פורום פסיכולוגיה קלינית

קשה להתייחס לשיר בלי הצעקה שבתוכו, אבל השיר הזה מאוד מאוד מרגש ויפה, את כותבת יפה. וחבל חבל שהמילים והיצירה באות ממקום כל כך שחור. הלוואי ובכל יעלם ויהיה לך שקט, שתוכלי לראות את החיים לא דרך מסננת של כאב. אני בטוחה שיום אחד תבוא ההקלה ותוכלי לראות את כל היופי מסביבך, את הבת שלך, את המשפחה, החברים, את עצמך ואת הכשרונות שלך. תחזיקי מעמד נגעת בליבי אופיר

זו תגובה לך ויק..פשוט בטעות כתבתי אותה בהודעה חדשה....

שלום רב לד"ר אורנה ראובן מגריל! מקווה שתוכלי לענות לשאלתי בתשובה מספקת ומובנת ... הנני בת 27 כיום עברתי ניתוח בגיל 12 בגב וסובלת מכאבים כרוניים כיום וצריכה גם לעבור ניתוח חוזר שם בגב, במשך חיי עברתי טרואמות ועדיין עוברת בן זוגי חולה במחלה קשה , ובעיות בריאותיות שלי ובעיות נוספות משפיעות עלי בשגרת חיי היום יום מספרת בקצרה ככל האפשר , הגשתי תביעה לביטוח לאומי מכיוון שאינני מסוגלת לעבוד והאבחנה של הפסכ' שאותה נתתי לביטוח לאומי היא כזו: AJUSTMENT + PROLONGED DEPRESSIVE REACTION PRSONALITY DISORDER NOS ובאותה תקופה נתן לי אסייול לוציפרלקס עם אבחנה זו ולאחר ועדה נקבעו לי 20 אחוזי נכות על העניין הזה. הנני רוצה להגיש החמרת מצב מכיוון שהמצב רק מחמיר ואינני כמו פעם והלכתי לפס' אחר שקרוב יותר לאיזור מגורי והוא רשם לי את האבחנה הזו: ADJUSTMENT REACTION+PREDOMINANT DISTURBANCE ותרופות MELODIL 50MG וגם TRANXAL 15MG מבקשת בבקשה לדעת ממך האם אבחנה זו היא יכולה להיות בעצם מסמך של החמרת מצב או שזו אבחנה לא טובה בשביל הגשת החמרת מצב לעומת ההאבחנה הקודמת אודה לך מאוד על תשובה העונה על שאלתי זו מכיוון שאיני יודעת ולפי האחוזי נכות מה אבחנה כזו יכולה להיות מבחינת אחוזים מכיוון ש20 אחוז זה סימנים אובקטיביים וסובקטיביים המגבילים באופן בולט את ההתאמה הסוציאלתית וכושר העבודה וזה מה שקבעו לי. 30% זה ישנם סימנים קליניים ברורים המגבילים באופן ניכר את ההתאמה הסוציאלית ואת כושר העבודה 50% זה ישנם סימנים קלינים מובקים וקבועים שאים בהם הפסקות המגבילות את ההתאמה הסוציאלית ואת כושר העבודה באופן ניכר מבקשת בבקשה שתוכלי לענות לי לפי אבחנות אלו מה שייך לאבחנתי מבחינת האחוזים פחות או יותר . (מה שרשמתי על האחוזים זה לפי הפרק של הנכות לנושא זה ) בתודה מראש על תשובתך דנה

שלום דנה, צר לי על ההחמרה שאת חווה. אף שצירפת מידע דייקני ומפורט, אני מאמינה שאין לי אפשרות ממשית לעזור לך באמצעות האינטרנט (ובכל מקרה, פורום פסיכיאטריה מתאים לכך יותר). הדבר ההגיוני ביותר לעשות הוא לחזור אל אנשי המקצוע שפגשו אותך באופן אישי ונתנו את האבחנות ואת הטיפול התרופתי, ולהפנות את השאלה אליהם. שיהיה בהצלחה, אורנה

איפה להתחיל? אבא שלי הוא אדם מקסים, רגיש ונפלא, אך ניכר שיש לו מס בעיות לא קלות שמחמירות עם השנים, הוא סובל מדיכאון חריף, מצבי רוח משתנים, התנהגות אובססיבית ועצבנות יתר, בנוסף לכך הוא ממציא לעצמו בעיות רפואיות (היפוכונדר?) והוא מאמין שהוא נהיה חולה וזקן כל יום שעובר ולוקח תרופות שהוא בכלל לא צריך במינונים גבוהים ומיותרים!..היום הוא מתקרב לגיל 60 (בעוד מס חודשים) והוא לא מאמין שיש לו בעיה, הוא טוען שאנחנו (המשפחה הקרובה) רוצים ברעתו, הוא מסתגר ולא מדבר איתנו, הוא עזב את עבודתו (מעולם לא עבד בעבודה יציבה אחת) והוא באופן כללי מצוי בחרדות מהעולם החיצון, ההתנהגות שלו מאוד מעיקה על החיים בבית, הוא חסר פשרות בנוגע לאובססיות שלו והאופן שבוא הוא "טוחן" בראש על הכל- הרחיקה את כל בני המשפחה ממנו, זאת אומרת - ברצוני להדגיש כי אנחנו אוהבים אותו ומנסים לעזור לו כמה שאנחנו יכולים - אך חשוב לזכור שגם אנחנו בני אדם בעלי מצבי רוח וחיים משל עצמנו - וה"הליכה על קליפות ביצים" עם אבא שלי היא משהו שזכור לי עוד מהילדות, כיום אני בת 24, ושני אחיי הגדולים בני שלושים בערך, לאמא שלי כבר נמאס מאבא שלי והסיבה היחידה שהיא לא עוזבת אותו היא כי היא מפחדת שהוא יעשה לעצמו משהו...אמא שלי היא אישה חזקה ונפלאה שעמדה מאחוריי אבי לאורך כל השנים, אך גם היא מרגישה מתוסכלת וכלואה בתוך חייה והיא לא מבינה מה היא עושה לא בסדר..ומדוע למשל ישנם שבועות שלמים שבהם אבא שלי "ברוגז" עם כולנו בלי שום סיבה ניראת לעין? אנחנו מנסים לדבר איתו ולדובב אותו ובעיקר לתת לו הרגשה שאנחנו שם בשבילו אך אט אט כולם מתרחקים ממנו ומשאירים אותו בעולמו החולה לבדו - דבר ששובר את ליבנו אך בדיעבד בילתי נמנע... השאלה שלי היא איך עוזרים לבן אדם שלא רוצה עזרה? ולא מבין בחשיבותיה של עזרה? ובאותה נשימה - איזה סוג של עזרה משיגים לבן אדם כזה? ומהיא הדרך לעשות זאת? אני מחפשת סוגים שונים של פסיכולוגים ופסיכיאטרים באינטרנט באופן קבוע אך הריבוי העצום של מגוון השיטות והדיעות החלוקות באיזה שיטה לנקוט מייאשים אותי ודוחקים אותי לסגור את החלון כל פעם מחדש ולמשיך בחיי... אני מאמינה שהמצב נמצא בשנתיים האחרונות בנק' רתיחה, ויש לי סיבה טובה להאמין כי אם לא נטפל בנושא בקרוב - העיניין יתפוצץ ואין לדעת מה יהיו התוצאות... אבא שלי לא מאמין בפסיכולוגים או פסיכאטרים - הוא טוען שרפואת הנפש היא נחלתם של "שרלטנים" אולי הוא צודק אך בטוח יש מישהו שם שיכול לעזור לנו, להביא איכות חיים סבירה למשפחתינו על מנת שהורי יוכלו להזדקן בכבוד, אימי תוכל שוב להיות אישה פורחת ונפלאה כמו שהיתה בציערותה, ואנחנו הילדים נוכל להיות רגועים שלא הפקרנו את אבינו בשעת הצורך..ברור לי שטיפול אינו מבטיח תוצאות מדהימות אך אם רק מישהו יוכל לקנות את אמונו של אבא שלי ולהביא אותו למצב של מודעות בסיסית למעשים שלו (על ידיי שיחות או מתן טיפול תרופתי) אני מאמינה כי החיים של כולנו יוכלו להשתנות.. בבקשה, אשמח לקבל כל תגובה שיכולה לעזור, תודה מראש על שנתתם לי לחלוק עימכם את מצבי, המצב הוא הרבה יותר מורכב ומסועף מהתיאור הדל שאני נותנת פה אך עם זאת נותן לכם הקוראים קצה חוט לגבי הבעיה..אשמח אם תענו בהקדם עם המלצות, מחשבות תהיות או שאלות..תודה.

שלום בת מודאגת, אכן, המצב שתיארת מסובך והתערבות של איש מקצוע תוכל להועיל רבות (הערה כללית בנושא - כדאי לאתר פסיכולוג קליני המנוסה בתהליכים משפחתיים-מערכתיים). מאחר ובשלב זה שיתוף הפעולה של אביך עם תהליך טיפולי מוטל בספק, אני מציעה לפנות להתייעצות בלעדיו (תוכלי לפנות בשיתוף עם אמך). יתכן שתהליך כזה יעורר את סקרנותו, ובכל מקרה חשוב לדעת שגם תהליך שרק חלק מבני המשפחה משתתפים בו יכול ליצור שינויים נרחבים במערך המשפחתי. אני מקווה שתוכלי להתגבר על החשש שמדובר בשרלטנות ועל הפסימיות שאת מייחסת לתוצאות טיפוליות, על-מנת שתוכלי לבצע בהתייעצות עבודת חשיבה מעמיקה ופורייה. בהצלחה, אורנה

שלום ! אני פונה בשאלה למומחים בתחום.... אני בחורה בת 20 וחצי,לומדת בקורס,עובדת במשרה חלקית,יש אהבה בחיי,בריאה....הכל נראה בסדר על פניו. שום דבר מסויים לא מטריד אותי. אבל בחודש חודשיים האחרונים השתלטה עליי תחושה חזקה ודי לא מובנת, אני מרגישה שנמאס לי מהכל (שיגרה) יש לי בזמן האחרון קשיי ריכוז,ישנוניות,רצון לברוח למדבר או למקום שקט אחר מרוחק מרעש ובני אדם,רצון לעשות משהו אקסטרימלי ומרגש,חוסר סבלנות,ובכלל עייפות מהכל ומן ציפייה שהכל יגמר ותחושה של משהו רע שעלול להתרחש(לא לי אישית).בינתיים אני ממשיכה לתפקד כרגיל בחיי,אני עוד מעט עומדת לסיים את הקורס ואמורה להתחיל לחפש עבודה חדשה,וחוששת שמא התוכניות שלי יהרסו..אני ממש ממש רוצה לצאת לחופשה עם בן זוגי ללנוח קצת ולהירגע, אבל בחודשיים הקרובים זה בלתי אפשרי(רק לאחר שהוא ישתחרר מהצבא) בינתיים אני מרגישה כאילו שהזמן אוזל...מן שעון כזה שכל הזמן נמצא מול העיניים(בראש). שמעתי על דיכאון חורף....האם יש כזה דבר שנקרא דיכאון אביב?? מה מצטייר מכל התחושות שלי הנ"ל?? האם זה נובע מפחד פני העתיד?-כביכול מרדף במרוץ העכברים העולמי שכולם רצים בו בלי לדעת להיכן יגיעו?! או שהמצב הבטחוני בארץ משפיע עליי כ"כ קשה? בתודה מראש, נ.

שלום נ., את מתארת תפקוד תקין, שלצידו ירידה מסויימת: אובדן עניין, שינויים בהרגלי השינה, פסימיות, קשיי ריכוז וסימנים נוספים שיכולים להיות קשורים למצב דיכאוני. אני מקווה שאת מבינה שאין לי אפשרות לדעת מבלי לשוחח עמך האם רגשות אלה קשורים למרוץ העכברים, למצב הבטחוני, או לנושאים אחרים. לכן, על-מנת לבדוק את הדברים לעומק תצטרכי לתאם פגישה אישית עם פסיכולוג/ית קליני/ת או פסיכיאטר/ית. בהצלחה, אורנה

מגג הבניין לקפוץ ליפול למות להתרסק אל הבטון הקר שישברו העצמות והלב ייצא אל הזכרונות והרגשות ישטפו את הדם הניגר יחלחלו ותהיה מנוחה ולא כאב לא כאב.

אוי ויק, כאבי תופת את עוברת. הלוואי שתגיע היד המושטת אלייך מבעד לאינטרנט... חזקי ואמצי, אורנה

פוחדת. למה היד/חיבוק תמיד נשארים וירטואלים, או בגבולות הדמיון המודרך במקרה של המטפלת שלי...? למה? ולמה נזקקים לזה עד כאב.עד שצריך להשתמש בכאב כדי להרגיע את הצורך.למה? ועד מתי?

שלום אני אמא לילדה בת 10 משפחה חד הורית (אין קשר אם האבא) לפני כחודש הופיעו לביתי חרדות היא פחדה שתמות ונכנסה לחרדות שיקרה לה משהוא פנינו לפסיכולוג והתחלנו טיפול. הפסיכולוג טען שהבעיה היא בקשר שבינינו ובגלל ש"פינקתי אותה וויתרתי " ילדים לפעמים מפרשים זאת כחוסר אהבה. הילדה אומרת שהיא לא בטוחה שהיא "אוהבת אותי" וכל מני דברים מסוג זה הפסיכולוג טוען שהטיפול צריך להיות בשלוש (בתי/אני/והפסיכולוג) ומאז שוהכנסתי לשיחה למרות שהיא לא רצתה היא לא מוכנה ללכת יותר לטיפול. היא היתה מאוד לא שקטה ולא ממש שיתפה פעולה והיתי אומרת שהיה די גרוע. מאז הטיפול ירד מספר המקרים אך זה עדין קורה לה והיא מאוד פוחדת מההרגשה של חוסר האהבה שלה אלי (לפי דבריה). מה עושים איך בכל זאת עוזרים לה? ולמה ילד שגודל עם המון אהבה ותשומת לב מגיע למצב זה? תודה יעל

שלום יעל, אחד הדברים המסובכים כשמטפלים בילד הוא רכישת האמון ושיתוף הפעולה של ההורה. מהמעט שכתבת עולה ההרגשה שתהליך זה לא עלה יפה בטיפול של בתך, אולי משום שהאבחנה של הפסיכולוג הטילה משקל מסוים של 'אשמה' על כתפייך (או כך לפחות את הבנת זאת - וזה מה שחשוב...). בסך הכל, הרעיון של טיפול דיאדי, כלומר טיפול בנוכחות ילד והורה הוא רעיון מעניין ומועיל, ולא הייתי פוסלת אותו על הסף. עם זאת, יתכן שתצטרכי לאתר מטפל/ת אחר/ת, עמו/ה תרגישי בנוח. לגבי שאלתך הספציפית, מדוע ילד אהוב מבטא אי-בטחון באהבתו כלפי ההורה, אני לא מאמינה שאפשר להשיב תשובה רצינית מבלי להכירכן. בעיקרון התשובה יכולה לנוע ממניפולטיביות וניסיון להשיג טובות הנאה, ועד בעיה משמעותית בקשר. שיהיה בהצלחה, אורנה

לכל מי שרואה את ההודעה וקורא שלום רב.. (: אני מחפש מידע על מחלה או לחלופין בעיה נפשית בשם "רקטליטיס אופטיס", לא הצלחתי עד כה למצוא מידע עליה באינטרנט ותהיתי אם מישהו מהאנשים העוסקים במקצוע אולי יכול לתת לי יותר מידע עליה (רקע, מאפיינים מה ידוע עליה טיפול וכו'..), אני עושה זאת מתוך התעניינות אישית ובשביל ידע כללי בלבד, תודה רבה לכל מי שיכול לעזור אוהד

שלום אוהד, מצטערת, השם שציינת אינו מעלה בזכרוני משהו שיכול לעזור לך. בברכה, אורנה

שלום אני סובל ממחשבות אובססיביות לא רצויות רוב הזמן תקופה ארוכה ונראה לי שאני גם סובל מחרדה חברתית.....יש מצב שהמחשבות החודרניות והמטרידות(האובססיות)נובעות מהחרדה החברתית.....הבעיה העיקרית זה החרדה החברתית שבעצם הופכת לאובססיות?אם אני אלך לטיפול בחרדה חברתית והטיפול יצליח אז גם המחשבות יפסקו כי הבנתי שאובססיות זה בעצם חרדה שהופכת את עצמה לאובססיות?תודה.

שלום אריק, הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית נחשבת להפרעת חרדה, משום שקיים בה מעגל של מחשבה מטרידה > חרדה > טקס שנועד לנטרל את החרדה וכך שוב ושוב... הפרעות חרדה מופיעות לעיתים קרובות עם 'תוספת' של דיכאון והפרעות חרדה אחרות, כך שזה לא יהיה מפתיע לגלות סממנים שונים אצל אותו אדם. בכל מקרה, אני מציעה לך להיבדק באופן רציני ע"י איש/אשת מקצוע שזוהי מומחיותם. זה טוב לעין ערוך משאלות באינטרנט... בהצלחה, אורנה

התלבטתי האמת לגבי הכותרת.. והאמת שטיפה קשה לי להסביר לי את עצמי אבל אני מקווה שלא אשמע טיפשי אלא ברור הסיפור שלי הוא כזה.. יש לי חברים שאני תמיד מחפש אצלם איפה הם לא היו בסדר איתי ואז בא להעיר להם על זה. למשל, עזרתי למישהו בדבר מסוים, דבר שדרש ממני מאמץ וזמן, ויש לי איזשהי ציפיה שאותו אחד יעזור לי אחר כך וכאשר אני פונה אליו והוא מתחמק אני כאילו נעלב וכועס וזה גורם לי לריבים. אבל בשורה התחתונה אני יודע שאותם חברים אוהבים אותי דווקא. אני לא יודע ואני נוטה לשאול את עצמי, האם אני צודק בדרישה שלי מאנשים להחזיר לי טובות ולא טובה תחת טובה אלא בכללי או שאני מגזים בתגובות שלי ולא צריך לדרוש מאנשים יותר מדי ? אני לא מבין וזה גורם לי לריבים ואני לא יודע מה לעשות

שלום אני חושבת שכאשר עושים משהוא עבור מישהוא לא מצפים לקבל חזרה הנתינה צריכה להיות מלאה ללא תמורה ואז אולי גם תקבל מכיוונים אחרים שלא ציפיתה כלל יעל

ואם אתה מרגיש שבכלל אתה לא מקבל ?

