלא ימחקו את ההודעה שלי. הבנתי שאפילו "שבועות שמח" כבר לא כל כך בסדר לכתוב פה.... אגב, גם "אין כינוי" חסרה לי מאוד בכתיבתה הנוגעת. אנא, אם בא לכן לענות, עשו זאת לכתובת המייל שאני מצרפת. (הוא חדש. פתחתי אותו בשם "הדר" כדי שאוכל להיכנס לקומונה). אני חוששת מתגובות גם מהבנות האחרות, שיצמיחו את העץ הזה, וירגיזו את זרובבלה וחבריה... אז בואו נשאיר את הנטע הזה בבדידותו. חג שמח! הדר

אורנה שלום, כיוון שאני אוהבת להיות ישירה (יותר פה ו'בחיים האמיתיים' קשה לי יותר לעשות זאת)חשוב לי ליידע אותך לגבי הרגשתי כלפייך -כדי שהיא לא תיהפך לכעס. לפני כשבוע- בזמן שהיה כל ה'בלאגן' בפורום,ביקשתי בקשה ממנהלי הפורום-ביום שאת היית המנהלת האחראית,והעליב אותי מאוד שלא התייחסת אליה והתעלמת ממנה.מדובר על בקשתי ממכם שתנהלו את הפורום,שגדעון בצורה יפה ס?רב לה (כשבקשתי זאת שוב ביום שבת)-אבל התייחס אליה,ואת פשוט 'דילגת' עליה.איני קטנונית וזכותך המלאה לסרב לבקשות ,אבל התעלמותך פשוט פגעה בי,והחלטתי שאם לא 'הוציא' זאת החוצה ואומר לך,לא אוכל להמשיך לשאול שאלות או להשתף בפורום כשיהיה בניהולך,ולכן אני כותבת לך זאת-אפילו שכבר עברו כמה ימים מאז. אשמח לתגובתך.

אני מתנצלת,שכחתי שיום רביעי היום,ולכן כתבתי לאורנה את ההודעה היום,אמרתי אתמול שאני מבולבלת בזמן האחרון....

זה בסדר, משתנה, הימים מתבלבלים לפעמים לכולנו. בטוחה שאורנה תראה את הודעתך מחר. ערב נעים ליאת

שלום משתנה, אין בי כל ספק שהיה קשה בפורום בשבוע האחרון, ויותר מכך - אני בטוחה שיהיה צורך בעוד זמן של הסתגלות וחיפוש דרך. צר לי אם הרגשת לא נענית. בשבוע שעבר הרגשתי שכל התייחסות נוספת רק מלבה את האש, ויתכן שהודעתך חמקה ממני ברגע של החלטה לא להוסיף עוד הודעות משלי. אני רוצה להוסיף בסוגריים, שגם לי היו תחושות מעורבות לגבי האופן בו הפורום געש ורעש לפני שבוע. היו לא מעט התייחסויות פוגעניות כלפי משתתפים וכלפי מנהלי הפורום, ולא כל מה שהיה כאן היה (לעניות דעתי) במקומו. למשל, הייתה לי תחושה שנוח לכן להתייחס אלי כאל "הרעה" פשוט משום שההודעה הופיעה ביום "שלי", למרות שברור, שההודעה היא של שלושת מנהלי הפורום. ואת יודעת, אף שברור לי לחלוטין שמדובר בהשלכה, זה לא כל-כך נעים... ומילה אישית בשבילך - מאחר ועבודת הדוקטורט שלי וגם חלק ניכר מהעבודה הטיפולית עוסקים ב- OCD, אני עוקבת בהבנה ובהתרגשות אחר הנכונות שלך להסתכן באי מושלמות. כל הכבוד, והמשיכי כך! כולנו לא מושלמים, וגם הפורום לא תמיד מצליח להיות שלם ומושלם... חג שמח, אורנה

