פורום פסיכולוגיה קלינית

הי אורנה יקרה, מה שלומך? שברתי את השביתה הקטנה הפרטית שלי. לא נעים לשבור שביתות. שברתי בקטן, אחרי שהרהרתי בכמה דברים שמישהי חכמה אמרה לי. ובכל זאת מרגישה נורא עם זה. :-( וכמעט שברתי היום שביתה גדולה וכללית. טוב שלא הרשו לי. מבלבלים אותנו הסטודנטים... אני גם מתגעגעת. מאוד מאוד. אוף... בלי משמעות :-(

שוברת שביתות יקירה שכמותך, אין צורך להרגיש נורא, הבלבול הוא חלק מהדרך... אני מחכה לשמוע את הרהורייך בקרוב, אורנה

היי אורנה, אני מנסה לחשוב למה אני כותבת פה, הרי אין לי איזו שאלה או איזה עיניין טכני. יכול להיות שאני כותבת אולי כדי להרגיע את עצמי ולשכנע את עצמי שמה שעשיתי הוא בסדר למרות שהוא לא נעשה "לפי הספר", ייתכן ואני מצפה גם לצפירת ארגעה מצידך, שתגידי לי שאם אני ירגיש יותר טוב עם עצמי אחרי המעשה הזה אז זה בסדר. הרבה זמן שאני רוצה ( מאוד רוצה:)) לסיים את הטיפול. 4 שנים של טיפול שעזר בהרבה מקומות. 4 שנים של טיפול שהקשר עם המטפלת הלך והעמיק עד שהגעתי לנקודה שהבנתי ( וזה גם מה שהיא אמרה) שהיא לא מסוגלת לתת לי יותר ממה שיש שהיא נותנת. הרגשתי שאני מאוד אוהבת אותה שהיא חשובה ויקרה לי ועיקר הטיפול נהפך "לכמה היא אוהבת אותי". הרבה זמן שאני יודעת שאני צריכה ללכת אבל לא מסוגלת. לא הייתי מסוגלת לבטל פגישה אחת, הקנאה שמישהו אחר יגיע במקומי הייתה מוציאה אותי מדעתי :(. לאט לאט התבשל אצלי התהליך שאני צריכה לעזוב. הכרזתי על הפסקה של חודשיים והצלחתי לעמוד בהפסקה כחודש. חזרתי לפגישות רציפות וכל הזמן אמרתי לעצמי שאני חייבת ללכת. לפני שבועיים נפל לי האסימון- הגעתי לתחושה שאני לא רוצה/ צריכה ממנה כלום, שאני יכולה להסתדר לבד. בפגישה האחרונה החלטתי שזהו, זוהי הפגישה האחרונה, אמרתי לה את זה, היא ניסתה לשכנע אותי לא לקום וללכת אבל הייתי נחושה. כשבאתי לצאת הרגשתי כמה שתינו מרגישות רע. היא ניסתה לדבר איתי אמרתי לה שאני לא מסוגלת להשאר לדבר איתה כי הרגשתי עצובה ועל סף בכי. הלכתי. זהו סיימתי טיפול של 4 שנים, ארבע שנים שנעזרתי בה המון. מצד אחד אני חושבת שזה נכון לי ללכת. לנתק להתנתק. מצד שני אני יודעת שלא כך היא הייתה רוצה שזה ייסתיים, שהיה הרבה יותר נח לה לסיים בצורה אחרת צורה יותר "מכובדת"... אני יודעת שלא הייתי מסוגלת להפרד ממנה בדרך אחרת. אני יודעת שאם היינו מתחילים ב"עיבוד" הפרידה הייתי נשארת ולא מסוגלת ללכת. משתדלת להיות חזקה. עננית

עננית יקרה, כל-כך הרבה זמן לא שמענו ממך... קראתי את מה שכתבת וקראתי שוב. נותרתי בתחושה של עצבות, שתיכף אנסה להסביר. בתואר השני בפסיכולוגיה קלינית היה לי מורה מרתק, שדיבר פעם בביקורתיות על הנוהל הפסיכולוגי להיפרד לאט לאט ועם אינספור מילים. הוא שאל ממה אנחנו פוחדים, מניין הביטחון שלמטופל יהיה קשה בלעדינו מחר בבוקר, מאיפה החוצפה להאמין שהשמש לא תזרח בלעדינו גם מחר... בסדר, היא זורחת יופי בלעדינו, ולפעמים פתאום קל יותר ללא הטיפול, ובהרבה מאוד מקרים מתרחשת בתקופה לאחר הפרידה אותה הטבה משמעותית שכל-כך ייחלנו לה. אבל, אם הקשר עם המטפל נמצא בלב הטיפול, מדוע לא לפרום אותו באותה עדינות ורכות בהן נבנה? הקשר שלך עם המטפלת הוא בבירור לב לבו של הטיפול שלך. ובכל זאת, הפרידה התרחשה כולה במרחב הפנימי שלך, ולא במרחב המשותף של שתיכן. וודאי שאפשר להיפרד גם כך, וודאי שתהיי בסדר, אבל - האם הקשר ביניכן, אותה 'ישות' כמעט נפרדת שנכחה בחדר בין שתיכן, אינו "זכאי" לפרימה משותפת במרחב המשותף? את תהיי בסדר גמור, ואני כאן לשמוע ממך עוד ככל שתרצי, אורנה

אורנה - תודה. המילים שלך מעוררות מחשבה. כתבת "מדוע לא לפרום אותו באותה עדינות ורכות בהן נבנה?" - הלוואי ויכולתי. כרגע במקום שאני נמצאת זה נראה לי בלתי אפשרי. חשבתי על על זוג חברים שאוהבים אחד את השני, אחד מהם לוחץ על חתונה והשני לא מעוניין להתחתן, הקשר נמשך אבל הרצון של האחד לחתונה לא הולך ופוחת אלא מתגבר והשני עומד בעמדתו שככה נכון לו לחיות ללא מיסוד הקשר. לבסוף אחד מהם ( בד"כ) למרות האהבה והכאב פונה לדרכו לחפש לו את מה שמתאים לו. ( אני יודעת שזו דוגמה לא כ"כ טובה :), אבל ניסיתי להמחיש לך מה אני מרגישה) יום טוב עננית

אני מתגעגעת אלייך.מאז. אני יודעת שהכעסתי אותך בהודעה שלי מהשבוע שעבר,אבל ממש לא התכוונתי לכך.סליחה. אני "פשוט" מתגעגעת אלייך. שלך, ויק.

ויק יקרה, לא הכעסת אותי. בגעגועים אני מבינה. ואני 'שולחת' אותך לעבוד שם בכל כוחך. תמיד כאן, אורנה

לפני שנתיים עברתי פגיעת ראש ואיבוד הכרה ומאז אני סובלת מסחרחורות והתקפי מיגרנה שלא היה לפני והנירולוג היה סבור שזה מהמכה ביטוח לאומי שלך אותי לפסיכיאטר למה? מה הם חושבים שאני פסיכית ? מה הולך להיות שם?

שלום ר, שתי נקודות למחשבה: א. קרוב לוודאי שמדובר בנוהל של ביטוח לאומי, שאין צורך לקחת אותו אישית. ב. פסיכיאטר הוא רופא המתמחה בבריאות הנפש, והנפש היא כידוע עניין מורכב. לא צריך להיות 'פסיכי' כדי להתייעץ עם רופא נפש, רק סובל. פגישה עם פסיכיאטר ניראית כמו שיחה, בה תישאלי שאלות על תולדות חייך ועל הסבל שאת סובלת בשנתיים האחרונות. בריאות, אורנה

לד"ר שטרנברג, תודה על תשובתך בקשר לג'יגולו. שאלתי היום היא: מה גורם לגבר בן 62 להחליף נשים בקצב מסחרר, כל שבוע אשה, לסקס, והוא מחליף עוד ועוד נשים שוכב איתן ועובר לבאה בתור. ואם אין לו במקרה אשה במשך שבועיים, הוא הולך לזונות. האם אדם כזה סובל מבעייה נפשית? אשמח לקבל את תשובתך. דנית

מאיפה את מכירה אנשים כאלה?חוץ מזה גיגולו הם בדרך כלל גברים צעירים שמספקים נשים מבוגרות מהם בשביל כסף מה שאצל נשים נקרא "נתמכת" וזה סוג של קשר....המבוסס על תרמית כאן את מדברת על גבר בן 62 שאוהב מין....לא נראה לי שזה כזה בריא ללכת לזונות ואני מניח שחלק מזה נובע מחרמנות ובדידות ואולי בעייה בכל מה שקשור ליחס לנשים...בכל מקרה צריך לשאול אותו(: ביי

שלום דנית, דרור יהיה כאן שוב ביום ראשון, ובינתיים - תשובתי. הגבר שתיארת מאופיין בדחף מיני עז, ואני מבינה שאת סבורה כי מדובר בדחף מיני מופרז. אבל, על-מנת לקבוע האם מדובר בבעיה נפשית יש צורך לדעת האם הוא עצמו מתלונן על דחף מיני מופרז, או האם הדחף המיני הוא משני לבעיה אחרת (הפרעה בתחום הרגש, התחלה של דמנציה וכיוצא באלה). זאת יוכל לקבוע מומחה, ומן הסתם אותו אדם יפנה למומחה רק במידה ויחוש שמדובר בבעיה. רק בריאות, אורנה

דרור, אני לא מצליחה להפסיק לכעוס היום... כל היום אנשים דיברו איתי ופנימה רק גלגלתי עיניים בעצבים וחיכיתי שיפסיקו לדבר כבר ויעזבו אותי... למה הם חושבים שהטרדות שלהם מעניינות אותי? מין חשיבות עצמית מעצבנת כזאת..כמעט פינוק! יש לי חברה בעבודה שלא מפסיקה לדבר על עצמה לרגע. על דייטים שלא צלחו, על השינה שלא באה, על כמה היא מרגישה שהיא משתנה, על כמה היא החליטה שיותר היא לא תשתף אנשים בכל פרט בחייה.. והלהג נמשך ונמשך.. מלווה לפרקים בתמונות מהטיול ל.. איך היא מצליחה לדבר כל כך הרבה זמן על עצמה?! והיא רגילה שאני קשובה אליה ועונה לה, ואני משתדלת להמשיך בזה, אבל יש ימים שאני חורקת שיניים בפנים ורק מחכה שתסיים כבר עם הקשקוש הזה! אני יושבת פה לבד, הרגל קופצת בעצבים.. ישנה 4 שעות בלילה לאחרונה, העבודה נערמת לה לאט לאט, ואני לא עושה כלום. ניסיתי לישון כמה שעות עכשיו וכל כך כעסתי שלא הצלחתי לעצום עין.. מצאתי את עצמי מכה את כל מה שהיה סביבי..או לפחות מדמיינת שכך אני עושה. לרגע אפילו קפצתי מהמיטה בבהלה..הייתי בטוחה שהרגשתי רעידת אדמה. הדלקתי את האור בחדר וניסיתי להסתכל מסביבי..לא הצלחתי להחליט אם זו רעידה פנימית או חיצונית. אבל זו הייתי אני. תמיד יום לפני הפגישה כל הכעסים מתפוגגים, אבל היום אני ממש רותחת. מתסכול. הייתי כל כך מוכנה לטיפול- לספר הכל, לא להשמיט פרט, לעשות את זה הכי מסודר שאני יכולה כדי שזה יצליח...אפילו לא הייתי ביקורתית כלפי עצמי על תקופה שבה הרגשתי כמיהה נוראית לקירבתה. לקרבתו של כל אחד סביבי, האמת. ועכשיו,.. עכשיו אני מרגישה שיותר מדיי דברים אני לא יכולה לספר לה! לא רוצה לספר לה. היא לא איתי. ולמה אני צריכה בכוח לשתף כשאני לא מרגישה אותה איתי? אוף העיניים מתרחבות לי בזעם!.. מרגישה שהיא עדיין מסתכלת עליי מהצד. כל פעם שאני מדברת בטיפול אני מרגישה לא בסדר, כי היא מטפלת באמנות ואני נוטה לסרב למדיום הזה. לא מצליחה להיות מטופלת באמנות. יותר מזה, הכתיבה אצלי הפכה יותר ויותר דומיננטית בתקופה האחרונה וגם את זה אני לא יכולה להביא לטיפול- כי זה שוב מילים. אז אין לי איך להביע את עצמי אני רוצה להביע את הכעס מחר (כבר מזמן אני מנסה וכל פעם שאני באה זה מתפוגג לי יום לפני). אבל איך אביע את הכעס על זה שאני שונאת להביע את עצמי באמנות?? באמנות?! זה לא הוגן! מרגישה תסכול נוראי! לא הגעתי לטיפול כדי להביע כעס על האמנות.. אני יודעת שאני צריכה לחשוב על זה בשיקול דעת, הרי בטוח יש סיבות ששווה להתעמק בהן ללמה כל כך קשה לי ומה זה גורם לי להרגיש, אבל זה רק מעורר בי יותר כעס! ואין לי כוח להיות מובנת. לתווך את עצמי כל הזמן, להסביר למה... סוג של מלכוד! אין לי איך לדבר איתה. ומה שהייתי רוצה לומר פתאום נשמע לי דפוק, ולא ראוי בכלל להיאמר..סיפורים קטנים ומפגרים, כמו אלה של החברה לעבודה. שעמום מוחלט! בראש אני מצליחה לעבוד באמנות, אבל כשאני באה לעשות את זה אני מתמלאת בכעס, בתסכול, בחוסר חשק.. בא לי רק להרים ידיים. אני רואה שהיא מתבוננת בי וזה רק מעצבן אותי יותר. הלוואי ולא הייתה מסתכלת! ובראש אני כן מציירת, כי אני רוצה להיות בסדר ולהשתדל.. בראש אני מרטשת דף לגזרים. או מציירת ומיד מועכת ולפח, מציירת ומועכת לפח! אבל הכעס לא מאפשר לי להביע את זה באמת ולא רק בראש. זה לא כעס, זה תסכול. ומחר ודאי אהיה אדיבה ונעימה כרגיל. מתסכל כל כך!! כתבתי המון, סליחה (הרגל הפסיקה לקפוץ סוף סוף.. :-) לא מעניין, אבל לא הצלחתי להתאפק..

שלום לך, אני חושב שזה לא מקרי שהרגל הפסיקה לקפוץ. שמעתי אותך זועמת בדברייך, נותנת לכל הכעס לצאת, בלי חשבון. ובסופו של דבר משהו בך נרגע בעקבות זה. אני חושב שיש משהו בך שמאוד מפחד מהעוצמות הרגשיות שלך. את הולכת לטיפול אבל מציגה משהו שהוא לא כולך. בלי החלק חסר הסבלנות הזועם, הכואב. רק את החלק המתפקד, זה שמקשיב לאחרים ונענה להם. אני לא מתמחה בטיפול באמנות אבל אני לא מבין למה לא לדבר על הכעס והתסכול שלך. למה לא לבטא אותם בדרכים שתיארת? האם את חושבת שהיא לא תעמוד בזה? בעיני זה לא יהיה טיפול יעיל עד שזה לא ייגע גם בחלקים ההלו שלך, לילה טוב, דרור

אוף-אוף המתוסכלת, בוקר, רוצה לספר לך משהו שנראה לי קשור. קחי או תזרקי. רוצה לקחת אותך להסתכל קצת אחורה, בשביל קדימה :-) היום, אני יודעת, שחופש והזזות של שעות בפגישות גורמות לרעידות אדמה רציניות בפנים. נדמה שפעם קראתי לזה פה תזוזות טקטוניות והתפרצויות פירוקלסטיות. יופי של מצב לבשל מטעמים. כאלה שגורמים להמון הרס מבפנים. במיוחד כשאת שומרת את עצמך סיר לחץ ופקק הביטחון הלך פייפן... סביב אירועים קטנים כאלה (הכי לא קטנים בעצם, ומטפלים יודעים את זה), עולות מחשבות סביב נושאים חביבים שכאלה כמו: פרידות, נפרדות, נטישה וחרדות גדולות מאד מאד שמסביב. פתאום אנחנו זועמים שאנחנו מרגישים מובנים מאליהם, שלא נראה שאנחנו משקיעים, כשבכלל, רק לבוא לשם זו השקעה שבשמיים, כשאנחנו עושים המון מאמצים בדרך שאנחנו יודעים. חווים אי אכפתיות מרתיחה שכזו. פתאום צפים כל הכעסים על הגבולות שבטיפול. שיש לו סוף. שיש סוף לפגישה. שיש גבול לנתינה, לקבלה... פתאום אנחנו מרגישים את עצמנו דורשניים מאד, חמדנים, רוצים להתמזג - להיות גוף אחד, חסרים כל-כך. מקנאים כל-כך... סובלים כל-כך... מאבדים את המקום ולא תופסים נפח... רוצים את כו-לו רק בשבילנו ולבד לבד לבד... ותוספת אחת וזהו - דבר שמאד יכול לאפיין חרדת נטישה הוא הדחף לקום, לברוח, לנתק, 'לזרוק-את הקשר-ולמעוך-אותו-מה-הוא-שווה-אני-יכולה-לבד-מי-צריך-אותו' ולו רק כדי לא לחוות את הנטישה הכואבת (מדומת או אמיתית) של האחר. ככה לפחות משיגים בכאילו שליטה בעניינים. נשמע מוזר, כך משאירים את האחר ביחד איתנו, בראש, כמשהו דימיוני קוסמי שכולו טוב, דרך הניתוק במציאות המאכזבת אותנו. סתם רעיונות למחשבה. כן או לא, שלחתי לך החזיקי מעמד, ילדה שבפנים, שלך

גברת בוקר :-) תודה... המילים שלך מדויקות.. סיר לחץ זה בדיוק מה שאני מרגישה, אבל שומרת פנימה ולא רואים.. רעש והמולה סביבי, או קירבה רבה ונגיעה אקראית בי מעוררים בי איזו התנגדות משונה היום, על גבול הזעם.. כמו הר געש קטן.. (אבל כאמור, בחוץ עסקים כמעט כרגיל.. חוץ מניתוקי קשה קלים) כל מה שכתבת נכון..ואני יודעת שכך זה, אך זה לא מרגיע כשלא מצליחים לתת לסיבות מקום של ממש..אני מבטלת הכל כ'טפשי', ואז התסכול מזין את עצמו עוד.. אני מניחה שאני צריכה להיאזר באורך רוח..להמשיך להתקדם, לנסות לא להשתיק את התסכול, אבל זה קשה.. האצבע הרביעית קופצת אוטומטית, גם כשיודעים שעדיף לנגן על השנייה.. הדימוי שלך נפלא! רציתי לומר לך כבר למטה, אבל מרוב גלישות ומחיקות וניסוחים מחדש, התעצבנתי ובסוף לא שלחתי כלום. אבל נפלא! מרגיע הרבה יותר לחשוב על זה כך. וכל כך עדינים וקשובים היחסים שם שזה ממש עושה לי חשק.. לפעמים קשה לקרוא את הפרספקטיבות הרחוקות (שלך ושל אחרים) כשאני עדיין לא שם. זה גורם לי לייצר אמירות דומות לשלכן, רגועות כאלה, עם ראיית-על והשלמה וידיעה שהכיוון נכון, גם כשקשה, הבנה של המסגרת וכל מה שקשור.. ואני בעצם עוד לא שם.. רק נדבקת במילים הכל כך נכונות שכל כך הייתי רוצה שיהיו גם שלי.. בכל אופן, רציתי רק לומר תודה ושוב אני גולשת.. נתראה, יקרה לי :-) (ל.)