שלום בנאדם, באופן כללי, אלטרואיזם הוא מאפיין אנושי די נדיר, ורובנו נותנים גם על-מנת לקבל. השאלה היא באיזה אופן אנחנו ממשיגים לעצמנו את הקבלה. נסה לבדוק עם עצמך האם אתה מחפש 'מחיקת חובות' דייקנית, האם אתה פתוח לגלות באיזה אופן אנשים אחרים עוזרים (לפעמים באופן מאוד שונה ממך, ובכל זאת...). כיוון נוסף שהייתי חוושבת עליו הוא הכיוון של מפגש אותנטי, כלומר מגע אמיתי עם אדם אחר. לתחושתי אפשר להבין את התנהגותך גם כחיפוש אחר קשר מיטיב, כלומר מעין בדיקת מצב של מידת הקרבה והחמימות בינך לבין אנשים אחרים. אם זה מדבר אליך, אני מציעה לחשוב על מידת הביטחון שאתה חש עם חבריך, ולבדוק האם ניתן לקבל מהם תחושה טובה ובטוחה גם בדרכים אחרות. בהצלחה, אורנה

היי בנוסף לכל אתמול הוא חזר עצבני מעבודה הוא התחיל לעבוד לפני כחודש בתיקונים ושיפוצים עם חברה מסוימת די עצמאי אימו טוענת שהוא לא אוהבת שנותנים לו פקודות בעבודה (מה שלא בסדר בעניי בכלל במיוחד לאור העובדה שאין לו אפילו תואר ראשון הוא אומר שבמשך שבוע שלם יש לו קריאות אך מקבל רק כסף לדלק ואמר לי אני אתפטר בקרוב מעבודה ישר המצב רוח שלי נהיה רע בסלון של הוריו ישבו אחיותיו והלכתי לשבת איתם אז הם שמו לב שאני לא מרגישה טוב ושאלו אותי מה קרה? אז אמרתי להן הוא חושב להפסיק לעבוד הן ניסו לעודד אותי אמרו לי אל תדאגי בטח אומר את זה כי עצבני והלכה לי להביא לי מים אני יודעת שהוא מתכוון ברצינות כי עדיין בבוקר דיבר על זה ברצינות הוא אומר שרוצה לעבוד עבודות פרטיות של תיקונים שיפוצים אך אני דואגת מההתנהגות שלו על כך שהוא לא רוצה שיתנו לו ]פקודות ועוזב עבודתו כ"כ מהר הוא הבטיח לי שישלם כסף ללימודיי ועד עכשיו לא הייתה לו אפשרות אז אני שילמתי מהחשבון שלי הוריו די עניים גם הוריי ואני סטודנטית שנה שניה בנוסף לבעיות הסקס הוא היה רגוע סוף שבוע כשאחיו היה בבית ישן עם חמי אז כן קיימנו יחסים וכשאמרתי לו שזה קשה לי ככה שהוא לא רגוע הרבה ולא חושב על סקס בכלל ולא יעזור יוזמה מצידי במקרה כזה הוא אומר לי אז מה ? יש גם בנות שמחכות חודשיים בלי סקס. האםמ אני צריכה לקבל את העובדה שיתפטר מעבודתו רק אחרי חודש? לא יעזור שאדבר איתו........ ומה עם הסקס . ? הוא טוען שזה זמני הרופא אמר שחמי צריך עובדת זרה 24 שעות מה שדורש די הרבה כסף מצד משפחה ולוקח המון זמן לארגן וגם אמר שבמקרה של דמנציה איבוד זיכרון אין ממש תרופות שמשפרות את המצב אז בעלי מודאג מזה ולא מקיים איתי יחסים חודש ואפילו יותר הואט תמיד מצפה ממני שאתחשב בו...... ואף אחד לא מתחשב ברגשות שלי ועוד מצפה שיהיה לי מצב רוח טוב למרות שרע לי 1)סקס לא מספק כלל 2?)לא נוח לי להכנס למטבח בגלל וויכוחים בין אימו לאביו שנוהג לטרטר אותה בגלל מחלתו 3)עוד מעט יעזוב את עבודתו ואני דואגת כי אני זוכרת איך היה כשישב בלי עבודה בבית עצבני אם הייתי אומרת מילה היה מתעצבן האם יצליח בעבודות פרטיות וכוו???? הצילו!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! גם כן הוריי לא מעודדים אותי כי עשיתי מלחמה איתם בשביל להתחתן איתו ואומרים לא הקשבת לנו ולפעמים קצת מרחמים עליי

שלום לך, נשמע לי שקודם כל את מרגישה מאוד לבד ואפילו מיואשת. וזו תחושה קשה מאוד. אבל שמתי לב לדברייך שנלחמת להיות איתו, מה שמרמז שבעבר הרגשת אחרת איתו. האם זה נכון? מה הסיבה שהתחתנת איתו? מה משך אותך? כי ממה שאת מספרת נשמע שזמן רב בעצם מאז נישואיכם המצב לא טוב. ווההסבר שלך ושלו שזה רק בגלל העבודה והאבא נראה כלא מספיק. אני מציע שתנסי לברר עם עצמך, ולשם כך תוכלי להיעזר גם בפורום וגם בטיפול אישי, מה הבעיה. אני עדיין ממליץ כעדיפות ראשונה להכנס לטיפול זוגי, במידה וזה אפשרי. ערב טוב, דרור

כמה טיפול כזה עולה? אנחנו די דחוקים כספית

אני לא דוקטור ולא בדרך להיות אחת (לפחות לא בתחום ר. הנפש) אבל זה לא נראה שצריך להיות עם בעיה נפשית כדי לסבול מהמצב שבו את נמצאת. דבר ראשון, את חייבת לשתף את ההורים שלך, בלי קשר למה הם חשבו קודם המצב עכשיו הוא שאתם נשואים והם הרי רוצין לעזור, אז אל תדאגי גם אם הם יגידו אמרנו לך זה לא יימשך הרבה, לאחר מכן הם יירצו לעזור לך. דבר שני, את בחורה צעירה, וחבל על הזוגיות שלך אם אתם גרים עם הוריו, היות ואין שום סיכוי לשיוויון ביניכם ככה. אני מבינה שהם צריכים עזרה אבל בעלך עכשיו הוא יחד גדול ואין שום סיכוי גם שאתם יכולים לעזור להם אם אתם רק נכנסים מזה למתח. ודבר אחרון, ברור לך שאסור לך להביא ילד למצב שכזה, ואוטוטו כשזה יעמוד על הפרק ממילא את תראי עד כמה אתם לא בזוגיות טובה, אז לא עדיף להודות בטעות כבר עכשיו? כשאת עונה שטיפול זוגי זה הרבה כסף את איפשהו אומרת "נמאס לי". אם את מרגישה ככה אז זה לא בושה להגיד את זה ואגב, בעל שעונה "מה אפשר לעשות?- זה זמני...." - "זמני" זה מצב הגיוני, אבל לא מייד אחרי החתונה - מה בדיוק את מצפה שישתפר? - היחס שלו? הבריאות של אבא שלו? הכושר שלו לקבל פקודות מהבוס? מניסיון, הכל זה רק תירוצים, ואני ממש מצטערת על המכתב החריף, אבל לפחות תדברי עם הורייך, שהם רוצים בטוח בטובתך, ותתייעצי איתם, אני בטוחה שאחרי שתראי איך נראית זוגיות טובה את לא תהיי מעוניינת להישאר באחת גרועה... מצטערת שוב, כמו שאמרתי אני לא ד"ר, אבל זה נראה פשוט התעללות מה שאת עושה לעצמך!! לכי תסיימי את התואר שלך בכיף, בשקט, תמצאי מישהו שמבין את התחןם שלך ואת הגישה שלך לחיים ולא מצפה ממך להוריד את איכות החיים שלך בשביל הוריו או כי הוא לא מסוגל לקבל הוראות... בהצלחה, מחכה לשמוע איך מתקדם (והלוואי שאני טועה)

היה טיפול היום...אוף זה מתסכל אותי...אני תמיד מחכה לשעה הזו שתגיע וכשמגיעה אני לא מצליחה להגיד את מה שכואב לי,ואת מה שמציק לי...אני רק מצליחה לומר שכואב לי..היא כבר יודעת...אני לא מחדשת שום דבר... מה שכן היא מנסה להוביל אותי בשיחה,היא שואלת אותי שאלות,ואני מתעצבנת על השאלות שלה לפעמים...אבל היא עושה את זה בשבילי..היא מנסה לקדם את הטיפול...ולקדם אותי לעשות כבר שינוי...כי היא יודעת שגם אני רוצה את זה...אבל חרף כל הנסיונות שלה ,כלום לא זז שם. אנחנו מדברות על המבוכה,ועל החשש,ועל הקושי שלי לסמוך...לא שזה עוזר לי במשהו. אז לא הצלחתי להגיד כלום היום. אני מריחה נסיגה ,נפילה גדולה שממנה יהיה לי קשה לעלות.... האמת לא יודעת איך אעביר עוד יום בחיים..... במיוחד שצריכה ללכת לעבודה עכשיו,אין לי כוחות להתמודד עם החוץ.... וגם לא עם הסערה שבתוכי... תודה על ההקשבה ועל העזרה.

חן שלום, את מתארת את הטיפול כמקום אליו את מאוד רוצה ללכת, לספר לשתף, אבל גם מרגישה מתוסכלת שלא מצליחה. לא מצליחה לגשר על הפער בין הבפנים הסוער לבין הבחוץ הרגוע לכאורה. וכל מה שניתן להוציא הוא את האמירה "כואב לי". לפירוט מה כואב ואיך אין לך מילים. ואולי המשאלה היא שיבינו אותך בלי מילים, ולכן גם השאלות של המטפלת מרגיזות. אבל העבודה על הפער הזה, הקיים גם מחוץ לחדר הטיפולים היא חשובה ונראה לי שאת משקיעה מאמצים רבים בכיוון, יום טוב, דרור

דרור שלום, השבוע אפגש עם הפסיכיאטר שלי ואתחיל טיפול תרופתי,וקרה לי 'דבר מוזר',שאיני יודעת אם הוא 'טוב' או 'רע',פתאום אין לי חשק לשתף אף-אחד(גם לא את 'השותפים לסוד'),ואפילו לא לחשוב על כך,נכנסתי למעיין מצב של אדישות מפחידה,ולא כ"כ מובן לי למה,ואני גם מפחדת למה יכול להפך מצב של אדישות קיצונית למצב.

משתנה שלום, מה שאת מתארת נראה לי כתופעה טבעית הבאה אחרי החלטה והתלבטות קשה. את לא רוצה לחשוב על זה, להפוך בזה עוד ועוד. גם כך היה לך קשה להחליט, וזה מובן שאת מגלה "אשישות" כרגע. אני מניח שעוד יעלו חרדות וחששות, אבל בינתיים תני לזה להיות כפי שזה ובעיקר המנעי ממעשים אם יעלו חרדות במקום מעשים דברי עם המטפלת שלך או הפסיכיאטר. והערה לסיום, אני חושב שאת עושה את הצעד הנכון, הגם שהוא מפחיד אותך, לילה טוב, דרור

אני באמת מקווה שלא אצטער על החלטתי זו (מבחינה בריאותית).

אני לוקח תרופות שנוגדות דיכאון במינונים נמוכים כשנכנסתי לדיכאון התחלתי במקביל טיול פסיכולוג , לאחר כל פגישה הייתי יוצא בהרגשה נוראית אני לא יודע למה אבל מזה שלושה חודשים שאני לא לוקח טיפולים מצבי הנפשי השתפר , האם יכול להיות שהכל בסדר אצלי?

מושיקו שלום, יכולות להיות כמה סיבות למצב שאתה מתאר. ההסבר הראשון הוא ההסבר שאולי אתה מרמז אליו, הטיפול הפסיכולוגי והטיפול התרופתי לא שיפרו את מצבך ואולי גרמו לך להרגיש טוב יותר. הסבר שני הוא שהטיפול התרופתי, שאגב, לוקח לו מספר שבועות להכנס לפעולה, לא עבד בהתחלה והטיפול הפסיכולוגי נחווה כמשהו כואב. כעת לאחר זמן מה אתה מרגיש טוב יותר ויכול להתמודד ללא עזרה. אפשרות שלישית, לאחר הפסקת הטיפול אתה מעוניין להרגיש טוב יותר ומצליח להרגיש כך. מעין אופוריה של להסתדר לבד ואני מקווה שזה יחזיק מעמד. אפשרות אחרונה וסבירה בהחלט היא שדכאון הוא הפרעה הבאה בגלים, והגל האחרון שלך חלף. במקרה זה אני מציע שתמשיך להיות עם היד על הדופק כי דכאון עלול לחזור. זה לא בטוח אבל זו אפשרות וצריך לשים לב, לילה טוב, דרור

אם עולים לי משפטים מגעילים בראש ואני מרגישה מין דחף להגיד אותם למרות שאני יודעת שאני לא יגיד.....האם זו הפרעה נפשית ואני צריכה טיפול זה מציק לי מאד מה אפשר לעשות שזה יעלם ואני יפסיק לחשוב דברים כאלה(זה קורה לי בעיקר כלפי אנשים שאני אוהבת)אני מפחדת שאני לא יגיד את מה שאני חושבת למרות שאני מודעת לזה שזה טיפשי......אשמח מאד אם תאמרו לי מה עובר עליי אני בבעיה.

מירב שלום, קצת קשה לדעת בוודאות מה הבעיה שאת סובלת ממך, אולם מדברייך ישנם רמזים שאת סובלת מהפרעה אובססיבית קומפולסיבית. הפרעה המתאפיינת במחשבות טורדניות הנחוות שלא שייכות, חודרות ומגיעות בלי הזמנה ובלי יכולת לסלקן. ובכך הן מעוררות חרדה גבוהה. במקרים רבים הן מלוות בטקסים במיועדים להפחית את החרדה, אך זה לא הכרחי. אני מציע שתפני לפסיכולוג או פסיכיאטר שיוכל לאבחן ממה בדיוק את סובלת, ויוכל להציע לך את הטיפול הטוב ביותר. כי כרגע נשמע לי שאת מאוד סובלת. לילה טוב, דרור

האם תרופות נגד האו סי די לא פוגעות בחיים בעתיד באהבה בביטחון פשוט יש מצב לקחת תרופות ופשוט לחיות רגיל אם התרופות כמו שלוקחים אקמולים וכל מיני תרופות?

לדעתי אתה חייב לגשת לאיבחון אצל פסיכיאטר,ורק אחרי שיאבחן את מצבך ויקבע באמת אם אתה סובל מOCD הוא יחליט אם אתה צריך תרופות או לא,כי אני אשת-מקצוע,וזה לא יהיה אחראי מצידי להמליץ לך לבחור לקחת תרופות או לא. אישית,בעבר חשבתי כמוך ולכן נמנעתי זמן רב מתרופות,ואח"כ נאלצתי להפסיקן עקב בעיה רפואית שממנה אני סובלת ושהושפעה מהתרופות; והפסקתי לתקופה של כשנה וחצי,אך השבוע אחזור לתרופות (מ'משפחה אחרת'),על-אף הסיכון הבריאותי שאני לוקחת {כי לי יש מחלה מסויימת,שאם לא היתה לא היתה כל בעיה בנטילת התרופות}, כיוון שהבנתי שהסבל שאני סובלת גדול מידי,בשעה שבעזרת תרופות בשילוב עם טיפול התנהגותי-קוגנטיבי,אוכל להרגיש הקלה עצומה(לפחות זה מה שהבנתי וכך אני מקווה).

שי שלום, נשמע לי שאתה מאוד חושש מלקיחת תרופות ואני חושב שזה מובן וטבעי מסיבות רבות. השאלה היא האם זה מוצדק. לתרופות נגד OCD ישנן תופעות לוואי פיזיות מסויימות, שאותן הפסיכיאטר שלך יוכל להסביר לך. אבל נשמע לי שאתה שואל דווקא על ההשפעות הנפשיות של הכדורים. ובכן כאן, למיטב ידיעתי אין השפעה מיוחדת. הם לא משנים אופי. ובאשר לעתיד ולאהבה זה תלוי יותר בך מאשר באחרים. כי אפשרות אחת היא שיידעו שאתה נוטל טיפול תרופתי. אפשרות שנייה היא שלא תיקח תרופות, תתקשה לתפקד, אנשים ישימו לב, ובנוסף לכל יבינו שאתה גם לא מטפל בבעיה שלך. לסיכום, אני מצטרף להמלצתה של חן שתיגש לאיש מקצוע שיאבחן אותך, וימליץ לך על הטיפול המועדף עבורך, לילה טוב, דרור

לא אני המלצתי לו , אלא משתנה, אתה התבלבלת.. אבל אני מצטרפת להמלצה שלה.

גם צעקה כואבת ומדממת וכמו הצעקה כך גם ליבי כואב ומדמם. אולי זה הלחץ של לפני טיפול(מחר..) מרגישה שכלום לא משתנה. גם לא אני. אין לי אויר

חן - עד שדרור יענה,קבלי עידוד וירטאלי ממני,עד כמה שזה יעזור.

