פורום פסיכולוגיה קלינית

אני אוהב אלכוהול אך לא את השלכותיו לאחר מכן. וכל פעם מחדש אני שותה ואני לא כל כך בשליטה.אולי אני לא אוהב להיות בשליטה? בפעם הבאה שאצא שוב אשתה הרבה.ושוב ארגיש אנגאובר האם זו תופעה שנקראת הרס עצמי? אני גם לא מעשן ואתמול עישנתי כמו קטר.

גדי שלום, כפי הנראה יש כאן מרכיב של חוסר יכולת לשלוט במשיכה לאלכוהול ואולי אף מרכיב התמכרותי מסויים. התוצאה יכולה להיות פגיעה בעצמך או הרס עצמי. תלוי כמובן בהיקף של התופעה אותה אתה מתאר. עד כמה היא חוזרת על עצמה. עד כמה אתה זקוק כל פעם לכמויות גדולות יותר של אלכוהול. מידת השליטה שלך בשתיה... לגבי העישון - אני מעריך שזה קשור למתח ולחץ שאתה נמצא בו. יתכן שהשמוש בסיגריות ואלכוהול הינו על מנת להוריד את המתחים. נסה לבחון עם עצמך, מהם הלחצים שבהם אתה נתון וכיצד אתה יכול להוריד אותם. יתכן שגם ה"תרופה" האלכוהולית תפחת. בהצלחה, גדעון

יש לי תופעה מוזרה ורציתי לדעת אם היא מוכרת בעולם הפסיכולוגיה. כמעט בכל שעה כשאני לקראת וביזמן משימה שדורשת ריכוז וסבלנות וגם בזמן פנוי, אני חש שמשהו חסר לי שבלעדיו אני לא יכול יותר לחיות באותם שניות. ואז אני מתכונן לקראת צפייה בפורנו ואם אני דוחה את הצפייה בפורנו אז אני חש לחץ מוטורי וסבל נפשי ופיזי. לכן, אני עושה הכל כדי שאוכל לצפות בסרט פורנוגרפי ושתהיה לי אינטימיות ופרטיות לנגוע בעצמי (לאונן על הסרטים) וראה איזה פלא כשאני כבר מוכן אחרי עשר שניות בלבד של צפייה ונגיעה בעצמי (אני לא גומר) פתאום אני מרגיש מלא כוחות ורגיעה להמשיך במשימות שלי אז אני סוגר את הפורנו וממשיך בתיפקוד שלי. מה שמוזר אצלי הוא שלפעמים רק שתי שניות בלבד של צפייה בפורנו מסויים ונגיעה בעצמי מבלי להגיע לשום אורגזמה, רק שתי שניות של טעימה מזה ממש מחברות מעגל חשמלי שכאילו התנתק וניתוקו גרם קודם לכן לקושי אדיר בתיפקוד ולסבל אדיר והנה שתי שניות כאלה מחברות את זה ומאפשרות לי לנשום. הבעיה היא שבכל חצי שעה זה קורה, שאני צריך דרייב של שתי שניות עד עשר שניות כדי לתפקד עד לפעם הבאה שזה קורה. והבעיה שזה קורה לא אחרי הרבה זמן אלא כאמור אחרי בערך 20 דקות של תיפקוד. למשל, הצלחתי לכתוב את השאלה הזאת בזכות שתי שניות של צפייה בפורנו ועברו מאז שהתחלתי לכתוב את השאלה הזאת בערך 10 דקות שבתחילת העשר הדקות האלה התחלתי בריכוז גבוה מאוד (בזכות אותן שתי שניות של צפייה בפורנו) ואני מסיים לכתוב את השאלה בריכוז נמוך מאוד וברצון לנוח ולקבל שוב דרייב כדי להמשיך לתפקד בחיים. השאלה שלי היא איך קוראים לתופעה המוזרה הזאת שרק שתי שניות של פורנו מבלי להגיע לאורגזמה, מאזנות אותי ?

אמיר שלום, לא מומלץ לאבחן את בעיותיך דרך האינטרנט אלא דרך איש מקצוע. עם זאת יתכן שאתה מתאר בעיה של התמכרות לפורנו. בחן את עצמך : האם בעצם אתה חווה תלות בלתי נשלטת בצפיה בפורנו? האם קיימת אצלך תשוקה עזה או דחף כפייתי להשתמש בפורנו? האם קיים קושי בשליטה על כמות וזמן השימוש בפורנו? האם קיימת התפתחות סבילות לצפיה בפורנו, במובן זה שדרושה כמות הולכת וגדלה של צפיה כדי להשיג את אותו האפקט?. ומה לגבי הזנחה של הנאות ושל תחומי עניין אחרים ? האם יש לך מודעות לנזק שנגרם לך ובכל זאת אתה ממשיך? אם ענית חיובית על רוב השאלות הללו, סביר שאתה עונה על קריטריונים להתמכרות וזקוק לעזרה מקצועית. בברכה, גדעון

1. כן, אני תלוי בפורנו בשביל לתפקד. 2. לא. אין לי דחף מיני אבל יש לי דחף לצפות בפורנו. 3. בדרך כלל יש לי בעיה בשלוט בזמנים ובכמות הפורנו. 4. לא. בדרך כלל אין לי התפתחות סבילות לצפיה בפורנו. 5. לגבי הנאות בחיים אז יש לי תאבון מוגבר אבל יש לי חוסר רצון מוחלט להיות במגע עם אנשים (נשים וגברים) ואני נמנע מלהיות במגע. 6. יש לי מודעות לנזק שהתובעה שתיארתי גורמת לי לדחות דברים, לחולשה כללית ועקב כך לתקלות קשות בתיפקוד. מה זה אומר עלי התשובות שעניתי ?.

שלום רב יש לי ילד בן 4 עוד כמה ימים ולפני חודשיים וחצי נולד לו אח קטן ילד מאוד פיקח עם אוצר מילים גדול ומאוד מפותח בזמן האחרון יש לו התנהגול שנראית בעיננו מצחיקה על תקן משונה ואיננו חידעם איך להתייחס לכך דוגמאות: 1) הילד חוזר על משפטים מהתחלה עד ששומעים אותו כגון" אמא, נכול יש אנשים קטנים ואנשים גדולים" ואם קוטעים אותו אז מתחיל מחדש 2) חובש כובע של בוקרים בצורה שהוא מותח את הזרועות ומעוות את הפרצוף כמו מתוך עצבים עד שהוא מניח אותו כמו צריך 3) מסדר נעליים בסדר מופתי ליד המיטה זוג נעליים לא הרבה ונראה לי גם משונה 4) מייבש את הידיים טוב טוב אחרי שטיפתם התנהגות זו נראיתלי אובססיבית ואני לטא יודעת אם זה משהו שעלינו להתייחס אליו או סתם הרגלים משונים כמו כל ילד או מבוגר הוא מאוד אוהב בוקרים וסוים וזה ממש כבר משגע מתלבש כמוהם בגינס ומגפיים עם אקדח על הצד וכובע בוקרים האם התנהגות זו דורשת תשומת לב מקצועית? בגן נאמר לנו שהוא לא ממש מקשיב לגננות מידי פעם ועושה כל העולה על רוחו אנחנו מנסים לעבוד גם על זה [האם כל זה קשור להולדת האח? שמנו לב שזה רק בחודשים האחרונים לפני כמה שבועות גם היה אומר לי אמא נכון שאני קאובוי אמיץ גיבור וחכם ןחזק משהו כו עשרות פעמים ביום והייתי עונה לו כן תודה רבה כי אני קצת מודאגת

היי מאיה, ילדך בן 4 . זה הגיל שבו ילדים בודקים גבולות,מתפתחים, וכמו כן סקרנים מכל מיני דברים.. וזה גם קצת גיל של "דווקא" ו"פרנציפים". אני מכירה ילד שהיה מתנהג באופן דומה כשהיה בן 4 ובסוף זה "הסתדר". לא נראה לי שיש צורך לעשות עניין גדול.וזה יכול להיות קשור להולדת האח... כל טוב לך ולילד החמוד :-) חן

מאיה שלום, הולדת ילד נוסף במשפחה היא ארוע משמח מאוד, אך גם מוסיף מתחים לאלו שקיימים בלאו הכי. הגדולים עסוקים בהלתארגן עם המצב החדש וגם הקטנים יותר בדרכם שלהם עסוקים בלהתארגן עם המצב החדש. לא תמיד בן ה-4 יודע להביע ישירות את תחושותיו ומחשבותיו ולכן הוא רומז לגדולים על מצבו וצרכיו דרך התנהגותו. כך למשל אם הוא מרגיש שלא שומעים אותו (במובן העמוק של המילה), הוא יחזור על דבריו שוב ושוב. אם הוא מרגיש שעולמו לא מספיק מסודר, הוא ינסה לחזור ולסדר את עולמו ואת נעליו.... את כותבת על אובססיביות שלו. אובססיביות הינה רק מנגנון נגד חרדה. נוריד את החרדה והאובססיביות תרד גם כן. נסו לפיכך לנסות להבין מה התבלגן בעולמו של בנכם - האם הוא עדיין הקאובוי האמיץ והחזק, או שמא כבר פחות. למיטב הבנתי אין בהתנהגות של בנך בן ה-4 משהו קיצוני הדורש התייחסות מקצועית. אך כן נדרש שתסייעו לו בתקופה זו שכפי הנראה אינה קלה עבורו. אסיים בהמלצתי הקבועה: בכל מקרה של שאלה לגבי קבוצת הגיל של 0-6 אני ממליץ שיהיה בספרית הבית, ספר טוב על התפתחותו הרגשית של הילד. כמו כן ישנם אתרים ופורומים המייעצים ספיציפית להורים לילדים בקבוצת הגיל הזו וכך ניתן לקבל מושג לגבי נורמטיביות של תופעות והתמודדות של הורים עם בעיות דומות. כמו כן אוניברסיטת תל אביב מפעילה קו להורה - יעוץ טלפוני חינם ומתן מענה לשאלות לגבי ילדים בגילאים 0-6. הקו פועל בימי ראשון ורביעי בין השעות 09:00 ל15:00 בטלפון: 03-6406888. מאחל לך שתהני מילדייך, גדעון

שלום רב, לאחרונה ירד לי האסימון שיש לי נטיה לרחם על עצמי, רציתי לדעת מה זה אומר עליי ועל האישיות שלי? אשמח לתגובה מפורטת

בטי שלום, הפסיכולוגיה בניגוד לגרפולוגיה, נומרולוגיה, אסטרולוגיה ועוד מתקשה לספר לאדם על עצמו על סמך מידע מועט. בקשתך לתשובה מפורטת לפיכך, לא תוכל להענות. איני יודע מה לומר מעבר לכך שאת מרחמת על עצמך. בברכה, גדעון

אני מרגישה שאני לא שלמה עם עצמי, לא מגובשת הדימוי העצמי שלי נמוך. מבחינתי הכל אצלי בינוני ודי שטחי אין לי כישרון או משהו שאני חושבת שאני טובה בו במיוחד. כרגע אני סטודנטית לתואר שני לקראת סיום (28). כל החיים אני מרגישה שעשיתי מה שציפו ממני המשפחה,החברה וזה מה שכיוון אותי. מדאיג אותי שאין לי שום בערה בתוכי לחיות. השאיפות שלי לחיי זוגיות עם ביטחון,אהבה אמיתית ועבודה מספקת לא נראות לי כמציאותיות כי אני מבולבלת ולא יודעת בדיוק מה אני רוצה, מה מתאים לי. זה גורם לי להיות אדישה, ממורמרת. מנסה להסתפק במה שיש. אני חברותית אבל משתדלת לא להקרין דכאוניות אחרת גם חברות לא יהיו לי. הייתי רוצה לדעת איזה טיפול יכול הכי לעזור לי אולי תוכלו להמליץ לי על פסיכולוג\ית אשר לא רק מקשיבים אלא גם מייעצים ומכוונים שיעזרו לי לחזור לשליטה על החיים שלי.(אני מאזור השפלה)

אור שלום, נשמע לי שטיפול באוריינטציה דינמית יתאים לך, שכן נושאי העבודה הינם סביב דימוי עצמי ותהיות לגבי עצמך ולאן את לוקחת את חייך. רוב המטפלים הדינמיים לא נוטים ליעץ ולכוון באופן ישיר. גם אם את מעוניינת בכך אני מציע לך לחשוב על כך פעמיים, שהרי יש לך נטיה לרצות ולעשות את מה שמצפים ממך. הסכנה עבורך היא שתטי לעשות את מה שייעצו לך, לפני שאת בודקת עם עצמך, מה את רוצה עבור עצמך ומה את מייעצת לעצמך. לגבי הפניות למטפלים, אנו לא ממליצים בפומבי על מטפלים בפורום. את יכולה לפנות לאי מייל הפרטי שלי, בציון אזור מגורייך ואמליץ לך. בברכה, גדעון [email protected]

שלום לכולם! טוב אני לא יודעת איך מתחילים אז אני פשוט אשפוך החוצה אני בת 24 בחורה שלומדת ועובדת כמו כולם ועברתי תקופה קשה מאוד בגלל מס סיבות ובניהם עליתי במשקל מבעיות בריאותיות אני אציין שתמיד ההיתי נראית מעולה רזה וחטובה ותמיד היו מתחילים איתי ועכשיו שעליתי לא מתחילים איתי אני לא מרגישה סקסית כמו בעבר אני כל הזמן עצובה החיים שלי נעצרים אני מרגישה מוזנחת כל הבגדים שלי לא עולים עליי ואין ךי ממש כסף לחדש מלתחה לדוגמא:יצאתי יום שישי למקום מסויים ואוי...כמה יפים ויפות היו שם וכאילו הרדשתי שאני לא שייכת שאני כבר לא בליגה הזאת כמו פעם הרגשתי נורא וכן גם קינאתי כי ההיתי רגילה למשהו ופתאום????לאן כל זה נעלם?? אני ממש לא יודעת איך לגרום לעצמי להרגיש טוב אני עושה כושר אוכלת נכון אבל קשה לרדת בגלל נסיבות בריאותיות וקשה לי לקבל את עצמי כך פשוט תוקע אותי ולא יוצא לי מהראש מה עושים אשמח לכל מי שרוצה להגיב ממש תודה שיהיה לכולם שבת שלום!

אביב שלום, את עוברת תקופה קשה שיש בה שילוב של שני דברים. מצד אחד את נלחמת על משקלך, מה שלא כל כך הולך. מצד שני, את צריכה להתרגל ולהכיר בכך שחל בך שינוי. שינוי חיצוני אמנם, אך מאוד משמעותי לגבי הדימוי העצמי, תחושת הנשיות ותחושת האטרקטיביות. למעשה הדכדוך והעצבות שאת חשה, משקפות גם את התסכול על כך שלא הולך לך לרזות וגם את האובדן והאבל על ה"אני" הקודם שהיית: רזה, נחשקת ומחוזרת. לדעתי עלייך לפעול בו זמנית בכמה מישורים. במישור האחד להעזר בכל דרך שניתן כדי לחזור ולהיות חטובה כפי שהיית וזה כולל ליווי רפואי, דיאטנית וכדומה. ובמקביל להמשיך ולפתח את עצמך ואישיותך, כדי שהיותך אטרקטיבית לא יהיה רק על סמך מדדים חיצוניים. יתכן שיש מקום גם לפנות לטיפול פסיכולוגי, כדי לקבל את עצמך ולא רק להילחם עם עצמך. מאחל לך הצלחה, המשיכי לשתף אותנו במאמצייך, גדעון

ליאת שלום, אני וחבר שלי כבר שנה וחצי ביחד ולאחרונה אני שמה לב שאני זאת שאומרת לו שאני אוהבת אותו יותר מאשר הוא......... בתחילת הקשר זה היה ממש אחרת... וזה מפריע לי שהמצב הוא כזה עכשיו, אמרתי לו שאני רוצה שיראה לי יותר אהבה אני מרגישה שהוא משתדל אבל עדיין זה לא אותו דבר.. האם זה אומר שהוא פחות אוהב אותי? ומה אני אמורה לעשות כי זה ממש מציק לי איך אני יכולה לדעת שהקשר הזה מתקדם לכיוון רציני, אני ממש לא רוצה לבזבז את הזמן שלי אני כבר בת 29 והוא בן 32 וכשדיברנו על חתונה וילדים הוא אמר שהוא מרגיש ששנינו לא מוכנים ושהוא רוצה לבסס את עצמו. השאלה איך אני יודעת האם זה אכן נכון או סתם תירוץ.. אשמח לתשובה לגבי השאלות שלי תודה ריקי

בחור בן 32 שיוצא איתך שנה וחצי ועדיין לא בטוח אם רוצה להתחתן יש לו בעיה. אולי יש לו פחד ממחויבות כמו להרבה גברים, אולי הוא לא בשל לאחריות ומחויבות להקמת משפחה. למה הוא מתכוון כשאומר שהוא רוצה לבסס את עצמו? האם הוא עובד בעבודה מסודרת ומסוגל לפרנס? האם יש צדדים לא מסודרים ולא מאורגנים בחייו? כדאי שתשוחחי איתו שיחה רצינית על הנושא ותבקשי תשובות ברורות, אחרת נראה לי שהקשר ימשיך להסחב ללא מטרה מוגדרת.

