פורום פסיכולוגיה קלינית

היי ליאת כתבתי לך הודעה למטה מקווה שתעני בכל מקרה..שבוע טוב

אינ בת 21 ועברתי לפני 4 שנים את ההפרעה הזו ביסורים קשים ועדיין עד היום בפחד שההפרעה תחזור, עכשו לאחי בן ה-14 התחילו האובססיות והמחשבות הטורדניות מלווה בטיקים בדקנו וזה לא טורט, אחי ממש סובל הוא הולך לפסיכולוגית ופסיכיאטרית ונוטל את הכדור ציפרמיל, מידי פעם יש הקלה אבל המצבים רק מחמירים איתו, אמא שלי שמעה שבטיפול קוגנטיבי התנהגותי ניתן להשיג יותר תוצאות האם זה נכון? והאם יש קבוצות תמיכה לבני 14 שעוברים את הOCD? הוא מרגיש שהוא חולה נפש ושהוא היחיד בעולם,כמה שניסינו להסביר לו הרי גם אני עברתי את זה ואני מבינה את ההרגשות אבל זה יקל עלו אם יש כי הוא בודד חברתית נורא. אשמח לקבלת תגובות:)

אומנם מחר אשמח להגיב יותר,כרגע איני יכולה, אך תפני את אחיך לפורום של הOCD שצירפתי את הקישור אליו,ואז הוא יבין שממש אינו לבד. הקישור לפורום: http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/forumpage.asp?id=15 אשמח לשמוע ממך איך נפטרת מהOCD. באמת בטיפול התנהגותי-קוגנטיבי ניתן להשיכג יותר תוצאות.שמעתי שבבי"ח "שניידר" לילדים בפ"ת יש יחידה מיוחדת לטיפול התנהגותי-קוגנטיבי בבני-נוער. לאחיך יש מזל גדול שאת מבינה מה עובר עליו ותומכת בו,כי זה לא מובן מאליו. בהצלחה, משתנה

שלום ג'ן, אני מסכימה ששילוב של תרופה וטיפול קוגניטיבי-התנהגותי טוב מכל אחד מהם בנפרד. מעבר לזה, אין לי מה להוסיף על עצותיה הטובות של משתנה. לילה טוב ליאת

אני שואלת,כי זה לא אופייני לך לא לענות גם בשעה כזו.

תודה, משתנה, על הדאגה. באמת הייתי קצת עסוקה מכרגיל, אבל אני בסדר. נחמד מצידך. :-)

שלום, יש לי שאלה לגבי הטיפול, אשמח אם תעני לי בכנות. הפסיכולוגית, גם אתם כאן בפורום, מדגישים את חשיבות הקשר הטיפולי ובניית האימון. אבל מה שמשגע אותי, זה שאני צריכה לחיות לפי השעות שלה. כלומר, היא תמיד טוענת שהיא נמצאת בשבילי ושאני יכולה לפנות אליה בכל בעיה ומתי שארצה. אבל מה משמעות הדבר שהיא יוצא לחופש שבועיים ומכבה את הפלפון, איך אני אמורה להיות בקשר איתה. אני יודעת שזו זכותה לצאת לחופש, אבל האם היא לא חייבת לדאוג למטופלים שלה שהיא יודעת שהם באמת צריכים אותה. איזה אימון אני יכולה לתת בה עכשיו, אחרי סדרה של שיחות קשות, וקשר טלפוני אחריהם. ופתאום היא נעלמת לי. בכל פעם שאני כן מחליטה לתת בה אמון ולנסות להתקדם בטיפול, מגיע משהו שמרחיק אותי ממנה. ואני חושבת על הפסקה. בכל פעם שאני מעלה על הפסקה מצידי, היא טוענת שזה יפגע בי, ושאני צריכה רצף, ושאני צריכה טיפול, ושהיא אפילו מוכנה להפנות אותי למישהו אחר אם אני לא רוצה להמשיך איתה, אבל לא להפסיק בשום אופן. מה דעתך?

שלום שני, קשר טיפולי, ובעצם כל קשר, מעוגן בתוך מציאות מסויימת. מציאות פרושה גבולות. כאשר מטפל אומר שהוא נמצא שם בשביל המטופל שלו, הכוונה היא להימצאות הייחודית במסגרת השעה הטיפולית. זהו החוזה. למטפל, כמו גם למטופל, יש זכות לצאת לחופשה מתוכננת, בה הוא מתנתק משגרת היומיום שלו, על מנת שיוכל לחזור אליה עם כוחות מחודשים. אם פסיכולוג ימשיך לשוחח עם מטופליו בזמן חופשתו - זו אינה חופשה. במקרים חריגים, כאשר מטופל אינו יכול להישאר ללא טיפול בזמן החופשה, אפשר לדאוג למטפל ממלא מקום. מטפלים בדר"כ אינם נעלמים פתאום. הם מודיעים על חופשותיהם מראש, ומיידעים את המטופלים על מועד חזרתם. נדמה לי שאפשר בהחלט לסמוך ולהמשיך לתת אמון באדם כזה, למרות אילוצי המציאות. כשאת מבקשת הפסקה מצידך, אני מניחה שאינך מתכוונת לחופשה מתוכננת, אלא לאקט הפגנתי של חוסר אמון והתרחקות. מבחינה זו, המטפלת שלך צודקת, ולא נכון לראות בכך סיום טבעי של טיפול. אני ממליצה לך לחכות עד לסיום חופשתה של המטפלת שלך, ולהמשיך בטיפול. עם חזרתה, כדאי לדבר על התחושות שהתעוררו אצלך, כולל זעם הנטישה. זה חשוב. בהצלחה ליאת