אני בחרדות נוראיות ממשהו(אישי) יודעת שזה לא מובן..לא אוכל לשתף מעבר לזה... גם בטיפול הפרטני לא קל לי לשתף בזה.... לא מרגישה שהיא תבין אותי , וגם אם היא תבין , לא יהיו לה את הכלים לעזור לי במצב הזה... המון אנשים תומכים מסביב , ואני צוללת לתוך השקט בלי יכולת לפתוח את הפה,להסביר (לפחות למטפלת) מה קשה... מיטלטלת לבד בסירה הזאת. לא יודעת כבר מה לעשות. "לדמעות שלך יש פה והן רוצות לצעוק לדמעות שלך יש פה הן לא רוצות לשתוק ספרי הכל אל תשמרי בלב הדמעות העצורות מרות מכל כאב" בא לי רק למות רק למות רק

חן שלום, נשמע לי שפגישת הטיפול מלחיצה אותך מאוד, מעלה בך כאב. אולי בגלל החשש שמשהו שם ייצא, משהו שאת מאוד חוששת שייצא, חוששת שגם המטפלת לא תוכל לעמוד בו ואז תישארי לגמרי לבד. אני מאוד יכול להבין את הפחד הזה, ואני מניח שהוא מדובר בטיפול, אבל אם להוסיף לזה את הדעה שלי אני חושב שכרגע את נמצאת גם בחרדה וגם בתחושה שאף אחד לא יכול להבין אותך בעולם. לא יוכל להתמודד עם מה שיש לך בפנים. כך את בעצם מחזקת את התחושה של לבד ולא מובנת. אני יודע שיותר קל מלעשות, ובכל זאת אם תוכלי להצליח לשתף בטיפול אני מאמין שלא תתאכזבי, לילה טוב, דרור

מה ההבדל בין הפרעת אישיות לocd האם טורדנות כפייתי ומחשבות לא רצויות אובססיות יכולות בעצם לנבוע מהפרעת אישיות ולא דווקה מ ocd

רוני שלום, למרות הקרבה בשם יש שוני רב בין הפרעת אישיות אובססיבית (OCP), לבין הפרעה אובססיבית קומפולסיבית (OCD). אנשים עם הפרעת אישיות אובססיבית קומפולסיבית הם אותם אנשים שאוהבים סדר ונקיון, לעיתים בצורה קיצונית. לעומתם הסובלים מ OCD סובלים ממחשבות טורדניות שבכדי להרגיע את החרדה הנלווית להם הם מקיימים טקסים שונים, לאו דווקא קשורים ישירות לאובססיות בכדי ל"הבטיח" שהמחשבה המפחידה לא תצא לפועל. הסובלים מהפרעת אישיות אובססיבית לא סובלים ממחשבות טורדניות ונדיר לראות חפיפה בין שתי ההפרעות הללו, או באחד את ההחמרה של השני. לילה טוב, דרור

היי.רציתי לשאול שאני עונה לשיחות טלפון לא מזוהות לפעמים קשה לי לדבר ולוקח לי קצת זמן להוציא מילים ולפעמים אני אפילו משתתק ואחרי כמה שניות משתדל לחזור לעצמי.....גם שאני נפגש אם אנשים,דודים שלא ראיתי הרבה זמן אני מרגיש לחוץ כזה ומתרגש וגם אני יכול לדבר אם הבנאדם שאני פוגש חלש ומוזר מההתרגשות חשוב לציין שלפעמים גם הכל בסדר.....האם זה חוסר ביטחון עצמי מאד נמוך וזה גם מתקשר לאובססיות ומחשבות כפיתיות מוזרות?תודה מחכה לתשובה.

שלום לך, הדברים שאתה אומר בסוף לגבי המחשבות האובססיביות לא לגמרי ברורים, אבל בהחלט ייתכן והם אלו המפריעים לך ליצור קשר בחופשיות משום שאתה עסוק בנסיון לשלוט בדברים שלך ובמחשבות. מעבר לכך נשמע לי מהמעט שאתה מתאר שקשרים חברתיים אינם פשוטים עבורך. אתה חש חרדה במפגשים כאלו בעיקר עם אנשים שאתה לא מכיר ולא פוגש על בסיס יומיומי. מולם אתה עסוק במיוחד בדרך בה אתה נשמע או נראה. ייתכן ואתה סובל מרמה מסויימת של חרדה חברתית, שזו הפרעה שניתן לטפל בה באופן טוב למדי. בכל מקרה יש צורך באבחון מעמיק יותר בכדי לקבוע באופן וודאי ממה אתה סובל, לילה טוב, דרור

היי הייתי פה בעבר מזכירה את הבעיה בעלי בן 37 אני בת 24 נשדואים חצי שנה אני גרה בכםפרר שלו יחידה נפרדת מחחמי וחמותי יש לנו מטבח משותף איתם חמי סובל מבעיות זכרון די קשות חמותץי שעשתה צינתור לפני כחודש מטפלת בו כרגיע חמי לאט לוקח תרופות שמועילות בעלי לא עבד 4 חודשים ראשונים לחתונה בעל כורחו אנחנו גרים בגליל עליון והוא נאלץ להתפטר מעבודתו בתקופת מלחמת לבנון שניה מכל מיני סיבות עכשיו הוא עובד ומצב רוחו השתפר בתקופה שלא היה עובד היה תקופה של חודש שלא קיימנו יחסים כי היה טוען שאין לו מצב רוח מאז שהתחיל לעבוד מצבו של אביו התדרדר מבחינת זכרון והוא בעלי טיםפוס די דאגן מהיחידה שלנו אנו שומעים את השיחות בין הוריו וחמי ממש נוהג לטרטר את חמותי אם כואב לו משהו או רוצה ללכת לאנשהו בזמן לא מתאים אומר את זה כל חצי דקה ועכשיו היה גם תקופה של עוד חודש שלא קיימנו יחסים ורק לפםני יומיים אחיו בא לבקר וישן עם אביו בחדר ובעלי אמר שהוא די רגוע אז כן קיימנו יחסים ביוזמתי למרות שהייתי במחזור וזה אסור לפי הדת (אני דתייהנ בעיקרון) עכשיו יש משהו חדש בסיפור הוא מצפה ממני שאבין את המצב שלו והוא אמר שגם הוא היה רוצה לעשות סקס הרבה אבל אי אפשר בגלל שהוא לא חושב על סקס כשרואה את אביו ככה ושזה רק זמני ושתהיה לי סבלנות כי הוטלכים לקחת את אביו לרופא פסיכוגריאטרי ואולי המצב ישתפר הוא אמר כך בגלל שאמרתי שנורא קשה לי שהוא לא נותן לי תשומת לב מתאימה אני סטודנטית שחוזרת הביתה רק סופי שבוע אז מה אתם אומרים? אני כן צריכה להבין ולהתחשב או מה? בקשר ליציאה מהבית ולהרגע שנינו זה קצת בלתי אפשרי כי הוא לא רוצה להשאיר את אימו לבד עם אביו כי הוא די משגע אותה אז הוא עוזר לה קצת אך מבחינתי המצב די בלתי נסבל מה שאני אומרת שלמרות שיש די הרבה לחץ בבית ארני כן יכולה לסבול אם בעלי ייתן יחס מתאים זה קצת ישכיח ממני את השאר וחוצמזה אני גם עוזרת לחמותי בבישולים בקניות בניקיון הבית כשאני נמצאת וכשבעלי לא נותן יחס (סקס וכו...)משאר בחינות מכבד אותי ומדבר אליי יפה אז אני קמה בבוקר עם פנים חמוצות ואין לי חשק לעשות כלום. אנא ייעוץ תודה!!!!!!!!!!!! אני מדברת עם בעלי על מה שמפריע והוא נאנח ואומר מה אפשר לעשות? זה זמני!!

שלום לך, אני זוכר את הפעם הקודמת שכתבת ונראה שהתסכול שממנו את סובלת נמשך. ישנם פרטים מעודדים בדברייך הנוגעים ליכולת של בעלך לקיים יחסים כאשר הוא רגוע. אבל משהו בסיבות המתחלפות לא לקיים יחסי מין, או אובדן החשק לקיים יחסי מין מעורר דאגה, ונראה כי יש צורך לבדוק את העניין לעומק. עצתי לך היא לנסות ולהביא אותו לטיפול זוגי, על מנת לבחון מה בדיוק מפריע לו. וכיצד אתם יכולים להתקדם מכאן. כי כרגע כמו שזה נשמע לי זה לא מתקדם במיוחד, ומשפיע על התפקוד שלך. לילה טוב, דרור

היי.אני סובל הרבה זמן מטורדנות כפייתית ומחשבות לא רצויות מציקות.....משום מה אני פוחד ללכת לטיפול ויש לי שני שאלות1.אם אני אלך לטיפול פסיכולוגי מתאים ללא תרופות רק שיחות יש מצב שאני ירגיש הקלה תוך 2 3 פגישות ואפילו שאני יגיד לעצמי וואי איך לא הלכתי עד אכשיו סתם סבלתי?2.האם אובססיה חדשה שבאה רק בחודשים האחרונים יהיה יותר קל להעלים אותה יותר מאשר את האובססיות של הזמן הארוך תודה...שי.

שי שלום, מניסיון של מישהי שסובלת כבר שנים מOCD אני יכולה לומר לך -ראשית- שרק טיפול פסיכולוגי מסוג של התנהגותי-קוגנטיבי יעזור לך,ושנית- אל תצפה שתוך 2-3 פגישות 'תירפא' לגמרי מהOCD - כי זו אשליה,זה תהליך שלוקח זמן,אולי (ואני מדגישה את 'אולי')אחרי כעשר פגישות תוכל להיפטר מהOCD - אך בד"כ אם הOCD 'עקשני ומושרש יותר',יקח זמן רב יותר 'לרפאו' או לפחות לגרום להפחתת הסימפטומים שלו; לכן נראה לי שאולי זה נכון שאם יש לך את זה פחות זמן אולי יהיה לך יותר קל להיפטר מההרגלים שרכשת - מהOCD - אך גם בכך איני בטוחה. בתור מישהי שהן עקב בעיה בריאותית והן עקב 'דעה קדומה' ורצון 'להישאר בשליטה', ושעד עכשיו התנגדה נחרצות לטיפול התרופתי,חשוב לי ליידע אותך שללא טיפול תרופתי יהיה לך קשה מאוד 'להיפטר' מהOCD או אפילו להקל בסימפטומים שלו; ותצטרך כוח נפשי רב כדי להילחם בעצמך,בOCD ובאחרים. מקווה שקצת עזרתי, בהצלחה, משתנה

שי שלום, טיפול יכול להביא להקלה מסויימת בעוצמת הסימפטומים, ולתחושה טובה יותר באופן כללי גם לאחר מספר מועט של פגישות אולם זה לא מובטח. בכלל בטיפול ב OCD מומלץ לרוב להיעזר בטיפול תרופתי המסייע בטיפול בסימפטומים. לגבי החלק השני של השאלה, זה תלוי מהם המחשבות. לעיתים התוכן עשוי להיות שונה אבל בפועל הן מייצגות את אותה תימה שנמצאת במחשבות שלך כבר הרבה זמן כך שהן לא חדשות בכלל. נראה לי נכון שתפנה לטיפול, למרות החששות שאתה מבטא והרצון להיפטר מהר מהסבל. ובכלל ככל שתפנה מהר יותר כך פחות תצטרך לומר לעצמך שחבל שלא פנית קודם, לילה טוב, דרור

אני מרגישה שאין לי שליטה על המחשבות שלי כאילו המח שלי משתולל אני לא יכולה המחשבות מפחידות משגעות אותי אני חייבת שיעצור

ויק שלום, כואב לשמוע את התחושות שלך, ואת חווית הפחד שאת שרויה בו. ואני מזמין אותך לשתף עוד בתחושות, ובינתיים תומך בך ונמצא איתך בפחד הזה שאת שרויה בו, דרור

ליאת יקרה, קראתי ששלומך טוב... יופי! תגידי, את מכירה את הפרסומת של פלאפון? כל פעם שאני רואה אותה, אני מתחילה לבכות בלי שום יכולת שליטה. המוסיקה, הילדים, המשפחתיות, החגיגיות, הלבן... אני לא עומדת בזה. אולי יש לך איזו תובנה מעניינת בשבילי...? אני עסוקה לאחרונה בסוג של נפרדות (ואולי אפילו באבל...) מהמשפחה. ואולי אני פחות נותנת לעצמי להרגיש בנושאים אחרים, אז זה מתפרץ מול פרסומת... שיהיה שבוע טוב. נורית

היי נורית, פרסומאים יודעים לפרוט לנו על הנימים העדינים, ואנחנו נופלים בפחים וקונים מהם מוצרים שאין לנו צורך בהם, רק בגלל הריגוש הנקשר בהם. האמת שראיתי משהו מזה ברפרוף, אבל לא הצלחתי לקלוט איזו פואנטה. אני מניחה שלא הפואנטה ריגשה אותך, אלא האווירה הכללית. חגים בכלל, ראש השנה ופסח בפרט, מעוררים הרבה תחושות של אמביוולנציה ובלבול. הצוותא המשפחתית יכולה להיות מאיימת, דביקה וטעונה, אך בד בבד להדהד לנו הד רחוק ממתיקותה של הילדות, מימים בהם היינו חסרי דאגה, מוכלים, מוזנים, עטופים בהרבה אהבה וחום. כשאנחנו בעיצומו של תהליך נפרדות, פועלים עלינו בו זמנית כל הכוחות הללו, המרחיקים והנצמדים כאחד, ומותירים אותנו מיטלטלים הנה והנה. אנו מתגעגעים למשהו שאיננו עוד, ואולי אפילו למשהו שקיים עדיין בחיינו, אבל לא לאורך זמן. מקווה שבפסח הקרוב, תוכלי להנות מהלובן החגיגי, לברך על הטוב, ולהשתמש בו כצידה לדרך לקראת ימים אפורים יותר, של חול. אני אוהבת לסיים משמרת במחיצתך. לילה טוב ושבוע טוב ליאת

ליאת, המטפלת הזו שלי שוברת לי ת'לב. חיי מתרכזים בה. אפילו לא בטיפול. כל סוף השבוע חיכיתי ממנה לתגובות. פניתי אליה הרבה. ולא קיבלתי תגובות. זה מכניס אותי לדכאונות. כותבת לה ונכנסת למין לופים כאלה, שאני לא יכולה לצאת מהם. מסבכת דברים רק בשביל תגובה. זו לא תלות. אני יודעת עכשיו. אני מגיעה להחלטות לבד, לא מתייעצת איתה כמעט. מספרת לה רק אחרי מעשה. אבל מפחדת לפגוע, להכעיס, להימאס. רק שלא תברח לי. אני מתחילה להעריך את הדבר הזה שנקרא גבולות. אולי אם אלו היו נשמרים היה אחרת. קשה להיקשר ככה. אני דבק כבר כל כך הרבה זמן. לא יוצאת מזה. נואשתי!!! מה הפיתרון לכל זה? תודה, רז

שלום רז, כמו שנאמר לפני זמן קצר למשתנה, לעיתים קרובות, עם מטופלים מסוימים, יש צורך בהקפדה יתרה על הגבולות. הניסיון מלמד שהמטופלים המנסים לערער את הגבולות הם אלה הזקוקים להם יותר מאחרים. בניסיונם להתקיף את ה'סטינג' הטיפולי כרוכה גם משאלה לא מודעת שיהיה מי שישמור עליו חזק חזק. יתכן שבעבר, המטפלת אפשרה גבולות 'אלסטיים' יותר, מתוך שיקולים שהתאימו אז. כיום היא בוחרת להתעקש, וטוב שאת מצליחה להעריך זאת. אל ייאוש. המשיכי בטיפול באופן הנכון לך, וסמכי על המטפלת שלך, שיודעת מה היא עושה. בהצלחה ליאת

ערב טוב ליאת מה שלומך? רציתי לשאול למה לרוב מתפתחת תלות במטפלת? מאיפה זה נובע? והאם זה תלוי בתכנים? והאם זה לא טבעי או לא בריא לא להיות תלוי בה? כלומר האם זה שלב הכרחי בטיפול ארוך טווח? ואיך מורידים את רמת התלות? איך המטפלת אמורה להתמודד עם דבר כזה? ואיך המטופל אמור להתנהג עם ההרגשה הזו? אני שואלת כי זו ממש הרגשה שונה ומשונה, מעיקה, מפחידה, ומפריעה!!! תודה ושיהיה לך אחלה שבוע

ערב טוב, תלות בטיפול היא בהחלט תופעה רווחת, שיש להכיר בקיומה, הגם שאינה תנאי הכרחי להצלחת טיפול. תלות טבעית, המתרחשת כתוצאה מהמקום המשמעותי שמקבלים הטיפול והמטפל בחייו של המטופל, נתפסת אצל מטפלים מסוימים כעניין רצוי, המקדם את הטיפול ואת התפתחותו של תהליך ההעברה. הציפייה היא שעם התקדמות הטיפול תפחת התלות במטפל, ממש כמו שקורה בתהליך טבעי של הורות טובה. כאשר מתפתחת תלות פתולוגית, הופך הטיפול לעניין מרכזי בחייו של המטופל, עד כדי זניחת תחומים ויחסים אחרים. במקרה כזה, הדגשים הטיפוליים יהיו שונים, ויתמקדו בעידוד לעצמאות ונפרדות. מטפל מיומן ומקצועי יודע להבחין מתי התלות משרתת את התפתחותו של הטיפול, ומתי יש להתייחס אליה כאל בעיה. תוכלי לפתוח את הנושא בפגישות ולנסות להבין מאיזה מקום מגיעה תחושת התלות אצלך, ומה אפשר לעשות כדי לא להיבהל ממנה כל כך. שבוע טוב ליאת

ליאת שוב שלום, יש עיניין נוסף שחשוב לי להבין אותו ושהוא קשור לקשר הטיפולי,אומנם כבר דיברו על נושא זה בפורום זה,אך בכל-זאת איני מצליחה להבין למה חשוב כ"כ לשמור על גבולות מוגדרים ונוקשים בקשר זה?ולמה זה כ"כ נורא אם קצת חורגים ממנו? האמת היא שאיני מרגישה בנוח אפילו לשאול זאת,כי בכך אני מרגישה שכאילו אני פועלת נגד המטפלת שלי - דבר שאיני רוצה,אך סוגיה זו מטרידה אותי(בנוסף,כמובן, לשאר הדברים המטרידים...). בתודה מראש, משתנה

שלום משתנה, אכן דובר כאן רבות בנושא, וחיפוש קצר בפורום יעלה דיונים קודמים בנושא. ככלל, הגבולות נועדו לשמור הטיפול כמרחב ייחודי, קבוע מאד מבחינת תנאי הזמן והמקום, בתוכו יוכל המטופל לנוע בחופשיות מתוך ביטחון ושקט בכל הנוגע לחוזק הדפנות של המיכל. למערך הטיפולי ולגבולות יש היבטים שונים (זמן קבוע, מקום קבוע, מטפל קבוע, תשלום קבוע, מרווחים קבועים בין הפגישות, וכד'), ולכל אחד מהם רציונל ברור. יש מטופלים המנסים, במודע או שלא במודע, לקרוא תגר על המערך הטיפולי, ולנסות לבחון את הגבולות שוב ושוב. במקרים אלה, יש חשיבות מיוחדת לכך שהגבולות יישמרו, וגם אם הדבר מעורר זמנית מורת רוח אצל המטופל, זהו למעשה התנאי הבסיסי לכך שיוכל לחוש בטוח ומוגן. שבוע טוב ליאת

שלום, רציתי לדעת מתי יודעים שצריכים להפסיק טיפול. אני מתכוונת למטופל, מהם הסימנים שהטיפול אינו מתאים לו או שהמטפל אינו מתאים לו? אני בטיפול כבר שנה וחצי, ולא מרגישה שום שינוי. יש לי הרגשת תקיעות נוראית, ונראה לי גם למטפלת. ולמרות הקשר הטוב שיש לי איתה, ישנם עדיין נושאים שנורא קשה לי לדבר עליהם? ושנה וחצי נראים לי הרבה זמן והמון כסף בלי שום שיפור חוץ מהיחס שהתפתח עם המטפלת, ואת האמת לא בשביל זה הגעתי לטיפול!!! איך אני אמורה לדעת!!!