ריקי שלום, ליאת תשוב לענות ביום שני. אני סבור שכפי הנראה קורה משהו בקשר ביניכם שדורש שיחה וברור ביניכם. למה כוונתו ששניכם לא מוכנים לזה עדיין? באיזה מובן הוא לא מוכן? באיזו מובן את לא מוכנה? מה הכוונה "לבסס את עצמו"? מתי ירגיש מבוסס? ולמה בביסוס הכלכלי הוא עובר לדבר על עצמו בגוף יחיד ולא ברבים (למשל: "אחרי שנתבסס כלכלית"). האם יתכן שהוא אכן מתרחק ומרגיש פחות כלפייך? האם זה בתגובה למשהו שאת עושה? (לוחצת יותר, רוצה יותר תשובות...) השאלה המרכזית שלך לגבי "איך את יכולה לדעת". לדעתי קשה מאוד "לדעת" בברור, האם זה סתם תירוץ או לא. יתכן שהוא חושש ממחויבות ויתכן שעבורו שנה וחצי הם לא מספיק זמן ועוד הרבה יתכנים. לדעתי עליכם לנהל שיחות על מה קורה ביניכם ואיך אתם מרגישים זה כלפי זו. וכמובן אין ברירה אלא לסמוך על תחושותייך את, לגבי מה "באמת" קורה ביניכם. בהצלחה, גדעון

מנסה להבהיר את עצמי, כותבת ומוחקת. רוצה שתבינו אותי, רוצה לקלוע "בול" למטרה. לא מצליחה למצוא מנוחה לעצמי ובתוך עצמי. משקולת הרביצה יושבת על בית החזה, ומה שאני מסוגלת לעשות איתה זה לנסות להבין מאיפה היא באה, כשאני מצליחה אז המשקל שלה פוחת וחוזר חלילה, לא מרפה. זמזום הדכדוך גם הוא לא מרפה, השאלות שנשאלות הבלבול שקיים בי, המה אני רוצה מעצמי,מה אני רוצה שיהיה איתי, לאן אני רוצה להגיע, למה אני מרגישה דפוקה, אפס כלומניקית, ריקה, אוויר. והמחשבות הבלתי נשלטות על הטיפול, על הפסיכו', הגעגועים שלי בין פגישה לפגישה המחשבות האלה ממלאות את כולי, וכשמגיעה הפגישה אני מתאבנת קופאת וגם כשאני מדברת אני מרגישה סתמית פתטית מטומטמת. והשאלה הנשאלת היא מה אני עושה עם עצמי, איך אני עושה סדר בבלגן הזה, איך אני נגמלת מהטיפול , מהפסיכו' ומהשטויות שהכנסתי את עצמי אליהן...

עננית יקרה, היית צריכה לשנות את שמך ל"מישהו להזדהות אתו". אני, לכל הפחות, מזדהה מאד: הבלבול שלך, השאלות, הזמזום המתמיד, השימוש הרב בתיאורים פיזיים שמספקים את העוגן התחושתי החזק ביותר בשעת בלגן, הקפאון בביטוי או הביטוי הקטוע והבלתי רציף, השאיפה לחדות... גם אני הייתי/הווה שם. נראה לי שהבלבול והעמימות מהווים שיטת הקהיה מתוחכמת למדי, לא? יש כל מיני אמצעים להתמודד עם עוצמות והצפות רגשיות. הערפול הוא אחד מהם. אני חושבת על בן דודי הקטן: חגגנו לו יום הולדת 3 לא מזמן. הוא היה נרגש כל כך, מתוח - המון ציפיות התנקזו ליום הזה. הוא לא יכול היה לשאת זאת, הוא היה OVERWHELMED (אפשר לתרגם את זה לעברית?). לא יכולנו להרגיעו... הוא קפץ מנושא לנושא, מצעצוע לצעצוע, היה מבולבל, מתוסכל, ולבסוף - מותש. אז יום הפגישה עם הפסיכולוגית הוא כמו יום הולדת שלושים: עברת כבר מליון "ימי הולדת" ואת כבר יודעת כי הרצון העודף להביא את כלללללל תחושותיך, מחשבותיך, ציפיותיך, לא יצלח. מאד קשה לפרוט לפרטים עיסה, בלילה, בלבלה (שאין בתוכה הפרדות; הכל נקשר בהכל באופן בל ינותק). מה גם שברקע קיימות עצמות רגשיות כלפי הפסיכולוגית, כאלה שמזינות את כל עולמך בין הפגישות. יוצא מכך שאת מגיעה ליום הטיפול במצב חרד משהו. ושותקת, ומדברת, ונקטעת, ולא מצליחה לבטא אף לא אחוז קטן מתחושותיך, מלבד הבלבול כמובן... ומרגישה מפגרת ופתטית, כי בתוכך הכל נחווה כמלאות יתירה, כעושר מחשבתי ורגשי, ומולה זה מתפוגג, והתוצאה עניה למדי. את לא הכנסת את עצמך ל"שטויות", אלא לתהליך. בתהליך ישנן התקדמויות ונסיגות, רגישות גבוהה, העלאה מאסיבית של תכנים פנימיים, תחושות של כשלון וייאוש (שמא לא אצליח, שמא כל ההשקעה הזו תהא לריק). כשהייתי במקום בו את נמצאת (הרבה זמן) תהיתי ביני לביני אם קיים מצב בו "נתקעים" ברגרסיה לכל החיים. היום אני יודעת שלא. ועם ש"חוזרים" מן הרגרסיה, מגלים כי בדרך מיגרנו אי אילו "חוליים" בסיסיים שלקינו בהם עוד לפניה. אך ניתן לדעת זאת רק בדיעבד... עננית יקרה - יש סוף ל"התאהבות" ולתלות; יש סוף לבלגן (או לכל הפחות, יותר כלים וכוחות להיאבק בו). כתבי כאן. כשכותבים חייבים לעשות את עבודת ההפרדה בין המוקדים השונים שמציקים לך, כך שבסופו של דבר התוצר בהיר ומובן. כשכותבים (ושולחים זאת לעיניים קוראות של אנשים אחרים) חייבים להתפשר ולפרוש רק ח ל ק מן הדברים - לא להיות מדוייקים וחדים לחלוטין, אך כן ממוקדים. עד כה הצלחת בכך. זו התחלה טובה, הלא כן? נמי

עננית שלום, תשובתה של נמי שולחת אלומת אור ותקווה אל תוך ערפל התחושות והרגשות. לעיתים רק עצם הידיעה שאת לא לבד במסע הזה ואחרים חוו זאת לפנייך, משרה רגיעה ואורך רוח . אם תחפשי כאן בפורום תגלי שנושא הקשר עם הפסיכולוגית, ההתאהבות, הקושי להתבטא ולבטא בתוך הטיפול, את כל מה "שבאמת" רוצים - נושאים אילו מעסיקים מאוד את משתתפי הפורום. כפי הנראה מסע הטיפול הפסיכולוגי כולל בתוכו גאיות ומורדות לא מועטים ובעיקר כשנכנסים אל מעמקי הנפש ופוגשים שם צרכים, רגשות, מחשבות ותחושות ביחס לעצמי אשר היו במחשכים זמן רב. ברגעים חשוכים אלו טוב לדעת שניתן ל"חזור משם" בריאים יותר וחזקים יותר. מאחל לך סבלנות וכוח, גדעון

נמי יקרה כמה אני לא טובה בלענות לאחרים ( אולי זו הסיבה שאני ממעטת לכתוב, הפחד לענות ישירות למישהו שייתיחס אליי כנראה משתק אותי..). תודה על מה שכתבת לי. ריגשת אותי ונתת לי עוד נקודות למחשבה. רוצה כ"כ להיות אחרי זה, רוצה להיות ברורה לעצמי. תודה על ההזמנה לכתוב:). את כותבת מקסים. עננית

שלום ד"ר מה הוא טיפול בהיפנוזה? ולמי הוא מתאים?

מיקי שלום, אני מצרף לך מאמר של ד"ר קפלן - מנהלו הקודם של הפורום, בנושא היפנוזה. http://www.psychologia.co.il/hypnosis1b.htm בברכה, גדעון

lשלום !! שמי זיראל, אני בן 27. לפני 7-8 שנים השתמשתי כמה עשרות פעמים בסם LSD ("טריפים"). זה היה במשך בערך שנה. לאחר מכן לא נגעתי בשום סוג של סם. כעת אני סטודנט בשנה רביעית ללימודיי באוניברסיטה בארץ. במשך התקופה הזאת (7-8 שנים) פעמים ספורות קרה לי "פלאשבק" שנורא הבהיל אותי. ל"פלאשבק" אני קורא לזה, שבמשך כמה שניות, בפיתאומיות מוחלטת, הרגשתי כאילו השפעה של הסם חוזרת. תקריות אלו היו מכניסות אותי לחרדה חזקה מאוד המלוות בחוסר תאבון, חוסר חשק מיני וזעה בכפות הידיים. לאחר ה"פלאשבק" הראשון הייתי אצל פסיכיאטר והוא נתן לי CLONEX. הכדור הזה היה מרגיע אותי והתקף חרדה הפסיק בהדרגתיות. בזמן אחרון אני מקבל התקפי חרדה לעתים קרובות מאוד בלי שאני מרגיש "פלאשבק". אני נורא מפחד שההרגשה הזאת תחזור אלי ואולי תהיה חזקה כל-כך שלא אוכל לתפקד. תקופה שאני נמצא בה עכשיו היא תקופה לחוצה מאוד: אני מסיים את הלימודים, המבחנים קרבים, מחפש עבודה ללא תוצאה חיובית. האם יכול להיות שעובדה שאני נמצא בתקופה מאוד רגישה גרמה להתקפי חרדה לעתים קרובות? יש לי גם שאלה נוספת : האם יכול להיות שהסם שלקחתי לפני 7-8 ישפיע אלי עכשיו כך שלא אוכל לתפקד בצורה נורמלית? או שזה פשוט חרדה בלבד והכל בראש שלי? אולי אתה יכול להמליץ בבקשה על משהו שיעזור לי להירגע? כי CLONEX מפריע לי ללימודים. (אני לומד מדעים מדוייקים, זה דורש ממני ריכוז מירבי). תודה רבה!

שלום זיראל, אינני מומחית בתחום הסמים, אך למיטב ידיעתי ייתכנו פלאשבקים גם לאחר מספר שנים. אני ממליצה לפנות שוב לפסיכיאטר, ולתאר את התקפי החרדה הנוכחיים ואת ההיסטוריה הקודמת של חרדה. מעבר לטיפול התרופתי בחרדה, ניתן להיעזר בטיפול פסיכולוגי קוגניטיבי-התנהגותי. בהצלחה בבחינות ובחיפוש העבודה, אורנה

שלום אני בת 32 ומעוניינת להתייעץ עם פסיכולוג, לפי מאמר שקראתי על סוגי טיפול נראה לי שטיפול בשיטה האקזיסטנציאליסיטית יכול להתאים. דרך האינטרנט לא כ"כ הצלחתי לאתר מישהו כזה. 1. האם את מכירה אתר שיכול לסייע במציאת פסיכולוג מתאים 2. איך יודעים לאיזה פסיכולוג ללכת, אם אין המלצה על כזה תודה

שלום ש, בעיקרון, הדרך היא של "ניסוי וטעייה": אוספים כמה המלצות ממכרים, קובעים מספר פגישות ראשונות, שואלים בפגישה הראשונה את השאלות שחשובות לך, ובעיקר מנסים לשים לב לתחושה שלך בחדר הטיפול. על-מנת לקבל המלצות על מטפלים דרך הפורום, כדאי לציין באיזה איזור בארץ מדובר, ולוודא שכתבת המייל שלך תקינה (ההמלצות יישלחו ישר לשם). ועוד הערה - אני מאמינה שמרבית המטפלים העובדים בשיטה דינמית מערבים אלמנטים אקזיסטנציאליסטים בעבודתם, אבל אני לא בטוחה שקל למצוא "אקזיסטנציאליסט טהור"... בהצלחה, אורנה

אורנה שלום תודה על התשובה המהירה, אני גרה בעמק חפר ומעדיפה מטפלת אודה לך מאוד על המלצות

אורנה שלום תודה על התשובה המהירה, אני גרה בעמק חפר ומעדיפה מטפלת אודה לך מאוד על המלצות

שלום רב, יש לי חברה אנורקטית. אנחנו חברים כבר שנה וחצי. יש לי הרבה שאלות שמבלבלות אותי, אודה לך אם תוכל לעזור לי לעשות סדר בדברים. אספר את הסיפור (מתנצל מראש על האורך..). ובכן, כמו שכתבתי חברה שלי, שלהלן תקרא מ', היא אנורקטית בת 23, חולה במחלה כבר 10 שנים. היתה מאושפזת 5 פעמים, הפעם האחרונה לפני כ-4 שנים פלוס-מינוס. שני ניסיונות התאבדות בעבר הרחוק יותר. מ' היתה אצל הרבה מטפלים. המשפחה שלה חמה ואוהבת, תומכת וכו', אבל אלמנטים בעייתיים ניכרים לעין. האב לעיתים שתלטן/קשה, מ' מרגישה צורך לגונן על האם, מזדהה עם כאבה (כביכול, היא חושבת שלאם כואב) של האם יתר על המידה, היא רגישה בצורה מוגזמת, הרבה רגשות אשמה, הערכה עצמית שואפת לאפס וחיצונית אף פחות. הכרנו לפני כשנה וחצי, מאז אנחנו חברים. ידעתי מההתחלה שהיא חולה, אם כי אני מודה שלא ידעתי כמה. נכון להיום היא צורכת כ-200 קלוריות ליום, יש ימים שהיא מקיאה (פעם אחת או יותר) ויש ימים שלא. היא סטודנטית כמה שנה ולפני חודשיים וחצי עברנו לגור ביחד. לאחרונה היחסים שלנו נקלעו למשבר. אני מרגיש שאין לי כוחות להתמודד עם המחלה שלה יותר. זה לא עוזב אותי לרגע, אין לי עם מי לדבר על זה (איתה אני לא מרגיש שאני יכול) ובגדול אני מרגיש שאני עומד להתפוצץ. מצד שני יש נקודות חיוביות: מ' מודעת לבעיה שלה, היא מעוניינת (לדבריה) ללכת למטפלת נוספת שמתמחה בהפרעות אכילה, ואף טרחה לחפש ולמצוא כזאת (שהתברר שאין לה מקום לעוד מטופלים). על אף חוסר ההערכה המוחלט שלה כלפי עצמה, לפעמים היא נתקפת בהגיון ומודה שיש בה תכונות חיוביות (חוכמה, יכולת ניתוח והבעה). כמו כן, היא אומרת שצריך לגבש תוכנית בה היא קובעת מה היא מסוגלת לאכול ולאט לאט להעלות את כמות האוכל. כמו כן, העובדה שהיא יצאה מהבית משחקת לטובתה, אני חושב. הבעיה שלי היא... שאני לא יודע כמה אני יכול להרשות לעצמי להיות אופטימי. לפעמים נדמה שהיא מתכוונת למה שהיא אומרת ולפעמים נדמה שהיא פשוט יודעת מה להגיד כדי שאני אהיה מרוצה. מצד אחד היא יצאה מהבית, שזה נראה לי דבר מאוד חיובי בהתקדמות שלה, אך איזו השפעה יש לזה כשהיא חוזרת כל סופ"ש הביתה? כמה זה עוזר לה? איזה חלק יש לי בהבראתה? אני נקרע בין פסימיות לרצון לאופטימיות והדבר שיחיד שאני יודע בוודאות הוא שנ-מ-א-ס לי. השאלה העיקרית שלי היא כמה אני יכול להיות אופטימי (לא מבחינה סטטיסטית, כי מבחינה זו, אחרי 10 שנים של מחלה, אני יודע שאני לא אמור להיות אופטימי בכלל). כל התייחסות לנקודות אחרות (ובפרט המלצות פרקטיות) תתקבל בברכה גם היא. תודה רבה מראש.

