פורום פסיכולוגיה קלינית

ירדתי להודו לחודש והבוס של הפסיכולוגית שלי הבהיביוריסט הנודע החליט לא להחליט אם היא תוכל לטפל בי אני מתגעגעת :~( ומכורה לפורום הזה! LOL

ת. :(

ושמח חג

.

מה זה לנהל דיאלוג פנימי מוחצן כי אתה רוצה להיות אולי סופר כשתגדל? מה זה להיות פילוסוף וואנאבי ולהעריץ סופרים מתים כמו דוסטוייבסקי ולרצות לכתוב כמותם? מה זה לפלסף את עצמך ואת הסובבים אותך לדעת? :)

האם תתני לנו להתקרב אליך?

פליטת פה פרוידיאנית או פרויד יאאאאנית

יחי האסקפיזם והקוסמופוליטיות /me plays imagine- the beatlesImagine there's no Heaven It's easy if you try No hell below us Above us only sky Imagine all the people Living for today Imagine there's no countries It isn't hard to do Nothing to kill OR die for And no religion too Imagine all the people Living life in peace You may say that I'm a dreamer But I'm not the only one I hope someday you'll join us And the world will be as one Imagine no possessions I wonder if you can No need for greed OR hunger A brotherhood of man Imagine all the people Sharing all the world You may say that I'm a dreamer But I'm not the only one I hope someday you'll join us And the world will live as one זה גם שיר נפלא לדמיון מודרך

יחי האסקפיזם והקוסמופוליטיות /me plays imagine- the beatlesImagine there's no Heaven It's easy if you try No hell below us Above us only sky Imagine all the people Living for today Imagine there's no countries It isn't hard to do Nothing to kill OR die for And no religion too Imagine all the people Living life in peace You may say that I'm a dreamer But I'm not the only one I hope someday you'll join us And the world will be as one Imagine no possessions I wonder if you can No need for greed OR hunger A brotherhood of man Imagine all the people Sharing all the world You may say that I'm a dreamer But I'm not the only one I hope someday you'll join us And the world will live as one זה גם שיר נפלא לדמיון מודרך

מאיה יקרה, המטפלת שלך בהחלט אוהבת אותך (אני יודעת), וכרגע צריך עוד קצת סבלנות. אורנה

http://www.sing365.com/music/lyric.nsf/Ob-La-Di-Ob-La-Da-lyrics-The-Beatles/237A8B46AD3DB07448256BC200213116 הביטלס תמיד מעודדים :)

1. כיצד ניתן לטפל בנאדם דיכאוני שמרגיש רגשי מרירות שאינו מוכן לקבל טיפול פסכולגי?? 2.האם חינוך מהורים לילדים מועבר בתורשה??לילידים של הילידים.? 3.כיצד ניתן לטפל בהתקפי זעם ותיסכול עזים?? ללא טיפול פסכולגי .

לשוש, אני לא אשת מקצוע ,אבל עד שיענו לך: 1)לדעתי טיפול פסיכותרפי הכי יעיל למצב הזה.למה הוא מתנגד?האם היה פעם בטיפול?מה עם תרופות? למרות שלדעתי זה לא מספיק ,אבל עדיף מכלום ואולי אחרי שהטיפול התרופתי ישפיע (במידה מסוימת) יהיו לו מעט יותר כוחות או חשיבה שונה כן לפנות לטיפול פסיכולוגי .לפעמים התרופות נותנות "פוש" ראשוני . 3)כנל" מטופלת מנוסה

שלום שוש, אנסה לענות עפ"י סדר שאלותייך: 1. קשה מאד לטפל באדם שאינו מוכן להיות בטיפול. כל עוד אינו מפר את הסדר הציבורי, אינו פוגע באחרים או מסוכן לעצמו, לא ניתן לכפות טיפול על איש. 2. לא ברור למה את מתכוונת כשאת אומרת "חינוך". ככלל, חינוך הוא גורם "סביבתי", המוכתב במידה רבה ע"י נורמות תרבותיות/חברתיות/פוליטיות נרכשות. מה שכן עובר בתורשה מהורים לילדיהם הוא הפוטנציאל האינטלקטואלי, המזג, ומספר תכונות אישיות בסיסיות. באופן גס מאד, ניתן לומר כי התפקוד הסופי (האם התכוונת לתפקוד האקדמי?) הוא סך כל ההשפעות שירשנו ושלמדנו מסביבתנו הקרובה והרחוקה. 3. כדי לענות על שאלתך זו, עלי לדעת במה מדובר. אם מדובר בהתקף זעם של ילד בן שנתיים המצב קל בהרבה ממצב בו מדובר בהתקף זעם של אדם בוגר. במקרה האחרון מומלץ מאד לפנות לעזרה מבחוץ. מקווה שקיבלת מענה. ליאת

טוב יש לי כמה שאלות , הסגות ודילמות. נתחיל בכך שסבל נפשי בא מחוסר הצלחה בעולם החוץ , אין מה לעשות העולם בחוץ משפיע. כולם רוצים כסף , כבוד , שיצטרכו אותם , הצלחה עם המין השני ועוד. כאשר התנאים הללו לא מתקיימים החיים נהפכים לתפלים ואפשר לסכם זאת כחיים בלתי ראויים לקיום. ואחרי הקדמה הקלה אני אדבר ברובד אישי יותר. החיים נתנו לי רק מרירות ואכזבה. לגיל שלי עוד מעט 34 אני נראה טוב. אבל הסתובבתי שנים עם הרגשה שהמראה החיצוני שלי עלוב , וזה גרם לי השפעה שלילית אכזרית על חיי. כמו כן אני יודע שמבחינת אינטליגנציה שלי קצת יותר גבוהה מהמוצע.(131) לפי מבחני I Q. הבעיה היא שהייתי כול כך עסוק בלמה לא הולך לי בכמה דברים בעיקר נשים. שגזלו לי את כול האנרגיה הנפשית ולא הצלחתי לעשות כלום עם עצמי. ובגילי המבוגר הבנתי משהו חדש בקשר לנשים. הן לא מחפשות מראה של דוגמן ואדם עשיר. הן מחפשות גבר שידע להשראות ביטחון.(גבר ללא ביטחון עצמי משול למת.) ניסיתי לשפר את עצמי בלימודים אבל שום דבר שעשיתי לא הצלחתי להביא לגמר. רק הייאוש גבר. לפני 4 שנים פניתי לבריאות הנפש והתחלתי לקבל סירוקסט נגד חרדות בחברה ודיכאון. זה קצת עזר , אבל המציאות חזקה יותר מכול כדור. ו30 שנה לפני זה לא היה לי כלום. אפילו רישיון נהיגה לרכב אין לי.(בקיצור אני לא גבר לפי התנאים המקובלים) לפני הטיפול בכימיה ניסיתי פסיכולוגים וזה בכלל לא עזר.(למדתי לראותם כרופאי אליל במסווה של תואר בורגני אקדמי שנועד להוציא סכומים גבוהים מאנשים עם מצוקות נפשיות) כמו כן הפסיכיאטרית שלי לחצה עלי שנה ללכת לביטוח לאומי ולהוציא נכות נפשית. לקח לי שנה ללכת מפת חוסר קבלה , אבל בסוף נואשתי מהחיים והלכתי. קבעו לי נכות של 50 אחוז נפשית 75 אי כושר עבודה.(כמעט כול התקופה לפני זה חייתי ממש על חשבון הורי) קבלתי סכום לא מבוטל מביטוח לאומי משהו כמו 3 שנים אחורה ובפעם הראשונה בגיל 31.5-32.5 חייתי לבד והשכרתי דירה. בהתחלה היה טוב אבל מהר מאוד חזרתי להרגשות שלי. אחרי שנה חזרתי הביתה להורי ושוב הדיכאון חזר ובגדול. כבר אבדתי כול תקווה ואין לי כוח יותר לכלום. נשארה לי רק השנאה לאלוהים עם קיים , לעם שבתוכו אני חיי(התחלתי לחקור ספרות אנטישמית ואולי לקבל תשובה משם.יש דברים בגו) מה בסך הכול אדם רוצה או צריך. קצת פרנסה , קצת אהבה בחיים וקצת שלווה. אני לא הצלחתי להשיג את הדברים הללו. אני יודע שכבר אני לא אשיג כלום מהדברים הללו , אין מה לעשות מסתכלים אחורה ורואים את העתיד. זה הגורל. ומה שהכי גרוע שאין לי אומץ לקחת חבל או לזרוק את עצמי למסילת ברזל ולסיים הכול.(אני פחדן מסריח) אני שבעם היהודי להתאבד זה עוון נגד קדושת החיים העלובה. אבל אצל היפנים זה מכובד להתאבד אחר כישלון. כך גם מנהיגים צבאיים בעבר. בקיצור באין אומץ להתאבד , נשאר רק לחכות שהמוות ישחרר שיבוא. כתבתי את המכתב הזה כי היית צריך לשחרר קיטור קצת. נקווה שאת הבמה הזאת יתנו לי. אפשר רק לקוות לזה.

שלום לך, מסכימה עם כל מה שאמרת. אכן אלו חיים סתמיים ומיותרים. אני בת 41, וגם אצלי החיים הם נסיון עקר למצוא אהבה, פרנסה שמכבדת את בעליה ובעיקר שלווה. גם אני לא נעזרתי בפסיכולוגיה, שלא ידעה לא לנחם ולא להפסיק את המצוקה. אני אקדמאית, אבל אין בכך שום תועלת כשאתה סובל מבעיות נפשיות כגון חרדות ודכאון. אני פשוט מתגלגלת בחיים, מקווה שתהיה לי עבודה, לא משנה איזו, כדי שלא יישאר יותר מדי זמן פנוי למחשבות על מה שיכול וצריך היה להיות. הבעיות הנפשיות גם הביאו עימן בעיות רפואיות, אבל אני בטוחה שבזאת לא תמה סאת הייסורים. תודה לאל, יש עוד למה לחכות!

אולי זה לא כל כך טאקטי לכתוב את זה אבל למרות ההבנה לסבל שלכם אני לא מסכימה עם התפיסה שלכם לחיים, ולעדתי אתם המפסידים. איך את חושבת שיהיה שינוי אם מחשבות כאלה?! זה כמו נבואה שמגשימה את עצמה! הוא בן 34 צעיר מאוד ומדבר כאלו הוא בן 70 וכבר קבע שהכל יהיה על הפנים, אז באמת למה שזה לא יהיה כך. אם כסף חשוב לו וזה המדד לאושר (בעיני, זה לא נכון. כדאי לקרוא את הספר של פרופזור כהנמן " רצניונליות, הוגנות, ואושר" ממחקרים שעשה בנושא) ולכן רק לשם ההשוואה , וורן באפט האדם השני העשיר בעולם התחיל להשקיע בחברת ההשקעות שלו בגיל 36 , יותר מבוגר ממך, לא שזה המדד בשבילי אבל אם זה מדבר אליך.... אז זו דוגמה טובה. ואת בת 41 נכון לא צעירה אבל גם לא מבוגרת , החיים ארוכים (בכל אופן תוכניותי לחיים הם כאלו אני יחיה עד גיל 80 ויותר) ויש הרבה מה לנצל להנות לנסות להתבסס ולהמשיך הלאה , לא חבל? כן זה לא קל זה קשה קשה מאוד לעיתים, אני מאמינה שזה אפשרי והחיים יפים , יפים מאוד ויפים מידי כדי לפספס אותם.

שלום הבן שלי בן 9. מהבוקר עד הערב הוא כל הזמן מבקש ממני דברים שאני אספק לו. אפשר שתקני לי?... זה עולה רק ... שקלים. אמא אפשר שחבר יישן אצלי, אני יכול ללכת לסבא, שכחתי חולצת לבנה לבית הספר את יכולה להביא לי?.. וכך כל היום. כמובן שחלק הדברים אני מרשה אבל גם כאן זה לא נגמר. כי אז יש דברים שצריך לספק אותו בנוסף לדוגמא: אמרתי כן שילך לחבר, אז הוא שואל אפשר לקחת את המשחק החדש שקנינו לו לחבר? אם אני אומרת לא, אז הוא כועס וצועק, אם אני אומרת כן, אז אחר כך הוא יתקשר מהחבר, ויגיד שזה נפל ונשבר, ואם אפשר שאמא יתקן וכו' וכו' וככה כל היום אנחנו מתעסקים בדברים לא נעימים וכל התקשורת איתו היא על בסיס של תני לי, יש לי דרישות, מה עושים עם זה?

שלום רחלי, את כותבת שהתקשורת עם הילד היא על בסיס של "תני לי, יש לי דרישות", ואני דווקא מסכימה יותר עם הכותרת שבחרת "ילד בלתי מסופק". כי העניין הוא באמת, שהילד אף פעם לא בא על סיפוקו. הוא כל הזמן "צריך". אז יכול להיות, שיש משהו אחר שהילד צריך ממך, וכדאי לבדוק מהו. השערה שעולה לי כשאני קוראת את תוכן הדברים היא, שהוא מתקשה לצאת לעצמאות ולוותר על התלות בך. שהוא ממשיך להיות "מחובר אליך" דרך הבקשות שלו. כאילו שהוא זקוק כל הזמן ל"תידלוק", לבדיקה - האם את בסביבה, ועושה את זה דרך דרישות אינסופיות. אני מתארת לעצמי (ואפשר מאוד להבין), שהתגובה שלך במצבים האלה היא לעיתים חסרת סבלנות וקצרת רוח, ואז הילד חווה דחייה, לא בא על סיפוקו, וצריך לבדוק שוב אם את עוד בסביבה, אם את עוד אוהבת אותו... נוצר מין "לופ" כזה שקשה לעצור.... אם זה מדבר אליך, אולי שווה למצוא דרך להגביר אצלו את תחושת העצמאות והמסוגלות,במצבים מזדמנים או אפילו יזומים (אחרים). לתת לו הרגשה שהוא גדול, לתת לו אפשרות להחליט (בין שתי אפשרויות), לתת לו אחריות כלשהי, לתת לו להתרחק ממך לאט לאט, בלי לבקר אותו או לדחות אותו. הייתי גם מחפשת הזדמנויות להראות לו את אהבתי. וכשהוא מבקש משהו, הייתי עונה לו בקצרה ולעניין, ולא נגררת לויכוחים, כדי שלא ימשיך לקבל את תשומת הלב בדרך זו. וכדאי כמובן גם לחכות לתגובה של ליאת..... הדר

שלום רחלי, התיאור שלך מדגים היטב כיצד ילד קטן ונבון יכול לנהל את העניינים כרצונו ללא מאמץ. אם תעשי חיפוש קצר בפורום זה, תראי לא מעט התייחסויות לנושא הגבולות. מה שחשוב לי להדגיש שוב ושוב, זה שגבולות רופפים ולא עקביים מביאים בסופו של דבר למצב של חרדה ונסיגה אצל הילדים ולא להפך. כאשר אנו ממלאים את כל מבוקשו של הילד, אנחנו מונעים ממנו את ההזדמנות ללמוד לדחות סיפוק, להתמודד עם תסכול ולהתחשב באילוצים. אלו למעשה הכישורים החברתיים היסודיים, הנלמדים - לראשונה - במסגרת המשפחתית. במצב של היעדר גבולות, הילד עלול לקבל את הרושם (שלא מאד רחוק מהמציאות) שהוא המכתיב את הכללים בבית. ואם זה המצב, אז העולם מאד מפחיד ("כי מי ישמור עלי?"). זאת ועוד - כאשר אנו ממלאים את כל מבוקשו אנחנו גוזרים על עצמנו גזרה שקשה לעמוד בה. אחרי הכל, גם אנחנו רק בני אדם, וסביר שתוך זמן קצר יתעוררו בנו רגשות שליליים (כעס, עויינות, תוקפנות) כלפי הילד שלנו. כניעה ממושכת לתביעות לא הגיוניות, מובילה לבסוף להסלמה בעויינות ובמתחים בבית. אף פעם לא מאוחר לבסס סוג תקשורת חדש, הנשען בעיקר על ראייה חדשה של סמכותנו כהורים. ילדים לומדים מהר מאד להוקיר הורות סמכותית ואוהבת, המשלבת חום וקבלה עם גבולות חד משמעיים ועקביים. תוכלי לקבל הדרכה ספציפית יותר וללא תשלום ב"קו להורה" באוניברסיטת ת"א, כל יום ראשון ורביעי בין השעות תשע לשלוש, בטלפון 03-6406888. בהצלחה ליאת

(אני מקווה שהודעה זו בסדר בפורום הזה, אני חוששת מפני שאין לי שאלה ספציפית אלא רק רצון קצת אולי זה לי לכתוב) לפני כשנתיים וחצי שהתחלתי להתפרק... ופניתי לטיפול אני סברתי שאני צריכה טיפול תרופתי, מפני שהיו לי סיוטים בלילה לא נרדמתי , הפגנתי חוסר סבלנות בעבודה כלפי עובדים מסוימים (דוקא כנגד הבכירים, אני אף פעם לא יפגע בחלשים ממני) הפסיכולוגית שלי לא חשבה על טיפול תרופתי.. ולכן ביוזמתי פניתי לפסיכיאטר שגם הוא טען שאני "יעבור את זה , ויצאתי ממנו אחרי שיחה נעימה תומכת ונחמדה(לא יודעת למה הוא אמר כל כך הרבה מחמאות) אבל ללא המרשם המבוקש..... וזהו לאחר תקופה הרגשתי שאניי לא יכולה יותר לתפקד יותר ,והתפטרתי.. לא שמעתי את ההצעות הרבות שהציעו לי ידידים מהתחום שעסקתי, לאחר מכן מפני שלא רציתי לעבוד (והיו הצעות טובות) הרגשתי שאני לא מסוגלת לתפקד. אני לא יודעת אם לקרוא לזה פספוס מפני שאולי באמת לא הייתי כשירה ולכן יתכן שזה מה שהייתי צריכה להיות, בכל מקרה אני לא מתחרט על העבר למרות שמחינה הגיונית אני לא יוכל להסביר את הצעדים שעשיתי אני שלמה עם ההחלטות שלי. אבל למרות ההשלמה עם הצעדים שלי כיום קשה קשה קשה לי לחזור,זה לא לחזור לעצמי כי חזרתי אלא לשקם את כל מה שנהרס, לפחות בתקופה האחרונה של החודשיים האחרונים זה כבר לא שובר אותי. יש לי תחושה של אין מוצא שלא יכולתי לעמוד בפניה עד לא מזמן, לפני חצי שנה לא הבנתיןמה מדכדך אותי והיום אני חושבת שהחזרה לחיים לאחר משבר קשה מאוד מאוד, לא רק מגלל העבר אלא גם בגלל ההווה. מפני שהדברים הרי לא מחכים לנו שם החיים ממשיכים ויש תחומים ששורפים אתך לאחר תקופה. וממקום יחסית גבוה קשה להתחיל שוב מלמטה וגם אם אני מוכנה להתחיל מנמוך(וזה המצב כיום) לא כל כך רוצים אנשים לקבל אותי........(הם חושבים שזה לא מתאים ואני יעזוב מהר מאוד כשאני ימצא משהו אחר) אז הלוואי שזה יסתדר ואני יצליח למצוא את עצמי שוב... לחזור הלאה זה חלק קשה , קשה הרבה יותר ממה שחשבתי, כל כך שקשה לי לתאר הלוואי שזה יסתדר ואם לא אז שישארו לי הכוחות שיש לי בחודשייים האחרונים ושאני יחזיק מעמד למרות הקושי, הלוואי.