שלום חגית, כאשר את אומרת "לא בשביל זה הגעתי לטיפול", מאד מפתה לשאול: מה היו הציפיות שלך מטיפול, ולמה בכל זאת הגעת. אני מפנה אותך לדיונים קודמים בנושא זה, שהתייחסו לשאלות אלה במדויק. http://nana.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-704,xFT-605213,xFP-605213,m-Doctors,a-Forums.html http://nana.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-704,xFT-609081,xFP-609079,m-Doctors,a-Forums.html http://nana.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-704,xFT-615298,xFP-615307,m-Doctors,a-Forums.html http://nana.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-704,xFT-615891,xFP-615891,m-Doctors,a-Forums.html אם יהיו שאלות נוספות, אנא כתבי שוב לילה טוב ליאת

אף אחד מהלינקים אינו נפתח. מישהו יכול לעזור לי???

יש לי שאלה הזויה קצת.. האם יתכן שמתוך מצב של דכאון מאוד גדול, ותחושות ניתוק רבות - ולעיתים חוסר תחושה, הכוונה חוסרקשר בין הדכאון למשהו קונקרטי, או לרגש אחר כלשהו, האם יתכן מעשה אובדני? במילים אחרות - האם אדם יכול למצוא עצמו קם בבוקר ומתאבד, מבלי שהוא חשב על זה קודם? האם יכול להיעשות מעשה כזה אימפולסיבי נגד העצמי, מבלי שיש שליטה על כך? האם תיתכן תחושת פיצול גדולה כל כך? תודה

אין שאלות הזויות :-) מאחורי כל שאלה באשר היא יכולות להסתתר חששות מובנים לגמרי. את מתכוונת למצבים דיסוציאטיביים חמורים? או מצבים פסיכוטיים? במצבי קיצון קורה שעושים דברים בלי לדעת ובלי שליטה. לא בטוח שזה חייב להיות קשור לדיכאון באופן ישיר. לדעתי, לא מאבדים שליטה עד כדי כך בקלות כזאת (בלי להיות תחת השפעת חומרים פסיכואקטיביים כמו סמים, אלכוהול) אבל יש מצבים קיצוניים, חלקם נדירים יותר, שבהם אדם פוגע בעצמו (או באחרים) כאילו מאמצע שומקום. הכי חשוב להיות בטיפול צמוד, ואם המצב קשה מאד, לא להשאיר את האדם לבד. סליחה שהתערבתי, אבל השאלה דיברה אליי בדרך שלה. גם אותי מעניין לשמוע את התשובה המקצועית.

שלום שונדה, השאלה שלך אינה הזויה, אבל יש בה מידה של עמימות, לפחות ככל הנוגע למצב הנפשי שאת מנסה לתאר. אקט אובדני יכול להיעשות לאחר כוונה ותכנון, אך גם כצעד אימפולסיבי, ללא תכנון מוקדם. את שואלת על מידת השליטה שיש לאדם על מעשהו, ומדברת על מצב של פיצול וניתוק (דיסוציאציה?). לא ברור למה בדיוק את מתכוונת. מצבים דיסוציאטיביים יכולים להופיע כתגובה לחרדה קיצונית או טראומה קשה, ויש בהם מידה של סכנה, אם קיים פוטנציאל אובדני. במצבים של חוסר שליטה או פגיעה בשיפוט, אנו מדברים על גלישה לתחום הפסיכוזה, וגם שם ייתכנו מעשי אובדנות. איני יודעת מדוע את שואלת זאת, אך חשוב להדגיש, שבכל מקרה של חשש או ספק יש להעריך בעזרת איש מקצוע את מידת הסכנה ולפעול בהתאם להמלצותיו. שבוע טוב ליאת

שךןם, אני עובדת במחלקה סגורה של נוער זה זמן מועט ויש לי בעיה שאינני יודעת כיצד לפותרה. ישנו ילד בן 11 ומעט, דכאוני מאוד ואובדני מאוד מאוד. הוא איננו יוצא מן המחלקה כלל, הוא כל הזמן או בהגבלות או קשור, הוא מנסה להתאבד ללא הרף, בורח ומנסה להתאבד בכל פעם, הוא לא משתף פעולה בטיפול, למרות המינון בתרופות לא מרגיש יותר טוב ולא רוצה לדבר עם אף אחד בצוות - גם לא איתי על אף נסיונותיי הרבים ושיטותיי הרבות לנסות ולהתקרב אליו ולו במעט. המצב נמשך כבר חודשים רבים. כיצד אפשר להתמודד עם כך? עם חוסר השיפור במצבו לצד הנסיונות הרבים והרצון הגדול שהוא ירגיש טוב יותר ואפילו בטיפה? אני מרגישה שהדבר מדכא גם אותי, חוסר היכולת שלי להרגיש את חוסר האונים הזה, וכשאני יושבת איתו אני מרגישה שאני צוללת למטה יחד איתו, כי זו כאילו הדרך היחידה להיות איתו - דרך הזדהות. מה עושים במצב שכזה? תודה רבה ושבוע נהדר..

שלום תותי, עבודה טיפולית - כל עבודה טיפולית - חייבת להיות מלווה בהדרכה צמודה, בעיקר כשמדובר במפגש עם המחלקה הסגורה ועם הסכנה הממשית של האובדנות. ההדרכה, לבד מתפקידה המנחה והמלמד, באה גם כדי להכיל את המטפלים, ולסייע להם להתמודד עם החרדה, ההזדהות, וה'צלילה' לעולמם המטולטל של החולים הקשים. כשאנחנו עובדים במחלקות האקוטיות, נדרשים הרבה כוחות, סבלנות, ודרישות צנועות מעצמנו. לא תמיד אפשר להגיע ולהתקרב באמת, או לחולל מהפכים דרמטיים בחייהם של המטופלים. לפעמים עצם ההתעקשות להמשיך ולנסות, היא הטיפול. בהצלחה ליאת

הי ליאת, אין לי שום דבר חשוב לשאול (אולי יש, אבל אין כוח) רק לשאול לשלומך... עם כל כך הרבה שמש וקיץ בחוץ, אני מודה שאני קצת דואגת ;-) שבת נעימה (?), ל.

היי לילך, בהחלט שבת נעימה. כל זמן שעוד לא העברתי את המזגן למצב קירור - שלום לי. אבל את צודקת. זה עניין של ימים. אני בכוננות. :-)) ואיך את? ליאת

אני בסדר, תודה.. להפתעתי אפילו בסדר גמור (מפתיע, נכון?) אולי משהו בחופשת הפסח המתקרבת ובאה משרה איזו נינוחות למרות שכבר שנים אין באמת חופשה כמו שהיינו ילדים (3 שבועות!), משהו מניחוחות החופשה בכל זאת נשאר.. אשלייה נעימה :-) תגידי.. אם את כבר פה... את מבינה משהו בועדות השמה של החינוך המיוחד, או שזה לא לגמרי הפורום הנכון? בברכת 'צאי לשמש!' :-) לילך.

רציתי לשאול אם אחרי טיפול תרופתי וטיפול התנהגותי קוגנטיבי במקביל אם האובססיות חולפות זה אפשרי להחלים מהאובססיות לגמרה ולהפסיק אם התרופות והטיפול ופשוט לחיות רגיל בלי אובססיות?

שלום יריב, המצב שאתה מתאר, לפחות תיאורטית, אפשרי. עם זאת, כבני אדם הפועלים בתוך מציאות עם "ציוד" נפשי ואישיותי ספציפי, לא הגיוני לצפות שנוכל להגיע יום אחד לחיים נטולי דאגות, נטולי מכאובים, נטולי קונפליקט. כשאתה מבקש "לחיות רגיל", אני מקווה שאתה מתכוון לחיים של תעסוקה, זוגיות, עבודה ופנאי, ללא מגבלות רבות מדי, ומבלי שהחרדות הבלתי נמנעות של הקיום יכריעו אותך ויוציאו אותך מכלל תפקוד. זהו בהחלט מצב אפשרי. כמובן שעל הפסקת הטיפול התרופתי והפסיכולוגי יש להתייעץ עם המטפלים שלך, המכירים היטב את ההשלכות לכאן ולכאן. בהצלחה ליאת

היי, מנסיון אישי אפשר לחיות ללא אובססיות רבות מידי, שפוגעות מאוד מאוד בתפקוד הרגיל, עד כדי חיים סבירים לגמרי ואף מהנים מוצלחים ורגועים.. גם אני לקחתי כדורים וגם טופלתי בדיבור - והיום אינני סובלת מכך כמעט בכלל. שווה להאמין בטיפולים האלה מכיוון שאז הולכים אליהם - ויש המון המון הצלחות - והכי חשבו - אפשר ואף רצוי להרגיש יותר טוב. המון בהצלחה

הי אני די לחוצה, אז חשבתי שאם אני אכתוב זה אולי יקל קצת. אני מחכה שחברה מהלימודים תבוא לאסוף אותי, כי יש לחברה משותפת מסיבת יום הולדת באיזשהו פאב. אני הולכת כי אני יודעת שהקשר גם ככה התרופף ( הן בכלל לא יודעות על הדיכאון ושניסיתי להתאבד ) ואני ממש מכריחה את עצמי ללכת, אבל קשה לי ואני מרגישה מוגנת בזמן האחרון רק בסביבות הגרעין הקרוב לי , חמש החברות הטובות ולא יותר מזה, ושם לא אכיר אף אחד, גם הפסקתי לפני חודש לעשן, אז בכלל אני בסטרס שלא יהיה לי שם מה לעשות ( גם לשתות אני לא יכולה בגלל התרופות ) אני שונאת לאלץ חיוכים, וזה מה שיקרה כי קשה לי לצחוק באמת בזמן האחרון, הבטן שלי ( יש לי קרון ) כבר בשגעון..אוי היא פה...טוב חייבת לזוז..נקווה שיהיה טוב..תודה על ההקשבה.

שלום אופיר, אני מניחה שבשעה זו את בעיצומה של מסיבת יום ההולדת, ומקווה שאת מצליחה גם להנות. סיגריות ושתייה הן אמנם עמודי התווך של הבילוי בפאבים, אך הן אינן חזות הכל. נשאר הרבה מאד מה לעשות גם בלעדיהן - האמיני לי. לפעמים המציאות מאלצת אותנו לחרוג מהמעגלים המצומצמים והמוכרים, למרוח על עצמנו מסכה ואפילו חיוך, ולקוות לטוב. לא תמיד זה הולך, וזה יכול אפילו לעייף. אבל אם זה מצליח לנו פתאום, תחושת הניצחון - גם אם רגעית וחולפת - מתוקה במיוחד. אחרי הכל, החיים שלנו מורכבים מרגעים קטנים, לא תמיד מחוברים, של קיום. אם הרווחנו כמה רגעים נחמדים בשבת בצהריים - מה רע? ספרי איך היה ליאת

היה בסדר..נחמד. אני כבר יותר מנוסה בהעמדות הפנים האלה, כי למדתי שאף אחד שם לא באמת רוצה לדבר איתך, אתה יכול לראות מן מעטה בעיניים שלהם, וכל פעם שאתה מתחיל לדבר על משהו אמיתי, הם מסתכלים עליך במין חוסר נוחות כזו..זה קצת מצחיק. בכל אופן, אני תמיד יוצאת משם בהרגשה פרווה כזו, כאילו זה היה סתם בזבוז זמן...יכול להיות שזה בגלל שהתברכתי בחברות כל כך טובות, שאין איתן סינון, אני מרגישה שאני יכולה לומר ה-כ-ל, וזה כל כך כיף( אחרי הנאה של כיף אמיתי, קשה להחליף אותה במין מאולצת כזו, כי האמיתית כל כך משחררת )..כבר היה עדיף שהייתי נשארת ללמוד בבית..מצד שני הייתה רוח טובה, וזה היה בפאב פתוח באלנבי, והיו שם שתי בנות מהלימודים די נחמדות, אז היה בסדר, אפילו השתלבתי בשיחה יותר מכמה פעמים, אז לא הרגשתי פוגליאנית לגמרי....(: הדבר שהכי מפריע לי זה שאף אחד לא מתחיל איתי כבר המון זמן, ואני מרגישה מאוד לא מינית, כאילו איבדתי את זה...אפשר לאבד את זה? תמיד מתחילים עם חברות שלי ואני מרגישה כמו הכבשה השחורה...אחרי המסיבה יצאתי עם חברה טובה לאכול, והיא באמת בליינית כבדה ויפה מאוד, והיא התחילה לספר שהיא יצאה למועדון עם חברות ובסוף הערב כל אחת מצאה את עצמה עם מישהו מתחרמת בשירותים ונמרחת שם על הספות אז זה יצא טוב...וידעתי שאם אני הייתי שם זה היה יוצא מאוד לא טוב, כי אני הייתי סביר להניח היחידה שמסתכלת על כולם נמרחים על הספות..למה אני מצליחה לסגל לעצמי את כל הסקילס החברתי חוץ מזה..אין לי כישרון בפיתוי, תמיד אני נעשית ביישנית ליד גברים או נשים ( אצלי זה גם וגם ) ולא קורה כלום..אני מתוסכלת שאני לא יודעת איך להשתחרר. אני יודעת שאני משדרת משהו לחוץ, אבל לא יודעת איך לשנות את זה... סורי על האורך..ושיהיה שבוע טוב.

ליאת שלום, אני עברתי טיפול פסיכולוגי במשך מספר חודשים. הטיפול הופסק ביזמתי לאחר שנפגעתי פגיעה גדולה מהמטפלת. במשך הטיפול היא הפנתה אותי לפסיכיאטרית ספציפית לקבלת תרופות בשל דיכאון קל. לאחר מספר פגישות גיליתי לתדהמתי שהפסיכולוגית משתפת את הפסיכיאטרית בעניינים אישיים מאוד שלי שסיפרתי רק לה. יש לציין שהלכתי לטיפול הפסיכולוגי והפסיכיאטרי באופן פרטי וכי לא חתמתי על שום ויתור סודיות. האם הפסיכולוגית חרגה מכללי האתיקה? האם כדאי לפנות לוועדת האתיקה ולהתלון על אותה מטפלת? תודה ענת

שלום ענת, ברמה הפרקטית, שיתוף פעולה בין פסיכולוג לפסיכיאטר נהוג ומקובל, ולעיתים קרובות הוא אפילו מתחייב, במטרה להבטיח טיפול נאות ומיטבי בלקוח. הקוד האתי של הפסיכולוגים מתיר במקרים מסוימים הפרת חיסיון המטופל, כפי שתוכלי לקרוא בפסקה שמצאתי עבורך- 3.3. הפרת סודיות מקצועית א. פסיכולוגים ימסרו מידע סודי שהושג בתהליך עבודתם רק למטרות מקצועיות חיוניות ועל פי הוראות החוק או בהסכמת הלקוח ו/או מייצגיו החוקיים ותוך שיקול דעתם המקצועי. אני מניחה שהפסיכולוגית שלך התרשמה שעליה ליידע את הפסיכיאטרית בפרטים כלשהם, אותם העריכה כחיוניים להבנת המקרה ולצורך שיקולים מקצועיים טהורים. לדעתי (הגם שאיני מומחית בסוגיות אלה) לא נעשתה כאן חריגה מכללי האתיקה. בברכה ליאת

הי, אני יכולה להבין למה הדבר מרגיש לך כפגיעה, ויכול להיותשהדבר גם קשור לתוכן הדברים האישיים עליהם דיברה. אני במקומך הייתי ממשיכה בטיפול, ומדברת איתה, משתפת אותה שזה פגע בי, רבה איתה אם צריך - אך הייתי מנסה להבין למה אקט כזה, שבטוח נעשה מתוך ולמען טובתך, פוגע בך כל כך. לא הייתי עוזבת את הטיפול אלא אם כן ישנן עוד סיבות, או לפחות לא לפני שהכל הובהר ונשאר לא פתור. האם את באמת חושבת שהיא רצתה להזיק לך? האם הקשר שלכן לא מספיק טוב ומבוסס שלא תחשבי שהיא עושה זאת מתוך רכילות גרידא? שווה לקבוע עוד פגישה או שתים ולהלבין עניינים - מה את אומרת?