שלום ק', הנכונות שלך לסייע לחברתך מעוררת בי הערכה רבה, אך לצד זה ברור לי שנחוצות מספר הפרדות, על-מנת שתוכלו להמשיך ביחד. אין זה מפתיע כלל שאתה מרגיש מותש. אנורקסיה נרווזה היא מחלה קשה, בהיבטיה הגופניים והפסיכולוגיים כאחד, ולעיתים קרובות היא "עקשנית" ומתסכלת ביותר. אם כך חשים מטפלים הפוגשים את המטופלת פעם או פעמיים בשבוע, ברור לחלוטין שאתה מרגיש מיואש. העניין הוא שאתה אינך המטפל שלה, אלא בן-הזוג. בתור בן-זוג נראה לי סביר ותואם שתבקש מ-מ' למצוא לעצמה מטפל/ת בהקדם (המטפלת העמוסה הנ"ל אינה היחידה!), ושזירת ההתמודדות עם המחלה תעבור לשם. כבן-זוג אתה מצופה לאהוב את מ', לתמוך ולהתעניין בחייה, אבל אינך אמור לחיות את המחלה שלה ביחד איתה. ברור לי שהדברים שאני כותבת אינם פשוטים כלל (אולי הם אפילו מכאיבים לך), ויותר מכך - קשה ליישמם. לכן אני חושבת שכדאי שיהיה גם לך מקום בו תוכל לחלוק את רגשותיך ולהתייעץ עם איש מקצוע. מה דעתך על טיפול גם בשבילך? המון הצלחה בהמשך, ובריאות טובה, אורנה

אורנה שלום, קודם כל תודה על התגובה המהירה והעניינית. הרעיון שהיא תלך לטיפול עלה יותר הרבה פעמים. אם לא ניפרד עכשיו - היא תעשה את זה. אני לא דואג. חשבנו על האופציה שגם אני אלך לטיפול... אבל לא נראה לי. מה שזה אומר במילים אחרות זה : תלך גם אתה לטיפול - כדי שתלמד לחיות עם המחלה בשלום עד שהיא תעלם (אם בכלל). וזה נשמע לי לא הגיוני, אפילו אם לטווח הקצר אני אכן ארגיש טוב יותר או קל יותר. מבחינתי זה כמו לחפש את המטבע באור ולא איפה שאיבדתי אותו... תודה שוב ויום נעים.

שלום רב, אני עובדת במקום יחסית חדש.ואני מגלה שאני כזו רגישה ופגיעה עד כדי "סחיבת" כל מילה שקשורה אליי מצד הסובבים הביתה והטענת הראש בכל אותן המילים שניסו לעקוץ לפגוע להציק... מה שקורה זה שהגעתי עם המון מוטיבציה כנראה ויש המון מרמור במקום שמנסה להוריד הכל למטה ולפעמים די מצליח.אני רצה כל היום ומנסה לתת פתרון יעיל לכל בעיה, מרגישה שיש לי הרבה יותר מבוס אחד כי לכל אחד יש בקשה משלו.אין לתפקיד גבולות ולא מיקצעו אותי לשום דבר.אין ממש ניסיון לעזור או לתת תמיכה כלשהיא כי כולם מרוכזים רק בעצמם!!! ובקיצור אם אתה לא עשוי מבטון הדרך שלך תהיה מאוד קרובה לדלת. עם כל הרצון והניסיון להילחם בשיניים על עוד יום אכן קיבלתי איזושהו תגמול על עבודה ראויה מה שלדעתי גרם עוד יותר למשיכת תשומת הלב של הותיקים במקום..ולהערות ביניים אני שונאת להתעסק בשטויות ולרכל כל היום(לפחות לא בעבודה הנוכחית) אנלא סומכת על אפחד כי זה ממש מזעזע איך ברגע אחד מתייחסים ולאחריו כאילו אתה לא קיים. אני מאוד מנסה להיות בסדר ולעיתים יש התחושה שאולי אני רוצה שכולם בלי יוצא מן הכלל יאהבו אותי.מבינה בתוך תוכי שדבר כזה לא יכול לקרות אבל מאודדד לוקחת קשה כל מהלך ביום יום.כך שאם מישהו אמר לי משהו אנתח אותו לרוחב ולאורך במשך כל היום. הנושא מן הסתם מעיב על חיי הזוגיים ועל מצב רוחי הכללי. אני מאוד מאוכזבת מאנשים ומהצביעות של העולם.לא מצליחה להבין או לנסות להתעלם. זה פשוט לא הולך!!! וכך אני מוצאת עצמי שוב ושוב מהרהרת "למה לעזאזל כולם מנסים להרוס?" לעיתים,נדמה לי שרק אני לא בסדר..או שאולי זה מגיע לי כי אני לא מתנהגת כפי שרוצים או מצפים שאתנהג אבל איני יודעת באיזה צעד לנקוט....והאמת שלאחר הרהור קל אני מפנה את ה"אשמה" כלפי האחרים.." כי מה עוד אעשה כדי להימנע מהשלילי הזה סביבי? אני לדוג' אפרגן על לבוש,איפור,הצלחה במבחן וכד'....וכמעט אפפעם לא אקבל פרגון בחזרה. אוכל להיות 100 אחוז כל היום אך אם חלילה אסטה מהקו הישר פעם אחת רק בזב יתמקדו. השאלה הכי קריטית זה האם אני לא בסדר?? או שמא איני מעריכה עצמי כ"כ ולכן זו תחושתי התמידית?? יש לציין שבאיזשהוא מקום מאוד התבעסתי שההערכה שניתנה לי היתה בפומבי אחרת אולי הייתי חוסכת את אי הנעימות של הקנאה הרובצת בקרב העובדים. הכי מצחיק ואני רחוקה מלהיות בנעליים שלהם מכל הבחינות ועדיין....זה מכה בי!! מה עושים? איך מתנהגים? איך משקיטים חוסר מנוח אינסופי.?? אני עייפה מהחברה ומהרכלנות המגעילה הזו! די!!!

שלום עינת, הדבר הראשון שאני רוצה לכתוב לך הוא מאוד פשוט, אבל לפעמים כשאנחנו בעין הסערה אנחנו נוטים לשכוח אותו - את לא חייבת לעבוד שם! נראה לי נכון להשאיר "מקום" פנימי לאופציה של עזיבה (על כל הקשיים הכרוכים בכך), משום שהאפשרות הזו מעניקה פרספקטיבה נכונה: הלא אם באמת נקלעת למקום עבודה קטנוני, רכלני ומייאש, שאינו מסוגל להשתנות במידה מינימלית, סביר בהחלט שתרצי לעזוב מיוזמתך. אבל לפני האופציה של עזיבה, כדאי לנסות לשקול את הדברים - לחשוב על דרכים נוספות להבין את ההתרחשויות בעבודה, לבדוק עם עצמך האם יש דברים בהתנהגותך שהיית רוצה לשנות וכד'. אני מאוד ממליצה להיעזר במהלך החשיבה באדם נוסף (שאינו מתוך החברה), דוגמת חבר טוב. נסי להתבונן בדברים מנקודת ראותו של צד שלישי שאינו מעורב בחברה, ובדקי האם את לומדת משהו חדש מההסתכלות הנוספת. בהצלחה, אורנה

אורנה שלום, ראשית אני מתנצלת שהוצאתי הודעה לליאת כביכול "במשמרת"שלך. כואב לי מאוד. העבר הקשה הזה לא עוזב אותי. אני לא יודעת איך לתרגם למילים את הכאב שאני מרגישה, אבל זה מרגיש רע מאוד. ואם אני לא אסביר אז אף אחד לא יבין..... ואף אחד לא יוכל לעזור לי.... איך מוציאים את זה החוצה, מה עושים כדי שיכאב פחות? חן

יש לי סיכוי להיענות היום? לא יודעת עד כמה זה יעזור, אבל אולי איכשהו ירגיע, קצת.... מצטערת אני יודעת עד כמה מעצבן לראות אותי כואבת כל הזמן אני זקוקה לחיבוק של אמא שלי... היא לא יודעת שהחיים שלי בידיה רק היא יכולה להשכיח ממני את כל הכאב הזה... והיא לא איתי.... אני מחפשת את הדרך ללב שלה ואני לא כל כך מוצאת... אם אמא שלי לא יכולה לאהוב אותי אז מי כן? וככה זה מרגיש לי.. הרי אהבה של חבר/חברה לא מהווה תחליף לאהבה של אמא... אני זוכרת שכשהייתי רכה בשנים היא אהבה אותי, מאוד... הבת הקטנה שלה, איך לא? עכשיו הסתכלתי על תמונות שלה היא כ"כ יפיפיה(כמו הבת שלה-אני. היא קצת יותר..) ונורא כואב לי... סליחה על ההשתפכות ולילה טוב זה באמת כואב זה באמת שובר כל השנים היפות שהיו עם אמא אני בספק אם הם יחזרו

שלום חן, לקח לי זמן להגיע אל ההודעה שלך, ואני מקווה שאת בסדר... כתבת מאוד ברגישות על תחושות של געגוע, למשהו ישן וענוג ורך. בגדילה של כולנו יש גם פרידה מסויימת מסוג הקבלה שזכינו לה פעם, אבל נדמה לי שאת כותבת על משהו קצת אחר, אולי על קשר ששינה פניו מהר מדי או יותר מדי... אני מקווה שאת יכולה לדבר על התחושות האלה עם אנשים קרובים לך (אהבה של חבר/ה אינה תחליף, אבל היא לא מעט), ובטיפול. המון הצלחה בהמשך, אורנה אגב, אין צורך לקחת את עניין ה"משמרות" יותר מדי ברצינות...

שלום יקירתי, חיוך גדול גם לך... אני מנצלת את הודעתך המחוייכת והקצרצרה כדי "להתריע" שאני חייבת לעשות עכשיו הפסקה... מקווה שאספיק לכתוב תשובות נוספות מאוחר בלילה (sorry משתנה...). אורנה

אבל לא משנה.

אורנה שלום,לא מובן לי וכיוון שאת אמרת שאת מתמחה בתחום של הOCD אני שואלת אותך,למה דווקא אני קיבלתי את הOCD ,אני יודעת שאיני היחידה ואני אף פעילה בפורום של OCD,אך מבחינה מקצועית איני מבינה למה במשפחתי המורחבת ובין חבריי ומכריי אני היחידה עם בעיה זו,אומנם לא סיפרתי על כלך לאף-אחד מהם,אך לפי היכרותי איתם אני רואה שאין להם את ההפרעה הזו; מה שכן חשוב לי לומר הוא שלדודי(בדרגה 'קשה') ולאימי(בדרגה קלה-עם עיתונים למשל)יש בעיית א?גרנות,אבל זה הביטוי היחיד שלהם של ההפרעה,אז לא נראה לי שיש להם בכלל אותה. איני מפסיקה לחשוב ולברר למה קיבלתי זאת ומתי בדיוק וזה נורא מעניין אותי לדעת מה גורם לOCD -אם ידוע בכלל.

משתנה יקרה, זוהי אכן שאלה מציקה, אשר גובה מאיתנו כוחות רבים בעת ההתמודדות עם גילוי מחלה. המחקר בתחום אינו משיב תשובות חד-משמעיות בנוגע לשאלה ששאלת (כלומר, ידוע שישנן השפעות תורשתיות, אך ההשפעות הסביבתיות אינן ברורות דיין). אני יכולה לשתף אותך בתחושה שלי (המתבססת על ניסיון קליני), שרבים מהמטופלים שאני פוגשת היו ילדים רגישים מאוד לנושא המוות, אשר סבלו במצבים של עמימות ואי-וודאות. מובן שזה אינו מהווה הסבר להתפתחות של OCD, אבל אולי זה יהדהד לך משהו... מעבר לכך, אני חושבת שחלק גדול מתהליך ההתמודדות עם OCD קשור להבנה שיש לנו שליטה מאוד מוגבלת בסכנות (כלומר, גם אם נכתוב הודעות ממש מושלמות, או נימנע לגמרי ממגע עם דם, או נחליף כל מילה "רעה" במילה "טובה" - אנחנו לא באמת יכולים לשלוט בסכנה). כחלק מכך, אין לנו שליטה ב"חלוקת" ה-OCD בעולם... אבל מכאן והלאה, יש הרבה מה לעשות כדי להרגיש טוב יותר, עם ולצד אי-הוודאות והסכנה! שבת שלום, אורנה

אורנה תודה על תשובתך, אם יש השפעות תורשתיות אז אחד מבני-משפחתי היה צריך ללקות גם בהפרעה זו,וזה לא קרה (נכון שאימי קצת אגרנית,אבל זה כשלעצמו,לא OCD ,נכון?). אני חושבת רבות על הסיבות לOCD אצלי,אבל לא מגיעה לא לתשובה מוחלטת לגורם לכך, וגם לא לוודאות על הזמן ש'המחלה פרצה' אצלי-יש לי השערות שזה קרה לפני כעשר שנים, אבל בשבוע האחרון,בעיקבות שיחה עם הפסיכיאטר,הגעתי למסקנה שאולי זה התחיל עוד הרבה לפני-כשהיתי תלמידת תיכון,אבל אז הOCD היה רק מחשבתי ולא עשיתי פעולות כפייתיות וגם עיניין הניקיון לא הפריע לי,ורק לפני כעשר שנים התחילו הפעולות הכפייתיות ו'בעיית הניקיון'. כדי שלא יזהו אותי לא אחשוף פרטים מזהים,אך באמת היתה התמודדות עם מוות של קרובים (בתקופות שונות){קרובים,אך/תודה-לאל/לא מדרגה ראשונה},שבאמת השפיעו עליי, אך לא נראה לי שהן היוו את הגורם להתפרצות הOCD . את צודקת שכל עיניין האי-ודאות גם לגבי הגורם,מקשה מאוןד על ההתמודדות.

מהי המשמעות הקלינית של פגיעה נירופסיכולוגית בעקבות טיפולי לימפומה מוחית אילו סימפטומים וכיצד היא מגבילה אדם זה תודה

שלום משה, אינני מתמצאת בנוירופסיכולוגיה, ולכן לצערי לא אוכל לסייע. אני ממליצה לפנות אל הרופא המטפל. רק בריאות, אורנה

איך אני יכולה ללמוד לאהוב/להעריך את עצמי כשהחיים עד כה לימדו אותי שאני לא מספיק טובה, לא מספיק מוצלחת, לא מספיק יפה, לא מספיק חכמה, לא מספיק אנושית, לא מספיק... אני באמת חושבת שיש לי ראש על הכתפיים, שאני מאוד רגישה לאנשי/בע"ח/כדור הארץ, יש לי ערכים ודיעות מגובשות משל עצמי ויכולות להגיע רחוק. אז למה תמיד זה מרגיש שזה לא מספיק? למה זה מרגיש שעדיין אין מה לאהוב בי? למה זה מרגיש כאלו אלה שאוהבים אותי לא באמת אוהבים?

ד יקרה, תיארת חוויה עצמית מכאיבה, שיש בה ספקות עצמיים, בדידות ויאוש, ורצון עז לאהוב ולהיאהב. זו אכן תחושה מעציבה, אך אין זה סוף פסוק, ובהחלט אפשר ללמוד לאהוב/להעריך את עצמך. אני רוצה להציע לך להתחיל טיפול פסיכולוגי דינמי, בו תוכלי לברר את התחושות האלה לעומקן. כתבי עוד אם תרצי עזרה כלשהי בנושא. המון הצלחה, אורנה

אורנה יקרה, תודה רבה על התשובה. אני בטיפול מצויין כבר שנתיים וכתבתי את הדברים אחרי פגישה קשה שבה עלו הדברים האלו. אני מניחה שכתיבת הדברים הם כבר התקדמות עבורי מאחר שעד לא מזמן אפילו לא הסכמתי לעצמי להרגיש את הדברים. אז עכשוי אני מרגישה, מה שלא הופך את זה ליותר קל...

אני מרגישה שאני לא שלמה עם עצמי, לא מגובשת הדימוי העצמי שלי נמוך. מבחינתי הכל אצלי בינוני ודי שטחי אין לי כישרון או משהו שאני חושבת שאני טובה בו במיוחד. כרגע אני סטודנטית לתואר שני לקראת סיום. כל החיים אני מרגישה שעשיתי מה שציפו ממני המשפחה,החברה וזה מה שכיוון אותי. מדאיג אותי שאין לי שום בערה בתוכי לחיות. השאיפות שלי לחיי זוגיות עם ביטחון,אהבה אמיתית ועבודה מספקת לא נראות לי כמציאותיות כי אני מבולבלת ולא יודעת בדיוק מה אני רוצה, מה מתאים לי. זה גורם לי להיות אדישה, ממורמרת. מנסה להסתפק במה שיש. אני חברותית אבל משתדלת לא להקרין דכאוניות אחרת גם חברות לא יהיו לי. אולי תוכלו להמליץ לי על פסיכולוג\ית אשר לא רק מקשיבים אלא גם מייעצים ומכוונים שיעזרו לי לחזור לשליטה על החיים שלי.

