פורום פסיכולוגיה קלינית

כואב לי כל הגוף!!!!!!!!!! אני שוב מרגישה קושי לצאת מהבית, בקושי הצלחתי היום, ומחר...אני מרגישה גועל מהגוף שלי, וכולם רחוקים, אין פאקינג בן אדם אחד שיחבק ופשוט יהיה שם, אני כל כך משתדלת להחזיק את עצמי ולא לחתוך, אבל אני מרגישה שאני מחזיקה משקולות בגודל חמישים קילו והשרירים שלי כבר רועדים ואני עומדת ליפול ):

היי אופיר... אני לא חושב שמישהו יכול להבין את מה שכתבת יותר ממני, אני ממש מזדהה איתך. גם אני הייתי בסרט שלך הרבה שנים, שנאתי את החיצוניות שלי כ"כ והסתגרתי רוב הזמן בחדר... זאת הרגשה נוראית!!!. רק רציתי שתדעי שיש מי שמבין אותך והכי חשוב שתהי חזקה. מאחל לך רק טוב...

אופיר שלום, אני שומע את הכאב העצום שלך, התחושה שאין מוצא ואין אף אחד שם שיחבק. הזמנתי אותך לכתוב כאן מתוך תקווה שזה יקל, ואולי זה מקל, אבל אולי זה לא מספיק. לא ברור מה קרה שככה כואב לך עכשיו אבל כתבת שהפסקת את הטיפול ואולי זה לא זמן טוב להיות בלי טיפול בכלל. אולי את צריכה משהו יותר תומך ומחזיק מהטיפול שהיה לך שלא יכל לאפשר לך החזקה כל יום. תחשבי על זה, ובנתיים מקווה שתעברי את הלילה הזה ואת הבאים בשקט, דרור

דרור שלום, מה הטיפול המתאים לילד בן 17 (אחי הקטן),שלא מגיש עבודות בבית הספר, וכנראה סובל מחרדה חברתית. הוא רוצה טיפול מכיוון שמרגיש שרוצה להגיש את העבודות ובכל זאת לא מצליח לשבת וללמוד (באיבחון אצל פסיכולוגית דובר על בעיה של דחיינות ובעיות קשב וריכוז). הוא התחיל טיפול אצל פסיכולוגית והפסיק בשל חוסר כימיה. למי לפנות על מנת לקבל רטאלין בשבילו והאם לא עדיף טיפול קוגניטיבי לבעיות שלו?

דרור, עוד שאלה קטנה, מה בעצם הבעיה שלו? למה הוא לא מגיש את העבודות ולא לומד למבחנים? אם זה משנה- הוא אובחן כילד מחונן וחונך ילדים אחרים בגילו - כולל ללמד אותם ולעזור להם להכין שיעורים.

שלום לך, קשה לענות מה הבעיה בדיוק ומה הסיבה. אבל אם להסתמך על הפסיכולוגית ייתכן והפרעת הקשב וריכוז מפריעה לו, ואם אני מחבר את זה להיותו מחונן אולי קשה לו במפגש עם מקום בו לא קל לו, מקום בו הוא פחות טוב ומתקשה. אבל אלו רק השערות. כדי לקבל ריטלין עליו לפגוש פסיכיאטר, רצוי כזה המתמחה בהפרעות קשב ורכוז. בנוגע לטיפול בדחיינות אני יודע כי בשירות הפסיכולוגי של אוניברסיטת ת"א ישנו טיפול המתמחה בדחיינות, אולם איני יודע אם הם מקבלים גם תיכוניסטים. בכל מקרה לא יזיק לנסות בטלפון 03-6408505 לילה טוב, דרור

מה נקרא התקדמות כלשהיא בטיפול? באיזה אינדיקטור הוא נבחן? מה חלקו של המטפל לעומת המטופל בתהליך הטיפולי? מבחינת אחריות לשיפור והתקדמות? האם מצב תקוע הוא יחסי וישנה התקדמות בעצם מתחת לפני השטח? אני מטופלת כחצי שנה ללא הטבה משמעותית הניכרת לעיין וזה מתסכל. אני סובלת משלל בעיות נפשיות והמטרות הן גדולות והיעדים עוד רחוקים מכיבוש ואני חוששת לעיתים שכל מאמצי הטיפול יהיו לשווא. מה העבודה שאני צריכה להעשות בין הטיפולים באם מדובר בטיפול פסיכודינאמי ולא התנהגותי קוגנטיבי?

שלום לך, את שואלת שאלות קשות וחשובות מאוד המעסיקות מטופלים רבים ומטפלים רבים וטוב שכך. על כל אחת מהשאלות ניתן למלא קורס לפחות ולכן לא אתיימר לתת לך תשובה מלאה כאן. בטיפול דינאמי ההתקדמות לא תמיד תואמת את המטרות שהוצבו או הסיבות להגעה לטיפול. לעיתים הסיבה להגעה היא לא הנושא המרכזי שתופש מקום בטיפול ועל כך יש למטופל לא פחות אחריות מאשר למטפל. בעיני הדבר החשוב הוא הקשר שנוצר בין המטפל למטופל, אז אפשר לברר שאלות אלו מבלי להאשים אחד את השני אלא לדבר על תחושת התקיעות ולברר מהיכן נובעת ומה ניתן לעשות איתה. לעיתים עצם הצורך לעשות משהו, למשל לעבוד בין הפגישות הוא ההתנגדות עצמה לטיפול. מה שאני מנסה לומר הוא שקשה לומר מכאן האם יש התקדמות בטיפול ובוודאי מה הקריטריון לכך. אבל מאחר ונשמע שזה מפריע לך אני ממליץ לפתוח את זה בטיפול, לילה טוב, דרור

מי שזה נוגע לו מוזמן לפורום עבור כל מי שנפגע מהמערכת http://www.tapuz.co.il/Communa/userCommuna.asp?Communaid=2931

http://www.tapuz.co.il/blog/userBlog.asp?pagenumber=7&passok=yes&FolderName=ympr&blogId=71204&tagname=

תודה רבה על הקישור :) זה לא פורום זה הבלוג שלי :) למי שלא יודע מה זה בלוג זה תוכנה באינטרנט של יומן אישי שניתן לפרסם אותה באינטרנט זה הבלוג שלי http://blog.tapuz.co.il/ympr וכאן למטה כמה מהדברים שכתבתי על כך שנפגעתי ביותר ממערכת בריאות הנפש - "דברים שנפגעתי מהם שלא תלויים בי" http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=787013 "עוד על הבית חולים ההתייחסות הגרועה הOCD וכל הסבל" http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=840974 עוד על חיי "מערכת בריאות הנפש שגורמת לחולי בנפש" http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=776122

מהו "פיצול אנכי.."

שלום לך, פיצול אנכי הוא פיצול בעצמי המבטא חוסר יכולת לראות בעצמי כדבר שלם אחיד, אלא כדבר שיש בו שני חלקים שאינם במגע זה עם זה. כך בהפרעות דיסוציאטיביות נהוג לדבר על פיצול מסוג זה בו חלק אחד של האדם אינו במגע עם החלק האחר. פיצול שכזה שונה מפיצול אופקי המבטא הפרדה ללא מגע בין המודע ללא מודע. דרור

שלום! כשאני יוצא החוצה מבית אני כל הזמו חושב על החפצים שלי שלא ילכו לעיבוד או יגנבו אותם , למשל שאני הולך לבית ספר ומניח את התיק שלי על הרצפה בכיתה ויוצא להפסקה אני כל הזמן חושב על התיק שלי ולא מרוכז בכלום וגם שהפלאפון בכיס שלי אני כל הזמן מרוכז בפלאפון שלא יפול לי וזה משו חדש שהופיע אצלי . בגלל זה אני לא מתחבר לחברים וחברות כי אני מרוכז בחפצים שלי ובדברים אחרים. אתה יודע ממה נובע הבעיה הזוווו?ואיך אני יוכל ליפתור את הבעיה הזאת

ירון שלום, לא כתבת בן כמה אתה, וזה דבר חשוב במקרה הזה. אבל נראה שהתחילו להופיע אצלך מחשבות שמטרידות אותך ומפריעות לך לתפקד כרגיל. מחשבות שמשהו רע יקרה. ייתכן ומדובר בכיוון של אובססיות וקופולסיות (כלומר צורך לעשות דברים כדי לוודא ששום דבר רע לא יקרה גם אם יודעים שסביר להניח שהדבר הרע לא יקרה). כך למשל אנשים בודקים את הגז מספר פעמים. אם זה ממשיך להפריע לך ספר להוריך ופנה לאבחון אצל פסיכולוג קליני, או אצל פסיכולוגי בית הספר. חשוב לאבחן ולטפל בזמן. דרור

אני לומדת פסיכולוגיה ובדיוק אני לומדת על הפרעות נפשיות וכו.. נתקלתי בהפרעה מסוימת ואני ממש ממרגישה שזה מה שיש לי. "אנשים בעלי פוביות חברתיות אחוזי אימה מהאפשרות שהם עשויים להבין עצמם בפומבי ולכן נמנעים מקשרים חברתיים." האם אני סובלת מזה?? המשפט הזה כאילו נכתב עליי. אני מתביישת ברכב של אמי ולכן אם לא אוספים אותי אני לא יוצאת, אני מתביישת לומר משהו לא במקום והלרגיש לא קשורה ואני נמנעת מקשרים חברתיים מעבר למקום העבודה והלימודים כמו שאמרתי. האם זו הפרעה? מה ניתן לעשות ? תודה!

שלום לך, בעיני יש לשים לב בעיקר למילה "אימה". האימה מתבטאת בעיסוק בלתי פוסק בעצמך, תוך דפיקות לב מואצות, תחושה של הסמקה ותופעות פיזיות נוספות לצד החשש של מה יגידו ואיך יראו אותי. נסי לחשוב האם את יכולה לעמוד מול קהל. בכל מקרה נשמע לי שזה לא הדבר המרכזי, בעיקר כי את אומרת שאת יכולה ללצחוק מול אנשים, אבל רק במקום העבודה. אני עדיין נשאר בדעתי שכתבתי לך אותה בתגובה הקודמת. לילה טוב, דרור

שלום רב. אני בת 30. מאז שהתחלתי לעבוד במקום החדש (כמעט שנה) לפעמים נדמה לי שאני רואה אנשים ממקום העבודה בכל מקום שאני הולכת מחוץ לעבודה (לדוגמה, במכללה שאני לומדת בה, בקניון וכו'). כלומר, אני רואה בן אדם מסוים ולרגע נדמה לי שזה אדם שאני מכירה ממקום העבודה שלי. אני מסתכלת על הבן אדם שוב ואז מבינה שזה לא מי שחשבתי. הבעיה שזה קורה הרבה בזמן האחרון וזה מפריע לי מאוד. עלי להוסיף כי מאז שהתחלתי לעבוד שם אני בלחץ די גדול (מבחינת העבודה עצמה והממונים), האם זה נובע מלחץ? מה לעשות? תודה

שיר שלום, כאשר יש משהו שמטריד אותנו מאוד, כמו העבודה וגורם לנו לעיסוק רב בו אנו נוטים לראות אותו בכל מיני הקשרים (לרוב כאשר ישנו דמיון מסויים). למשל ידוע שנשים בהריון מגלות לפתע שהן מוקפות בנשים בהריון גם כן. נשמע לי שמשהו כזה קורה לך. את עסוקה באנשים מהעבודה, מסיבות שונות, ואז אדם המזכיר לך מישהו מהעבודה הופך להיות אותו אדם. הבעיה כאן היא הלחץ, ואם הוא ממשיך זמן רב ומפריע לך הייתי ממליץ על טיפול. דרור

בחודשים האחרונים אני שרויה במצבי רוח קשים ביותר (הייתי אומרת דיכאון, אבל לא משהו שמאובחן ככזה), משהו שאין לו שום תקדים אצלי. אני בת 29 ותמיד הייתי יציבה ומאושרת בחיי. הטריגר הוא פגמים שהתחלתי לגלות בגופי (שאני בטוחה שהיו שם קודם), ושהפכו עבורי לסוף העולם. אין לי ספק שבעוד שהבעיות הפיזיות באמת קיימות, העוצמות הנפשיות שמתלוות אליהם הן לא תקינות, אבל כמה שאני מנסה להילחם בעניין בצורה רציונלית, המחשבות הרעות משתלטות עלי ומדכאות אותי לחלוטין. עצה?