שלום, אני יודעת שהשאלה אולי לא כל כך קשורה שכן, אנני מבקשת "תמיכה" או עצה. רציתי לשאול אם מישהו אולי יודע מה הפירוש של "intervention based evidence" או "התערבות מבוססת ראיות". האם זו שיטה טיפולית כלשהי? אודה לעזרתכם, כיוון שלא הצלחתי למצוא מידע בשום מקום אחר...

קרן שלום, לצערי כרגע זה לא מצלצל לי מוכר, אבל אנסה לחזור למקרות ואם אעלה שם משהו אחזור אלייך, דרור

שלום רב, אני בן 30 יש לי בעיה ריגשית שמשפיע עלי בתחומי הזוגיות והעבודה, ניסיתי בחיי כל מיני מיפגשים חוויתים בסדנאות לפני רישום סופי הייתי לפני כמה שבועות בפסיכודרמה לא ממש הצלחתי להתחבר לשלב בו יש לעשות משחק תפקידים ולגלם דמויות,הבנתי שזה המוטיב המרכזי בפסיכודרמה. מדובר על כ 20 מיפגשים של 3 שעות כל מיפגש,הפחד המרכזי שלי הוא איבוד עיניין רציתי לשאול אותך מניסיון, האם תכונה זאת יכולה להרכש במהלך הפסיכודרמה או שחבל לי על הזמן, אני בחיים שלי טיפוס יותר פאסיבי ויותר נוח לי לצפות מהצד בדברים, אשמח לתגובתך ,אשמח גם לקבל המלצות לי על סדנאות תקשורת אחרות .

שלום לך, נראה שבחרת כלי שבמובן מסויים הפוך לנטייה הטבעית שלך. אתה מעיד על עצמך שאתה פאסיבי ואילו בפסיכודרמה המטופל נדרש לעשייה אקטיבית. זה יכול להוות מכשול, אם הקושי בשימוש בכלי לא ייאפשר לך להביא את עצמך. מצד שני, אולי האופן בו תביא את עצמך (או תתקשה להביא את עצמך) נוגע בדיוק בנקודה הזקוקה לחיזוק/עבודה? אולי חשיבה עמוקה לגבי מה שהביא אותך לבחור דווקא בפסיכודרמה יכולה להנחות אותך בהמשך, אם זה כלי שעשוי לאפשר לך עבודה או לא. קיימות מסגרות קבוצתיות רבות ומגוונות לעבודה על קשיים כדוגמת אלה אותם אתה מתאר. אם תציין מה הכיווון אליו אתה נוטה (למשל: קבוצה מילולית, קבוצה שנעזרת בכלים יצירתיים, סדנא וכו') ובאיזה אזור אתה גר ייתכן שאוכל לסייע לך. בברכה, אור-לי

שלום לך, אני מסכים עם אור לי שייתכן ודווקא ההכרח להתעמת עם הקושי שלך יכול לעזור לך. אני באופן אישי לא מנחה קבוצות פסיכודרמה ולא מטפל בשיטה זו ולכן לא אוכל לספר לך האם מניסיוני זה עובר או לא. אבל מניסיוני בסוגי טיפול אחרים ישנם מקומות בהם כניסה עם ה"ראש בקיר" עוזרת ויש מקרים בהם היא לא. שאלתי היא מדוע אתה בוחר דווקא בפסיכודרמה קבוצתית ולא פונה לטיפול פסיכולוגי פרטני, אשר יכול לדעתי לתרום לך רבות בשלב זה. ואולי יכול להוות פתח לטיפולים אחרים בהמשך. לילה טוב, דרור

ראשית אני גר באזור המרכז, אני מעוניין להתנסות בכל דבר שיכול לפתוח אותי מבחינה ריגשית, החוסר פתיחות ריגשית מלווה אותי הרבה שנים,אני לא טיפוס משתף,גם בתקופות מוקדמות בחיי הרגשתי בז אני מרגיש שהשתפרתי במידה מסויימת, הייתי בטיפול פסיכולוגי בעבר, אבל היתה לי נטייה להחליף את המטפלים עקב איבוד עיניין וקושי בפתיחות ריגשית. לגבי סדנאות אני פתוח להצעות, דבר אחד בטוח לא מה שקשור לציור ופיסול, אני מרגיש שאין לי מספיק סבלנות לזה,אוהב לראות יצירות של אחרים פחות ליצור בעצמי. אולי משהו בתנועה.ניכנסתי עכשיו לאתר של האיגוד הישראלי לתראפיה הבעה ויצירה ומרוב עצים לא רואים את היער. אשמח לתגובתך

הי, רציתי להתייעץ איתך בנוגע ללימודים. אני בתקווה רבה מסיימת תואר ראשון בספרות שנה הבאה, אבל החלום שלי התפתח בשנתיים האחרונות ובמקביל לעריכה וכתיבה , אני מאוד רוצה להגיע לפסיכולוגיה קלינית, להתעסק עם סיפורים אמיתיים ולא רק כתובים.. יש לי כמה שאלות. האם כבר מאוחר מדי, אם אני בת 25 עוד מעט, להתחיל ללכת בדרך הארוכה מאוד הזו? ושאלה שנייה היא, התלבטות בין לעשות תואר ראשון בפסיכולוגיה ואז לנסות את המתאם ( שזה מפחיד אותי כשלעצמו, כי הסיכויים אפסיים ) לבין לעשות הסבה לעובדת סוציאלית ואז עבודה סוציאלית קלינית. הבנתי שמבחינת טיפול, אין ממש הבדל..ובכל זאת, מה יותר כדאי יחסית לגילי והכל ( אם הייתי חמש שנים אחורה לא הייתי ממש חושבת ). שאלה שלישית, שזו גם הסיבה שאני נרתעת מלהתייעץ על זה עם הפסיכולוג שלי היא - האם אנשים עם בעיות כמו שלי, דיכאון, אובססיות וכו', יכולים להיות בעמדה מטפלת? האם זה לא קצת יומרני? אני יודעת מצד אחד שזה עשה אותי מאוד קשובה ורגישה לאחרים ( אבל עדיין לא לעצמי..המממ...) ואני אף פעם לא נותנת לעצמי ליפול כשאני יודעת שיש לי אחריות (אני רואה את זה בפ"רח ), אבל אני מפחדת שאם אני אספר לו הוא יצחק עליי ובצדק. הוא רואה אותי במצבים כל כך רעים, אני בקושי מצליחה לתקשר, גם פה לפעמים אני כותבת כשאני די באטרף, אבל חלק מזה זה החרדות הקיומיות שלי, האבסורד שאני מוצאת בחיים האלו וחוסר המשמעות ( היה לי נחמד לשמוע שיש שיטה טיפולית אקזיסטנציאלית, ואני מאוד מתחברת לזה בספרות, אשמח לשמוע ממך קצת יותר על השיטה הזו, אני יודעת שזה דורש יותר מעורבות של המטפל והבאת הערכים שלו לטיפול ) ואולי דווקא השיטה הסוקרטית של דיאלוג בין אנשים תביא אותי יותר קרוב לאמת, אני נורא מקנאה בכם הפסיכולוגים שיש לכם גישה לעולמות שלמים של נפשות, ושהמטרה שלכם היא לנסות להבין אותם וגרום להם להבין את עצמם...בכל מקרה, זה מגוחך שבן אדם דיכאוני כמוני ילך לכיוון ההוא? טוב, פיצצתי בשאלות, מצטערת מראש.

אופיר שלום, אני אנסה לענות לך בשני צירים האחד הוא שאין מניעה שתתחילי ללמוד בגיל שלך פסיכולוגיה, אם כי זה מסלול ארוך (מינימום תשע שנים עד שתוכרי כפסיכולוגית קלינית ממוחית). אבל זה בהחלט אפשרי. זה נכון שאפשר לעבור הסבה בדרך לעבודה סוציאלית, ואף כי ניתן לטפל עם תואר שני קליני בעבודה סוציאלית הרי שאופי ההכשרה שונה, ולעיתים קרובות גם סגנון העבודה שונה. בציר השני יש את איך שאת מרגישה עם עצמך. האם זה באמת מתאים לך. אין כלל מניעה שאדם עם קשיים נפשיים יטפל באדם אחר. השאלה שמטרידה אותי היא מדוע את כל כך חוששת לספר לפסיכולוג שלך? מה הוא מייצג עבורך. אני הייתי מייעץ לך להשקיע ולבדוק את זה עם עצמך ואיתו. לגעת בפחדים שלך. מן הסתם זה לא קל ולא יהיה הקושי האחרון, אבל זה חשוב. בהצלחה, בכל מה שתבחרי, דרור

שלום, לחברה שלי יש ילד בן 4, והוא חושב על מוות לאחרונה בסגנון של: "אמא, אם אני אמות, אתם תהיו עצובים"? היא מוטרדת ובוכה מלא.. האןם זה טבעי שזה מעסיק אותו? האם זה הגיל הנכון? גם המוות של עצמו זה עניין שצריך להעסיק אותו? תודה רבה תותי

השאלה הנוספת היא בעצם - מה כדאי לעשות? האם לא להיבהל ולתת לזה ביטוי וזהו? האם לדאוג שמשהו קורה?

תותי שלום, זה די נדיר שילד בגיל 4 יעסוק במוות של עצמו. חשוב להבין האם קרה אירוע משמעותי בהקשר זה במשפחה (גם אם לפני שהילד נולד). וחשוב עוד יותר לדעת האם הוא מדבר גם על חוסר רצון לחיות או שמדובר בשאלה הנראית ללא הקשר. אם הוא מדבר על חוסר רצון לחיות הייתי מפנה אותו לאיש מקצוע (פסיכולוג, פסיכיאטר ילדים), כדי שיעריך את מצבו. במקרה השני הייתי ממליץ לפנות להתייעצות ולהדרכת הורים עם פסיכולוג ילדים. בכל מקרה, הדבר החשוב הוא להבין על מה מדובר כאן. כי יש ילדים הסובלים מדכאון וצריכים טיפול. אלו המביעים חרדה לגבי המוות של הוריהם או של עצמם יכולים להיעזר בטיפול, אך כאן בעיקר חשובה התגובה של ההורים שתהיה שקולה ומדודה (ככל האפשר כמובן) ותקח בחשבון שהילד לא מודע לגמרי לכל המשמעויות של דבריו. לילה טוב, דרור

צהריים טובים , בתי בת 20 , היא לומדת באוניבריסטת תל אביב מחשבים-שנה שניה , היא ילדה חכמה ומצויינת בלימודים , ... יש לי 6 בנות ו-3 בנים , כולם נשואים חוץ ממנה , היא הכי קטנה בבית , כולם אוהבים אותה , היא היועצת של המשפחה , כל משנתקל בבעיה כלשהי (מחברות , אחים , בני אחים , ... ) פונה אליה והיא כן פותרת אותה ומקלה עליהם, היא עושה את העולם ממש קטן ,חיים קלים , אבל לעצמה זה לא קורה , ... וגם כן היא מתנדבת יומיים בשבוע ביעוץ ,תרגום והדרכת חולים מהרשות בבה"ח ( דרך האונ' ) ושם היא עוזרת להם כמובן , שם היא שוחחת עם רופאים, אחיות, עובדי סוצ', פסיכ' , ... יש דבר חשוב מאוד שרציתי לציין , היא סובלת מצלקות ישנות בגופה ( סנטר , צוואר,חזה , בטן , ) – הצלקות הן מכוויה גלוייה דרגה 3 , כמעט כל שנה היא עוברת ניתוח פלסטי - הבעיה היא כך : אם היא בבית , אז היא נכנסת לחדרה , חושכת את החדר ושוכבת במטה אפילו שעות ארוכות , ולפעמים מזלזלת בהליכה לאונ' ואומרת שהנוכחות לא חובה אין הרצאות , בקיצור היא לא רוצה לצאת מהבית ... היא ילדה סגורה, לא אוהבת שנדבר עליה לא לטובה או לרעה , ועוד בעיה כשהיא מאושפזת בבה"ח היא לא משתפת פעולה עם הצוות הרופאי למרות שהיא מכירה אותם שנים רבות בקושי שעונה להם בקול מופחת ובמלים בדודים , שמה אם היא נשארת חודש היא לא מכניסה שום דבר לפיה- לא אוכלת ולא שותה – { תמיד כשתאושפז בבה"ח מפנים אותה לפיסיכיאטרים ועמם ע"פ מצבה לפעמים כן משתפת פעולה ולפעמים לא , ואם היא מדברת עם הפסיכיאטר ועונה לו האבחנה שלו תהיה שלילית - אין לילדה שום בעיה נפשית , היא מודעת למצבה הבראותי , היא ילדה חכמה , חברתית , אנושית ,עצמאית , ... ואם לא באה לדבר אז הפסיכיאטר אומר שהיא ילדה מדוכאת , עצובה , מסכנה , וחייבת לקבל טיפול תרופתי.... } במח' היו נותנים לה כדורRECITAL 20 MG פעם ביום , אבל אף פעם לא לקחה אותו , בשחרור המליצו הרופאים על המשך לקיחת התרופה ומעקב טיפול פסיכיאטרי , אבל היא לא מסכימה על זה , ואם נדבר אותה על הדבר הזה , היא מתחילה לבכות ותגיד אם באמת רוצים לי תעזבו אותי , וגם כן היא אמרה , אם תחשבו להביא פסיכ' לבית , אני נשבעת לכם שלא אצא מהחדר ולא אדבר עם אף אחד , ולא אלך לאונ' , ולא ... ולא ... באמת אני לא יודעת מה לעשות איתה ? אני כל הזמן חושבת עליה , אני סובלת מלחץ דם גבוה וסוכרת , הכל עולה כשאני רואה אותה בחדר לבד ... תודה מראש , על כל עזרה ,

אני יודעת שזה לא קשור לשאלתך, סתם רציתי לומר, הלוואי שהייתה לי אמא כמוך. כשבאתי לאמא שלי ואמרתי לה שאני חותכת את עצמי, היא לא הסתכלה עליי אפילו וזרקה לי שאני אגיד לפסיכולוג להחליף לי את התרופות...בקיצור, יש לבתך מזל לפחות שיש לה אמא כל כך אוהבת, תהיי חזקה בשבילה ובשבילך, ותרגישי טוב. בקשר לבתך, נשמע כאילו יש לה מודעות עצמית מאוד גדולה, כנראה בגלל זה אולי קשה לה עם המצב הגופני שלה, אבל נשמע גם קצת מוזר, שהיא מתנדבת בייעוץ לחולים ויודעת כמה ייעוץ ועזרה מקצועית יכולים לתרום ולעזור, ובכל זאת לא רוצה להעזר בזה בעצמה. אולי הדרך שלה להרגיש יותר טוב זה לטפל ולא להיות מטופלת. אני מקווה שהיא תצליח להעזר בכם ושתרגיש יותר טוב...