שלום אורנה, השאלה שלך מצביעה על שני כיוונים טיפוליים אפשריים: כיוון אחד הוא טיפול דינמי, בו יתרחש בירור מעמיק של התחושות שתיארת. בירור מעין זה יצור שינויים בתפיסת העצמי שלך וביחסים הבין-אישיים שאת מקיימת, אולם מדובר בתהליך הדרגתי ולעיתים ממושך. כיוון טיפולי אחר, שנדמה לי שאת רומזת עליו במשפט "פסיכולוג\ית אשר לא רק מקשיבים אלא גם מייעצים ומכוונים", הוא אימון (coaching), במסגרתו מאמן/ת אישי/ת יסייעו לך להגדיר מטרות ולפעול לקראת מימושן. אני ממליצה לך לקרוא עוד בנושא באינטרנט, כדי שתוכלי לבחון האם סגנון עזרה כזה אכן מתאים לך. וכמובן שיש גם פסיכולוגים המשלבים בין הגישות, ומומלץ להעלות את הנושא בפגישה הראשונה שלך עם מטפל/ת. המלצות ספציפיות תקבלי למייל האישי בלבד, לכן כדאי לוודא שניתן להשתמש בו. בהצלחה, אורנה

למה הכוונה טיפול דינמי ובאיזה מסגרת עושים אותו? האם אני אוכל לשלוח בהמשך את כתובת המייל שלי כדי לקבל שם וטלפון של מטפל מתאים?

עכג עיככע יעכעכ

שלום יעל, כתבי אלינו שוב, כדי שנבין... אורנה

תודה ליאת, את מחחמת לי את הלב ....תודה אני .

אני כבר 6 שנים אצל פסיכולוגים שונים... וכבר ניסיתי כל מיני סוגים של תרופות נגד דיכאון ונגד חרדה ונגד פסיכוזה ובקיצור טעמתי מכל מה שיש לעולם המערבי להציא כעזרה לנפש... אני מחפש עכשיו מקום/שיטה/מדריך/איש מקצוע/פסיכולוג/פסיכיאטר שמבין בשיטות ותורות מזרחיות לטיפול וטיפוח הנפש... אבל עם זאת שיהיה לו ידע ומחשבה ו"רגל אחת" שדורכים בעולם המערבי... בקצרה מאוד על מה שמציק לי: אני לא מאושר... אני סובל... לא הרבה... אבל סובל בצורה קבועה ... אני תמיד מוטרד ותמיד מחפש אהבה וחושב הרבה ומנסה למצוא את עצמי ולמצוא פתרונות וזה לא מגיע... ולפעמים אני מתחרפן מרוב שאני מנסה למצוא פתרונות... אני אגב בן 21 חייל.

ערב טוב, מקווה שכתובת המייל ששלחת מעודכנת. אני שולחת לך לשם המלצה על מטפלת מן הסוג שאתה מבקש. ליאת

ליאת, ליאת אינני יודעת מה לעשות, יש לי לחצים,יש לי מיגרנות כתוצאה מהם, הכל קשור כנראה למצב בבית, או אליי, וחבר שלי דורש ממני דרישות שאינני יכולה לעמוד בהם כי אני צריכה קצת שקט, להיות עם עצמי, ואני מנסה להסביר לו. הוא לא קולט, והוא רב איתי ומעמיד אותי במצבים שאני לא יכולה לשאת, גורם לי רגשות אשמה, במידה ולא עניתי לו לטלפון כמה פעמים באותו יום, אז ישר כשהוא רואה אותי מתחיל לעשות לי סצינות. אני לא יכולה יותר הלחץ בלתי נסבל. אני מרגישה כמו סיר לחץ שעומד להתפוצץ כל שנייה...

הפניות שלי מעצבנות אותך/מפריעות לך? למרות שהן אמיתיות, ומתאימות לאופי הפורום, יש לי הרגשה שהן מפריעות. חשוב לי להדגיש כי המטרה שלי היא לא לעצבן או לקבל תשומת לב, אני זקוקה לעצה/עזרה. זה הכל. ושום דבר מעבר לכך. ועדיין רע לי מאוד... ..

חן, הפניות שלך לא מעצבנות אותי (מנין הרעיון הזה?). אני מודעת למצב האמיתי אצלך בבית, ויודעת שאינך מתפנקת כלל וכלל. הלוואי שיכולתי לעזור יותר מכאן... שולחת לך הרבה כוח וסבלנות לעבור את הימים הקשים האלו. ליאת

ערב טוב חן, כדי שסיר לחץ לא יתפוצץ, יש בקצה המכסה כפתור קטן לשחרור האדים. ממש כמו שם, גם אנחנו חייבים ללמוד לשמור על עצמנו מפיצוץ ע"י ויסות גורמי הלחץ המופעלים עלינו. אני מכירה את הנטייה שלך להסתיר מאחרים את מצבך האמיתי, אבל נדמה לי שלפחות עם החבר כדאי לשמור על פתיחות וכנות. שווה לחכות קצת, שגם הוא יירגע, ואז להסביר בנחת על הצורך שלך להתנתק קצת במצבי קצה. אם הדברים יוסברו ברוח הנכונה, הוא לא יצטרך לנחש ניחושים ולשער השערות, ויידע שאת זקוקה למרחב שלך כדי להירגע. אני מקווה שהעניינים בבית נרגעים לאט לאט, ושעד מהרה תוכלי לחזור לאיזון. ליל מנוחה ליאת

שלום ליאת, רוצה לשתף אותך במה שעובר עליי בחיי בתקופה האחרונה....כתבתי כאן בעבר על בעיות בריאות שנפלו עליי משום מקום ....ודרכי התמודדות איתם ...אני אמנם בטיפול כבר המון זמן 6 שנים למען הדיוק ...אבל השנה האחורנה היתה הקשה מכולן ולמזלי הרב יש לי מטפלת מדהימה שעוזרת לי מאד ....פשוט בשבועיים הקרובים לא ייצא לי להפגש איתה בעקבות עניני עבודה שלי ....אני מרגישה שאני מתחילה להיכנס לדכאון בעיקר בגלל התמודדות במראה ...אני בחורה שנראת טוב אפשר לומר בחורה יפה ....גם מרגישה כך ...גם מבפנים וגם מבחוץ...כמו שרשמתי בהתחלה בעקבות הבעיה הרפואית נשר לי השיער ...וב7 חודשים האחורנים הלכתי אם תוספת (פיאה )שיער ...שהייתה נראת טבעית לגמריי ...חוץ מהמקורבים אליי שידעו ,האחרים בחוץ לא שמו לב לעניין ...למזלי הרב אני מתאוששת מהמכה והגוף התחיל תהליך של הבראה ושיער התחיל לצמוח ...שכחתי לציין בשיטה של הפיאה אי אפשר להוריד אותה היא דבוקה לי שבועיים שלושה ואני הולכת למקום מיוחד שמטפל בי ז"א אין לי את התמודדות בלהיות בלי שיער ...עכשיו כאמור השיער צומח והחלפו לי את השיטה ...ז"א אין צורך בהדבקה אלא יש סיכות מיוחדות שתפורות ואני רק צריכה לחבר ...בבית אני מורידה אותה ....ואז מתחיל המצב רוח הקודר ....אני ממש מתבאסת וקשה לי מאד לראות את עצמי כך ....או לחילופין כשאני יוצאת לעבודה או לאיזה דייט אני חוזרת לתוספת ...זה מאד כואב לי וגם מאד מבלבל אותי ...אני מרגישה מבפנים שבמצב הגופני משתפר מאד ויודעת בבירור היום שהמצב הפיך ... ועל זה אני מאד שמחה אבל אני מתחילה להיות בדיכאון ומאד מאד עצובה ...זה פתאם להתמודד תכלס לקבל את עניין החיצוני מפחדת להכנס לדיכאון ...הכוחות שהיו לי גרמו לי להרים את הראש ולא להשבר ....ועכשיו אני מרגישה שבורה ....אני יודעת שזה עניין של זמן ואני צריכה סבלנות ...אבל דווקא עכשיו יש לי הפסקה קצרה בטיפול ...בעבר שיתפתי אותך בעניין הכדורים שלא הייתי מכונה לקחת ולכאורה עברתי את הדכדוך הקודם בלי הכדורים (יש לי טראומה מכדורים אחרים שנתנו לי וגרמו לנזקים בעצמות ונפחו אותי לחלוטין ) לכן התעקשתי גם מול המטפלת שלי וגם מול הפסכיאטרית שלי לא לקחת כדורים והיום אני 3 חודשיים בלי אף כדור שנכנס לגוף....חוץ מהקטע החיצוני שכואב לי עליו ...אני מרגישה ממש טוב ....אבל שוב פעם מפחדת לצלול לדיכאון ....הייתי חייבת לפרוק קצת ..תודה .

היי הנפש יותר חשובה מהמראה החיצוני...שימרי עליה מכל משמר ואל תכנסי לדיכאון או חרדות ...זה יותר חשוב מהכל היופי מגיע מבפנים ...ותסתכלי על חצי הכוס המלאה אףאחד לא מבחין בכלום מאחלת לך החלמה מהירה ושתהיהי תמיד שמחה ותחשבי חיובי

ערב טוב, ברוך רופא חולים ! כמה טוב לשמוע שהגוף מתחזק, שהשיער צומח, ושההתאוששות בתוקף. הרבה פעמים, דווקא אחרי שהסכנה האמיתית חולפת, אנחנו מרשים לעצמנו לקרוס. אישית, זאת נראית לי פריווילגיה לגיטימית. הקריסה. כשנלחמים- נלחמים, וכשנגמרת המלחמה יש זמן לתחקירים, לאיסוף השברים, להערכת נזקים, להפקת לקחים, ולבסוף - להתבססות מחודשת והעלאת רמת הכשירות. הדאגה שלך סביב השיער היא הסימן הטוב ביותר להחלמה. אין אישה שלא מתבאסת משיער שאינו נראה טוב. אין לי ספק שבעוד זמן קצר גם המבחן הזה יהיה מאחורייך. אם תחשבי על זה לעומק, בעצם כל אחת מאיתנו יוצאת לעבודה או לדייט עם תוספת קטנה של 'רמאות' שמאפשרת הרגשה טובה מול העולם שבחוץ. אני רוצה לחזק אותך, ולהפציר בך לא להיבהל כל כך מימים מחורבנים. הם באים והולכים, שערות נגזזות וצומחות, אבל לחיים כוח משלהם, חזק ונחוש, ואין לנו אלא ללמוד לעמוד בטלטלות האלה ולשמוח ביש. שולחת לך את כל הכוח שבעולם, והרבה בריאות ליאת

ליאת שלום, ביומיים האחרונים שמתי-לב בעיקר,למשהו שלא חדש עבורי,והיא העובדה ש'אני האויבת הכי גדולה של עצמי',עם 'הפה הגדול שלי' ועם העובדה שאני מספרת פעמים רבות לאנשים דברים שרק יפגעו בי בהמשך,ומה שמעצבן (וזה בטח ישמע מוזר,ואולי תחשבו שאני'פסיכית' אם אכתוב זאת),היא העובדה שאני לא תמיד מודעת למה שאני אומרת בזמן שאני אומרת{כמו למשל אם אני בלחץ או בעצבים},ולעיתים אני אפילו לא זוכרת שאמרתי זאת,אך ברוב המקרים כן זוכרת. מה עושים במצב שכל משפט שני שאני אומרת אני מיד מצטערת עליו ו'מ?לקה' את עצמי על כך ב'ירידות עצמיות' מתמשכות,ברוב הזמן?והאם כשאומרים דברים בזמן לחץ ושוכחים ואז מישהו אחר מזכיר לי אותם ואני נזכרת-האם זה אומר שהזיכרון שלי 'דפוק' ושאני נהפכת ל'סנילית'? בתודה מראש על תשובתך, משתנה

ערב טוב משתנה, איכשהו, בשנות השלושים לחיינו עוד אי אפשר לדבר על סניליות. אנשים שונים אלה מאלה ביכולת שלהם לווסת כעסים, להחזיק את הביטויים הרגשיים שלהם תחת שליטה ובקרה, וכמובן שאנשים שונים גם בעוצמת הביטויים הרגשיים שלהם. כאשר אנחנו 'רואים אדום' השיפוט שלנו נפגם, ואנחנו נוטים לומר דברים שלא היינו אומרים במצב רגיעה. נדמה לי שהחכמה היא לנסות לא להגיע לרמת עצבים שתשבש את שיקול הדעת. מעבר לכך, יכולת איפוק ובקרה היא עניין יחסי. יש אנשים שיותר מתקשים להכיל דברים, אפילו את עצמם, והם נוטים "לעלות על גדותיהם" גם בעיתות שלום. נדמה לי שזה משהו שאפשר לעבוד עליו אם מחדדים את המודעות לכך. רוב האנשים לומדים בסופו של דבר לחיות בשלום עם המזג שלהם, וכך גם סביבתם הקרובה. אם מזכירים לך משהו שאמרת בשעת רתחה, תוכלי לומר בפשטות שאינך זוכרת דברים שנאמרים בשעת סערה, ושאת מבקשת מקצה שיפורים במצב רגיעה. מאחלת לך הרבה שלווה ליאת

היי ליאת...מה שלומך??? רציתי לספר לך כמה דברים זה המקום היחיד שאני יכול להעלות את זה בכתב....אולי יש עוד(: בכל מקרה הבחורה הזו שספרתי לך עליה מהאונ לא הולך בכלל האמת צולע היא מתקרבת ומתרחקת כל הזמן....למרות מה שעשיתי יש לי המון ידידות מהאונ שזה נחמד אבל הן לא חברות קרובות אמיתיות....לכל אחת יש חבר ולא יקרה שום דבר מיוחד....אבל זה נחמד שיש לפעמים עם מי לקשקש.....אבל הדבר האחרון הבאמת מכאיב בעוד זמן מה אני הולך למילואים ואז אני יהיה לבדי לגמרי בלי שאף אחד יתקשר או שיהיה לו אכפת....נכון כתבתי לך שיש לי הרבה ידידות מממ אבל זה זה ידידות שתלויה בדבר ושהדבר יעלם הן יעלמו....אין אף אחד שמחכה לי אולי משפחה בבית אבל אין חברה אין חברים בדידות מוחלטת שם במילואים....אני ישתגע בנוסף לזה שאני מתעב את המילואים תיעוב מוחלט מפני שזה יוצא תמיד שאני עסוק או שיש לי בעיות אישיות ותמיד זה קורה בתקופות האלה....או בגלל הפעילויות שדורשים ממני לעשות שהן נגד מה שאני מאמין או היחס המחורבן שאני מקבל שם או חוסר החופש לבחור ולהחליט לעצמי.....והבדידות הוי הבדידות ולמה לעזאזל אני צריך לשמור על החברה המחורבנת הזו שמתנהגת אליי כאילו אני לא שייך....???מה יהיה איתי????אם לא הייתי באמת מחבב את החברה שם הייתי מבריז....

MR BLUE היקר, מה זאת אומרת לאף אחד לא יהיה אכפת? אנחנו נורא נתגעגע אליך כשתהיה במילואים, ונחשוב עליך ונחכה שתחזור בריא ושלם !!! מילואים באמת יכולים להיות דבר מעצבן, אם כי אני יודעת על לא מעט נשים שהיו מתות לחופשה כזו של חודש בשנה, הרחק ממחוייבויות היומיום. מזל שאתה באמת מחבב את החבר'ה שם, ולא מבריז. אחרת מי היה שומר עלינו ?!? אל תשכח להודיע לנו לפני שאתה יוצא, כדי שנדע ממתי להתחיל להתגעגע. אנחנו.

היי זה נורא נחמד שכולכם תגעגעו אבל זה לא כמו חום ואהבה אמיתיים ומחסור באנשים שיתקשרו שישאלו בשלומך....או אהובה מתוקה שמחכה לך אז לא נראה לי שבפורום משהו יעזור לי בזה....זה מה שדפוק במילואים לאף אחד לא אכפת מה קורה לך בחיים הפרטיים אתה יכול לקחת סמים קשים או כדורים נגד דכאון באינפוזיה..(: העיקר תלך ותיטחן שם....