אורנה יקרה, נגעת לליבי. חג שמח, יעלה

תודה על תשובתך הכנה שקצת נתנה לי להבין את נקודת המבט שלך,אבל חשוב לי להדגיש-שאני לפחות(ונראה לי שגם חברותיי האחרות,אבל איני יכולה לכתוב בשמן)לא ראיתי אותך כ'רעה',כעסתי נכון-לא אשקר,אבל לא עליך,אלא על ההחלטה של שלושתכם ו/או על שלושתכם (אבל זה היה כעס שהיה יותר על המצב הקיים,שחלף תוך זמן קצר יחסית),אבל מובנת לי בהחלט הרגשתך של 'למה דווקא עליי נפלה הצרה הזו',ותקני אותי אם אני טועה. אני שמחה שאולי בכך נתתי לך גם הזדמנות 'לפרוק את כעסך' עלינו,כי (ואיני מנסה לתפוס את מקומך בכך...)כשלא אומרים מה 'שיושב על הלב',ממשיכים לכעוס,'נוטרים- טינה'ואי אפשר השיך הלאה-להתקדם,לכן אי שמחה ששתינו ליבנו את הכעסים שלנו.בין אם את מסכימה איתי או לא,אשמח לתגובתך לגבי זה. תודה על מחמאתך לגבי הטיפול בOCD,באמת להתמודד עם חוסר המושלמות שלי ושל העולם-זה תהליך קשה מאוד עבורי,שאני מתקדמת בו אומנם,אבל- לאט...לאט...,ב'בצעדי צב'. ולא אשקר ואומר שחבל לי שבשל מתכונתו החדשה של הפורום לא אוכל לעדכון אותך עוד לבי התקדמותי,אלא אם תהיה לי שאלה או בעיה,וזה קצת חבל לי,כי הרגשתי במעין 'פידבק' שאני מקבלת כשעידכנתי את שלושתיכם. אני מודה לך שובעל תשובתך, ומאחלת לך ולמשפחתך,ולכל משתתפי הפורום, חג-שבועות שמח, משתנה

הי אורנה, חג שמח!!! בקשר למה שהיה שבוע שעבר... אדבר רק בשמי... אני לא ראיתי בך "הרעה" כי ההודעה נכתבה ביום שלך. הבנתי שזו הייתה החלטת כל מנהלי הפורום... מצטערת שזה היה ביום שלך והוצאנו עלייך את כל התסכולים... צר לי על כך שנפגעת. ויש לי שאלה בקשר לזה- אתם כל הזמן מרגיעים אותנו בכך שמטפלים לא נבהלים כל כך מהר ויש להם את הכלים כדי לא להיפגע ולכן מותר להגיד הכל. אבל הינה, זה לא כך. גם מטפלים הם בני אדם וגם הם נפגעים... ולי זה ברור שגם בטיפול אני צריכה להיזהר עם מה שאני אומרת. אני אישית נעלבתי מכך ש"שלחתם" אותנו לפורום אחר. הרגשתי לא רצוייה וזה כאב. וחוץ מזה שהיה מי שדאג ללבות את האש... אני חושבת שלא הסברתם בדיוק מה מותר ומה אסור. נראה לי שאם הייתם מבהירים בדיוק היה נמנע חלק מהבלאגן... והאמת שאני ממש לא יודעת אם ההודעה הזו מותרת עפ"י חוקי הפורום החדשים, לכן אשמח להבהרה (-: בסוף יצא לנו משהו טוב מכל מה שהיה- הקומונה החדשה שלנו בתפוז, וכמובן שאת מוזמנת (כפי שמשתנה כבר אמרה). חג שבועות שמח, סוף שבוע נפלא, רעות

אורנה יקרה, אני אישית כעסתי על כולכם... (-: אורנה, את מדהימה! אני זוכרת את ההתכתבויות שלך עם רשת ומאיה שהיו כל כך נוגעות. אני זוכרת שכתבת לי וריגשת מאוד. את רחוקה מלהיות ה"רעה". מעריכה מאוד מאוד. חג שמח! נורית

לא עיינתי בהודעות של אחרים בפורום בזמן האחרון, מצטערת לשמוע שאנשים פה עברו את גבולות הטעם הטוב...(מה זה גבול? מה זה טוב?) אני חושבת שאל בהביוריסטים תמיד קל יותר להתייחס כאל "רעים", אם לא מבינים את השיטה, שיעילה מאוד במקרים של OCD(לדעתי) ולפעמים טוב שיש גבולות.... (גבולות שפועלים כמסננת הם עוד שיטת התמודדות עם קשיים)