למה אתה חושב שמנהלי הפורום וחבריו צריכים לדעת על הרגלי האוננות שלך ? אני חייבת לומר שזה מעורר תהיות..אתה כל הזמן חוזר וחוזר על זה שאתה מאונן כאילו שאתה הראשון שעושה את זה...מה אתה מצפה שיגידו לך על זה? זה די דוחה למען האמת.ולא האוננות עצמה - שהיא פעילות טבעית ובריאה במינון הנכון - אלא הצורך שלך לחזור ולהגיד את זה כאן שוב ושוב....

יכול להיות שאני סוטה.....סתם.....זה פעולה טבעית אך אצלי היא מהולה בהמון עצה והתמכרתי לזה דבר שמפריע לי לעשות דברים אחרים...פסיכיאטר שהייתי אצלו הציע לי כדורי הרגעה כי הוא טוען שזה אומר שאני לחוץ ובדכון קשה ההתמכרות הזו היא סימפטום ולכן אני מרגיש צורך להזכיר את זה כי זה מלווה בהמון כאב......אם נפגעת מזה אני מתנצל לא לזה ייחל המשורר שבוע טוב לך.....ושוב מצטער אם נפגעת....(בנוסף שכחתי להזכיר שבגלל ההתמכרות הזו יש בעייה להעלות לי מינון של הכדורים)

שלום.אני בן 26 ובשנתיים האחרונות הבנתי שיש לי הפרעת חרדה כללית. מאז נכנסתי לאובססיה והתמכרות לפורומים רפואים בנושא חרדה כדי ללמוד עוד ועוד על הנושא בצורה אובססיבית.אני שואל שאלות אלף פעם כדי להתחזק וזה מן מקום מנחם עבורי. אבל ככל שאני קורא יותר כך אני יותר מבולבל וזה גורם לי לפקפק בטיפול התרופתי שאני מקבל.אני גם נוטה להכנס לפורומים במקום העבודה וזה מפריע לי. איך אפשר להיפטר מההתמכרות לפורומים?מה אתם חושבים על לנתק את האינטרנט בבית לגמרי?

אייל שלום, התמכרותך מובנת ומוכרת לי, נכון שהכי טוב יהיה לנתק את האינטרנט בבית,אך זה נראה לי צעד קיצוני מידי,כי קשה מאוד היום לחיות בלי אינטרנט,ולא נראה לי שאני הייתי מסוגלת לעשות זאת לזמן ארוך. אני 'התנתקתי' מהאינטרנט אחרי חופשה של כשבועיים בחו"ל,ואז גם התנתקתי לגמרי מכל הפורומים לתקופה של כחצי שנה,אך ברגע שחוזרים אפילו לזמן קצר,זה 'ממכר',איני אומרת שזה 'טוב' או 'רע',אך זו עובדה.

שלום אייל, כאדם מבוגר, אני מניחה שרק אתה תוכל להחליט מה נכון לך או לא. ניתוק האינטרנט הוא אפשרות, השאלה הגדולה היא האם תוכל לעמוד בזה. ברצוני להזכיר לך שטיפול תרופתי, הגם שהוא מועיל ביותר במקרים של חרדה מוכללת, יכול להיות אפקטיבי הרבה יותר כשהוא מלווה בפסיכותראפיה. טיפול דינמי יוכל לכוון למקורות העמוקים הנחים בבסיס החרדה שלך, כאשר במקביל לו, אפשר לשלב טכניקות התנהגותיות להתמודדות עם הנטיות האובססיביות/התמכרותיות שלך. בהצלחה ליאת

HI LIat, Its is a while since I have written AND I have started going for counselling through my health fund. Next week will be my 3rd session AND Ihave to admit that you have both so far given me very similar advice. . I really am trying to cope but as my daughter still refuses to speak to me OR get messages from me I am finding it very difficult- especially today being Saturday. I sent her a message asking her to join me at one of my sessions which is what she said she wanted- now she has refused AND just told me 'to give her space' AND not be in touch. . THis is really tormenting me AND the Psychol has told me to be patient as she will eventually P.G. come round. Please help!

שלום קארן, לא נותר לי אלא להצטרף להמלצת הפסיכולוג/ית שלך, ולבקש ממך להתאזר בסבלנות. בתך מבקשת להישאר מרוחקת כרגע, ואין לך ברירה אלא לכבד את בקשתה. גם אם הדברים נראים כרגע קשים מנשוא, זהו מהלך העניינים הטבעי, ועלינו ללמוד - כהורים - למלא את חללי הזמן שהותירה בנו עזיבתם של הילדים. עכשיו, כשאת נמצאת בטיפול, תוכלי להקדיש מחשבה ומבט מעמיק על הקשרים שלך עם אמך, בעלך ובתך, ללמוד עוד על עצמך, וכמובן להכניס שינויים כמתבקש, בהתאם לצרכים החדשים שלך. זהו תהליך לא קל, אך מרתק ומאתגר. אשמח להמשיך ולשמוע על ההתקדמות שלך. :-)) ליאת

הרווקה בת ה-34 שרוצה לצאת מהמרוץ. האם עליי להשקיע בטיפול פרטני או אפשרי גם קבוצתי שזה זול יותר.