שלום לך, הכאב שלך ושל בתך עובר חזק בדברייך. ואני מבין את המצוקה שאת נמצאת בה כשאת כל כך מודאגת ורוצה לעזור והיא לא רוצה להיעזר. נשמע לי את מייחסת את הקושי שלה לצלקות הגלויות שעל גופה, ובהחלט ייתכן שכך הוא הדבר. אבל האם היא שיתפה אותך או מישהו אחר במה קורה לה? למה היא מסתגרת? איזה מחשבות עוברות לה בראש? עצתי היא קודם כל שאת, או מישהו אחר קרוב ינסה לשמוע אותה. בנוסף ניתן לעודד אותה לפנות לפסיכולוג, כי הדבר המרכזי שאני מבין הוא שהיא עסוקה בלעזור לאחרים, להקשיב להם, לפתור בעיות, ולא מפנה קשב לעצמה. אולי כי זה קשה מדי. פגישות עם פסיכולוג יכולות לעזור לה לתת לעצמה את המקום באופן לא מאיים. אני יודע שזה לא קל עבורה, ולכן הצעתי שבשלב ראשון מישהו מהמשפחה ינסה להקשיב לה. בהצלחה, דרור

בהתחלה תודה לך מכל הלב , אנחנו תמיד מנסים לעזור לה ומקשיבים לה , היא יכולה לדבר שעות ארוכות עמנו אבל לא על עצמה ומשהולך איתה , אפילו בקושי רב היא אומרת לי הציונים שלה למרות שהן מעל 80 , באמת ממש קשה לדבר או לשוחח אותה , ואם מכריחים אותה לדבר על עצמה היא פשוט או תשתוק או תשקר ... ובקשר לצלקות , לא נראה לי שזאת כל כך בעיה , וכששואלים אותה על זה היא אומר כבר גדלתי על זה , התרגלתי , וזה כבר משהו ממני , ...

שלום, האם יש פסיכולוג שמטפל בשיטה הקוגנטיבית התנהגותית באיזור חיפה והקריות? אשמח לשמות+ טלפונים. תודה, שירה

ירה שלום, אנחנו לא נוהגים לתת שמות של פסיכולוגים בפורום. אבל אם תצרפי מייל עדכני אני בטוח שתוכלי לקבל הפניות למטפלים באיזור חיפה, לילה טוב, דרור

שלום רב, אני מתקשה בלימוד שפה. השערת המורים היא שאני פרפקציוניסטית ו/או חסרת בטחון ועל כן מתקשה לבטא את עצמי, מעין חסם. האם ישנה תרופה כלהי להפחתת הלחץ? מאוד ארצה להתגבר על המכשלה. איני יודעת אם יש לי קשיי למידה כי לא בדקתי אף פעם. בכול מקרה אני מאד מתקשה להתרכז ומעולם לא ישבתי ללמוד באופן המסורתי של הלמידה (כסא, שולחן, מחברת ושינון אינם קלים עבורי). היתרון הוא שברוב התחומים אני מבינה מהר ומסתדרת טוב גם בלי ללמוד בעל פה ולקרוא הרבה. אבל כנראה ששפה צריך ללמוד ועל זה דילגתי בבית הספר. אני משקיעה המון שעות לימוד עם מורה פרטית כבר המון שנים אך הקצב שלי מאוד איטי ובסופו של יום איני מצליחה לבטא את עצמי בפני אנשים ומהבושה גם חומקת מהסיטואציה. אודה ליעוץ.

שלום לך, ראשית הייתי מייעץ לך לעבור אבחון לקשיי למידה (קשב וריכוז) כי ייתכן ששם חלק מההסבר. אבל בין אם את סובלת מזה ובין אם לא, נשמע שקשה לך לעמוד ולדבר שפה מבלי להיות בטוחה שאת לא טועה. את חוששת מלהיראות לא יודעת וממה יגידו עלייך. זה מובן מאוד, אבל שפה ניתן ללמוד בעיקר על ידי תרגול ושימוש יומיומי. ייתכן ואת סובלת מחרדה חברתית, המתאפיינת בקושי לעמוד מול קהל, בדפיקות לב מואצות יובש בפה, הסמקה ועוד. אם זה מוכר לך, וזה מה שמונע ממך להתנסות בשפה, המלצתי היא לפנות לטיפול אצל איש מקצוע. מה עוד שאני מניח שזה לא מפריע לך רק בלימודי השפה, לילה טוב, דרור

שלום, שמי הילה ואני בת 26 וחצי. איבדתי את אבי לפני כ 5 שנים מהתקף לב פתאומי ומאז חיי אינם חיים. כנראה שהחרדה שנוצרה אצלי סביב מותו הייתה מאוד גדולה ולא טיפלתי בה אז. ( טיפול פסיכולוגי וכאלה), אלא פשוט הדחקתי אותה והמשכתי כרגיל.שנתיים אחרי מותו, התחלתי להיות חולה, החלו לי סימפטומים שונים ןמשונים שכל הזמן החליפו אחד את השני. זה התחיל בכאבים בחזה, כאבים ביד שמאל, דפיקות לב מהירות, נימול בפנים, קשיי נשימה ועוד. לא ידעתי מה קורה לי והתחלתי לעשות סבב בדיקות ורופאים מכל התחומים.אורטופד, קרדיולוג, נוירולוגית, מומחה לתפקודי נשימה- אקג, בדיקות הולטר, בדיקות מאמץ, מיפוי עצמות ומה לא... הכל היה תודה לאל, תקין. ואז הודיעו לי שאני סובלת מחרדות ושמדובר בכאבים פסיכוסומטיים... התחלתי טיפול פסיכולוגי ובמקביל טיפול תרופתי שאכן עזר לי וחיי חזרו למעין שגרה נורמלית. לפני כחצי שנה, החלטתי להפסיק את הכדורים הפסיכיאטריים ( שגרמו לי להשמנה...), והפסקתי עוד קודם לכן את הטיפול הפסיכולוגי שכן זה היה יקר לי מידי. לצערי, חודשיים אחר כך, חזרו לי סימפטומים שוב- זה החל בכאבים ביד שמאל, שוב כאבים בחזה- מהלחץ פניתי ישר לאורטופד, לרופא משפחה ולקרדיולוג, עשיתי בדיקות ללב והכל תקין. מהרגע שידעתי שהכל תקין, הסימפטומים די עברו והחליף אותם סימפטום חדש ישן- נימול בפנים אז מה? עכשיו ללכת לנוירולוגית, לעשות הדמיית מוח ואלוהים יודע מה עוד.... אי אפשר לחיות ככה,.אני לא רוצה ללכת ולעשות שוב את כל הבדיקות, אני גם יודעת איפה שהוא שכנראה זאת חרדה ואין לי כלום, אבל הפחד מקנן בי ודורש ממני להיבדק ורק אז אירגע שאדע שהכל בסדר. אני בחורה נשואה, יש לי בעל מקסים, משפחה אוהבת וחברות- איך אני מטפלת בעצמי? ומה אתם חושבים לגבי הישנות הסימפטומים, האם עליי להיבדק שוב? מצטערת על האורך ומקווה מאוד לעצתכם ועזרתכם- כל סימפטום כזה וישר אני חושבת על ההכי גרוע ומאוד נלחצת...מה גם שהדבר היחיד שמרגיע אותי זה לעשות בדיקות ורק אז אני נרגעת, אבל זה לא פיתרון לעשות כל החיים בדיקות , מה גם שהסיפטומים כל הזמן מתחלפים.... אנא עזרתכם, תודה.

הילה שלום, נשמע שיש משהו בך המבקש לקבל ביטוי, שישמעו אותו. מאחר וזה לא קורה בדרכים מסויימות זה קורה סביב הגוף. אני איתך בדעה שהסימפטומים הגופניים מקורם בחרדה. לדעתי, אם חשת הקלה בעקבות הטיפול הפסיכולוגי והתרופתי את חייבת את זה לעצמך. אני מודע לקושי שהכסף מעורר. לעיתים זוהי סיבה כבדת משקל. אבל תבדקי עם עצמך האם אין דרך שאת יכולה לעמוד בזה. בעיקר לאור הסבל שאת סובלת. וגם אם תרגישי שאת לא יכולה לעמוד כלכלית בזה, ישנם מקומות בהם ניתן לקבל טיפול מוזל, ואף בחינם, כגון מרפאות לבריאות הנפש. בהצלחה, ולילה טוב, דרור

שלום, שאלתי היא: איזה מצב נפשי מוביל גבר בן 50+ למכור את גופו תמורת כסף?

דנית שלום, קשה לענות על שאלה שכזו מסיבות רבות. אבל ייתכן ומדובר בסוג מסויים של משבר גיל העמידה. צורך להוכיח לעצמו שהוא עדיין צעיר, נחשק על ידי המין השני שאף מוכן לשלם כסף לשם כך. ייתכנו גם סיבות נוספות אבל לשם כך יש צורך בפרטים נוספים, כמו האם זהו מצב חדש? האם קרו אירועים מיוחדים בחייו? ומידע נוסף שיכול להיות רלוונטי. לילה טוב, דרור

שלום דרור, ערב טוב, אני מתלבטת לגבי שילוב של היפנוזה בטיפול בהפרעת חרדה (פניקה). אשמח לשמוע את חוות דעתך המלומדה. לילי

לילי שלום, לצערי אני לא בקיא מספיק בטיפול בהיפנוזה במקרים של הפרעת חרדה. אני אנסה לחזור אלייך עם תשובה טובה יותר בהמשך. בכל מקרה ישנם טיפולים יעילים למדי בטיפול בהפרעת פאניקה המערבים אלמנטים קוגנטיביים והתנהגותיים, וכדאי להתנסות גם בהם. לילה טוב, ובהצלחה בינתיים, דרור

לא ברור לי מתי פונים לפסיכולוג קליני ומתי לפסיכיאטר. תוכל להסביר בבקשה?

מירה שלום, פסיכולוג קליני מטפל באמצעות שיחות, מה שמכונה פסיכותרפיה. טיפול זה יכול לעזור בטווח רחב של בעיות והפרעות נפשיות. לעיתים יש צורך בטיפול תרופתי ואז הפסיכולוג מפנה את המטופל לפסיכיאטר לשם כך, תוך שהוא ממשיך לטפל בו בשיחות. כלומר ההבדל המרכזי בין השניים שהאחד מטפל בשיחות והאחר בתרופות. אם כי ישנם פסיכיאטרים המטפלים גם בשיחות. לילה טוב, דרור

שלום דרור, רציתי לדעת מה ההבדל בין אבחנה של הפרעת אישיות ואבחנה של מצב פסיכוטי אקוטי? האם הם יכולים להתקיים ביחד? בתודה מראש, מודאגת

רוית שלום, קיים הבדל בין שתי האבחנות הללו. האחת נוגעת למשהו יציב יותר, המלווה את האדם שנים רבות. והשנייה נוגעת למצב אקוטי יותר כדברייך, זמני לרוב. בספר האבחנות הפסיכיאטרי, ה DSM הן נמצאות בשני צירים נפרדים. מכאן גם שהן יכולות להתקיים במקביל. לעיתים אדם הסובל מהפרעת אישיות עלול לסבול מגלישה פסיכוטית, כלומר להכנס למצב פסיכוטי חולף, אך לרוב הוא מצליח להתאושש ממנו, בעיקר אם הוא בטיפול. בכל מקרה אם את מודאגת אני ממליץ לפנות לאבחון אצל איש מקצוע. לילה טוב, דרור

דרור, אני באופן כמעט קבוע נפגעת מאנשים בדיליי... יכולים לומר/לכתוב לי משהו וברגע הראשון אני אפילו עשויה לצחוק מהדברים, או להרגיש איתם טוב, ואז רק כעבור כמה שעות (ולפעמים ימים), אני נפגעת.. כאילו לוקח לי זמן לומר לעצמי שיש פה משהו פוגע ולא מתחשב במה שנאמר לי. שזה לא היה בסדר. בדרך כלל הפגיעה היא בגלל חוסר תשומת של הצד השני אליי, ולוקח לי המון המון זמן לשכנע את עצמי שגם חוסר תשומת לב זה לא בסדר.. אין לי איזה 'מגיע לי יחס' שטבוע בי.. (אולי להיפך) לפני שאני נפגעת אני בעיקר מתרשמת מרוח הדברים, שהמילים שצורמות לי לא נאמרו כדי לפגוע, שהכוונות היו טובות. אני שמחה על הכוונות הטובות כלפיי, או מגלגלת בראש מילים שמביעות חיבה או הערכה, שגם הן נאמרו שם. אבל כעבור כמה שעות אני כבר לא מצליחה להתעלם מחוסר הרגישות שבאותן מילים צורמות.. למה לוקח לי כל כך הרבה זמן? כאילו רגשות כאלה, כמו כעס או עלבון, לא מתעוררים אצלי לפני שהרציונל נותן את האוקיי שלו. זה לא שאני משתיקה את העלבון/כעס, הוא פשוט לא מתעורר לפני שאני לא משתכנעת שזו סיטואציה שהגיוני להרגיש בה פגוע. אבל עד שזה קורה כבר אין טעם לומר שום דבר, כי עברו כבר כמה שעות טובות, שבמהלכן הספקתי להגיב בחיוך ותודה. זה קורה לי, אני חושבת, בעיקר עם אנשים שאינם חברים. אולי אנשים בעלי תפקיד ביחס אליי. אבל לא רק. ובכל מה שקשור לכעס, זה יכול לפעמים לקחת לי חודשים או שנים לכעוס... (יש מישהי,שלקח לי 4-5 שנים עד שהצלחתי לכעוס עליה, ואפילו לא הכרנו כל כך טוב..) למה אתה חושב שזה קורה? לפעמים נדמה לי שלכעוס ולהיעלב זה משהו שלימדתי את עצמי לעשות, דרך התבוננות באחרים. שכשיש סיטואציה שדומה לדברים שראיתי אצל אחרים אז אני מעבדת את העניין וקובעת לעצמי ש*עכשיו* מותר להתנהג בכעס או עלבון.. אולי איזה שבב רגשי חסר בו, ברובוט הזה, אני.. מה אתה אומר?

שלום לך, בעיני יכולים להיות שני הסברים למה שתיארת שלאו דווקא סותרים האחד את השני. הראשון הוא שמשהו בכעס ובעלבון מאוד מפחיד אותך. את ממהרת להוציא תגובה שהכל בסדר. אולי כדי שלא ייראו שנפגעת. שאת לא תרגישי. ואולי כדי לא להרחיק אנשים מעלייך. האפשרות השנייה היא שהתגובה הראשונית משקפת משהו אמיתי שלך באותו רגע. אבל מאוחר יותר את חושבת שוב ושוב על הדברים ובהדרגה מתחילה להפגע מהם. כלומר שאם לא תחשבי עליהם לא תפגעי כל כך. כך או כך נראה שיש לך קושי סביב כעס ועלבון וחשוב שתנסי לבדוק אותו כי נשמע לי שהוא מאוד מפריע לך, לילה טוב, דרור

יש משהו מוזר בטיפול הפסיכולוגי לפי דעתי. אתה אמור להתחבר למישהו זר, לשפוך הכל לפניו, כל שלבי החיים, כל הזכרונות, כל הכשלונות, ההצלחות, הכעסים, האירועים הקשים והמשמחים, חייך החברתיים, האינטימיים....פשוט הכל. אבל מצד שני יש לשמור על גבולות איתו, אתה צריך לחשוב אלף פעם לפני שאתה מתקשר אליו, לפני שאתה אומר איך אתה מרגיש כלפיו, צריך לשלם לו שהוא מקשיב לך... מה שאני מנסה לומר, שמצד אחד הטיפול מעודד קרבה ויצירת קשר מיוחד במינו, אבל מצד אחר הוא מעודד חרדה מתגובתו של האדם הזר, מעודד בניית מחסומים רגשיים בקשר הזה, מעודד גבולות ואי חשיפה של המון דברים.... מוזר, לא???? איך אפשר להסביר את זה מנקודת המבט שלך כמטפל?

דינה שלום, את שואלת שאלה חשובה לטעמי, ואנסה לענות לך כמיטב הבנתי. טיפול הוא אכן מקום שונה, שונה ממה שאנחנו מכירים מחוץ לחדר הטיפול. אבל כאן גם הייחוד והכח שלו. זה נכון שבטיפול המטופל מתבקש לדבר על כל מה שעולה בדעתו, מול אדם זר. וזה ביחד עם הגבולות עלול לעורר התנגדויות. המחשבה היא שההתנגדויות מצביעות על המקום הקשה לאדם. למשל יש כאלו שיחושו לא בנוח אם המטפל יספר להם על חייו האישיים, ויש כאלו שירגישו שלא יכולים לדבר עם אדם שהם לא יודעים עליו דבר. מה שאני מנסה לומר הוא שלגבולות יש משמעות, כמו גם להתנגדויות ולקשיים העולים בטיפול. רק הסכמה שעל הכל ניתן לדבר מאפשרת לבחון אותם לעומק. בעיני רק בטיפול אפשר להגיע לעמדה כזו, דווקא משום שאין סימטריה. יש מטפל ויש מטופל בחדר. מחוצה לו, לא ניתן להגיע להסכמה כזו. ניסיתי לענות על השאלה המורכבת שלך, ואני מניח שעדיין נשארו סימני שאלה, אני לא בטוח שזה לא טוב. בכל מקרה לילה טוב, דרור

שלום, יש לי שאלה. התחלתי לפני כמה פגישות בלדבר על נושא שמטריד אותי מזמן, והוא נושא מאוד קשה ורגיש בשבילי שאני דוחה הרבה זמן. הבעיה בכל פעם שאני יוצאת מהחדר אני מתעצבנת על המטפלת שלי. כאילו שהיא דחפה אותי לדבר על זה. אני מתעצבנת גם על זה שאני מתמסרת לה, מרגישה שהיא כולה בשבילי ואיתי ותומכת ואוהבת אבל כשאני יוצאת מהחדר אני שוב מרגישה את הבדידות, ואת הקושי בלהתמודד שבוע שלם עם הדבר לבד. ואז אני חוזרת בפגישה שאחרי להתנגדות שלי ולשקט. איך אפשר להתמודד עם זה? ומה אני צריכה לעשות בעניין? ולמה אני מתעצבנת עליה, הרי היא בסך הכל מקשיבה אוהבת ותומכת, והי אאינה מי שפגע בי?