סליחה על כל טעויות הכתיב , התחביר וכד'.. אני פזיזה מידי ולא קוראת את מה שאני כותבת סורי

שלום רחל, לכל אדם יש רגע כזה, בו הוא קם ומחליט לעשות מעשה שנראה בעיני האחרים כלא מובן/לא אחראי/לא הגיוני/לא כלכלי, ובכל זאת, הוא מתעקש, כמו מתוך איזו הבנה פנימית שאינו יכול אחרת. את מספרת שהחלטת להתפטר ממקום עבודה בטוח בתקופת המשבר שלך. החלטה זו אפשרה לך כנראה לשרוד את הימים הקשים ההם, הגם שהיו (ויש) לה מחירים אותם את מרגישה עד היום. אני מצטרפת לתקווה שלך לחזור ולמצוא את עצמך כשירה וחזקה במהרה, ומאחלת לך הרבה הצלחה וסיפוק בפאזה החדשה של חייך. בברכה ליאת

הקומונה http://www.tapuz.co.il/Communa/usercommuna.asp?CommunaId=19606

אין כינוי שאלה איפה הבנות חיפשה אותכם אז שלחתי קישור רציתי רק לעזור ואני לא מישהו מהבנות סכה רציתי לעזור

אני יודעת איפה הן. שאלתי מדוע הן באות לבקר באמת תודה לך...אתה ממש לא צריך להצתדק...הבנתי את הרמז. וארשום כאן מה שארצה מתי שארצה.

בחודש האחרון נתקלתי בשני מצבים מאוד משונים ולא מוסברים בתת הכרתי ומאז בטחוני העצמי נתון בירידה ולאחר שאסביר מה הם שני המצבים הייתי רוצה לקבל תשובה מקצועית מגורם מוסמך ומקצועי איך התמודד עם המצב החדש. מצב א': נכסתי לחדר במלון בקומה התשיעית וכנשעמדתי במרפסת החדר, לפתע חשתי עידות בכפות רגלי ונוצרה תחושה של רצון לקפוץ, זה יצר אצלי פחד נוראי ומיד נסתי לתוך החדר וביקשתי להחליף חדר קומה נמוכה יותר. מצב ב': אני נוהג ונוסע הרבה כ-5000 ק"מ בממוצע בחודש, ברכב פרטי לפני כשלושה ימים בעת שנסעתי בכביש צדדי המוביל לירושלים עקב פקק שנוצר בכביש הראשי. הכביש הצדדי הוא צר וכמעט שאין בו שוליים ולא מעקה בטיחות, מצידו השמאלי של הכביש ישנו תהום ולפתע כשהתחלתי לטפס גבוה יותר במעלה ההר לפתע חשתי שידי רעדו ותחושה של להפנות את המכונית תוך כדי הנסיעה לתהום כמובן שאני נחרדתי מעצם המחשבה וכדי להסיח את דעתי מיד פתחתי בשיחה בטפון נייד עם אחד ממכרי וכך המשכתי עד שיצאתי מהכביש " אזור הסכנה" כהגדרתי וכמובן חשתי הקלה. אציין שבכביש המדובר נסעתי בעבר עשרות פעמים ומעולם לא נתקפתי בארוע שכזה מאז קרות הארוע בטחוני העצמי נפגע ואני שואל את עצמי אין ספור פעמים מה פשר הדבר הזה. על עצמי: אני נשוי באושר ואב לילדים וסב לנכדים, אינטליגנט תואר שני, עצמאי חסון גוף ובריאות תקינה בדרך כלל. הייתי מבקש אך רק מיודעי דבר מומחים אנשי מקצוע המלצה מה לעשות? אני ]פשוט אובד עצות לשני הארועים הנ"ל.

איתן שלום פנייתך הגיעה אלי למייל האישי כלשונה, ועניתי לך שם. האם אפשר להסתפק בזאת, או שמא תרצה שאעתיק את תשובתי לכאן? בברכה ליאת

אחותי נפטרה לפני כשלושה חודשים(מקרה מוות שלישי במשפחה). התחלתי טיפול אצל פסיכולוג קליני שדי הצליח להגיע אלי. לאחר שלושה מפגשים בערך נראה לי שהוא נבהל מהעוצמה שהטיפול נגע בי ובטיפולים האחרונים, אני מרגישה שאנחנו הולכים סחור סחור רק כדי לא להביא אותי לעוצמות ריגשיות ואני מרגישה פיספוס אדיר. איני יודעת האם זה מרמז על אי יכולתו של הפסיכולוג להגיע ולטפל ברבדים השונים? איני יודעת האם לאמר לו את אשר על ליבי,והכי חשוב איך?

שלום אביב, משתתפת בצערך על מות אחותך. זהו ודאי אובדן קשה ומכאיב, מה גם שהוא מצטרף לאובדנים שקדמו לו. קראתי את תיאורך מספר פעמים, וניסיתי לחשוב מה יכול היה להבהיל כל כך, ומדוע. לא לגמרי ברור אם יש כאן בהלה, ואם כן, מי משניכם הולך סחור-סחור. יש מטופלים המייחלים לסוג של מפץ רגשי גדול ועוצמתי, שאחריו תבוא הגאולה. מניסיון, לא תמיד זוהי הדרך המומלצת. יש סוגי מגע נכונים יותר, רכים יותר, המאפשרים דיאלוג פנימי מורכב ומעודן יותר, שתועלתו רבה. מאחר ואתם עדיין בראשיתו של הטיפול, אני חושבת שכדאי - בכל מקרה - לדבר על המגע הנכון לך. ממילא המטופל הוא הקובע את "גודל הצעדים ומהירות ההליכה", כך שתוכלי להיות ישירה וממוקדת עפ"י צרכייך. פסיכולוגים לא נבהלים כל כך מהר מביטויים רגשיים עוצמתיים. יתכן שהצורך שלך 'לשמור' עליו מועבר מדפוס יחסים אחר עם דמויות משמעותיות אחרות בחייך. שווה בדיקה. מאחלת לך הרבה בריאות, ושלא תדעי עוד צער. ליאת

ליאת שלום תודה על תגובתך אך לא כ"כ הבנתי את כוונתך בפיסקה האחרונה. הצורך שלי לשמור על מה? זוהי הפעם הראשונה בה אני נמצאת בטיפול ובפגישות האחרונות אני מרגישה שהפסיכולוג מנסה לדבר איתי על הכל חוץ מהנושא הרלוונטי האם זה תקין כי אני מרגישה בפגישות האחרונות שאנחנו מדברים דברי חולין כמו עם חברה ולא כמו עם פסיכולוג. האם לשתף אותו בתחושותי או לתת לו להמשיך להוביל?

היי סםרתי ל שאני מאוהב במשהי שהכרתי באונ יש בינינו כימיה מופלאה כולם אומרים לי שאני צריכים להיות יחד בגלל שאנחנו כל הזמן יחד שעורים הפסקות(למרות שאני מכחיש מה שאני מרגיש בפניהם) וכו וגם אני רוצה מאוד אבל המסרים שלה מוזרים לא ברורים מצד אחד לעיתים היא נחמדה פתוחה ויש רגעים שהיא קרירה כלפיי ניסיתי לבדוק כל מיני תגובות שלה כלפיי והם סותרים אבל אולי המבחנים שאני עורך דפוקים(: בכל מקרה אני מאוהב בה לא מפסיק לחשוב עליה ומתגעגע אליה כל יום ובנוסף לדכאון שאני נמצא בו אני חש דכאון שאני לא יכול להיות איתה....בנוסף כל מה שקרה לי גורם לי לחוש מלוכלך...לא יודע מה לעשות(:כשאני איתה אני מרגיש רגוע לגמרי אלו אולי הרגעים הכי טובים שלי הרגעים שאני שוכח מהכל ומרגיש בנאדם לגיטימי ...גם החמיא לי שהמון בנות נגשו ושאלו אותי אם אנחנו חברים החמיא לי שהן חושבות שיש לי סיכוי איתה וכל מה שקשור בה גורם לי לשמחה המבט החיוך המתוק והשיחות שלה והפתיחות שלה כלפיי היא גם גורמת לי להרגיש בנאדם נורמלי אולי "לגיטימי" מה לעשות לדעתך?בעיקר עם העכבות?אני מאוהב זה הרגשה נפלאה אבל שונא אהבות כוזבות

MR BLUE ערב טוב, איש מאיתנו אינו אוהב אהבות כוזבות, ומבחינה זו אינך יוצא דופן כלל וכלל. הלוואי שיכולנו להבטיח לעצמנו אהבת נצח, בה היינו חשים בטוחים לעולם ועד. לרוע המזל, אהבות מכזיבות לפעמים, ואיש אינו מחוסן מפגיעה. אם תגזור על עצמך הינזרות רק מפחד להינטש או להיפגע, ההפסד הוא ודאי. מקווה שתצליח, לבד או עם עזרה, להכניע את העכבות ולהילחם על האהבה. ליאת

כתבתי שניסיתי להתאבד לפני מספר שבועות, אבל אין לי כסף לפסיכולוג וההורים שלי לא ממש ששים לעזור. אני מרגישה שוב רע, אני לא יודעת מה לעשות.

שלום לך, כתבתי כאן כבר מספר פעמים ואני שמחה לכתוב שוב את המלצתי על טיפול במסגרת מרפאות בריאות הנפש. אני מטופלת כשנה במסגרת זו ומקבלת טיפול מקצועי שמאוד מאוד משמעותי עבורי. הטיפול ניתן בחינם לגמרי וחסרונו הגדול הוא התור הארוך אליו (יש עוד כמה חסרונות אבל היתרונות הרבים עולים עליהם בהרבה). מרגע הבקשה ועד תחילת הטיפול שלי עברו כחמישה חודשים אבל ההמתנה היתה כדאית מאוד. יתכן שאם תאותתי על מצוקה מיידית זמן ההמתנה יתקצר. לא ניסיתי. על כל פנים זה בודאי יותר טוב מכלום במיוחד כשאת מעידה שההרגשה נשארת ושבעבר ניסית להתאבד. אם הפניה למרפאה ציבורית נראית לך ואת זקוקה לעזרה בבירוקרטיה הנילויית, תכתבי כאן ואני אנסה לעזור לך. טפלי בעצמך. יעלה

שלום שא, הצטערתי לקרוא שמצבך הופך שברירי שוב. הצעתה של יעלה טובה מאד, ואין לי הרבה להוסיף מלבד הבקשה לא לחכות. אם את מרגישה שוב דחף ממשי לפגוע בעצמך, פני אפילו למיון בבי"ח רגיל, שם נמצא תמיד פסיכיאטר תורן שיוכל להושיט עזרה. אל תישארי עם זה לבד. שמרי על עצמך ליאת

שלום לכולם קוראים לי רפי ואני מעוניין להיות מטופל בהיפנוזה יש לי טראומה נפשית שנבעה מדיכוי היכולות החברתיות שלי ועכשיו זה משפיע לי על החיים אני לא מסוגל לזרום עם אנשים ועם חברים כי היכולות החברתיות שלי דוכאו ואני חושב שבאופן כללי ובתכלס זה ביטחון עצמי שנובע מהטראומה אם אצליח להפיג את הטראומה על כל מרכיביה אוכל לחזור למסלול הפרטי של החיים שלי אנא מי שיכול תנו שם או אתר או טלפון של מטפל בהיפנוזה רצוי באיזור ירושלים אם לא אז בתל אביב ואם אפשר אחד עם קבלות אשמח מאוד לשמוע את דעתכם בעניין תוכלו לעזור לי המון תודה מראש

היפנוזה זה טוב, עשיתי את זה פעם דרך פסיכיאטר. אבל צריך "להדביק" לזה גם טיפול אצל פסיכולוג/פסיכיאטר (ועדיף גם שזה יהיה אותו המטפל שעושה את ההיפנוזה) ולא להסתמך עליה בלבד, משום שאם יש טראומה, אז ההיפנוזה רק עוזרת לך "להוציא" אותה החוצה ואולי יכולה להקל עלייך בלדבר עליה אבל עדיין צריך לטפל בהשלכות של כל הסיפור וההתמודדות שלך. לפחות לדעתי.

היי רפי, בכל מקרה כל מי שעוסק בהיפנוזה חייב רשיון של משרד הבריאות באתר של משרד הבריאות(אם אני לא טועה) יש רשימה של כל האנשים המורשים לעסוק בהיפנוזה בארץ, כדאי לך לבדוק שם מה שבטוח בטוח... נ.ב (אני לא מבינה בתחום הזה כלום, למרות זאת זה נשמע לי מוזר שאתה כבר מחליט צורת טיפול לפני שהתייעצת עם מטפל)

רפי שלום, שלחתי לך למייל האישי כתובת להתייעצות. בהצלחה ליאת

אני מתביישת לומר,אבל אני מרגישה עצובה עכשיו ורע לי,אולי זה בגלל שאני לפני מחזור,איני יודעת בדיוק למה אני עצובה כ"כ (דווקא עכשיו אין לי סיבה ממשית- חדשה- להיות עצובה),אבל לפעמים אני מכניסה את עצמי למצבים שממש עצוב ורע לי וכל מה שבא לי זה רק לבכות,ורציתי גם 'טיפים' להתמודדות עם הדכדוך וגם להבין למה איני גורמת לעצמי להיות מאושרת? מקוה שלא תחשבי שני 'נודניקית'בשאלתי,וגם חשוב לי להבהיר ולהדגיש עיניין נוסף- בעיקבות כל מה שקרה בפורום השבוע אומנם שמחתי והוקל לי שיש פיתרון לבעיה,אבל נוצר לי עצב נוסף,שעכשיו איני יכולה לשתף אותך ואת מנהלי הפורום האחרים בתושותיי ובמה שעובר עליי ואני צריכה להיכנס לכאן בשביל לעשות זאת,וזה קצת מעציב אותי גם, כי למרות שאולי זה 'ישמע' שטותי אך אני עדיין מרגישה קצת 'פגועה' מכל העיניין ואני מרגישה שכעת בשביל להישאר איתכם בקשר אני צריכה 'למשוך את תשומת-ליבכם' ובטוח שכעת אני 'משפילה את עצמי' בכותבי זאת ושאולי אקבל את התוצאה ההפוכה ע"י כך,אך אם לא אומר זאת לא אוכל 'לעבור לסדר היום' כי זה 'יושב לי על הלב'. תודה על ההקשבה, משתנה

משתנה יקרה, צר לי שאת מרגישה שעצוב ורע לך, אין לי ממש טיפים לתת לך להתמודדות עם דכדוך, אבל זיכרי שדיכדוך עובר, עשי דברים שאת אוהבת על מנת להרגיש יותר טוב. מקווה שהדיכדוך יחלוף לך תוף זמן קצר חן

חן- תודה על עידודך,אך האמת היא שבזמן שאני מדוכדכת אין כמעט דברים שאני אוהבת לעשות,חוץ מכמובן - לבקר כאן ובפורום שהקמנו ולקבל הן תמיכה והן עיצות מקצועיות. ליאת-הגעתי גם למסקנה שאולי אני מייחסת יותר מידי חשיבות למצבי-הרוח המשתנים שלי,ואולי זה קורה בעיקבות הטיפול- כי שמתי-לב שזה כמו תבנית מסויימת שמופיעה בכל פעם אחרי הפגישה השבועית, שלרוב מס' שעות אחרי הפגישה אני מתחילה להרגיש דכדוך ותסכול,ואני תוהה אם יש לזה קשר ישיר או ש'אני סתם עושה סיפור' מכל דבר קטן ואולי אין קשר בין המצבי-רוח שלי לטיפול? וגם- בזמן האחרון אני מרגישה שאני מבולבלת וזה גם מטריד אותי. האם אני סתם 'נוב?רת' יותר מידי ב'חקירה האישית' שלי ובכך מזיקה לעצמי?

ערב טוב משתנה (וכל האחרים) דכדוך סמוך לפגישות הטיפוליות או ביניהן יכול להיות קשור לתכנים העולים בו, וכמו שאת רואה, אנשים נוספים חווים או חוו זאת, והצליחו להתקדם ולצמוח למרות הכל. אני מביאה בחשבון גם את האירועים האחרונים בפורום כגורם אפשרי לדכדוך, אולי דווקא על רקע הניצחונות האחרונים שלך בטיפול, עליהם סיפרת בשבועיים האחרונים. לפעמים, כמה מוזר, גם מהחרדות שלנו קשה להיפרד... בדיוק היום ציינתי לעצמי כמה בקלות (ובחינם) אפשר לארגן לעצמנו רגעי נחת קטנים, שיכולים לסייע בהתמודדות עם עצב ודכדוך. אנחנו נוטים לפעמים לשכוח כמה זה פשוט. את מוזמנת להמשיך לפנות ולהיעזר במנהלי הפורום כבעבר. צר לי לקרוא על תחושות של בושה או השפלה שאת חשה. מבלי לבטל את רגשותייך, אני מזמינה אותך לנסות ולוותר עליהן כמה שיותר מהר. לילה טוב ליאת

אני שמחה שפניתי אלייך בבקשה לעזרה,כי בעצם כך ביטלתי את תחושת הבושה,ועל תחושת ההשפלה ויתרתי כבר ברגע שראיתי את תשובתך. השינויים בפורום,שקרו במקביל לשינויים בחיי(שמרוב שהיו מכיוונים שונים,איני יכולה לסדר אותם כרגע בראשי במדוייק,והכל קצת 'מעורבב'),השפיעו באמת עליי לרעה,כיוון שבנוסף לכוחות הנפשיים האדירים שהOCD גו?ו?ה ממני,ולכוחות שאני צריכה מצד-שני כדי להילחם בו, היתי צריכה בימים הראשונים להפנות את הכוחות גם למלחמה ב'סילוק?נו מהפורום'-ואיני מאשימה אף-אחד,פשוט זה היה המצב שנוצר.יכול להיות שבאמת זאת הסיבה (או אחת הסיבות)לדכדוך שחשתי. אומנם אמשיך לפנות אליכם,כיוון שאני צריכה תשובות מקצועיות ואני מעריכה מאוד את תשובותיכם ואת עזרתכם לי מאז שהגעתי לפורום.ואני חייבת לציין שדווקא ה'ביחד' הזה שבהתחלה אולי הרתיע אותי,הוא בדיוק גם זה שמשך אותי אח"כ לשוב ולהיכנס לפורום לא רק כשאני צריכה תשובה ספציפית,דוקא החברות הזאת שנוצרה,היא סימלה עבורי את אופיו המיוחד של הפורום(ואיני רוצה 'לסבך אתכם'...,אבל זה גם מה שאתם אמרתם כאן בזמנו). אבל הנקודה שרציתי לבההיר היא שאפילו שאפנה אליכם (את-ליאת,ואורנה וגדעון),זה כבר לא יהיה כמו בעבר ולא ישוב להיות כמו בעבר,ואיני שופטת זאת-לא לטוב ולא לרע. משתנה

שבאמת גם התכנים שהועלו בפגישה האחרונה -שהיתה אתמול,העכירו את מצב-רוחי והקשו עליי.