שלום שיר, תחושת הבטן שלי 'מושכת' לכיוון הפרטני, אך טיפול קבוצתי יהיה טוב מלא-כלום. לא כדאי לבחור טיפול עפ"י התעריף המוזל, אלא עפ"י מידת התאמתו לצרכייך. בטיפול פרטני תוכלי להתנסות בקשר בינאישי קרוב ואינטימי, ונראה לי שזה משהו שנכון לך יותר, גם אם כרוכה בזה השקעה כספית העולה מעט על זו של הטיפול בקבוצה. בהצלחה ליאת

ליאת שלום שוב, בבקשה תעזרי לי,איני מצפה ל'ניסים' דרך האינטרנט,אך אני מיואשת מעצמי ונמאס לי מהכל ומצד-שני (נראה לי שעקב הכדורים) אדישה לכל מה שעובר עליי ומבולבלת,ונמאס לי כבר מהכל;נמאס לי שהאובססיות והקומפולסיות לא נעלמו ואפילו לא פחתו עדיין,נמאס לי שאין לי יחסים עם אחי,נמאס לי שיש נושאים בחיי שכאילו במצב 'המתנה' ושאיני מסוגלת לטפל בהם-להפנות כוחות ומשאבים נפשיים אליהם - כמו :עבודה,זוגיות וכו',נמאס לי מחיי,נמאס לי מעצמי, נמאס לי מתופעות-הלוואי של התרופות (למרות שהיום הן פחתו והמצב השתפר),נמאס לי שבעיקבות המחלה הנוספת שלי ובעיקבות טיפול נטורופתי,אני לוקחת כדורים כמו איזו זקינה בת מאה; פשוט נמאס לי מהכל. גם נמאס לי שכעת אחרי שסיימנו ארוחת-צהריים ויש אצלינו אורח,הרגשתי צורך לטאטא בדחיפות את הריצפה,שהתלכלה מפירורי חלה,ולא נרגעתי עד שעשיתי זאת. מקווה שאחרי כל מה שכתבתי לך לא ימאס ממני !? (ובטוח שיהיו עכשיו מספר משתתפים שקבוע 'מתנפלים עליי' שישמחו להבהיר לי מה דעתם עליי,אך כוונתי היא רק אלייך-בשאלה זו).

היי, חשבת שאולי האינטרנט מחמיר את האובססיות וההתמכרות?, מה דעתך, הגלישה המרובה באינטרנט עוזרת לך, או מחמירה את הבעיות? בהצלחה, פאני

משתנה, הכדורים שאת לוקחת לא משפיעים מייד. תני להם זמן. עם SSRI (זה מה שאת לוקחת?) רואים שיפור במצב רק אחרי כשלושה שבועות. ואחרי חודשיים בערך מגיעים להשפעה המירבית של התרופה, של המינון... חיכית כל כך הרבה לפני שהתחלת לקחת תרופות, אולי תתני להם הזדמנות להשפיע לפני שאת מתייאשת? התרופות האלה לא משפיעות בין לילה. זה לא כדור לכאב ראש. צריך פה סבלנות, והשבועות הראשונים הם לא קלים. את לוקחת אותם קצת יותר משבוע, לא? בטח אפילו לא הגעת למינון המתאים. בינתיים, תעדכני את הרופא שלך על מה שעובר עלייך, על תופעות הלוואי, על המחלה האוטואימונית שלך וכו'. לא נורא גם להחליף באמצע תרופה. בהצלחה, מיקי

פאני שלום, לפני שאענה חשוב לי להדגיש שאני עונה לך,כי שאלת "בצורה מכובדת",כלומר:רשמת שם כלשהוא,איחלת בהצלחה,ושאלת את שאלתך בעינייניות,בסקרנות,ולא בצורה בוטה,כפי שמשתתפים אחרים רשמו לי בעבר הקרוב. כפי שרשמתי,האינטרנט-והפורומים הפסיכולוגיים,בעיקר,עבורי-זה סוג של "התמכרות",אך כדי למנוע זאת,איני נכנסת ללא הגבלה,אלא כשאין לי התחייבויות אחרות או סרטים וכו'.אני נכנסת הרבה,אך משתדלת למתן זאת ולא תמיד מצליחה,במיוחד כשאני מחכה לתשובה כלשהיא או למייל,כי אז אני אבדוק הרבה יותר. לגבי השאלות ששאלת,הגלישה באינטרנט,במקרים רבים עוזרת לי להרגיע את החרדות ואת בעיותיי,ע"י כתיבה,שיתוף וקבלת משוב מהפסיכולוגים/יות,מהמשתתפים/ות,אני יכולה להתמודד בקלות רבה יותר עם חרדות,לבטים,דילמות - שמופיעים בין הפגישות הטיפוליות; ככה שאפשר לומר שזה כן עוזר לי. כלומר: ההשתתפות בפורומים עוזרת לי ותומכת בי (אני נתמכת גם ע"י תמיכה באחרים), אך אם אני "מגבירה את מינון הגלישה" יותר מידי,אז זה פוגע בי.לגבי האובססיות-איני חושבת שהאינטרנט מחמיר אותם,אך זו דעתי(הלא מקצועית) בלבד. מקווה שהשבתי על שאלותייך, משתנה