ענת שלום, נשמע לי שהתעוררות הבעיות הפיזיות אצלך, ובעיקר הגילוי שלהן פגעו בך בצורה קשה, עוררו בך תחושות של פגימות ודימוי עצמי לא טוב ומכאן התחושות הרעות והדכאון. בעיני זהו זמן טוב לעצור, לפנות לטיפול ולגעת גם בדברים שעד עכשיו היו שם אבל איכשהו היו נסתרים ממש כמו הבעיות הפיזיות. בעיני זהו דבר חשוב שאת צריכה לעשות בנקודת הזמן הנוכחית, ולא להקל בעוצמת הסבל הפיזי והנפשי שלך כעת, בהצלחה, דרור

דרור שלום, מהי ההגדרה של נמפומנית? האם זו נחשבת הפרעה? ומה גורם לבחורה להתנהג בדרך זו? תודה

ציפי שלום, למיטב זכרוני אין הגדרה רשמית לנימפומניה. יחד עם זאת כאשר אישה מתארת עצמה כניפומנית, נוטים לקשר זאת להתמכרות לסקס. כלומר תחושה של חיפוש תמידי אחר יחסי מין ללא יכולת לשלוט בהתנהגות זו גם כאשר היא מזיקה, ועם תחושה שאי אפשר לשבוע. המקור לכך יכול להיות נעוץ בקושי לשלוט בדחף, ובמחינה עמוקה יותר בקושי לראות ביחסי מין כמשהו המאחד רגש ומין. כלומר ייתכן והדבר שהאשה רוצה למלא הוא ריקנות רגשית אך מסיבות שונות מנסה לעשות זאת דווקא דרך מין. הסיבות לכך יכולות להשתנות מאדם לאדם. דרור

דרור תודה התכוונתי לזה שמנסים להשיג יחסים באמצעות סקס

שלום, רציתי לדעת האם קשר גרוע ביותר שיש עם אב יכול להשפיע על החיים הבוגרים ,כיצד ובאילו עוצמות? אני בת 23 כל חיי המתבגרים(15-20) הייתי רבה עם אבי,צעקות ,הכל. הייתי כועסת על היותו מובטל כ"כ הרבה שנים ושאני מגיל15 יצאתי לעבוד כדי לממן לי יציאות,בגדים, כל מה שהורים נתנו לחברות שלי באותו הזמן. עם הזמן,הפסקנו לריב (התבגרתי מעט) אבל אנו פשוט לא מדברים,שום מילה בקושי שלום ואנו גרים תחת אותה קורת גג. לפני 3 שנים אבי נכנס לדיכאון עקב היותו מובטל רזה המון נכנס לתוך עצמו והיום הוא כמו רוח בבית הזה. בקושי מוציא מילה,גם עם אימי. אני והוא-כלום.אני רק מחכה לצאת מהבית כי בכל פעם שאני פה אני ישר נכנסת לחדר שלי, לא נחמדה, לא מסוגלת לנהל שיחה נורמלית עם אמא שלי כמעט. כלפי חוץ אף אחד לא רואה את זה אני חברתית מאוד,מלאת שמחת חיים,מצחיקה,עובדת,יש לי חבר ,אני סטודנטית,נראה הכל טוב. שאלתי היא,האם הקשר עם אבי מסתתר איפה שהוא באישיות שלי ויכול לפגוע לי בחיים? כיצד זה משפיע?

שלום לך, כל קשר עם ההורים נמצא ומשפיע עלינו בדרכים שונות. בוודאי קשר כל כך לא פשוט כמו שיש לך עם אבא. אבל כשאני אומר משפיע אני לא אומר בהכרח הרסני. מדברייך נשמע שכרגע יש פיצול בין חייך בבית שהם קשים, ואת מלאת כעס ובחוץ זה כלל לא מופיע. ייתכן ואת באמת לא מרגישה כעס בחוץ, ונראה שהכל טוב שם והוא אכן כך. אבל זו גם שאלה האם את מרשה לעצמך להיות גם לא נחמדה מחוץ לבית. אם לא הרי שגם זו השפעה של הבית. כרגע נשמע לי שאין השפעה משמעותית. אבל עצם השאלה שלך מעידה שאת חשה משהו בפנים. עצתי לך, אם אכן כך הוא הדבר, לפנות לטיפול ולגעת בכעס שלך, ביכולת שלך לכעוס, ובעיקר בפחד שלך שזה ישפיע על חייך בהמשך. לילה טוב, דרור

היי גיליתי שאחותי הקטנה בת 18 חשפנית, היא גרה עם שותף בארצות הברית, אין לי מושג מה לעשות, והיא לא מוכנה להפסיק היא אמרה שאני צריכה לקבל אותה איך שהיא תעזרו לי בבקשה אני לא יודעת עם מי לדבר ואני מפחדת לספר להורים שלי כי יקרה להם משהו

מורן שלום, נשמע לי שאת במצוקה ולחץ גדולים, ובעיקר חשה לבד עם הסיפור הלא פשוט הזה. זה באמת מדאיג הדרך שבה היא בחרה לחיות, דרך שמן הסתם עלולה לפגוע בה, ומזה את כנראה חוששת. היא אומרת לך שאת צריכה לקבל אותה כמו שהיא וזו אמירה הדורשת בירור. שכן יש כאן רמז שזה משהו שהיא חשה שהוא חלק ממנה ושאת צריכה לקבל חלק זה. השאלה אם היא מודעת לסכנות ולדאגה שלך, ולא רק לתוכחה שנראית כבלתי נמנעת במקרה כזה. ייתכן ולדאגה היא תגיב טוב יותר. אני שומע שאת חוששת להורייך, ייתכן ובצדק, וייתכן ולא. אבל כך או כך אני לא חושב שאת צריכה להשאר עם זה לבד, ולא לספר לאף אחד. גם אם זה לא ההורים. ובסופו של דבר אולי צריך גם להכיר בעובדה שלא את הכל ניתן לשנות, ובוודאי דברים שלא תלויים רק בנו. איתך בקושי שלך, דרור

אני החלטתי לנתק איתה כל קשר עד שהמצב לא ישתנה האם אני עושה בצדק?

שלום דרור, גונב לאוזניי שזוהי האבחנה שלי. מה זה אומר? מה אני אמורה לעשות? תודה

גלית שלום, הפרעת אישיות היא אבחנה המתייחסת לקווים משותפים כלליים של סימפטומים מהם אנשים סובלים. אבל מעבר לקווים המשותפים הללו יש הרבה שוני. ואי אפשר להתעלם ממנו כאשר באים לטפל. ובכל זאת מאחר ושאלת על הקווים המשותפים, הרי שאחד מהם הוא הקושי לוות רגש והתנהגות אימפולסיבית המערבת לעיתים פגיעה עצמית או התנהגות מסוכנת ומחפשת ריגושים. ברמה הפנימית יש חוויה של ריקנות המתלווה לעיתים קרובות בדכאון ובחרדה. השאלה אלו מהדברים הללו את מכירה והיית רוצה לטפל בהם. כי יש סגנונות טיפול שונים כגון טיפול בשיטה התנהגותית, וטיפול דינמי הנוגעים באספקטים שונים של ההפרעה. בכל מקרה, בעיני, חשוב שלא להפוך את ההפרעה לשם שני. זה רק מכאיב, מפריע ולא מקדם. בהצלחה בהמשך, דרור.

תנודות חדות במצב הרוח- שינויים תכופים וקוטביים ללא קשר ישיר למציאות ושקיימים אצל הרוב המכריע של הסובלים מהפרעת אישיות גבולית.

הי דרור אני עייפה כבר ואין לי בשום צורה כוח לעוד גל של אובבסיות, של רצון אובססיבי לחתוך את עצמי, הזמזמונים הטורדניים המוח שלי שלא מאפשרים לי לחשוב..אין לי כוח. הפסיכולוג שלי לא מוכן להיות איתי בקשר בין הפגישות, למרות שאני יוצרת קשר רק כשאני מרגישה שאני עומדת לחתוך את עצמי, וכולי תקווה שהמשברים יחולו רק בראשון שמונה וחצי ושישי בשלוש..לא נראה לי הגיוני אז הפסקתי כרגע ללכת, אני רגילה להוציא את עצמי לבד מהבוץ הזה, רק שהפעם הקודמת עייפה אותי מדי, פשוט אין לי כוח שוב פעם, ממש ממש אין, וגם לסביבה הקרובה אין- הורים חברים, כל אחד שקוע בסרט היצקוקי משלו, רק אני כרגיל בנוסע השמיני, האויב שלי פורץ מבפנים, לא מבחוץ): ): ): סתם הייתי צריכה קצת לפרוק, כי אין מישהו כרגע שבאמת מוכן להקשיב..אני פשוט מנסה לשחזר מתי התעוות לי כל כך המוח..אני יכולה להשבע שאני זוכרת שהייתי פעם מתישהו נורמאלית, אבל זה נראה בחיים אחרים, המוח שלי כמו תקליט שרוט, די, לפח!

ממי מה המצב? אני שומעת שלא משהו... מזל שאנחנו כאן ולא יכולים לברוח כי ככה אנחנו לפחות שומעים מה איתך (אחרי שלמשפחה ולחברים נמאס ממך??)!!! הקיצר, עזבי אותך מאובססיות וחתיכות... האביב הגיע!! לבשי ביקיני ורדי לים, או בואי אליי לי-ם נלך לאכול חומוס בעיר העתיקה... הקיצר, עצתי כרגיל, תתרכזי בחיים!!! במה שכיף ונחמד לא במה שמעפן וחותך בקלות!! אוהבת ומחכה לתשובה, אני

הדס, תודה רבה על התמיכה, את מאוד...מאוד אופטימית...אבל לי קצת קשה עם השקפת עולם כזו, אני פסימית מטבעי, אם זה היה כל כך קל ולא ממלא את כל המחשבות שלי, מן הסתם כבר הייתי בביקיני..רק שכל הרגליים שלי מלאים חתכים ולמה לעשות טראומות לילדים קטנים?

אני בטיפול דנמי בערך שנה וחצי, עם מעט מאוד שיפור או התקדמות במצבי. אני הגעתי לטיפול עקב דכאון אחרי שני אובדנים במשפחה. הבעיה שכל הזמן המטפלת מתלוננת או "מאשימה" אותי שאינני עובדת מספיק בין הפגישות, כלומר שהאחריות של התקדמות הטיפול מוטלת עלי, בעוד אני רואה שהאחריות היא כולה שלה. הטיפול בינתיים תקוע, אין תזוזה, והתחיל להיות אפילו קצת מעיק. דיברנו על זה אבל זה לא ממש עזר. אתה יכול להסביר לי בבקשה מה אחריות המטפל ומה אחריות המטופל בקשר הטיפולי. תודה

כרמית שלום, השאלה שלך לא פשוטה והתשובה עליה תלויה בין היתר בגישה הטיפולית של המטפל. יחד עם זאת אני חוש שמעט המטפלים שלא יסכימו עם האמירה שלקשר הטיפולי, ולברית הטיפולית אין חשיבות מכרעת. כלומר בכל טיפול יש את המטפל את המטופל ואת מה שקורה ביניהם. את החלק השלישי ניתן לכנות בשם קשר טיפולי. מדברייך נשמע שאת עסוקה באחריות שלה, והיא עסוקה בזו שלך. אני לא שומע עיסוק במה קורה ביניכן. למרות שנשמע לי ששם הדבר המרכזי, שם המקום בו הטיפול תקוע. כאילו יש נסיון להעביר את תפוח האדמה הלוהט הזה מהיד שלה אל שלך ומשלך לשלה מבלי לעשות נסיון להחזיק אותו ביחד. אבל כך הוא רק כואב יותר. עצתי היא להתמקד במה קורה ביניכן. היכן הקושי, ואיך אפשר לחזק את הקשר הטיפולי מאחר וזה רצון משותף של שתיכן. בהצלחה, דרור

ערב טוב, למה מטפל אינו יכול להאיץ את התהליך הטיפולי? כלומר אם הוא מרגיש שהמטופל מפחד וכל הזמן מראה התנגדות, למה הוא אינו יכול לתת לו PUSH אחד קטן? ומה אם המטופל אינו יודע איך להאיץ את התהליך ויש הרגשת תקיעות בחדר הטיפולי? תודה

שיר שלום, השאלה שאת מעלה היא שאלה חשובה מאוד ומעוררת מחשבה הנשאלת פעמים רבות בחדר הטיפולים. בעיניי העבודה על ההתנגדויות היא אבן בסיס בטיפול ולא ניתן לדלג מעליה. הפרשנויות, השיקופים כל אלו נועדו לעזור בעבודה על ההתנגדויות ולהביא להתקדמות משמעותית בטיפול התקיעות חשובה מאוד והיא מעידה על משהו שדרך עבודה קשה ניתן לגלותו. משום כך לא ניתן ל"האיץ" באופן מלאכותי את הטיפול, לומר למטופל כמה ומתי להתקדם וגם לא נכון לעשות כך. יחד עם זאת, המשאלה שניתן יהיה להפקיד את עצמך בידי המטפל והוא יהיה זה שיכוון ויעזור מובנת מאוד, וגם אם היא לא תמיד אפשרית חשוב להחזיק בה וניתן גם לדבר עליה. לילה טוב, דרור

שלום, ומה קורה כאשר המטפל אינו מסוגל לקבל את הצד הכעסני והאירוני של המטופל? אני עזבתי "מטפל צמרת", מה שנקרא, בדיוק בגלל הסלידה שהקרין כלפי ומאז נשבעתי שלא אלך לטיפול נוסף. פסיכולוגית אחרת אמרה שאינה יכולה להתמודד עם כעסים. כלומר, צריך להגיע לטיפול מרוצים מהחיים ומהעולם ואז אולי יעשה המטפל טובה ויסכים לקבל אותך, תרתי משמע - גם לפגישה וגם כאדם!

שלום לך, דעתי היא שבטיפול יש מקום לכל רגש ולכל דבר כל עוד הוא מילולי, ואפשר לדבר עליו. כמובן שגם כעס ואפילו שנאה מוצאים את מקומם בטיפול. טיפול שאינו מאפשר זאת הן מצד המטפל והן מצד המטופל הוא טיפול שיש לבדוק אותו. אין זה אומר שביטויי רגש כאלו לא יעוררו דבר במטפל, גם כאן, זה לא אפשרי. לא תמיד זה ייראה אבל לעיתים זה כן. השאלה מה עושים עם זה אז. כיצד נשארים עם זה? כמובן שלהשאר בטיפול בו התחושה היא שרוצים ל"חפש" אותי היא תחושה קשה. אבל ניתן גם לדבר על מה קורה כשכועסים ושונאים. האם יש לזה אפקט, האם ניתן להתמודד עם האפקט הזה ולא לחשוש מזה יותר מדי. בעיני אם תמצאי מטפל שיוכל לאפשר לך זאת זה יהיה מקום טיפולי חשוב מאוד עבורך, ופתח להתמודדות עם כעסים גם מחוץ לחדר הטיפולים. דרור

יש לי שאלה..כמובן..השתחררתי לפניי 10 חודשים מהצבא.חודשיים לפניי השחרור התחלתי לקבל התקפי חרדה. סיימתי את שירות צבאי מלא,המליצו לי על ביופידבק ונסיתי.באמת היה נחמד ועזר אבל הרגשתי שמאז ומתמיד הייתה לי נטייה לחרדה ורציתי לרדת לשורש העניין אז פניתי לפסיכולוג קליני. הוא מאוד עזר לי ומצבי השתפר אבל החלטנו לקחת הפוגה כדי לתת לי זמן להתקדם בכוחות עצמי.האמת שרציתי להפסיק את הטיפולים גם בגלל שהרגשתי מאוד לא בנוח בשיחות לדבר על נושאים מסויימים(לא שחוויתי טרואמות פשוט כנראה שזאת הגישה שלי להתייחסות בדברים מסויימים) המשכתי בטיפול כי הרגשתי טוב אחריי השיחות.כעת אני שוקלת לפנות לפסיכיאטר לאיבחון כי אולי תרופות יצליחו לעזור לתת לי עוד דחיפה קטנה,הבעיה היא שאני מרגישה שהמצב הזה זה משהו שהיה קיים בי כל הזמן וכשהחלטתי להתמודד איתו לעומק אז פתחתי מעין "תיבת פנדורה" וזה מרגיש כמו מחלה שהתפרצה.אני מתנגדת לתרופות כאלו (כעיקרון) אבל אני מתחילה להיות אובדת עצות.