ליאת שלום, בתי בת 3 וחצי כמעט, ילדה חברותית ומפותחת ללא כל בעיות חריגות. אינה מפחדת מזרים ושמחה בחלקה. לפני כחודש החל לו נוהג חדש. כל ערב, לפני השינה, היא חוזרת על אותה שאלה בדיוק: למה יש לנו שכנים? (או למה יש לנו שכן). בהתחלה לא ייחסתי לכך חשיבות ועניתי תשובה עניינית שאנחנו גרים בבית עם שכנים, אנחנו אוהבים את השכנים שלנו וכו'. כששמתי לב שהשאלה חוזרת התחלתי לדאוג. ניסיתי לשאול איזה שכן ולא קיבלתי תשובהץ (היא ממשיכה לחזור על השאלה). ניסיתי לדבר איתה על זה במהלך היום, כשאנחנו עוברים ליד שכנים אך היא כאילו לא מבינה על מה אני מדברת (אין סיכוי שהיא מדברת מתוך שינה כי היא ערה עדיין לגמרי). מיום ליום אני יותר ויותר דואגת. מה זה יכול להיות? ורציתי להגיד שאני מאוד נהנית מתשובותייך בפורום ואני שמחה שיש לי הזדמנות להיוועץ בך. תודה מראש

ערב טוב רויטל, נדמה לי שבאחת הפרסומות של קופת החולים הכללית "רכבו" על נטייתם של ילדים קטנים לשאול כל הזמן "למה", ועשו מזה איזה קטע חביב כזה. ילדים בגיל הרך עוברים התפתחות קוגניטיבית דרמטית, ורוכשים בתקופה מאד מאד קצרה מידע בכמות עצומה. לא תמיד המידע שהם סופגים נופל על מצע של ידע קודם או בסיס קוגניטיבי מספק, ולכן נוצרים חורים של חוסר הבנה. גיל ה"למה" יכול להיות לפעמים מאתגר מאד עבורנו, ההורים, הנאלצים לחזור לפעמים שוב ושוב על תשובות לשאלות חוזרות. השאלה "למה יש לנו שכנים" יכולה לייצג בעצם המון שאלות שונות, שהילדה מתקשה לנסח באופן מדויק. למרות שקופצים לי כרגע המון שירי ילדים בנושא ה'למה', אני חושבת פתאום על האפשרות שהיא נחשפה (אולי) לאחרונה לסיפור 'דירה להשכיר', שמתעסק באופן חינני במיוחד ביחסי שכנות. יכול להיות? החששות שלך שמא נפגעה ע"י אחד השכנים נראים כרגע חסרי יסוד, בעיקר אם את אומרת שמדובר בילדה מפותחת ושמחה, ללא סימני נסיגה מיוחדים. בכל מקרה, השגחה אף פעם לא תזיק. לילה טוב ליאת

תודה על תשובתך. אני לא חושבת שמישהו מהשכנים חלילה פגע בה, אני רק מרגישה שהשאלה החוזרת הזו נשאלת מתוך פחד ולא מסקרנות. אכן אין כל נסיגה בהתנהגותה באופן כללי ואני כמובן אמשיך לעקוב. שוב תודה על תשובה מהירה.

היי ליאת תודה רבה(: אני שמח שעדיין אני יכול לדבר איתך...בדרך כלל אני כותב בימים שלך כי את מכירה אותי ואני מרגיש שיש כימיה טובה ושאת יורדת לסוף דעתי.... בכל מקרה דברנו על סרטים אם ראית את הסרט הנפלא נהג מונית אני חושב שהדמות שם מאוד מקבילה אליי.דה נירו משחק שם גבר בערך בגילי ומשקיף על העולם מבחוץ רואה את הלכלוך והזוהמה וחש בדידות ועצב כל יום נראה לו כקודמו במפגש עם בטסי יש לו הזדמנות חד פעמים להיות אדם נורמטיבי אך הוא מפספס אותה ....לאחר מכן הוא חושב לבצע התנקשות ושזה לא מסתייע לו בגלל שמפריעים לו הוא הולך להציל את הזונה....בשני המקרים הוא מתכוון לבצע רצח רק שברצח האמיתי זה נסלח לו בסופו של הסרט והוא נהיה נורמטיבי...אני מרגיש דומה לו גם אני הסתובבתי בעיר הגדולה ראיתי את הזוהמה (ויש כזה והרבה) גם לי הייתה חברה כמה שנים שהייתה ההזדמנות היחידה שלי להיות נורמטיבי אך שהלכתי לשכב עם הזונה אף אחד לא עצר בעדי...וגם אני חש את אותה בדידות איומה שמופיעה בסרט....יש לי עוד בעיות שאולי אדבר עליהם בהמשך(: בכל מקרה מקווה שזה אכן עומד בקנה המידה של הפורום ...ולליאת בגלל שאני חושב שאת חובבת קולנוע ובתור פסיכולוגית בטוח את מכירה את הסרט הזה מצאתי לנכון לרשום את זה....(מקווה שלא חרגתי מהנהלים ) ביי

היי שוב MR BLUE את הסרט ראיתי, כמובן, אבל נורא מזמן, הרבה לפני הפאזה הפסיכולוגית שלי. אני חוזרת ומשתפת אותך בהרגשה שלי, לפיה אותו מקרה חד פעמי ממלא אצלך תפקיד חשוב ביותר. זהו הגלגל המפונצ'ר עליו אתה מעמיס את כל האחריות לתקיעות של עגלת חייך, במקום להתעמק בדברים האחרים, המכאיבים - אולי - אפילו יותר. התיאורים שלך מן השבועות האחרונים, בהם אתה מוקף ידידות, אהוב, ומעניק כתף תומכת בעת צרה, מהווים ניגוד מוחלט להוויה של דה-נירו בסרט ההוא (ככל שאני זוכרת). זה גם משהו. ליאת

היי, אני בת 21. לא מזמן חזרתי לאקס שלי לאחר שנפרדנו לחצי שנה. היינו יחד 4 שנים. חידוש הקשר היה ביוזמתו, ואני שקלתי בכובד ראש לגבי לחזור אליו. הוא בחר לסיים את הקשר בכדי לחוות חופש והתנסויות שלא יצא לו לחוות איתי. יצאתי מהקשר עם תחושה כבדה שבגדו בי. העניין הוא שהפרידה שברה אותי, הבטחון העצמי שלי צנח, ואולי אפשר גם להגיד שהפכתי להיות קצת פרנואידית. כעת כשחזרנו אני מנסה לחזור לשיגרה, אבל מוצאת שהקנאה אוכלת אותי מבפנים. אני לא מרגישה טבעית, אני מרגישה שאני צריכה להיות "על המשמר" כל הזמן, שכל בחורה מהווה איום מבחינתי. מה דעתכם? כיצד והאם אפשר לעבור הלאה ? תודה

שלום לאלמונית, בתוך כל הסיפור שלך חסר לי חלק חשוב ומשמעותי: מדוע החבר ביקש לחזור ולחדש את הקשר? האם בחודשי הפרידה הוא התגעגע? האם היה מעורב בקשרים אחרים? האם כיום הוא בטוח בהחלטתו ומוכן לקחת אחריות על הקשר? במידה ואת משוכנעת שהוא חזר אליך מתוך בחירה אמיתית ואהבה כנה, תוכלי לשתף אותו בתחושותייך (המובנות וטבעיות) ולהניח לו להתאמץ ולהרגיע אותך. נדמה לי שחובת ההוכחה חלה עליו. למרות זאת, כדאי להימנע מעמדה קורבנית ומאשימה. זה לא תורם לשום מערכת יחסים. תני לכם זמן. בהצלחה ליאת

החבר שלי טוען כי עבר תהליך מסויים שהיה הכרחי מבחינתו, החופש להיות לבד ולהתנסות כאוות נפשו, אך מאז ומתמיד אהב אותי. היו לו מספר התנסויות מיניות עם מספר בחורות, אך שום דבר לא התפתח לקשר, מתוך בחירה שלו. הוא ניסה ליצור איתי קשר מס' חודשים אך התעלמתי מתוך ניסיון להמשיך הלאה. אני חוששת שכעת כשנגלה לעולם ה"חדש" הזה מבחינתו, הקשר איתי שוב ימצה את עצמו במהרה והוא ימצא את עצמו "חנוק" ויירצה את אותה התנסות שוב. אני מוצאת את עצמי טרודה ועסוקה בשאלות במקום להנות מהתקופה החדשה שצמחה.

היי ליאת הנפלאה...הבנתי שהפורמט של הפורום השתנה...אם כך הייתי רוצה להבין את חוקי המשחק על מנת שלא אפר את הכללים...האם אוכל להמשיך לכתוב כאן על כאב שאני חש?האם אוכל לכתוב כאן הגיגים על מצבי הרגשי והנפשי?האם אוכל להמשיך לבקש עצות?האם מה שכתבתי עד עתה בפורום זה סביר ביחס לשינוי בפורום?בכל מקרה תודה על הסבלנות ועל כך שהיית כה נפלאה ואכפתית להתראות

MR BLUE איפה היית? בשבוע האחרון אכן הייתה כאן דרמה קטנה, ואני מקווה שאנחנו מאחוריה. חוקי המשחק החדשים מתייחסים רק לשיחות צ'ט אינטימיות וסגורות, אותן ביקשנו לנסות ולקיים בפורום שכן. בסופו של דבר הצ'ט (אפשר לכנות אותו כך, רשת?) נדד לאתר תפוז, מה שמאפשר לנו לאחוז במקל משני קצותיו. האופן בו השתתפת עד היום בפורום בהחלט עולה בקנה אחד עם הנוהל החדש. אשמח להמשיך ולראותך כאן גם בעתיד. ליאת

אתה מוזמן להשתתף בפורום שפתחנו בתפוז,שכתובתו היא: http://communa.tapuz.co.il/doctors

כמובן שגם את מוזמנת לפורום התמיכה שפתחנו.מקודם לא הזכרתי את שמך כי התלבטתי אם תירצי או לא (כי גדעון-בכתב,ואורנה-בכך שלא ענתה,הבהירו לי שאינם מעוניינים),ולכן לא העזתי אפילו לשאול אותך,אך את מוזמנת להשתתף אפילו לא בתפקיד רישמי ולא להתחייב לתפקיד כלשהוא(ואני בטוחה שהמשתתפות האחרות יסכימו איתי).אבל זהו,לא אלחץ עלייך,אבל רציתי להבהיר פשוט שההזמנה אינה לניהול הפורום אלא ל'ביקור'. ואני מקוה שכעת לא 'השפלתי את עצמי' יותר ממקודם בכך.

שלום, לאחרונה נכנסתי להריון (מתוכנן ורצוי), אני נשואה באושר ויש לי כבר 2 ילדים. נראה לי שמאז שנכנסתי להריון מצב רוחי ירוד מאוד, עצבנית, אין לי סבלנות לאף אחד ולשום דבר.. מה קורה לי? לא זכור לי כזה דבר משני ההריונות הקודמים. אני עובדת, מחזיקה בית וילדים, מתרוצצת הרבה אבל בד"כ לא מתלוננת. בעבודה כרגע קצת משעמם לי אבל זה בד"כ חולף. חשוב לציין שגם ירדתי המון בכמות הסיגריות שעישנתי... אני כבר כמה שבועות ככה, לא נעימה לסביבה..זה יעבור? מתי? מה עושים?

שלום שרית, הדבר העיקרי שצרם לי: לעשן בהריון. לא בריא! שתהיה לידה קלה

שלום שרית, יש אמירה מפורסמת, לפיה כל ילד שנולד לאותה משפחה מגיע למעשה למשפחה שונה מזו שהייתה לאחיו. גם ההריונות שלנו אינם נראים תמיד אותו הדבר. תחילת הריון היא תקופה רגישה ושברירית, ממש כמו התקופה שלאחר הלידה. זוהי תקופה של שינויים הורמונליים, מעמסה פיזית על הגוף (בחילות, נפיחויות, עלייה במשקל, ועוד), ופגיעות פסיכולוגית. הריון שלישי אינו דומה לקודמיו ולו רק בשל העובדה שאת כבר מטופלת בשני ילדים. לנשים בהריון יש את הפריווילגיה להיות מעט פחות נעימות לסביבה, ובכל זאת לצפות שהסביבה תהיה מעט יותר נעימה אליהן. נסי להתרוצץ פחות, לנוח יותר, ולקוות לטוב. אחרי הכל, הריון הוא אחת התופעות היותר זמניות בחיינו... נשמח להיות כאן בשבילך במידת הצורך. ליאת

ליאת, ברצוני לשאול האם תופעה של סיוטים וחלומות חוזרים ונשנים שכיחה בקרב נפגעות תקיפה מינית? העניין מטריד אותי מאוד, אודה לך באם תעני. חן

תופעה של סיוטים וחלומות חוזרים ונשנים שכיחה בקרב נפגעי ארועים טראומתיים בכלל ובקרב נפגעי תקיפות מיניות בפרט. ובקיצור לשאלתך: כן !

ים 3, תודה על תשובתך. האם ידוע לך כיצד ניתן לטפל בתופעה,אם בכלל? המון תודה חן

שלום חן, כמו שענה לך ים, אונס הוא אירוע טראומטי לכל דבר, ושחזור הטראומה בדרך של חלומות או "פלאשבקים" היא תופעה מוכרת אצל אנשים/נשים שעברו אירוע כה קשה. עיבוד הטראומה במסגרת הטיפול יכול להקל במידה רבה על הסימפטומים הללו. אל תוותרי, והמשיכי במאבקך להבראה וצמיחה. יום נעים ליאת

הי ליאת, סליחה שאני מתערבת ואני מקוה שחן לא תכעס עלי, אבל מאחר ואת עוד כאן, ליאת, אשאל: מה הבחורה צריכה לעשות בינתיים? היא מעבירה לילות ללא שינה כדי להימנע מלחוות את הסיוטים האלה שוב ושוב... אני דואגת לה... תודה, רעות

שלום ליאת, ברצוני לדעת איך בכל זאת אני יכולה להתמסר לטיפול אם על כל דבר שמתרחש בטיפול (קטן או גדול- הכל בעיני המתבונן) אני מחליטה לוותר, לפסול את המטפלתולהפסיק את הטיפול.לדוג':בינתיים ביטלתי את הפגישה הקרובה ולא יודעת אם אשוב (בעצם אשוב רק בכדי לשלם ולא בכדי לדון בכך עימה :-) אולי אני נמצאת בכלל בתוך לופ תמידי? האם ישנם פתרונות אחרים שאת יכולה לחשוב עליהם למעט טיפול פסיכולוגי? ואני לא יודעת אם זה ACTING OUT מכיוון שאני כן מודעת (או לפחות חושבת שאני מודעת) למה שאני עושה.(אשמח אם תתיחסי גם לזה) בקיצור מה עושים? אשמח לשמוע חוות דעתך אגב, פחות אוהב את עצתך אם תהיה כזאת לדבר על כך עם המטפלת תודה ויופי שהסערה חלפה לה כאן בפורום שיבואו רק ימים טובים על כולכם

שלום אין כינוי, בהתלבטות האם לתת תשובות שאנשים יאהבו או תשובות מקצועיות ההכרעה שלי תהיה לטובת האחרונות. עמך הסליחה. אני חושבת שחוסר היכולת להתמסר למטפלים שונים, תוך מציאת פסול בכל עניין קטן, הוא עניין טיפולי ממדרגה ראשונה, בעיקר בשל ההנחה שמדובר בדר"כ בדפוס שחוזר על עצמו גם מחוץ לטיפול (בני זוג/חברים/מעסיקים וכו'). באופן מוזר, אם תצליחי להישאר בקשר משמעותי למרות הפגמים, חלק גדול מהבעיה כבר מאחורייך. בהצלחה ליאת

מהיכן נובעת בעיה זו? ביקורתיות יתרה?(מדימוי עצמי?) וכן הצלחתי ליצור קשרים משמעותיים...אבל אז הגיעו להן בעיות אחרות... בננות איפה אתן?

שלום רב! אני לוקחת פבוקסיל 200 מ"ג ליום בגלל כפייתיות וחרדות ,בשנה האחרונה יש לי שינויים במצב הרוח לפעמים ביום אחד זה משתנה כמה פעמים ממצב רוח כייפי למצב רוח ירוד של חוסר טעם ועניין.כשאני במצב כזה אני חושבת מה לקנות או לעשות כדי לצאת מזה.לפעמים אני בדיכאון ופתאום אחרי שעה אני יכולה לעשות צחוקים עם הקרובים אליי עד כדי כך שכבר לא יהיה לי כוח ואז אפסיק עם ההתלוצצות. שאלתי היא אם אני לוקחת פבוקסיל שהוא נגד דיכאון אז למה בעצם זה לא עוזר לי ולמרות זאת יש לי מצבי רוח לא טובים. והאם יכול להיות שיש לי מניה דיפרסיה?

סיוון שלום, אני לא מומחה לתחום של טיפול תרופתי. עם זאת למיטב הבנתי חולי מניה - דפרסיה לא משנים את מצב רוחם כמה פעמים ביום, בצורה כה חדה. המצב המאני נמשך זמן רב יותר מאשר כמה שעות. אולי כדאי שתחזרי אל הרופא המטפל בך ותתיעצי איתו לגבי מצבי הרוח. הוא יוכל לשקול האם יש מקום להחליף תרופה או לתת תרופה אחרת. זו הרי מומחיותו. בברכה, גדעון

שלום, כבר לא ילדה אבל לא מנוסה בחיים ולא מצליחה להתגונן מפני הרוע שמסביב. מרגישה חשופה ופגיעה לכל מבט, הערה או רשעות של אנשים מסביבי. לא מצליחה להשתחרר מההרגשה הרעה. תמיד מרגישה נחותה ומטרה נוחה לפגיעה. מקרינה תמימות (לא טיפשות, דווקא די אינטליגנטית) ומעוררת אצל אנשים התנשאות. מודעת לצביעות הרבה שמסביבי, ולכך שאחרים קולטים אותי כחלשה וכתמימה, כמי שניתן לפגוע בה או לשלוט עליה. לא רואה אפשרות להרגיש אחרת. טיפול פסיכולוגי לא עזר לי, כרגע גם תרופות נגד דכאון אינן עוזרות. התחושות הקשות גורמות לי להסתגר עוד יותר וזה בטח לא תורם למצב. אני בודדה ואין מי שמבין את התחושות שלי. חייבת להעמיד פנים כל הזמן כאילו אני חזקה, וזה ממילא לא מצליח, כולם קולטים עד כמה אני שבירה ועדינה בפנים ורק מנצלים זאת, אם בכך שמרמים אותי או בכך שמזלזלים בי או סתם מתנשאים מעלי. תמיד בחברה אני מפענחת את המנגנונים לפיהם כל אחד פועל ומרגישה טרף קל. מיואשת...מפחדת...מעבירה כך כבר חצי חיים...מה יהיה עם החצי השני? עוד יותר גרוע?