גלית שלום, אני לא יודע מי פגע בך ואיך, אבל משהו בדפוס שאת מתארת מול המטפלת נשמע כעוצמתי מאוד ומרמז שהוא לא שייך רק למה שקורה ביניכם אלא הוא מזכיר לך משהו מוכר. חוויה שאת חווה עם אנשים או שחווית עם מישהו ספציפי. חוויה שבה את נדחפת לעשות משהו שאת לא רוצה, תחושת בדידות שבאה לאחר מכן וכעס גדול והתרחקות. עצתי לך היא להעלות את הדפוס הזה בטיפול. לעיתים לתוכן יש חשיבות. ולעיתים לדפוס ולתהליך שבו הדברים מתרחשים יש חשיבות לא פחותה. לילה טוב, דרור

זה אפשרי ל"טשטש" דברים מהתת-מודע ואם כן איך? (להעלים מהתת-מודע) למה משמשת היפנוזה?

שלום, אני מניח שהכוונה היא לתת מודע (או הלא מודע) המוכר מפרויד. אם כך הוא הדבר הרי שלא ניתן להעלים דברים משם. אלא הדרך היחידה היא להפוך כמה שיותר חומר לא מודע למודע. למעשה התהליך הוא שחומר קשה לעיכול מודחק ממודע אל הלא מודע. לגבי היפנוזה, הרי שבמתכונתה היום היא נועדה דווקא לאפשר לאדם יותר שליטה במעשיו ובהתנהגותו. לא מדובר כיום בהיפנוזה כפי שהייתה נהוגה בימיו של פרויד. למידע נוסף על היפנוזה כיום ניתן לחפש באתרים באינטרנט. לילה טוב, דרור

שלום, ברצוני לדעת מהו על פי חוק הגדרה של חולה נפש? תודה ויום טוב

האם יש קשר בין לחץ נפשי לליחה ורוק?

משה שלום, ידוע שבעת לחץ המערכת האוטונומית נכנסת לפעולה, וחלק מהפעולה שלה מתבטא ביובש בפה, ובהאטה של הפרשת הרוק (לכן מרגישים צורך לשתות כשמרגישים לחץ). לגבי השפעה מתמשכת זה נדיר יותר, ולי לא ידוע על כך. אבל אם זה המצב שווה לבדוק אצל רופא. לילה טוב, דרור

שלום לך, לא ברור לי לגמרי למה את מתכוונת "על פי חוק". מבחינה מקצועית לעומת זאת ישנן הגדרות למחלת נפש. ישנן שתי קטגוריות של מחלת נפש : סכיזופרניה לסוגיה, והפרעה דו קוטבית (מאניה דיפרסיה). אם תכתבי לי לגבי איזה חוק את שואלת (ביטוח לאומי וכו') אוכל לנסות לענות לך, לילה טוב, דרור

למומחה שלום, הינני אמא ל4 ילדים גדולים כשהקטנה בת 18 וכמה חודשים. שלושת הגדולים בוגרי אוניברסיטה ולא היו בעיות לחלוטין. כמה שנים שהילדה גונבת כסף מהארנק וכשתופסים אותה היא יודעת לשחק ולהעמיד פנים כאילו אנחנו לא מאמינים לה והיא לא לקחה דבר. היא ממש מחפשת את הארנקים המוחבאים. וזה לא שחסר לה כסף, היא מקבלת כל מה שהיא רוצה. יש לציין כי לילדה יש בעיות של קשיי למידה (קשב וריכוז). מזה שנה יש לה חבר שרק עושה לה טוב. אבל ההתנהגות שלה בבית היא בלתי ניסבלת. אי אפשר לדבר איתה היא כל הזמן צורחת על כל מלה שמדברים איתה. ההרגשה שלנו שכל דבר שהיא רוצה לעשות היא משקרת אותנו ועושה בהחבא. אנחנו כל הזמן בהיכון למקרה הבא. אני נמצאת בבית ויכולה לדבר איתי כמו שאר הילדים, אבל היא מסתירה. מה ניתן לעשות? האם לקחת אותה לטיפול? היא מתגיסת לצבא עוד כמה חודשים. מקוה לתשובה מהירה אמא מודאגת

לאמא המודאגת שלום, ישנם מספר דברים שחשוב לדעת בכדי לענות על השאלות שלך. ראשית האם היא מטופלת סביב האבחנה של קשיי למידה? האם ההתנהגות שלה היא כזו רק בבית או גם מחוצה לו? שאלות אלו חשובות שכן יכול להיות שמדובר במקרה פשוט של בת מתבגרת, מורדת, בעיקר כשהיא הקטנה ואחיה לא עשו בעיות בהתבגרותם. במקרה כזה העובדה שאת מוכנה להקשיב לה רק מרגיזה אותה עוד יותר כי מה שהיא רוצה זה לכעוס, למרוד ובכך להפרד בהדרגה גם אם זה מכאיב. אבל, ייתכן וישנם סיבות נוספות להתנהגותה. במקרה שכזה, פחות סביר שהיא תצליח לשמור עליהן רק בתוך הבית. בכל מקרה אם את סובלת, וחשוב מזה אם היא סובלת רצוי לפנות לטיפול. לא כדי ל"תקן" אותה אלא כדי לעזור לה. במקרה כזה חשוב שהיא לא תרגיש שאת והמטפל משתפים פעולה נגדה. אני מקווה שיהיה בהצלחה, דרור

דרור תודה רבה. האם תופעה של גניבה שהיא רק בבית ניתן ליחסה לגיל ההתבגרות? שאלה אחרת הבת שעברה גיל 18מתכננת לקיים יחסים עם החבר שלה שקטן ממנה בשנה וחצי. ז.א.בן 17. האבא שלה לא מוכן לשמוע על כך ואני זורמת איתה ואפילו קבעתי לה תור לרופא נשים. יש ויכוחים ביני ובין האבא שאומר שאני מרשה לה מה שהוא לא הירשה לשאר הילדים. יש לציין שאני ובעלי ביחסים מעולים, אבל בתחום הזה הוא מאד קשוח ולא רוצה שהחבר שלה יגיע אלינו הביתה למרות שהוא ילד חיובי ביותר. עצתך!

שלום לאמא המודאגת. אני חושבת שאם הבת שלך בת 18 והיא החליטה לקיים יחסים ואביה "לא ירשה " לה, הרי שהיא תמצא דרך אחרת לעשות זאת בלי שהוא ירשה(בטח בהתחשב בכך שהיא מתגייסת ולא תיהיה כל הזמן בבית). עצם זה שאתם בכלל מודעים לכך שזה מה שהיא מתכננת ושהיא בכלל שואלת את רשותכם ראוי להערכה מיוחדת בדורינו , לפי דעתי. אני חושבת שאת צודקת, חשוב מאד שתלך לרופא נשים ותקבל אמצעי הגנה . אפשר במקביל לדבר איתה לא בקטע של להרשות או לא להרשות, אלא להסביר שאביה חושב שזה מוקדם כי כך וכך וכך, אך הבחירה בסופו של דבר כמובן בידיה. אני קרובה יותר בגיל לבתך מאשר אלייך, אם כי אני הרבה יותר מבוגרת ממנה. ובנסיון שלי ממה שאני ראיתי בזמנו אצל חברותיי- אלה שהוריהן נהגו כמו בעלך מצאו את הדרך לעשות זאת במקום אחר בצורה הרבה פחות בטוחה מאשר אלה שהוריהן קיבלו אותן.מקווה שעזרתי.

יש בה נימה מתנשאת, לאקונית, כמעט...צינית.. עוד שני משפטים אמפתיים לפני ההפניה לרופא הנפש היו יכולים לגרום להודעה לעבור חלק יותר (דרך הלב). מעבר מרופאי הגוף, לרופאי..הנפש. מאוד יבש. רופא הנפש לא אמור לתת מענה קצת יותר...הממ..נפשי/רגשי? למחשבה, רק אם רוצים. ענבל.

קודם כל, מה הטעם לשלוח את ההודעה הזו לדרור, מה הוא אמור לעשות בה? אבל חשוב מזה, אורנה 'עובדת' (מתנדבת!!!!) בפורום כבר כמה שנים, במסירות גדולה ובאהבה שמעטות כמוה. אז הייתה לה תשובה שנראתה לך לא מספיק אמפטית, ביג דיל! למה את חושבת שזה מעניין את כולנו שההודעה נראתה לך לא אמפטית? ומי שמך לתת ביקורת למנהלי הפורום? תשובות ישירות ומדוייקות הן יופי! וכל הכבוד לאורנה על המאמץ הבלתי נדלה. הלוואי והיא תחמיץ את הביקורת המיותרת שלך, כדי שיהיה לה כוח להמשיך ולעזור לכולנו בחמימות ובחוכמה שלה.

מסכימה עם כל מילה של רותי. בדר"כ אני משתתפת שקטה בפורום, אבל הפעם חשוב לי להגיב. יש משהו בהערה שלך ענבל, שהוא בעצמו מתנשא וקנטרני בצורה יוצאת דופן. אם היה לך קושי מיוחד עם התשובה של אורנה (אגב, שמת לב שלקרן עצמה לא היה קושי?), יכולת לכתוב לה מייל אישי ולהביע את תחושתך. אבל את רוצה ליידע את כולם (פעמיים!) שהתשובה לא נראית לך. אני מאמינה שאם היית כותבת לאורנה, היא הייתה כותבת לך בחזרה שיתכן שזו הייתה תשובה פחות רגשית ומורכבת, אבל לא הייתה לה כל כוונה לפגוע. אבל לך כן הייתה! כשם שאת לא כותבת לה מילות הערכה בכל פעם שהיא כותבת תשובה מרגשת ונוגעת (היית צריכה לעשות זאת מספר רב של פעמים!), כך אין שום טעם בביקורת שלך כשתשובה מסוימת שלא ניראית לך. אז הרגשת לרגע תסכול, בגלל תשובה לא 'משתפכת'... אז מה? למה שלא תכילי את זה בתוך עצמך עוד רגע? יונת

אני מקווה שאת מטפלת בבעיית התוקפנות שלך והעדר סובלנות. אני גם לא חושבת שאורנה צריכה אותך כמגן. אין צורך להגן על מנהלי הפורום בחרוף נפש ובאלימות. רק בריאות. ענבל

שלום לעו''ס גאולה פלדמן . זו אני אורנה שכתבתי לך אי-מייל לפני מספר חודשים על בני משפחתי שמתעללים בי ברוטאציה . לאחרונה נחשפו בפניי עוד מספר סודות על בני משפחתי ( והתובנות שקיבלתי בעיקבותיהן ) . אבי סיפר לי לפני מספר חודשים , שבשנת 85' כאשר עבד בתעשייה הצבאית , היתה לו תאונת עבודה שבה ספג פגיעת ראש קשה , הוא לא ניגש לקבל טיפול רפואי כי למחרת היה אמור לנסוע עים אביו ז''ל לטיול בגרמניה . מאז הוא הדחיק את הפגיעה , אבל במשך שנים הוא סובל מכאבי ראש קשים . אני משערת שהתנהגותו העויינת כלפיי וכלפי אימי היא כתוצאה מהתאונת עבודה ( אני כועסת על אבי על כך שהוא סבל במשך שנים ושתק ... יתרה מזאת , הוא איבד את זכאותו להיות מוכר כנכה תאונת עבודה ) . באשר לדודתי , החלטתי לא להיות יותר קורבן שלה , ולהביך אותה בכך שאגיד לה ששגרירים מסויימים של ישראל בחו''ל עושים לה ( ולמדינה כמובן ) יותר נזק ובושות מאשר אני ( זה בראש שלה וזה רק נדמה לה ) כשאני איתה בטיול בחו''ל . בתודה , אורנה .

שלום אורנה! את נמצאת בתהליך של בירור עניינים בלתי פתורים מעברך, וטוב לשמוע שהחלטת "לא להיות יותר קורבן". האם ישנן שאלות שתרצי להפנות אליי?

רציתי לשאול שאלה שמאד מטרידה. בעבר הייתי בטיפול והייתה שם הבנה מלאה ועדינות. אחר כך ניסיתי טיפול אחר והמטפלת מדברת אליי במה שאני מרגישה ככעס של ממש וחוסר עדינות מוחלט ומאד מעליבה אותי. היא טוענת כביכול שאני מתנגדת ולא משתפת פעולה. אני פשוט לא מבינה. איך זה יכול להיות כל כך שונה? האם זה בסדר שמטפלת מדברת אליי ככה? ממש כאילו היא עצבנית עליי על משהו? ואני גם לא חושבת שאני מתנגדת, פשוט לפעמים מה שהיא אומרת ממש לא מדבר אליי. מה אתם חושבים? לעזוב טיפול כזה? או שדווקא יש סיכוי שזה יעזור לעומת הטיפול הקודם שהיה מכיל וטוב אך לא הניב תוצאות?

תמי שלום, מטפלים שונים זה מזה בהתאם לתיאוריה על פיה הם פועלים ועל פי האישיות שלהם המכתיבה להם את הדרך בה הם מעדיפים לעבוד. לעיתים קרובות יש קשר בין שני המשתנים הללו. ייתכן שאת נמצאת כרגע בטיפול אצל מטפלת מעמתת יותר, המנסה ל"הכנס"בהגנות שלך, דבר היכול להיחוות כמעליב ותוקפני אך במקרים מסויימים עשוי להועיל. ייתכן גם שקורה משהו לא טוב בין שתיכן שלא קשור למשתנים הללו. אם כך הדבר על המטפלת להיות מודעת אליו ולנסות לעבוד על זה עם עצמה ואיתך. גם את יכולה להעלות את זה. בעיני המידה היא מה את מרגישה שיכול לעזור לך. מדברייך נשמע שבטיפול הקודם לא סבלת אבל גם לא הרגשת שעזר לך. אם כך בדקי האם מה שקורה עכשיו מתאים לך, או שהוא בלתי נסבל עבורך, ובהתאם לזה תחליטי אם להמשיך או לא. בהצלחה, דרור

הטיפול האחרון עסק ב"חוסר היכולת לקיים יחסי מין עם חבר שלי, בזמן האחרון ,והתסכול שלו מכך וחוסר ההבנה שלו למצבי(עברתי תקיפה מינית)". אמנם יש לנו תקשורת פתוחה,אנחנו מדברים על הכל ,הוא יודע שאני נמצאת בטיפול, והוא יודע על הקשיים שלי והוא תומך ומבין אותי. כשעולה הנושא המיני בשיחה ביננו הוא מבין אותי,אך כאשר מתחשק לו מין הוא לא הכי מתחשב...והוא לא מבין.והוא מנסה בכל זאת ..ואני שוכבת איתו ,ברוב יאושי,כדי לא לתסכל אותו.הרי במילא הוא מתוסכל מהתנהגותי ,מהתפרצויות הכעס,הוא טוען שאני קרה אליו(וזה נכון..אבל זה בגלל קושי שלי ולא בכוונה). ומשום שהוא טוען כך אני שוכבת איתו ובלבד שיעזוב אותי ושישתוק. הוא רגיל למין בתדירות של כל יומיים,אבל לאחרונה התחלתי שוב לסבול מאוד מהפלאשבקים ,מתמונות שעולות,ומסיוטים וקשיי שינה- כתוצאה מהם(החלומות גם קשים)וזה מקשה עליי בקיום יחסי מין, והיום הוא רב איתי כי לא שכבתי איתו שבוע וחצי,כי כפי שאמרתי בשבוע וחצי האחרונים הפלאשבקים בלתי אפשריים ובתדירות גבוהה יותר. כשהמצב יותר רגוע אני כן שוכבת איתו כדי לרצות אותו אבל בשבוע וחצי האחרון לא יכולתי שיגע בי כי המצב בלתי נסבל. הוא אומר שהוא לא מבין מה קורה לי לאחרונה,שלהרגשתו אני דוחה אותו,והוא 'מאשים' בחוסר התחשבות מצידי,ובחוסר אהבה וביחס קר כלפיו. אל תציע לי לספר לו על התקיפה המינית שעברתי בתקווה שכך הוא יבין טוב יותר את ההימנעות שלי מסקס, כי איני מוכנה ורוצה לספר לו, כי זה יגעיל אותו ,וכנראה שהוא ישנא אותי ויאשים אותי. אני גם לא רוצה להמשיך לשקר לו,ונמאס לי לריב איתו על כך. אני אוהבת אותו אבל אני גם לא יכולה לספר לו. לפני שבועיים הוא אמר לי ש"אי אפשר להיות לידי ולא לגעת בי. " חשתי שסכין ננעצת ישר בליבי... שהוא אוהב את הגוף שלי ולא אותי. שהוא איתו רק בשביל סקס. והוא טוען שהוא לא.... והוא טוען שהוא אוהב בי עוד הרבה דברים מעבר לסקס. וקשה לי להאמין לו, אם הוא היה באמת אוהב אותי הוא היה מתפשר בנושא הסקס,לא? , אני כבר מרגישה מטונפת כששכבתי איתו רק כדי לספק את צרכיו, ואני שונאת את עצמי בצורה איומה שאני נותנת שיעשו בגופי מה שרוצים. אני לא יכולה כבר אני כל כך שונאת!