Thanks for your help Liat- you really give me 'a shoulder to cry on' AND it's much appreciated. I shall take your advice AND not go to her flat- - However, i have to confess that I sent her a mesage on Shabbat just to say I love her AND wish her Shabbat Shalom- what can I do- this is my weakness- i hate to be in a conflict situation- ever since I was a child - it drives me nuts. I wish I could attend your clinic but as i live in the south it is rather far for me- please let me maintain contact as i read your advice over AND over -like a prayer! Am really trying to do what you tell me but boy is it hard!If it's no trouble your words of comfort AND encouragement are like 'water to a plant' ' G-d Bless your AND i wish you too Shabbat Shalom.

את יכולה לענות לליאת בהמשך להודעה הקודמת. פשוט תגללי למטה אחרי ההודעה ותראי אפשרות של "טופס שליחת הודעה". אין צורך לפתוח כל פעם שרשור חדש. ליאת תראה את זה כי היא מקבלת למייל שלה כל הודעה שאליה היא כבר התייחסה.

קארן שוב שלום, כל הכבוד שאת מצליחה להחזיק את עצמך. אני יודעת שזה לא קל, בעיקר למי שמתקשה להתנהל במצבי קונפליקט. כאמור, אני בטוחה שתוכלי להפיק תועלת מרובה מטיפול פסיכולוגי, ואני ממליצה מאד לפנות דרך קופ"ח, כמו שהבנתי שכבר עשית. אני שמחה לשמוע שהפורום שלנו יכול להקל ולו במעט על תחושת החלל והריקנות שנוצרה בעקבות התרחקותה של בתך, ומזמינה אותך לחפש מקורות עניין וסיפוק נוספים, כמו עבודה, התנדבות, חוגים, בילוי חברתי וכד'. כשתלמדי לעשות זאת, תפחת במידה רבה התלות שלך בקשר עם הבת, מה שישחרר את שתיכן ויאפשר קרבה מסוג חדש. אני מניחה שתרבות האינטרנט והפורומים קצת חדשה עבורך (ואולי לא...), ומזכירה לך שאת אכן יכולה להמשיך את התכתובת בתחתית ההודעה הזו, ואינך צריכה לפתוח בכל פעם הודעה חדשה. אני מודה לך על המילים הטובות, ושמחה להמשיך להיות לעזר במידת הצורך. שבת שלום ליאת

Hi Liat, Sorry for having sent my message in the incorrect way- yesterday i tried to do it as requested however i do not see it on the forum so assume you never received it. I shall try again. I tried to keep as busy as possible yesterday bbut have to admit that it was torture the fact that my daughter makes no contact-talk about bearing grudges-hopefully one day when she is my age she will learn that bearing grudges is not the way to go in life. I have to confess that i smsd her this a.m. Am I being a 'nudnik' ?It's agony for me not being able to talk.All I want is peace! I know I'm repeating myself but that's also one of my weaknesses. G-d must have forgotten to give me a 'thick skin' like other people!

בנוסף אני מרגישה כי אחותי מסתירה ממני את האמת בכל מיני נושאים. אני מרגישה כי איני "מכירה" אותה . . אני רוצה להיות במעקב אחריה ולעזור לה, אך אני מרגישה שהיא אינה עונה לי תשובות אמת, מדובר בשאלות יומיומיות כמו היכן היא נמצאת ? , עם היא "מסתובבת"?.. האם את חושבת שיש איזשהו קשר למצבה הדכאוני? איך אני אמורה להתמודד עם זה? תודה

רינת, לא צייינת בת כמה אחותך, אך בהנחה שמדובר באדם בוגר וריבוני, יש לכבד את פרטיותה, ולשמור על גבולות המרחב האישי שלה. כדי לעזור ולתמוך באדם סובל אין צורך לדעת בכל רגע נתון היכן הוא נמצא ומה מעשיו, אלא אם קיימת סכנה אובדנית ממשית. העובדה שהיא מטופלת פסיכולוגית ופסיכיאטרית יכולה להסיר ממך אחריות זו, ולהשאיר לך את משימת התמיכה והעידוד. בשמחות ליאת

שלום, אחותי נמצאת במצב דכאון מזה זמן רב, אולם רק לאחרונה החלה לקבל טיפול תרופתי ופסיכולוגי. מהו הזמן הסביר בו ניתן יהיה לראות שינוי לטובה במצבה?

שלום רינת, השאלה שלך כללית מאד, ולפיכך קשה להשיב באופן חד משמעי. את יודעת, וודאי, שמה שנתפס כשיפור בעיני אדם אחד אינו בהכרח כך אצל חברו. גם לדיכאון עצמו פנים רבות, והיציאה ממנו יכולה להיות קשורה לסוג הדיכאון, לעוצמת הסימפטומים, לנסיבות ההתפרצות, למערך התמיכה והכוחות של הפציינט, להיסטוריה שלו, וכיוב'. ככלל, לתרופות נוגדות-דיכאון ממשפחת ה-SSRI (מעכבי ספיגה חוזרת של סרוטונין במוח) יש יכולת להביא להקלה משמעותית בתוך כחודש ימים בממוצע, ובהמשך - בעזרת הטיפול הפסיכולוגי יש לצפות לשיפור נוסף, שקשה לתחום במסגרת זמן ידועה מראש. העובדה שאחותך החלה את הטיפול במשולב מעודדת מאד, ואיני מכירה דרך טובה יותר להילחם בדיכאון. תמיכה ועידוד עוד לא הזיקו לאיש, וכאן יש מקום נכבד גם לבני משפחה כמסייעים לטיפול. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

שלום ליאת, הכרתי בחור שמוצא חן בעיני ...אני נהנת לשוחח איתו לגעת בו בקיצר להיות איתו ... אמנם אנחנו מכירים מעט זמן ...אבל אחרי כל כך הרבה דיטים ונישואים כושלים אני מרגישה סוף סוף תחושה טובה ונעימה בלב ....יש דבר אחד שמפריע לי מאוד ...שבעקבות המחשבות הללו אני כועסת על עצמי , הבחור לא עובד בעבודה מבטיחה אלא עבודה פשוטה שאני פשוט מתביישת לשתף את האנשים הקרובים אליי במה הוא עובד....בעיני הוא אחד האנשים החכמים והאנטלגנטים שיצא לי לפגוש השפה שאנחנו מדברים היא אותה שפה ....מה שמעניין אותו עכשיו זה למצוא זוגיות טובה שהוא יכול לפרוח בה (גם הוא גרוש ) אנחנו פועלים מאותם ערכים וזה משהו שמצא חן בעיני מהרגע הראשון...רק עניין העבודה מפריע לי לזרום ולהתמסר אליו. אני לפעמים עצורה ולא נותנת לרגשות שלי לצאת אני ממש כועסת על עצמי שהחומר והמעמד חשובים לי הרי הדבר החשוב ביותר זה מה שאתה מרגיש אם הבנאדם שאיתך ולא מה יגידו אחרים ....אני מבולבלת ופוחדת מהפער בהתקדמות בעבודה שלי לעומת המקום שהוא נמצא בו ...אני זהירה ורוצה להצליח הפעם...הרגש אומר לי להיות,והגיון אומר לי לא להשאר ולהקשר...תוכלי ליאת להאיר את דעתך ...אני מבולבלת מאוד ודווקא עכשיו (בכייף אני מפרגנת!!)הפסיכולגית שלי יצאה לחופשה בחול לשלושה שבועות ...אני

שבת שלום, בבחירת בן-זוג מעורבים גורמים רבים ומגוונים, לחלקם אנו מודעים יותר ולחלקם פחות, אם בכלל. את מציינת שהבחור עובד בעבודה "פשוטה" ועם זאת חכם ואינטליגנטי באופן מיוחד. הספק שלך - לפחות כפי שאני מבינה אותו - אינו נובע מחששות כלכליים, אלא מטעמים תדמיתיים. מאחר ואת בטיפול, אני מניחה שסוגיות של דימוי עצמי ותפיסה עצמית (שלך את עצמך!) נמצאות על הפרק, שכן את רומזת על החשיבות הרבה שאת מייחסת לדעותיהם של אנשים אחרים. כאשר בן הזוג נבחר/נפסל עפ"י רכושו ומעמדו, מעורבים בבחירה מרכיבים הקשורים לדימוי עצמי בעייתי, ולצורך חזק בתגבור חיצוני של מה שנתפס כלא מספיק מלכתחילה. כיוון המחשבה הזה מתחזק לנוכח מה שאת מתארת כהתאמה כמעט מושלמת בכל הדברים האחרים. בפועל, מבחן המציאות מראה כי ככל שקיימים יותר התאמה ודמיון בין בני הזוג (כן, גם במעמד ובסטטוס הכלכלי, ולא רק בעמדות ובהשקפת עולם), כך הקשר יציב יותר. כנראה שאין לך ברירה אלא לבחון את משקלם היחסי של הראש והבטן, ואז להחליט... מאחלת לך הרבה טוב ליאת

שלום ליאת, איך אפשר להסביר אכילת יתר מנק' מבט פסיכואנליטית? תודה, לירז

שלום לירז, אכילת יתר היא מושג יחסי וכללי מאד. על הפרעות אכילה נכתבו הררים של מאמרים וספרים, וכל מה שאצליח לכתוב כאן יחטא לעושר ולמורכבות הנושא. ככלל, מדובר על אכילה שאינה קשורה לתחושות הרגילות של רעב ושובע, אלא ככזו הבאה לספק איזה צורך או חסך ממקור רגשי עמוק יותר ומוקדם יותר. הנחמה וה'מלאו?ת' שמספק המזון הן זמניות וחולפות, ולכן כל עוד לא יזוהה (ויקבל מענה) הצורך או ה"רעב" האמיתי, יימשך המעגל העצוב של 'בור שאינו יודע שבעה'. פרשנויות דינמיות להפרעות האכילה השונות תוכלי לקרוא בעברית בספר "נשים אוכלות את עצמן" של מירה דנה ומרילין לורנס בהוצאת מודן. בברכה ליאת

היי, הסיפור שלי הוא קצת ארוך. את חברה שלי פגשתי לפני כשנה בגרמניה בעת חופשה משפחתית, די נקשרנו שם ואח"כ המשכנו לדבר ולצ'וטט רבות ב Skype. באוגוסט היא באה לבקר בארץ לשבועיים והקשר מאוד התחמם והלך די טוב. החודש נסעתי אליה לגרמניה לשבועיים ואז הדברים די התדרדרו. בהתחלה דווקא היה טוב אבל לאט לאט הרגשתי שהיא לא ממש משקיעה בקשר כמו שאני משקיע. המצב נהיה ממש חמור כשנסענו ל 5 ימים ללונדון ובאמצע הנסיעה התעמתתי איתה ואמרתי לה שאני מבואס כי אני מרגיש שאני משקיע די הרבה בקשר והיא (לדעתי אז) לא משקיעה כמעט כלום. התגלית הדרמטית הייתה כשהיא אמרה לי שהיא בדכאון קליני שהיא קיבלה כמה ימים לפני הגעתי ושהיא מקבלת טיפול אבל פחדה לספר לי. היא אמרה שכדאי שנישאר רק ידידים כי היא לא רוצה שתהיה לי חברה משוגעת. לא ממש ידעתי איך להתמודד עם זה וניסיתי להתעמת איתה ודי אמרתי לה לקחת את עצמה ביידיים (מדברים שקראתי לאחרונה באינטרנט כנראה זה לא היה רעיון טוב בכלל). בשאר הנסיעה ללודנון היה די זוועה וביום הרביעי אפילו לא טיילנו ביחד. אח"כ כשחזרנו לגרמניה כבר די קיבלתי את המצב החדש וניסיתי להיות רק ידיד, אבל כן החלטתי שאני אתמוך בה ואנסה לעזור לה. בסוף הקשר די התחמם חזרה וכשהיינו ביחד היא הרגישה ממש טוב ולא היה לה כמעט תסמינים של דכאון (היא ישנה טוב, הייתה די שמחה, ולא חשבה הרבה מחשבות שליליות). כדי לנסות להבין את המקור לדכאון אני יכול לפרט את הדברים שאני יודע שמפריעים לה בחיים - ההורים שלה גרושים כבר תקופה ארוכה, היא מרגישה שאבא שלה לא אוהב את המשפחה שלה, לאמא שלה אין בן זוג בחיים והיא גם לא מחפשת אחד, אחותה הגדולה כבר נשואה וחיה מחוץ לבית ואוחתה התאומה עומדת לעבור לגור עם חבר שלה, מה שישאיר אותה ואת אמא שלה לבד והיא לא רוצה לעזוב את אמא שלה. היא לומדת משפטים וזה לוקח הרבה זמן ומאמץ אבל היא מרגישה שהיא לא מצליחה ולדעתי די מיואשת מהלימודים. היא חשבה לבוא לארץ בקיץ ואני הצעתי לה לבוא לגור פה כמה חודשים ולנסות חיים אחרים (היא אוהבת את מזג האויר והים שיש לנו), אבל אני חושש שזה לא יקרה או שזה יםגע בטיפול שלה. השאלה שלי היא מה אפשר לעשות? האם היא יכולה לעבוד לגור בארץ איתי לכמה חודשים בקיץ ולהמשיך את הטיפול פה? יש לכם רעיונות אחרים שלא חשבתי עליהם? אשמח לתשובה מקצועית בנושא, ואם נדרשים עוד פרטים אני מוכן לספק. תודה מראש, מיכאל

שלום מיכאל, לדיכאון יכולים להיות מופעים שונים, בעוצמה ובמהלך. לא לגמרי ברור מאיזה דיכאון היא סובלת, ומהו הטיפול שהיא מקבלת. אפשר להניח שמדובר בטיפול תרופתי כלשהו, אך בדר"כ אין די בזה. טיפול טוב בדיכאון כולל ברוב המקרים גם פסיכותראפיה כזאת או אחרת. אתה מפרט נסיבות חיים מורכבות שיכולות להיות קשורות להתפרצות הדיכאון, ועלי להזכירך שהגירה, קשיי שפה והתרחקות מאנשים ונופים אהובים יכולים להוות גורם סטרס נוסף. קשה לנבא מכאן השפעות אפשריות של מהלך כזה עליה, ולדעתי מוטב להתייעץ עם מי שמטפל בה בגרמניה, המכיר את מערך הכוחות הפנימיים והחיצוניים העומדים לרשותה. אחרי הכל, הקשר שלכם צעיר יחסית, ולא ברור אם המוטיבציות שלכם מושכות לאותם כיוונים. במקומך הייתי מחכה להתייצבות, ומעדיפה לבחון את הקשר בתוך הסביבה המוכרת והבטוחה עבורה. בהצלחה ליאת

מזה בדיוק חרדה שהופכת לאובססיות?מה הסיכויים לצאת מי זה ועד איפה זה יכול להמיר תודה

שלום מיכל, חרדה הופכת לאובססיה כאשר רעיון או מחשבה נחווים כמאיימים מאד, וכדרך להתמודד עם התחושה הקשה המתעוררת מולם נעשה ניסיון עקשני לסלקם מן התודעה. לרוע המזל, כאשר אנו מנסים לדחוק בכוח מחשבה או דאגה טורדנית, היא מחליטה בדיוק את ההפך, ופולשת לראשנו באופן שנראה חסר שליטה. לפעמים, כדי להימנע מרעיון מפחיד במיוחד, מתפתח מעין טקס שרירותי, המעניק לנו תחושת שליטה או ביטחון, עד כי נתקשה לוותר עליו. כאשר הטקס 'מוכיח את עצמו' כמפחית חרדה, הוא רוכש מעמד חדש, והופך להיות הרגל כפייתי, שגוזל זמן רב, והופך להיות מטרד כשלעצמו. הפרעת חרדה מסוג זה יכולה להישאר מתונה, אך במקרים רבים היא מתפתחת למערך שלם של מחשבות אובססיביות וטקסים שגוזלים זמן רב וכוחות נפש. בהחלט אפשר לצאת מזה, באמצעות שילוב של פסיכותראפיה התנהגותית-קוגניטיבית יחד עם טיפול תרופתי מפחית חרדה. בברכה ליאת

Thank you for caring. I did not try AND phone my daughter today OR make contact.I must however confess that this behaviour is so unnatura AND I only think of myself how I was brought up to respect Parents - To this day I have arguments with my elderly MOm but will always be the one to apologise for stress I have caused -after all she is older than me AND Parents don't live forever!. I can't understand it I- brought her up with the same values as I grew up with-I will always forgive her AND I know she loves me as she has told me so many times . Please give me the strength to get through this weekend with a little more advice as I I . keep reading what you tell me AND try so hard to follow your advice I would like to go to her flat tomorrow to try AND talk to her but am afraid- what do you think? I thought mothers could advise daughters- not to intefere but that doesn't seem to be the case. I know you don't know us all that well but does our relationship sound familiar to you-------or do I belong to a different culture/mentality???