סליחה שאני דוחפת את עצמי. ליאת את יודעת בגלל שאת כל כך נחמדה יש לך יותר עבודה .. כן הימים שלך מלאים בהודעות פתאום(ואני מתכוונת בצורה חיובית לא צינית) אבל אני חושבת שמה שהוא מציין על בדידות וחברויות לא אמיתיות זה קצת מה שמשודר כאן. "אל תשכח להודיע לנו לפני שאתה יוצא, כדי שנדע ממתי להתחיל להתגעגע" זה הרי בדיוק האבסורד ואם הוא לא יודי אז לא נתגעגע ברמה זו או אחרת , נו זה זיוף.. חבל על הזמן.

הי ליאת וכולם... אז היום גיליתי שפסיכיאטרים הם גם בני אדם... (-: וקיבלתי כדורים... אבל צריכה לעשות בירור קטן לפני שאקח... שמחה שהלכתי כי היתה לי הזדמנות לדבר איתו על הטיפול והמטפלת שלי, ואל החששות שלי... אז קיבלתי היום גם כמה עצות להמשך הטיפול (או החלפת הטיפול :-)).... היה מעניין וטוב שנגמר... בנות, דיווח מפורט בפורום... יום טוב לכולם, רעות

רעות יקרה, אני מאוד שמחה בשבילך שהלכת לעזור לעצמך. ראית שלא היה נורא :-) אני לא מצליחה להיכנס לתפוז, משום מה, אני אנסה יותר מאוחר או מחר. נדבר כבר שם... :-) חן

רעות, פנייה לפסיכיאטר, כמו שלא מעט אנשים כאן כבר יודעים, כרוכה לפעמים בהרבה מתח וחרדה. אנשים כמוך, שהצליחו להתגבר על החשש, הם כמו מרגלים הנשלחים לדווח מן החזית. הודעה משמחת ומרגיעה כמו שלך יכולה לעודד אנשים אחרים להתגבר ולעזור לעצמם. תודה ובהצלחה ליאת

רעות כל הכבוד,רשמתי לך הודעה גם בפורום השני. ליאת,חשוב לי גם לספר לכולם עד כמה בעבר-כשהומלץ לי לפנות לפסיכיאטר,קודם התקוממתי נגד זה,ואח"כ חששתי שיחשבו שאני 'משוגעת' אם אלך לפסיכיאטר,אבל מרגע שהורדתי ממנו את ה'תווית' הלא חיובית שהצמדתי לו,ושתייגה אותו כאדם שרוצה לאשפז אותי ושמראש יתייחס אלי כמו אל פסיכית,מרגע ש'השלתי' ממני את כל החששות אילו ואחרות,ראיתי שהפסיכיאטר הוא אדם רגיל ופשוט כמו כל אחד מאיתנו,שמטרתו רק לעזור לי,ושאף-אחד לא כופה ולא יכפה עלי לקחת תרופות או לטופל רק בסוג טיפול שהוא רוצה,אם איני מעוניינת בכך,אלא אני שותפה מלאה להחלטות ואולי גם היחידה שיש לה את זכות הבחירה לבחור מה אני רוצה ואיך,ובנוסף גם ניתן לשוחח איתו על 'עיניינים שבלב' והוא מבין ותומך. במפגש הראשון גם הרגשתי לחץ וחרדה,אך תוך זמן קצר מאוד הוא הרגיע אותם,ונ?ס?ך בי תחושת ביטחון,והיום אני כבר מחכה למפגשים איתו - שמתקיימים פעם במספר חודשים. מצטערת אם 'השתפכתי' יותר מידי,הרגשתי צורך לכתוב זאת.

בני בן ה 8.5 התחיל לפני כחצי שנה לעשות "טיקים" של תנועות מוטוריות בלתי רצוניות עם הראש, גם בזמן שינה בלילה. הוא עדיין מרטיב מידי לילה. ולפעמים גם "טיקים" קוליים של השמעת קולות חוזרים. לקחתי אותו לנוירולוג שערך לו בדיקה נוירולוגית סטנדרטית בחדרו. הנוירולוג טוען שאין לבני בעייה נוירולוגית, ולדעתו אין לו תסמונת טוראט שממנה חששתי. הנימוק שלו היה: בבדיקה נוירולוגית שעשה לא ראה שום חריגות, הילד נראה נחמד וילדי טוראט לדעתו טיפוסים לא "נחמדים" בכלל. וככשאל אותי אם בני מסדר את החדר ואמרתי שהוא בלגניסט, אמר שאובססיביות מחוייבת בתסמונת טוראט. הוא טען שאין צורך בכלל בבדיקות נוירולוגיות מקיפות כמו "גלי מוח" וכו'. וכנראה כל ה "טיקים" של בני נובעים אך ורק מעניין נפשי על רקע של לחץ. האם עלי לדעתך לראות אבחנה זו כסוף פסוק, או שהאיבחון שנעשה אינו מספיק על מנת לקבוע חד משמעית שאין מדובר כאן בתסמונת טוראט. אני מקווה למענה. תודה.

שלום תמר, מאחר ואיני רופאה נוירולוגית, אין לי כל בסיס לאשש או לערער על אבחנתו של הרופא. "אבחנה נוספת" היא דבר מקובל מאד כיום, ואם את רוצה להניח את דעתך עוד יותר, תוכלי לפנות להתייעצות נוספת עם נוירולוג או פסיכיאטר ילדים. להזיק זה בטח לא יזיק. חשוב ביותר לא לשכוח (גם אחרי שנרגעת מה'טורט') לפעול להפחתת המצוקה הרגשית של הילד. בהצלחה ליאת

ליאת - המון תודה ושוב פעם ת ו ד ה . האמת היא שנורא קשה לי להתמודד. אני מרגישה שאני מתפרקת לרסיסים. הבן ,שאני אוהבת אותו מאד, מווציא את כל תסכוליו על בעלי. גם אביו הביולוגי מסיט אותו כנראה נגדינו. ביתי בת 25, אינה גרה בבית, גם גורמת לי רגשי אשמה, כמה שאני אמא שלא "נתנה לה מספיק" וכל מיני טענות חסרות שחר. יש לציין שאני גידלתי לבד את הילדים ללא עזרה מאביהם (שגם התחמק מתשלומי מזונות). משום מה הוא כנראה הצליח להסיט אותם נגדי. כיום אנחנו מדברות בטלפון והיא אינה באה לבקר בבית. הבן לעומת זאת תמיד הרגיש קירבה אלי, ו..פתאום סתם כך (חזר מטיול בהודו) החל לצעוק עלי , בא בדרישות של כספים ומוציא את כל תסכולו על בעלי. זהו ואני מרגישה רע ועם המון רגשי אשמה. אולי אני באמת אשמה ולא נתתי מספיק לילדים וגם המכות שנפלו עלי...מרגישה נורא וכל הזמן עם דמעות בעיניים.

שוב שלום, אשמה הוא רגש מכלה ומתיש, והילדים שלך למדו להשתמש בו היטב ולהפעיל אותך באמצעותו. הורות היא משימה קשה, שאינה מסתיימת אף פעם. כמי שגידלה את הילדים לבד, אין לי ספק שעמדת בפני התמודדויות ואתגרים בלתי פוסקים. לרוע המזל, לפעמים דווקא ההורים שנותנים בלי סוף, נופלים בסופו של דבר קרבן לתובענות בלתי פוסקת מצד הילדים, מה שמכניס את המשפחה כולה לסחרור של האשמות, אכזבות וטריקות דלת. הבשורה הטובה היא שאף פעם לא מאוחר ללמוד דברים חדשים ולשנות את הסדר הישן. באופן מפתיע, לפעמים דווקא אנשים שנחתו עליהם אסון או מחלה קשה, מוצאים את עצמם מודים על ההזדמנות שנקרתה להם ללמוד על עצמם ועל משפחתם דברים שמעולם לא ידעו. אני חוזרת ומפצירה בך לגייס את כוחותייך כרגע לטובת ההתמודדות עם המחלה, ולנסות להכתיב כללי משחק חדשים מול הילדים, כשאת מניחה לאשמה, יודעת (ואומרת) שעשית כמיטב יכולתך לגדל אותם כראות עינייך, ומזמינה אותם לשוב ולקחת חלק בחייך בכל רגע שירצו. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

שלום לכולם, בתי בת 14.5 , ניהלה לפני חודש שיחות עם נערה בת 16 בהתחלה דרך האינטרנט ואח"כ דרך הטלפון ו-SNS . אני גיליתי את הענין כתוצאה מזה שקבלתי חשבון טלפון בנייד מנופח של כ-2000 ש"ח מביניהם 3300 הודעות SMS שנשלחו. הענין כאן לא הכסף אלא הבעיה היא שבתי התחזתה לבן ודברה איתה וניהלה אתה שיחות כבן לבת. אני עליתי על הענין ואמרתי לה שזה לא בסדר והיא הבטיחה שתפסיק עם זה , גם התקשרתי לילדה ואמרתי לה שאין פה אף בן ותרד מהענין. דברתי גם עם האמא וסדרנו את העניינים. היה לי שקט שבועיים ושוב עליתי על זה שבתי ממשיכה להתחזות ויצרה קשר עם הילדה וספרה לה סיפורים וסובבה אותה והשניה האמינה לבתי . אתמול כשגיליתי את זה שוב בתי היתה בהלם אני ישרתי התקשרתי לילדה וספרתי לה ששוב זה שקר ואין פה אף בן בבית הזה ודברתי גם עם האמא ואני אובדת עצות אני לא יודעת מה לעשות. מדוע היא משקרת, מדוע היא מתחזה. היא ילדה שמקבלת הכל בבית לא חסר לה כלום . תייעצו לי מה לעשות. אני גם אמרתי לה שאני לא מוכנה להמשיך בדרך הזו של השקרים ואין לי בעיה שתעבור לפנימייה כי גם היא אומרת שאני אמא רעה ומגעילה וחטטנית והיא הכי חכמה ואבא שלה טפש וכולם מטומטמים היא הכי חכמה והכי צודקת. פשוט אין עם מי לדבר. הבנתי גם מהאמא של הילדה שהיתה בקשר עם בתי שממש היתה שם התאהבות , רק שבתה ספרה לה ובתי לא, אני לא יודעת מה לעשות אנא עזרי לי. תודה רבה הענין דחוף מאוד.

שלום לאמא המודאגת, נדמה לי שעומדים לפניך (לפחות) שני מישורי פעולה. האחד, קשור לעובדה שבתך עושה שימוש לא מובחן במכשיר יקר מאד, ומשום מה אתם מאפשרים זאת. איני מכירה את היכולות הכלכליות שלכם, אך נדמה לי שבכל בית, שיחות של אלפי שקלים ממכשיר סלולרי (של ילדה צעירה ולא של איש עסקים חובק עולם) זה דבר שלא יעלה על הדעת. לפיכך, הייתי מציעה להגביל את השיחות לסכום קבוע מראש והגיוני, ואם הסכם זה לא יכובד הטלפון פשוט יילקח ממנה. מישור הפעולה השני מתייחס לאיכות היחסים במשפחה. הבת שלך מצאה דרך קלה ופשוטה לגרום לאנשים להתאהב בה. היא מתחזה למישהו אחר כדי לזכות בתשומת לב ואהבה שלאמונתה לא הייתה מקבלת במצבי אמת. את מציינת שהיא מקבלת הכל בבית ושלא חסר לה כלום, אך בו בזמן מאיימת עליה שאם תמשיך במעשיה תישלח לפנימייה. זהו מסר לא פשוט למישהו שמרגיש לא מספיק אהוב. אני מבינה את חוסר האונים שלך ואת הקושי לחיות במחיצת מתבגרת בועטת וחצופה. זהו גיל קשה ודיברנו עליו לא מעט כאן בפורום (את מוזמנת לערוך חיפוש קצר). למרות זאת, אני חושבת שכדאי מאד לפנות לעזרת פסיכולוג קליני או מטפל משפחתי, שיוכלו לסייע לכם לשפר את דפוסי התקשורת בבית, לשקם את סמכותכם כהורים, ובעיקר - לסייע לבת שלכם להתמודד עם המצוקה שלה בדרך מסתגלת. בהצלחה ליאת

ליאת שלום, תודה רבה על התייחסותך. בקשר לתגובתך, בתי הוגבלה בענין שיחות היוצאות מהפלאפון שלה וגם הבטיחה שלא תעשה את זה יותר. היא אחרי יומיים המשיכה עם הענין של השיחות וההתחזות אבל דרך הטלפון בבית. משיחות עם מומחים במקצוע נאמר לי שאני לא יכולה לנתק את כל הבית בגללה . היא ממשיכה בדרכה ואי אפשר לדבר איתה כי היא כל הזמן משקרת היא אומרת שזו לא היא ועד שאני לא מראהלה שחור על גבי לבן הוכחות של תדפיסי שיחות שהיא עשתה היא לא מוכנה להודות. הפלאפון שלה נלקח ממנה. אני מודעת לכך עקב מעשיה שהילדה במצוקה כלשהיא. כאשר אני מדברת איתה על הנושא היא פשוט מתעלמת ובורחת לחדר ולא מוכנה לדבר . היא סגורה מאוד ונורא קשה להוציא ממנה משהו. אני מתייחסת אליה בבגרות ומשתדלת לתת לה את כל מה שהיא מבקשת כמובן בגדר הנורמל ומדברת איתה אבל היא קשה היא חושבת שהיא יותר חכמה מכולם ובגלל שאני הצלחתי לתפוס אותה בקשר שלה עם הילדה היא נכנסה לשוק והיא לא יודעת מה לעשות וכל הזמן תוקפת. אני מרגישה מן פחד מסויים כי חייבית להרחיק אותה מכל הענין הזה במיוחד שאנחנו נכנסים לתקופה של חופשת קיץ והיא בת יחידה ונשארת לבד במשך היום , אני לא יודעת מה לעשות , לא נראה לי הגיוני שאני ישב וישמור עליה ולא ילך לעבודה אבל מצד שני כל ההבטחות שהבטיחה בפעם הקודמת שלא תעשה את זה יותר ירדו לטמיון מבחינתי כי עובדה שזה חזר על עצמו לאחר יומיים. מה עושים?????????? תודה

קורה לי הרבה שאני מסתכלת על משהו במבט חטוף והוא נראה לי כמו משהו אחר... למשל פח זבל קטן שעומד בחדר שנראה לי כמו חתול לשנייה... או פתאום בזווית העין אני רואה סוס וכשאני מביטה אין שם כלום דרך אגב היו לי הזיות בראייה בגיל 5 ותשע שנמשכות כמה דקות. ראיתי מלאכים יום אחריי יום וראיתי עוד.מה זה יכול להיות ?

שלום מיכל, יש ספר ילדים מקסים ("לילה חשוך אחד" של אורה אייל) על חנה-בננה שהחפצים בחדרה הופכים בלילה - בעזרת הדמיון - למפלצות מפחידות. אני לא יודעת אם מה שאת מתארת יכול להיות קשור לתעתועי דמיון, או שמא מדובר בסוג של הזייה ויזואלית ממקור נוירולוגי. איך טיפלו במלאכים של גיל חמש? כדי להבחין האם מדובר בתופעה בעלת איכות פסיכולוגית או נוירולוגית שווה להתייעץ עם רופא (פסיכיאטר או נוירולוג. גם רופא משפחה יכול להיות נקודת פתיחה אפשרית). ולפני שהמרכבה שלי תהפוך לדלעת, גם אני הולכת לישון :-)) ליל מנוחה ליאת

יש גם את הספר "נוצה סגולה" על ילד היוצא למסע בדמיון...

ההזיות בגיל 5 טופלו באוטרקס ע"י רופא עצבים למשך תקופה של חצי שנה.לאחר מכן זה עזב אותי וחזר בגיל תשע עם מלאכים ועוד כל מיני ואז עבר מעצמו ונכון להיום מידי פעם מין דמיון לשנייה כזאת.

שלום רב! אני לוקחת פבוקסיל 200 מ"ג ליום בגלל כפייתיות וחרדות ומצבי רוח ירודים,בשנה האחרונה יש לי שינויים במצב הרוח לפעמים כמה ימים אני במצב רוח ירוד של חוסר טעם ועניין ואז זה נהפך למצב רוח כייפי עד כדי כך שאני יכולה לעשות צחוקים עד שכבר לא יהיה לי כוח ואז אפסיק עם ההתלוצצות. שאלתי היא אם אני לוקחת פבוקסיל אז למה בעצם זה לא עוזר לי ולמרות זאת יש לי מצבי רוח לא טובים. דרך אגב לפניי 3 חודשים החלפתי את הלוסטרל שאותו נטלתי במשך שנתיים וחצי בפבוקסיל.האם זה קשור אוליי המצבי רוח לגמילה מהלוסטרל?