חן שלום, אני שומע כמה קשה לך, כמה את מרגישה קשה עם הסוד שאת נושאת איתך מה עוד שהוא מפריע לך כל כך ביחסייך עם החבר שלך. את אומרת "אל תגיד לי לספר לו" ואני חושב שחשוב שתבררי בטיפול ממה את כל כך מפחדת. מהיכן הביטחון שהוא ירגיש כפי שאת מפחדת, שהוא יאשים אותך? גם התחושה שהוא רואה בך רק אובייקט מיני יכולה להיות נכונה אבל מאוד יכול להיות שהיא גם משהו שאת מרגישה עם עצמך. אני לא יודע מה טיב היחסים ביניכם, ואני יודע כמה זה קשה לך. אבל לדעתי ייקל עליו להבין וייקל עלייך להיות עם עצמך ואיתו אם יהיה ברור לשניכם מהיכן זה מגיע. בכל מקרה אני מקווה שתקופת הפלאשבקים תרגע בקרוב ותרגישי טוב יותר, דרור

יכול להיות שהטיפול גורם לפאשבקים לעלות ולהציף מחדש? כמעט כל לילה אני מתעוררת בבהלה.... ומרגישה נגיעות,קולות,ריחות וכו'.. מנסיונך ממה שאתה יודע החוויה מחדש של אירועי עבר יכולה ללוות בנאדם כל חייו? טיפול יכול לעזור או להחמיר את המצב? באשר לקשר עם חבר שלי, הסברתי לך מה טיב היחסים ביננו, תקשורת פתוחה וכנה בסך הכל חוץ מהקושי שלי סביב הנושא של קיום יחסי המין הכל בסדר. הבעיה היא שחברי מאוד מיני ,מאוד אוהב סקס,וחשוב לו שיהיה בתדירות גבוהה, ולי הסקס לא חשוב בכלל,לפחות לא כמו שזה חשוב לו. יכולה לומר שהייתי יכולה גם בלי .. משום שכל כך חשוב לו סקס,סקס.כבר מרגישה שזה מה שבראש שלו,שהסקס יותר חשוב ממני,יותר חשוב לו הסיפוק המיני שלו ממני, וממה שאני מרגישה. יכול להיות אבל לא בטוח שאם הוא היה יודע מה עבר עליי הוא היה משתנה בנושא הזה.. אם כי לא נראה לי שזה היה קורה. המון תודה דרור

שלום שוב, אני מנסה להבין איך הטיפול יכול לעזור. אולי מישהו כאן בפורום יכול להביא לי דוגמא יחסית קונקרטית למשהו מסויים שהטיפול עזר לו. זה מאד חשוב לי . זה נורא מוזר כי למרות שאני בטיפול, ועד כמה שמבחינה תיאוריטית יש לי הרבה ידע בתחום, אני פשוט איפשהו לא מבינה איך זה יעזור או באיזה מצב וכו'. אני חושבת שדוגמאות מאד יכולות לעזור.תודה רבה רבה

טלילי (חולה על השם שלך) נחכה לתגובות מאנשים טובים. אכנס מחר לראות, ומבטיחה להוסיף גם משהו משלי. בינתיים - שיהיה שבוע טוב ונעים ליאת

תודה רבה ליאת. מחכה שאנשים יכתבו.... ותודה רבה לכולם......

שלום לך, אני דווקא מרגישה יותר כמוך. כלומר אני לא מצליחה להבין איך הטיפול יעזור לי, למרות שאני שם שנה וחצי, ואני ממשיכה ללכת למרות כל ההתלבטויות וכל השאלות שעולות לפני ואחרי כל פגישה. אולי זה תלוי באישיות ואיך כל אחד רואה את המטפל שלו, ושזה בטח תלוי בסביבה ובאירועים שעבר בחיים. נכון שאני רואה את הדברים עכשיו באמצעות "עין" אחרת, אבל לרוב אני חוזרת למה שאני חושבת ואיך שאני רואה וחוויתי את הדברים. אבל עצם ההקשבה למילים שלה עושה לי "רעש" בראש ואי שקט ועוזר לבדוק דברים בצורה אחרת. אני יודעת שההתנגדות הזו גורמת לתקיעות שלי, אבל עדיין בשלב הזה לא מצליחה יותר. מקווה שעם הזמן אצליח להבין ולחוות את הטיפול כמשהו באמת עוזר. מאחלת לך הצלחה.

תודה רבה לנויה ,נועם וא.פ.ס.ח, זה יפה מצדכן שפתחתן לי חלון למשהו כל כך אישי.. אני מאד מעריכה. ליאת, הבטחת גם את להתייחס..... ובנוסף, אולי יש איזה ספר שאתם יכולים להמליץ שמתאר בצורה טובה? אפשר גם ממש ספר מקצועי. שוב, המון תודה.. ואם יש עוד למישהו דוגמאות נוספות זה מאד יעזור לי

הי טלילי, את יכולה לנסות לקרוא את "פרויד ומעבר לו""

ליאת.. חיכיתי לחלק שלך....הבטחת להוסיף גם את היום.........

הי טלילי חמודה ויקרה, עוד תקף לכתוב לך? אוהבת שאלות חשובות כאלה. יש בה המון תקווה מהולה בכאב בדרך ששאלת. בעיניי, כאילו אמרת 'גם אני רוצה, גם אני רוצה לחיות טוב ולהצליח ולדעת. כבר יש לי קצת כלים, אנא, אני תלמידה נבונה וחרוצה עם המון רצון טוב, אנא ספרו לי שניתן ללמוד להשתמש בהם וגם בחדשים לבנייה וצמיחה. אנא אמרו לי שבחרתי במסלול אפשרי שניתן לראות בו תוצאות של ממש בעתיד. ספרו למה ניתן לצפות...'. כל-כך יפה (וקשה) לקח?ת את הקנאות הקטנות הללו ולרצות לצמוח מהן כדי להיות. להשתמש בהן למטרת גדילה ולא למטרת הרס. לומר "הי, כאן גם אני יכול לנסות" ולדחוק הצידה את "נו, אם כך, אז אין לי סיכוי..."; להתמקד ברגע הקטן ולא בזה הגדול והרחוק והמפחיד. לחפש מטרות ריאליות. שאלה מסובכת כל כך. כל קודמיי כבר הזכירו. גם אני מחפשת לה מענה אישי כל הזמן. אני מניחה שכל עוד אנחנו נמצאים בתהליך טיפולי, המטפלים שלנו מאמינים שיש לאן להתקדם, שיש מקום להיעזר, שיש סיכוי להיטיב וששווה לנסות. לאט ובטוח. זה כשלעצמו סימן. איש איש בדרכו הוא, מטרותיו המשתנות והקצב שלו. אין יודעים מראש ולבטח מהי הדרך. אין יודעים בדיוק אנה פנינו מועדות וקשה לדעת למה לצפות. ובכלל, אולי לעולם לא ניתן יהיה להבין איך קורה מה שקורה. מבחינתנו, האמת, חשוב שנגיע למקום בטוח ויציב יותר, גם בלי לדעת ממש 'כיצד'. כן, יש בשביל מה להסתקרן. זה היופי. פתאום להיות שם ולגלות בהפתעה. לא בהכרח דברים חיצוניים. בעיקר פנימיים שאינם נגלים לעין. תחושתיים. המממ בשביל לראות אם ניתן להגיע לאנשהו צריך לנסות. לעתים להתעקש עוד ועוד ועוד. ניסיתי לעשות את המבחן לעצמי וחיפשתי בנרות מאמצע הדרך. הכנתי רשימה, אחר-כך הבנתי שהיא אינטימית ואישית, עמוסת מילים לעייפה ואולי גם לא רלוונטית לכאן. ובכן, ארזתי לי ואקח איתי; ובכל זאת, אשאיר את המשפט האחרון שהיה בה: מה שבעיקר הטיפול מלמדני מתוך החוויה הוא - "מהו טיפול". זה אינו דבר של מה בכך. המטרות שלי בטיפול הן לא גרנדיוזיות חיצוניות ולא תהיינה כאלה. על פניו נראה שהן רדודות מלכתחילה. ומבפנים - מקווה שיקרה שם משהו נקודתי וכבד משקל, ולא, לא קוסמי הזוי. בר השגה בעולם. לסיום, ומבלי לפרק, יודעת שהטיפול כדבר שלם טוב לי, למרות שהוא קשה וכואב להחריד ועל פני השטח לא רואים הרבה. בשלב זה, עדיין, הוא חשוב לי ברמה של חיים ומוות של הנפש. טלילי, מאחלת לך המון הצלחה, נחזיק לך אצבעות

למנסה..קראתי את השורות הראשונות שלך ודמעות עלו לי בעיניים. זה מדהים. כאילו קראת את מחשבותיי ותקוותי והבנת את אישיותי מהשאלה ששאלתי. אכן, אני כואבת נורא אך מלאת תקווה בלתי נדלית.. ואכן תלמידה מאד חרוצה שמוכנה להשקיע עד אינסוף.... תודה רבה רבה לכולכן שעונות, אני כל כך מעריכה..............

שלום ליאת, אני עצובה כרגע בגלל שקראתי קצת הודעות בפורום וראיתי שכתבת למישהי שאם בנה חכם ומשכיל הוא בטח יודע לבחור מה טוב לו... אז למה למרות שאני משכילה וחכמה אני אף פעם לא יודעת??????????????

איזו חמודה! השאלה שלך מכמירת לב. כנראה שחוץ מהשכלה ושכל, יש עוד גורמים שמשפיעים על הבחירות שלנו. לפעמים הם מסתתרים עמוק עמוק, ולפעמים רק עיוור לא יבחין בהם. טיפול פסיכולוגי הוא המקום לדון בבחירות שלך, במניעים האמיתיים המכוונים אותן, ובאבני הנגף החוסמות את הדרך לבחירות הנכונות. אל תהיי עצובה, ולו בגלל זה שבחירות הן במידה רבה בידינו. ויופי שבאת ליאת

ליאת, תגידי, איך זה שעדיין יש לך כוח אלי? (או שבעצם כבר אין לך.ו...אל תתבישי את יכולה לומר לי להניח לך...) ואת רשאית להסיר אם זה לא לעניין...

ME, יש לי כוח אליך, כי - כמו בשיר - יש לי סימפטיה לאנשים שמתעקשים בתל אביב... (אבל לא רק בת"א). אני מעריכה את הכנות שלך, היושר, והמאמץ שאת עושה להבין עד הסוף דברים שחשובים לך. אני אוהבת את הנדיבות שלך (כשאת שולחת לנו לינקים מעניינים), את ההומור שלך, ומוכנה לקבל לפעמים גם את העקיצות שלך, כי בכולנו יש גם מזה לפעמים. ואני ממשיכה להתעקש שהטיפול שלך עוזר. :-) שלך ליאת

:-) איך? איך הטיפול עוזר? איך את יודעת? נשבעת לך שעדיין לא ברור לי. תגלי לי? תודה ליאת לילה טוב

ליאת לא יודעת אם תגיבי או לא...אם תרצי תגיבי ביום שלך..למעשה רק אותך אני יכולה לשתף איכשהו בטיפול שלי מכיוון שאף אחד אחר לא יודע...הלא חיצונית אני כל כך חזקה כך שאף אחד לא יעלה בדעתו שאני בטיפול לא יודעת לשם מה ההקדמה שעשיתי... בכל מקרה נשבר לי מהטיפול המחורבן, הפורום המחורבן והעבודה המחורבנת שלי.... הודעתי גם לפסיכולוגית שלא אבוא בהמשך(לא נראה לי שכל כך מזיז לה....)אשלח לך צ'ק בדואר על הפגישות... כנראה שאין לי מזל...הייתי צריכה מלכתחילה לבוא אליך

ליאת שוב שלום, סליחה שאני 'נודניקית' היום,אך דבר נוסף מטריד אותי,אני עצבנית נורא וזו כמעט הפעם הראשונה שאני חשה עצבנות וחוסר שקט בדרגה כזו,מאז שהתחלתי לקחת את הכדורים, ולכן זה מוזר לי,איך זה יכול לקרות,האם הכדורים לא אמורים למנוע לגמרי או להפחית מאוד עצבים? למה עד עכשיו הכדורים מנעו עצבנות וכעת לא? וחשוב לי להדגיש שהעצבנות היא פנימית בלבד ולא חיצונית(כמעט ואיני מראה אותה לאחרים).

אני לא לפני מחזור,אלא אחרי,כך שזו לא הסיבה לעצבים.

היי משתנה, כדורים לא הופכים את העולם לפשוט וקל יותר,ובטח שלא נוטלים מאיתנו את היכולת להרגיש. כולנו עצבנים לפעמים, ובעוצמות שלא הכרנו בעבר. יש מספיק דברים שוטפים מטרידים בחיינו, כך שזה נשמע לי טבעי להיות עצבני..... אני הייתי מתיחסת לימים כאלה כאל ימים טבעיים,"נורמלים", ימים שבשיגרה. (אולי אם הם לא היו קיימים זו היתה בעיה...) בימים כאלה אני מנסה להבין מה עיצבן אותי, לפעמים אני מצליחה ולפעמים לא ואז אני עוזבת את זה. הטיפול שלי לימד אותי שלפעמים דברים שנראים לנו כל כך חסרי משמעות יכולים לעורר בנו רגשות חזקים,לעצבן,להרגיז ואף יותר מזה. שיהיה שבוע טוב :-) טל

שלום משתנה, אני מסכימה עם טל, וסבורה שאת נוטה להקשיב לעצמך יותר מאז התחלת את הטיפול התרופתי, ולייחס לתרופה כל שינוי גופני או נפשי. אני חושבת - שוב, כמו טל - שמוטב להמשיך את חייך כרגיל, למרות התרופה, ולבחון מה גרם לך להתעצבן כל כך. אנשים שנוטלים תרופות נוגדות חרדה לא הופכים לבובות חסרות דאגה. כל קשת הרגשות הנורמלית ממשיכה להתקיים בהם, למעט המטען העודף הנגרם בעטייה של החרדה הפתולוגית. תני ליום הזה לחלוף, והשתדלי להמשיך בשגרה המבורכת. שבוע טוב ורגוע ליאת

שלום התאהבתי בבחור אחד, אך כמו שההתאהבות באה, כך היא חלפה תוך שניים-שלושה ימים. נראה לי שזה פשוט ביטא את הצורך שלי באהבה. רק מה, לאחר שזה חלף, נעשיתי ממש אובססיבית לגביו. כל פעם שאני רואה אותו עם בחורה אחרת זה גורם לי להתעצבן, כל פעם שאני נכנסת למסנג'ר שלי אני בודקת אם הוא התחבר, כל הודעה שהוא שולח לי לטל' גורמת לי לספקולציות... בקיצור, זה הפך ממשהו נורא יפה (התאהבות, "פרפרים בבטן", אי יכולת לדבר עליו, חלומות נעימים עלינו וכו') למין אובססיה מכוערת כזו ולאי שקט בנוגע אליו. ממה זה יכול לנבוע? ואיך אפשר לגרום לזה להפסק? תודה

ערב טוב, מה שחולף תוך יומיים-שלושה אינו התאהבות, אלא התלהבות רגעית ובת-חלוף. לא סיפרת מה גרם לך לשינוי הרגשי המהיר, והאם זה קרה לך כבר בעבר. כדי להבין מדוע הופיעה הרכושנות הקנאית כלפיו יש להכיר היטב את ההיסטוריה שלך, הן עם דמויות משמעותיות בחייך והן עם גברים אחרים. את מזכירה צורך חזק באהבה, וכדאי לבדוק האם גם בעבר פעלת בצורה 'עיוורת' כדי לחוש אהובה. אם האכזבה והפרידה עדיין מאד טריות, התחושות שאת מתארת מובנות וטבעיות, ויש להניח שיחלפו עם הזמן. אם זה יימשך יותר, יש מקום, כאמור, לנסות ולהבין יותר במסגרת טיפול פסיכולוגי דינמי. בהצלחה ליאת

אני פוחדת מהלילה.מהתמונות והקולות שחוזרים ואני צריכה לסתום אוזניים ולעצום עיניים והם לא חולפים.ואף אחד לא יכול לשחרר אותי.אני פוחדת מהלבד.לבד בתוך עצמי.כלואה.מפחדת מזה שלכאורה אסור לי לקום וללכת לשחרר את עצמי מהכל.יש לי ילדה וזה לא מגיע לה.זה לא מגיע לה בכלל.אני מפחדת שהשבר הוא לתמיד ולא אוכל להיות שוב אני.כי אני כבר לא יודעת. אני מפחדת מהשנאה שלי אליי.הרצון להשחית.ואני לא יכולה להסתכל על עצמי במראה,ולא יכולה להתלבש יפה או להתאפר.אפילו להתקלח זה סיוט.להיות קרובה לעצמי. אני מפחדת לחיות.להמשיך.אני מרגישה שהשתדלתי מספיק.הרבה זמן.אני מפחדת.מפחדת נורא.מהכל..ואני מבולבלת.הכל מתערבב ומיטשטש.לא מוצאת אותי.