אנה שלום, את מצליחה להעביר את רגישותך ופגיעותך בחדות,דיוק וכאב רב. כרגע שום דבר לא עוזר - ניסית טיפול פסיכולוגי ואת עדיין מנסה טיפול תרופתי, כך שבתמהיל המקובל של טיפולים כבר התנסית. יתכן שלמישהו ממשתתפי הפורום יהיה רעיון טוב איך ניתן לעזור לך, אך לבנתיים כמה דברים: א. מדברייך נשקף יאוש רב ועלייך לדעת שלפחות בחלקו הוא משקף את המצב הדכאוני בו אולי את מצויה. ב. קבוצת תמיכה יכולה להועיל. פשוט בעצם השיתוף בתחושות. ג. אל תוותרי על הפן הטיפולי. האם שקלת טיפול קבוצתי? יתכן שדווקא טיפול כזה, שבו ישנה חשיפה לעוד אנשים יעזור במקום בו הטיפול הפרטני לא עזר. מאחל לך כוחות להתמודד, גדעון

אנה שלום, גם אני כמו גדעון הרגשתי את הכאב והיאוש שלך בכל משפט שכתבת. את התחושה הזאת, שהכל חשוף, שאין שום דבר שמגן. את מתארת גם מצב בו את קולטת ברגישות רבה מה קורה אצל האחר, ולכן גם נפגעת בקלות. ואת כותבת גם שאף אחד לא מבין. חשוב לי לומר לך שלי את מאוד מובנת, את מתארת את הדברים בצורה ברורה וחיה. לא כתבת כמה זמן היית בטיפול, איך היה הקשר עם המטפל/ת, ומה לא צלח שם. אני חושבת ששווה לתת סיכוי לטיפול נוסף. כמו שאני מכירה וחווה טיפול פסיכולוגי, כאשר נוצר קשר עמוק עם המטפל, (וזה יכול לקחת הרבה זמן...) יש מו?לך קודם כל מישהו שמבין אותך, כך שכבר תקבלי מענה לחלק מהבעייה. ואז, בכוחות משותפים תוכלי ללמוד מה מקור הבעייה, ובעיקר דרכים להתמודד איתה. הכל נעשה בצעדים מאוד קטנים המצריכים המון סבלנות גם מצידך. אבל מה זה קצת סבלנות לעומת חצי החיים שנשארו לך, ושמגיע לך לעבור אותם בצורה מספקת ומהנה... ואגב, אם הרגשתך תשתפר, ותישארי רק עם האיכויות של התכונות האלה, תוכלי אפילו להפיק מהן (הרבה אנשים שעוסקים במקצועות טיפוליים ניחנו בתכונה של "קריאת הרגשות" של האחר....) בהצלחה הדר

שלום, אני בחור בן 28 שסבל במשך ילדותו מבעיות רפואיות שונות בין היתר ההתפתחות *הפיזית* שלי היתה מפגרת. יש לי זיכרון רחוק מלפני כ-20 שנה שאני עברתי סדרת צילומים (ע"י צלם רפואי) בעירום מלא בב"ח שבו טופלתי (כנראה אחד ממחקרים שהתתתפתי בהם במהלך טיפולי בילדות) אני זוכר הרבה פרטים קטנים מהאירוע, ואני בטוח שזה קרה לי במציאות וזה לא חלום (למרות שההורים שלי לא זוכרים כלום). מדי פעם במהלך חיי הבוגרים הזיכרון הזה עולה ואני מוטרד ממנו (למה צלמו אותי, מי צילם אותי, מה עשו עם התמונות וכו', והאם באמת זה קרה??) רציתי לדעת אם יש לפסיכולוגיה כיום דרך (מדעית) שמאפשרת לשחזר אירוע מלפני 20 שנה?? תודה

דני שלום, אני לא בטוח שאני מבין את שאלתך. למה כוונתך "דרך מדעית"? ולמה כוונתך במילה "לשחזר"? למיטב הבנתי אין דרך לאמת האם הארוע אכן היה או שהוא פרי דימיונך. ניתן באמצעים היפנוטיים לרענן את הזיכרון "ולהיזכר" בפרטים נוספים, אך אין דרך לדעת בוודאות, שאכן "נזכרת" בפרטים אמיתיים. דבר נוסף שניתן לעשות עם הזכרון הוא לעבוד איתו. כלומר לנסות להבין ממה אתה מוטרד? מדוע דווקא בתקופה זו בחייך? מה המשמעות של זכרון זה עבורך? לדעתי השאלות הללו חשובות לא פחות מהשאלה האם הארוע אכן היה. השאלות שאתה שואל מעסיקות את עולם הפסיכולוגיה ואתה מוזמן לעשות חיפוש של מאמרים וכתבות תחת הכותרות של: "true AND false memory" או autobiographical memory. אם תמצא משהו מעניין אשמח לדעת על זה. בהצלחה, גדעון

אני מניח שהארוע שאתה מתאר אכן התרחש במציאות. קרוב משפחה שלי סבל מבעיות גדילה והיה במעקב בבית חולים מאז היה ילד, לפני כ - 25-30 שנה. הוא תיאר בדיוק, אבל בדיוק את שאתה מתאר.

אני מודעת לכך שאינכם מעוניינים בהודעות 'אשיות' אבל אני מרגישה צורך ראשית-כל לאחל לרשת שיש לה היום יום-הולדת מזל-טוב,וגם להודות לה על התרומה האדירה שהיא תרמה לנו בכך שהתנדבה להקים עבור כולנו את הפורום תמיכה החדש- שעוזר לנו מאוד ושאיחד את כולנו מחדש.וחשוב לי לציין את תרומה גם כאן-בפורום זה. מקוה שלא הכעסתי בכך את מנהלי הפורום,ואם כן אני מתנצלת מראש. {דבר חיובי נוסף שקרה הוא שגם זרובבלה נכנסה לפורום התמיכה שלנו וביקשה להצטרף}. משתנה

צר לי, אבל מדובר במתחזה. אמנם נכנסתי לראות את הפורום שהקמתן, ושמחתי שטוב לכן במקום החדש, אולם לא כתבתי שם שום הודעה. כתבתי כאן בכנות וללא כל כוונה רעה ולכן לא היתה לי כל סיבה להפריע להתכתבותכן בפורום האינטימי. בהצלחה לכולכן זרובבלה האמיתית

אומנם - כפי שכתבתי שם (ועכשיו מתברר שזה ל'מתחזה' ו'שעשיתי מעצמי צחוק') גם את מוזמנת לפורום אם תירצי וגם להשתתף בפועל. ואם כבר שואלים אז רק כדי שנדע וניצור סדר כלשהוא בבלבול שנוצר,"זרובבלה הלא מנומסת" וזאתי ה"מנומסת" אינן קשורות אליך בכלל?האם יש מס' בנות שהשתמשו בשמך? פשוט הבלבול הזה בין מי זה מי מטריד אותי ולפי מה שכתבת כאן הניסוח מראה שאינך מעוניינת לפגוע כמו 'זרובבלות' האחרות. אודה לך אם תבהירי לי את הבלבול שנוצר.

מזל טוב רשת ליום הולדתך ! וגם הערכתי על כך שיזמת ומצאת פיתרון אלגנטי המאפשר לכן תמיכה הדדית ובמקביל לכך התנהלות הפורום במתכונתו הישנה. אני מקווה שלאורך זמן תהיה בכך הפריה הדדית. גדעון

שלום, היתי בעבר אצל טיפול פסיכולוגי בקופת חולים ושאלה היא אם עובדה שהיתי בטיפול פסיכולוגי יכול למנע להסעיק אותי לעבודה,כלומר אם אני מסכימה ללמעסיק לבקש תיק מקופת חולים ,ושם הוא קורה שהיתי בטיפול ,עד כמה זה יכול לגרום ממנו להסעיק אותי?דרך אגב טיפול היה על נושא רגיל,לא משהו חורג

י שלום רב, בקבלה למקומות עבודה לעיתים מבקשים ממך לחתום על ויתור סודיות רפואית, כדי לודא שאין מחלות כרוניות או מצב רפואי אחר שהמעסיק לא ידע ממנו. בדרך כלל מכתב מרופא המשפחה, שאין בעיות כאלו מספק את מחלקת כוח האדם במקום העבודה. טיפול פסיכולוגי לכשעצמו הינו כה נפוץ ושכיח והוא לכשעצמו לא אמור להוות עילה לאי קבלה למקום עבודה. יתירה מזו, למיטב ידיעתי הדבר לא מופיע, ברשומה הרפואית המצויה מול רופא המשפחה. (אם כי אינני בטוח בכך). בברכה, גדעון

שלום רב! אני לא בטוח שהגעתי למקום הנכון...אבל אנסה בכל זאת. שלום רב. לבני (בן 13)יש מנהג לתת בוקסים באוויר תוך כדי השמעת קולות פוף פוף פוף וכן הלאה,אני רוצה לציין שזו תופעה שנמשכת כבר שנים,עוד בהיותו בן חמש. כפי שציינתי,הוא כבר ילד בוגר,בן 13,ואותי ואת אשתי זה כבר מדאיג. בעבר הוא היה עושה זאת ממש מול עינינו,ואילו היום הוא מעט מתבייש והוא עושה את זה בחדרים סגורים כדי שלא נראה. מה לעשות?הם זה נורמאלי? אנחנו כבר אובדי עצות... תודה מראש! ר ב

א שלום רב, האם לבנך יש חברים? האם הוא תלמיד טוב? האם יש לו תחביבים? האם הוא בד"כ מרוצה ובמצב רוח טוב? אם התשובה לשאלות אלו היא כן, אזי סביר שלבנך ישנו הרגל מעט ילדותי ולא מסוכן, ולא הייתי עושה מזה עניין רב. במידה וישנן גם בעיות בתחומים שציינתי , אזי שם הבעיה ואז כדאי שתתיעצו עם פסיכולוג לגבי התחומים הבעייתיים . פעם וודי אלן סיפר שאשתו מעט ילדותית כי היא מטביעה לו את ברווזי הגומי באמבטיה. הווה אומר לכל אחד מאיתנו ישנם חלקים מעט ילדותיים וכל עוד הם לא מזיקים, לא הייתי מודאג מזה או עושה מזה עניין רב. בנך פוסע אל גיל ההתבגרות, ותוך כדי כך מנהל דיאלוג עם הרגלים ישנים מילדותו. יתכן שהם נותנים לו ביטחון ותחושת חוזק ולכן ההרגל נשמר. בהצלחה, גדעון

מר גדעון שובל,תודה רבה על תגובתך. לבני יש חברים,והוא די מקובל... הוא תלמיד לא כל כך טוב,ותחביבים לא ממש יש,מלבד כדורגל. מבחינת המצב רוח,איך אומרים...יום "עאסל יום באסל",ויותר נוטה לבאסל.

היי אני בת 23 גרה בכפר מסורתי בו לא נהוג שבנות יעברו דירה אחרת לפני חתונה כך שמאז שנולדתי אני גרה בכפר בו נולדתי. עוד 3 חודשים מתחתנת בעלי אומנם מאותה עדה שלי וגם תושבי כפר שלו אך הבעיה שאיאלץ לגור בכפר שלו וזה קצת רחוק מהיישוב שלי מאז ומתמיד יש לי קצת קשיים ביצירת קשר עם אנשים חדשים אנמי חסרת ביטחון עצמי וביישנית אני מודאגת מכך שלא אוכל להכיר אנשים חדשים כמו שהייתי רוצה וכמובן שזה יכניס אותי לדיכאון מה שעלול בהחלט לפגוע ביחסיי עם בעלי מה עושים?

אוסנת שלום, ברכות לרגל נישואייך. יחד עם זאת גם ארועים משמחים מהווים מקור למתחים וחששות. הייתי מייעץ לך לפעול בשני כיוונים: א. לחזק ולשמור על קשרים עם אנשים בכפר שלך. דברי עם חברותייך על כך שיבואו לבקרך. קיבעי איתם שגם את תבואי לבקר. חזקי קשרים עם בני משפחה שאת אוהבת. נישואין הינם אמנם התחלה חדשה, אך לא סיבה לנתק קשרים ישנים. ב. דברי עם בעלך המיועד לגבי חששך. בקשי ממנו שיעזור לך להכיר אנשים חדשים ושיהיה מודע לגבי דאגותייך. אם תצליחו שבנוסף להיותכם בעל ואישה תהיו גם חברים טובים הרי חלק גדול מדאגותייך יופחת. הרבה הצלחה, גדעון

בלי קשר למה ששאלתי ולתשובתך ממקודם יש לי בעיה שדורשת טיפול מידי,אני בלחץ נוראי ממחר,אני מתחילה לעבוד במקום חדש ואין לי חשק ללכת ואני מפחדת שלא ילך טוב או שלא אוהב את המקום וכו',מה אעשה?איך נפתרים מהלחץ-לקחתי חצי כדור הרגעה,ואני מקוה שזה יעזור,אבל עד שזה יעזור - איך נרגעים מהחרדה?

משתנה שלום, תחילתה של עבודה חדשה הינה מקור לחץ נורמטיבי ומוכר. שאלות כגון: איך יראו אותי? מה יחשבו עלי? האם אוהב את המקום החדש? ועוד. את כמובן לא לבד בלחץ לקראת מקום חדש. כל מי שמתחיל עבודה חדשה מכיר את זה. אז מה לעשות? לחשוב חיובית - על היתרונות והאפשרויות הטובות שהמקום החדש מאפשר לך. לדעת שזה לוקח זמן להסתגל - לאמצפים ממך לדעת הכל ביום הראשון וגם לא ביום השני. קחי לעצמך את הזמן, לימדי לאט את המקום, את האנשים ואת התפקיד. הורידי את הציפיות מעצמך. חלקי את היום למנות - משימתך הקרובה היא להתמודד עם ההגעה מחר בבוקר. תכנני מה תלבשי, מה תקחי איתך, איך תגיעי. אח"כ משימתך היא לשרוד עד הפסקת הצהריים וכן הלאה. הרגיע את עצמך - תרגילי נשימה , חצי כדור הרגעה וכל דבר שמרגיע אותך. היזכרי בכל הדברים שהצלחת להתגבר עליהם - מצאי לעצמך תמונה דמיונית אישית המדברת אלייך ומחזקת אותך. היזכרי בה ושנני לעצמך את הצלחתך. בהצלחה רבה, גדעון

תודה,אנסה ליישם זאת,הבעיה שאין הפסקת צהריים בעבודה הזאת.

למשתתפי הפורום שלום, קודם כל בואו ונרגיע מעט את טון הדברים. זה יכבד את כולנו - משתתפי הפורום האקטיבים יותר והאקטיבים פחות וגם אותנו מנהלי הפורום. אני סבור שיש לגיטימיות מלאה לתחושות העלבון והפגיעה של חלק מהמשתתפות שתמכו האחת בשניה. גם אנחנו מנהלי הפורום נתנו לזה יד, מי בצורה אקטיבית יותר ומי בצורה אקטיבית פחות. אבל בואו ננסה להבין, למה כאשר אנו מביעים דיעה על איך היינו רוצים לראות את הפורום ישנה תחושת עלבון ודחיה? לדעתי, כי היינו כולנו, שותפים לסוג של אשליה או אולי משאלה: שהפורום יהווה מעין "בית מושלם", שמכיל ותומך ומפרגן ותמיד ובכל מצב וללא גבולות. ויתכן שכל זה גם היה בתחושה שלכן לתקופה מסוימת. זה אנושי, טבעי ומובן לרצות מצב כזה אבל... זה לא ריאלי. תחושת העלבון והפגיעה היא כי שמנו גבולות. כי אמרנו "לא". (לדעתי בצורה עדינה, ממליצה, מתחשבת, מכבדת). אני סבור שגם אם היינו מזהירים קודם, אומרים "נו נו נו", מבקשים יפה - עדיין היתה אותה תחושת פגיעה. בצורה זו או אחרת, כל הזמן מתעסקים בפורום בשאלות של חיפוש "גן העדן האבוד" או "גן העדן שלא היה". דרך הטיפול האישי, דרך קשרים אנושיים ודרך קשרים וירטואליים. גבולות ומסגרת והורים מתסכלים או לא מושלמים הם חלק מהחיים . אני חושב שכדאי שנדבר על מה שהיה כאן מתוך מקום שרוצה ללמוד. הן למידה אישית (על מה הגבתי, מתוך מה? על מה זה יושב אצלי?), הן למידה וחשיבה על המשמעויות השונות של התהליך בתוך הפורום ואולי גם אפילו למידה על הצרכים האנושיים והתגובות האנושיות. אני מקווה שיש בפורום מקום לכולם. גם מקום להביע תחושות קשות וגם מקום להביע ביקורת. בתיקווה להמשך דיון פורה ומכבד, גדעון

איך בדיוק אני אמורה להתמודד עם התחושה שכאילו 'הקרקע נשמטת מתחת לרגליי',כי החבורה שתמכה בי (ושתמכתי בה) כבר התפרקה או שלא נכנסת לכאן יותר? בטח יש כאילו ששוב יחשבו שהגזמנו ושאנחנו ילדותיות,אבל אף-אחד לא קולט באמת איזה 'שוק ראשוני' קיבלנו (אני אישית והבנתי שגם האחרות)כשהבנו שלא נוכל לתמוך יותר אחת בשני ולקבל באותה הזדמנות גם את תמיכתכם-שחשובה מאוד.בזכות הפורום לא עזבתי בכעס את הטיפול הפסיכולוגי והפעלתי שיקול-דעת שעזר לי בהמשך. אבל שוב אחזור על שאלתי וארחיב אותה - עכשיו איך אתמודד עם תחושת ה'ריקנות' שנוצרה ועם הכעס(שמעט נרגע)נגד כל מה שקרה(נגד הנסיבות,המתקוממים,ובשלב מסויים היה גם נגדכם)? וגם שוב אבקש הסבר -למה בניסיון לרצות אחרים 'נטשתם' אותנו?(ועכשיו בטח יגידו שזה נשמע ילדותי). והאם תהיו מוכנים להיות 'ההורים' שלנו גם בפורום החדש ש'רשת' הקימה?עבורי זה חשוב מאוד,ואני בטוחה שגם עבור האחרים/ות. בתודה מראש, משתנה

משתנה שלום, אני מבין את תחושת הנטישה ושהקרקע נשמטת מתחת לרגליים, זה היה פתאומי ולכן גם נחווה קשה כל כך. ועם זאת בסה"כ הוצע לכן להפריד את הפונקציות: שהפונקציה של תמיכה הדדית ומסרים שעוברים מאחת לשניה, תהיה בפורמט אחר. למשל בפורמט של הפורום שפתחתן בתפוז. כך תוכלו להנות משתי העולמות: כשתרצי לתמוך ולהיתמך בעזרת חברותייך, תהיי בפורום שלכן וכשתרצי להתייעץ תוכלי לכתוב כאן. הרי גם מפגש חברות לא תמיד מתרחש בנוכחות ההורים. אז מה רע בלפתוח את עצמך להתנסות תמיכתית שונה ממה שהיה? ולגבי השאלה "למה נטשתם"? בתפיסתי לא נטשתי וגם לא פעלתי מתוך ניסיון לרצות אחרים , אלא להיות נאמנים למה שחשבנו נכון עבורינו ועבור הפורום. את מוזמנת להמשיך לכתוב ולהיות חברה פעילה בפורום. אכן הצבנו גבולות וזה נתפש אצלך כנטישה. כשהכעס ישכח, נוכל אולי לשוב ולדון על כך. בעיני יש כאן פוטנציאל רב ללמוד מהארוע הזה. אבל לעיתים צריך קצת זמן, להתרחק ממה שהיה כדי שנוכל לשוב , להתבונן עליו וללמוד ממנו. והאם אהיה "הורה" בפורום החדש שלכם? לא, תודה. פורום אחד בהחלט מספק אותי. יחד עם זאת איני בטוח כלל שאני בשלב זה רצוי כ"הורה" בפורום החדש. בחיים בכלל יש תנודות במידת הקירבה שאנו רוצים ביחס להורים ול"גדולים". יתכן שיש כאן הזדמנות מעניינת לקבוצה פתוחה ללא הנחיה הורית. כאמור גם במפגש חברות של כוס קפה אחר הצהריים לא תמיד ההורים משתתפים. בברכה, גדעון

בנות יקרות, פתחתי לכן פורום ואתן מוזמנות להיכנס לשם ולשוחח אם תרצו... http://communa.tapuz.co.il/doctors בהצלחה רשת

רשת שלום,ראשית-כל אני מברכת אותך ומודה לך על היוזמה להקמת הפורום החדש;אומנם אסור לי (לפי החוקים החדשים)לענות לך ישירות,אבל חשוב לי לעדכן אותך (ואין דרך אחרת לעשות זאת...)שכל פעם שמנסים להיכנס לפרום מישום-מה מופיע יש 'כתב חרטומים' ולא עברית,וכשלחצתי פעמיים-שלוש וכבר הצלחתי להיכנס לפורום לא הצלחתי להשאיר לך הודעה,כי כשלחצתי על תגובה שוב זה הפך מעברית ל'כתב חרטומים',השאלה אם זה רק אצלי או אצל כולן ככה? ואני מתנצלת מראש על הודעתי זארת,חשבתי פעמיים אם לכתוב אותה,ובסוף החלטתי שכן,כדי ש'רשת' תהיה מעודכנת בכך.