שלום לך, נשמע לי שאכן משהו בך נפתח בשנה האחרונה מסיבה כלשהי. אני לא חושב שזו מחלה אלא משהו שהיה טמון בך שנים רבות. התהליך הזה מפחיד ומן הסתם כואב אבל העובדה שטוב לךבטיפול ואת ממשיכה איתו היא חשובה. לגבי תרופות דעתי היא שאם הן יכולות לעזור ולהקל אז למה לא? אבל לאו דווקא בשביל להאיץ דברים. לא תמיד האצה היא דבר טוב שיש לשאוף אליו. לפעמים יש לתת לדברים לקרות בקצב שלהם. במשך שנה הספקת די הרבה מבחינה טיפולית, אולי זה הזמן גם להאט ולתת לעצמך את הזמן. בהצלחה, דרור.

http://www.keshet-tv.com/UvdaVideoPage.aspx?MediaID=14059

שלום לך, זו אכן כתבה המעלה שאלות קשות ונוקבות בכל הנוגע לטיפול באמצעות סרוגייט. כגון האם אפשר לטפל כאשר ישנו מגע פיזי, מיני. האם ניתן לשמור על המקום הטיפולי במצב כזה? יש הטוענים שכן, אך בוודאי שגם לשיטתם הדבר אינו פשוט ודורש הדרכה וליווי צמוד תחת כללים ברורים מאוד למטפל ולמטופל כאחד. דרור

כנראה שלא ראית את הכתבה, אלמלא היית רואה היית מגיב אחרת.

הכתבה של אילנה דיין איננה טוענת שום דבר נגד שיטת טיפול מיני ע"י סרוגייט אלא רק נגד המכון של ד"ר אילן בירן, שעפ"י הכתבה, פועל בצורה בלתי מקצועית ושרלטנית. ישנה מרפאה אחרת לסרוגייט בת"א של ד"ר רונית אלוני ושם הדברים מתנהלים בצורה שונה לחלוטין מבחינה מקצועית ואתית.

שלום רב ביתי הקטנה מבין שני ילדים הגדול בן 6.5 והיא בת 4.5. עליי לציןן ששניהם ילדים מאוד מאוד טובים , וחכמים (מתקדמים לגילם) ביתי הקטנה היתה תינוקת קשה מאוד בכתה נון-סטופ מבוקר עד לילה וחוזר חלילה , עד היום יש לה יקיצות בלילה. אבל היא ילדה נוחה ואהובה. בגיל שנתיים היו לה (עד גיל 3.5) פחדים רבים ממקומות חדשים, אנשים חדשים (אם מישהו לא מוכר היה מתקרב גם אם זה היה בגן שעשועים היא היתה צורחת ובוכה, לא היתה משתתפת פעילה באף מסיבה. כיום המצב השתפר מאוד היא משתפת פעולה בגן ובצהרון בחוגים , יש לי הרגשה שקודם כל היא בוחנת את המצב ואז מחליטה לעצמה אם כן או לא כדאי לה להשתתף. חוץ ממסיבות בגן עם הורים היא דיי משתפת פעולה. בזמן האחרון, כשקורה משהוא בבית שלא מוצא חן בעיניה עם בני דודים או אמא אבא או סבתא, היא נעלבת לוקחת את עצמה לחדר ומסתגרת (אני כמובן לא נותנת לסגור את דלתותהחדר) ןהיא אומרת דברים כמו אני מגעילה, או אני מכוערת, מסריחה ועליי לציין שהיא ילדה יפיפיה מהממת ביופיה חכמה חריפה ושנונה יודעת לכתוב וגם מראה סימנים של יכולת קריאה. עוד דבר שמפריע לי הוא שלפני כמה ימים היא ביקשה ממתק אחרי ארטיק וכשאמרתי לה לא היא אמרה אז אני אקח חבל ואקשור אותו בצוואר שלי לקחה שתי קצוות שיער משני הצדדים של הראש והדגימה. התגובה שלי היתה שלא עושים דבר כזה כי זה מאוד מכאיב ולא נעים וגם אם היא חושבת שהיא בדרך זו תקבל דברים אז היא טועה. אמרתי לה שאני אוהבת אותה ולא רוצה שיקרה לה משהו רע. עוד דבר (אם כבר אז כבר) כשהיא רואה חבר מהגן בדרך אל הגן היא קופאת במקום ולא מסכימה ללכת עד שהוא יעבור , או לפעמים כשמגיעה חברה הביתה לשחק איתה היא מהתרגשות מנבלת את הפה או דוחפת אותי ואומרת לי אמא נו לכי , הסברתי לה שכשמתרגשים צריך להתנהג קצת באיפוק ולא לדבר לא יפה. מה אתם מציעים לי? האם הילדה הקטנה והמקסימהשלי בסדר? האם אני סתם אמא לחוצה? תודה מראש נלה לפני כמה ימים היא הטרידה אותי מאוד ואולי אני

נלה שלום, ישנם ילדים הנולדים עם טמפרמנט "קשה" יותר. הם מגיבים יותר ברגישות לסביבה, מפחדים ונרתעים מדברים חדשים או רועשים וכן הלאה. מדברייך נשמע לי שאת עושה את הדברים הנכונים מולה. מנסה להציב לה גבולות, תוך שאת מסבירה לה את הרציונל העומד מאחורי זה. השיפור הכללי במצבה מעיד שזו אכן הדרך הנכונה. יחד עם זאת נראה שמאוד לא קל לה וגם לך ולכן לא הייתי פוסל אפשרות לפנות לאבחון אצל פסיכולוגית קלינית של הילד, ולהיעזר בהנחיות ממנה. זה לא אומר שיש בה משהו לא בסדר, אלא שיש משהו המקשה עליה ושאולי ניתן להקל עליו בתוך מסגרת טיפולית. בהצלחה, דרור

יש בי תחושת פחד...אני לא יודעת אך להגיע לטיפול היום , אני לא יודעת אך אני אצליח לדבר , אך אני אוכל הסתכל עליה , לשמוע את הקול שלה , הריח....כל דבר מזכיר לי ומחייה לי סיוטים-כ"כ קשה.... יש לי כ"כ הרבה מחשבות - אני חושבת שאם אני אשאר בטיפול אני לא אחזיק מעמד כל פעם פגישה בשבוע - מצד שני הייתי מעדיפה שהיא תגרום לי להרגיש שזו המתכונת הנכונה גם מבחינתה , אני לא כ"כ מאמינה וסמוכה שהיא מרגישה אותי....אם לא במתכונת הזאת- אי אפשר יהייה לעבור את זה אחרת.... כואבת לי הבטן - לא יכולה לישון - לא יכולה לאכול - והידיים רועדות לי כל הזמן... אני ממש מפחדת. וכ"כ לבד עם זה...

לעצמאית שלום, נשמע שמאוד קשה לך בטיפול. משהו שם מזכיר לך חוויות קשות ומעורר בך תחושות קשות. מדברייך נמע לי שבעיקר קשה לך שאת לא לגמרי בוטחת בה, לא לגמרי משוכנעת שאת יכולה להפקיד את עצמך אצלה. היית רוצה שהיא תגרום לך להרגיש שזה כך. שהיא מבינה, רואה אותך ומוכנה להחזיק אותך. אני מניח שזהו גם הציר המרכזי עליו נסוב הטיפול, וזה לא פשוט להגיע לתחושת האמון. היא מייצגת כרגע גם משהו מהעולם כולו שלא ממש מרגיש מה עובר עלייך. אני מאמין שבמהלך הטיפול, אם תתני לזה זמן, תתחילי לבטוח בה בהדרגה ויווצר שם משהו מיוחד, למרות הקושי שבדרך. לילה טוב, דרור

אתה צדקת בהבחנות המדוייקות שלך והתשובה שלך הצליח לקלוע לתיסכוליי, אתמול היתה הפגישה המכרעת מבחינתי בה העלאתי את כל אשר על ליבי מבחינת הקשר הטיפולי. אמרתי לה שנפגעתי ממנה כשהיא העלתה את האופציה להפסיק או לקחת הפסקה בטיפול (למרות שזו היתה כתגובה לבריחה שלי) ושאם זה חלק מאיזה טקטיקה שלה כדי להפעיל עליי לחץ אז הטקטיקה הזאת לא עושה לי טוב ומערערת לי את הביטחון בה - סביבת טיפול לא אידיאלית עבורי . אמרתי לה שאני מבינה שאני צריכה טיפול ושהוא יהייה ממושך קשה ואולי אפילו אינטנסיבי - ושאני חייבת לדעת שמצאתי את הפרטנר המתאים שיעמוד איתי לאורך המשימה אולי הקשה בחיי - היא אכן אמרה שהיא מוכנה ותשמח . הרגשתי טוב - אפילו האמנתי לה...דיברתי איתה באופן גלוי על העובדה שקשה לי לתת בה אמון ושאני עדיין קצת מתנדנדת...אבל סה"כ היתה תפוקה טובה מהפגישה... לפחות החלק הפרוצדורלי בכאב שנוצר מהטיפול קיבל מענה מסויים - כעת נשאר הכאב המהותי והעוצמתי ביותר שאיתו אני עדיין הולכת (או לא ממש מצליחה) לישון בלילה. לפחות עכשיו אני אוכל להתרכז בו ולא בפרוצדורות אחרות.

שלום, אני בת 24 חיי לא היו חיים קלים במיוחד אמא שאושפזה כשאני היתי עוד ילדה קטנה וניפטרה כשהיתי בת 16 אבא שכמעט ולא היה בבית חלקתי חדר עם סבתא שהיתה מאוד זקנה וסבלה מבעיות לב אבל גם לא קשים במיוחד אבא שהקריב את חייו כדי שלי יהיו חיים טובים שסבא שמאוד אוהב אותי ותומך נפשית כללית והמון חברים טובים לכל אורך הדרך אבל כנראה איפושהו שם בהלך חיי המתבגרים משהו נדפק הפכתי מילדה מלאת חיים פעם לאישה חסרת ביטחון חרדה דאגנית אומנם אם מסתכלים מהצד יש לי כמעט הכל בחיים קשר יציב של שש שנים עם בחור שמאוד אוהב אותי עבודה מסודרת עם עתיד מבטיח דירה שהיא פינה משלי אבא אוהב ותומך וחברים המון חברים טובים אז מה עוד אפשר לבקש??? אבל אני אני לא מצליחה להשתחרר ולהיות מאושרת הבחור שאני איתו אומנם אוהב אותי וטוב לנו ביחד אבל אני לא אוהבת אותו העבודה זו עבודה חדשה ותמיד יכולים להגיד לי ללכת הביתה ומה שיותר קשה ונורא ומעצבן שאני לא מצליחה להשתחרר מהעבר ממעסיק שלפני שנים הטריד אותי מינית ועדיין תקוע לי בראש מבוסית שבמשך שנה התעללה בי נפשית והשפילה אותי מקשרי עבר שבאותו זמן נראו לי לא טובים והיום אני מתגעגעת אז אך משתחררים אך משתחררים מהעבר וממשיכים קדימה ולומדים לעריך את מה שיש ולצפות לעתיד במקום לחיות ולבכות על מה שהיה בעבר תודה מראש לכל תשובה וסליחה על אורך הפניה

שלום תמרה, את נשמעת שיש לך הרגשה קשה מאד. אני חייבת להגיד לך שאת נשמעת כאילו קצת מאשימה את עצמך שלמרות שהייתה לך תמיכה ואבא הקריב את עצמו בשבילך עדיין קשה לך. קראתי באיזה ספר משפט שמאד אהבתי, שלפעמים כשאנשים מקריבים את חייהם כביכול בשביל מישהו הם בעצם מקריבים את חייו של אותו מישהו. כלומר אנשים כאלה הם מלאי כוונות טובות, אבל האמת היא, לדעתי, שכל אחד צריך לחיות את חייו ולא להקריב אותם בשביל אף אחד ואז גם האחרים יהיו מאושרים. ברור שזו לא הסיבה היחידה , וברור שיש לך באמת מזל שלפחות הייתה לך תמיכה וקשר משמעותי, אך בכל זאת, אם מישהו מקריב את חייו בשבילך זו ממש לא ערובה שתיהי מאושרת.