שלום משתנה, אמרת בעצמך שאינך מצפה לניסים, ולכן אין מנוס אלא להמתין להקלה שתגיע בהקדם בהשפעת הטיפול התרופתי. ובכל זאת, משפט אחד שלך מושך מאד את תשומת הלב, והוא מדגים נהדר את מהותו של ה-OCD : "נמאס לי שיש נושאים בחיי שכאילו במצב 'המתנה' ושאיני מסוגלת לטפל בהם-להפנות כוחות ומשאבים נפשיים אליהם - כמו :עבודה,זוגיות וכו'" יפה שאת מצליחה לראות כיצד ההפרעה שכל כך טורדת אותך, פועלת למעשה בשירות המשאלה לדחוק מן התודעה עניינים אחרים, מאיימים ומציפים הרבה יותר. מקווה שתוכלי להתפנות אליהם במהרה, ולהתחיל להנות מפירות המאמץ. ליל מנוחה ושבוע טוב ליאת

סליחה שאני נדחפת,אך קראתי עוד "נמאס לי" שמשתנה רשמה: "נמאס לי מחיי,נמאס לי מעצמי, נמאס לי מתופעות-הלוואי של התרופות (למרות שהיום הן פחתו והמצב השתפר),נמאס לי שבעיקבות המחלה הנוספת שלי ובעיקבות טיפול נטורופתי,אני לוקחת כדורים כמו איזו זקינה בת מאה; פשוט נמאס לי מהכל. גם נמאס לי שכעת אחרי שסיימנו ארוחת-צהריים ויש אצלינו אורח,הרגשתי צורך לטאטא בדחיפות את הריצפה,שהתלכלה מפירורי חלה,ולא נרגעתי עד שעשיתי זאת."

לליאת אני לא מבינה את עצמי. הרבה...הרבה זמן אני לא בקשר, והרבה הרבה זמן ( בערך שנה כבר) בלי סקס, אני כל הזמן אומרת לחברות שלי שאף אחד לא מסתכל עליי בצורה הזו, אבל אתמול אני וחברה ישנו בדירה של חבר שלה ( הוא לא היה ) וזה מן קומפלקס כזה של צעירים, שגרים מרפסת ליד מרפסת. השכן בילה איתנו ( מראש חברתי הכינה אותי לזה שהיא הולכת לדחוף אותו לערב כי היא חושבת שהוא חמוד ורוצה שנכיר ), דיברנו קצת, לא חשבתי שהוא הסתכל עליי, אבל הוא אמר לחברה שלי שאני חמודה מאוד ובסוף כשבאנו ללכת, הוא שאל אותה אם היא יכולה להשאיר אותי שם. סביר להניח שהוא יקח ממנה את הטלפון שלי מתישהו. אני אמורה להיות שמחה, אבל אני לא. יש בי מן הסתייגות כזו, שנובעת משתי סיבות שכל אחת מהן יותר מפגרת מהשניה. הראשנה היא שיש לי בעיה עם אנשים שפשוט שמחים בחלקם, אני נמשכת רק לאנשים יוצרים ( הוא איש מחשבים!!!) ואנשים שהם קצת מסובכים, או שלפחות עברו דבר או שניים בחייהם. הפעם האחרונה שהייתי עם מישהו הייתה עם סטודנט לקולנוע, מדהים, שקשה לי לשכוח אותו והעברנו שבועיים מדהימים ביחד ( מהרגע הראשון היה ניצוץ ) והיינו ממש באותו ראש, והוא נראה לי סתם תל אביבי שמרוצה מחייו, מה לי ולו? ודבר שני שמן הסתם קשור רק אליי הוא שאני בשנה שהייתה כל כך קשה עם ביטחון עצמי כל כך נמוך ודיכאון, שכל מי שמסתכל עליי נראה לי ישר חשוד ( אם הוא מסתכל עליי הוא בטח נואש ) וזה הופך אותו ללא אטרקטיבי. למה אני לא יכולה פשוט לצאת לדייט קליל, סתם לראות לאן זה הולך כמו שכל החברות שלי עושות והופכת את זה לעניין של חיים או מוות? אני מרגישה שאני חייבת להיות נאמנה לעצמי, ואם אני עושה את זה עם תחושת רתיעה ( לצאת איתו ) אז כנראה אני לא צריכה לעשות את זה...מה דעתך? נ.ב לא מזמן כתבתי לך לפני שיצאתי לאיזה שהו מקום והייתי בחרדה, לאחר מכן כתבתי לך הודעת המשך בעץ עם שאלה, אך לא הגבת..לא אמרת שאתם רואים שאלות המשך? שבת שלום וסורי על האורך.