אצלי זה עובד טוב. מעניין איך זה אצל אחרים. נסי לשנות קידוד: כשאת רואה ג'יבריש לחצי על "תצוגה"->"קידוד"->עברית. בהצלחה

רשת מצטערת על ה'נדנודים' אך כבר ניסיתי הכל ולא הצלחתי,אז בינתיים אוותר.

היי בנות, אם הפורום שם עושה לכן בעיות- אולי זה יהיה יותר טוב: http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/forum.asp?forum_id=17592 זה דורש הרשמה קצרה, אבל בסך הכל נחמד מה אתן אומרות?

איך פותחים פורום? כל אחת יכולה לפתוח קומונה? האם אתר תפוז דורש מסירת פרטים אישיים לתפוז או שניתן בעילום שם כאנונימית לפתוח קומונה?

וזה אפילו מאוד פשוט. ניכנסים לעמוד הקומונות של תפוז, לוחצים על "הצטרפות" ופותחים קומונה. תפוז לא מקשים פרטים ואפשר להישאר אנונימיים.

נימאס כבר לישמוע את הבחורות הבכיניות והילדותיות שנימצאות בפורום הזה, עדיף שתימחקו את ההודעות הדביליות שלהן שמציפות את הפורום ולא תורמות לאף אחד, ההיתכתבות צריכה ליהיות עינינית ולא חלופה של דיבורי סרק וחיפוש תשומת לב וירטואלית. כל מי שנימצא בפורום הזה{ואחרים}יש לא בעיות כאלה ואחרות, אבל זה לא אומר שצריך לבלבל את השכל לכולם בצורה ילדותית שלא תורמת שום דבר לנו ולכן. ביי...

מר קו לי נמאס קצת מאנשים כמוך שמובילים אותי לחשכה ושלא נותנים לי מקום, דוחקים הצידה.

והרי החדשות לנו: א י נ ט ר נ ט. המצאה נהדרת. וכפרפראזה לדברים ישנים של קומיקאי ידוע - מדיום האפשרויות הבלתי-מוגבלות, לעומת המציאות שהיא לרוב כל-כך מוגבלת ובלתי-אפשרית. מי שרוצה, שישתתף. מי שלא - אז לא, כמוני רוב הזמן. ומי שלא נראה לו - אז פשוט ביי. בשביל מה העכרת האווירה הזו? למה צריך להפיל חוקים נוספים של ה"עולם האמיתי" על מדיום שכל-כולו קורא לפריצת גבולות? חוקים שהם מעבר לאותה שמירה חמקמקה על הטעם הטוב, מה שבלאו הכי נעשה עד כה ע"י מנהלי הפורום. בחירה חופשית, כבר אמרנו?! אם אנשים רוצים שישתנה, אז לפחות שינסו לשנות. זו חוכמה קטנה מאוד לצעוק שריפה ולברוח. ומי שהיה פה עד עכשיו לא זקוק לחינוך מחדש, עם כל הכבוד. הן משתתפים בפורום מסויים והן תכתובת שמקרינה בהכרח על אופיו לא יכולים לעבור כפי שהם לפורום אחר. עובדה שכל מי שמסתובב בפורומים, כלומר כולנו, יודע. אז למה להרוס? הרי על כל זרובבלה שלא מרוצה יש מי, שכמוני, כן מרוצה, וכן רוצה להישאר חלק מהחיים הוירטואלים של רבות/ים מהמשתתפים פה. וזה חלק מהעניין. וחלק אחר: משתתפות יקרות - אתן לא יכולות לבוא בדרישה שיכילו אתכן ללא תנאים, בלי לעשות ולו מאמץ מינימלי להבין את מי שלא יכול. שוב, חלק אינטגרלי ממערכות היחסים ביניכן לבין קוראיכן. ולהעלב ולהפגע מכל פסיק זה לחתוך לעצמכן את האף כדי להעניש את הפנים. בחיאת, מנהלים וקוראים יקרים. די. לא נעים הקטע הזה. כולה רוצים לראות מה שלום נורית, אם יעלה מרגישה קצת טוב יותר, אם ניבה קפצה במקרה לביקורון פתע ואולי אפילו להחכים קצת וכו' - ומקבלים מקלחת קרה של כעס ומירמור לפרצוף. אז אולי נעשה עסק? אני אשוב לשתוק ולא אייגע במגילות ארוכות, ואתם תרגעו, תזרמו ותמשיכו להניע את מה שהיה עד כה אחד הפורומים החביבים באיזור. מה אומרים? קאסי

האינטרנט הוא אכן עולם פרוץ וללא גבולות, לכן חשוב שבעתיים להציב גבולות כלשהם, כמו למשל לחלק מערכת של פורומים לקטגוריות, להעניק לכל אחד ש ם מתאים (לכל איש יש שם, וכך גם לכל פורום מסתבר) ובתוך אותו פורום לגיטימי בהחלט לנסות ולדאוג שהכללים המאד פשוטים יישמרו פחות או יותר. בעיניי זה סביר לגמרי ואת יודעת מה ? את שואלת למה להחיל את החוקים והכללים של העולם ה"אמיתי" על חלקת האלוהים הקטנה הזו כאן בפורום ? אולי ד ו ו ק א משום שזה כשלעצמו יכול להועיל לאנשים כאן, באיזה שהוא אופן ? האם חשבת לרגע שאולי התגובה בה בוחרות הבנות לנקוט (עלבון, פגיעה, המשך של שליחת הודעות חוזרות ונשנות וכו') מייצג את התגובות שלהן למקרים דומים שעלולים לקרות להן בחייהן בעולם ה"אמיתי" ? הלא גם כאן זה אמיתי ! מערכות היחסים שנוצרות כאן מחקות כמעט במדוייק את מה שקורה "בחוץ", והתגובות של האנשים כאן אינה שונה מהאופן בו הם היו מגיבים למקרה דומה שהיה מתרחש בחייהם בחיים החיצוניים. אם הן תעצורנה לרגע כדי להתבונן על הסיטואציה הזו, אולי הן תוכלנה להשתמש בה כדי ללמוד משהו על עצמן, על האופן בו הן מתנהלות (ולא, אני ממש לא אומרת את זה בהתנשאות אלא בכנות מוחלטת: יש כאן שיעור חשוב ונראה לי שמפספסים אותו וחבל). זה פורום פסיכולוגיה קלינית. כך הוא מוגדר, והוא אינו פורום תמיכה או פורום התכתבות או כל ורסיה אחרת שהיא נפלאה ונהדרת אך מה לעשות - לא לשמה מיועד הפורום. כל הדיון על האם עודדו אותן להמשיך כך בעבר או לא הוא כל כך לא רלוונטי. ונניח שהמתכונת הזו התאימה למנהלי הפורום בתקופה מסויימת, ונניח שאכן היה כאן "עידוד" גלוי או סמוי בתקופה מסויימת - - - חברות יקרות, היה ונגמר. חוקים גם משתנים מדי פעם אתן יודעות, ועד כמה שזה קשה וכואב ומעצבן (בעיקר מעצבן, כי זה תמיד מעצבן כאשר משנים לנו את החוקים ואנחנו צריכים פשוט לציית) - גם זה חלק מהמציאות ומהעולם האמיתי והוירטואלי כאחד. יש לי המון אמפתיה אליכן ואל כאבכן, אבל בשיא הכנות - אתן מאבדות חלק ניכר ממנה ביממה-שתיים האחרונות כי אתן נוהגות בעיניי בחוסר כבוד משווע בפורום שאתן עצמכן טוענות שהיה כל כך טוב אליכן (ולמעשה הפגיש בין כולכן !) ביקשו מכן משהו מאד מפורש ואינו משתמע לשתי פנים, ועם כל הכבוד - אתן פשוט שמות פס אחד גדול על הבקשה הזו וממשיכות בשלכן, ובעיניי זה פשוט גובל בזלזול בשלושת האנשים המנהלים את הפורום הזה (אני כבר לא מדברת על שאר הגולשים). הגדילה לעשות מישהי מכן (לא זוכרת כרגע) שחשבה שזה מתאים להעביר לכאן הודעה שהיא הדביקה מ"פורום תמיכה" כדי להעביר עליה ביקורת ולהראות לכולנו עד כמה הפורום ה"הוא" לא טוב עבורכן.... בחייכן, אתן לא רואות טעם לפגם בהתנהגות כזאת ?? בזכות הפורום פגשתן זו את זו, הכרתן חברות וירטואליות נפלאות, והרשו לי לגלות לכן משהו: גבולות האינטרנט לא מסתיימים בפורומים של דוקטורס ואפילו לא כאן בפורום פסיכולוגיה קלינית. מחשב יש לכן, אפשר להניח ? תיבת דואר וירטואלית יש לכן, אפשר להניח ? (ואם לא - יקח בדיוק 3 שניות וחצי לפתוח כזו), אז בנות יקרות- מה בדיוק הבעיה להמשיך את הקשר הזה ביניכן באופן א ח ר מעט, כזה שלא יכריח אנשים אחרים לצפות בתכתובות האישיות ביניכן אם אינם מעוניינים ? באמת שאני לא מבינה. חשוב לכן להדגיש בפני כולנו כל הזמן שמחסלים את הקשר ביניכן, שכעת לא נותרה לכן שום אופציה להיות יחד.... באמת בנות. אוקיי - התרגזתן, כאבתן, התעצבנתן, אבל מכאן ועד לא לראות שום אופציה אחרת כאשר יש אופציות כל כך פשוטות כן לשמור על קשר זו עם זו המרחק הוא גדול, וקשה לי להאמין שאינכן רואות את זה. כבדו את הפורום, כבדו את מנהליו, הפסיקו את הדיונים הבלתי נגמרים על חוסר הצדק ועל פגיעתכן הקשה, המשיכו לשמור על קשר אישי אוהב ותומך בפורומים של תמיכה או (אם לא מתאים לכן) באימיילים האישיים שלכן, והמשיכו לתרום כאן לפורום בדרך המתבקשת מפורום המוגדר כפורום פסיכולוגיה קלינית. לא מתאים ? אל תמשיכו להיות כאן, אבל זכרו שזו הבחירה שלכן בלבד, ולגיטימית ככל שתהיה - אף אחד אחר לא אחראי לה.

הגדרת את המצב בצורה יפה וקולעת

אפשר לעשות המון עבודה על מה שכתבת בכזאת אריכות בהודעה שלך. אפשר לשקף לך ולעבוד איתך על הכעס שלך, על היכולת שלך לתפוס מקום רק דרך דחייה של אחרים, על השמחה לאיד, על האימפולסיביות שלך, על התוקפנות שלך ועוד ועוד. אבל מן הסתם, זה לא ייעשה כאן, פשוט מפני שזה לא עומד בהגדרה המאוד מצומצמת שלך ל"פורום פסיכולוגיה". לשיטתך, רק אם תרצי לשאול את אחד המומחים שאלה באחד הנושאים הנ"ל, תקבלי תשובה, מהם. תפקידנו הוא רק לקרוא.... אני מקווה שכניסתי זאת לעץ הזה כדי לענות לך, כן עומדת בחוקים (אמא'לה, חסר לי שלא...) הסיבה שנכנסתי היא כדי להעמיד דברים על דיוקם. את מאשימה אותי שהעברתי לכאן הודעה שהדבקתי מ"פורום תמיכה". לטענתך, "כדי להעביר עליה ביקורת ולהראות לכולנו עד כמה הפורום ה"הוא" לא טוב עבורכן...." נו, באמת.... לא קלטת את ההומור? בהודעה ההיא יש פרסום (אגב, פרסום בפורום זה בסדר בעיניך?), לגבי קבוצת תמיכה לאמהות שאיבדו את אימותיהן. חשבתי שזה מאוד סימלי, כי הרבה מהבנות (שאת כל כך לא סובלת כאן), שהיו קצת כמו אימהות אחת אל השנייה בתקופה האחרונה, מרגישות בימים אלה כאילו איבדו את אימותיהן (ליאת, אורנה, ואולי אפילו גדעון). לא הייתה לי כל כוונה ללגלג על פורום תמיכה הדדית. אני בדרך כלל, בניגוד לך, לא בוחרת בדרך הליגלוג כדי להביע את דעותי. אני גם חותמת בשמי הקבוע בפורום, ולא נכנסת כמוך בעילום שם מוחלט. אני נמצאת בתהליך טיפולי ארוך ומספק. כרגע אני לא שבורה, לא בדיכאון, לא בחרדה... באמת. ובכל זאת אני מוצאת את הפורום כמקום מיוחד, שנעים לי להיות בו. יצרנו פה קשרים מעניינים וייחודיים לאינטרנט, ממש כמו שכתבה זאת מהקומה מעליך, וממש כמו שליאת נהגה לומר בהתפעמות. יש אנשים שנעזרים בפורום, כדי להתקדם עוד קצת בתהליך הטיפולי שלהם, יש כאלה שצריכים אותו כדי להיות מסוגלים, דרך התמיכה כאן, ללכת לטיפול, (מר בלו, איפה אתה?)יש כאלה שרק קוראים, ומנסים למצוא את עצמם או חלקים מתוכם גם בהתנסויות של האחרים, יש כאלה ששואלים שאלות "מקצועיות" בפסיכולוגיה, ומאחוריהן מסתתרת שאלה על עצמם. אני כן מסכימה שצריך להימנע מהפיכת הפורום לצ'ט, בשעות הקטנות של הלילה. אבל אני סובלנית גם לזה. ועוד סוד קטן (זרובבלה, בשבילך...) גם אני פה עוד מהימים של דוקטור קפלן. אז הייתי משתתפת פאסיבית. נראה לי מספיק לשבת בבוקר. לא מרגישה יותר צורך להתנצל ששוב נכנסתי. אף אחד לא גירש אותי מפה.... שבת שלום וחיבוק וירטואלי (כן, מותר לי) לכולם הדר

שלום רב, לאחר מספר פגישות החלטתי לסיים את הטיפול, מיוזמתי. האם אני רשאית לבקש מהפסיכולוגית (טיפול פרטי) את ה"תיק" שלי? זהו לא תיק רפואי,אלא רישומים אישיים של הפסיכולוגית, אבחונים מהעבר שנמסרו לה וכיוב' תודה

אלמונית שלום רב, לפי חוק זכויות החולה: תיקו הרפואי של החולה שייך לו. לכן את זכאית לבקש מהפסיכולוגית שלך את תיקך, רישומיה המקצועיים ומה שהעברת לה. במידה וישנם שם רישומים אישיים של הפסיכולוגית (כגון: מחשבות שלה וכדומה) - היא רשאית שלא למסור אותם. בברכה, גדעון

גדעון האם תוכל בבקשה לענות להמשך שאלתי לאורנה? http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/624/xFT/573552/xFP/574051 תודה

חנה שלום, תחושת ריקנות נחווית בד"כ כתחושה של "חור", "ריק", "חור בבטן". לעיתים יש כאלו שחווים ריקנות גם כסוג של שעמום . בברכה, גדעון

גדעון תודה אך עדיין לא הבנתי מהי תחושת ריקנות האם זו אותה הרגשה של חוסר רגשות וחוסר תחושה? מין תחושה אבודה כזאת? תודה וסליחה על הנדנוד

ביום ראשון אהיה בת 21. אני שונאת את ימי הולדת ואילו רק יכלתי הייתי מדלגת עליהם בשמחה. 25 במאי... 26 במאי... 27 במאי... 29 במאי... 30 במאי... מעולה. אף פעם לא אהבתי ימי הולדת. בעצם, בתור ילדה לא סבלתי מזה, אני חושבת, אבל תמיד שנאתי הפתעות. כשאחותי הייתה מתאמצת להפתיע אותי בבלונים ובמתנות- זה בדרך כלל היה נגמר בבכי. אני גרועה בזה. היום הזה כל כך מקשה עלי. לא אוהבת שמצפים ממני, לא אוהבת לצפות מאחרים... עדיין לא ממש מבינה מה יש לחגוג כאן. השנה, בגלל שלא אהיה בבית ביום ראשון, הסיוט הזה התחיל כבר היום. "רציתי לקנות לך, אבל לא ידעתי מה את אוהבת...". "וואו, את כבר בת 21??? איך שהזמן רץ". "אחותיייי 21?? קטנטונת!". "ששש... אמרנו שהעוגה זאת הפתעה. למה גילית לה??". גם היום הבכי היה תקוע לי בגרון. הייתי דרוכה ועצבנית למדיי. יומולדת זה דבר מלחיץ. אני יושבת בשקט ומקווה שמי שלא צריך לדעת לא ידע. לחגוג יומולדת זה לתפוס מקום, זה לדעת לקבל. אני עדיין לא מספיק יודעת. יומולדת זה זמן כזה של חשבון נפש. איפה הייתי בשנה שעברה, איפה אני עכשיו ולאן אני רוצה להגיע. היום אני מרגישה כלואה בכלוב. זה לא שעד עכשיו לא הייתי, אבל עכשיו אני פתאום רואה את זה. פעם הייתי קטנה מאוד, לא הרגשתי כלום, לא רציתי כלום ולא חלמתי על כלום- בכלוב היה מספיק מקום בשבילי עד כדי כך שלא שמתי לב לקיומו. אני חושבת שהשנה נדלק בתוכי שביב החיים. גדלתי. הכלוב מתחיל להיות צפוף בשבילי. אני סקרנית לבדוק מה קורה בחוץ ואיך חיות הציפורים. לפעמים אני מצליחה להחזיק בו לבד, בשביב התקווה, ולפעמים הפסיכולוגית שלי מחזיקה לי אותו- כדי שאוכל להיאחז בו... מתחיל להיות צפוף לי כאן. עכשיו אני כבר יודעת שאני בכלוב. בכלוב הזה יש יותר מיידי איסורים, יותר מיידי נוקשות, יותר מיידי מגבלות, יותר מיידי הגנות, פחות מיידי חיים. אני מגבילה את עצמי בצבעים, בלבוש, באוכל, בדמיון, בפנטזיות, בתחומי עניין, מגבילה את עצמי בקשרים, בחברויות, נמנעת לגמרי ממגע, ממה לא...? אם הייתי נכנסת לפרוט של כל אחד מהתחומים האלה הייתם מבינים איך נראים החיים שלי. אני חושבת שהאוכל הוא דוגמה טובה לזה- אני לא אוכלת בשר, לא אוכלת גבינות, לא חלב ומוצריו, שונאת ביצים, ולא מתקרבת לשום דבר שנמרח... פשוט כי לא יכולה לסבול את המרקם. העולם שלי כל כך מצומצם. אפשר להחזיק אותו בכף יד אחת. יד של ילד... אני לא רואה סרטים, לא רואה טלוויזיה, בקושי שומעת מוזיקה, כמעט ולא זוכרת חלומות. פעם חשבתי שאני סתם ככה, כי יש אנשים כאלה שלא אוהבים כלום, אבל הפסיכולוגית שלי אומרת שזה בשביל לשמור את הכל בשליטה. בשביל שחס וחלילה משהו לא יעלה כבדרך אגב. יש בזה משהו. הכל אצלי מצומצם כל כך. כל האמצעים כשרים ונמצאים בשרות ההגנות. בעבודה אני ממשיכה להתקדם בריצה. הפער בין מה שאני מוציאה שם לבין הקשר שלי עם עצמי הוא כל כך גדול. שם אני רצה ובחיי הפרטיים אני מדדה לגמרי. אבל עכשיו סוף סוף אני מתחילה לעשות משהו לכיוון צמצום הפערים המתסכלים האלה. אם להיות דפוקה- אז עד הסוף. ואם לא- אז לא בכלל. אם אוותר לעצמי עכשיו המחיר שאשלם יהיה גדול מיידי וכבד מיידי. חייבת לצמצם פערים בצורה משמעותית השנה. אני רוצה לצאת מהכלוב. להפחית קצת בהגנות. אני רוצה לחיות. בעוד פחות מחצי שנה אתחיל ללמוד באונ'. אמרו לי שהשנים שבהן לומדים אמורות להיות השנים הטובות ביותר. אני צריכה להגיע לשם מוכנה. מוכנה לקשר, מוכנה לעולם. הדרך לשם לא תהיה פשוטה. אני יודעת את זה, אבל בכרחית. יותר מיידי שנים בתוך הכלוב הזה.