תמרה שלום, את מתארת חיים כלל לא פשוטים ונשמע לי שהדבר המרכזי שחסר לך כיום, התחושה המרכזית שחסרה, היא של בטחון, של אמון שיהיה בסדר, שדברים יסתדרו. לא יקרו דברים מפתיעים. שאת יכולה ללכת עם מה שאת רוצה או לחפש את מה שאת רוצה. כל זה אינו מובן מאליו עבורך. ולאור האירועים הקשים שעברת בחייך, ושנוסובו סביב הציר הזה בדיוק, זה לא מפתיע. אני לא רואה פתרון יעיל אחר מלבד טיפול שבו תוכלי לנסות ולשקם את תחושת הבטחון שלך בעצמך ובעולם. ייתכן ומעולם זה לא יחזור ויהיה כפי שהיה. אך זה בהחלט יכול להשתפר ולתת לך איכות חיים טובה יותר. בהצלחה בהמשך, דרור

היי תמרה את כותבת שיש לך הכל ובאותו המשפט ממש כותבת למה הבחור והעבודה הם לא דבר "טוב". אכן זה נחמד שיש מי שתומך אבל אשר להבין למה את לא מאושרת, כי למרות שאת אומרת שיש לך הכל את גם אומרת למה זה לא מספק אותך. זה כמו להגיד " אני בריא, אבל כואב לי הראש- איך אפשר להיפטר מזה?" תעשי בחוכמה לדעתי אם תכירי בכך שאת לא בפסגת האושר שלך וזה בסדר. אני מאמינה שגם טלילי צודקת שהיא אומרת שאת מרגישה "חייבת" שיהיה לך טוב ואני גם בעצמי יכולה להזדהות עם התחושה. אבל לפעמים אפשר לקחת מנוחה ולהרגיש שאנחנו אולי במקום אחר ממה שהיינו רוצים ולא להיות מרוצים ב100%, אפילו שאנחנו בריאים ואהובים... תנסי, זה מרענן להרשות לעצמך להרגיש מה שאתה מרגיש ולא מה שצריך...

היי, אני מתחילה לכתוב לך,ליאת בלי לדעת מה בדיוק אני רוצה לשאול או לומר, קראתי הודעות ישנות שלך ושל כותבים ופשוט הרגשתי צורך לדבר איתך. עליתי על משהו שקורה לי ורציתי לדעת אם ככה דרך הפורום את יכולה לשער מה קורה לי. אני בחורה בת 23 כלפי חוץ מלאת שמחת חיים,תמיד צוחקת,מצחיקה,יש המעידים שאני יפה נורא מבחוץ ומבפנים ושכל אדם שאהיה איתו יהיה בר מזל. אני מהבחורות שתמיד היה להן חבר,מערכות יחסים ארוכות,חבר שלי הנוכחי (שנתיים וחצי יחד) ממש אהבת חיי,ובקיץ אנחנו עוברים לגור יחד,כשאני איתו אני המאושר באדם.אך כמה שקל לי לפתח מערכת יחסים עם גבר כבן זוג ככה קשה לי לפתח מערכות יחסים עם אנשים שיהיו לי חברים לחיים,ידידים,ידידות וכו.. בעבודה יש לי מלא חברים,צוחקים מדברים... בלימודים גם כן אותו דבר(אני לומדת פסיכולוגיה) אך תמיד החברות היא עד גבול מסוים.מבלי לרצות להפגש מחוץ לעבודה או הלימודים,לא לרצות ללכת אליהן הביתה או לצאת ביחד בערב,גם עם החברות שלי מהילדות אני נפגשת פעם ב...לדוגמא אני אסיים לעבוד ומישהו שצחקנו יחד במשמרת יציע לי ללכת לשתות קפה אני יכולה לקפוא במקום ולחפש תרוצים. אני מנסה להבין למה אני לא מצליחה להפתח לאנשים אחרים,באמת לתת להם מקום בחיים שלי? כאילו למקום הכי קרוב אצלי מותר רק לבן זוגי להתקרב. אני בטוחה שזה מורכב אבל אם רק תתני לי אופציות לחשוב עליהן זה מאוד יעזור לי. תודה רבה !! מ.

מ. שלום, אני יודע שפנית לליאת אך מאחר והמשמרת של ליאת הסתיימה אנסה לענות במקומה. את כמובן מוזמנת גם לפנות אל ליאת ביום חמישי במשמרת שלה. נשמע לי מדברייך שאת יוצרת קשר מאוד בקלות עם אנשים. אך את הקשר הקרוב את מאפשרת רק לאדם אחד, לבן הזוג שלך. קצת קשה לדעת מה בדיוק המניע לכך, אבל נראה לי שישנם מספר גורמים המעורבים בכך. ראשית את נעה מקשר לקשר דבר שיכול להעיד על העדפתך להיות תמיד בחברה קרובה של בן זוג. ועל חשש להישאר לבד. ייתכן ובשל כך את מעדיפה שהקשר יהיה עוצמתי ודבר לא יפריע לו, אפילו לא חברות. כאשר מישהו מציע לך להפגש לאחר שעות העבודה ישנה אפשרות לסדק בקשר ההדוק שלך עם בן זוגך וזה מאיים עלייך, כי את חוששת ממהתרחקות הזו. כלומר עבורך התרחקות ונפרדות עלולים להיות שווים פרידה. אני מניח שישנם עוד גורמים ואפשרויות נוספות שטיפול יכול להיות המקום לברר אותן, בכל מקרה אני מאחל לך שתמצאי את המקום שיהיה לך נוח בו, דרור

שלום רב דר אני בן 32 אין לי שום בעיה רפואית או טראומות כלליות בדרך כלל בריא . אני סובל מפחד צעום מאוד מאנשים שכינים שלנו הפחד גורם לי לדפיקות לב מאוצות ואפילו מרגיש שמתעלף מעוצמת הפחד . האנשים האלה אחד מהם הוא הייה בכיתה שלי כשהינו קטנים. וכול הזמן אחרי סיום יום לימודים חוסם לי את הכביש ומתחיל להפחיד ולאים עלי . עכשיו אנחנו גדולים אבל סובל מאוד מאוד מפחד עצום מהם ובעיקר הוא. אפילו אם אני שומיע כול רם אצלהם או רעשים כמעט קורס מרוב הפחד עד עכשיו זה מטריד אותי ומחמיר . מבקש עזרה דחופה והסבר וכיוון .

יוסי שלום, העובדה שאתה כבר לא ילד אינה משנה במקרה הזה. עבורך הוא תמיד יהיה הילד המאיים, ובנוכחותו אתה תהיה הילד המפוחד, חסר האונים שהוא איים עליו. כל צעקה שלו, ביטוי של כעס מצידו מעורר בך את אותו פחד ישן והתחושות הקשות שאתה מתאר. לדעתי אתה צריך לפנות בהקדם לטיפול ולהתמקד בטראומה הזו שמשפיעה עליך גם היום, מרחק של שנים מאז. בהצלחה, דרור

ראיתי את כל שאלות ההמשך, אך אשיב עליהן רק מחר אחה"צ, מפאת עייפות קיצונית ואיום עתידי של יום עבודה קטלני מחר. סליחה על ההמתנה...ותודה על הסבלנות. :-) ליאת

מדוע מוסיקה קלאסית מסוגלת לגרום לי להתרגשות עד כדי בכי? האם יש מחקרים על כך? האם זה קורה גם לאחרים?

גם לי זה קורה לפעמים... (עם באך בהחלט) ועם יוצרים מטורפים יותר מבאך, גם לסוג של טראנס מוזר.. לא בטוחה לגבי מחקרים, אבל אני איתך.. :-)

ערב טוב, למוסיקה יש כוח רב להפיק מאיתנו תגובה רגשית עזה. היא עוקפת את המסלולים המילוליים, וחודרת היישר לבטן הרכה שלנו, לא תמיד כשאנחנו מוכנים. צלילים מלווים את הקיום שלנו עוד מהיותנו ברחם אמנו, והם מלווים אותנו עד רגעי הקיום האחרונים שלנו. מי שינסה פעם לראות סרט ללא פס הקול המוסיקלי המלווה אותו, יבין עד כמה המוסיקה נחוצה לנו כמעוררת רגשות. למיטב ידיעתי, נעשו מחקרים רבים על השפעותיה הפסיכולוגיות של המוסיקה בכל התרבויות, והיא משמשת כיום כלי טיפולי ממדרגה ראשונה. אתה לא לבד, ידידי שבוע טוב ליאת

מוקדש לזכרו של מסטיסלב רוסטרופוביץ', גאון נגני הצ'לו, שנפטר שלשום. הפרלוד מתוך סויטה מס' 1 לצ'לו של באך: http://www.youtube.com/watch?v=LU_QR_FTt3E ...

שלום רב, אני בן 29 לקראת סוף לימודי ה - MA. אובחנו אצלו מספר הפרעות (OCD, ADHD ו - תיקים - אולי תסמונת טורט). האבחנות נעשו על ידי מספר פסיכאטרים. אני חש שהאבחנות שנעשו לי היו לא מאד מקצועיות - לא עברתי מבחנים או דיאגנוסטיקה מעמיקה - כל האבחונים נעשו מול פסיכאטר בעלפה. אני מאמין שישנן הפרעות נוספות (אולי כתוצאה מההפרעות הנ"ל - כמו הפרעות רגשיות). שאלתי היא פשוטה: כיצד להתחיל את האבחון? כלומר, אם המצב שלי כל כך מסובך מאיפה מתחילים את האבחון כדי לעלות על כל הבעיות? האם ישנו אבחון מקיף שיכול לגלות הפרעות ובעיות שונות (רגשיות, נפשיות, התנהגותיות וכו')? האם עליי לעבור מבחן אישיות? ואולי אבחון מקצועי במכון להפרעות קשב וריכוז? ואולי שיחה עם פסיכולוג קליני? בקצרה, מהיכן להתחיל? בתודה מראש על תשובתך. יום נעים.

שלום אלון, אבחנה פסיכיאטרית נעשית עפ"י רוב באמצעות ראיון קליני מקיף, המתייחס להיבטים שונים תפקוד. כדי לאבחן OCD או הפרעת טיק אפשר להסתפק בראיון הקליני, בעיקר כשמדובר בפסיכיאטר מנוסה. לגבי הפרעת קשב וריכוז, ניתן להפנות לכלים אבחוניים ספציפיים יותר, אולם העובדה שהצלחת לסיים שני תארים מעידה על כך שההפרעה אינה חמורה מאד, ולכן מתעוררת שאלה לגבי נחיצותם. ככלל, הכלי האבחוני השגור אצל פסיכולוגים, היא בטריית מבחנים בסיסית, הכוללת מבחן אינטליגנציה, מבחן לאיתור בעיות בתפיסה, ושלושה מבחנים השלכתיים הנותנים מידע אישיותי ורגשי. על הבטרייה הבסיסית הזו, אפשר להוסיף מבחנים נוספים בהתאם לצורך. חשוב לזכור שמדובר בתהליך יקר בזמן ומשאבים, ונהוג לפנות לאבחון כזה רק כאשר קיימת שאלה ספציפית שאינה מקבלת תשובה במסגרת הקליניקה. כסטודנט, תוכל לפנות לשירותי הייעוץ באוניברסיטה בה אתה לומד, ולהתעניין על אפשרות של אבחון מלא. כמובן שקיימים מכונים פרטיים המתמחים באבחון מקיף, אך הללו גובים מחיר גבוה מאד שיכול להגיע לאלפי שקלים. במקומך, הייתי מתחילה משרותי הייעוץ ופועלת בהמשך בהתאם להמלצתם. בהצלחה ליאת

נדמה לי שאת בסביבה אז אני מנסחת פה שני דברים: האחד - תודה לתגובה הקודמת. השני - עדיין על החבל - אני משתדלת שלא להביט למטה רק לנצור בי את הידיעה שרשתות הבטחון שם. מצער אותי שאין אפשרות למנוחה כאן למעלה, ועוד יותר מצערת וקשה העובדה שהחבל מטלטל לו מצד לצד.

מ' שוב שלום, נסי להחזיק מעמד. עוד קצת. יש ימים כאלה, בהם רוח רעה מאיימת להשליך אותנו לתהומות. פעם פעם, כשהייתי ילדה, השתתפתי בתחרות שחייה רשמית. כשהגעתי אל קיר הבריכה, בסיום, כבר שכחו שהתקיימה שם תחרות. הגעתי אחרי האחרונים. אמא שלי חיכתה לי שם עם מגבת פרושה, מוחה את צריבתם הכואבת של המים באף, האכזבה והעלבון. בחרתי לזכור רק את המגבת הוורודה ואת מי שהחזיקה בה. כל השאר לא חשוב. יש מקצים קשים, שפשוט צריך להגיע אל סופם. אנחנו כאן, מחכים לך ליאת

היי ליאת הייתי רוצה שתתייחסי להודעה שרשמתי לך "צער" (התייחסת רק לנושא ההתנדבות) בכל מקרה אני רוצה למות אני ייצור שפל ונחות שאי אפשר לאהוב ועכשיו גם אסור לאהוב וחייב למות בהקדם האפשרי........מהר מהר

ערב טוב מיסטר בלו, העובדה שאתה אהוד ונאהב כאן בפורום, אך לא רק בו, מטילה צל גדול של ספק על התיאוריה שלך. אני מודה שמשפטים מן הסוג של "אני חייב למות בהקדם האפשרי ומהר מהר" משאירים אותי חסרת אונים. כל מה שאומר יחוויר, ייראה מגושם, לא מחובר ואולי אפילו יכעיס. אני יוצאת מנקודת הנחה שלצד הרצון למות קיים גם רצון חזק להינצל, ואליו אני ממענת את דברי. לכן דיברתי איתך על התנדבות, ועל החשיבות שאני מייחסת לה במאבק על חיים שפויים, דווקא אצל אדם מיוסר כמוך. אם אתה מרגיש שאתה עלול לפגוע בעצמך פגיעה ממשית, עליך לפנות לעזרה ממשית בחוץ. אצלנו תוכל לקבל אהדה, הקשבה, חיבוק ועידוד. מה אתה אומר? ליאת