ויק, המזל הגדול הוא שאחרי כל לילה מגיע יום חדש, ואורו מגרש את המפלצות שזקפו ראש בחשיכה. אולי הגיע הזמן לא לפחד מהפחד. לתת לעצמך להיפגש איתך, ככה, כמו שאת, בלי איפור. אפילו עם הרצון להשחית. טוב לעשות זאת בליווי ותמיכה, ואני מבינה שיש לך אותה. המשיכי לבוא לכאן ולשתף. המאבק שלך חשוף לעינינו כל הזמן, וקשה שלא להתרשם מהכוחות שאת מצליחה לגייס למרות הכל. קחי עוד אוויר. ליאת

שלום, אני רווקה בת 41, חסרת נסיון בחיים אך בעלת וותק רב בתחושות דכאון וחרדות. למרות טיפול תרופתי התחושות הקשות לא נעלמות, אלא אפילו מתגברות. ניסיתי גם טיפול פסיכולוגי אצל מספר מטפלים - ולא נעזרתי בו - תמיד הגעתי לתחושות תסכול מאוד קשות ועזבתי. אני בעלת מודעות יתר למצבי, למגבלות האישיות שלי והייאוש אופף אותי מכל עבר. איני מתאימה לחיים האלה, להישגיות המטורפת, לצביעות הרבה בכל מקום, לרוע של האנשים ובקושי מצליחה למצוא איים קטנים של חברה אנושית שבה ארגיש בנוח. אין לי כמעט חברות, איני מצליחה להכיר מישהו ליחסי קירבה ואינטימיות בגלל מראי (אני שמנה) ובגלל קשיים נוספים (מה גם שבגילי, קשה יותר למצוא). יש לי המון רגשי נחיתות - לאו דווקא מדברים אובייקטיביים - אני אינטליגנטית, שנונה, מצחיקה, בעלת פנים נאות, אלא מכך שאני כישלון בכל התחומים הנמדדים - מציאת בן זוג, הולדת ילדים (גם לו היה לי בן זוג, איני חושבת שהייתי בוחרת ללדת, כיון שאיני בוטחת ביכולתי הנפשית לגדל ילד שייצא כשיר לחיים, לאור "כשלוני" שלי בחיים), מציאת עבודה מכניסה (אני אקדמאית אבל עובדת כמזכירה בשכר מינימום) ועוד ועוד. איני מבינה כיצד טיפול פסיכולוגי עוזר בחיזוק בטחון עצמי שנמצא על הקרשים (גם אימי כזו, בגיל 75 המופלג!). האם אינך סבור שהעולם אינו מתאים למי שחלשים נפשית? לפעמים אני צוחקת עם חברתי, כשאנו מדברות על כך שחסרה לנו תחושת בטחון והגנה בחיים, שהלוואי ויכולנו להצטרף ל"סביבת דיור מוגנת" שיש לאוכלוסיות מיוחדות כגון אוטיסטים ואחרים, כדי לנוח מהמלחמה הסיזיפית שלנו להדוף תחושות של חוסר בטחון ובעיות השתלבות. ובנימה אופטימית זו אסיים להפעם. אנה

שלום אנה, העולם אכן יכול להיות מקום קשה, שאינו מסביר פניו לחלשים. המשאלה לסביבת דיור מוגנת משקפת (אולי) איזו משאלה לכך שהעולם ישתנה למעננו, שכן מדובר בזן נדיר שאינו יכול להתקיים בעולם במתכונתו הנוכחית. זוהי עמדה לגיטימית, אך - לפחות לטעמי - היא פסיבית, פסימית ומייאשת. אני מאמינה שאדם בורא לו במידה רבה את המציאות, תוך יחסי הגומלין שלו עם סביבתו. אני מאחלת לך מכל לבי שתצליחי לגלות גם את האנשים הטובים, הישרים והידידותיים, שהופכים את העולם למקום נעים ואפשרי יותר. הפורום שלנו בהחלט יכול להפגיש אותך עם כמה מהם. ברוכה הבאה ליאת

אנה, כמה את שמנה? אם זה ברמה כזו המפריעה למציאת בן זוג מדוע שלא תעשי מעשה כמו ניתוח הצרת קיבה וכד' אני לא בעד ניתוחים אבל כשאין מוצא אחר אז אין ברירה. לגבי עבודה מה ראף הציפיות שלך מעצמך מה את רוצה לעשות בחייך? זה משפיע כל כל התחומים גם התעסוקתיים. מדוע שלא תיפני למאמן אישי או לפסיכולוג תעסוקתי?? אנחנו הרבה פעמים יכולים להגדיר לעצמינו מה אנו רוצים בחיים שלנו ולהשיגם, האם יש לך מטרה יעד? ואם לא אולי כדאי להתחיל לחשוב בקידום.

שלום לכולם נפרדתי לפני כחודש מחבר שעברתי לגור איתו מייד לאחר ההיכרות. בתחילת הקשר הדברים היו מעבר לכל מציאות אפשרית.. מעולם לא היכרתי אדם שהבין אותי ושהרגשתי שייכת ואהובה כ"כ. היו לנו הרבה רגעים של שלווה, כפי שלא היכרתי קודם.. הרגשתי ביטחון. לפני כן היו לי הרבה מנהגים והרגלים רעים שקשורים בבנים ובסמים קלים, שנפתרתי מהם בזכותו. העניין הוא שגם לו היו הרגלים מהבית שהם בלתי נסבלים. הוא הביא איתו חוסר מודעות לניהול בית, אם מההיבט הכלכלי (בעיקר) אבל גם החברתי. הוא בא מ"שכונה לא משהו", ולכן כל ריב שלו עם אנשים מסתיים באיומים או מכות, למשל. אני באה מחינוך אחר, שבו בכלל אין את המושגים האלו. כמו כן ההיבט הכלכלי.. כושר הבזבוז שלו פשוט נפלא (אפילו שאני במצב כלכלי טוב הרבה יותר) ולא עוזר שום דבר- תמיד היו ריבים על כסף ("תפסיק לבזבז,תפסיק לקנות לי מתנות" וכו') ועל החברים שלו, שהם אנשים לא לטעמי. היום אחרי חודש אני רואה שוב מה קורה סביבי, איך כל שאר הגברים כפי שהכרתי קודם לא יודעים את המשמעות האמיתית של אהבה ונתינה (זה לא שפגעו בי בכוונה, אלא שרצו ולא הצליחו להגיע אל האמת שלי) וקבלה וטוב לב אמיתי. מצד שני אני דואגת שלחזור אליו מכניס אותי למה שנקרא "מעגל העוני" כי באמת הוא משכונה לא משהו וזה ניכר בהתנהגות ובסביבה. כמו כן אני דואגת שאם אני אנסה שוב וזה לא יילך אני אפגע באמת, כי אליי הוא תמיד התנהג ממש בכפפות של משי אבל אני יודעת למה הוא מסוגל... לפעמים הוא ממש מפחיד אותי (לא שיש לי סיבה, אלא ממה שראיתי איך הוא "פותר בעיות" עם אחרים). אבל שוב.. אני בחורה מאד נאה ומחוזרת אבל מעולם לא ראיתי מישהו שיודע כ"כ לאהוב, וקשה לי לוותר עליו בגלל שהוא אדם ממש מיוחד. אחרי שנפרדנו הוא עבר דירה וראיתי שהוא דווקא מתחיל להתארגן על הדברים, יצא לי במקרה לדבר עם השותף שלו שאמר שהוא סיפר לו כמה שהראתי לו את הדרך הנכונה לחיות ושהוא ממש שמח שהוא הכיר אותי... האם זה סימן שהוא יכול להשתנות וקצת יותר להיות דומה לעולם שממנו אני באה? אנחנו בני 26 וקשה לי לדמיין את עצמי משתנה אם הסיפור היה הפוך אבל אולי הוא הבין שהוא לוקח את החיים שלו למקום לא טוב? מה אתם אומרים? (עכשיו אני אצל ההורים אבל הוא אומר שכל עוד אני לא פוגשת מישהו הוא מחכה לי ונאמן לי).

דילמה ממש לא פשוטה... קחי בחשבון שלפעמים השינוי הוא רק זמני. שינוי שמטרתו להחזיר אותך אליו.... שינוי שלא מתבצע מתוך רצון פנימי אמיתי לשינוי אורח החיים. עדיף לא לשמוע למה שמספרים מסביב. כל אחד מספר את מה שהוא רואה בעיניים שלו,ולפעמים רואים את מה שאת היית רוצה לראות... ומי אמר שזה אמיתי ומציאותי? אני חושבת שעדיף לך להמשיך בחייך, שינוי אמיתי זה שינוי שמתבצע לאורך הרבה זמן, זה תהליך ארוך ולא דבר שקורה בכמה שבועות. ואם הוא באמת רוצה בשינוי אז צריך לראות תוצאות, וזה אומר - להיפרד מהחברים שלו וממה שמזיק לו(אלא שאת לא אוהבת) לשנות חשיבה לשנות התנהגויות. אם זה אמיתי זה צריך לקרות לאורך כמה שנים, להחזיק מעמד. אני הייתי ממשיכה בחיי, למרות הקושי, תאמיני לי שיש עוד אנשים שיודעים לאהוב, צריך רק למצוא אותם ... קשה לחיות עם אדם ששונה ממך בדברים כל כך חשובים כפי שתיארת ! בהתחלה חושבים שהכל יסתדר והאדם ממולנו ישתנה, אבל אחר כך מגלים שזה זמני, וזה הרבה יותר קשה ממה שחשבנו, וכשיש ילדים זה עוד יותר קשה. זוגיות טובה שמחזיקה זמן , לדעתי, זו זוגיות שבה יש חשיבה בסיסית דומה. אחרת, זה יוצר חיכוכים ומריבות. רק צרות. בהצלחה.

שלום ורוד אני חושבת שעליך להמשיך הלאה, כיון שיכול להיות שהשינוי הוא זמני ואם במשך כל הזמן הזה הוא לא השתנה והוא יכול לחזור למה שהיה בעבר וחבל שבסוף הכל ירד על הראש שלך ואת תצאי מפסידה בגדול מהסיפור כמו כןהוא נראה כטיפוס לא הכי רגוע,והוא גדל בסביבה שונה ובאמת חבל להפסיד את החיים העתידים שלך ולקשור אותם עם מישהו שלא כל כך מתאים לך... ואל תדאגי מי שצריך להיות שלך יהיה שלך יש דברים שהם לא בידינו, אבל עליך להחליט איך את מעונינית שהחיים שלך יהיו בהמשך.. ותבדיקי בזהירות רבה מה מתאים לך, אל תבני על שינוי של הבן זוג- זה בד"כ לא הולך.. הרבה ניסו לפניך. בהצלחה רבה רבה... העיקר שתיהיה נחושה ובטוחה בהחלטתך-הרי זה החיים שלך ואת בוחרת אילו תכונות עיקריות בבן זוג, ואל תאמיני באהבה ממבט ראשון זה יכול לגרום לפרידה ממבט שני. אהבה אמיתית היא אהבה שנבנת לאורך זמן רב עם הבנה,כבוד,מחילה,נתינה והמון סבלנות,וכדי לזכות באהבה אמיתית צריך בסיס משותף וכבוד-והאהבה תבוא. לילה טוב..

שלום ורד, כמובן שאיש לא יוכל להחליט במקומך מה לעשות, שכן בענייני הלב לא תמיד עובדים שיקולים של היגיון. גם אני, כמו שתי קודמותי, סבורה שקשה ואין טעם לנסות ולשנות את בן הזוג כדי שיתאים לציפיות המוקדמות שלנו. בעיני, טוב יותר אילו היית מתגייסת לבחון מקרוב מדוע את בוחרת בני זוג שאינם מתאימים לך ואינם מצליחים לגעת בך באמת. האם זה מקרי? גם החבר האחרון, הגם שאת מתארת אותו כבחור טוב, חם ואוהב, מתואר כאלים ותוקפני וכמי שנמצא בסטטוס נמוך משלך. אולי בסתר לבך את מאמינה שלא מגיע לך טוב מזה? חומר למחשבה, ואולי גם לטיפול פסיכולוגי... מעניין אם יהיו עוד דעות. בהצלחה ליאת

שלום ורד, קראתי את פנייתך וחשבתי לעצמי בטח כמה קשה לך. עם זאת , אני חושבת שאת בחורה מאד חזקה ואמיצה אם עשית צעד כזה, וגם יש לך מזל שהרגשת נוח לחזור ולגור עם ההורים ושהם קיבלו אותך ושסך הכל נשמע שאת תתגברי ותיהי בסדר גמור. אני גם חושבת שאת לא צריכה לחזור אליו. אנשים לא באמת משתנים. כלומר הם כן משתנים קצת, אבל ברגעים מסויימים הכל יוצא חזרה. כאילו זה לא נעלם אלא חבוי שם עמוק בפנים. מצד שני , אני מאד מכירה את השאיפה הזו "לשמוע כמה שיותר דעות" כדי שיחליטו בשבילך, אבל זה אף פעם לא עובד לצערינו.. תנסי לקבל תמיכה, להקשיב לעצמך, ולהמשיך להיות חזקה עד שיעבור...........

להלן סדר היום שלי: בבוקר אני עובדת, בערב אני חוזרת בסביבות 6-7 הביתה, נכנסת לפורום ולאתרים דומים ולא עושה כלום עד לפנות בוקר. אני לא יוצאת מהבית (אני גרה לבד) ובסופי שבוע אצל ההורים אני מעדיפה להתחבא בחדר שלא ישאלו למה אני תמיד בבית, או שירגישו לא נעים עליי בעבודה מרוצים מהעבודה שלי. אני בדרך כלל חברותית, אבל לפעמים מתבודדת. אין לי בן זוג, אף פעם לא היה גם חברות לא כל כך כרגע. במצב רוח "מתבודד", כמו עכשיו, אני לא מצליחה לדבר עם אנשים כי כל שיחה אקראית עם אנשים בעבודה יוצאת אישית נורא ומכבידה ואז עדיף כבר לשתוק ודי. לא נעים לדבר על דברים שלא מתאימים לרמת ההיכרות..אבל זה פשוט יוצא אני בת 29כמעט... מסתכלת אחורה ורואה שתמיד הייתי כזאת. אני בטיפול אבל לא נעים לי לדבר על ההרגשה הזו. זה מרגיש טפשי וקטן כשמפרקים את זה. ובסך הכל, "מה הבעיה, תתחילי לצאת מהבית וזה כבר יסתדר לבד". הוא לא אומר לי את זה בטיפול, אבל אני מרגישה שזה נושא משעמם.לא משהו שבגללו מגיעים לטיפול. לפעמים אני מצטערת שלא חוויתי איזה טראומה או משהו (לא באמת, אבל..) החברות שהיו מתחילות להתחתן וללדת וזה משמח אבל גם צובט בלב עד איזה גיל אצליח לדחוק את המחשבות המפחידות הרחק ורחוק. להתעלם מהן כדי להצליח להמשיך לתפקד.. אני בכלל מתפקדת או סתם עושה כאילו? אני כבר יומיים לא זזה ממסך המחשב. ודווקא היו לי תכניות אחרות אבל ויתרתי אין לי ממש שאלה סתם מעבירה את הזמן כמו תמיד בעצם טוב, מה זה משנה בעצם. ביי

היי "אני" מה קורה? טוב אני רק רוצה להגיד לך שלדעתי את יודעת לחיות את החיים. שאר האנשים עושים את אותו הדבר אבל בערב הם רבים או רואים טלויזיה או אוכלים ואז שונאים את עצמם או נכנסים לקשר עם גבר נשוי וכו'.. מה שאני מנסה להגיד זה שלא צריך כל הזמן אקשן טנשמע שאת בעיקר מתנצלת על אורח החיים שלך כי אנשים אחרים רואים בך "משועממת" או משהו, כמו אצל ההורים. אם אין לך בעיות הכנסה ואת לא צריכה תשומת לב מאנשים זרים אז חייך על דרך המלך. אם את רוצה להכיר גבר ולהתחיל משפחה זה לא כזה בעיה כמו שנראה לך, לדעתי. תיכנסי לנענע = צ'אט ותתחלי לדבר עם אנשים.. בדיוק בשביל זה המציאו את הצ'אט הרי.. למי שרוצה להתחיל ישר משיחות כבדות בלי שיישפטו אותו..:) למה להכיר קשקוש?- זה שהצ'אט מלא מראה שכולם מרגישים כמוך, לא? (ואגב אפשר גם לצאת עם אנשים מהצ'אט אם ממש משעמם לך לסיים את הערב בבית)

היי "אני" מה קורה? טוב אני רק רוצה להגיד לך שלדעתי את יודעת לחיות את החיים. שאר האנשים עושים את אותו הדבר אבל בערב הם רבים או רואים טלויזיה או אוכלים ואז שונאים את עצמם או נכנסים לקשר עם גבר נשוי וכו'.. מה שאני מנסה להגיד זה שלא צריך כל הזמן אקשן טנשמע שאת בעיקר מתנצלת על אורח החיים שלך כי אנשים אחרים רואים בך "משועממת" או משהו, כמו אצל ההורים. אם אין לך בעיות הכנסה ואת לא צריכה תשומת לב מאנשים זרים אז חייך על דרך המלך. אם את רוצה להכיר גבר ולהתחיל משפחה זה לא כזה בעיה כמו שנראה לך, לדעתי. תיכנסי לנענע = צ'אט ותתחלי לדבר עם אנשים.. בדיוק בשביל זה המציאו את הצ'אט הרי.. למי שרוצה להתחיל ישר משיחות כבדות בלי שיישפטו אותו..:) למה להכיר קשקוש?- זה שהצ'אט מלא מראה שכולם מרגישים כמוך, לא? (ואגב אפשר גם לצאת עם אנשים מהצ'אט אם ממש משעמם לך לסיים את הערב בבית)

הי אני2 אולי את/ה צודק/ת. להקשיב לאיך שאני נשמעת דרכך זה באמת מרגיש קטן וטפשי, ולא ראוי בכלל לדבר על "צרות" כאלה. באמת "תתחילי לצאת והכל כבר יסתדר" אבל אני עייפה מזה... אני לא מתנצלת על אורח החיים שלי, אני פשוט עייפה ממנו. אני לבד באופן תמידי וכשאני לא זה נראה לי כמו להעביר את הזמן עד שאזכר כמה הלבד שלי נוכח בי. זרות כזו. נשמע פלסף מצידי, אבל לא אכפת לי. כל פעם שאני מחפשת דירה עם שותפים אני מגיעה לדירה שהשותפים לא ממש גרים בה. כשאני טסה לחו"ל אני שוב מוצאת את עצמי לבד לגמרי, בלי תיירים אפילו. לא מצליחה להימלט מזה. כשאמרתי שאני לא יוצאת מהבית התכוונתי שמעבר ללזרוק את הזבל או ללכת למכולת שנמצאת מעבר לכביש אני לא יוצאת מהבית. לא לבילויים, אלא בכלל. אני גם עובדת במרחק הליכה מהבית ככה שכל חיי נמצאים באותו מתחם. לפעמים זה מרגיש חנוק, רוב הזמן פשוט לא אכפת לי (אבל לא באמת לא אכפת.. רק מועכת את הנאחס). אני גם לא מדברת הרבה בטלפון, כי אין לי עם מי וכי כל שיחה יכולה להתפקשש לי ולצאת עצובה וכבדה, אז אני כבר מעדיפה לא. כמה זמן אפשר לעשות דברים לבד? או ללכת לחברים רק כדי שיהיו דיבורים ברקע? אני יודעת, זה דברים קטנים וברור לי שאני לא היחידה שמרגישה ככה.. לא יודעת איך לסיים את המייל המשעמם הזה.. לא מעניין. גם לא אותי.