שלום אופיר, נדמה לי שהצלחת להגיע לתובנות חשובות והגיוניות לגבי הגורמים שמפריעים לך להנות, כמו חברותייך מדייט קליל. את עצמך אומרת שיש כאן סוגיות של דימוי עצמי (איני בטוחה שנאמנו?ת לעצמך זה לפסול את מי שמעוניין בך). לטעמי לא מדובר ב"הסתייגויות מסיבות מפגרות", כמו שהגדרת זאת, אלא מעכבות הנובעות באמת מקושי לקבל את עצמך כמו שאת. זוהי משימה נכבדה שנכון יותר ללבן במסגרת הטיפול שלך. ובעניין השאלה הישנה שלך- אם הרגשת אז שלא נענית, חבל שלא הפנית את תשומת לבי. אני אכן רואה שאלות המשך, אך לפעמים מתרשמת שתגובתי מיותרת. סליחה אם נשארת חסרה. שבוע טוב ליאת

סתם רוצה לדעת איך היה השבוע.... ובקשר לבחור- זה שאנשים לא נופלים עלייך עם הבעיות שלהם זה לא אומר שאין להם עומק או בעיות עו מה לתרום לך.מניסיוני אנשים יכולים פשוט להיות "נורמלים" במפגשים הראשונים ואז להיפתח.. לא? ספרי לי עוד ממי ו.. שבוע טוב!! אוהבת

למכורים שלא קוראים את עיתון הארץ: במוסף גלריה של יום שישי מוקדש עמוד שלם לסדרה ולגבוריה. אני את המעשה הטוב שלי להשבוע כבר עשיתי - חוזרת בכיף לרוע... מכשפה

יש סיכום נחמד בYOUTUBE.COM של 7 דקות לעונות הסדרה תחפשי ותהני...

תודה, מכשפה. אני מעריכה את המאמץ. אהיה שם. :-) ליאת

שלום אני בת 27 נשואה + 1 בן 3 בחודש הבא סבלתי לפני כ- 9 שנים מחרדות וטופלתי בסרקוסט. הכל עבר והיה בסדר לאחא שילדתי את בני תמיד חלמיתי על כן שימלאו לו 3 אתכנן את הילד הבא, אך לאחרונה החילו לי הרבה פרפרים בבטן על הנושא הזה, כאילו ..הרבה מחשבות של ...יאוו עוד פעם יהיה מישהו בתוכי, ואני לא שולטת בהריון והתינוק ייצא כשהוא יחליט, אני מנסה להמחיש את מה שאני מרגישה כאילו "יש בתוכי מישהו" ...ההריון של בני היה תקין לחלוטין ולא הרגשתי ככה אולי רק בהתחלה, הלידה היתה בסדר גמור. הייתי שמחה לקבל תשובה, איך להתמודד ומה לעשות מאחר שאני מאוד מאוד רוצה להיכנס להריון

שלום לך א.ו התשובה שלי אליך (אולי בהשפעת השעה ההזוייה) תהיה מעט יותר אישית, ופחות 'פסיכולוגית'. יש לי איזו אמונה פרטית, לפיה הטבע (או אלוהים, תלוי במתבונן) מעניק חסד מיוחד לנשים הרות. כל מיני פחדים משונים, מן הסוג שאת מתארת, נוטים להתפוגג ולהיעלם זמן קצר לאחר תחילת ההריון. יתכן שיופיעו דאגות וחששות אחרים, אך אלה יהיו טבעיים יותר, מקובלים ומשותפים יותר. הפחדים ההם, על ה"מישהו בתוכך" ועל חוסר השליטה, נעלמים. פשוט כחלק מחכמת הטבע. כחלק מהמו?ארו?ת, השלווה והיופי שבהריון. אם נחזור לפסיכולוגית רגע, אוכל להזכירך (רק למקרה הצורך) שישנם סוגים של תרופות ממשפחת ה-SSRI המותרים בהריון. אם תרגישי מוצפת (לא תרגישי, זוכרת?), ורק אז, תוכלי לפנות לפסיכיאטר שיוכל לייעץ על סיוע תרופתי. כמובן שאף פעם לא מזיקות גם שיחות בנושאים של שליטה וחוסר שליטה... מזל טוב לבן השלוש, ובהצלחה ליאת

צהריים טובים, תודה על תשובתך הכנה, היא די מעודדת, בתור פסיכולוגית ובמיוחד כאישה לאישה. בלי להכירך אך בזכות תשובתך אני בטוחה שאת אדם מקסים. תודה תודה תודה, אשמח לעדכן בהמשך אם יהיו התפתחויות בנושא, לטוב ולרע. מקווה רק לטוב. שבת שלום.

הי ליאת, נראה לי שהלימודים גורמים לי לדיכאון. כל עבודה, כל בוחן קטן... מתכננת לי את הזמן, אבל לא עומדת בזה. כל הזמן דוחה, מתיישבת, מנסה ומתייאשת מייד. בסוף, ממש ברגע האחרון, אני כותבת את העבודה, לומדת לבחינה. אבל אז כבר הכל נעשה בלחץ של זמן, לא כמו שצריך. המון כוחות, המון דמעות זה לוקח ממני. למבחן שתכננתי להקדיש לו שבוע, נשאר לי יום אחד, במקרה הטוב... התחלתי והפסקתי ללמוד כבר מס' תחומים, למס' תארים. בכולם התייאשתי. הפסקתי כל פעם ללמוד כשהדיכאון הכריע. לא אעמוד בפעם נוספת. אני בטיפול, לא מבינה איך הוא אמור לעזור. בינתיים הוא רק מוסיף לייאוש. מה אפשר לעשות? תודה, בלה

היי כל כך מבין אותך......אני נמצא גם באותו מצב....העניין הוא שנראה לי לפחות לגבי עצמי ואולי זה נכון לגבייך שאין לי סיפוק מתחומים אחרים בחיים שייתנו לי את השקט הנפשי לשבת ללמוד(אצלי חוסר זוגיות מין בדידות) זה גורם לך שהמחשבות נודדות למחוזות אחרים.......אני לומד כבר הרבה זמן באונ ודיי מתוסכל מכל זה אני קרוב לסיים אבל אני דיי מדוכא הכי חשוב לאהוב ולשמור על עצמך.....בנוסף להבין שכשלונות הן לא סוף העולם ולהיות חזק......יהיה בסדר...