שלום, איך טראומה או ליתר דיוק התעללות חד פעמית יכולה לגרם לפגיעה באישיות? למה ילד קטן שעבר משהו מאוד קשה מחליט לשתוק ולשמור על זה? והאם השתיקה הזו תגרום לו לבעיות בעתיד? מה זה פגיעה באישיות, איך זה מתבטא? האם אדם מופנם, שאינו אוהב לדבר על עצמו או לשתף אחרים בקשיו או בבעיותיו זה נחשב לבעיה? למה ויתור על קשר זוגי נחשב לדבר בעייתי שצריך טיפול? תודה

שלום שני, אנסה להשיב על שאלותיך לפי הסדר. אירוע טראומטי יוגדר ככזה עפ"י עוצמתו, או עפ"י ההפרעה שהוא יצר ברצף החיים התקין. מאימתי שאירוע מסוג זה קטע את רצף החיים, שוב הם לא יחזרו להיות כשהיו, ומעתה ילווה אותם זכר הטראומה. האישיות שלנו נבנית ומתפתחת לאורך שנות הילדות, והיא נקבעת ע"י גורמים שונים, גנטיים וסביבתיים. אירועי חיים שונים עלולים להטביע את חותמם על האישיות שלנו, והמידה בה חותם זה יפגע בה תלויה, גם היא, בגורמים שונים (הגיל בו התרחש האירוע, מערכות התמיכה, היסטוריה קודמת, וכו'). ילד קטן שחווה טראומה קשה יכול לשתוק מכל מיני סיבות. לפעמים הוא מצטווה לעשות זאת ולשמור על הדברים בסוד, אך לפעמים הוא צעיר מכדי להבין את הדברים או מכדי לתת להם ביטוי מילולי. לעיתים קרובות חוויות קשות מן הילדות נצרבות באופנויות חוש לא-מילוליות, ורק בשנות ההתבגרות הן מומשגות מחדש ומקבלות מילים. כאשר הטראומה קשה, יש להניח שהיא תשאיר צלקות וכאב, שילוו את האדם גם בבגרותו. פגיעה באישיות יכולה להתבטא באופנים שונים. בדר"כ מדובר בדפוסי התנהלות נוקשים בזירה הבינאישית, שילבשו צורה ספציפית בהתאם לשאר הגורמים המשפיעים בסביבתו הפנימית או החיצונית של האדם. אדם מופנם, או אדם שבוחר לוותר על קשר זוגי לא יוגדר כ'בעיה', אלא אם הבחירות שלו נחוות על ידו כגורמות מצוקה וסבל. אם טוב לו כך, והוא מרגיש מסופק וממומש, מתפקד היטב ואינו הופך נטל, קשה להתייחס אליו כאל בעיה הדורשת טיפול. בברכה ליאת

שלום,יש לי שתי שאלות אשמח אם תעני לי: האם את נקשרת: או איכפת לך מהקשרים שאת עושה כאן בפורום כמו בקשרים עם המטופלים "האמיתיים" שלך. כלומר האם את מחכה לבדוק מה שלום אחד המשתתפים בפורום בימים שאת לא בתורנות. או האם קורה שאת מחפשת או מחכה לתגובה או שאת מרגישה שאחד המשתתפים פתאום נעלם לך ואת מרגישה צורך לדעת מה קורה איתו? שאלה שניה: התעייפתי מההתלבטות שלי לגבי הטיפול? יום אחד אני מרגישה קרובה מאוד אליה! ויום אחר לא בא לי לחזור לשם יותר! בכל פעם שאני מנסה לבטל היא חוזרת ומתקשרת, מדברת ומרגיעה אותי? זה מאוד קשה להרגיש שאת רוצה להיות שם, אבל ברגע שאת שם את פשוט רוצה לברוח!! הרגשה מוזרה.... איך אפשר להמשיך כך?

ערב טוב, נדמה לי ששתי השאלות שלך אינן זרות זו לזו כלל. בשתיהן עולה השאלה - האם רואים אותי גם כשאני רחוקה מן העין, נעלמת, נסוגה מן הקשר? האם יחכו לי? האם ידאגו לי? האם יבואו לחפש אותי? האם יעדיפו מישהו אחר על פני? האם אני מעניינת מישהו בכלל? האם זוכרים אותי בהיעדרי? אלה שאלות חשובות מאד, המשותפות בעוצמה זו או אחרת לכולנו. את מספרת, למעשה, על מבחנים שאת עושה למטפלת שלך, אולי כדי לקבל תשובה לחלק מן השאלות האלה, וכמו שזה נראה מכאן - היא עומדת בהם בכבוד. אני רוצה להאמין שיבוא הרגע שתרגישי מספיק בטוח כדי לנוח, להירגע, ולאפשר לעצמך את הקשר ללא תנועה מתמדת פנימה והחוצה. והתשובה היא כן. מטפלים, וכך גם אני, נקשרים אל המטופלים שלהם, דואגים להם, ועסוקים בהם גם בין המפגשים. שבוע נעים ליאת

האם את מתעניינת גם באנשים הוירטואלים?

קשה-מילה קטנה אם עוצמה כ"כ גדולה. כואב לי כ"כ.. נותרתי ללא מילים רק אם הכאב. ליאת. קיבלת את המייל האחרון(מקוה שהוא באמת יהיה האחרון)? סליחה שהטרדתי במייל. אגיד לך משהו שאת כבר יודעת. זה לא בכוונה. זה כי כואב.. אז..מקווה שתסלחי. :-(((

מאחלת לך הקלה מהירה בכאב. ליאת

הלוואי שכבר ארגיש הקלה, מצפה לזה. אבל בינתיים כלום לא משתנה. ואני רוצה פתרון. לא בא לי יותר להיות למטה.

שלום. כתבתי קודם את ההודעה על התלות . רציתי להגיד גם שאני קוראת קבועה בפורום ואני רוצה גם להצטרף לכתוב לפעמים.. אז אולי תראו אותי כאן לפעמים.אני מאד נהנית מהפורום ומהתשובות המחבקות שלך ליאת.

שלום טלילי, אני שמחה לשמוע כל קול חדש בפורום שלנו, ואת מוזמנת להמשיך ולהשתתף כקוראת וככותבת. אם תופיעי תמיד בשמך זה, מן הסתם נזהה אותך ביתר קלות, וההתייחסויות יהיו אישיות יותר, ממני ומשאר המשתתפים. מקווה שתחדלי מן המנהג לאבחן את עצמך, הגם שכולנו חוטאים בזה פה ושם. בפרק הראשון בספרו של ג'רום ק. ג'רום "שלושה בסירה אחת" תוכלי לקרוא את התיאור הבלתי נשכח של הסטודנט לרפואה, המאבחן את עצמו בכל המחלות האפשריות, מא' ועד ת'. המשכו של הספר מקסים ומבדח אף יותר, ויש בו כמה אמרות שפר על החיים ובכלל. שבוע טוב ולהתראות ליאת

תודה ליאת. האמת היא שזו הפעם הראשונה שאני "מאבחנת" את עצמי. פשוט במקרה ראיתי את הסיפמטומים וכל כך הזדהיתי. חשבתי שאולי זה המקור לחוסר ההחלטתיות שלי. האם מוכרות לך סיבות נוספות לחוסר החלטתיות קיצוני?

מבקש לדעת איך קוראים ליחסים של רודף ונרדף שכאשר צד אחד מפסיק לרדוף השני מתחיל לרדוף בחזרה האם אפשר להמליץ לי על אתרים באינטרנט בנושא זה.

שלום טלטל, השאלה שלך כללית מאד, וקשה להשיב עליה במונחים מדויקים. באופן כללי מאד, אנשים בעלי דימוי עצמי נמוך/שלילי נוטים להתרחק ממי שרוצה בהם, בהתאם לכלל האומר כי "מי שרוצה אותי אינו שווה כלום". הם נמשכים למי שאינו מעוניין בהם (בכפוף לאותו כלל), ועלולים להתנהג עפ"י הדפוס שתארת. בברכה ליאת

ליאת למה הדפוס הזה פוגם בעיקר ביחסים עם בני המין השני ולא ביחסים עם בני מיננו? בדולח

שלום, רציתי לשאול, אני קראתי את המאפיינים של האישיות התלותית ומצאתי בי את רובם, כאילו זה ממש נכתב עליי: אני מתקשה להחליט, מתקשה ליזום, שונאת להיות לבד, לא יכולה להפרד וכו' והו'. עם זאת, דווקא בטיפול שלי אני בכלל לא תלויה בפסיכולוגית. האם זה אומר שזה לא המצב שלי? האם יכול להיות שמישהו עם אישיות תלותית לא תלוי במטפל או שזה אומר שאין לי אישיות תלותית למרות שאני מתאימה לכל הקריטריונים?

שלום טלילה, אבחון עצמי הוא אחד הדברים הפחות מומלצים, ואת ממחישה זאת היטב בשאלתך. אנשי בריאות הנפש מקדישים שנים רבות מחייהם ללימוד והתנסות טיפולית ודיאגנוסטית, מה שיכול להעיד על כך שלא מדובר במשימה כה פשוטה. הפרעות האישיות נראות במבט ראשון מתאימות כמעט לכולנו, שכן מדובר בהקצנה של מבנים ומאפייני אישיות הקיימים בכל אדם. גם אם קראת את המאפיינים הללו במקום כלשהו, והרגשת שהם הולמים את תחושותיך כרגע, אין בכך כדי להעניק לך את האבחנה הרשמית. אזכיר ואומר שהתלות במטפל אינה מחוייבת המציאות לצורך טיפול טוב. בברכה ליאת

נכון, את צודקת בעקרון, והאמת - האם זה ישנה משהו אם יגידו לי שזה נכון או לא נכון לגביי? כלומר, הסיפמפטומים קיימים וזה לא ישנה הרי אם קוראים לזה כך או אחרת, לא? או שמא יש השלכות ספציפיות למי שמוגדר בהפרעה זו?

שלום רב, כיצד בדיוק פסיכולוג יכול לגרום לאדם לאהוב את עצמו? תודה, דוד.

שלום דוד, שאלה קטנה, הא? היכולת לאהוב את עצמנו (או - טוב יותר - להכיר ולקבל את עצמנו, או לחיות עם עצמנו בשלום) קשורה, בין השאר, לאופן בו אנו משתקפים לעצמנו דרך עיניהם של אחרים משמעותיים. כאשר אנו רואים בעיניים המתבוננות בנו התפעלות, אהדה, קבלה, סלחנות - אנחנו מצטרפים... הפסיכולוג, בהיותו משוחרר (כך יש לקוות) ממטענים, ציפיות מוקדמות או משאלות ביחס למטופל שלו, מצליח להתבונן בו מקרוב, ללמוד אותו, לקבל ולאהוב אותו על כל חלקיו, החזקים והחלשים, ולשקף זאת במילה או במבט. בטיפול מתרחשים, כמובן, גם תהליכים נוספים, המקדמים את המטופל לצמיחה, התפתחות וקבלה עצמית, גם אם הם קורים לאט ובהדרגה. את התהליכים הללו ניתן להמשיג במונחים תיאורטיים שונים, עליהם תוכל לקרוא, אם תרצה, בספרי הלימוד בפסיכולוגיה... ליל מנוחה ושבוע טוב ליאת

עייפתי. אין לי מילים להסבר. יש לי רשתות תמיכה אבל הן שם למטה ואני על החבל ועייפתי. לא רגילה עליו - על החבל. תמיד אני נופלת עוד לפני הפסיעה הראשונה. עכשיו אני באמצע ויש לי הרושם שאני בדיוק מעל החור ברשת. עייפתי אבל ההתקדמות היא עניין של חיים. די. די לי. מ.

מ. יקרה, מפחיד על החבל..מפחיד מאוד.. מרגיש כמו קרקס קצת- אור הזרקורים מופנה לאי שם גבוה, ואתה מנסה לחצות את התהום בצעדים רועדים ומהססים..מזיע. רק מחכה להיכשל וליפול ובלבד שלא תאלץ להמשיך בזה. מורט עצבים.. וכל האמירות הרציונליות לא תופסות פתאום. הפחד מקנן אי שם באחורי הראש. אז לאט לאט בובליקה... צעד-צעד... ואולי... אולי לא חבל אלא גשר?.. גשר מעל התהום.. לא מרגיע יותר לחשוב על זה כך? ולא חייבים שהגשר יהיה ארוך מאוד..גשרים ארוכים הם כבדים ויורדים נמוך פנימה.. לא צריך לחצות הכל בבת אחת. אולי גשרים קטנים יותר יטיבו?.. לאט לאט.. והרשת שם. בזה אני בטוחה. גם אם יש בה אי אילו חורים, היא תתכוונן אלייך במידה ותרצי ליפול לתוכה. אל דאגה- היא שם. ונפילה אליה היא רק מנוחה זמנית. לאט-לאט, בקצב שלך, והישעני על כל מי שאת צריכה.. לא חייבים להזיע שם גבוה לבד.. שולחת גם רשת משלי... אם רק תוכל לעזור לילך

שבת שלום מ', כשאנחנו על החבל, והתהום נפערת תחתינו, אין לנו את הלוקסוס להתעייף. זה מסוג הדברים שמותרים רק בדיעבד, אחרי שהושלמה המשימה. העצה הכי טובה שאני יכולה לחשוב עליה כרגע, היא לא להביט למטה. עדיף לתקוע את המבט בנקודה כלשהי לפנייך, להעביר ל'טייס אוטומטי' ולהמשיך בכל מצב. להמשיך. נסי לראות את הזרועות הידידותיות המושטות אליך מן העבר השני, מחכות שתגיעי, כדי שיוכלו לעטוף אותך באהבה וגאווה. (תודה, לילך). איתך ליאת