שוב שלום קארן, התהיות שלך, כמו גם הכאב על מה שקורה ביניכן כרגע, בהחלט אינם ייחודיים או יוצאי דופן. למצו?ות כיבוד אב ואם, שניתנה לנו די מזמן במעמד הר סיני, יש משמעות ותוקף עד ימינו, הגם שכל דור נותן לה פרשנות משלו. כיום, נהוג להאמין ש"בשביל כבוד צריך לעבוד", או לפחות להימצא ראוי לו ולא לקבל אותו כמובן מאליו. אין לי ספק שאת ראויה ליחס מכבד מצד בתך, אבל הייתי מציעה לך לנסות להימנע ככל האפשר מלדרוש זאת ממנה, ובוודאי שלא לכפות את נוכחותך כשזה לא מתאים לה. ועוד משהו. אמהות בהחלט יכולות לייעץ לבנותיהן, אך עצה מוטב לתת *רק* כשמבקשים זאת מאיתנו. עצה ברגע הלא נכון בהחלט עלולה להיחוות כהתערבות פולשנית או הטרדה, גם כאשר היא ניתנת באהבה ומכל הלב. למרות שאני חשה את הכאב והמצוקה שלך, נדמה לי שאם תגיעי לדירתה מחר ללא הזמנה, את עלולה לספוג עלבונות נוספים, אולי קשים יותר. נסי להתאפק עוד, ולחכות לטלפון (או ביקור) ממנה. אני מאמינה שגם בתך תרצה לסיים את המריבה שלכן לפני פסח. כשתיפגשו, השתדלי להימנע מהטפות מוסר, תוכחה או משחקי כבוד. בזירה הזו כולנו מפסידים. לכי על "התגעגעתי אליך". בהצלחה ליאת

הגעתי לטיפול פסיכולוגי עקב דכאון מתמשך הרגשתי שהמטפל מבין אותי ויוכל לעזור לי. בנוסף המליץ שאני אתחיל טיפול תרופתי ואני די התנגדתי לרעיון הטיפול נמשך 4 חודשים שבמהלכם הרגשתי שיפור קל . בפגישה האחרונה הרגשתי שהמטפל מזלזל בי שנמאס לו ממני ומהקטע שאני לא מוכנה לקחת תרופות . יצאתי מהפגישה בתחושה של השפלה ולמחרת הודעתי לו שאני מפסיקה את הטיפול. האם עשיתי את הדבר הנכון שהפסקתי את הטיפול למרות שהיה לי טוב ברובו ? ואם לא האם אני יוריד מכבודי בזה שאבקש לחזור לטיפול ? אשמח לתשובה בתודה מראש

התשובה לשתי השאלות: לא !

שבת שלום מור, אני מסכימה עם ים 3, הגם שתשובתו מעט לקונית. לתחושתי, מה שפ?רשת כזלזול ומיאוס מצד המטפל שלך, אינו אלא תסכול וצער על כך שאינך מוכנה להיעזר יותר. תרופה עשויה להיות בת-ברית חשובה בטיפול, ויש מטפלים שחשים החמצה מול ההתעקשות של המטופל להשאירה מחוץ לתמונה. מאחר שאת מציינת שהטיפול בסה"כ עוזר לך, בהחלט לא רצוי להפסיקו בעיתוי זה. תחושות של כעס, אכזבה ואפילו השפלה ראוי ללבן בדיבור בחדר הטיפול, ולא לבטא בפעולה (כ- acting out). אני בטוחה שהמטפל יקבל בברכה את רצונך להישאר בטיפול למרות הכל, ומאמינה שזהו הצעד הנכון לעשותו. בהצלחה ליאת

ליאת שלום, עוברים עליי ימים קשים מאוד,בהם אני מרגישה בדידות נוראית ושבני-משפחתי אינם מבינים אותי ולא תומכים בי (נראה לי שהם התייאשו ונמאס להם כבר ממני),ואף כולם 'יורדים עליי'(ואיני מדמיינת זאת),ומתייחסים אליי בזילזול וכאל אדם חסר-ערך(לדעתי). חשוב לי להדגיש שתמיד משפחתי היתה תומכת ומבינה ואף-פעם 'לא הותקפתי מכל החזיתות',כפי שקורה לי עכשיו. מיותר לציין שבמצב המדוכדך שבו אני נמצאת,חוסר תמיכה של המשפחה הקרובה זה "בדיוק מה שחסר לי",כי זו תחושה נוראית להרגיש שלא מבינים אותי ושאולי כועסים עליי כל הזמן,ושרואים בי(לפי מיטב הבנתי) כ'כישלון מהלך' וכמישהי שרק מהווה 'מטלה', כפי שאחי הבינוני 'הגדיר אותי'. אימי כבר הפסיקה להאמין בי לגמרי או שהיא כועסת עלי על כך שאיני עושה שום-דבר עם חיי,ועל כך אני מבינה אותה,אך על הדרך של 'לרדת עליי' ולהגיד לי (כדברי אחי הגדול) שאיני יודעת להסתדר לבד,ועדיף שאסתום את הפה בחוץ,כי גם אם אני פותחת אותו אני מוציאה ממנו רק שטויות- נראה לי שדבריה באו כהשפעה ישירה מדברי אחי הגדול-שבכל הזדמנות 'יורד עליי' - על מי שאני,על מי שנהייתי וכו'. מצד-אחד אני פגועה מאוד מיחסם של בני-משפחתי אליי-כ'כבשה השחורה' של המשפחה,ומצד-שני -אני מרגישה כעת שאני 'בוגדת' בהם שאני רושמת זאת וששיתפתי בכך את הפסיכולוגית שלי,כי תמיד משפחתי תמכה בי ועזרה לי ואימי תמיד היתה אם שאפילו יותר מידי מגוננת עליי,ובטח שלא פגעה בי בכוונה,לא העליבה אותי, וכעת היא נהפכה ל'עויינת מילולית' כלפיי וזה כואב לי. כי ליחסים עם אחיי (עם הגדול במיוחד) כבר איני מצפה במיוחד,כבר ויתרתי על כך,אך אימי תמיד היתה בעדי והגנה עליי,ופתאום היא נהפכה כאילו ל'אויבת' הכי גדולה שלי,וטון ותוכנם של דבריה מכניסים אותי לרוב לחרדות,וגם אז היא לא מפסיקה,וממשיכה להציק לי- על חיי,על כך שאיני עושה כלום,שהיא מתביישת לדבר עם חברות או משפחה כדי שלא ישאלו עליי,על כך שכולם מצליחים למצוא עבודה וכו' ולהסתדר בחיים ורק אני לא,והיא אפילו מאשימה אותי במחלות ש'נפלו עליי' ובOCD ובכך שאם הייתי רוצה היתי יוצאת ממנו בקלות, ואני 'נתקעת' עמוק בתוכו,כי איני רוצה באמת לצאת ממנו,שאני לא משתדלת מספיק. יכול להיות שכל זה קשור לכך שהשתכנעתי השבוע להתחיל שוב בטיפול התרופתי,וקבעתי פגישה אצל הפסיכיאטר(שבטלפון אמר לי בפירוש,שיש סיכוי סביר שמה שקרה לי בעבר יחזור שוב,ושאולי שוב אצטרך להתאשפז בבי"ח וכו' - דבר שמפחיד אותי מאוד); מאז אותו מקרה יש לאימי פחד אפילו יותר גדול משלי שיקרה לי שוב מה שקרה,והיא התנגדה נחרצות ועדיין לא בעד הטיפול התרופתי,אך כעת היא מכבדת זאת שאם אני רוצה זאת ואם גם הפסיכיאטר וגם רופאים אחרים ששאלתי אמרו שזה בסדר לנסות שוב(כל עוד זה לא מאותה קבוצה של תרופות),אז היא לפחות לא מתנגדת ומקבלת זאת,אך מאז היא החלה להיות ממש עויינת מילולית כלפיי. והאמת ליאת שגם אני איני בטוחה שאיני עושה טעות גדולה בכך ושאולי אסכן את חיי בכך(ואני מתכוונת לסכנת חיים אמיתית,ואיני מגזימה בכך),אך כולם כ"כ שיכנעו אותי,כולל הפסיכיאטר שעד עכשיו הזכיר מידי פעם את התרופות ולא לחץ,אך כשהפסיכולוגית אמרה שזה חיוני להמשך הטיפול - הטיפול התרופתי ושאלתי את דעתו על כך,הוא אמר שגם הוא חושב שהטיפול התרופתי הכרחי ושנראה לו שהOCD החמיר לי,ושעם התרופות יכולה להיות לי הקלה ניכרת; מה שמטריד אותי מאוד זו העובדה שהוא הזהיר אותי מראש שאני יכולה לחזור לאותו מצב שהייתי בו בעבר ושדבריו לא השאירו אותו אופטימית,כי ציפיתי שיתן לי ביטחון כלשהוא,ובעצם מה שהוא נתן לי זה להתמודד לבד עם החלטה מאוד קשה,שהיא כמו נטילת סיכון על חיי,וזה מפחיד אותי. מקווה שלא עייפתי אותך יותר מידי, להתראות,משתנה

הי אני רוצה לעודד אותך ולתמוך בך למרות שלא היה לי כוח לקרא את כל המכתב אני מתנדבת באנוש בעפולה מוסד שיקום לחנפגעי נפש ונורא מחבבים אותי שם גם אימי חלתה במחלת OCD שהייתי בת 15 וסבלתי נורא כי הייתה מאשימה אותי במחלה (הבאתי בגד מלוכלך משיעור שחיה בבית ספר ושמת אותו על מיטה אני רוצה להגיד לך שלא כדאי להפסיק עם תרופות אני רואה שזה מאוד עוזר לאנשים באנוש למרות תופעות הלוואי אמא שלי די החלמה מהמחלה אחרי 4 שנים כל עוד היא לוקחת את התרופות היא בסדר נכון זה מאוד קשה לחשוב כל חיי אצטרך לחיות על תרופות אך לפחות צריך להגיד תודה לאל שיש תרופות כאלה אני אישית מתייחסת למחלות נפש כמו כל מחלה גופנית אחרת אין שום צורך להתבייש בעצמך כל מה שאת צריכה זה לחשוב על עצמך ועל איך לשפר את חיך זה בכלל לא בסדר שמשפחתך מתיחסת אליך בזלזול אני תמיד ניסיתי לעודד את אמא ולתמוך אך אנ מודה שהיו פעמים שאני נשברת ואומרת לה דברים קשים אך זה היה מהעצבים של הרגע המון הצלחה מקווה שתרגישי טוב

לינדה תודה על השיתוף,התמיכה והעידוד,ועל יחסך לOCD ולסובלים ממנו,זה לא שכיח שאנשים יהיו מבינים כמוך; רק חשוב לי להבהיר דבר אחד שאת טועה בו ושיש הבדל גדול בינו לבין מה שאמרת,והוא ש - OCD הינה הפרעה נפשית ולא מחלה נפשית,היא הפרעת חרדה קשה שסובלים ממנה מאוד,אך היא רק הפרעה ולא מחלה,ויש הבדל גדול בין השניים - בין הפרעה למחלה,חשוב לי היה פשוט להבהיר הבדל זה. שוב תודה על תמיכתך, ואשמח לתגובתך ולשמוע ממך גם בהמשך, וברוכה הבאה לפורום(זו פעם ראשונה שאת כאן,נכון?) משתנה

היי משתנה, לא כל כך ברור לי, הפסיכיאטר חושב שהתרופות יכולות לגרום נזק עד כדי אשפוז והוא בכל זאת ממליץ לקחת אותם??? אולי כדאי להתייעץ עם פסיכיאטר נוסף, ולשמוע חוות דעת נוספת? את יכולה להתייעץ גם בפורום פסיכיאריה, אבל תצטרכי קצת לפרט...... אני חושבת שאמא שלך כל כך נלחצה מהתרופות (גם לי יש אמא כזו...), והיא כל כך חוששת ודואגת לך, ולכן היא אמרה את מה שאמרה, במטרה "לנער" אותך. אני מכירה את ההתנהגות הזו באופן אישי, ולכן אני כותבת את מה שאני כותבת.. בהתחלה זה מאוד פוגע,מעליב,ויוצר תחושות קשות , אבל אחר כך,כשנרגעים, לפעמים מגלים כמה קשה להם עם המצב שלנו,כמה הם רוצים לראות אותנו מאושרים כמה שהם דואגים ולא יודעים לבטא את זה במילים, ואז זה יוצא בצורה מאוד לא נעימה,בלשון המעטה. שלא תביני לא נכון, ההתנהגות הזו ממש לא מקובלת עלי, אבל עם השנים הצלחתי קצת להבין "בין השורות". כשאנחנו מרגישים דפוקים,שנואים,ומאוסים, אנחנו בטוחים שכולם חושבים כך, ולפעמים כל משפט שנאמר מחזק את זה למרות שבפועל הסובבים אותנו מתכוונים למשהו אחר. אני קוראת בהודעותייך הרבה משפטים כמו : בטח נמאס ממני או מקווה שלא עייפתי וכד', למרות תגובות העידוד,התמיכה וההזדהות שאת מקבלת. ולכן אני חושבת שאלו תחושות פנימיות שלך. (וסליחה אם הגזמתי, אני וההסברים שלי... ) מצויין שסיפרת על כך לפסיכולוגית !! אם לא לה, אז למי ????? :-) תפקידה של אם לעזור,לגונן,ללמד, לתמוך (וזו רק התחלת התפקיד...) כך שהיא לא עשתה משהו שהיא לא אמורה לעשות ! אז למה בעצם את מרגישה שבגדת בה? כל טוב טל

טל שלום, איני יודעת אם את מעודכנת לגבי ה'סיפור' שלי,עקב מחלה כלשהיא(שמחשש לזיהוי איני מעוניינת לפרטה כאן),בשילוב עם התרופות,קרה לי 'אירוע' כלשהוא(בעיה רפואית חריפה,שדרשה אישפוז בבי"ח,ורק עם טיפול כלשהוא הבעיה עברה{מצטערת על כך שאיני מפרטת יותר,אך איני יכולה}; ואז הפסקתי עד עכשיו(תקופה ארוכה מאוד) עם התרופות,ולכן עקב כל הבעיות הללו גם הפסיכיאטר נרתע בהתחלה מלחדש את הטיפול התרופתי ובעיקר-אני לא רציתי זאת; וזו הסיבה שכעת הוא גם הזהיר אותי מראש ש'אקח בחשבון' שאולי שוב תקרה הבעיה(עקב המחלה שיש לי)-למרות שכעת אני עוברת לקבוצה אחרת של תרופות,ומקווה ומתפללת שהן לא ישפיעו עלי לרעה.בשום-אופן לא אחליף אות הפסיכיאטר שלי כייוון שמעבר לכך שהוא רופא טוב(שמעתי זאת ממספר אנשים),הוא גם אדם אחראי מאוד ואיכפתי ואני מרגישה ביטחון אצלו,וחוות-דעת מרופאים נוספים שמעתי,והתייעצתי גם בפורום פסיכיאטריה,וכולם המליצו לי על החזרה לטיפול התרופתי. את צודקת לגבי אימי,שאולי הפחד והלחץ שלה מרעיון לקיחת התרופות גרם לה להתייחס אליי ככה. דרך-אגב לא הגזמת עם הסברייך. אין לי חרטה (לא מלאה לפחות) שסיפרתי זאת לפסיכולוגית שלי,החרטה היא שאולי פגעתי בשמם-הטוב של בני-משפחתי והצגתי אותם ב'אור שלילי',כי לא הצגתי את כל הזמנים שהם עושים לי דברים טובים ודואגים לי,אלא רק את ה'דברים השליליים' שהם עשו(ושגרמו לי להרגשה הנוראית),ובכך אני מרגישה שעשיתי להם עוול. משתנה

שלום משתנה, כזכור, גם אני מצטרפת להמלצה על ניסיון תרופתי נוסף. עכשיו, כשכולם יודעים שיש אצלך בעיה רפואית כלשהי, המינון יהיה בוודאי הדרגתי וזהיר, ואפשר יהיה להפסיק בזמן מבלי לסכן אותך במקרה של תגובה שלילית. ובעניין תחושת הבגידה בהורים. זוהי תחושה נפוצה בתחילת טיפול. אני נוהגת לומר שממילא לא מדובר ב'משפט שדה' או בחיפוש אשמים, אלא בניסיון להבין את המערך המשפחתי שהביא לדפוסי ההתנהגות שלנו. כל ילד גדל בתוך מערך משפחתי ספציפי, שעליו ובתוכו פועלים כוחות שונים, מעכבים או מטפחים (או גם וגם). הפסיכולוג אינו מכיר את הורי המטופל שלו (הנה עוד סיבה מדוע לא מטפלים בקרובי משפחה או חברים), ולפיכך אין כל חשיבות לרושם שנוצר עליהם בטיפול או אפילו לאופן בו הם פעלו במציאות. מה שחשוב היא הדרך בה תופס וחווה אותם המטופל עצמו, והאופן בו תפיסות אלה השפיעו או משפיעות כיום על התנהגותו ורגשותיו. אני מצטרפת להמלצה להמשיך ולהיות גלויה וכנה בטיפול, מבלי לחשוש. ליל מנוחה ליאת

תודה ליאת, הבעיה היא שאת ה'תגובה החריפה' שהופיעה לי לא ניתן היה לצפות מראש, וההתדרדרות במצבי היתה מהירה מאוד(בתוך מספר שעות),שאפילו רופא מיומן לא זיהה זאת בהתחלה,לכן הפסיכיאטר הזהיר אותי שלא בטוח שנוכל לזהות זאת עוד כשזה רק יתחיל,ואני מפחדת שעקב כך אלחץ בצורה קיצונית מכל סימן קטן שיופיע ויזכיר לי זאת וש'אהיה כל הזמן על קוצים'. עיניין נוסף שהזכרת ושלא ידעתי עליו זה העובדה שתחושת הבגידה בהורים, זוהי תחושה נפוצה בתחילת טיפול,עיניין זה מטריד אותי,למה זה קורה? האם הטיפול (כל סוג טיפול) יכול לגרום לי ל'רגשות שליליים' כלפי בני-משפחתי ולתחושת ריחוק מהם? סוגיות אילו מטרידות אותי מאוד. בתודה מראש, משתנה