תודה לך, MR BLUE. אני חושבת שאתה צודק, אם הייתי מסופקת מתחומים אחרים בחיים, אולי היה יותר קל גם בתחום הזה. אבל איך אפשר לאהוב את עצמך כשאתה כל הזמן נכשל? כבר כמעט לא נשארו תחומים שלא למדתי. טוב, אולי אני קצת מגזימה, יהיה נכון יותר לומר שלא נשארו תחומים שיכולים לעניין אותי ועוד לא ניסיתי ללמוד אותם. איך זה לא יהיה סוף העולם? איך יהיה בסדר?

שלום בלה, נדמה לי שהקושי שלך אינו נעוץ בבחירת מקצוע הלימוד, אלא בגורמים אחרים, רגשיים, המפריעים לך להתארגן נכון וללמוד כמו שצריך. מדובר במעגל קסמים אכזרי, בו הקשיים הפסיכולוגיים מסיחים אותך ומפריעים לך ללמוד, ובו בזמן, הקשיים האקדמיים מסיחים אותך מן הבעיות הפסיכולוגיות הנחות מאחריהן. הפנייה לטיפול היא - לכן - רלוונטית מאד, שכן היא עשויה לחשוף את הקשיים המחבלים בהתקדמות שלך. אני רוצה להביא לידיעתך שבכל אוניברסיטה ישנן סדנאות להתמודדות עם חרדת בחינות ועם דחיינות אקדמית, בהן נלמדות, בין השאר, אסטרטגיות למידה יעילות. נצלי זאת. בהצלחה רבה ליאת

יהיה טוב אם באמת כמו שליאת אמרה תביני שהבעיות בלימודים נובעים מבעיות אחרות כמו זוגיות למשל שאינני יודע אם יש לך או בעיות חברתיות או כל בעייה אחרת תנסי לפתור את הבעיות הללו למרות שאני מנסיוני יודע שזה לא קל(לא שאני הצלחתי לפתור את הבעיות שלי...) אולי טיפול פסיכולוגי יעזור אולי מעבר דירה אם גרה אצל ההורים או אולי עבודה אל תשימי את כל הביצים שלך בסל של הלימודים תנסי גם להשקיע באפיקים אחרים כדי שתוכלי להציל את עצמך ולא לחוש בכשלון....ואיך אומרים בצבא כל הדברים שאני אומר לך נכתבו בדם...בדם שלי אולי לא פשוטו כמשמעו לא הקזתי דם מגופי אבל חשבתי על התאבדות ואם את לא מכירה אותי מספיק ממה שאני כותב גאן שכבתי עם זונה דבר שלא נותן לי מנוח כי ברגע ההוא איבדתי את כל מי שאני ...אז אל תאבדי את עצמך ואל תזיקי לעצמך יש בטח אנשים שאוהבים אותך...להתראות

היי ליאת לא קיימתי יחסי מין כמעט 3 שנים(חוץ מאותו יום אומלל שהייתי עם זונה) זה גורם לי לחוש זקן לא מיני ומגעיל (גם כך אני חש ככה) אני מיואש לגמרי ונשבר לי כבר לאונן....ואם כל הכבוד שום טיפול לא יעזור לי בעניין הזה......אני אדם צעיר לחיות בלי מין זה דבר נורא.......אני מאונן המון וזה משגע אותי חש עצבנות..וייאוש...להתראות

לילה טוב מיסטר בלו, ההינזרות ממין היא גזרה שגזרת על עצמך מבחירה. אני מאמינה שכאשר יחול שיפור במצבך, בעקבות הטיפול או בעקבות שינויים אחרים שתקבל על עצמך, תבוא הקלה גם בשטח זה. כרגע, יש לך צורך לחוש זקן ולא מיני, אולי כי האפשרות האחרת מעוררת חרדה גדולה הרבה יותר. ביום שתרגיש יותר ביטחון ביכולות הוויסות שלך, ופחות חרדה מאיבוד שליטה, תוכל לתת שוב דרור גם למיניות הבריאה שבך. מקווה שאזכה לשמוע על השינוי. ליאת

היי זה גם החלטה שלי(: אבל גם החלטה של המין השני אחרת לא הייתי הולך לזונה לא? בכל מקרה מגיל קטן הפחד שלא אמצא זוגיות טובה מפחידה אותי.....