רשת יקרה, קראתי ומאוד התרגשתי. אני רוצה לאחל לך המון המון מזל טוב ושתצליחי לצאת מהכלוב... כל הכבוד לך על הכוחות האדירים שנחשפים בהודעתך. יישר כוח על הנחישות. אל תוותרי לעצמך. נורית

רשת היקרה, מזל-טוב ליום-הולדתך,אומנם אני גדולה מממך בהרבה שנים...אבל אני קצת מבינה על איזה 'כלוב' את מדברת,כי הוא מוכר לי,בעיקר מימי -ההולדת האחרונים שלי,שבהם אני רוצה פשוט להיעלם.

רשת מקסימה, ושוב, אני מזדהה עם הרבה ממה שכתבת כאן (בעיקר עם זה ש"יום הולדת זה לתפוס מקום" אבל גם עם עוד הרבה דברים אחרים). זה נהדר שאת רואה את הכלוב, שאת לא מוותרת על לצאת ממנו, שיש לך מי שמחזיק לך את שביב החיים כשקשה לך להחזיק לבד. גילית את הכלוב בגיל צעיר, כזה שעוד אפשר לעשות בו שינויים גדולים ואמיצים. מאחלת לך שתצליחי. שרק תמשיכי ותגדלי. את בחורה מקסימה ומרגשת. מאחר שאני כבר יודעת שאת עובדת עם נערים במצוקה, זה לא מפתיע אותי בכלל שאת מתקדמת שם בריצה עם הרגישות הגדולה שלך. המון המון מזל טוב. מגיע לך כל מילימטר במקום שאת תופסת ועוד תתפסי. תמשיכי בריצה אל כל יתר תחומי חי?י?ך. יעלה

כמה אירוני... תראו מה מצאתי בפורום תמיכה הדדית... http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/360/xPG/222/xFT/361432/xFP/361432 אין, אין כמו חוש הומור ברגעים קשים.... הדר

הדר, את מצחיקה (-: צודקת, אין כמו חוש הומור ברגעים קשים. למנהלי הפורום הנכבדים, למען הסר הספק מעולם לא התכוונתי להכפיש או להתלונן. 'רק' להביע מחאה. אני מעריכה את "עבודתכם" מאוד ומודה לכם מקרב לב. וסליחה אם הייתי גוזל שמבקש ומבקש בלי גבולות. ועוד מילה לכל המבקרות, אתן מציגות אותנו כקבוצה סגורה ששמרה בקנאות על פרטיותה. אני ממש לא חויתי אותנו ככאלה. חויתי אותנו כקבוצה שכן תקבל בברכה כל מצטרפת חדשה. אני חושבת שהיינו קבוצה מאוד מכילה וממש לא סגורה. אני אישית הגבתי בשמחה לא פעם ולא פעמיים להודעות של גולשים\ות אחרים\ות. אני בהחלט חושבת שמנהלי הפורום נקלעו למצב מאוד לא פשוט. ומאחלת להם שבת רגועה. צורם לי שאתן כותבות שהפגיעה שלנו לא לגיטימית. נורית

שלום לכולם, אני עוקבת בתחושות קשות אחר התכתובת המתנהלת בפורום ביומיים האחרונים, לרגעים רוצה להיכנס ולצרף עוד כמה מילים, לרגעים מחליטה שעדיף לא להוסיף עוד מילה, ופשוט לחכות... צר לי שאנשים לוקחים את הדברים לכיוון של השלכות קשות (בסופו של דבר, אף-אחד מכם אינו מכיר באמת את ליאת, גדעון ואותי), הכפשה אישית וניסיון ליצור מתחים מיותרים. אני רוצה להביע ביטחון שהפורום חזק מזה, ויכול לשרוד גם זמנים כאלה. יש כאן כל מיני משתתפים, עם צרכים מגוונים, ויש כאן גם שלושה מנהלים שונים זה מזה (אבל מתואמים זה עם זה!), וכל אחד מהם עושה את "עבודתו" נאמנה. תנסו לא לשכוח את זה, גם בתוך סערת הרגשות. אורנה

אורנה, יצאתי רק לרגע מהמחתרת... אני מצטערת על ההכפשות, אני גם חושבת שהן לא במקום. אתם המנהלים אכן עושים את "עבודתכם" נאמנה, ואני מאוד מעריכה אותכם. ואני מבינה שהייתם צריכים למצוא פיתרון וזה מה שנראה לכם נכון לעשות. את לא יודעת עד כמה אני מודה לך ולליאת (ולחברותי משתתפות הפורום) על כך שגרמתן לי להבין שאני צריכה להישאר בטיפול, עזרתן לי להגיע לסיבות האמיתיות שבגללן רציתי לעזוב, ולהבין שאלו בעצם הסיבות שבגללן אני צריכה להישאר. (עכשיו יהיה לי אם מי לדבר על מה שקרה כאן בפורום השבוע :-)) אבל אתם גם צריכים להבין אותנו, אנחנו מרגישות שהפורום נילקח מאיתנו. אתם עודדתם את ה'ביחד' שלנו, חיזקתם אותנו כשהגיעו הודעות המתנגדים, ועכשיו פתאום שיניתם את דעתכם בלי אזהרה מוקדמת. וקשה לנו שלא נוכל לשתף יותר ולעודד ולהתעודד עם משתתפי הפורום. שיתפנו כאן בדברים שלא נוכל לשתף בהם את האנשים בחיינו האמיתיים, לא חברים וגם לא תמיד את המטפלים... היה לנו טוב כאן, ואנחנו מרגישות שלקחו מאיתנו את זה. ונפגענו... שלחתם אותנו לפורום "תמיכה הדדית" ולי באופן אישי (וקראתי שגם למשתנה) הפורום הזה ממש לא מתאים. רשת הציעה פתיחה של פורום נוסף- "פורום חברתי לפורום זה". האם אפשר לפתוח כזה פורום באמת? הפיתרון הזה כבר נשמע הרבה יותר טוב. סוף שבוע רגוע... רעות

רעות אני מסכימה איתך בכל מילה,וגם יש לי בקשה למנהלי הפורום-שאם באמת יפתח 'פורום חברתי לפורום זה'='פורום בת',אתם תנהלו גם אותו,כמובן בתורנויות,כי אני קצת מתביישת לומר זאת,אך חשובה לי מאודהתמיכה של שלושתכם-את אורנה,גדעון וליאת, ולדעת שאתם קוראים מה עובר עליי נותן לי תחושת ביטחון-שלא תהיה קיימת בלעדיכם. תודה מראש, ושבת-שלום, משתנה (דרך-אגב,הקישור שצירפה מישהי הזכיר לי דבר ששכחתי,שבעבר קראתי לעצמי 'מתוסכלת' ותמיכת הפסיכולוגים והתמיכה החברתית בפורום-עודדו אותו לשנותו ל'משתנה').

למשתתפים ולמנהלים שלום רב, אני עוקבת אחר ההתחרשויות שהיו כאן לאחרונה. הפורום נועד בכדי לענות של שאלות בנושא פסיכולוגיה וליצור דיונים העוסקים בכך ולא על מנת לנהל שיחות אישיות ופניות אישיות למשתתפים בפורום בכדי לשאול לשלומם (הצעה: תוכלו להחליף כתובות מייל, להיכנס לצ'אט בשעה מסוימת וכיוב') הלא הפנייה לפורום מסוג זה היא בכדי לקבל חוות דעת של מומחה בתחום והן לשמוע דיעה נוספת ממשתתפים נוספים באם הם מעוניינים מדוע זה מרתיע אתכם? אם זוהי פנייה אישית בין המשתתפים ומנהל הפורום ממילא לא מתערב בפנייה זו, אז מן הראוי לעשות זאת במקום אחר. (בהנחה שה"ביחד" כ"כ חשוב ניתן לעשות אותו במקום אחר) ואם זוהי פנייה למנהל הפורום (מה שאמור להיות בפורום מסוג זה) מותר לכן להגיב להודעה ולהביע, לשתף ולומר דעתכם. הפורום יכול לשקוק חיים עם דיונים סוערים ומרתקים העוסקים בנושאי הפסיכולוגיה הקלינית השונים, כפי שנערכו כאן קודם לכן. ה"ביחד" שנוצא כאן יכול להיווצר גם בדיונים מהותיים ולא בשיחות אישיות בין משתתפים, משחקים וכד'. כי לאחרונה צריך לדלג על עצים רבים על מנת להגיע להודעה רלוונטית.נכון גם הפסיכולוגים הביעו תמיכה בחלק של ה"ביחד" שנוצר כאן והתרגשו מכך אך זה פוגע בשאר משתתפי הפורום:המבקרים, הפסיביים ואף הקבועים כאן. עדיין אפשר להביע תמיכה אך למתן/להפסיק את השיחות האישיות, הפניות האישיות וכיוב'.אני חושבת שלעיתים גם המנהלים עצמם נכנסו לבועה ללא משים. ועכשיו לדעתי הם עצרו לרגע, בחנו שוב את העניינים ועומדים בתנאים הראשוניים של הפורום. (אני כמעט בטוחה שגם המנהלים תומכים בכך) הוספתי קישור בכדי שתוכלו להתרשם: http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/List/xFI/6/xPG/608 תוכלו לדפדף בעצמכם ולראות מה היה כאן קודם לכן וישנם אף דיונים בהם אתן השתתפתן ולא היה אז, את מה שיש כאן לאחרונה. המנהלים עושים כאן עבודה מקודשת שתהיה לכולכם שבת שלום

מישהי שלום, תודה על התייחסותך. ישנם רגעים בחיים שצריך לעצור ולהסתכל על עצמנו. זה אחד מהם. לפעמים עם כל הרצון הטוב יש כאלו שנפגעים. פעם לימדו אותי ש "מי שלא עושה כלים - לא שובר כלים". אני מקווה שאף אחד לא נשבר, ושנוכל לדבר ולהבין את מה שהווה. בברכה, גדעון

שלושה מנהלים יקרים, שמקדשים מזמנם ובהתנדבות למצוקות של אחרים, נותנים את מיטב צומת הלב, תומכים ותמיד נותנים את המענה הטוב ביותר אותו הם יכולים לתת. מושלמים? בוודאי שלא טועים לפעמים? בהנחה שהם בני אדם אז בהחלט כן. אני מעריכה ומקבלת ככה או ככה... שתיהיה לכם שבת נפלאה ותודה.

שלום רב, לאחר מספר פגישות החלטתי לסיים את הטיפול, מיוזמתי. האם מן הראוי לבקש מהפסיכולוג את ה"תיק" שלי? (רישומים, סיפורים אישיים וכד') האם יש לי זכות כזו? תודה

שלום אלמונית, על-פי חוק זכויות החולה את זכאית לקבל את תיקך הרפואי. תיק רפואי אמור להכיל תיעוד קצר של הפגישות, ואין הכוונה לרישומים האישיים של המטפל אשר נשארים ברשותו (ואינם מהווים חלק מהתיק הרפואי). לאור זאת, נשאלת השאלה מדוע את זקוקה לתיעוד סימלי של מספר פגישות? בברכה, אורנה ראובן-מגריל

ידוע לי שמחאתי לא תעזור הרבה,אבל חשו לי להדגיש שוב לכולכם שאתם בעצמכם עודדתם את 'ביחד' שייצרנו,בכך שתגובותיכם לכך היו חיובית ולא 'קטעתם' אותנו מההתחלה ובכך נתתם לנו להתרגל לסוג זה של תמיכה של חברי הפורום אחד בשני, ועכשיו- שיניתם את החוקים בלי לחשוב שאתם בעצם פוגעים בכך במשתתפים/ות הקבועים/ות,ותסלחו לי כי אני מכבדת אותם מאוד ועזרתם לי הרבה לעבור הרבה רגעי משבר,אבל נראה לי ש'זרקתם אותנו אל הכלבים', ו'לא חשבתם פעמיים' עד כמה תפגעו בנו ע"י שינוי דברים שאתם בעצמכם עודדתם,ומה שעוד יותר פוגע שהחלטתם את זה רק על-סמך תלונה של משתתף אחד או שניים ולא על-סמך רוב המשתתפים הקבועים. עד עכשיו ראיתי בפורום הזה כ'מקום בטוח' שבו אוכל לקבל לא רק תשובות אלא תמיכה מאחרים,שתהיה מלווה בתמיכתכם,ועצם העובדה שאתם יודעים 'מה עובר עליי' נתנה לי תחושת ביטחון,ועכשיו איני רואה זאת כך.אז,לא 'אנדנד'לכם יותר-כי נראה לי שאתם מעדיפים 'פורום יבש' כמו שהמתלוננת מעדיפה,אבל היה חשוב לי מאוד שתדעו מה אני מרגישה.

משתנה, נראה שאין כבר מה לעשות, כלום כבר לא ישתנה... אפילו אם מנהלי הפורום ישנו את דעתם (ואני בספק) לא נראה לי שכל המשתתפים/ות יחזרו. מנהלי הפורום פגעו בנו מאוד ויהיה קצת קשה לחזור לכתוב כרגיל. לכן אני מוותרת. לא צריכה להיות במקום שאני לא רצוייה בו. רק חבל לי עליכן בנות... אני משתתפת פעילה רק כחודש וחצי, אולם עקבתי אחר הנעשה כאן הרבה לפני כן. מאוד נקשרתי אליכן והתמכרתי לפורום הזה... אני מידיי פעם מציצה בפורום "תמיכה הדדית" בתקווה שמישהי ממכן תהיה שם (ולא, ממש לא בא לי לעבור לשם). תמכתן ועודדתן והייתן נפלאות! באמת הרגשתי כאן בבית. מאוד אהבתי את הביחד שהיה לנו, וחבל שזה הסוף. אני לא יכולה גם להתעלם מעזרתם של מנהלי הפורום... הם תמכו בכולנו וגם בי, עזרו לי לראות דברים מזוית אחרת ובזכותם עשיתי החלטות נכונות... אז אני מצטערת שזה מסתיים כך. אז עכשיו אני מרגישה נטושה קצת ופגועה, אבל לא נורא, גם זה יעבור. אני חושבת שבינתיים גם אני ארד למחתרת... אוהבת את כולכן בנות, מקווה שעוד ניפגש, חיבוק ענקי (אחרון???) שהפך למסורת, רעות

גם לך אני שולחת חיבוק ענקי...לפני 'שארד למחתרת',אני מרגישה כמוך נטושה ופגועה וכעת ההרגשה בפורום היא כמו לחזור לשדה-קרב אחרי ההפצצה,שהכל הרוס ונטוש ואין יותר תיקווה,זו הרגשתי. לפני מספר ימים הפורום היה 'חי' ושימי-לב' שכעת הוא ממש 'מת'.

ביקרתי (בדיוק כמה שניות)עכשיו בפורום 'תמיכה הדדית' ו'ברחתי' מהר מאוד,הרגשתי כמו מישהי זרה,וגם חברותיי האהובות לא היו שם,וזה העציב אותי מאוד,ותחושתי שם היתה נוראית,שאין לי תמיכה יותר.איני 'משחקת לכם על המצפון' אך תדעו שאני(ואני בטוחה שהאחרות)החזקנו פעמים רבות אחת את השניה מליפול ליאוש,לדיכאון עמוק יותר,להתמודד עם דברים קשים ו'השארנו את הדלת פתוחה' לכולם,ועכשיו כשאני יודעת שלתמיכה הדדית איני רוצה ללכת(כי זה זר,מנוכר,כללי מידי),נשאר לי רק 'לאכול את הלב' בשקט ולבד,ולקוות שאצליח לצאת מהמשברים.