שלום 'אני' והאחרים, מרחבים של בדידות יכולים לצרוב בנו כאב גדול. לרוע המזל, יש לנו צרות גם אם לא חווינו טראומה חדה וחריפה, כך שתמיד יש עבודה בחדר הטיפול... החשש לשעמם את המטפל (או את הציבור הרחב) משקף תפיסה שלילית ביחס לעצמך, כאילו אין בך דבר שבאמת יכול לגרום לאחרים להתעניין בך. זוהי דווקא *כן* סוגיה שאפשר וצריך לעסוק בה בטיפול. אני חושבת שכאשר תצליחי להתגבר על המבוכה הראשונית, ולהביא את עצמך בצורה אותנטית מול המטפל שלך, זו תהיה התחלה חשובה בתהליך שאחריתו גם בקשרים שמחוץ לחדר הטיפול. ועד שהשינוי בעולם שבחוץ יגיע, המשיכי לבוא אלינו לכאן. כמו שאת רואה, אצלינו לא נותנים לאף אחד להישאר בודד לאורך זמן. בהצלחה ליאת

ליאת, אני מסוגלת להישאר לבד בחדר במשך שעות ולא לעשות שום דבר קונקרטי.. סתם לחלום בהקיץ, לנהל שיחות דמיוניות, פשוט לא לעשות כלום.. אני מסוגלת לעשות את זה ימים שלמים, ואם לא מתקשרים אליי או אם אין מחוייבויות זה יכול להימשך שבועות וחודשים בלי לצאת מהבית ממש.. כאילו מחכה שיעבור הזמן. ואני לא חושבת שמישהו היה מנחש שאני ככה לפעמים. אני זוכרת את עצמי כבר ביסודי מתבודדת, מעסיקה את עצמי שעות בלי ממש לעשות כלום, אבל לא יודעת למה זה. (את אולי יודעת?:) ... ליאת, את באמת חושבת שזה משהו שטיפול יכול לשנות? (באמת?) זה מרגיש לי כמו נושא שאי אפשר להתקדם בו לשום מקום.. מה יש לדון בו, אני פשוט ככה, לא? תודה רבה!

הי ליאת יקרה, מה שלומך? עלו בי לאחרונה כמה שאלות בקשר ליחסים עם אנשים; מעין שאלות תם כלליות כאלה. מקוה שתוכלי קצת לעזור לי (לעת עתה רק בשאלה אחת) ולהאיר מנסיונך. לתחושתי, ישנם מקומות בהם "מותר לי" להיות עם האדם שמולי – הוא "מרשה לי" להקשיב לו (בפורמט ההקשבה שלי, כמובן), לנסח שאלות ולשאלן, להעיר הערות על הדברים הנאמרים, להביא דברים מחווייתי-שלי, לצחוק וכו'. וישנם מקומות בהם "אסור", בהם מציבים בפני יד האומרת "עצור" - אם מפני שהקשר בחיתוליו ועדיין לא רכשתי את אמונו של בן השיח שלי, אם מפני שאותו אדם שרוי במצב מאד רגיש, כעוס ולא בוטח, ואם מפני שנקודות (כאובות) ספציפיות בתוכו הודפות אותי לאחור עם כל נסיון למגע. במצבי האסור הללו כל שאגיד או אעשה עשוי להתפרש באורח שלילי. אני אומרת אז בלבי שעלי להלך בזהירות מירבית אך בד בבד לא להפגין היסוס וחוסר בטחון, כלומר - לא לתת לדחייה הסמויה או הגלויה (שלו אותי) למעוך אותי. אני מאריכה אפוא נשימה... אבל לפעמים היא לא ארוכה דיה: באותם רגעים אני חשה כי משהו ניטל מספונטניות התגובה שלי ואני הופכת מסורבלת, מהוססת, מטופשת ומרובת טעויות. אני רוצה להיות יכולה להתמודד ולשאת את המקומות בהם אוסרים עלי לבוא; אני רוצה לבוא בכל זאת - באומץ, אבל לא באקט מרחיק של פלישה; בהחלטיות, אבל לא בחוסר רגישות. כיצד עושים זאת? מעמדה חברית הדברים פשוטים יותר מבחינה מסויימת (יש מקום לדבר על הפגיעה שלי, להפגין ערעור וחוסר בטחון, להתמרמר, לטעות). איך עושים זאת כשאני זו שתופסת את העמדה הטיפולית? תודה ליאת, נויה

היי נויה, נדמה לי שאת נוגעת כאן באחד התחומים אליהם נהוג להתייחס כאל אלה שלא לומדים בשום אוניברסיטה. זוהי מתנת ההקשבה הנכונה. את אומרת נכון, שבהקשרים חברתיים קל לנו יותר להזדעק כל אימת שנהדפנו בחוסר נימוס או נפגענו. העמדה הטיפולית היא עמדה אחרת, בה הצרכים הנרציסטיים שלנו אמורים לסגת אל העורף, ולפנות את כל המרחב (כמה שאפשר, נשמה, אני יודעת שאי אפשר לגמרי) לאלה של המטופל. ההקשבה הטיפולית עובדת בכמה ערוצים במקביל. ההקשבה לביטוי הגלוי הנאמר ולזה הסמוי שלא נאמר, ההקשבה לשפת הגוף, ההקשבה למה שהיו שומעים - אולי - אנשים אחרים בחייו של המטופל לו היו נוכחים בחדר, או למה שהוא היה רוצה שישמעו. את מבקשת ללמוד איך "לבוא באומץ ובהחלטיות, אך לא לפלוש או למעוך בחוסר רגישות". אני אוהבת להתייחס אל עולמו של המטופל כאל שמורה מוגנת, אליה לא נכנסים ללא הזמנה מפורשת. המשאלה שלי (לגבי עצמי, כמובן) היא להמיר את ההחלטיות והאומץ דווקא ב'דחילו ורחימו'. הניסיון שלי לימד אותי שאני נהדפת בעיקר כאשר אני החלטית. למדתי שכמטפלת - תמיד טוב יותר לבוא ממקום פחות בטוח ופחות יודע. אם תקדישי לזה מעט מחשבה, תגלי שזה קשה עשרת מונים מן ה'ידיעה'. כנראה שאין דרך אחת לטפל, ונדרשות שעות רבות של 'התמודדות בסגנון חופשי', עד שמתגבשת עמדה נינוחה יותר מול הסערות שבחדר. בעיני, מטפל טוב לא מפסיק אף פעם לחפש, ולעולם אינו בטוח שמצא. שלך ליאת

שלום, ניסיתי בפגישה האחרונה לדבר על ההתעללות שעברתי. הפסיכולוגית שלי ניסתה לשכנע אותי, שאם אשתף אותה, לא רק בכותרות, היא אולי כן תוכל לעזור לי בתחושות וברגשות שהצטברו אצלי סביב הנושא. ניסיתי. היה נורא קשה. התפתלתי, שתקתי, הוצאתי כמה משפטים, והכי קשה היה כשביקשה פירוט מפורט לאירוע. זה נראה לי בדיוק כמו מאכל שאת לא אוהבת ובכל פעם שתנסי מחדש, תחושת הגועל תשלוט בפה שלך, במוח ובכיבה. בדיוק גם כמו מי שלא אוהב חריף, בכל פעם שהוא ינסה את זה מחדש, זה יכאב לו, ויעביר בו תחושה מוזרה ומכאיבה. מה שאני מנסה לומר, שזה ממש דומה לחוויה של לחזור על אירוע טראומטי או התעללות, בכל פעם שאדבר עליה ואתאר אותה מחדש היא תכאב בדיוק כמו בפעם הראשונה....ותמשיך לכאוב לעוד כמה שעות שאחרי....אז מה הטעם בלדבר על זה. האם יש אפשרות שכאב כזה יעלם? הרי הוא תמיד יכאב מחדש ויעביר בי אותם תחושות? את יכולה להסביר לי בבקשה? שבוע שקט ונעים

שבת שלום, קשה להאמין שיבוא יום ותוכלי להיזכר בטראומה שעברת ללא תגובה רגשית כלשהי. זיכרונות מרים הם מנת חלקו של כל מי שעבר התעללות קשה בילדותו. מסתבר שלצד זכר הטראומה, הנפגעים סוחבים איתם שנים רבות מטען מכביד נוסף, בדמות כל אותן תחושות ורגשות ביחס לעצמם, כמו השפלה, עלבון, זעם, פחד, גינוי עצמי ובעיקר הרבה אשמה. רגשות אלה התבססו אז, בסמוך לטראומה, ופעמים רבות הם תוצאה של חשיבה שעוותה בצל האירועים או בשל מגבלות קוגניטיביות (למשל במקרים בהם הקורבן היה ילד קטן). בזמן הטיפול, כאשר מעלים מחדש את זכר הטראומה, מתעוררים גם כל אותם רגשות ותחושות, אליהם ניתן להתייחס מעתה מתוך השקפה חדשה ובוגרת, ולבחון אותם במבט לאחור. מתוך כך, אנשים מדווחים על הקלה גדולה, ועל יכולת חדשה להתבונן על עצמם ממקום סלחני וחומל הרבה יותר. זהו אכן תהליך קשה מאד ומפרך, אך מי שמתמיד ונלחם גם רואה תוצאות. בברכה ליאת

ליאת שלום,למה לא התייחסת כלל למה שכתבתי בהמשך השירשור שלי,הרי אמרת שאת תמיד רואה מה שכותבים בהמשך?

משתנה, ראיתי את דברייך, ולא חשבתי שהם מבקשים התייחסות נוספת. באמת. סליחה אם הרגשת קצת נטושה. מקווה שההקלה שאת מחכה לה תבוא מהר. ליאת

ליאת תודה, ועיניין נוסף קצת מעצבן אותי,אומנם כעת היחסים ביני לבין הפסיכולוגית שלי הסתדרו, לאחר ש'ישרנו את ההדורים',ואני יודעת שאינה מוכנה ליצור קשר איתי בין הפגישות לטובתי,ואני יודעת שיש בכך היגיון כלשהוא,אך ממש לא מובן לי מה ההגיון שבזה,למרות שבעבר הסברת זאת,והסברת את חשיבות ה'שמירה על הגבולות' בטיפול,ואני מכבדת אותם,אך לא מבינה אותם.

אין לי כוח. ולא אוויר.קשה לי לנשום.

אוי! יש ימים כאלה. צאי קצת לשמש, לפני שיינחת עלינו השרב הכבד, ונסי לאסוף כוחות. זה לא קל, אני יודעת. אנחנו כאן ליאת

האם שאדם לא בטוח בעצמו ובודק שנית כל דבר או עושה כפול מה שצריך לעשות בפעם אחת אם בבחינה גם בודק מספר פעמים ולא מוסר את הטופס אחרי שסיים האם נקרא חוסר בטחון עצמי או משהו אחר? תודה

שלום סי, התיאור הקצר שלך לא מאפשר אבחנה מדוייקת. אדם שבודק את טופס הבחינה שוב (במסגרת הזמן החוקי) יכול להיות סטודנט מחושב ולא אימפולסיבי, שרוצה להיות בטוח שעשה את המכסימום. זוהי בהחלט מיומנות חשובה ומבורכת. לעומת זאת, אדם שבודק שוב ושוב אם נעל את הדלת, כיבה את הגז או שכח משהו בבית, פועל מכורח אובססיבי כפייתי כמנגנון משכך חרדה. בין זה לזה יש תווך גדול, בתוכו - כך נראה - נעים כולנו. הכל, כמו תמיד, שאלה של מינון. אם את מרגישה שהבדיקות הופכות להיות מעמסה מטרידה, יש מקום לפנות להתייעצות עם פסיכולוג קליני. בברכה ליאת

שלום, אני בטיפול אצל פסיכולוגית כבר בערך שנה וחצי. נוח לי איתה, אבל מבחינה אחרת קשה לי לערב או לשתף אותה בכל, וזה גורם אצלי לפעמים הרגשת תקיעות, וגם אצלה. שיתפתי שני חברים פסיכולוגים בעניין, אחד (שמכיר אותי מרחוק) הציע להפסיק את הטיפול ולעבור למישהי אחרת שאז אולי הקשר יהיה יותר קרוב ואצליח להתקרב ולהפתח. ופסיכולוגית אחרת שמכירה אותי יותר טוב, הציעה שאני אמשיך לנסות ולתת לעצמי עוד זמן, כי ממילא אני מאוד סגורה ועד שהגעתי לשלב כזה איתה אומר הרבה. אני מבולבלת לגמרי עכשיו, ולא יודעת מה לעשות. ולמרות כל הקושי בטיפול (ההתנגדות, השתיקה, הבריחה, הביטולים....) לא יודעת איך אוכל להפסיק את הטיפול אצלה. אשמח אם תעזרי בנושא. שבת שלום

שבת שלום, היכולת להיפתח ולתת אמון היא משתנה אישיותי, וברוב המקרים היא משקפת נטייה כללית למופנמות/מוחצנות, חברותיות/התבדלות, חשדנות/ביטחון, ועוד. לעיתים, הקושי בתהליך הטיפולי נובע גם מהיעדר כימיה בולט בין המטפל למטופל, אך אז מדובר בדר"כ בתחושה עיקשת של אי נוחות שאינה מתפוגגת לאורך זמן. לאחרונה, גובר גל של פניות אלינו לפורום, של אנשים כמוך, המבקשים עזרה בהחלטה האם להישאר או לעזוב את הטיפול. מול פניות מסוג זה, אני מוצאת את עצמי לוקחת נשימה עמוקה, מרימה גבות, מושכת כתף, ופשוט לא יודעת מה לענות. איך בעצם אפשר להשיב על שאלה כזו? אלה דברים בהם תחושת הבטן היא זו שצריכה להכריע. אם את מזהה אצלך קושי כזה גם בהקשרים נוספים, כמו שאמרה לך ידידתך הפסיכולוגית, אפשר להניח בזהירות שהתקיעות אינה מייצגת משהו בקשר ביניכן (מה גם שאת אומרת שאת חשה בנוח איתה ומתקשה לחשוב על פרידה). זה יכול להיות "כלל אצבע" לא רע בכלל. בהצלחה ליאת

הי ליאת, מה שלומך? אני לא בטוחה מה אני רוצה לשאול... קצת מסובך, אז אנסה... אני בטיפול כמעט שנה, ישנן נסיבות חיצוניות שמקשות עלי, על ההתנהלות שלי בטיפול ומחוצה לו. נסיבות שיוצרות מגע לא טוב בין הפגישות. מגע שלא צריך להיות, אבל הוא בלתי נמנע. זה מדובר כל הזמן בפגישות, אך אין הקלה. אני מרגישה רע כל הזמן. במצב כזה, את חושבת שרצוי לעזוב? אני מחכה שהמטפל יגיד לי שזה לא ילך, שצריך להפסיק את הטיפול. קשה לי הפרידה. את היית אומרת למטופל שלך שלדעתך הטיפול אצלך לא עושה לא טוב ולכן כדאי להפסיק את הטיפול? מטפלים עושים את זה? אני אמורה לחשוב שהוא מאמין שהטיפול הזה יכול להיות לי מועיל? תודה וסוף שבוע נעים, רוני