שלום רב שלום לכולם,אבקש את עצתכם.אנחנו זוג בני 29,ללא ילדים מתוך בחירה.נשואים מגיל 20.שנינו עובדים ולומדים לדוקטורט,ובמקביל מנהלים עסק משפחתי בתחום המזון.אנחנו עובדים יחדמ8 בבוקר עד 21:00 בערב.העסק חדש במתכונתו הנוכחית,רק חצי שנה.לפני כן עבדנו מהבית.העסק מצריך המון משאבים ואנרגיות,וממומן בעצם על ידי אבא של בעלי.בעלי רצה להקים את העסק,והוא מרגיש מחוייב לאבא שלו.במקביל כפי שציינתי שנינו לומדים מאד קשה.מה שקורה זה שאין לנו זוגיות.אין בילויים,חופש,ותמיד מישהו מאיתנו צריך להיות בעסק,או שנינו יחד.ישנם שני עובדים,אך הם חדשים ולא ניתן עדיין להשאירם לבד.אני מרגישה שנגמרה האהבה,ואין לי כוח אליו יותר.לפני כמה שבועות החלטתי להפסיק להילחם על תשומת הלב לזוגיות.תמיד התחננתי,בוא נצא להגה לסרט,לנופש,אבל נענתי בשלילה,אין כסף,וחייבים להיות בעסק.אני לא מוכנה יותר לעשות מין.ירדה המשיכה,וכל החשק לעשות משהו ביחד.בשבתות יש רק מריבות.האם זה נגמר ביננו?אני לא יכולה להתחרות בעסק.העסק ניצח.אגב-המון פעמים במהלך מריבות,בייחוד עסקיות,בעלי מסמן לעברי תנועה של חיתוך הגרון כשאני עושה משהו שלא מוצא חן בעיניו,עד היום לא הגבתי לזה,אבל עכשיו אני מרגישה שזה לא בסדר ושזה מאד אלים,גם אם זאת רק תנועה,כמובן שפתאום שמתי לב לעוד הרבה התנהגויות שלו שסבלתי כל השנים,כמו רחמים עצמיים שלו,ועל כמה שאני לא מטפלת בו מספיק טוב.לאחרונה המצב אף החמיר,והוא מקנא באיך שאני מתייחסת לחתולה ולכלבה שלנו.למשל,אתמול ב2 בלילה החתול ייללוקמתי מהמיטה כדי לפתוח לו את הדלת שלא יעיר את בעלי.אז בעלי התעורר,ואמר לי ברוע "הלוואי שאלי היית מתייחסת ככה,פותחת את הדלת באמצע הלילה"....מה אני עושה עם עצמי ????

שלום יעל, עסק משפחתי הוא עניין רגיש במיוחד, וכששני בני הזוג עובדים בו יחד - זה כבר הופך נפיץ! לפני שתוכלי להחליט האם נגמרה האהבה, יש כמה פעולות מקדימות שאפשר לנקוט. כצעד ראשון, הייתי בוחנת אפשרות של פרישה מהעסק המשותף, על כל המשתמע מכך. תוכלי למצוא לעצמך עבודה אחרת, שגם אם תכניס לך שכר צנוע יותר, תפגע פחות בחיי הנישואין שלך. צעד נוסף שתוכלי ליזום, הוא שיחה משפחתית, עם כל מי שיש לו זיקה לעסק (כולל אביו של בעלך), בה תוכלי לשתף בנוגע לתחושותיך הקשות. תוכלי להתייחס לכך שהעסק גובה מחיר יקר מחיי הפנאי שלכם, ולבקש חשיבה מערכתית והתחשבות. באותה הזדמנות תוכלי להתייחס גם לסגנון הדיונים שלכם, ולהודיע שאלימות מכל סוג שהוא אינה מקובלת עליך. עסק הוא אכן ישות תובענית ביסודה, אך הכניעה לתכתיביו יכולה להעיד על ניהול בעייתי. כל עוד את חלק מההנהלה, יש לא מעט שליטה גם בידייך. נצלי אותה! מאחר ושניכם סטודנטים, אני רוצה להזכיר לך את קיומו של השירות הפסיכולוגי באוניברסיטה, בו תוכלו לקבל סיוע פסיכולוגי פרטני או זוגי במחיר שווה לכל נפש. גם זו אופציה לא רעה בכלל, לבירור הסוגיות שהעלית. בהצלחה ליאת

ליאת שלום, הרהרתי במשך מס' דקות מה לרשום בכותרת ובסוף לא מצאתי לה שם מתאים,אז החלטתי בקצרה לרשום שזה "עידכון שבועי",למרות שאיני בטוחה אם זה בכלל יעניין מישהו,וגם לתמצת לעצמי אפילו מה שעבר עליי זה קשה לי כרגע,ולכן חשוב לי עוד יותר לכתוב זאת. דיברתי עם הפסיכולוגית שלי והיא הסבירה לי שהסיבה להפסקת השיחות הטלפוניות בין הפגישות,אינה קשורה למשהו שאמרתי או עשיתי או למידת האיכפתיות שלה או הדאגה,אהבה,כלפיי,אלא לתלות שפיתחתי בה ובשיחות אלה,שלדעתה רק תזיק לי בהמשך,וכמו שציינת לפני שבוע,גם היא אמרה שקשר כלשהוא מחוץ ל"גבולות הטיפול" יכולך להזיק,ולפגוע בטיפול עצמו. העיניין השני שמציק לי הוא שאבי שוב אושפז בבי"ח,וזה מדאיג,מפחיד,מרגיז ומעצבן, שזה קורה.הכי מרגיז שאני כועסת עליו,שאולי לא שמר מספיק על עצמו ולכן שוב הוא חולה; מבחינת לנוח,בקושי לזוז ולא לעשות כלום רוב היום,את זה הוא כן עושה,הוא מה"עצלנים",שחושבים שתזוזה קלה 'תהרוג אותם',ואומנם זה לא קשור ישירות לבעייתו, אך מבחינת לשמור על תזונה נכונה ומאוזנת,את זה אני ממש כועסת עליו שהוא לא מקשיב לאף-אחד וכל הזמן "זולל שטויות" ומשמין,וגם פוגע מאוד בבריאותו, וגם בכך פוגע בנו-"תרתי-משמע",כי אם הוא חולה אנחנו צריכים לטפל בו,וגם אם קשה לו לזוז והוא זקוק לעזרתינו,זאת כמעט "משימה בלתי-אפשרית"להזיזו,בגלל ששמן כ"כ. אך התרופות כנראה שהחלו להשפיע ממש מעט,כיוון שבן-משפחה ישב עם הבגדים "המזוהמים" מביה"ח ואומנם הערתי לו על כך,והזכרתי לו על חיידק ה"קלאפסיאלה" וכו', אך כשראיתי ש'אין עם מי לדבר',ויתרתי ולא התווכחתי,למרות שזה גרם לי לחרדה, ובעבר נראה לי שלמרות שהיתי יודעת שזה יגרום לויכוח נוראי היתי מתווכחת בנושא זה,ופה החרדה 'נרגעה'מהר,יחסית.אומנם אין עדיין שיפור ממשי באובססיות ובקומפולסיות,אך אני רואה בכך שיפור קל.

חשוב לי לציין שבעינייני ניקיון ידיי והתקרבות לחולה עצמו,זה נושא שעדדין בעייתי עבורי, כי כל פעם שהבאתי לאבי משהו ונגעתי בו,מיד שטפתי אח"כ טוב את ידיי,רק כי הוא 'חולה',ובבי"ח זה בכלל דבר בעייתי,כי כל נגיעה הכי קטנה במשהו שם,מיד אח"כ אני רצה לקרצף את ידיי עם סבון מחטא ומנגבת אותן טוב,כלומר שבעיה זו נשארה עדיין קשה.

מצטערת על מה שכתבתי על אבי,נראה לי שמקודם כתבתי מתוך חרדה למצבו.

שלום משתנה, שמחה לשמוע שיישרת את ההדורים עם הפסיכולוגית שלך. הרבה פחות שמח לקרוא על אבא ועל מחלתו. מקווה שיחלים מהר, ושכולכם תוכלו לחזור לשגרה. בית חולים הוא מקום בהחלט לא נעים, לא רק למי שסובלים מ-OCD. כמי שליוותה את הלבטים שלך סביב הטיפול התרופתי, אני מאושרת לראות - לפני הכל - שאת בסדר, וכל הדברים הנוראיים מהם חששת התבדו. מעתה, כל דיווח על הקלה ושיפור הוא בונוס... אחרי הכל, גם לנו מגיעה קצת נחת, לא? תודה על העדכונים, והרבה הרבה בריאות לאבא ולכולכם ליאת

שלום לפעמים אני כל כך כועס על עצמי על מה שעשיתי ...היו מספר פעמים בחיים שלי שחשבתי לשכב עם זונה ותמיד היה מי שיציל אותי ידידה טובה או חברים שדאגו לי או הורים שלי שחשבתי עליהם וזה מה שהציל אותי מלעשות את זה........באותה תקופה לא היה לי כלום אף אחד לא השגיח עליי אף אחד לא דאג לי ואז זה קרה....מאז המקרה גיליתי את אבא שלי שהוא איש מקסים למרות שלפעמים מרגיז אבל הוא האיש החבר הכי טוב שלי אמנם לא ספרתי לו מה שארע אבל הוא עוזר לי מאוד אין ספק שהתקופה הזו שעוברת עליי מכאיבה לו לפעמם אני רואה את אבא שלי שהוא כבר לא צעיר בוכה הוא כבר הפך למעשן כבד יותר והכל רק בגללי......וזה כל כך רע מה שעשיתי לעצמי ולהורים שלי שתמיד נתנו לי הכל.....אני מרגיש שאני חרא של בנאדם חרא של בן......בלי קשר השבוע ראיתי כל מיני סרטים שיש בהם זונות כמו לפרק את הארי של וודי אלן אחלה סרט זה גרם לי לחוש תחושה נוחה יותר לגבי מה שעשיתי שם זונות מתוארות כמגשימות פנטזיות מיניות ושזה עבודתן ושזה אפילו טוב יותר מהרבה עבודות אחרות........לאחר שחשתי טוב יותר והזדהות וכו מצאתי את עצמי מבין שהחיים זה לא סרט כי הפחד שמקנן בי בקשר ללהדביק נשים במחלות שונות ומשונות מפחיד אותי.......כמו כן הזונות בסרטים מתנהגות כמו מטפלות נפשיות וכאלה דבר שהוא לא ריאליסטי וכן לא מסופר הסבל שלהן מהעבודה הארורה הזו אני יודע שיש נשים שעוסקות בזה בארץ מבחירה וחיות מצויין חיי מותרות ויש נשים שסובלות מאלימות ועצבנות יתרה.......מה שאומר שהחיים הם לא סרט .....והליכה לזונה שלפעמים בקולנוע נראית כמשהו רומנטי והרפתקאני כמעט תמיד לא יכול להיות כזה או שמא בצורה שבה אני עשיתי זה ...עם זונה באוטו זה אולי לא הדרך לעשות את זה(במקרה שהולכים לזונה)קצת הודה מבולבלת להתראות ותודה

רוב מוחלט מהן עברו התעללות מינית ופיזית בילדותן, ומצויות במצב פוסט טראומטי. בנוסף, קשה מאוד להפוך אדם לזונה, ולכן תהליך ההפיכה שלהן לזונות כולל אונס, מכות, בידוד, סימום ושבירה נפשית ע"י הסרסורים. אם אתה רוצה לקרוא עוד - מכון תודעה : http://www.macom.org.il/todaa-home.asp התרבות השלטת מסתירה את העוול הנורא, מטעמים מסחריים וכלכליים (היקף ההכנסות מזנות בישראל בלבד הוא כמיליארד ש"ח בשנה).

היי אני מודע לעניין הזה לכן זה מאוד כואב לי........אני חי על כדורים ממש רע לי מכל העניין הזה......

היי מיסטר בלו, האפשרות להתנדב ולסייע לאנשים במצוקה נראית בעיני נפלאה, ללא קשר לגוף בו תבחר. זו הזדמנות מצויינת להעביר את הפוקוס מעצמנו אל האחרים, לתרום משהו מניסיוננו, ולהנות מהתמלאות מפתיעה של מאגרי האנרגיה שלנו. רעיון נהדר, לא רק בהתייחס למיסטר בלו. שבת שלום ליאת

באופן אישי אני סבורה שחרטה היא דבר לא הוגן לעשות לעצמך. שכן, בחרטה אתה שופט את מי שהיית בעבר בכלים שיש לך היום, ולא היו ברשותך אז. אתה צריך לשמוח שהחרטה הגיעה, כי זה אומר שאתה אדם יותר חכם ומבין היום ממה שהיית בעבר. אך זהו תפקידה היחיד של החרטה - לסמן לך שהשתנית. עם השינוי הזה נפתחת האפשרות לעשות דברים חדשים בחייך. אם נחזור לאירוע עם הפרוצה, הרי שאם בעקבות המפגש איתה למדת שאתה לא רוצה לנצל את מצוקתם של אנשים, ואולי אתה גם רוצה לעזור להם להיחלץ ממצוקתם - הרי שניתן לראות שצמחו מהאירוע הזה גם דברים חיוביים. לא רבים הם האנשים שמסוגלים לראות את הזולת במצוקתו, רבים עוצמים עיניהם ומספרים לעצמם שקרים כדי לא להרגיש רע עם מה שעשו. במובן זה החרטה שלך מראה גם על כנות עצמית ואומץ.