הי ליאת, אני וחבר שלי בשנות השלושים לחיינו וחיים ביחד כבר שנתיים, ויש לנו דילמה רצינית שמערערת לאחרונה את הזוגיות שלנו. חבר שלי נורא שלילי לגבי חתונה ואני לא מבינה אותו, הוא אומר לי שהוא לא מרגיש שהוא מוכן לצעד הזה, זה מלחיץ אותו נורא, מבחינתו להתחתן זה אוטומטית הופך אותו לזקן חשוב לציין שההורים שלו התגרשו שהוא היה ילד וכנראה גם זה משפיע עליו, הוא אמר לי שכל האנשים שהוא ראה מסביבו שהתחתנו זה רק הרס להם את הזוגיות. נסיתי בכל דרך אפשרית להעביר לו את המסר שזוגיות זה דבר יפה ושהוא לא צריך לפחד מכישלון ומה שקורה לאנשים אחרים לא חייב לקרות לנו..אפילו הצעתי שילך לטיפול, הוא אמר שהוא רוצה לפתור את זה אבל משום מה שום דבר לא מתקדם.. הוא אמר שהוא אוהב אותי ושאני האשה שאיתה הוא רוצה לחיות ושהוא רואה עתיד ביחד, ורק שהוא ירצה להביא ילדים, אז צריך להתחתן... אני ממש אובדת עצות ולא יודעת עוד מה לעשות כי אנחנו באמת אוהבים וכיף לנו להיות ביחד רק שיש את העניין הזה של החתונה שפשוט גורם לנו למתחים, איך לדעתך עליי לנהוג? איך אנחנו יכולים לטפל בבעיה שלנו? חלק בתוכי אומר לעצמי תעזבי אותו למה לנסות להכריח בנדאם שפשוט לא רוצה, אבל אני ממש מפחדת לעשות את הצעד הזה להפרד ממנו ובגיל 30 לחזור להורים שלי ומי יודע מתי אני אמצא את הבחור הנכון שכן ירצה בסופו של דבר להתחתן.. ליאת, אני ממש בהתלבטות מאד גדלה ואשמח אם תוכלי להקל עליי ולהנחות אותי שלב אחרי שלב איך לטפל בדילמה שניצבת מולי... בתודה מראש ליהי

שלום ליהי, חתונה היא אכן דבר מלחיץ, מהיותה עניין מחייב מאד ומשמעותי עבור רוב האנשים. החבר שלך מרגיש שאינו בשל לצעד כזה, מה גם שקיים אצלו מערך אמונות שלילי בנושא. אלו תחושות לגיטימיות שיש לכבד. אם אתם אוהבים, נהנים מהביחד ומחוייבים זה לזו ממילא, איני רואה סיבה לפרק את הקשר כרגע. קשר טוב של שנתיים זה משהו 'שלא הולך ברגל'. אם, לעומת זאת, את מרגישה שיש כאן התחמקות, בריחה ממחוייבות וחוסר התחשבות בצרכייך, יש מקום לשקול פרידה. אני מניחה שרק את יודעת את התשובה לכך. אם הוא מסרב לפנות לטיפול, תוכלי ללכת בעצמך, ולבחון באופן מעמיק את צרכייך העכשוויים, ואת הדרכים הטובות ביותר למלא אותם במחירים נמוכים ככל האפשר. אישית, אני מאמינה גדולה בכוחה של האהבה לנצח. אחרי הכל, גברים ונשים נוטים להפגין עמדות שונות למדי כלפי מוסד הנישואין, ואיכשהו, בסוף תמיד עומדים שם שניים, מתחת לחופה. מאחלת לך זוגיות טובה באשר תהיי ליאת

שלום, מזה כחודשיים אני נמצאת בקשר רומנטי. הקשר נתקל במס' צמתים עד כה, וגם כעת אנו ניצבים בצומת שכזה. סביר מאוד להניח שאני סובלת מחרדה חברתית ברמה קלה- בינונית. שכן, אינני הימנעותית, אני לומדת, עובדת ומנהלת קשרים חברתיים. במצבים מסוימים ועם אנשים שנתפשים כהישגיים/ביקורתיים/יהירים וחשה נבחנת, אני מגלה בישנות רבה, מסמיקה, ונאלמת. במהלך הקשר הקצר השתתפתי בארוע משפחתי של חברי (הכולל גם את חבריו הקרובים), בהיקף של עשרות משתתפים, ולמרות רצוני להשתתף (בצורה פעילה) בשמחתו של חברי, הרגשתי אי נוחות גדולה ולא הצלחתי להשתלב במערך החברתי. בצעד של חוסר בטחון ומתוך תחושת נחיתות, הפנתי לחברי טענות על כך שחבריו יהירים ואילו הוא אומד או בוחר את חבריו בהתאם להישגים האקדמים שלהם. הדבר גרם לפגיעה קשה בחברי שהוביל מצידו לסיום הקשר. אני שהתעשתתי והבנתי את הפגיעה שלי בו, התנצלתי, הבהרתי והבעתי את רצוני בהמשך הקשר. הקשר אכן שב למסלולו, והנה, לאחר כשבוע, נתקל שוב באיום הפרידה... הוזמנו לארוחת ערב אצל זוג חברים, אני התלבטתי ושתפתי את חברי בלבטיי ובחששותיי. ידעתי שחשובה לו מאוד הצטרפותי למפגש ונעתרתי. הרגשתי לחוצה לפני המפגש, ובשעת המפגש התקשרתי והתנצלתי בפני חברי על כך שלא אוכל להגיע. לא הייתי מסוגלת לצאת למפגש הזה, על אף שהתכוונתי לעשות זאת. בשיחה שנערכה לאחר מכן חברי הביע אכזבה עמוקה, את יכולתו להבין אך לא את יכולתו לקבל. כמו"כ שאינני עומדת בצפיותיו ושהוא עדיין לא יודע מהן המשמעויות של כך. (לדעתי, מעבר לקושי שלי, הטרידה אותו העובדה שהברזתי ברגע האחרון..) אני חשה כי הקשר שברירי ואני לא צריכה לקחת חלק בקשר שאינו מסוגל להכיל אותי ואת קשיי, כמו גם את הטעויות שאני עושה ואעשה. יש לציין שמאז החזרה לקשר מאוד השתדלתי להיות רגישה, תומכת ואוהבת כלפי חברי, לאפשר לו לראות את פגיעותי ורגישותי, תוך תקשורת פתוחה ומקבלת. אשמח לשמוע את דעתכם.

ערב טוב, קשה להעריך מכאן האם הקשר הנוכחי הוא הקשר הטוב והנכון עבורך. כך או כך, מה שעומד במוקד כרגע, הוא יכולתך (או אי-יכולתך) להיות אדון לחייך, לתפקד במיטבך בנסיבות חיים שונות, ולשבור מעגלים של הימנעות. כאשר את מסיטה את הדיון ליחסים עם החבר, את מתעלמת מן העובדה שקיימת כאן בעיה מטרידה, העלולה להפוך אותך לאדם מצומצם ונמנע. תוכלי לומר לחבר שלך שאת מודעת לכך שהחרדה היא זו שניהלה אותך בשני המקרים האחרונים, ושאת מעוניינת להילחם בה בכל דרך אפשרית. נדמה לי שזה יהיה מבחן חשוב ליכולת ההכלה שלו, לסבלנותו ולרצינות כוונותיו כלפייך. בכל מקרה, במקביל, חשוב מאד לפנות ולקבל עזרה מפסיכולוג/ית קליני/ת או לברר על סדנת התמודדות עם חרדה חברתית וביישנות, ויפה שעה אחת קודם. בהצלחה ליאת

היי אני בת 24 הייתי פה לפני כשבוע שבועיים עם שם אחר. בעלי בן 37 אני גרה בכפר שלו אנחנו נשואים חצי שנה אני סטודנטית וחוזרת הביתה רק סופי שבוע אנחנו גרים ביחידה נפרדת מחמי וחמותי לחמי יש בעיות זכרון די קשות ולא נותן מנוח לחמותי תמיד אומר רוצה לאכול רוצה לישון ויש לו הרבה דרישות בית אבות לא בא בחשבון כי אנחנו דתים היחידה שלנו זה סלון שרותים ומקלחת וחדר שינה נפרדים. בעלי התחיל לעבוד לפני נ כחודש ב5 חודשים ראשונים לא הצליח למצוא עבודה בהתחלה כמות הסקס לא היתה משהו אך הוא היה מבטיח שזה ישתפר כשיתחיל לעבוד יהיה לו יותר מצב רוח הבעיה שמאז שהתחיל לעבוד בדיוק באותו זמן חמותי התאשפזה ל4 ימים בבית חולים והמצב של חמי החמיר מבחינת זכרון כך שכל פעם שבעלי חוזר מעבודה הוא עוזר לאימא שלו בטיפול באביו בקשר לדרישות הבלת י נגמרות אני ובעלי לא קיימנו יחסים שבועיים גם אם אין יחסים אין חיבוקים נשיקות פשוט כלום חוסר יחס מיני מוחלט מצידו ואתמול דיברתי איתו בטלפון מבית הוריי (שם אני גגרה בזמן לימודים מאוד קרוב למכללה) ושאלתי אם זה בגלל מצב של אבא שלו הוא אמר לי כן אני לא רגוע והוא לא חושב על סקס בכלל בזמן האחרון הוא אמר שיתן לאח שלו שבא כל שבועיים מכפר אחר שיקח את אביו לרופא מיוחד שאולי יתן לו תרופה שתעזור לו (אביו בן 77) גילו לו בבדיקת סי טי שיש דם באיזה מקום שלא צריך להיות ושזה לוחץ על איזה איזור הוא אומר לי שהמצב שלנו ישתנה ושזה רק זמני \(|הבעיה שאני מרגישה שאני לא יכולה יותר|) מאוד קשה לי חוסר מגע גברי ואוהב אם הוא לא שוכב איתי אני הולכת לשון בסלון ולא יושנת איתו ויורדות לי דמעות מהעיניים לא משנה כמה אני מרחמת על אביו ורוצה לעזור אני מרגישה שאני לא מקבלת זכות בסיסית שלי ובכלל אני אחת שמאוד אוהבת סקס גם כשבעלי לא היה עובד הינו שוכבים רק פעם בשבוע וגם אז היתי מרגישה שזה בשביל לרצות אותי (הוא היה אומרא שזה בגלל שאין לו מצב רוח בגלל שהוא לא עובד כל כך ייחלתי שהוא יתחיל לעבוד והנה עניין הסקס לא השתפר ורק נעשה גרוע יותר לפעמים אני אומרת לעצמי חבל שאי אפשר להתחתן עם שני גברים כי כמה אני יכולה לסבול??

שלום לך נשואה טרייה, אני זוכרת היטב את פניותייך הקודמות. נסיבות המציאות אינן פועלות כרגע לטובתך. את בחורה צעירה ובריאה, שבחרה להינשא לגבר המבוגר ממנה בשנים רבות, ככל הנראה תלותי מאד בהוריו, הנאלץ להתמודד מקרוב עם הזדקנות ההורים ומחלת האב. לא לגמרי ברור מדברייך האם את אוהבת אותו בכלל, והאם הייתה לכם אי פעם חוויה קודמת טובה יותר בזוגיות. אני עדיין חושבת שעליך להתעקש על הסקס, וליזום פנייה לאיש מקצוע, סקסולוג או מטפל זוגי. אני ערה לכך שבמגזר שלך (ובעצם בכל המגזרים) קשה לאישה לגלות אסרטיביות ויוזמה מינית, ובכל זאת, לאף אישה לא מגיע לנבול בגיל 24. אל תסכימי בשום אופן לגזור על עצמך שיממון כזה לכל חייך! הילחמי. לילה טוב ליאת

Dear Liat, I have to admit that I did sms my daughter AND try to phone her before receiving your advice however she did not respond. I am finding it extremely difficult to cope AND find myself simply breaking down all the time- I cope at work as I feel that is actually part of my therapy but the minute I get home 'I remove the mask AND simply break' I do have an appointment for counselling through my Kupa in a week's time. In the meantime I just can't accept this distance she has put between us- she will never admit to my face that she is wrong AND I know that I too am wrong at times AND that is when she reduces me to tears AND hysteria which she can't stand. It seems like a vicious cycle AND as I said previously I HATE FIGHTS - it is all so strange to me as I know that Parents are precious AND even tho ( AND still today I have arguments with my MOm of 77) I will never 'cut myself off' as she is still my mother- I can't tell you how many times I have told - my daughter that I don't want a thing just respect. Anyway, I had to get this 'off my chest 'as I really feel so alone AND helpless. How do I cope until' she comes round'? I

ערב טוב קארן, הרעיון של פנייה לטיפול דרך קופ"ח הוא רעיון נפלא. נראה שקיימת אצלך מודעות רבה לאיזה קושי יסודי ביניכן שצריך לפתור. הבת שלך מעדיפה להתרחק כרגע, ונראה שאין לך הרבה ברירה אלא לכבד את הבחירה שלה. אני מציעה לך לא לראות בכך זלזול בכבודך, אלא ניסיון לבסס סוג של נפרדות. לפעמים, רק אחרי שטורקים את הדלת בכל הכוח, יכולים לפתוח אותה שוב, במידה הנכונה לנו. מעניינת במיוחד התגובה העוצמתית *שלך* לשתיקה שלה. את מתארת את החוויה שלך במונחים של קריסה והתמוטטות, מה שיכול להעיד - אולי - עד כמה קשה לך לבסס קיום נפרד ושלם כאדם, בנפרד מבתך. זהו נושא חשוב ביותר, שכדאי מאד לדון בו במסגרת הטיפול שאת מתחילה. ללא קשר לטיפול, הייתי מציעה לך, שוב, לא ללחוץ על בתך, לאפשר לה את הזמן והמרחב, ולהמתין בסבלנות. אני רוצה להאמין שעד ליל הסדר היא תרגע, ותוכל להניח את הכעסים בצד. בינתיים תוכלי להקדיש מעט יותר זמן לעצמך, לחברותייך, לזוגיות שלך ולאמך. את עשויה לגלות עולם שלם בחוץ, הממתין לאנשים שהתפנו מעול גידול הילדים, ואשר פנויים להתחיל להנות מחייהם. מאחלת לך הרבה עניין והצלחה בטיפול ליאת

הרבה מאוד עצבות וגעגוע היו ב'משמרת' הזו: מחשבות אובדניות, מחשבות מטרידות, התנהגויות חזרתיות, התרסקות אחרי פגישה טיפולית, כמיהה אל המטפלת, מטפלים בוכים, מזייפים, רובוטיים, מאכזבים... מאחלת לכולנו סוף שבוע קל, ברכת התחלת משמרת לליאת, ולהתראות בקרוב... אורנה

נשמע מבטיח......(:לכולם תרגישו טוב יותר........

איזה יופי של מעבר :-) גבול עם שובל. אהבתי. (א.ה.)

אורנה אני כל כך עצובה, מן עצבות פנימית שלא מניחה, היא כבר לא הופכת לכעס מאז הפיצוץ הגדול ( לקחתי כמות גדולה של כדורים לפני שלושה חודשים כי נמאס לי לחיות..לא עבד...) מאז גיליתי שיש הרבה אנשים שאוהבים אותי ושאכפת להם וזה עזר לי להרים את עצמי לרמת תפקוד סבירה ( אצלי זה או הכל או כלום..אם אני עושה חלק אני מרגישה שאני נופלת ל"חללים" האלה..כמו ימי שישי ושבת..) ועכשיו שוב מתקרב הסוף שבוע..שוב לא להיות עסוקה בעבודה ולימודים..שוב לחשוב...בזמן האחרון שוב נהיה יותר קשה לא לחשוב..למרות שזה יותר להרגיש..מן עצבנות פנימית .. אני מרגישה כאילו אני עומדת במים רדודים ( מן סיטואציה פארודית כזו ) ומאחורי גל ע צ ו ם, טצונאמי ויש מן רחש כזה ( אבל הגל מאחוריי ) אז אני רק מרגישה את העקצוץ בכתפיים שמשהו לא בסדר, שאם אני רק אסתובב - בום! ואני מרגישה לבד.. עם כל האנשים שמקיפים אותי, פתאום מי שמתעלם בולט כל כך ועצוב לי שאין לי אמא, ושכבר הרבה זמן אף אחד לא הסתכל עליי עד שאני מרגישה א-מינית, ואני צריכה חיבוק באופן נואש, אבל לא כזה של חברות אלא ארוך ארוך, של אמא או של אהוב, וכבר שנים שאין לי את שניהם והגוף שלי כבר כואב פיזית. מה אפשר לעשות כשאתה רוצה משהו כל כך נורמאלי והוא לא בשליטתך? אני מרגישה חסרת אונים ואני שונאת להרגיש כך. אוף ): ): ): ): עצוב לי.

אופיר את אומרת שלהרבה אנשים אכפת ממך,הרבה דואגים,אוהבים,ויש מה לאהוב... נכון לפעמים אנחנו מתמקדים דווקא באנשים שכבר אינם איתנו אמא שלך למשל שכבר איננה.. אמא זה הכי כואב...אני יודעת.טוב שאת זוכרת שיש גם אחרים שאוהבים,דואגים,נכון אין בעולם אהבה כמו זו של אמא, ואני מרגישה את העצבות בין השורות כשאת כותבת עליה..הלוואי והייתי יודעת מה להגיד ואיך לנחם ... אהבה של חברים או חברות היא לא כמו של אמא אבל בהחלט שזה לא מעט.. אני מאמינה שלכל סיר יש ת'מכסה שלו.. בטוחה שיש מישהו בשבילך שגם מחכה לך,ומחפש אותך את החיבוק שלך,את רק צריכה לחפש אותו... מקווה שמחר יהיה עצוב לך פחות חיבוק(אם זה בסדר..)