שלום לכולכן, אני עוקבת כאן בימים האחרונים אחרי כל התכתובת ואני כל פעם רוצה לכתוב והפעם אנסה להתנסח, אני מבקרת באתר די הרבה ואני חייבת לאמר שמאד נהנתי לקרוא את התכתובת בניכן ולא פעם רציתי להצטרף!! גם לי חבל אם הפורום ישתנה כעת, כל השאר כבר נאמר רציתי רק להגיב ולאמר לכן בנות, משתנה, חן רעות ועוד כל מי ששכחתי, נהנתי מההתמודדות שלכן ומהשיתוף שלכן, הלואי שתצליחו להמשיך להיות שם האחת בשביל השניה, שבת שלום אילנית

משתנה יקרה, את אכן צודקת: אנחנו אפשרנו ותמכנו בתמיכה ההדדית שלכן. לכן תחושתך ותחושת האחרות מובנת. ואני גם שמח שאת מבטאית אותה בצורה ברורה ומכבדת. אך מכאן ועד העלבות, ניתוק מגע, ירידה למחתרת , התייבשות הפורום...עוד ארוכה הדרך. הבענו את דעתינו הלגיטימית לדעתי על איך הפורום צריך להתנהל. עשינו זאת גם כן בצורה מכבדת. יתכן שהיינו צריכים לעשות זאת קודם ... את ואתן מוזמנות להמשיך ולהיות חלק מהפורום, תורמות ונתרמות. בברכה, גדעון

שלום לליאת ולכולם, לאחר התכתובת של אתמול למרות בקשת מנהלי הפורום מתקבלת התמונה שגם הבנות שאליהן הופניתה הבקשה וגם מנהלי הפורום מסרבים להבין על מה המהומה, וכנראה (הכוונה למנהלי הפורום) גם לא רואים צורך בשינוי. לאור זאת, מודיעה לכן שניצחתן, לא אכנס לכאן יותר, שכן זה לא פורום פסיכולוגיה אלא הפורום של ליאת, יעלה, הדר, נורית ועוד שלוש, ארבע בנות. אז כל טוב לכן, רק ליאת, כדאי שתשני את שם הפורום, כי הוא לא נאמן לאמת. זרובבלה

זרובבלה יקרה, אין כאן מלחמה. אנחנו בסך הכל מביעות מחאה. גם זה אסור? הפורום חשוב לנו! כתבת: "לא רואים צורך בשינוי" צורך של מי? שלך ושל המבקרים. אבל מה עם הצורך שלנו? ואולי אנחנו רבים מכם? אין לדעת... אני מקבלת את הרושם שגם את לקחת את הדברים קצת אישי. אולי עכשיו את יותר מבינה אותנו... אנחנו חשופות כאן זמן רב. אנחנו כתבנו כאן את המצוקות הכי גדולות שלנו תחת מעטה האנונימיות. ההודעות היו הודעות תמיכה. הודעות החזקה. ודיונים על טיפול פסיכולוגי והקשר הטיפולי. ומספר עצים בודדים שלא קשורים (כמו עץ ההכרות). אני מרגישה מטומטמת שאני צריכה להצדיק את הנוכחות שלי פה... אז אני אפסיק עכשיו. אני בספק אם הבנות ירצו לחזור... רובן כבר ירדו למחתרת. אז את מוזמנת להשאר. ד"ש חם למחתרת! נורית

זאת לא היתה מלחמה ולכן אין כאן עניין של מנצחים ומנוצחים. יש נסיונות לפתור את הבעייה. צורת התגובה שלך, הנעלבת, מזכירה לי מאבקים בין בנות בכיתה ג' אולי תבדקי עם עצמך מה באמת את רוצה? ממה באמת נעלבת? ועוד משהו.... מכל דבר אפשר ללמוד, לצמוח ולגדול. אני למשל למדתי המון בתקופה האחרונה על OCD, דרך סיפור התמודדותה של משתנה. למדתי על דרך חדשה של התמודדות עם הבעייה (חשיפה...) קיבלתי מושג דרך שיתוףבגוף ראשון, על הקושי הרב להילחם בבעייה כל כך קשה וכואבת. ובדרך גם הקשבנו, תמכנו, היינו שם בשבילה.... בעיני, זה יופי. שבת שלום הדר

שלום הדר, לא נעלבתי, כי אין לי משהו אישי נגד מישהו כאן. הרושם שהתקבל מדבריה של ליאת הוא שאין היא תומכת בלב מלא בהחלטת שינוי מתכונת הפורום, היא סבורה שיש כאן סחרור מיותר. חשבתי שיש די הרבה הגיון בטענותי, שלא ביקשו ל"גרש" מישהו מהפורום אלא רק למתן ולסגנן את אופי כתיבתו. לסיכום, אני מתרשמת שגם ליאת וגם אתן מעוניינות בפורום שהוא בעל גוון קהילתי, שבו מספר די מועט של כותבים משתף בעולמו הפנימי. לי זה לא מתאים, זה לא מה שאני מחפשת והעזתי להביע את מחאתי כיון שאני קוראת כאן מזה זמן רב, עוד מזמנו של ד"ק אורן קפלן. לפורום זה היתה פעם מתכונת שונה, שיותר התאימה לי. חשבתי לתומי, שמנהלי הפורום לא מודעים לכיוון השונה אליו סטה. מקריאה בדיברכם עולה שזהו כיוון שדווקא היה חביב ומקובל על מנהלי הפורום והם לא מצאו בו טעם לפגם. אם כך, זו אני שצריכה למצוא מקום אחר, אבל לפחות תודו על האמת, במתכונת שלכן הפורום אינו נאמן לשמו. זהו. שבת נעימה ורגועה לכולם.

שלום לכם משתתפים שקטים יקרים, אתם יודעים כל מה שקורה בפורום. וגם אנחנו. ההבדל הוא שאנחנו לקחנו את הסיכון ונחשפנו. ותאמינו לי שלמרות שזה אנונימי זה מרגיש 'חשוף'. כל אחת מאיתנו לא רק שם. אישיות שלמה עומדת מאחורי כל שם. קיבלנו כאן בית חם, הכלה, תמיכה, עידוד, אוזן קשבת ולגיטימציה. אל תשכחו שקיבלנו לגיטימציה. לא נדחפנו ולא השתלטנו. וכן, זה פוגע-מאוד. וכן, זה כואב-מאוד. וכן, אני מרגישה נטושה. וכן קשה לי ואני מאמינה שגם לאחרות. וכן, נהננו מ'אמא' ששומרת עלינו. המשותף לכולנו הוא שכולנו מטופלות. ואין לי מושג מה קורה בפורום תמיכה הדדית וזה גם לא העיניין... מזהירים ילד לפני שמענישים אותו, לא? מעולם לא הזהירו אותנו או עשו לנו "נו נו נו". אני בטוחה שאף אחת מאיתנו לא תשאר כאן ב'כוח'. לא נעים לנו להרגיש לא רצויות. אבל אני כן חושבת שזכותינו להביע מחאה. וזה בדיוק מה שאנחנו עושות. נורית

נורית יקרה, משתתפים יקרים, אני חורגת ממנהגי, ונכנסת הנה "לא ביום שלי" כי איני רוצה לעמוד מן הצד ביום הזה. ראשית, חשוב מאד להבהיר שאיש לא מגורש מכאן לפורום אחר. המחשבה על פורום "תמיכה הדדית" עלתה כתשובה (לא בטוח שמושלמת) לרעיון של חלוקת הפורום לשניים שעלה כאן אתמול. מאחר והפורום שלנו הוא בהחלט בעל איכויות סגוליות וייחודיות משל עצמו, וכואב מדי לראות אותו מבותר לשניים, חשבנו על הפיתרון הזה. יכול להיות שזהו פיתרון נחפז, ואולי לא מושלם, אבל חשבנו שזה יכול לספק את כל הצדדים. מי שירצה התייחסות של פסיכולוג יקבל אותה כאן באותה רגישות, סבלנות ומאור פנים כבעבר, ומי שירצה להתקשקש בשעות הקטנות של הלילה עם חברים/ות קרובים/ות יוכל לעשות זאת במסגרת שנועדה בדיוק למטרה זו. אני רוצה לחזור ולומר משהו גם לקולות המבקרים. פורום אינטרנטי הוא מרחב כמעט אינסופי, בתוכו מתקיימת תופעת "אקווריום": מספר מועט של אנשים לוקח חלק פעיל, המוכתב במידה רבה ע"י אופיין וצרכיהן של הנפשות הפועלות. כל האחרים, הקוראים בשקט את הנאמר ואינם משתתפים, לא יכולים להשפיע בכל דרך שהיא על אופי התכנים, אלא אם כן יקחו אחריות ויביאו את עצמם פנימה. אם הפורום חשוב לכם, ואתם מעוניינים להשאירו כנמל בית, אנא השתתפו, שאלו, התווכחו, הקשו - אבל עשו זאת בדרך הגונה ומכבדת. שלושת מנהלי הפורום הם אנשים סבלניים ומסבירי פנים. המשאלה שאנחנו נסנן אנשים או תכנים מסוימים אינה מתקבלת על הדעת, לפחות כל עוד הדברים נעשים בגבולות של טעם טוב וכבוד הדדי. אני קוראת לכל באי הפורום (על "פלגיו" השונים) להישאר כאן, ולנסות להפעיל מידה של סבלנות, בגרות, הבלגה, יוזמה, ורוח טובה. אין לי ספק שנוכל להתגבר על התקופה הזאת, ולחזור לאיזון. סופשבוע נעים לכולנו. ליאת

אני מרגישה שמצד-אחד את ושאר מנהלי הפורום אומרים לנו שזה עדין 'הבית שלנו' אבל בבית אמיתי יש אולי חוקים כלשהם ומגבלות אבל אין איסור על דיבורים בין בני הבית לבני הבית האחרים-שאינם ההורים,יש חופשיות,וכאן אתם אומרים שזה אפשרי בעצם לדבר רק אליכם,ושהתמיכה הנהדרת שהיתה ולוותה בשיתופכם כבר לא תהיה קיימת יותר,ועבורי זה עצוב מאוד,כי כל ה'ביחד' הזה שלנו אחת עם השניה ואיתכם-מנהלי הפורום כתומכים העיקריים {בנוסף למקור למענה על שאלות-שזה דבר 'יבש' שקיים בכל פורום}כל זה עזר לי מאוד,והפך אותי תוך זמן קצר ממישהי שקטה שמפחדת להביע את דעתה ולהשתתף לתומכת ונתמכת-דבר שעזר לי מאוד,ואני בטוחה שלא רק לי עזר; ועכשיו זה כבר לא יחזור יותר;ואני מרגישה כעת כמו בפרידה עצובה ממקום אהוב שתמך בי,ואיני בטוחה שארצה לעשות זאת בפורום אחר ושאפתח ככה. מה שכן אני יודעת זה שעכשיו למתלוננים יהיה נוח יותר,כי הם ממילא לא שיתפו או רצו לשתף-שזה דבר שדורש הרבה אומץ('לחשוף' את עצמינו ככה),ואנחנו-אני,נורית,חן,רעות יעלה,ואחרות(מצטערת אם שכחתי מישהי),ניאלץ בכל-פעם שמצוקה עולה לשמור אותה לעצמינו(וזה אני מדברת על עצמי בעיקר),ולעבור את היאוש העצום והתסכול והזעם לפעמים וכו'- לבד,עם עצמינו,שזה אינו דבר קל. הרגשתי צורך לכתוב זאת. וכמו שנורית כתבה- לא נ?ש?א?ר במקום שאיננו רצויות.אני אוהבת את הפורום מאוד,אבל לא אכפה את חברתי על אף-אחד.

ליאת, את בעצמך עודדת את הביחד הזה שלנו. וזה מעליב שאת כותבת "להתקשקש בשעות הקטנות של הלילה עם חברים/ות קרובים/ות". אני לא חושבת שזה מה שאנחנו עושים. עד עכשיו אף אחד ממכם, מנהלי הפורום, לא הביע איזושהי התנגדות למה שהולך כאן, דווקא את עודדת אותנו אל מול המתנגדים. אני מרגישה שהעיפו אותנו, בלי לתת שום אזהרה! אני אף פעם לא נלחמת על מה שאני רוצה, אבל עכשיו אני מרגישה שאני חייבת... כי הפורום הזה באמת חשוב לי, כמו גם הנפשות הפועלות! מאוכזבת, רעות

מדובר. למעט הערה אחת מנומסת אני לא רואה שום דבר מיוחד. הר הוליד עכבר או מה?

ערב טוב, גם ביקורת אחת, דווקא בהיותה מנומסת, ראוייה להתייחסות. והיו קולות נוספים. אני שותפה לתחושה שהדברים קיבלו סוג של האצה וסחרור. לילה טוב ליאת

אורנה שלום, ברצוני להאיר את עיניך בעניין הכתיבה בפורום. אני יודעת שזה לא רלוונטי כ"כ,אבל חשוב לי להדגיש שבחודשים האחרונים הפורום היה מעין בית בשבילי, הרגשתי שכאן אני יכולה להוציא ולפרוק את אשר על ליבי וכאמור אני עוברת תקופה מאוד לא קלה. לדאבוני נוצר מצב כזה שפתאום יצאו מהארון כל מיני קוראים פסיביים (למה נזכרו עכשיו אחרי שהתרגלתי לבנות המקסימות ולתמיכה האינסופית שאני מקבלת, קצת הצתה מאוחרת מצידם ) וטענו שזהו פורום מקצועי ושאין מקום להודעות מהסוג שאני כותבת פה,הודעות 'תמיכה' כאלה אני לא ממש שואלת שאלות בנושא פסיכולוגיה אלא אני מבטאה יותר את מה שאני מרגישה. כתבתי על מנת להיעזר ולקבל תמיכה במקרים שבהם הרגשתי רע מאוד,וקיבלתי התייחסויות משאר משתתפות אחרות שגם עבורן הפורום הוא מעין בית,ועכשיו נורא מצער אותי שמקום כל כך משמעותי בשבילי כבר לא יוכל להיות לי בטוח, וכמו כן גם נראה לי שמשתתפות אחרות מרגישות כמוני. אין לי שום טענות על כך,אני מודעת לעובדה שמטרת הפורום היא לתת מענה בנושאים הקשורים לפסיכולוגיה קלינית בלבד, ואני מתנצלת שקצת שכחתי זאת והרשיתי לעצמי 'לגלוש' ואני מתנצלת על כך כי ידוע לי שאנשים לא מעוניינים להיכנס לפורום פסיכולוגיה קלינית ולמצוא הודעות כמו שנהגתי לכתוב. ברצוני להבהיר משהו חשוב, אני בחורה שמנהלת חיים ,נקרא לזה חיים נורמלים,חרף נסיבות חיי הקשות,איניי בובת סמרטוטים כמו שבטח נשמע לכולם. כלפי חוץ אני נראית טוב,מטופחת, ותמיד משדרת שיש לי מצב רוח טוב,אני בחורה שעובדת,באופן קבוע אני נוהגת לעשות ספורט(משפר לי מצב רוח-ולכן אני מצליחה לפעמים להרגיש טוב למרות שיש לי דיכאון) וחשוב לי לשדר לסביבה שהכל איתי בסדר,חלילה שלא יראו כמה קשה לי וכמה אני 'טעונה רגשית' ורק בפורום זה הצלחתי לבטא את כל הכאוס שאני מרגישה בפנים.אפילו שלחבריי הטובים ביותר אני לא מספרת כמה רע לי.ויש לציין שאני נפגעת תקיפה מינית וכל הכאב שאני מרגישה בעקבות זאת היה מודחק המון זמן ולא סיפרתי לאף אחד,ופתאום אני מרגישה צורך לפרוק ולהוציא,מה יש לא מגיע לי?? אבל נכון שעשיתי זאת בפורום הלא נכון, אבל משתתפים יכלו לפחות להאיר ולהעיר לי מזמן על כך,ולא לחכות שאני אתרגל וגם נקשרתי למקום הזה וחבל לי עכשיו מאוד שאני לא יכולה להמשיך לכתוב פה(כך אני מרגישה שאני לא רצויה) ואני מניחה שאתם תשנו את אופן הניהול של הפורום כמו שליאת כתבה,ואז לא יהיה מקום בשבילי פה, אבל אז לא יהיה לי מקום להיעזר בו בשעת הצורך.גם אם תהיה לי שאלה רלוונטית שכן קשורה לנושא הפורום,לא ארגיש כבר בנוח ואני בטח לא אשאל. אני הולכת לטיפול אבל זה לא אותו דבר,כי קשה לי מאוד לשתף את המטפלת שלי בהמון דברים,ולהראות לה כמה קשה לי,תמיד כשאני באה אליה לטיפול אני נראית טוב והיא לא יכולה לתאר לעצמה שאני רוצה למות ולהתאבד ושכל כך רע לי בפנים,ולכן השיחות לא עוזרות. אני לא מסוגלת להיפתח בפניה למרות שאני מטופלת כבר חמישה חודשים,דיברתי איתה על כך וזה לא עזר כי עדיין לא מרגישה שיש לי מספיק 'תנאים' נוחים להיפתח ולספר.ואנחנו עובדות על זה בטיפול,אבל את מי אני אשתף בינתיים.?אני אשב ואסבול לבד עד שאני אחנק בסוף? זה לא פייר לעשות לי את זה. למה לא אמרו לי מהתחלה שאני גורמת למטרד והייתי הולכת. אני אספר לך סוד,שיערתי ותיארתי לעצמי שאני מפריעה אבל לא חשבתי שעד כדי כך. אני מניחה שעכשיו אני צריכה להישאר לבד עם הסבל,אז תודה בכל זאת שהייתם לי לאוזן קשבת(את וליאת וגדעון) ושעזרתם לי במקרה הצורך(בזכות ליאת התחלתי את הטיפול הפסיכולוגי ,לפני כן, לא רציתי לשמוע על כך והיא זאת שהסבירה לי שכדאי לי לפנות לטיפול) חבל לי מאוד שאני כבר לא יכולה להרגיש פה בבית ובנוח. וסליחה שהבטאתי בצורה אולי לא ברורה,אני לא במקום שנוח לי לכתוב ואני צריכה כל שנייה לסגור... סליחה שזה יצא לי ארוך מידי,היה לי חשוב להסביר שלא עשיתי משהו בכוונה ולא רציתי לקלקל את שמו הטוב של הפורום. ואני יודעת שהבטחתי לא לחזור,פשוט נכנסתי סתם לראות מה קורה,וראיתי שגם רעות משתנה מרגישות לא בנוח לשתף( ואני מאוד מעריכה אוהבת אותן וחשוב היה לי לפנות אלייך ולשמוע את דעתך על מה שקרה כאן) סליחה על הניסוח הקטסטרופלי ועל הבלאגן..... חן

אורנה הבנתי את המסר, אתם צודקים ואני לא חולקת עליכם. אם אפשר למחוק את ההודעות שלי? חן

לכל חברי הפורום, בהתייחס להתרחשויות האחרונות בפורום, הגענו להחלטה להמליץ בפניכם על הנוהג הבא: לפורום יש להפנות שאלות המיועדות למנהלי הפורום, כלומר שאלות רלוונטיות לתחום העיסוק שלנו - פסיכולוגיה קלינית. כל משתתפי הפורום מוזמנים לצרף את התרשמויותיהם, תחושותיהם וכמובן - תמיכתם. מעבר לכך, שאלות שאינן מיועדות למנהלי הפורום, אלא מהוות תקשורת בין-אישית בין משתתפי הפורום, מומלץ לבצע בפורום תמיכה הדדית. בואו ננסה להפעיל את הנוהג הזה לזמן מה... אורנה,גדעון וליאת

בואו נעבור כולנו לפורום תמיכה הדדית... נוכל להיפגש שם, מה רע? ליאת תחסר לנו, אבל יהיה לנו אחת את השנייה. מה אתן אומרות?

אורנה, עכשיו קראתי את הודעתך, הבנתי את תנאי השימוש. סליחה על ההודעה שלמעלה היא לא רלוונטית,תמחקי אותה. אני גם לא כל כך מרגישה בנוח לשאול פה שאלות שקשורות לפסיכולוגיה קלינית. אני לא כועסת כלל,אני מאוד מבינה ואני מעריכה אותך ואת ליאת ואת גדעון. חן

אורנה, האמת היא שאני בשוק מההחלטה שלכם. חשבתי שהאינטימיות הזאת מחממת את ליבך... http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/621/xFT/569743/xFP/569814 ליאת, אני מרגישה מרומה. אני מרגישה ששידרו לי מסר כפול... http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/623/xFT/572535/xFP/572737 אני באמת לא מבינה למה המבקרים הם אלה שמחליטים על אופי הפורום. יש מיליון פורומים ברשת שהם רק שאלות ותשובות המומחים. למה הם לא עוזבים אותנו בשקט ומוצאים לעצמם פורום אחר שכן מתאים להם. כשאני הולכת למסעדה שהאוכל בה לא לטעמי אני עוזבת למסעדה אחרת ולא משנה את התפריט של המסעדה... סליחה שדיברתי. סליחה שכתבתי. אני פגועה. יום טוב לכולם. נורית

לא לפיתרון הזה קיוויתי... אני מרגישה שסילקו אותנו! המבקרים ניצחו... כל כך חבל לי לוותר על האחווה הנעימה הזאת שהיתה לנו כאן )-: אני חלילה לא מאשימה את מנהלי הפורום... כנראה שזה יעודו של הפורום... פורמט של שאלה ותשובה... עצובה ופגועה, רעות

האמת היא שאני מאוכזבת כמו נורית ורעות,ואני מרגישה שאם היה לי מקום שבו גם אוכל להביע את רגשותיי וגם לשאול שאלות,וגם לקבל תמיכה,כעת כבר הוא לא קיים; אני גם כמו נורית מרגישה מרומה ואף מושפלת,שכתבתי את מצוקותיי האמיתיות למטה-וחבל שעשיתי זאת.אני מרגישה מרומה כי אתם(מנהלי הפורום)בעצמכם עודדתם את ההתחברות בינינו ואת צורת התמיכה הזו,וכשהועלו לפני כחודש טענות דומות לאילו- לא הסכמתם למחוק 'עצים'- כי הדגשתם שזה היחוד של הפורום. צר לי שבגלל הערה של מס' מצומצם מאוד של אנשים שלא בטוח שגם כעת ימצאו את מקומם בפורום ואולי ממילא לא יכנסו אליו יותר- אתם בפירוש נ כ נ ע י ם מיד לדרישותיהם והופכים את הפורום. אולי אתם מעדיפים פורום 'מת' (ותסלחו לי על הביטוי)של שאלה ותשובה פה ושם,ומשתתפים לא קבועים,אז בסדר- קיבלתם את זה, לא נפריע כאן יותר, בעבר הרגשתי שזה הבית השני שלי ואף סיפרתי פה דברים ותחושות שלא שיתפתי את בני-ביתי,וכשאני קורת את דבריכם אני מרגישה נבגדת,כאילו זרקתם אותי ואת המשתתפות הקבועות האחרות מהבית,והכל בגלל הערה אחת בודדה.....חבל.