ליאת שלום, לחברה הכי טובה שלי נולד תינוק לפני מספר חודשים. הוא נולד חודשיים לפני הזמן ועם בעיות רפואיות רבות. הוא חולה הרבה מאושפז המון פעמים... מהרגע שנולד אין נחת ורק ריצות מרופא לרופא. הבעיות הרפואיות הרבות יחד עם בעיות התפתחות שונות מעידות על בעיה גדולה יותר וכנראה פיגור. ההתמודדות כמובן קשה, זוג צעיר, ילד ראשון, המון תקוות והכל מתנפץ ברגע. מערכת היחסים בינהם גרועה בחודשיים האחרונים ואפילו מאוד גרועה. הם רבים בלי הפסקה מעליבים פוגעים צועקים... אמרתי לחברה שלי שהיא צריכה לעשות משהו לפניי שזה ידרדר יותר והיא אמרה שהיא רוצה, אבל לא יודעת מה. שאלה אותי מה היא יכולה לעשות ולא הייתה לי תשובה. אני חושבת שעיקר הבעיה סביב חברה שלי שלחוצה כל הזמן, צועקת ואפילו מרביצה לבן זוגה ומעיפה חפצים. כל כך כואב לי עליהם, על הילד ובעיקר על הזוגיות הכי יפה שראיתי בחיי שנהרסת לי מול העיניים. מה אני יכולה לעשות על מנת לעזור להם? חשבתי לדבר עם אמא של חברה שלי שאני והיא נשמור על התינוק (חברה שלי מעולם לא עזבה אותו), ושהם (הזוג9), יוכלו ללכת למסעדה, לדבר בלי לצעוק, להירגע קצת, אבל אני מפחדת שזו חוצפה מצידי לנדב את האמא של חברה שלי, לשמור על התינוק. את חושבת שזה בסדר לבקש דבר כזה? טיפול זוגי הם לא רוצים, היא ניסתה ללכת לבד לטיפול, אבל התאכזבה כבר בפגישה הראשונה ולא מוכנה לנסות יותר. אשמח לכל עצה. (סליחה על האורך). תודה ושבת שלום פרח

שבת שלום פרח, סיפור עצוב. לידת ילד חולה או פגוע היא חוויה מערערת להורה היחיד כמו גם לזוגיות. נדרשת תקופת הסתגלות, הכרוכה בתהליכים של הכחשה, זעם, אשמה, אבל והשלמה. בתוך תקופה זו, נדרשים ההורים הצעירים לתפקד ללא הפסקה, לרוץ לרופאים, לקבל החלטות מכריעות, ללמוד את הבעיה הספציפית ואת השלכותיה לטווח הקרוב והרחוק, ולספק את צרכיו הרגילים והחריגים של התינוק. יש זוגות הנחבטים באופן אנוש מן החוויה הזו, ויש מי שמצליחים לבסס הודות לה זוגיות איתנה וקרבה שאין כדוגמתה. אני חושבת שאת מזהה נכון את הצורך במעגלי תמיכה זמינים. משפחה וחברים קרובים יכולים להיות בולם זעזועים חשוב, מקור לנחמה, תמיכה ותקווה, אך בעיקר מקור להסתייעות ממשית קונקרטית, דהיינו עזרה פיזית, בדברים הכי פשוטים ויומיומיים. אני חושבת שעזרה מהסוג שאת מציעה יכולה להיות מועילה מאד, ובוודאי שאפשר לגייס סבתא פנויה למשימות כאלה. כדאי לוודא שאת מנדבת אדם שאכן רוצה ויכול להיות זמין, ובמקביל, כדאי מאד להתייעץ עם חברתך לגבי סוג העזרה הרצוי. בהחלט יתכן שאת רוצה שהם ייצאו למסעדה, אבל הצורך האמיתי שלהם זה כמה שעות שינה טובות, ביחד או לחוד. לכן, אני מציעה לך לשוחח עם חברתך, לומר לה שאת רואה כמה קשה לה, ואת רוצה לעזור בכל דרך שתתאים. נסו לזהות יחד את הצרכים, ולחשוב על פתרונות. תוכלי לעודד את חברתך, ולהזכיר לה שחלק גדול מן הקשיים שהיא חווה כרגע משקפים מצב זמני וחולף, ושהחיים שלה ישובו להיות עשירים ומספקים למרות, ואולי בגלל, הנסיבות המיוחדות אליהן נקלעה. בברכה ליאת

שלום, אני סוטודנטית למקצוע טיפולי כדי לא לתת יותר מידי פרטים אשאיר את זה ככה. בזמן האחרון עולות בי מחשבות לגבי התאמתי למקצוע, האם אני יכולה, האם אני מתאימה, מי אני שאגע כך באחר? מיותר לציין כי לקראת התואר עברתי מבחנים שונים ומגוונים הכוללים ראיונות חודרניים ומבחנים לא קשורים כלל למקצוע. ואחרי כל הדרך הקשה והמתסכלת הגעתי לאן שרציתי. בתחילת הלימודים הרגשתי כמו נערה מאוהבת, התלהבתי, ידעתי ואפילו רזיתי בכמה קילו מרוב התרגשות.. ועכשיו, עצוב לי ומתסכל על כך שאני לא יודעת, האם אני באמת יכולה. בראש אני עורכת כל הזמן השוואות על המטפלת שלי, היא כן מצליחה להתנסח, לגעת, להיות מדוייקת, בטוחה בעצמה ואני לא. אז איך יודעים? איך יודעים שזה זה? איך? תמר