שלום סיוון, אני ממליצה לך מאד להפנות את שאלתך לד"ר הידש בפורום פסיכיאטריה. כל נושא התרופות שייך באופן טבעי לאחריותם ומומחיותם של הרופאים הפסיכיאטרים. כל טוב ליאת

הי ליאת! היום קמתי עם מצב רוח טוב אחרי שבוע זוועתי במיוחד.... יש לי תור עם הפסיכיאטר מחר, ואני לא יודעת אם ללכת או לא... למה אלך אם אני מרגישה טוב עכשיו? היום הייתה לי פגישה עם המטפלת והיא ביקשה שאלך. שאלתי אותה למה חשבה שצריך לחשוב על טיפול תרופתי. בפגישה הקודמת הרגשתי ממש רע, מין עייפות נפשית... לא היה לי כוח אפילו לדבר... כך שהרעיון בא ממני, אך היא אמרה שחשבה על כך כבר קודם... היא אמרה שהיא רואה אותי מתדרדרת מפגישה לפגישה בחודש וחצי האחרונים. אני לא לומדת, לא מגישה תרגילים, בזמן האחרון הפסקתי להגיע לרוב השיעורים, לא התחלתי ללמוד למבחנים למרות שאני כ"כ מפחדת מהם, לא ישנה כמעט, הרס עצמי, שנאה עצמית וכו'... אז בסוף שבוע הזה ישנתי הרבה, ואני מרגישה הרבה יותר טוב עכשיו. פשוט התנתקתי מהכל, לא חשבתי על לימודים ולא על כלום, מאוד נהנתי בסוף שבוע בקומונה עם הבנות... אני כבר לא חושבת על כמה שאני שונאת את עצמי, כמה שבא לי להזיק לעצמי, כמה שאני רוצה למות... יכול להיות שזה עבר ככה פתאום? מה אני בדיוק אמורה להגיד לו מחר? שלום ד"ר, אני מרגישה טוב, לא יודעת למה באתי... ליאת, אני צריכה עזרה, לא יודעת מה לעשות מחר... אם ללכת או לא, ואם אלך מה להגיד... תודה רבה, רעות

ערב טוב רעות, נו באמת, זה חדש לך? את לא יודעת שכשמגיעים לרופא שיניים אז פתאום השן ששיגעה אותנו כל השבוע מפסיקה פתאום לכאוב? וכשמגיעים למספרה עם החלטה להסתפר, פתאום השערות מסתדרות נהדר, ואולי בעצם לא צריך? אני מכירה אישה מאד מיוחדת, שהגיעה לבית יולדות עם צירי לחץ, וכשביקשו ממנה להיכנס לחדר הלידה היא אמרה בנימוס: אבל היא הייתה קודם....(אם לא הייתי מתעקשת מאד הייתי נשארת אצלה בבטן עד היום). אני חושבת פתאום שאולי אפשר לאמץ את זה כשיטה טיפולית. נקבע תור, נרגיש טוב... בקיצור - ללכת מחר, ולספר לו מה הרגשת עד לפני שבוע. מחכים לשמוע חוויות. לילה טוב ליאת

אומנם לא סופשבוע, אבל אני מרגישה בעעעעעעעעעעעעעעעעעעעע מתחיל לכאוב נורא

רשת, רוצה לספר? אם כן ואם לא, אני איתך, מנסה לחזק. יעלה

רשת יקרה, לרוע המזל, המכאובים שלנו לא שומרים על ימים קבועים, ולפעמים הם מפתיעים מאחור בלי הזמנה. מצטרפת ליעלה שמזמינה אותך לחלוק איתנו את הכאב, ואם זה כואב מדי, פשוט נהיה איתך, נחבק חזק, נעשה "פו" ונתפלל שזה ייגמר מהר. נסי להחזיק מעמד ליאת

היי ליאת, המילים שלך היו איתי באותו ערב אבל באמת זה כאב מיידי בשביל לשתף. אז עכשיו, באיחור, רק רוצה להגיד תודה.

אני מרגישה ביומיים האחרונים: -חוסר סבלנות וכעס על עצמי ועל סביבתי(בעיקר על עצמי..... כרגיל...) -חוסר יציבות. -חוסר מוטיבציה והחלטיות. -חוסר יכולת לעשות מה שמצפים ממני. -סטרס נוראי. אם הייתי יכולה הייתי מוחקת את החצי שנה האחרונה מהחיים שלי, זו התקופה הנוראית ביותר שהיתה לי, ואם היא לא תחלוף אני לא יודעת איך אשרוד. אין לי כוח. אני לא רוצה למות, כל מה שאני רוצה זה להתנתק מהכל, שיעזבו אותי כבר לנפשי. היום שאלתי את אמא שלי למה היא ילדה אותי בכלל, בשביל מה זה טוב? מה יצא לי מזה? נמאס לי מהטיפול הדפוק. אני יודעת שבפגישה מחר אני אאכזב אותה, והיא כבר לא תרצה לטפל בי. השנאה העצמית שלי מוצדקת, אין לי מה להעריך בעצמי ומה לאהוב. דרוש כל כך הרבה כוח כדי לא ליפול, שוב, כל כך הרבה אנרגיה צריך בשביל לתפקד. וכל דבר קטן גורם לי להרגיש כל כך עייפה, גם פיזית. אני לא מוצאת את עצמי, החיים שלי נורא מבולגנים, או שאני עושה אותם כאלה? מה אני אעשה אם יגמר לי הכוח המינימלי שיש לי? הרגשתי צורך לשפוך את הלב. רע. עכשיו. אולי מחר יהיה יותר טוב. אבל אם לא? ליאת, אני יודעת שאני צריכה להיות חזקה בגלל שהבטחתי לעצמי, אבל קשה לי מאוד...... שתהיה לך המשך "משמרת" נעימה, חן

ערב טוב חן, שוב אחד מאותם ימים קשים. גם בשביל זה אנחנו כאן :-) חשוב לי לומר לך, חן, שלא כל כך מהר נגמרים לנו הכוחות. פעם הייתה לי איזו תיאוריה פרטית, לפיה אותם ימים קשים ושחורים, בהם נדמה לנו שאנחנו קורסים, אינם אלא ימים של איסוף כוחות והתארגנות. כמו רוכב אופניים שמרשה לעצמו להפסיק לדווש ולשחרר רגליים קצת כשהוא בירידה או במישור, כדי להמשיך ולסחוב בעלייה שתכף תגיע. קחי לעצמך את הזמן, תנוחי קצת, ותמשיכי בכל הכוח הלאה. יש סביבך אנשים טובים שרוצים לעזור לך. דעי לנצל את היד המושטת לך בתבונה. החזיקי מעמד ליאת

ליאת, אבל זה קשה, לסחוב בעלייה, קשה מאוד מאוד. אין לי כוח להמשיך לסחוב. למרות כל הרצון הטוב.... מה גם שלפני כחצי שעה, האדם החולה במשפחתי, שבזמנו סיפרתי עליו, נסע לבית החולים כי הוא הרגיש רע מאוד, ונתנו לו זריקה שטישטשה אותו עוד יותר, ואני לא יכולה לראות אותו ככה מטושטש וחלש...... וגם אבא שלי כלל לא הודיע לי שהם נוסעים לבית החולים, ולא יכולתי להיות שם, ואני כועסת על עצמי. כי אני הייתי צריכה להתקשר לברר ולא התקשרתי...... אני מרגישה כזאת דפוקה..... תודה שאת כאן חן

מהדהד לי בראש כל הזמן המשפט: אני עזבתי אבל את נטשת. קרוב לשנה וחצי ישבתי מולך. לא הצלחת לחדור את חומת השתיקה שלי. נסיתי להראות לך שאני זקוקה לעזרה אבל כל מה שיכולת לתת זה אמירות בסגנון "זה מאוד קשה" . אולי ציינת גם בדידות. בתקופה הקשה שלי הרגשתי מוגנת אבל בדיעבד אני יודעת שזו לא היה הגנה זו היתה הבנה. לא הגנת עלי הבנת אותי כשסביבה יומיומית מתקשה להכיל דכאון, בכי, הסתגרות. עשית לי הכרות עם תרופות. עם הליכה לפסיכיאטר. כשטענתי אז מה הטעם בשיחות ענית לי במין התגוננות "הבחירה שלך" אחרי כמה דקות התעשתת והסברת, אבל אני הייתי צריכה כבר אז לברוח. לבחור נכון. אחרי שנה וחצי לא הכרת אותי כלל. אפילו אמרת את זה: אני לא מספיק מכירה אותך, והאמירה הזו חרצה בי. הפסקתי וחזרתי, דלגתי וחזרתי. קיוותי שתהיי חד משמעית, ברורה. שתנסי להלחם עלי אבל את היית פסיבית. בן אדם בא לחוויה של הכלה של תיקון של הזדהות. מאוים, שבור, עצוב והחויה שניתנת לו היא בחירה. שיקרת לי בשקרים שלא הבנתי את פשרם, סביב כסף. נפלת לבורות שכריתי בורות קטנים אך משמעותיים – דרכם הבנתי שאת מכירה את הסביבה שלי אולי אפילו טוב ממני. שכחת להגיע לפגישה. בסופו של דבר עזבתי. הייתי בתקופה של משבר. הפגישות בנינו הפכו בלתי אפשריות עבורי. נעלמתי ופשוט נתת לי להעלם. מצד אחד זה משמח: לא הייתי צריכה לעבור עוד התמודדות עם אפשרות של חזרה אבל כאב הנטישה לא עוזב אותי. וזה כבר נמדד בחודשים. בת – זונה. אני כועסת. כן. השארת אותי בבדידות גדולה הרבה יותר מזו שהייתי בה אולי אי פעם. ואני לא מצליחה להשאיר אותך מאחור, לעזאזל.

ערב טוב, הדברים שלך, גם אם לא הגיעו למען אליו כוונו, נדחקים אל הלב כמו בכוח, מתוך אותה עוצמה צודקת שיש לאמת שאיש לא אוהב לשמוע. כמו בכל מקום בו יש בני אדם, גם חדר הטיפול אינו חף מכשלים. צר לי שזה מה שנפל בחלקך. ליאת

את ידועת למרות שזה נשמע עצוב לקרוא את מה שכתבת זה עורר בי חיוך.. החיוך הוא לא חיוך של לעג אלא חיוך של ואוו אני מכירה את זה הייתי בסירה הזו. המשפט הזה את כבר נמצאת אצלי שנה ואני לא מכירה אותך שמעתי אותו כמה פעמים, כל כך מטופש ולא טקטקי בעיני.., וכשמעירים ואומרים זה מעליב אז האדם ממול לא מבין מה מעליב בזה שאתה יושב מול משהו כבר שנה וזה מה שהוא אומר עליך... השכחה להגיע לפגישה והאדם ממול גרמה לי להרגיש, מה היא חושב לעצמה שמשעמם לי בחיים, מינימום של התנהגות אנושית זה להודיע לאדם. והעזיבה בשעת משבר, זה קשה ויש רגעים גדולים שלחרטה בכלל למה התחלנו ללכת לשם... אני בכלל לא אומרת לך לחזור לשם זה לא יתן כלום שוב לחזור ליחסים שאולי לא מתאימים שני אנשים מטיפוסים שונים ואני מתכוונת לעיתים הפסיכולוגי הוא טיפוס יותר מעוףף והמטופל הוא האחראי 0זה לא שאני מצדיקה פיספוס של פגישה), אבל אולי כן לנסות לכתוב ולהעביר את המסר הזה שהעברת כאן לפסיכולוגית שלך באיזושהי דרך זה כן חשוב שתדע אולי שיחת טלפון אחת אחרונה שיתכן ותשאיר טעם אחר בפה.(בכל אופן שנה וחצי)

איך ממשיכים הלאה? אני שכל חיי הייתי אסרטיבית ופעלתנית, לפתע נפלו עלי השמים. מכה אחרי מכה. וכל במהלך חצי השנה האחרונה. אינני יודעת אם בכלל אוכל להעביר את המסר, אבל אנסה. בהתחלה, אימי נפטרה - וזה כל כך היה קשה לי, אולי לא עשיתי מספיק, לו עזרתי לה בימיה האחרונים. רגשי אשמה רק התגברו כאשר היא נפטרה לא הייתי לידה...ולפני 3 חודשים, ביום בהיר אחד גילו שיש לי סרטן השד. לא הספקתי לעכל את הבשורה והינה אני כבר אחרי הניתוח וכעת בעיצומם של הקרנות. לכל אורך הדרך המשכתי לעבוד למרות הקשיים הנפשיים (והגופניים). ועם כל זה ילדי אינם חשים אותי הבת בת 25 והבן בן 23. יש לי בעל נהדר היחיד התומך בי ועוזר לי.(אלה נשואי שניים) הבן גר אצלנו עם חברה לא עובדים ולא עוזרים בכלום. הבן התפרץ אלי והתחיל להאשים אותנו על כל מיני דברים מהעבר. הוא עזב עם חברתו וזהו אינו מדבר איתנו. דרישתו שאני אתגרש מבעלי... זהו איך ממשיכים? מה עושים?

אלמונית יקרה, נעמי שמר כתבה פעם "לפעמים אני חוטף מכה אחר מכה, וכשרע לי וכשמר לי אז אני דווקא שר לי כך...." נדמה לי שזה זמן הדווקא. הבן שלך, עם כל הכבוד, מתפנק קצת, ולא רק שאינו עוזר כלכלית או רגשית, הוא בא בדרישות מוזרות וחודר למרחב שכלל אינו עניינו. את ניצבת כרגע בעין הסערה, בתוך קרב חשוב על בריאותך, והדבר הטוב ביותר שאת יכולה לגייס כרגע לשורותייך, זה תמיכה, אהבה ופינוק. את ובעלך יוצרים צוות מנצח, והרכב מנצח לא מחליפים. בנך עדיין צעיר, ויכול להיות שתגובותיו קשורות איכשהו לחרדה ולהכחשה של המחלה שלך. (האם סיפרת לילדייך את כל האמת על מחלתך?). תוכלי לומר לו בשקט אך בהחלטיות, שטוב לך בנישואייך, ואת מבקשת ממנו לא להתערב בתחום זה בחייך. אם הוא בוחר להתרחק כרגע, כבדי זאת, ואל תבהלי יותר מדי. יש לך כרגע משימות בוערות יותר, עם כל הכאב שבדבר. אני רוצה לעודד אותך להמשיך ולהתעקש על בריאותך יחד עם בעלך המסור. אחרי שתבריאי, תוכלי לשוב ולכתוב לכאן, ונחשוב יחד איך מציבים גבולות גם לבני עשרים פלוס. מחכה לך כאן, ושולחת לך הרבה כוח וסבלנות, עד להחלמה המלאה. ליאת

ליאת היקרה, שאלה לי לפני השינה (פשוט שאדע אם כדאי לישון לנצח או לקום מחר): אולי תוכלי לומר לי (את או האחרים)מהי הסיבה לקום מחר בבוקר בפרט ובבקרים אחרים בכלל? כל טוב

בוקר טוב יש כל מני סיבות לקום.... יש אנשים שקמים כל בוקר כדי לבדוק אם משהו בעולם הזה השתנה. הם בדרך כלל מוצאים שלא. יש כאלה שקמים כל בוקר כדי לבדוק מה עוד *הם* יכולים לעשות כדי לשנות. הם אולי לא משנים את העולם הזה, אבל הם משנים את עולמם. כנראה שקמתי הבוקר כמו אלה מהסוג השני.... לא הייתי מעזה לענות כך, אלמלא ידעתי בקרים מהסוג הראשון.... הדר

לא יודעת אם זה "את" או "אתה", אבל האמת שהתשובה מתאימה לשני המינים כאחד מבחינתי. אני לא יכולה להגיד לך מה הסיבות שמתאימות *לך* לקום עבורן בבוקר, אני כן יכולה לספר לך שלמרות שהבוקר שלי היה קטסטרופלי (עדיין לא התאוששתי...) אני שמחה שקמתי הבוקר, כי בינתיים שמעתי ברדיו שיר שעשה לי נעים בלב, הספקתי לשתות קפה נפלא שהפך נפלא אפילו יותר עם קוביית שוקולד שנמסה לי על הלשון, בן הזוג שלי התקשר כדי להגיד שהוא אוהב אותי, כשבדקתי את המיילים שלי מצאתי אחד נחמד במיוחד מידיד חדש שגרם לי לחייך, הערב אני הולכת לחפש מתנה לחברה טובה שילדה את הבן הבכור שלה לפני כמה ימים, אתמול הצלחתי ללמוד 4 אקורדים חדשים בגיטרה והערב אני מלאת כוונות ללמוד עוד 4.... אני יכולה להמשיך, אבל האמת שאני מעדיפה שאת/ה תתחיל/י לעשות את הרשימה הפרטית שלך. אני בטוחה שיש לך סיבות, אני מבינה שלפעמים קשה לזהות אותן בתוך מצברוח שחור שמטביע אותך. מספיק שתחשוב/תחשבי רק על דבר *אחד* שעושה לך נעים בלב, זה כשלעצמו סיבה מספיק טובה בעיניי. מאחלת לך בקרים טובים ואופטימיים עם המון סיבות לחייך.