הי חן. תודה על החיבוק, זה תמיד בסדר כי אני סוג של דובי חיבוקים (: ואני בסדר כשאני כותבת, זה לא יאמן כמה עוזר לכתוב ופרוק, בין הפגישות...איזה כיף שיש אתכם. ברור, אין כמו חיבוק של אמא..אני מניחה, לי מעולם לא היה אותו...אני מניחה שאני כל כך צמאה לא ממש לחיבוק אלא להחזקה, אני מרגישה שאני שוב פעם נופלת והפעם אני יכולה לשים את האצבע על בדיוק מה אני צריכה.. אולי עוד צעד, אבל מה זה עוזר אם אין אף פיתרון..איך זה שמכל המקצועות ההזויים שממציאים היום, אין מקצוע חבקן, מישהו שתפקידו לחבק מכל הלב במשך שעה נגיד, יכול להיות מגניב...

אני מרגישה כמו פרי בשל כבר קצת יותר מדי..יש לי כל כך הרבה לתת ואף אחד לא רוצה..אני מפחדת שאני מתחילה להרקיב..זה מרגיש ככה.

אופיר יקרה, מקצוע חבקן... זה נשמע לא רע, עד שחושבים על כך שאולי גם עליו יכתבו שהוא לא מחבק 'באמת', אלא רק כי ביקשו ממנו... תיארת מאוד ברגישות את תחושת החלל, והגל המתנפל, והגעגוע למה שלא היה... נגעת לליבי, וללבבות נוספים, ואני מקווה שאת מרגישה זאת. לילה טוב, וסוף שבוע נעים ככל האפשר, אורנה

אז אולי לפנק את עצמי בתאונת דרכים?רק אני ועמוד או עץ,לא אפגע באף אחד אחר.ויהיה כבר שקט. קבוע או זמני כל שקט יתקבל בברכה.הכל שטויות זיוף אחד גדול שדפק לי את השכל והפך אותי.כלום לא אמיתי כל מה שנוגעים נעלם.שקר שלכל דבר יש פתרון לכל כאב יש מזור .שקר גס ולא מצחיק.

ויק יקרה, אני לא יודעת מה הכאיב לך כל-כך עכשיו, והותיר אותך מדממת ככה, רעבה ועזובה. אני באמת ובתמים רוצה לדעת, ומקווה שתשמיעי. בינתיים אני מקווה שאת ישנה, חולמת, מתחזקת... אורנה

שלום אורנה, כתבתי אותה ההודעה לדרור, ואני אשמח לקבל גם את דעתך בעניין וגם של אחרים מה הם מרגישים: "כל הזמן אתם מבקשים מאיתנו להגיד למטפל מה היינו מצפים ממנו, איך היינו רוצה שיתנהג או יגיב במקרה מסוים, כמו למשל שהמטופל יגיד למטפל איך הוא היה רוצה לראות שלמטפל איכפת לו ממנו, ושיסכמו ביניהם דרך מסוימת באיך להראות את זה. או אני תמיד דוגמא מהטיפול שלי, הייתה פגישה נורא קשה השבוע שבה העליתי חוויה קשה מילדות שמלווה בזכרונות קשים. המטפלת ראתה עד כמה היה לי קשה והיא אפילו בכתה איתי. ציפיתי כל השבוע שהיא תתקשר לבדוק מה שלומי, אבל זה לא קרה, וזה ממש איכזב אותי. ואם אני אעלה את הנושא בפגישה הבאה, והיא כן תתקשר בפעם הבאה כשארגיש רע. אז מה עשיתי ???? כאילו ביקשתי ממנה "לביים" את הדאגה שלה כלפי!!!!! אני הגדרתי את זה אפילו בהודעה לדרור "כהצגה" שהמטפל צריך לעשות על מנת לתת למטופל הרגשת בטחון. אני רוצה שהיא תהיה אמיתית וטבעית בדיוק כמו שהיא מבקשת ממני. זה נשמע, שאנחנו (המטופלים) מתכננים סוג של רובוט (המטפל/ת) שיתאים לצרכים הרגשים שלנו שאיננו יכולים למצוא או לבקש בחיי היום-יום. אשמח לקבל את תגובתך, תודה

כן.בדיוק ככה-הכל הצגה.בימוי.המטופל מביא תסריט והמטפל מביים...אבל הסוף כתוב בתסריט!

אם אפשר קצת לומר ממה שאני מכירה כמטופלת, שהמטפל שלה שומר מאד על הסטינג הטיפולי. מודה שכנראה עדיין איני מבינה מספיק. אנסה בכל זאת. לומר למטפלת איך היית מצפה ממנה לנהוג עדיין לא אומר שכך היא בהכרח תנהג. בעניין הטלפון - היא לא בהכרח תתקשר כי אמרת שציפית לזה, מה גם שיהיה לה קשה מאד לנחש מתי בדיוק הרגע הנכון שבו את רוצה שיגיע טלפון ממנה. התלכדות / סינכרון בין פנטזיה ומציאות ברוב המקרים לא עובדים. מאכזב משהו... ברוב המקרים (שנורא מצערים אותנו ומכעיסים עד לב השמיים) מטפלים לא יוזמים הרמת טלפון (גם אם יודעים שהמטופל משווע לזה לפעמים) ויש לזה סיבות מורכבות מאד. עד כמה שזה ישמע מוזר ולא אנושי, כביכול, אלו בעיקר סיבות שמשאירות *לך* מרחב בטוח, מוגן, לא פרוץ. שמירה נכונה על גבולות / סטינג. היא חשובה במיוחד כאשר מדובר במטופל רגיש במיוחד, שציפיותיו בעקבות אירוע כזה עלולות לברוח רחוק מאד. (למשל: "אם פעם אחת היא התקשרה, אז בפעם הבאה שהיא לא מתקשרת בדיוק בעיתוי הנכון, לא אכפת לה יותר?" או "עכשיו נזכרת להתקשר? עכשיו כבר מאוחר מידי") זה עשוי להכעיס מאד, ומדברים וחוזרים ומדברים על הנושא. העדיפות (שיכולה להחוות כבלתי נסבלת: "למה שיבוא ממני ולא ממנה. זה לא שווה כלום ככה") היא תמיד שהמטופל יתקשר ברגע שירגיש צורך, וגם כאן העניין מאד אינדיבידואלי וכל טיפול לגופו. כל הדברים הללו מתנהלים במחשבה תחילה עמוקה מאד ומקצועית והם לא סתם. אחרי טיפול ממושך מתחילים להבין את חשיבותם, ואת תרומתם לנו, המטופלים. עד שמגיעים לשם יש נטייה לכעוס ומאד. לפעמים הקטע של התלונה הזו של 'המטפל לא מתקשר' הוא מן היאחזות של המטופל במן כאב שמחזיק משהו. עוד דבר ששווה לברר בטיפול. יכול להיות שכן ואולי לא. וסתם עוד דוגמאות הזויות יותר או פחות: מטפלים מפהקים ומתעטשים. וזה... מפריע. למי יותר למי פחות. במיוחד הפיהוקים יוצרים רושם רע... היא לא בהכרח תפסיק לעשות אפצ'י או לפהק. ובכלל, להחניק פיהוק זה גרוע יותר מלפהק על באמת. פיהוק, אגב, יכול דווקא להביע מן סוג של הרגשת שחרור. גם זה מפחיד. אם ללכת רחוק עוד יותר, אז... יש להניח שמטפלים לא יוציאו מהחדר רהיטים וחפצים שמטופלים שלהם שונאים, או יחליפו ריפודים. הם כן ידברו על זה ועל נושאים מרכזיים קשורים כמו צורך בשליטה וכד'. אני משערת שהיא לא תעשה למען מטופל משהו שיפגע בה באופן אישי (כמו, למשל, לא לישון בלילה), ולו רק משום שהיא חייבת להיות אחראית ולשמור על עצמה למענו, למען מטופלים אחרים שלה, ובכלל למען היקרים לה. אל תדאגי, מטפלת טובה לא תיתן לך לנהל / לתכנת אותה. עם זאת, אני מניחה שיש דברים שהיא כן תתאמץ לעשות בהתחלה כדי לפגוע כמה שפחות, אם כי, עם כל הזהירות עלולות להיות מעידות. ויש מעידות. לא מן הנמנע. מהמעידות האלה לומדים המון, בתקווה ששורדים אותן. אבל אחר-כך בהדרגה, משנבנה קשר מבוסס יותר, יחול שינוי, והיא עשויה כן להעיז (בידיעה ובמחשבה תחילה) במקומות בהם ננקטה בשלבים קודמים זהירות יתר. בכל זאת מכינים אותך כדי לצאת משם החוצה. אחרת, באמת מה עושים פה. וכן, יש ניצול של העובדה שהקשר קרוב יותר וחזק יותר. הוא שמאפשר את ההעזות האלה שמכניסות קצת יותר מציאות כואבת. אבל לאט לאט. ובעדינות. אז לומר מה מציק הוא חומר טיפולי טוב, משום שהוא מאפשר לך ללמוד על עצמך, ועל המקורות לרגישויות שלך. ברגע שתביני מה מציק לך בתגובות שלה, (האמתיות או כפי שמתפרשות אצלך) תוכלי להבין גם מה מציק לך בתגובות דומות אצל אנשים אחרים, להבין את המקור ולקבל כלים כיצד להתמודד בצורה הנכונה. זה לוקח זמן. להבין. להפנים ואח"כ גם לדעת מה לעשות עם זה. לא קל. אכפתיות הוא דבר שהדרך להרגיש אותו בטיפול עשויה להיות מסובכת מאד מאד. אין לי תשובה לזה. הקשר הוא קשר מיוחד, למטפלת יש תפקיד מוגדר מאד, ובכל זאת, נראה לי שמתוכו ניתן ללמוד כיצד לבנות קשרים אמתיים בעולם. קשרים שבהם מתממשים דברים שאפשר לקבל אותם רק בחוץ ולא בתוך הקשר הטיפולי. כלומר, את לומדת להשתמש בחוץ בכלים שנותן הטיפול. ככה נראה לי ממה שאני מכירה עד היום, ויש לי עוד הרבה מה ללמוד. אולי לחלוטין לא קלעתי לכוונתך, אך ניסיתי. א.ה.

יש ושני בין בני אדם השונים. אני למשל גם אם הייתי מספרת חוויה קשה לא הייתי רוצה שהפסיכולוגית שלי תתקשר ללא הודעה מראש! זה כאלו להכניס את הטיפול לרגע לא מתוכנן ומי יודע אם זה יתאים לי העיתוי שיבחר לשיחת הטלפון שלה. לכן, אני לא רואה כל פסול לומר שציפית לטלפון מצד אחד היא תוכל לדעת לפעם הבאה יכול להיות שהיא תתקשר ויכול להיות שלא(יתכן ויש לה דעה לגבי טלפונים) בכל מקרה זה לא יהיה כלשונך "ביום של דאגה כלפיך" אני בטוחה שהיא דואגת ויש לה סיבות שונות מדוע לא צלצלה. וכן סליחה על השאלה: אבל כל המטפלות הללו שבוכות בטיפול, אני הייתי מרגישה ממש רע אם בסיפור קשה הפסיכולוגית שלי תתחיל לבכות, אני מצפה לאדם חם אמפתי ואכפתי מצד אחד אבל מצד שני אםד חזק שיכול לעמוד מול סיפור כזה בלי השפעה של דמעות עליו.

היי רחל, אשת האדמה, ויק ואאא... אני קוראת את הדיון הזה, שמתחבר אלי כל כך. א.ה, זו הזדמנות טובה בשבילי להגיד לך עד כמה המילים שלך נוגעות בי. תמיד מאירות מקומות חשוכים, לעיתים צורבות בקצוות עצבים. לא תמיד אני מבינה, אבל תמיד מתחברת ממקומות שהם שלי. גם אני עסוקה בקשר עם המטפלת שלי בצורה די אינטנסיבית. עדיין קשה לי לנסח בבהירות את מה שמרגישה. יודעת רק שמאוד קשה לי עם חוסר הסימטריות שמורגש תמיד. באופן טבעי אני מתקשה מאוד להעזר, קשה לי מאוד עם הפן הנזקק כל כך שהתגלה לי בטיפול. אני משקיעה הרבה מאמצים בלא להצטרך אותה כלפי חוץ, אם כי מבפנים אני כמהה לקרבתה, לקשר קרוב יותר ממה שהיא מאפשרת, מאוד רוצה לאפשר לעצמי להזדקק לה, ולתת לה להיות שם בשבילי, בדרכים שמתאימות לה. עניין הטלפונים רגיש מבחינתי, בעיקר כי אני נאלמת משיחות שלא מתרחשות בחדר הטיפולים. לעיתים נדירות אני מאפשרת לעצמי ליצור איתה קשר בין הפגישות, וגם אז בד"כ מגמגמת ולא מצליחה להביע את המצוקה בטלפון. הרבה פעמים חשבתי שאם היא הייתה מתקשרת היה לי יותר קל, אבל בסופו של דבר, ועם כל הכאב שזה גורם לי, אני יודעת שהיא שומרת עלי, עלינו, בזה שהיא לא מתקשרת. עצם העובדה שהמרחב הטיפולי שלי מופרד לחלוטין מהמרחב של החיים שבחוץ חיוני לי על מנת שאוכל לבטוח בה ובמקום שלי שם. רחל, לגבי השאלה שלך על מטפלות שבוכות, אני חושבת שזה עניין מאוד אישי שמתאים או לא מתאים לאנשים שונים. באופן אישי, אני יודעת שאם המטפלת שלי הייתה בוכה ממשהו שהייתי מספרת בטיפול, סביר להניח שהייתי בורחת משם ולא חוזרת. אני לא יכולה להתמודד עם המחשבה שאני יכולה להעציב אותה כך, ויותר מזה, אם היא לא יכולה להכיל את החוויות הטראומטיות שלי, איך אני אוכל להכיל אותן? וגם - לעולם אני לא רוצה לגרום לה עצב. אז אני אמשיך ואשמור הכל בבטן. קצת נוגד את הפואנטה של הטיפול... אלו הם הגיגי בנושא... לילה טוב, נועם

שלום לכל משתתפי העץ החשוב והמעניין הזה, לא קל לקיים קשר טיפולי: הוא חד-סטרי, הוא חלקי, הוא מציף כמיהה והזדקקות שמקבלות מענה מסוג מסוים בלבד, והוא מלמד אותנו הרבה מאוד על עצמנו, בדרך לשינוי ולהקלה. ברמה אחת, הייתי רוצה שתחשבו על הקשר הטיפולי כשיקוף של יחסים אחרים: לאן הכמיהה הזו שייכת? איפה הייתה פגיעה כה עזה באמון ובתקווה? מאיפה אני מכירה את החשדנות והייאוש שעולים בי מול המטפלת? זו הרי כל הסיבה לכך שהקשר הוא חד-סטרי, כדי שאפשר יהיה להשתמש בו כשיקוף של עצמך, לא כשיקוף של המטפל. ברמה אחרת, אני רוצה לחזור ולכתוב שיש כל מיני מטפלים וכל מיני מטופלים, וכל 'זוג טיפולי' הוא יצירה יחודית. יש מטפלים המגלים מרגשותיהם, ומאמינים באמת ובתמים שבכך הם עוזרים למטופל, ויש מטפלים השומרים על עצמם כספר חתום, וגם הם רוצים בטובת מטופליהם... בעיניי, טיפול נפשי יכול לכלול את המגוון הזה, כל עוד הוא שומר על עיקרון של התבוננות בדברים ודיבור עליהם. אז דברו עם המטפלים שלכם על האופן בו אתם חשים איתם... אורנה

אני לא מבינה משהו. למה לא אומרים את האמת...הקשר צריך להיות חד סיטרי כדי לשמור על המטפל ולא על המטופל...אני חושבת שאם מישהו לא קיבל את היחס, האהבה ותשומת הלב ולא הפנים יחס כזה שיוכל לקחת אותו איתו גם כשהאדם השני לא נמצא שם, והוא בא לטיפול כדי לקבל את היחס הזה, לייצר אותו אפילו אם בתנאי מעבדה, ואז מה אם זה לא מי שהיה אמור לתת אותו ( אמא/אבא ) ואז מה אם זה לא כשהיית קטן..זה חייב להיחות ככה בדיוק? ואז בטיפול אומרים לך עכשיו כשאתה משחזר ויוצר סיטואציה כזו שאתה דורש את האהבה..תייצר את זה בעצמך, התפקיד שלי מוגדר וזה לא זה, כדי לשמור עליך. אולי אם, בדיוק כמו תינוק, היו נותנים יחס כשצריכים יחס, והיו נותנים אהבה כשצריכים אהבה, היה יותר קל לדבר ובסוף גם להיפרד מתוך הבנה שזה שם..להפנים את האהבה מחדש. עומד מולך בן אדם..למה לא הוא..למה להפוך אותו למראה..הרי זה בדיוק מה שקרה כשהיינו קטנים והיינו צריכים את ההכלה..קיבלנו מראה, אז שוב? מה אנחנו, מזוכיסטים? אני יותר יכולה להבין שמטפל יקרע לגזרים אם הוא יצטרך לתת מעצמו לכל כך הרבה אנשים ביום..פשוט בלתי אפשרי..בסופו של דבר ולא מתוך כוונה רעה, לכל אחד יש מקופ למספר מאוד קטן של אנשים בלב שלו..אבל אל תגידו שזה בשביל המטופל, לפעמים המטופל צריך חיבוק, או יחס אכפתי ספונטני..הוא לא יאבד שליטה ולא יווצר כאוס נורא, וגם אם כן..זה בסך הכל שיקוף, ואפשר לדבר על זה..לא?