שלום! אני מטופלת כבר כ4 שנים,אני כבר כשנה לא רואה שום שינוי בטיפול אצלי,ברצוני לדעת האם עליי להפסיק את הטיפול?אני כרגע במצב שהשיחה כבר לא משפיעה עליי כלל,ואין לי כל חשק וסבלנות להקשיב לפסיכולוגית כי הכל חוזר על עצמו.(האם אולי להחליף פסיכולוג כדאי?),

שלום ירדן, כל טיפול וכל מטפל מגיע לשלב בו הוא ממצה את יכולתו לתת. הקונץ הוא לדעת מתי זה קורה, כדי לא לפספס, לכאן או לכאן. כמובן שאיש לא יוכל לייעץ לך בעניין זה, ועליך לקבל את ההחלטה בעצמך, או בעזרת המטפלת שלך. זהו דיון חשוב ולגיטימי, בעיקר כשהוא נעשה אחרי ארבע שנים של קשר קרוב. בהצלחה ליאת

אמי מטופלת כבר כמעט 10 שנים כנגד דיכאון ופוגעת בעצמה כבר כמעט שנתיים כל ידי חיתוך . הטיפולים כוללים תרופות,קבוצות תמיכה ופסיכולוגים אך אם זאת המצב אינו משתפר והפגיעה העצמית רק הולכת ונעשית גרועה יותר. רציתי לדעת אם תוכלו להפנות אותי לרופא או מטפל המתמחה בתופעה זו,קבוצות תמיכה של אנשים נוספים הפוגעים בעצמם, או כל דבר אחר שיכול לעזור. בתודה עינב

שלום עינב, העובדה שהמצב אינו משתפר למרות הטיפול אינה בהכרח מעידה על כך שהטיפול לא טוב או מקצועי. מדובר בתופעה רווחת, עקשנית מאד, שיש בצידה רווחים משניים. נסי לקרוא עוד על התופעה, ולגשש אם יש חדשות- http://www.sahar.org.il/self_injury.asp http://www.sh-il.info/ http://benafshenu.jerusalem.muni.il/psycology/aivcon2.htm שבת שלום ליאת

ביום ב' 21 למאי יתקיים טיול אופניים בפארק הירקון. נידרש ידע בסיסי ברכיבה, ינתנו אופניים וקסדה+ ביטוח. היוזמה נעשית בשיתוף עמותת שכולו טוב. המטרה היא ליצור קבוצה של רוכבים הנפגשת אחת לשבוע לרכיבה באיזור המגורים ואחת לחודש יציאה אל הטבע לרכיבה. אפשרי להצטרף אל הרכיבה ב 21 במאי גם באופן חד פעמי, רק כדי להתנסות. לרכיבה יתרונות רבים: פעילות גופנית היא טובה לנפש, מפגש חברתי, יציאה אל הטבע. כולם מוזמנים. לפרטים נוספים ניתן ליפנות אל יוני 052-5373861 להתראות

כל הכבוד! תתגלגלו בנעימים. ליאת

ליאת,.. תגידי, מה את אוהבת בניהול הפורום? מה את מוצאת בו שמעניין אותך? אם לא מתאים לענות אז לא נורא.. האמת שסתם התחשק לי לשגר אלייך חיוך (קטן, אבל שם... מגו?ב??ה בחמימות שלה, באהדה..עוטפת אותי קצת) אז הנה.. :-) נכון נחמד? ואם בכל זאת יש כוח לשאלה שלמעלה, אז אני אשמח מאוד ;-) בברכת And I do appreciate you being round (לילך)

לילך, בא לי להצטרף לחיוך שלך אל ליאת. אפשר? מחייכת גם אלייך באותו כסף... :-))) אגב, במודע בחרת להביא לכאן שורה מהשיר 'Help' ;-) ? לילה טוב, יעלה

ללילך ויעלה, אם הייתי צריכה לענות במילה אחת לשאלה "מה אני אוהבת בניהול הפורום", הייתי עונה אתכן! אבל בגלל שלא הגבלתן אותי במספר המילים אומר עוד, שהעבודה כאן מוסיפה מימד שונה ומרענן לעבודה הקלינית, המתבצעת לרוב בבדידות יחסית, באינטנסיביות, ובהקשר של יחסי גומלין ארוכי טווח, עם כל המשתמע מכך. המגע החד פעמי מתאפיין בקסם משלו, אותו הרגשתי בעוצמה דומה גם בעבודתי ב'קו להורה' עד לפני כשנה. ההזדמנות לפגוש לרגע את האחר מן העבר השני, לזקק עבורו ידע וניסיון שנרכשו במשך שנים רבות לכלל נגיעה או אמירה קטנטנה, שתרגיע ולו לרגע, נעימה לי. לא תמיד זה מצליח, וכשזה כן, לא תמיד ברור לי למה. לפעמים אני מרגישה כמו קוסם שלומיאל, שאין לו מושג מה באמת קרה שם, רגע לפני מחיאות הכפיים. אני אוהבת הפתעות, אוהבת שינויים ואוהבת אנשים. לפעמים זה מעייף, מתסכל ומעיק, אבל הרבה יותר מזה - מסעיר, מרגש ומתגמל. הנוכחות שלכן, עם חיוך או בלעדיו, יקרה לי, יותר מכפי שנדמה לכן. ליל מנוחה, ליאת

ליאת, כחלק מקהל מוחאי הכפיים, תרשי לי לומר לך, שמעולם לא חשתי אותך שלומיאלית :-). הרבה פעמים אני אכן מרגישה כמו במופע קסמים מרהיב. קוראת אותך ושואלת את עצמי בפליאה: 'איך היא עשתה את זה... שוב?'. הולכים לישון יעלה

ליאת יקרה (וחברותי היקרות), גם אני שולחת חיוך גדול. ברגע זה (פשוט נדמה לי שזה עתה עשיתי שטות קטנה...ואני לבד) הודעת הלילה שלך מנחמת אותי בנוכחות הכל כך גדולה שהיא מקרינה. תודה, נויה

לקוסם השלומיאל שלום :-) את יודעת? חששתי ששאלתי משהו אישי אולי, או סתם- שיראה לך לא מתאים לענות.. ואיזה כיף! תשובה ליאתית לתפארת ;-) מלאת חיות ויושר וענווה וחום והנאה (ואפילו גאווה זיהיתי שם :-) איזה יופי, תודה! את יודעת... היה לי פעם מדריך בתנועת הנוער.. איש מיוחד באמת, שהיה מספר לנו ("לנו".. עברתי לדיבור קומוניאלי:-) שהוא נוהג לבחור לעצמו מדריכים כל כמה זמן. לא תמיד בידיעתם..אנשים שהוא מרגיש שהוא יכול ללמוד מהם. לאו דווקא ידע, אלא משהו בהתנהלות שלהם, בתחושה שהם משרים סביבם ובו. רוח אחרת שמחלחלת גם אליו פנימה ומעניקה לו הזדמנות להתנסות במשהו חדש. או באותם דברים, אבל אחרת. להעיז אולי.. המדריך הזה שלי דיבר במעט מאוד מילים. תמיד יצר תחושת סקרנות מרגשת, על שלא הצלחנו להבין עד הסוף למה התכוון. צריכים היינו להשלים קצת בעצמנו, מעולמנו שלנו. אז אולי עשיתי כך גם כאן (נדמה לי שהוא רק ציין שהוא בוחר לו מדריכים, ולא הוסיף :-) את מעוררת בי משהו אחר, מדריכתי הוירטואלית. אחר ממה שאני מורגלת בו. אולי השראה. .. לילך.

לו יכולתי לחוש לרגעים בודדים כמן קצת קוסם כזה גם ביחס לעצמי. לי משלי ובשבילי. שיהיה נוכח שם לרגע. שיחלוף וכמעט ייגע בהינף מטה. בפריטה עדינה. בדיוק בעיתוי הנכון. להעניק לו מקום קטן ויציב, מבלי שההרס יכבוש ב'קסמו' הוא. את התקווה. למצוא פתרונים. מעשיים. להיות בעל תושייה. נחישות. עוז. למצוא ולממש. לדעת מטרה, אבל לדעת גם מתי נכון להניח ולנוח. לשקוט. לרכך. לחפש היכן באמת ניתן להשיג תוצאות של ממש. היכן יש. היכן סיכוי. לוותר על הדבקות בר?יק ובאַיִן. קצת להצליח לפעמים. להריע בקטנה. להתלהב. במידה. לשרוד קנאה. שלך באחר. של האחר בך. שלך בך. להצליח פחות . להתאכזב. להתבייש. לדעת שאפשר לתקן לפעמים. לפחות לנסות, בתבונה. לעצור את ההתקפה. לנסות שוב. ושוב. ושוב. ושוב. להתאמן בשקט, באינטימיות ובצנעה. באריכות ובסבלנות. בלי שויץ גדול. בלי במת ענק. ללא קהל של רבבות. בלי מחיאות כפיים מרעישות אולמות. 'רק' אלה הקטנות בקולה וידיה התוחמות משם, במרחק נכון, של דמות טובה אליך פנימה. איזו משאלה בלתי מושגת. מרסקת. כמה למידה, כמה אימונים, כמה נפילות, פציעות וכמה אומץ נדרשים כדי לצמוח למעלה ולהיות. קוסם. קוסם בין קוסמים. שמראים. שמצליחים להתגבר על חרדות ולצאת לאור, אל הבמה. להיחשף מן הסוד אל הגלוי. אל החיים שבחוץ. אי אפשר לעשות את זה לבד לבד. ללא עזרה, תמיכה או הזדקקות, ללא קשר, או בלי להיות תלויים בדבר. אי אפשר להיות קוסם מבלי לגעת במציאות. הכואבת. והשלומיאליות, השלומיאליות היא שעושה אותו כל כך אנושי ואהוב. לא קוסמי שבשמיים אלא רק אדם בשר ודם. ... הלוואי וגם הייתה לי היכולת להבין ולהאמין במה שרשמתי. כי ישנן שם עוצמות גדולות של כעס על הרגעים בהם מתגלה שהתקווה לא התפצלחה כליל. היא נחבאת. היא לא נפחית ממש ועדיין לעזאזל משהו נותר ממנה. כי אז אין לאן לברוח ואין במי להיעזר גם אם יושיט יד ועוד יד ועוד יד ורק תיקח כי ברגעים כאלה צריך לשמור שלא יהיה לידך בטעות איזה אקדח... לפרק. לגייס משאבים. להרכיב מחדש.

מה עושה הפרסומת באמצע העמוד?

מעצבנת...

גם אותי זה מעצבן. אני חושבת שמודעים לזה בחלונות הגבוהים. מחר אזעיק עזרה בינתיים, נסו להתעלם. ליאת

זה כבר פחות גרוע מפרסומת הפלאש הקופצת שהייתה בחלק מהפורומים של דוקטורס. ההיא כיסתה כמעט את כל ההודעות ואפילו אי אפשר היה לסגור אותה ב - X שהיה צריך לעשות את זה. מי שרוצה יש גם צורות אחרות שרשמו פה כבר http://community.walla.co.il/?w=/1087/6/@f/index.forums2 http://my.doctors.co.il/forums/list.php?f=6

תודה על הקישורים לפורום בסגנונות השונים,לדעתי השיטה שאני הכי נהנית ממנה היא השיטה הנוכחית-הרגילה-שגלשתי בה עד עכשיו,שרואים את תשובות הפסיכולוגים בכחול ושהכל ברור יותר,ואם היו מוציאים את הפרסומת שתקועה סתם באמצע,תסלחי לי על הביטוי ואני מקווה שגם אחרים לא יעלבו ממנו,אך הפרסומת "תקועה באמצע כמו קוץ בגרון",אז הפורום היה חוזר להיות 'קל לשימוש ומושלם',כפי שהיה עד עכשיו,ואיני כותבת זאת בציניות,אלא 'מכל הלב',כי אני באמת נהניית 'לבקר' ולהשתתף בפורום זה, שמלכתחילה הצורה שלו משכה את עיניי.

אני בן 25 ומזה שנים אני סובל מתופעות נפשיות מגוונות: לחץ ותחושה לא נעימה בסביבת אנשים זרים קושי לדבר מול בעל סמכות עצבנות אי יציבות במצב הרוח. אי סבילות לשינוים ותחושת חרדה מהם. סה"כ מדבר בחברה ונחמד עם אנשים אבל התחושות הפנימיות האלו ממש הורגות אותי. האם זו הפרעת חרדה כללית/חרדה חברתית?דיסתמיה?האם זה קו אישיותי? פסיכולוגית שערכה לי אימטק אומרת שזה התקפי פאניקה עם חרדה כללית.פסיכיאטר אמר חרדה חברתית.כל אחד אומר משהו אחר רק מזה אפשר כבר להשתגע...

שלום אורן, כמובן שאין בכוונתי להתיימר ולאבחן אותך מכאן, מה גם שאתה בהחלט בעודף אבחנות כרגע... :-) הסימפטומים שאתה מתאר בהחלט מתאימים להפרעת חרדה, כאשר הניואנסים יכולים לנוע לכאן או לכאן. האבחנות שקיבלת אינן רחוקות מאד זו מזו, והטיפול בהן (לפחות התרופתי) אינו שונה מהותית. אשר לפסיכותראפיה, יש להניח שהעבודה תתמקד במצבים מעוררי החרדה, יהיו אשר יהיו, ובאמצעים להגביר את שליטתך בה. הבלבול והחששות שאתה מבטא טבעיים לשלב בו אתה נמצא (מיד לאחר פגישת האינטייק), ויש להניח שהם יתפוגגו כשתתחילו לעבוד. ואגב, לא כל כך מהר משתגעים... בהצלחה ליאת

ליאת מה עושים עם תחושת הריקנות הזו? איך ממלאים את החלל? איך מוחקים כאב כל כך גדול? אנשים מסביבי משתמשים לפעמים במילה ריקנות לתאר תחושה כלשהי- שעמום אולי, אבל הם לא מבינים לא יודעים עד כמה זה שונה. שעמום אפשר להעביר, אפילו תחושה רעה אפשר להדחיק לזמן מה, אבל הריקנות נמצאת תמיד, אפילו כשטוב כשממש טוב היא נמצאת שם. גם שנראה שהכל טוב ושלם ונקי יש הרגשה של חוסר שאין שום דרך למלא. חלל ריק וענק וכואב, כל כך כואב פיזית. וזה לא כאב נקודתי רק לאותו חלל "משועמם"- זה כואב בכל הגוף. כאב מנטרל כזה, על סף שיגעון ואין מה לעשות איתו... אולי פעם אנסה ללכת איתו עד הסוף, ולאבד את עצמי לדעת..? כואב. שום דבר לא יכול למלא את החלל הזה. יודעת שאין לך תשובה, סתם ריק לי כל כך...