לא הצלחתי לישון לנצח...קמתי לא מזמן. גם אני פתחתי רדיו שמעתי שיר נחמד (מצטערת לומר לך אבל זה לא מה שעושה לי את היום...) אחריו היו חדשות: תאונה ברכבת... ולצערי אין לי מישהו שיאהב אותי אלך לשתות קפה אולי זה יעזור אגב, הרשימה שהכנתי עוד אתמול נמחקה לי מהדמעות

שום סיבה לא תעזור כשקמים בבוקר ומרגישים רע. השיר שנשמע ברדיו וכל שאר הדברים מאבדים את ערכם ונראים כחסרי מטרה תכלית ממש אין סיבה , אין הגיון ובכלל בשביל מה ממשיכים את העולם הזה. אבל כשמרגישים טוב פתאום הכל נראה מצוין גם כשיש דברים קשים לא מרגישים כך והחיים נראים ורודים לחלוטין... מה קובע כיצד מרגישים מה קובע איך מקבלים אין לי מושג אני רק יודעת שהיה לי יום עם תחושה ממש רעה שבוע שעבר ושם סיבה לא היתה משכנעת אותי להמשיך הלאה.. וכרגע שאני מרגישה טוב אז ממש לא משנה מה קורה כל מצוין גם אם יש דבירם לא טובים ולא נחמדים טוב לי. אז לא ידועת איך הלוואי שתרגישי טוב והכל יראה אחרת, אבל מה שבטוח שניתן להרגיש טוב זה לא נמשך לתמיד ואם זה ממשוך מידי אז איש מקצוע אמור לעזור

כאשר הכל נראה חסר תכלית ואין שום סיבה לכלום, צריך לבחון האם מדובר בדיכאון קליני ובמצב כזה אני מסכימה איתך שהפתרון יצטרך להיות דרסטי יותר מאשר שיר יפה ברדיו או שוקולד טעים או כל דבר אחר. אחד המאפיינים של דיכאון הוא בדיוק זה: הכל צבוע בשחור ושום דבר אינו בעל משמעות או תכלית. תרופות מאד עוזרות במצב הזה, ומחזירות את הפרספקטיבה ואת האיזון.

שלום, אחי היה במסיבה לפני כשנה בה שתה המוווון בהמשך ככל הנראה לקח סם כלשהו - אם כי אינו זוכר שלקח. הוא נשאר ער כיומיים רצופים בהם היו הזיות רבות. בשבועיים האחרונים לא ניתן היה לדבר איתו, הוא כמעט ולא אכל ולא הגיב עלינו כשדיברנו איתו, רק כשחזרנו כמה פעמים על שמו חזר להגיב. היום חזר לעצמו ואמר שהרגיש פלשבקים - בהם רודפים אחריו והוא צריך להילחם אם חיות ובעיקר הציפו זכרונות ילדות שונים. מכיוון שזה עבר - מה צריך לעשות עכשיו? האם יכול לחזור? האם צריך תרופות? פסיכולוג? מקווה לתשובה בהקדם. בתודה, לירון.

לירון שלום, כפי הנראה מדובר בתגובה מאוחרת לסם. אינני מתמצא בזה די הצורך. הייתי ממליץ להתייעץ עם פסיכיאטר. גם אם אין צורך לקחת כרגע טיפול תרופתי כדאי שתדעו מה האבחנה ומה עליכם לעשות במידה והתופעה חוזרת. בהצלחה, גדעון

נבדקתי באחד ממכוני ההתאמה לקליטה במושב .( אבחון ) בתקופה של המבדק ( למעשה , לאורך זמן של שלושה שבועות ) ציפתי לתוצאות בדיקת ביופסיה ( התוצאה היתה בסופו של דבר ללא ממצאים ) את האבחון כנראה לא "עברתי" שכן לפי תשובת ועדת הקליטה של המושב שהחליטה לדחות את בקשתינו לאחר עיון בהמלצות המכון . רצוי לציין שבתקופת הזמן מרגע נטילת הביופסיה ועד לקבלת התוצאה הייתי במתח , בחרדה ובציפייה לגרוע מכל . באותה תקופה לא יכולתי להירדם וגם כשנרדמתי התעוררתי כל פרק זמן ... מה אפשר לעשות כיום על מנת לשנות את תוצאות האבחון ???? הרי לפי חוות דעת האבחון נפסלנו למעשה לקליטה בכל צורת ההתיישבות העובדת מה שפוגע בפרנסתי ובעתידי שכן אני עוסק כיום בתחום החקלאות האורגנית ומעוניין לפתח נושא הקשור לחקלאות האורגנית

רוני שלום, אם אני מבין נכון עברת באותה תקופה שתי בדיקות. האחת - מבחנים פסיכולוגיים לבדיקת התאמתך למושב. השניה - בדיקת ביופסיה. אתה מציין את סמיכות הזמנים, שכן בדיקת הביופסיה גרמה למתח רב ולחרדה. מבחנים פסיכולוגיים רגישים מאוד למתח וחרדה מצביים. כך למשל יתכן שהתמונה מהמבחנים "נצבעת" ע"י המתח המצבי בו היית. יתכן גם שהבודקים לא היו מודעים לתקופה הלחוצה והזמנית בה אתה נמצא . תוצאה אפשרית הינה הטיה בתוצאות המבדקים הפסיכולוגיים. הייתי מציע לך לערער בפני הגורם ששלך אותך לאבחון. לציין את היותך בתקופת האבחון במצב של לחץ, מתח וחרדה רבים כתוצאה מבדיקת הביופסיה ושאתה סבור, שהמבחנים הפסיכולוגיים הושפעו מהמתח שבו היית. בסופו של דבר תבקש אבחון חוזר . אני מקווה שזה יעזור. בהצלחה גם בכך וגם בתחום החקלאות האורגנית, גדעון

ראשית תודה מקרב לב על התשובה המהירה . אכן יצרתי קשר עם המכון והסברתי את הנושא . הטענה העיקרית שלי נגעה בזאת שבתחילת האבחון עצמו אף פעם לא שואלים אם יש משהו משמעותי שלדעת המאובחן יכול להשפיע על האיבחון . זה כיום נראה לי דבר בסיסי לקוי בכל מכוני האיבחון שאינם מתייחסים לגורמים חיצוניים היכולים להשפיע באופן מהותי על תוצאות האבחון . אגב שוב אני מודה לך מאוד על התשובה המהירה , ובהזדמנות זו אני יכול לומר לך שכיום אני יצרן של טחינה אורגנית הטחונה באבני ריחיים ואם אתה אוהב טחינה אשמח להעניק לך אחת מתנה על העזרה שהעברת לי .היכן אתה מתגורר ???

שלום. יש לי בעיה כזאת: יש לי חבר כבר שמונה חודשים. בשלושה חודשים האחרונים לא הפסקנו לריב על שטויות, ואני נכנסתי לסרטים על שטויות כל פעם מחדש, רוב המריבות היו באשמתי. לפני משהו כמו שבועיים רבנו מריבה אחת רצינית, כבר על סף פרידה, וכל הלילה שהייתי אצלו בכיתי כמו משוגעת, לא הצלחתי לישון, משהו כמו 4 שעות ברצף בכיתי בהיסטריה, כשהוא מחבק אותי, מנסה להרגיע אותי. המריבה היתה בגללי... העניין הוא שיש לי בעיה של אובססיה. לפני כמה חודשים הייתי מציקה לו והייתי בטוחה שיש לו קשר עם האקסית שלו בגלל שפעם ראיתי שיחה ממנו אליה. ולא הרפתי, חודשיים שלמים עקבתי אחריו, מנסה לדלות פרטים, שלא היו קיימים בכלל. ואז נכנסתי לסרטים ונזכרתי בכל מני דברים שקרו ועשיתי פעם, והרגשתי רע עם עצמי... זה הגיע למצב שהמצאתי לעצמי סיפורים בראש שלא קיימים... ומשהו מוזר קורה לי כבר שבוע. אני מתחילה להרגיש מוזר, מעין ריקנות כזו לפעמים, ולפעמים תקווה... בעצם, אני כבר לא יודעת אם תקווה.. הרגשה של צביטה בלב כאילו זה עומד להגמר, אני מבולבלת ולא בטוחה כבר מה אני מרגישה... קשה לי להאמין שהרגשות שלי דעכו תוך שבוע, פשוט לא הגיוני.. אני לא יודעת מה לעשות. אני מפחדת שאם אני אעזוב אותו אני אגלה עוד שבוע - שבועיים לא יודעת כמה זמן, שעשיתי טעות נוראית, שאני מתגעגעת אליו, שאני לא יכולה בלעדיו. אבל גם המצב שאני נמצאת בו עכשיו הורג אותי. ואולי זאת עוד אובססיה? אולי הכנסתי לראש שלי כ'כ חזק שדעכו לי הרגשות עד שאני באופן לא רצוני מרחיקה את עצמי ממנו? אני לא מתעניינת במה שקורה סביבי, אבא שלי היה בבית חולים לפני יומיים ואני רק ישבתי ובכיתי על מה שקורה לי עם חבר שלי. לא מעניין אותי מה חדש עם חברות שלי, אני מרגישה אנוכית... ובלי קשר, אני לא יודעת מה לעשות עם הקשר שאני בו עכשיו.. איך אני יכולה לדעת אם דעך לי, או שאולי זו סתם עוד אובססיה, ושהפחד מהריחוק מרחיק אותי ממנו יותר?

דנה שלום, יתכן שמה שאת חווה זו "אהבה אובססיבית", המאופיינת בחשיבה ותשוקה עד כדי כאב על האהוב הנכסף. בנסיון לשלוט או להישלט על או ע"י האהוב. בדחיה של האהוב אותך או היותו לא מושג רגשית או פיסית ומאפיין אחרון: התנהגות של הרס עצמי. אם את מוצאית את עצמך בתוך המאפיינים הללו, סביר שאת בתוך אהבה כפייתית. תוכלי לקרוא על כך יותר בספרה של ד"ר סוזן פרוווארד: "אהבה אובססיבית". אם את רואה שאת לא מצליחה לצאת מהסיטואציה בכוחות עצמך, כדאי לשקול עזרה מקצועית. בהצלחה, גדעון

גדעון שלום, אני בטוחה שלך ולכולם כבר נמאס ממני ומה'נדנודים' שלי בפורום,ולכן חשבתי רבות לפני שכתבתי הפעם,אבל אני פשוט 'אובדת-עיצות',כיוון שאני מתוסכלת מאוד ומיואשת מהכל, והשבוע יגיעו לקיצם מספר דברים שהעיקו עליי כבר זמן רב מאוד...ואני מפחדת שאולי הם לא יתנהלו בצורה טובה,ואולי לא אקבל את התוצאה שאני רוצה,ואין לי חשק להגיע ל..ואני ממש מפחדת מהימים הבאים-וזה גורם לי לחרדות,לתסכול נוראי,לעצב,ליאוש,ואיני יודעת איך להתמודד עם הלחץ הנוראי בו אני נתונה. אני מרגישה כמו מישהו שעומד על קצה צוק גבוה,ועומד ליפול(לא לקפוץ)ממנו,כי אינו יכול לחזור אחורה ולקפוץ הוא מפחד,ואינו יודע איך תהיה הנפילה-חזקה מאוד או רכה,ואם הנפילה תגמור אותו או שאולי תניח אותו במקום חדש-שונה ממה שהיה עד עכשיו. אני מצטערת שאיני יכולה להיות ברורה יותר לגבי הסיבה של מה שאני הולכת לעבור השבוע ושמעיק עליי כ"כ,אבל אם אעשה זאת בטוח יזהו אותי,ואיני רוצה שזה יקרה. לא שכחתי את דבריך הקודמים גדעון,וגם את עצותיך מהעבר איך לא לייחס חשיבות לכל שינוי במצב-רוח,אך עם כל הידיעה,זה לא עוזר לי עכשיו כשאני מתוסכלת מאוד. בתודה מראש על תשובתך, משתנה

משתנה יקרה, רב הנסתר על הגלוי בכתיבתך. במצב זה, שבו את נמצאית על הצוק, לא יכולה ללכת אחורה וחוששת ליפול, הייתי ממליץ לך להתיישב בזהירות ולהסתכל על הנוף... מתוך היכרותינו האינטרנטית, את יותר אמיצה ממה שאת מעזה לומר לעצמך. מאחל לך שבוע טוב ומאתגר, בברכה, גדעון

תודה, ומצטערת שאיני יכולה לפרט על מה מדובר,אולי אעשה זאת אחרי שאדע בעצמי יותר מה קורה איתי. אבל מה שלא חשבתי ושהראית לי,הוא:להתיישב בזהירות על הצוק ולהסתכל על הנוף..., כשלא יכולים לעשות שום-דבר אחר,לא להילחם ולהיאבק בעצמי,פשוט לקבל את מה שיש ולחכות בשקט,ו'לזרום' עם מה שיקרה.

היי אני בת 33. לומדת כעת בקורס מקצועי לתעודה, ובתחילת השנה הבאה מתכננת להתחיל לימודים של שנתיים נוספות לתואר הנדסאית, גם על מנת שהיה לי מקצוע וגם על מנת שאוכל להכיר גבר איכותי ומשכיל. עד עכשיו כשניסיתי להכיר מהעיתון לא כל כך מצאו חן בעיני מי שפגשתי. אני מציינת שעד כה לא למדתי שום מקצוע, רק עכשיו התחלתי "להתעורר". אני רוצה להתחתן בעתיד וגם להביא ילדים. לפי חישוב שלי, כשאני אסיים את הלימודים אני אהיה בת 36. האם כדאי לחכות עד אז בלמצוא בן זוג וחתונה? האם גיל 36 להתחיל לחפש בן זוג ולהביא ילדים זה גיל מאוחר מדי? האם בגיל 36 הפוריות יורדת בהרבה? האם הגישה שלי נכונה?

חסיה שלום, כמה תשובות קצרות על שאלותייך: א. אפשר גם ללמוד וגם לחפש בן זוג - במקביל. ב. שאלות לגבי פוריות אינן בתחום המקצועי שלי. ג. תשובות לגבי מה כדאי, עד כמה מאוחר וכדומה הן תשובות אישיות מאוד, שאין לגביהן כללי "נכון" ו"לא נכון". לכן כדאי לך לברר אותן בינך לבין עצמך או בטיפול אישי . בברכה, גדעון

תרשי לי רק לומר לך כל הכבוד!! לפני כמה חודשים היו כאן כמה דיונים של אנשים יחסית צעירים שחשבו שהעולם שלהם נגמר אם הם לא למדו משהו.. ובעצם ניתן ללמוד גם בגיל המבוגר למרות שזה קשה הרבה יותר, וזה שווה הערכה בעיני.

שלום. אני מחפש המלצה לפסיכולוג\ית קליני באיזור המרכז. עדיפות לאיזור רמת גן\גבעתיים או תל אביב. תודה,

שלום שלום, רק מזכירה שעל-מנת לא להפוך את הפורום ללוח מודעות של מטפלים, המלצות יישלחו למייל האישי (כך שאני מקווה שכתובתך מעודכנת). בהצלחה, אורנה

היא היתה אמורה לעבוד אבל היא לא עובדת. את יכולה לשלוח לי לכתובת המעודכנת. תודה רבה.

כולם שמעו שעומדים לקחת ממנו את התפקיד הראשי מבטיפול והוא לא יהיה יותר הראובן שלנו נכון?

נכון. וגם ראינו את הכתבה ב"עובדה"

http://news.walla.co.il/?w=//920043

אני דווקא לא ידעתי, ובעיני זה מצער...

אורנה אולי תחליפי אותו?:-)

אם זה יקרה הסדרה כבר לא תהיה מיוחדת כמו שהיתה.

ואם אורנה, ליאת או גדעון יחליפו אותו?