שבת שלום רוני, לא בטוחה שהבנתי לגמרי את הבעיה המקשה עליך כל כך. לדברייך, מקור הקושי הוא משהו שחיצוני לטיפול, ולכן לא ברור מניין עולה הרעיון לפגוע דווקא בטיפול. אם יש משהו בנסיבות חייך המפריע לטיפול שלך, הרי זה כאילו אמרת שמשהו בנסיבות חייך מפריע לך לצמוח, להתפתח, להיות בת-חורין. לפעמים, כדי להשיג את אלה, עלינו לשלם מחירים. אני חושבת שהייתי יוזמת הפסקת טיפול רק אם הייתי משוכנעת שאיני יכולה לעזור עוד למטופל שלי, יהיו הסיבות אשר יהיו. נסי לא להיכנע לנסיבות שמצמצמות את חייך ופוגעות בך. בברכה ליאת

תודה ליאת, כנראה שהסברתי לא נכון.לא מדובר בנסיבות חיי. מדובר בפגישת המטפל בין הפגישות הטיפוליות. פגישות 'אקראיות' שלא ניתן למנוע. לילה טוב

היי ליאת... מה שלומך? זוכרת שכתבת לי במייל לא לדאוג בגלל הניתוק הרגשי בפגישות? כתבת לי, שהרגשות העוצמתיים נשמרים כעת בפריפריה כדי שלא יביסו אותי בעוצמתם.. לא עוד. הרגשות החליטו שמשעמם בפריפריה ועברו ישר למרכז העיר. הכי מרכז שאפשר. איפה שכל הפאבים והדיסקוטקים, איפה שתמיד יש מה לעשות ולא צריך לישון לעולם. השתלטו על ארבעת חדרי הלב שלי, והם עושים שם בלאגן... הרבה בלבול וניגודיות יש שם. מצד אחד, רוצה מאוד לשחרר קצת שליטה. להגיע אליה, ולהרשות לעצמי לבכות שם. (אוטוטו יש לנו מאה פגישות. בכיתי פעמיים.) להרשות לעצמי להראות איך מרגישה, לא לדווח על זה ביובש. להיות קצת קטנה, שוב, ושזה יהיה בסדר. לתת לה לנחם קצת. בפועל, מגיעה אחרי שהידקתי את כל הבפנוכו. מרגישה את כל הסערה בתוכי, ולא מראה לה. לרוב גם לא ממש מספרת. נראה לי, שהיא יודעת גם בלי שאני אספר. זה נורא מפחיד אותי. לפעמים אני מרגישה שאני כל כך מתאמצת לחצוב מתוכי איזה משפט, נתקעת, מגמגמת, מתייסרת... ואז כשזה סוף סוף יוצא, אני מרגישה שהיא כבר ידעה את זה. פעם היא אפילו אמרה לי שזו לא פעם ראשונה שאמרתי את זה. אז מסתבר שאני אומרת דברים, ולא זוכרת שאמרתי. מן הסתם אלו לא סתם דברים. דברים שקשים לי. מרגישה צפוייה. כאילו אפשר לקרוא אותי. אז למה בכלל אני צריכה לדבר? כשאני ממש רוצה לענות את עצמי, אני אפילו חושבת שאני כנראה משעממת אותה. אחלה של הלקאה עצמית... (אל תנסו את זה בבית...) אני יודעת שאני מרחיקה אותה בכוח. אני יודעת שאם רק הייתי מאפשרת לה להתקרב היא הייתה מתקרבת ולא הייתי חווה אותה כל כך מרוחקת. אבל הפרדוקס הוא שככה אני מרגישה בטוחה יותר. לבד. כמו אז. אז זה היה מחוסר ברירה. אף אחד לא היה שם, אף אחד לא ראה. ועכשיו, כשהיא פה, ורוצה לראות, ומוכנה להיות שם איתי, אני לא מצליחה לתת לה. אוף... אני בכלל לא יודעת מה ניסיתי להגיד... :-( נועם

שבת שלום נועם, לא מזמן נשאלתי כאן מה אני אוהת בפורום, והדברים שלך מזכירים לי עוד סיבה. אני חושבת שדרך המילים המנוסחות יפה כל כך, מתחדדת ומעמיקה גם ההבנה שלי את התהליכים שבחדר הטיפול, מנקודות מבט רבות ושונות כל כך. איכשהו, יש למנהלי פורום פסיכולוגי את הפריווילגיה להאזין כמטפלים למה שאינו מקבל ביטוי בשעה הטיפולית. לרחשים התת-קרקעיים, לערוצים המקבילים, למה שמונח בכספות ממוגנות, בעליות גג מאובקות, במרתפים אפלוליים. אישית, אני מאמינה שגם בטיפול טוב אי אפשר לגעת בכל. אנחנו יכולים רק מה שאנחנו יכולים. עובדים עם מה שאפשר. אני משוכנעת באמת ובתמים שאפשר לעשות עבודה נפשית מעמיקה גם ללא דמעות. יש אנשים שבוכים בקלות, ויש מי שפורקים את המשא אחרת. נדמה לי שאפשר להשתחרר מהשיפוטיות הזו ("אוטוטו יש לנו מאה פגישות. בכיתי פעמיים") כאשר באים לבחון התקדמות והישג. שולחת לך הרבה עידוד להמשיך במסע שלך אליה-אליך. ליל מנוחה ליאת

היי ליאת, כשאני בוחנת את ההתקדמות שלי וההישגים בזכות הטיפול הנוכחי, יש הרבה מה לראות. אני במקום אחר לחלוטין. מקום הרבה יותר טוב. אני לחלוטין לא מבטלת את ההישגים וההתקדמות. להפך, אני מאוד גאה על הכוח לשנות, על היכולת להתמודד, ועל השותפה המופלאה שלי. כבר יש הרבה אמון, הרבה קרבה. הרבה יותר משאי פעם חשבתי שאני אוכל להיות עם מישהו אחר. אני משתדלת לעשות את החשיבה הזאת דווקא בזמנים הכי מייאשים ומתסכלים. זה נותן המון כוח לא לוותר, המון תנופה להמשך. העניין עם הבכי (מרגישה שרוצה להסביר את הנקודה...) הוא שאני כן מאלה שפורקים משא דרך בכי. גם זה משהו שהתפתח לי עם הטיפול, עם היכולת להרגיש יותר, ולאפשר לעצמי להביע את זה החוצה.... כשאני לבד. (או עם חברים קרובים מאוד). חומות ה"לא להרגיש" נפלו להן לתוך ענני אבק. עיר הרגש שבי אוחדה. אני פשוט חושבת שהשלטונות עדיין לא מוכנים להתמודדות שכזו. אז לפעמים יש עוצר... :-)) בימים אלה, אני פחות או יותר בוכה מכל דבר. זוכרת את הפרסומות לפלאפון? זאת עם עברי לידר והקומזיץ, זאת עם נבחרת ישראל? בכיתי כל פעם שהן שודרו... אז מה שמציק לי, זה האיפוק הכפוי שכאילו גזרתי על עצמי. אני מאוד רוצה לבכות שם. מהפעמיים שהרשתי לעצמי, זה היה מאוד משחרר. מאוד כואב, מפרק, אבל גם מאוד הרגיש כאילו אני מנקזת הרבה מהג'יפה החוצה. גם הרגשתי הרבה יותר קרובה אליה אחרי.. כאילו אחרי שהיא ראתה אותי ככה ולא נבהלה... לא יודעת. מוזר. כל הטיפול הזה מוזר, את לא חושבת? :-) תודות על העידוד. איכשהו, יש למטופלים שכותבים בפורום פסיכולוגי את הפריווילגיה להאזין למטפלים מיוחדים שחולקים איתם נקודות מבט שהם לא חשבו עליהם. אותן נקודות מבט שמנביטות הודעות אופטימיות שמזמינות חשיבה קצת אחרת. בוודאי שממשיכה הלאה. עד שמצאתי לי אותה... אין מצב לוותר. שבת שלום ליאת יקרה, ותודה... :-) נועם

לפני 3 שנים התחלתי תהליך של התקרבות לדת.לא חזרה בתשובה.אני היום בן 26. היום אני מקפיד על מספר מצוות ואף רוצה בחורה שהיא שומרת שבת אבל לא מחמירה בדת.יש לי בעיה עם היכרויות... עם בחורות חילוניות אני לא מסתדר כי אני לא אוהב את הלבוש החשוף,יציאות בשישי,ביקיני בים וכו'. בחורה דתיה,לא רוצה אחד כמוני כי אני לא חובש כיפה ולא שומר שבת מלאה כרגע. טוב לי במצבי הנוכחי מבחינת המסורת והדת ואני כן מוכן להתפשר ולהתחזק יותר בכיון של שמירת שבת אבל לא מעבר לזה ולא כרגע.אני מנסה להסביר את כיווני לבחורות שאני מכיר אבל הן מתרחקות מאוד(גם החילוניות וגם הדתיות). אני מנסה להכיר דרך אתרי אינטרנט של מסורתיים ללא הצלחה למרות שאני נראה בהחלט טוב. מכרים אומרים לי שאני חי בבועה ולא רואה נכונה את המציאות.. כי מישהי כזו כמו שאני מחפש לא קיימת. מה עושים כדי להכיר בחורה שתתאים לי? איך מכירים פרט ללהתחיל עם בחורות? אשמח לקבל חוות דעת של איש מקצוע בנושא.

שלום יאיר, יכול להיות שאתה צריך להקשיב לחברים שלך, שמנסים להגיד לך משהו עקרוני. כאשר אנחנו מחפשים משהו ברזולוצייה כזו, הסיכויים למצוא קטנים ביותר. מבלי להיכנס כרגע לסיבות העמוקות שיכולות להסביר הצבת רף כה בלתי מושגת (אותן תוכל, אם תרצה, לבחון במסגרת טיפול פסיכולוגי), עליך לנסות ולהימנע - לפחות בשלבים הראשונים של הקשר - מלנסח אורח חיים עתידי ופסקני. במפגשים שלך עם בנות, נסה להתעסק במישור הבינאישי, ופחות בגודל המחשופים. הניסיון מלמד כי עם האהבה באה גם הנכונות לוויתורים, אצל שני הצדדים. בברכה ליאת

היי ליאת, כבר תקופה ארוכה שיש תחושה גם לי וגם למטפלת שלי שהטיפול תקוע. לא זז, לא מתקדם לשום מקום. דיברנו על התקיעות, היינו שם, נסינו לצאת משם אנחנו גם מאוד מבינות מאיפה הוא מגיע ולמה הוא נשאר עקשן כזה. התחילו לעלות בי מחשבות על עזיבת הטיפול-לא כי הגיע הזמן אלא פשוט כי נמאס. היום חשבתי לעצמי שאולי זה נכון לקחת פסק זמן מסויים, חודש, במחשבה שאולי זה ירענן את השורות. כמובן שאני אתייעץ על כך עם המטפלת אבל מעניינת אותי דעתך-האם לפעמים פסק זמן שכזה יכול להרים את הטיפול?

שלום דנה, מאחר ואיני מכירה כמוכן את הסיבות לתקיעות, איני יודעת אם פסק זמן הוא התשובה. כאשר יש קשיים, צריך לטפל בהם ולכוון את המאמצים לשם. פסק זמן כשלעצמו, אין בו שום סגולה לאריכות ימים או הבראה של הטיפול. הניסיון שלי אינו תומך בכיוון הזה. ריענון יכול לבוא גם בתוך הטיפול, למשל באמצעות ההחלטה להתעסק - לשם שינוי - בסוגיות אחרות, בהן עוד לא נגעתן. לפעמים אפשר לנוח קצת, בדיבור על עניינים שאינם הרי-גורל (אך בכל זאת חשובים לך), ולהיתרם זמנית באופן מעט שונה. הפוגה כזו יכולה ליצור קרבה חדשה ואחרת בחדר, לרענן את השפה שנוצרה ביניכן, ולהכניס לתמונה חומרים שלא היו שם קודם לכן. בהצלחה ליאת

לא יודעת למי לפנות... אני במצב נפשי קשה לאחר שגיליתי שיש לי בדרך ( אני בהריון ) בן שלישי. עשיתי הריון נוסף וקיוויתי לבת. קשה לי, כואב לי, אני לא מפסיקה לבכות אני חושבת שאני צריכה עזרה! אני יודעת שאולי הסיבה שלי מוזרה ולא שגרתית אבל זה מה שאני מרגישה עכשיו למי אוכל לפנות? האם ישנם פסיכולוגים שמיועדים לטפל במין סוג של דיכאון כזה?

רציתי רק לומר לך, ולנסות להרגיע, שהסיבה שמעיקה עליך כל כך היא שגרתית גם שגרתית. כלומר את לא היחידה. אני מניחה שהעובדה שזה גרם לך דכאון (שניתן לטיפול אצל כל פסיכולוג) היא בטח עמוקה יותר מבן או בת, אבל הסיבה משותפת לעוד הרבה. גם אני הייתי שם עם מערכת צפיות מאוד מסויימת לגבי המין שהעיבה על דברים הרבה יותר חשובים במהלך ההריון. אני כמוך אם לבנים - ובינינו - לפעמים אין כמו להיות המלכה היחידה בארמון. אל תמעיטי בערך הרגשות שלך. חברה למסע

שלום סיוון, אין ספק שעזרה מאיש מקצוע היא הדבר הנכון לך כרגע. אין צורך באיש מקצוע מיוחד המתמחה ב'סוג כזה של דיכאון'. כל פסיכולוג קליני יתאים למשימה. אולי, עקב הנסיבות המיוחדות, יהיה יתרון כלשהו לפסיכולוגית-אישה. כמו שהחברה למסע ציינה כבר, אינך לבד בסיפור הזה. תחילתו של הריון כרוכה אצל נשים רבות בדכדוך, בפנטזיות שונות שיכולות להתנפץ כבר בשלבים הראשונים, כאשר משהו לא ממש תואם את הציפיות שלנו, ובהרגשה כללית רעה. הגם שברוב המקרים התחושות הללו משתפרות מאליהן, אני ממליצה לך בכל זאת, למצוא לך כתובת לעיבוד הנושאים שמטרידים אותך כרגע. מאחלת לך הריון קל ונעים ליאת

שלום ליאת אני מבקשת להתייעץ בקשר לגיסתי הסובלת מהפרעת אישיות גבולית. היא אושפזה כבר 3 פעמים וכרגע (בבית) מסרבת לקחת טיפול תרופתי פרט לכדורים נגד דיכאון ולא מוכנה לשמוע על מסגרות כגון אישפוז יום. מצבה מדרדר מיום ליום. ברור לי לחלוטין שהליווי הפסיכאטרי אינו מספק ואפילו שולי (לאור העובדה שהיא מסרבת בתוקף לקחת את כל התרופות) ושהיא חייבת מסגרת נוספת (שבתקווה עם הזמן תעזור לה להבין את חשיבות הטיפול התרופתי). אני ממש זקוקה להמלצה על פסיכולוג שמכיר לעומק את התופעה של הפרעת אישיות גבולית וגם שמעתי על שיטת טיפול חדשה להפרעה: תרפיה התנהגותית-דיאלקטית (DBT) רק אין לי מושג כיצד למצוא מטפל שמכיר ומטפל בשיטה. הבחורה גרה באזור רחובות אבל כל המלצה תתקבל בברכה. המון תודה הדס

שלום הדס, כשאדם אינו מכיר בכך שקיימת בעיה, וההיענות שלו לטיפול נמוכה, גם המטפלים המוכשרים ביותר עלולים לחוש אוזלת יד. מכל מקום, אם תכתבי אלי למייל האישי, יתכן שאוכל לעזור. ליאת

שלום בני הכיר בחורה מזה 3 חודשים והכל מוצא חן בעיננו וגם אצלינו דבר שמפריע לי 1-אנחנו גידלנו ילדים שלנו בארץ במצב קשה 1- כי לא היה לנו מספיק אמצעים כי היינו עולים חדשים אבל למרות הכל ידענו בשביל שילדים שלנו לא ישארו במצב כלכלי נמוך עם הרבה וויתורים וקשיים שלחנו אותם ללמד השכלה גבוהה 2- עכשיו הבחורה במצב כלכלי לא טוב רציתי לדעת למרות זאת מה הדבר נכון לעשות ב חוץ לארץ היה לנו מצב כלכלי טוב וגם משפחה טובה. הבכורה לומדת גם לתואר.

שלום שוש, המאמצים הכבירים שעשיתם, כהורים, כדי להקנות לילדיכם חינוך טוב והשכלה גבוהה ראויים להערכה. הם גם מעידים על כך שנקודת פתיחה לא מזהירה, אינה בהכרח מכשלה לכל החיים. בנך יוצא שלושה חודשים עם בחורה (האם גם הוא כבר חושב על חתונה? זה לא קצת מוקדם???), ואם את אומרת שהוא חכם ומשכיל, יש להניח שהוא יודע לבחור היטב מה נכון לו. אנשים צעירים נוטים להתרשם הרבה פחות מהוריהם ממצב כלכלי קשה. הם יודעים שעם תבונה, חריצות והשכלה טובה, הכל פתוח בפניהם. נסי לסמוך על בנך, לשמוח באושרו, ולתמוך בו כפי שעשית עד היום. ו..."היזהרו בבני עניים, כי מהם תצא תורה". ליאת