שלום לך, החיפוש אחר חוויה של משמעות וערך נמשך כל עוד נשמה באפנו. כאבו של הר?יק יוצר לפעמים אשלייה, כאילו ניתן למלא אותו במשהו, שיפעל כבמטה קסם לשינוי המצב. שולחת לך את שירו של המשורר היווני קוואפיס, שהיטיב לנסח איזו הבנה, שאולי תעורר למחשבה- אם אתה יוצא לדרך לאיתקה בקש כי יארך מסעך מאד שופע הרפתקות, שופע דעת... וכל הזמן חשוב על איתקה כי ייעודך הוא להגיע שמה. אך אל לך להחיש את מסעך מוטב שיימשך שנים רבות שתגיע אל האי שלך כשאתה זקן עשיר בכל מה שרכשת בדרך. לא תצפה שאיתקה תעניק לך עושר. איתקה העניקה לך מסע יפה אלמלא היא, לא היית כלל יוצא לדרך היא לא תוכל לתת לך יותר. וגם כי תמצאנה ענייה – לא רימתה אותך איתקה. וכאשר תשוב חכם, רב ניסיון – אזי תבין היטב מהי איתקה. לילה טוב ליאת

שלום לכל משתתפי הפורום וכמובן למומחים היקרים אני פשוט חייבת להתייעץ לגבי בעיה שישלי,אז ככה:יש לי חבר כבר חצי שנה איבת 23 והוא בן 28עכשיו לי אין ניסיון בסקס הוא הראשון שלי והוא כל הזמן מזכיר לי את זנ שאין לי ניסון והוא לא רגיל שלא יורדים לו וכו ואני גם נוא ביישנית בכלל ועוד בפרט מחוסר הנייון שלי ועוד להיות עם מישהו מנוסה זה מוריד לי ת הביטחון,"וסליחה" על הכנות אני גם לא משמעיה קולות כשאני נהנת מאחר ואני לא פתוחה,עצורה ומרגישה מבוכה וזה מאוד משפיע על הקשר שלנו על דברים אחרים ואני ממש לא רוצה לאבד אותו כי אנחנו ממש נהנים ביחד מלבד הקטע הזה ובכן: אי מתמודדים ומשפרים את המצב??? :?) אני אשמח אם תתנו עצות וטיפים נבונים איך אני משנה גישה ומשתחררת תודה רבה מראש

שלום עדי, השיפור (והשחרור) ביחסי המין הוא פועל יוצא של האמון והביטחון בקשר, כמו גם של בגרות, ניסיון, בשלות, דימוי עצמי וקבלה עצמית. לבן-הזוג שלנו יש תפקיד מכריע בכינונה של תחושת ערך נשית. זו יכולה להתבסס ולהתעצם הודות לנוכחותו של מבט מתפעל ואוהב, מגע סבלני ורך, ונכונות להקשיב לשפת הגוף שלנו, המאותתת מה נעים ומה פחות. בראשית הדרך, מותר (ואפילו חינני) להיות מאופקת וביישנית. אני חושדת שהחבר שלך אפילו קצת נהנה מעובדה זו, שכן אין בכך איום על גבריותו או ביצועיו. העובדה שהוא שב ומדגיש את הפער ביניכם אינה מעידה, בהכרח, על ביטחון רב, אולי אפילו ההפך. תני לעצמך את הזמן ללמוד מה מתאים לך ומה לא, ואל תאלצי את עצמך להתנהגויות שאינן נכונות לך. יש דברים שלוקחים קצת זמן, וטוב שכך. אחרי הכל, אם היינו יודעות הכל בגיל 20, לא היה לנו לאן לשאוף, נכון? :-)) ליאת

האמת שאני לא יודעת מה לעשות, אני מרגישה כ"כ רע , אני בטיפול כבר כמה חודשים משחזרת טראומות וחוויות קשות מהעבר, וזה כאילו הכל קורה שוב, אי אפשר לישון , לאכול , חלומות נוראיים, זכרונות קשים,דופק מהיר, אני מנסה לעזור לעצמי ולא מצליחה.... בפגישה האחרונה קמתי והלכתי באמצע כי לא יכולתי לשאת את הלחץ , הכאב , ועכשיו קשה לי לחזור לחדר , לשם...זה כאילו הכל קורה שם שוב...המטפלת מתקשרת ואני לא מסוגלת לענות , ביטלתי את הפגישה הבאה....אני מפחדת - אני יודעת שזו סוג של בריחה אבל מאיפה מוצאים את הכוחות לחזור...? אך אני יכולה לחזור אליה בטלפון ולשמוע את קולה - זה קשה...אני יודעת שאני צריכה לחזור אליה ואני לא יודעת מה להגיד... מה לעשות?

אוי זה קשה קשה מאודמאוד מאוד (הייתי בסרט הזה לפני שלוש שנים שבמהלכם עזבתי עבודה סתם לא הצלחתי לישון היו לי סיוטים וכד' התקופה הזו זה הסיוט הגדול של החיים שלי) למרות ובגלל כל מה שעובר עליך :כן תדברי איתה כן תלכי לפגישה כרגע היא האדם היחיד שיודע ומבין מה קורה לך.. גם אם זה לא נראה כרגע התקופה האיומה הזו תעבור זה עובר. (לא לגמרי עובר-לגבי לראות אותה גם לאחר תקופה זו לי היה בעיה לחזור למקום בו ניפגשנו היא מקבלת אותי במקום אחר, וגם היום לעיתים קשה לי לחזור לטיפול כי זה מזכיר לי כמה היה רע פעם) תדברי איתה.. אולי זה יקל מעליך כנראה שהחשיפה הייתה מהירה מידיאו שאת לא יכלת לעמוד בזה ואז כל התסמינים של חרדה ופאניקה.. אולי תעלי את הענין שכרגע את צריכ הרק דברים שאולי יעזרו לך להירגע ולא חשיפה למה שהיה? לא יודעת אני לא פסיכולוגית . תהייה חזקה זה נורא נורא אין מילים לתאר אבל בסוף עובר.. מקווה שתצליחי לישון ובלי חלומות.. באמת שיהיה טוב.

תודה רבה לך , אני מרגישה כאילו את יודעת הכל וכאילו את איתי עכשיו.... הדיוק המופתי שבדברייך הפליאו אותי, לשמוע שזה יכול לעבור באמת - נראה לי קצת חסר תקווה - אבל אני אזכור את הבטחתך. תודה רבה לך, תגובתך לדבריי תפסו אותי במצוקה נפשית מסויימת ...

שלום עצמאית, ושלום גם למגיבים החביבים - רחל ושלומי, שחזור טראומות קשות מן העבר עלול - לפחות בטווח הקצר - לשחזר גם את כל קשת התחושות והרגשות שנלוו לחוויה המקורית, כולל ההיבטים הפיזיולוגיים. העמדות המנוגדות שמציגים רחל ושלומי מעלים בי אסוציאציה משונה מתחום הטיפול בהרעלות. כאשר אדם בלע חומר רעיל, יש לסייע לו - מהר ככל האפשר - להיפטר מתוצאותיו ההרסניות של החומר. ישנם חומרים מהם אפשר להיפטר באמצעות הקאה, ויש חומרים שבמקרה בליעה אין לאפשר הקאה, מאחר והם עלולים לצרוב את בית הבליעה שוב ולגרום נזק נוסף. כשמדובר בטראומות עבר, הטורפות את חיי הנפש שלנו כחומר רעיל, ההעלאה למודעות יוצרת - לזמן קצר - אפקט של צריבה חוזרת. מסיבה זו, יש מי שסבורים שמוטב להניח לזה, ובלבד שלא להיכוות בשנית. אולם הניסיון הרב שנצבר בתחום הטיפול בטראומה מצדד בעיבוד מבוקר של האירועים הטראומטיים כבסיס להחלמה. לכן, כדאי מאד להילחם בנטייה להימנעות, ולהבין שמה שמפחיד אותך כרגע זה לא חדר הטיפול או קולה של המטפלת, אלא הזיכרונות הקשים שממילא מלווים אותך לכל מקום, ומפריעים לך לישון, לאכול ולתפקד. במקומך, הייתי שבה ומשננת לעצמי את האמירה ש'הנורא מכל כבר קרה', וכל מה שמוטל עלי כרגע, זה לפלוט מתוכי את הרעל, כדי להחזיר לעצמי את חיי. אני יודעת עד כמה קשה לבצע החלטה כזו, אך משוכנעת, כמו רחל, שאפשר להתגבר ולנצח. שולחת לך את כל הכוח הנחוץ להמשך המשימה שלך ליאת

התקשרתי למטפלת והסברתי לה כמה המצב באמת גרוע וכמה נזקים נגרמו לי השבוע כתוצאה מהרעה במצבי . אני מוכרחה להגיד שהתאכזבתי מאוד מתגובתה שהיתה - שאולי צריך לראות אם ממשיכים את הטיפול , או אולי עושים הפסקה...וטענה שאם הטיפול עושה לי כאלו נזקים אז אולי צריך לראות מה קורה עם זה (מבחינה של להפסיק או להמשיך לעת עתה). והיא ביקשה שאני אבוא לפגישה הבאה ונדבר על זה... אין ספק שעכשיו הנחיתו עליי עוד פצצה , למה היא העלתה את זה עכשיו? היא לא חשבה לנכון לרגע במקום להנחית עליי את הפצצה הזאת בטלפון לבוא להגיד לי מילים מעודדות ומרגיעות שיטעינו אותי לפעם הבאה....?, אך זה שהיא פישלה ככה , אשת ניסיון כמותה? , אך זה שמתקפל לה הזנב בין הרגליים ואני נותרת לי עירומה וכ"כ בודדה....? נראה לי שאני לא יכולה להאמין בה יותר....

שלום אני בת 24, לפני יותר מחודש נפרדתי מהחבר שלי ביוזמתי, ולמחרת כבר הצטערתי על זה. הוא קיבל את דעתי למה היינו צריכים להיפרד ועכשיו הוא לא מוכן לחזור. נהיינו חברים כבר בגיל 17 אבל במשך ה7 שנים האלו נפרדנו וחזרנו 3/4 פעמים. כשהיינו פרודים יצא לנו גם פעם לא להתראות חצי שנה כי אני הייתי בחו"ל, אבל כל פעם בסוף חזרנו כי התגעגענו ושום דבר לא התקרב למה שהיה לנו ביחד. האמת היא שרבנו מלא, אבל אני מרגישה שאם אהבנו כל כך הרבה בטוח יש דרך לפתור את הריבים. עכשיו אחרי שנפרדנו לבד לי ממש, וכל יום נעשה רק קשה יותר מהקודם. אני בוכה מלא. מרגישה שחברים שלי מעדיפים להתרחק מאשר להתעסק עם הצרות שלי ורק איתו אני מסוגלת לדבר על הכל באמת. ברור לי שאני צריכה להתרחק אבל לבד לי כל כך. חשבתי אולי ללכת לטיפול אבל אין לי אומץ לבקש עזרה מההורים ואני לא ממש יודעת איך מתחילים טיפול ואיך מגיעים למטפל טוב. אני אשמח אם תוכלו לייעץ לי קצת.

אין יותר חכמה ממך ומבינה את מורכבות מערכת היחסים בה חיית. "רכבת ההרים" הזאת אינה בריאה לך כלל,ותחליף לבדידות אינה ביחד רע. המלצתי לוותר בשלב זה על ייעוץ פסיכולוגי שיוריד אותך חזרה למקומות שכבר היית והבנת מצוין כמה רעים הם בשבילך.לגשת לרופא משפחה או כל פסכיאטר מקופת חולים ולקבל תרופה שתעזור לך לעבור את התקופה הקשה הזאת של הפרידה על מנת למנוע אובססיביות יתר עד שתכנסי למערכת יחסים בריאה ומועילה עבורך. תהי חזקה שלומי

תודה. זה נחמד שמגיבים..

הי טל, נשמע שאת עוברת תקופה קשה. הרצון ללכת לטיפול נראה לי במקום כי כך תוכלי לשמוע דעה מהצד ולברר עם עצמך מה בעצם את רוצה בקשר הזה או בכלל. לגבי איך מגיעים למטפל טוב זה באמת לא כל כך טריווילי. אמרת שאת לא רוצה עזרה מההורים אז אם התכוונת לכסף, תדעי שאפשר ללכת לטיפול גם דרך קופת חולים ושם תוכלי גם לברר על המטפלים השונים. לגבי מישהו פרטי כדאי ללכת דרך המלצה. אולי אפילו פה באתר יוכלו להמליץ לך. אם תרצי אני יכולה להמליץ על מישהי בחיפה. לכי על זה, ותחזיקי מעמד, יהיה בסדר :-) מיכל

שלום טל, כאשר מסתיים קשר כה ממושך ומשמעותי, תחושות האבל והאובדן הן כמעט בלתי נמנעות. אני מסכימה שיש מקום לבחון את הנסיבות המעיקות הללו ("אי אפשר איתו, ואי אפשר בלעדיו") במסגרת טיפולית תומכת ומכילה. לטיפול טוב אפשר להגיע במסגרת קופת החולים שלך או במסגרת האוניברסיטה (אם את סטודנטית). במסגרות הללו הטיפולים הם מוזלים משמעותית. כמובן שקיימת האפשרות להגיע גם לטיפול פרטי בהתאם להמלצות, אם תתגברי על בעיית האומץ הכרוכה בבקשת העזרה מההורים. אני מעודדת אותך מאד לעשות את הצעד הראשון, ולהנות מכל מה שיבוא בעקבותיו. בהצלחה ליאת