למרות שהטיפול הפסיכולוגי לא עזר בהעדר טיפול פסיכיאטרי, הוא עזר מהבחינה שאני הרגשתי שיש לי כתף להשען עליה. כעת אני צריכה להתמודד לבד עם תווית חדשה ותיוג לכל החיים. הגרוע מכל קרה והעולם ממשיך בשלו. תמיד הכי פחדתי שיתייגו אותי בתווית שדומה לזו של אמא שלי, וכעת משמשהו דומה קרה אני לא יודעת איך להמשיך. התכנית הייתה להתאבד אם זה יקרה, ועכשיו אני לא בטוחה שזה מה שאני רוצה לעשות. איך אמשיך אחרי שהרסתי הכל?, אחרי ששברתי את ההסכם שלי עם עצמי? אני מנסה לא לחשוב בצורה כזו, אבל המציאות היא כזו ואני לא יכולה להתעלם ממנה, תופעות הלוואי של הכדורים מאוד מורגשות ואני מרגישה נכה :( באופן אבסורדי, היה קל יותר להתמודד עם המחלה בהעדר טיפול תרופתי ותיוג מכיוון שאז יכולתי להסביר לעצמי את ההתנהגות שלי... עכשיו אני מגמגמת ורועדת ועם טיקים וצינון שנמשך חודשים, מתעוררת בבוקר מטושטשת לגמרי ולא קוהרנטית. הלימודים היו הדבר שהכי חשוב לי וגם זה נלקח ממני, איך אלמד באוניברסיטה אם היכולות הקוגניטיביות שלי נפגמו? :( מתנצלת על חוסר הקוהרנטיות, אני אוותר אפילו על לערוך את ההודעה, אני סתם עוד נכה, אין לזה הרבה חשיבות.

nthv יקרה, ההודעה שלך מאוד נוגעת לליבי... נשמע שאת נמצאת עכשיו בעיצומו של משבר. הדבר שפחדת ממנו יותר מכל קרה, ולא ברור איך ממשיכים מכאן. את מרגישה שכל מה שהיה שלך נלקח ממך, ואת כבר לא יודעת מי את בדיוק, פרט לתווית החיצונית המכאיבה שנתנו לך. את יודעת, בתקופה בה עבדתי בבי"ח פסיכיאטרי, היו לי מספר מטופלים לאחר התקף פסיכוטי ראשון. שלב היציאה מההתקף וה"חזרה לחיים", היה קשה לעין ערוך מהשלב הפעיל של המחלה. התחושה הייתה שהם "מתרסקים" לרסיסים, שכלום כבר לא ידוע ובטוח, והכאב היה עצום. הם ביטאו חשש שלעולם לא ישובו להיות כפי שהיו, הם לא היו בטוחים שהם זוכרים מי הם היו, והם לא ידעו אם הם רוצים או יכולים להיות משהו אחר. אני רוצה שתדעי שצפוי שלב קשה. שאי אפשר לפסוח עליו, שצריך לחשוק שיניים ולחפש את הדרך, כל בוקר מחדש. והייתי רוצה שתהיה לך כתף להישען עליה. מחזיקה לך אצבעות, אורנה

אורנה, אני חושבת שזאת מאיה. נורית

אני מרגישה שכתבתי יותר מדי, זה אישי מדי.

היי אני בת 23 יש לי חבר רציני בן 35 מיישוב אחר אני דתייה וגם לו יש יחס די טוב לדת למרות שלא ממש דתי. הבעיה הוריי מאוד מתנגדים לקשר בגלל הגיל . אנחנו מתכננים להתחתן אבל עושים לנו בעיותצ קשות אומרים לי מבוגר מדי בשבילך בטח יש לו ראש של זקן אני דווקא מרגישה שאין פער בגילאים וגם תמיד אמרו לי שאני בוגרת מבנות גילי. הכרנו דרך האינטרנט בהתחלה סיפר שהוא בן 32 וכך סיפרתי להוריי אח"כ סיפר את האמת ואחרי זה התחילו לחשוד למה אומר קודם 32 אח"כ 35 . אותו בחור עובד בעבודה קבועה אומר לי שמכבד אותי שאני דתייה מתייחס אליי בכבוד והערכה. לעומת חבר קודם שהיה שגם הוא היה מבוגר קצת שרק בגלל שאני אישה התייחס אליי בזלזול ותמיד חשב שהאישה צריכה לדעת איך לכייף עם הבעל וכל מיני. לא עוזר בכלל שאני מנסה להסביר להורים הם רק מתנגדים ואני מתעקשת שנישאר בקשר. חוצמזה שמעתי מאנשים מהכפר שלו שהמשפחה שלו נורמלית והכל בסדר איתם ושגם הבחור בסדר גמור . בעיה נוספת אני בת יחידה של אימא ויש לי עוד אח בן 18 אימי חלתה בהפרעה אובססיבית קומפלסיבית כשהייתי בת 15 היא ואבא שלי מעולם לא הסתדרו במיוחד אבא שלי לא כ"כ דואג לעינייני הבית חוצמזה שהוא עובד וחמותה של אימא שלי שהייתה גרה קומה מתחתנו עשתה לאימי את המוות וגם אחיות של אבא שלי טענו שהיא לא עובדת ושלא מבשלת לא מנקה והכל שטויות במיץ אימי נכנסה לדיכאון קשה וחלתה עכשיו סבתי ברוך השם מתה כי גם לנו היא גרמה הרבה סבל הייתה טוענת שאימא חינכה אותנו ושאנחנו כמוה והעלילה שקרים על אימא שלי. אימא שלי החלימה מהמחלה עקב תרופות אבל התחילה לזלזל בלקיחתן ועכשיו היא עדיין בדיכאון וחושבת שהחיים לא שווים היא מבקרת את אחיותיה אבל אנשים אחרים לא כ"כ. אני לא יודעת מה לעשות מצד אחד אני אוהבת את אימא וחבר שלי אמר שאחרי שנתחתן אני יכולה לבוא לבקר את ההורים פעם בשבוע כי הכפר שלו קצת רחוק (שעה ננסיעה) אני לאט מעוניינת לוותר על בחור כזה.) אני מסבירה לאימי שהוא מכבד אותי ושהוא אמר שיעשה לי ניסיון בנהיגה באוטו כי כבר 5 שנים מאז שעשיתי רישיון נהיגה לא נהגתי היא אומרת שהוא סתם אומר בשביל להתחתן איתי אין לה טיפת אמון באנשים חושבת שכולם שקרנים תחמנים היא טוענת שאני לא מתחתנת מאהבה אלא סתם כי בא לי להתחתן גם דודות קצת מתנגדות בגלל הגיל וקצת מםפרגנות אני משתגעת לגמרי........אני לומדת במכללה אקדמית לתואר ראשון שנה ראשונה ועוד שבעיים יש לי תקופת מבחנים למזלי רק 4 מבחנים ובכל זאת מה כדאי לעשות עם מי להתייעץ להיפרד כי לא נסתדר בגלל הגיל?????? הקיצור מיואשת ומדוכאת לגמרי!!!!!!! כמובן שסיפרתי לחבר שלי שמתנגדים לנו בגלל פער גילאים וגם לא מוצא חן בעיני אימא שאלך לגור בכפר אחר גם זה בעיה בשבילה.

שלום אורטל, אני חושבת שכדאי לעצור עכשיו את הסחרור שנוצר! את באמת לא חייבת להחליט השבוע על החתונה, וגם לא לשכנע את כולם בצדקת דרכך, ואפילו לא לתקן את היחסים המשפחתיים המורכבים עם הצד של אביך. כרגע, את בעיקר צריכה להירגע, להתארגן לקראת ארבעת המבחנים שלך, ולאפשר לעצמך לחשוב על הדברים בנחת. אם יש במכללה בה את לומדת (או באוניברסיטה הסמוכה) שירות ייעוץ לסטודנט, אני ממליצה בחום לפנות לשם. במצבים של דילמה מאוד עוזר לספר את הדברים לאדם ניטרלי, ולבחון בעזרתו את הצדדים השונים של המטבע. החזיקי מעמד, אורנה

אורנה, מה שלומך? ישנת טוב בלילה? גם את הלכת לישון מאוחר... (-: העניינים קצת נרגעו בעבודה אז יוצא לך להכנס לכאן יותר...? אשמח לשמוע את חוות דעתך בקשר לכדורים. התייעצתי עם הפסיכולוגית שלי בנושא. היא אמרה שאם יש תוכן להרגשה הרעה אז זה לא מקרה לכדורים. אם ההרגשה היא של דכאון או ריקנות תהומית שמלווה אז כן כדאי לשקול כדורים. בקיצור היא לא בעד שאני אקח כדורים אבל בשורה התחתונה אני ממש סובלת. כמובן שהיא אמרה שההחלטה היא בסופו של דבר שלי. מה את אומרת, אורנה? סוף שבוע רגוע. נורית

הי נורית, ראיתי שחיבבת את הדיאלוג הלילי הקצרצר של ליאת ושלי... האמת היא ששלושתנו עובדים באותו מקום, ומכירים היטב זה את זה. אני באמת קצת יותר פנוייה עכשיו. בחצי השנה האחרונה לקחתי על עצמי עומס גדול שקשור גם לסיום הדוקטורט וגם לסיום ההתמחות בפסיכולוגיה קלינית. עכשיו אני פסיכולוגית קלינית מומחית, ובקרוב מאוד גם דוקטור, ואכן לילותיי פנויים מלימודים... בנוגע לטיפול התרופתי, ההשקפה שלי מעט שונה, ונראה לי שתצטרכי למצוא את דרכך האישית בין הדעות המגוונות הקיימות בנושא. אני מאמינה שלכאב ולמצוקה רגשית תמיד יש "תוכן", ושלתוכן הזה ניתן לפנות בצורות שונות. ניתן להשפיע עליו באמצעות שיחה, וניתן לגעת בו באמצעות טיפול תרופתי, וכמובן שיש עוד דרכים מצויינות. מבחינתי כמטפלת, הטיפול התרופתי אינו מנוגד לעבודה שלי, אלא תומך בה ומצטרף אליה. במצבי חרדה למשל, הוא מאפשר לי לעבוד טוב יותר עם מטופל שרמת החרדה שלו נשלטת. מעבר לכך, אני חושבת שזה די מעניין לבדוק לזמן מה "איך אנחנו" עם טיפול תרופתי. מה זה עושה לרגישויות שלנו? איזה עוצמה יש עכשיו לכאב שלנו? מה קורה ביחסים המשפחתיים והחברתיים שלנו? ועוד ועוד... בהצלחה בהמשך חיפוש הדרך, אורנה

אורנה ונורית שלום, לא יכולתי שלא להגיב בנושא זה ולשאול אותך אורנה{מבחינה מקצועית},אם לדעתך השימוש המיידי בטיפול תרופתי כפיתרון אינו מוגזם,ואם גם בהפרעות חרדה ניתן לטפל ללא תרופות(אם זה טיפול התנהגות-קוגנטיבי),ולהצליח בכך? ומה דעתך על הסרטים שמראים את הסכנות שבנטילת תרופות,שהביאו אנשים להתאבדויות ואף לרצח וכו',ראיתי מספר סרטים כאלה.מה דעתך על כך?

דוקטור אורנה יקרה, מזל טוב! המון הצלחה! ויישר כוח על המומחיות! ומצויין שאת יותר פנוייה עכשיו... אני באמת מחפשת את הדרך. אני מרגישה ממש רע בזמן האחרון. נסעתי פעמיים לבית חולים לאשפז את עצמי. אני מרגישה שאני זועקת ואף אחד לא שומע... סליחה שאני 'נופלת' עלייך. אני פשוט מרגישה שאני מאבדת את שפיות דעתי. נורית

אורנה שלום,אומנם שאלתי זאת אתמול כשאלת המשך לליאת עבור הבעיה שהיתה ושיש לי,ושהיא ענתה לי על חלקה הראשון,אך כנראה לא ראתה את חלקה השני,שכתבתי רק מאוחר יותר,ולכן אודה לך מאוד אם תסכימי מאוד לענות עליה במקומה,כיוון שאיני רוצה לחכות איתה עד יום שני הבא. העתקתי את שאלת ההמשך שכתבתי לליאת: מחבר: משתנה תאריך: 7.6.2006 שעה: 23:08 ליאת שלום,תודה על תשובתך,וחן תודה על התייחסותך, טיפול התנהגותי-קוגנטיבי הרי פחות מתמקד על הנפש עצמה-מבחינת הדיבורים,ויותר מתמקד בהתנהגויות ה'לא בריאות' וה'הירפאות' מהן,נכון?אז האם עצם העובדה שפחות מתמקדים בשיחות,ולא דנים בנושאים מהעבר,האם זה לא אומר שגם המאמץ הנפשי אמור להיות הרבה יותר קל בדרגתו מבטיפול פסיכודינאמי? חשוב לי להדגיש שאומנם יש לי משפחה תומכת,ושהם מודעים לטיפול-אצל הפסיכולוג והפסיכיאטר,אבל לא תמיד(כמו היום למשל) בא לי 'לחשוף' בפניהם את תחושותיי האמיתיות ולהראות חלשה,ורוב הזמן אני מעדיפה 'לשמור הכל בפנים',ואתם והפסיכולוג והפסיכיאטר-היחידים שאני משתפת בתחושותיי,וגם זה לא תמיד,לפעמים לא בא לי להראות את חולשתי לאף-אחד,היום פשוט הרגשת שהרגשות 'עומדים להציף אותי' ולכן שיתפתי אותכם בכך,ואפילו לא סיפרתי על כך לפסיכולוג שלי. משפחה אומנם יכולה להיות בולם זעזועים לא רע ,אך היא יכולה להיות גם-לפעמים-גורם לזעזועים,מבלי לדעת אפילו,כאשר אינם מבינים מה עובר עלי וכו'. האם לדעתך מה שהתיש אותי ויאש אותי זו ה'חשיפה' שעברתי השבוע,או האכזבה מהראיון-עבודה שלא בטוח שיצא ממנו משהו? בתודה מראש, וסליחה על שאלותיי המרובות, משתנה

שלום משתנה, אני מניחה שעומס ההתמודדויות של השבוע - הן החשיפה והן הראיון, תרם את תרומתו לתחושת העייפות. זה הגיוני, וטבעי, ולפעמים צריך פשוט לנוח... הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי והטיפול הפסיכודינמי בהחלט שונים זה מזה, אך אין זה אומר שחוויית הטיפול באחד מהם היא קלה ופשוטה. בשני סוגי הטיפול מתמודדים עם כאב רגשי, ואני לא בטוחה שאפשר לומר שלדבר על זכרונות ילדות זה "יותר" או "פחות" סוחט רגשית מלגעת (פיזית) במשהו שבמשך שנים הפחיד (כמובן שמה שכתבתי עכשיו זו רדוקציה של שני סוגי הטיפול). סוף שבוע נעים, אורנה

תודה על תשובתך, האם היית ממליצה להפסיק טיפול לגמרי(או לתקופה ארוכה) ברגע שמרגישים מותשים ממנו(דבר שאיני מעוניינת לעשות כרגע),או לעשות הפסקה זמנית של כשבוע,למשל,או להמשיך-אפילו שכבר אין כוחות לכך?

איך נראה עולמו של מי שהטיפול הוא כל עולמו? איך נראים חייה של אישה שמאוהבת עד עמקי נשמתה במטפלת שלה? איך מסבירים לעצמך שאחרי שנתיים וחצי טיפול זה היה אמור לעבור? איך מנסים לשכנע את עצמך שאולי פעם זה יעבור אבל את קטנת אמונה? איך מתגברים על האובססיה הבלתי רצונית הזאת? איך מוציאים למוות את גברת " התלות "? איך הגעתי למצב הזה? מה עושים כשמבינים שכל מה שמשנה בטיפול זה רק מה היא חושבת? מה עושים כשמבינים שאת לא מסוגלת להיות את כי את מפחדת שכאשר היא תדע מי את באמת ( מפלצת סגולה מרובת עיניים) והיא לא תאהב אותך יותר? מה עושים שיודעים שלטיפול יש מטרה אחת - שהיא הכי תאהב אותי, שהיא תחשוב שאני הכי מיוחדת שאני הכי הכי? מה עושים שהמחשבות עליה הם מקום מפלט? מה עושים שמבינים שכל המחשבות האלה מתאימות אולי לגיל הטיפשעשרה ולא לאישה בת 35? מה עושים כשלא יכולים לעזוב למרות שיודעים שצריך? הרבה שאלות ולי אין אפילו תשובה אחת.... עננית.

עננית יקרה וכאובה, אני יודעת שזה קשה כשאול, אבל חשוב שתדברי אתה על התחושות רבות העוצמה האלה. אני לא חושבת שזה ילדותי, ולא טפשי, ולא מוזר - רק כואב מאוד, וראוי להתבוננות משותפת. עננית, אולי תוכלי להראות לה את ההודעה שכתבת לפורום? מחזיקה לך אצבעות, אורנה

אורנה יקרה, היא יודעת. הכל גלוי וחשוף. לדעתה אין טעם להתעסק בזה. היא טוענת שזה לא תורם לי ולא מקדם אותי. לי זה עצוב ומשאיר אותי מתוסכלת. עננית