היי כולן. אז מה, קצת נוטשים אותנו? נתמודד.בסך הכל היו כאן שתי דעות, ולא קיבלו את שלנו.... זכותם. אני מקבלת את ההמלצה של אורנה (מעניין עד כמה ליאת שותפה לה באמת, מהלב....), ואת הרעיון של "היא". בואו נעבור כולנו לפורום השכן. יתומות, אבל ביחד... ואם ליאת תרצה, תוכל להיכנס ולהגיב לנו שם.... הדר

רק השם של הפורום "תמיכה הדדית" מרתיע אותי, אבל אם אתן תעברו אצטרף אליכן... לא רוצה לאבד אתכן... הדר, את צודקת, לפחות נישאר ביחד... אז עוברים?

בנות יקרות, אני קוראת ומרגישה את הפגיעה שלכן, אבל חושבת שכדאי לעצור לרגע ולנסות להבין מה קורה. כבר תקופה ארוכה שיש כל מיני תחושות בפורום: יש משתתפים שעשו בפורום שימוש מאוד אישי וייחודי (כמו עצי השירים של מאיה), יש משתתפים שיצרו אחווה ודאגה משותפת (כמו עצי התמיכה ההדדית של התקופה האחרונה), ויש משתתפים ששולחים שאלות ורוצים תשובות... באופן אידיאלי, זה היה נפלא אם היה מקום לכולם, אבל אנחנו יודעים מנסיוננו שהמאמץ לאפשר הכל (כמו במקרה של מאיה), הוא בסופו של דבר בעוכרינו. כנראה שגם בפורום, כמו בכל מקום אחר בעולם, צריך "חוקי שימוש". אני חושבת שאם תקראו שוב את מה שכתבנו, תבינו שאין כל כוונה לפגוע. הכוונה היא להדגיש שהפורום הוא פורום, ולא צ'אט. זה הכל. עדיין מותר לשאול אותנו וזה את זה, עדיין מותר לאהוב ולדאוג, אבל לא להשתמש בפורום כמו צ'אט. אני בטוחה שאפשר למצוא את הדרך כך שהפורום ימשיך להיות בית נעים ומעניין. שלכן, אורנה (ואני מקווה שליאת וגדעון יוכלו להיכנס בקרוב ולומר את דברם...)

אני בהחלט מרגישה יתומה... )-: את לא נעלבת? אנחנו לא נילחם ב'רשויות'. אנחנו נעבור לפורום השכן. אבל שם לא מכירים אותנו. והאמת היא שאני קצת מפחדת... ואם לא ירצו אותנו שם... ואם אף אחד שם לא יודע מה זה טיפול ומה זה להיות מטופלת... אמא, תשארי איתנו. אוף. ו"היא" מי את? נורית

עצוב לי מאוד ורע לי ואני מרגישה שחיי חסרי-ערך,אני מותשת מהכל ונמאס לי מהכל(אבל איני מתכוונת לבצע שום-דבר קיצוני-מבחינת זה אל תדאגו),ועוד יותר עצוב לי שעכשיו בגלל כמה אנשים שהפריע להם שהפורום 'תוסס' - 'חי' - אני מרגישה כמו מעין 'פולשת' כשאני כותבת ומבקשת תמיכה ויותר גרוע כמו 'פושעת' שעושה משהו אסור.אז נכון יש אנשים שמשום-מה אינם אוהבים לראות התאגדות של קבוצות,ובמקום לנסות להתחבר לקבוצה הם רק מעוניינים לפרקה,אבל חבל שבגלל זה היתי צריכה לחשוב מספר פעמים לפני שכתבתי.

משתנה יקרה, חשבתי פעמיים אם לענות לך אחרי מה שהיה כאן ביומיים האחרונים, אבל לא יכולתי שלא... אני מקוה שימצא פיתרון בקרוב כי כבר לא נעים להיות פה... אני גם, כמוך, מרגישה "פושעת" כי אני רוצה לעודד אותך... (למרות שאני לא ממש מעודדת עכשיו) תיזכרי את ההישגים הענקיים שהשגת בשבוע האחרון! אני מאוד גאה בך ואת ודאי גאה בעצמך מאוד!!! אל תתני לעצמך ליפול! את חזקה ויש לך כוחות אדירים! כשאני מדוכאת אני תמיד מנסה לחשוב על הזמנים שמצבי היה גרוע יותר ומעודד אותי לחשוב שעכשיו מצבי טוב יותר ממה שהיה בעבר... ניסיתי לעודד אותך קצת אבל לא ממש הלך... שולחת לך חיבוק ענק, אוהבת, רעות

תודה על התייחסותך,את צודקת בכך שכבר לא נעים להיות פה כמו בעבר,ואני מרגישה כמו מישהי ש'מוקציית מחמת המיאוס'-ובטח גם את מרגישה כך. אבל עצם התייחסותך כבר קצת עוזרת,למרות שאיני גאה בעצמי כלל וכלל,להיפך עכשיו אני אפילו שונאת את עצמי ממש על שהגעתי למצב הזה ורע לי מאוד; ומה שיותר גרוע הוא שהערב אני צריכה להיות באירוע חברתי כלשהוא ו'לשחק אותה' שהכל טוב ונהדר, ואין לי חשק אבל אני חייבת (מזכיר לי מה שחן הרגישה לפני מספר ימים).הייתי רוצה שכל העולם יעזוב אותי בשקט ויתן לי רק לשכב במיטה ולא לעשות כלום,כי נמאס לי מהכל,וחן-עכשיו אני בטח 'עושה מעצמי צחוק'-בכך שאני 'חושפת' תחושות עמוקות שאיני מספרת לאף-אחד.חבל שאי אפשר להעביר דמעות ובכי דרך המייל,כי אולי זה היה מקל עליי.והעובדה שאני מסתירה זאת משפחתי רק מקשה עליי. מקווה שאנשים מסוימים לא יתקוממו עכשיו על 'התבכיינותי' עכשיו.

אורנה שלום האם חרדת נטישה מדומינת וניסיונות נואשים למנוע אותה קשורה להפרעת אישיות גבולית בהכרח או שהיא מופיעה גם בהפרעות אישיות אחרות (או אולי כבעיה בפני עצמה?). ובמה מתאפיינת אמפולסיביות בהפרעת אישיות גבולית? תודה מראש

שלום חנה, פחד גדול מבדידות ומהרגשת ריקנות וחוסר ביטחון, באמת נמצא בבסיסה של הפרעת האישיות הגבולית. למעשה, הפחד הזה הוא העומד מאחורי הנטייה להתפרצויות כעס ולהתנהגות בין-אישית אימפולסיבית. וודאי שאפשר למצוא אלמנטים כאלה בהפרעות אישיות נוספות (למשל, תחושת הנחיתות והריקנות הנמצאת מאחורי הגרנדיוזיות של הפרעת האישיות הנרציסטית), אבל במקרה הגבולי מאפיין זה הינו מרכזי ובולט. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

אורנה יקרה מה הכוונה בתפרצויות כעס ואימפולסביות? האם בהכרח אלימות פיזית או מילולית או שזה יכול לבוא לידי ביטויי בדרכים אחרות? מישהו שחותך עצמו- זה אימפולסיביות? תודה מראש ותודה מישהי

אומנם הפנת זאת לאורנה אך כגבולית אני בהחלט מחזקת את דבריה של אורנה ומוסיפה שחרדת נטישה יכולה להיות מאפיינת גם את הסובלים מהפרעת אישיות המנעותית וכן הפרעת אישיות תלותית ולכן חשוב לבדוק כל מקרה לגופו.

אומנם הפנת זאת לאורנה אך כגבולית אני בהחלט מחזקת את דבריה של אורנה ומוסיפה שחרדת נטישה יכולה להיות מאפיינת גם את הסובלים מהפרעת אישיות המנעותית וכן הפרעת אישיות תלותית ולכן חשוב לבדוק כל מקרה לגופו.

תודה מישהי גבולית

ליאת יקרה, כ ל - כ ך הרבה תמיכה את מעניקה כאן, למגוון הרב של המשתתפים בפורום הזה. אני מקווה שאת לא זקוקה לכך ושזה לא נחוץ לך כלל, אבל הערב, אני מרגישה צורך לשלוח לך חיזוק ותמיכה. ממני אלייך. על דבר אחד הסכימו ביממה האחרונה כאן בפורום (המבקרים והמבוקרים), וזה על רוחב ליבך. שמרי עליו ועל עצמך. יעלה

מצטרפת לדבריה של יעלה...

מצטרפת לדבריך יעלה,ומסכימה עם כל מילה שכתבת, וליאת אני שולחת לך גם את תמיכתי,ואני חושבת שאת עושה עבודה נהדרת בפורום ומקווה שתמשיכי כך.

שלום לכולם, בניגוד למה שנאמר כאן למטה, איני עוצמת עיניים מול הטענות ומורת הרוח שהוצגו כאן. אני מבטיחה לקיים בהקדם דיון עם עמיתי, גדעון ואורנה, ולחשוב יחד על הנעשה בפורום ועל אופן ניהולו. בברכה ליאת

ליאת, הבטחתי שאני אעזוב ואני אעשה זאת, אך אני מרשה לעצמי להגיב פעם אחרונה. אני אישית רואה פורום זה כפורום מקצועי לכל דבר,מכיוון שמנהלים אותו אנשים מקצועיים כמוכם.צר לי שאנשים, פיקפקו בכך, בגלל כמה הודעות תמיכה ילדותיות שלי. אני חושבת שאת,אורנה ראובן-מגריל וגדעון שובל אנשי מקצוע מעולים ואני בטוחה שתעשו את ההחלטות הנכונות לגבי אופן ניהולו של פורום מקצועי זה. בברכה חן

תפסיקי כבר להאשים את עצמך! הרי כולנו פתחנו 'עצים' וכולנו שיתפנו חוויות ופחדים שאולי נראו מוגזמים לאחרים,ואם היה לך לילה אחד רע,שכתבת בו-לפי דברייך-'שטויות' ובכל זאת ע"י השיתוף עברת את הזמן הקשה ולא לבד,אז מה רע בכך? חוץ-מזה שלא התכוונו רק אליך בטענות,אלא לכולם,את פשוט לקחת זאת אישית. ותשארי בפורום,את נחוצה כאן.

נראה שהגיע הרגע בו צריכים להחליט לאן פניו של הפורום. כמי שעוקב אחרי הפורום מספר חודשים, ומידי פעם אף כותב בו, אני מתרשם שיש שתי קבוצות עיקריות: מחד אילו המעונינים במידע מיקצועי והמלצות, בעיקר מהמנהלים המומחים בתחום. מאידך משתתפים הזקוקים להביע את רחשי ליבם ולזכות בהתייחסויות ובעיקר בתמיכה מאחרים. הצורך של המשתתפים בשתי הקבוצות אמיתי, ולכולם הזכות לקבל סיפוק, גם אם הוא חלקי לצורך. האם שתי הקבוצות יכולות לגור יחדיו באותו פורום ? לדעתי לא. אני חושב שנכון להפריד את הפורום ( ע"י יצירת פורום נוסף או ע"י חלוקה לימים שונים) ולאפשר לכל קבוצה מקום הולם ומתאים משלה שיאפשר לרוב המשתתפים תחושה של שייכות וביתיות.

פורום אחת ממשמעויותה הנפוצות של המילה פורום כיום היא אתר אינטרנט או חלק בו, המשמש לקיום דיונים בנושאים מוגדרים או כלליים. גולשים רשאים לכתוב הודעה בפורום, כהודעה שפותחת דיון בנושא חדש או כתגובה להודעה קיימת. הפורום הוא אחד המאפיינים המובהקים של תרבות האינטרנט. מתקיימים בהם דיונים ערים, בהשתתפות עשרות ואפילו מאות משתתפים, שכל אחד מהם תורם לדיון המתפתח בפורום. בפורום זה לדעתי יש לקיים דיונים העוסקים בפסיכולוגיה כמו בפורום השכן.

שלום בתי בת שנתיים ו-5 ואני בהריון (חודש 4). לפני כחודש יצא שמאוד מאוד כעסתי עליה (מה שלא קרה אולי אף פעם) ולמחרת היא פשוט החלה לגמגם. לאחר מספר ימים הגמגום השתפר ושלשום שוב קרה שמאוד כעסתי עליה ושוב החל גמגום רציני! האם אסור לכעוס עליה? זה נכון שאני כמעט ולא צעקתי עליה והיא גדלה כאילו ב"חממה" אבל לאחרונה עם ההריון אני ממש עצבנית ולא סובלנית גם כלפיה וגם בכלל ולא יודעת כיצד להתמודד עם המצב. אנא עזרו לי בפתרון כיצד לנהוג איתה בכל זאת גיל שנתיים הוא לא גיל קל ולהוסיף לזה הריון...אני ממש מיוסרת רינת

שלום רינת, יש לא מעט ילדים המגיבים בגמגום למצוקה ולחץ. במידה ואת מזהה את הקשר בין ההתפרצויות שלך לבין הגמגום, מוטב למתן את תגובות הכעס שלך. כשאת אומרת שהיא גדלה עד עכשיו ב"חממה", חשוב לבדוק האם התבססו גבולות בבית, והאם את יודעת להציבם באופן עקבי. לפעמים הבלגה ממושכת שלנו, הנעשית תוך ויתור על המרחב והזמן שלנו (פינוק! פינוק!), מביאה בסופו של דבר להתפרצות הבלתי נמנעת שלנו, הנופלת על הילד כרעם ביום בהיר. לפיכך, אני ממליצה מאד לנסות ולבדוק עם עצמך או עם איש מקצוע (אפשר בהחלט להיעזר ב"קו להורה" באוניברסיטה - 03-6406888) כיצד נכון להציב גבולות באופן ברור ועקבי, לרווחת כל בני המשפחה. בהצלחה ליאת

ראשית תודה רבה על תגובה מהירה ועניינית! שנית, זה לא ממש המקרה אצלנו, יש גבולות מאוד ברורים בבית ובתי בד"כ נשמעת להם אבל הצבתם תמיד הייתה על ידי דיבור או "פסק זמן" כאשר ההתנהגות שלילית, וכמעט מעולם לא ממש הרמתי את הקול (יש לי ילדה מדהימה- באמת!) אבל מסתבר שגם כל כך רגישה...ובאמת שהיא לא מפונקת. שאלתי כעת מה לעשות עם הגמגום? יש צורך לטפל? זה נמשך בערך 3 שבועות עם עליות וירידות (כמובן במקביל להתנהגותי). וכמובן שאני אשתדל מאוד לשלוט בעצמי יותר אבל מאז שאני בהריון מוצאת את עצמי חסרת סבלנות בצורה קיצונית ופה הקושי... נ.ב תודה על מס' הטלפון אשתמש בו

ליאת, אני כתבתי לניבה את ההודעה למטה בקשר לביקורות על הפורום (ולא הזדהתי). הייתי רוצה שההודעה הזו תימחק אבל אני יודעת את עמדתך לגבי מחיקת הודעות ולכן לא אבקש זאת. אבל אני בכל זאת רוצה להתנצל על מה שכתבתי... אני לא יודעת, אולי עדיף לי לא להשתתף יותר בפורום הזה ולא בפורומים בכלל... הביקורות האלו גורמות לי להרגיש ממש רע כי אני בטוחה שתכוונים בעיקר אלי... אני גם ככה תמיד מרגישה שאני כותבת שטויות... אני כותבת את זה ויורדות לי דמעות :-( זה גורם לי לנסיגה ועושה את המלחמה האישית שלי עם עצמי ליותר קשה... ונמאס לי להילחם בעצמי... בחיים האמיתיים שלי אני די בודדה, מפחדת להיות בין הרבה אנשים, מפחדת שישמעו אותי... לכן אני כ"כ אוהבת את הפורום הזה כי כאן אני כן מצליחה להשמיע את עצמי... למרות שבד"כ אני לא מרוצה ממה שאני כותבת... וחוץ מזה שיש כאן אנשים מדהימים: משתנה, הדר, חן, יעלה, נורית, אין כינוי, רחל... (וסליחה אם שכחתי מישהו) גם עכשיו כתבתי מתוך דחף, ואני כותבת במקום לעשות (לעצמי) דברים שאצטער עליהם אח"כ... לא יכולה כבר לשמור בפנים... אז אולי אני רגישה מידיי (בשביל זה אני הולכת לטיפול, לא?) ליאת, את נפלאה וקשה לי ועצוב לראות את הטענות האלה כלפייך וכלפי שער מנהלי הפורום. הייתי חייבת לכתוב... רעות :-(

רעות, אל תקחי כל כך קשה את הביקורות שנכתבות,דווקא את אינך אשמה. את לא כתבת הודעות תמיכה בשעות הקטנות של הלילה. לכן את יכולה להישאר פה(אם את רוצה) והשתתפותך בפורום תורמת המון. את כלל לא כותבת שטויות,ההיפך את עזרת לי ולעוד כמה אנשים.. את בחורה באמת מדהימה,ואני מאחלת לך את כל הטוב שבעולם.מגיע לך. חן

בנות, אני מודה שגם לי קשה לא לקחת ללב את הביקורות. אתמול הייתי כל כך שמחה ועכשיו זה... מבאס. ממש מבאס. כל כך רציתי לחלוק איתכן את השמחה שלי. כתבתי ממש בלהט. אני לא חושבת שאף אחת מאיתנו צריכה לעזוב. צריך לתת לגל הזה של הביקורות לעזוב... כמו שליאת אומרת שצריך לתת ליום לעבור. הלוואי והמשתתפים ימצאו את 'הפינה שלהם' בפורום. ומי שמחפש חומר מקצועי שילך לספרייה... נורית

תפסיקו עם ההאשמות-העצמיות שלכן ועם האמירות על עזיבת הפורום,אם למישהו מפריע מה שאתן או שכל אחד אחר כותב,פשוט שלא יכנס לאותו שירשור.אני לא מבינה למה אתן (שאתן כבר 'בנות בית' בפורום) רוצות וחושבות שאתן צריכות לעזוב.זה כמו באירוע - אם אדם מסויים לא אוהב את האירוע או החברה עימה הוא מתרועע פשוט שיקום ויעזוב,ואם הוא מחליט להישאר אז שיסתדר עם מה שיש.כשאותי שירשור מסויים לא מעניין פשוט איני נכנסת אליו.