שלום תמר, איך יודעים שזה זה? שאלה מצויינת. אני חושבת שמטפלים נמצאים בהתדיינות מתמדת עם המקצוע בו בחרו. זהו עפ"י רוב מסלול מפרך, ארוך, רצוף משוכות ומהמורות, מבחנים וניפויים. מי שמגיע עד הסוף עלול למצוא את עצמו עייף ומבולבל, לא תמיד בטוח שהיה שווה. לפעמים, מי שעושה את הבחירה בראשית הדרך, שונה מאד ממי שנמצא בסופה. ובכל זאת, אני מאמינה בשילוב הייחודי הזה של נחישות וספק. הנחישות וההתעקשות על הזכות לטפל באחרים, יחד עם הספק, הבחינה העצמית והענווה. ההכרה בכך שאיננו כל יכולים. ההתנסות שלך, כמטופלת, בנגיעה נכונה ומדויקת, היא חוויה מכוננת בחייו של כל מטפל שבדרך. השתמשי בה כמקור כוח וכמגדלור, ולא ככוח משתק. אני מניחה שאת התשובה האמיתית לשאלה "אני מתאימה?" תוכלי למצוא בעתיד בעיניהם של המטופלים שלך. שווה לחכות לתגלית הזו. בהצלחה רבה מאד ליאת

הי תמר, כמי שנמצאת לגמרי בחיתולי המסלול המפרך הזה (אם בכלל אתקבל), גם אני תוהה רבות על השאלה שהעלית. תשובתה של ליאת מאלפת בעיני. אני מדפיסה ושומרת (לימים קשים וקשים פחות...). אני רוצה להוסיף משהו מהתכנים שאותם אני מדברת עם עצמי: אחד הדברים שהפקתי מהטיפול האישי שלי, הינו האמונה באפשרות לשינוי - אמונה אשר ברובד העמוק שלה הינה בגדר תגלית מרנינה עבורי. היא זו המרוממת אותי מן הטווחים הפסימיים של ציר החיים אל הטווחים האופטימיים. כפי שאת בטח יודעת מהתנסותך-שלך לא מדובר בשינוי המתחולל באבחה אחת, אלא בתהליך לימוד איטי - איטי עד שקשה להבחין בתהליכיות שלו ובמדרגותיו השונות. זו המהות של למידה אמיתית... לא מדובר במבחן מוצלח אחד, בהתנהלות מוצלחת אחת, אלא בתהליך הטמעה ארוך - רצוף ספיקות, כשלים, אכזבות ותקוות - אשר בסופו (ואין לזה סוף...) תוכן הלימוד הופך אינטואיטיבי עבורי, ומומר ממשהו שהוא חיצוני לי לחלק אינהרנטי שלי. ההכרה הזו מעודדת אותי כשעולות בי שאלות מסוג: "האם אני מתאימה?", "האם ראויה? יכולה?" וכו' וכו'. כי הרי מהות טיפולית ועמדה טיפולית הינם נלמדים, נרכשים בהדרגה - דווקא מתוך אי דיוקים (ולפעמים בטח גם פספוסים גדולים למדי), דווקא מתוך קשיים ופקפוקים עצמיים. כנראה ש(כמו בחיים בכלל) צריך להשאר תמיד עם אצבע על הדופק ולשמר את החוט המתוח בין ספק לבטחה במצב שמיש: לא רופף מדי (=שאננות יתר) ולא מתוח עד שהוא מאיים להקרע (=ספיקות עצמיים שעשויים להכריע אותנו ולגרום לויתור). אני מתלבטת אם לשלוח... נראה שההרהור הפנימי הזה שלי משרת אותי יותר מאשר אותך. מקווה בכל זאת שמשהו מזה מדבר אליך, נויה

http://italy.indymedia.org/uploads/2006/05/anger.gif

הוצאת לי את המילים מהפה.... ליאת

שלום רב, אני כבר לא יודעת מה לעשות. בתקופה האחרונה אני די עצובה. כאשר אני לא עסוקה (ואני מעסיקה את עצמי כמעט כל הזמן), פשוט לא טוב לי. אני מרגישה צורך לבכות, עולות לי מחשבות על מוות מדי פעם (לא רציניות). אבל לא ברור לי מדוע. מבחינה קוגניטיבית, אני לא חושבת שיש בעיה. אני מרגישה טוב עם עצמי ואני שלמה עם עצמי, יש לי דימוי עצמי יחסית גבוה, בסה"כ החיים שלי כן טובים, יש לי חבר וטוב לי איתו. אני סטודנטית יחסית מאוד מוצלחת והציונים שלי גבוהים. יש לי חברים. לכן, אני לא מבינה למה אני עצובה בכל פעם שאני לא עסוקה. בנוסף, המוח שלי עובד שעות נוספות. אני מוצאת את עצמי מנתחת כל דבר שקורה ומשחזרת אירועים שוב ושוב מכל צורה אפשרית. מה אני יכולה לעשות? תודה מראש, ש

שלום ש', לא תמיד ניתן לאתר מוקד מצוקה ברור, כהסבר לתחושות של דכדוך ודיכאון. אולי אם תניחי לעצמך להיות פחות עסוקה, ולא לברוח מהתחושות הקשות, תוכלי לתת להן תוכן יותר מובהק, ולאתר את הסיבות. יהיו הסיבות אשר יהיו, עליך לדעת שיש טיפול טוב ויעיל לדיכאון, הן במסגרת טיפול שיחתי (קוגניטיבי או דינמי) והן בליווי תרופתי. שבת שלום ליאת

שלום, לפני כחודש הסתיים קשר רומנטי של חודשיים שבו הייתי מעורבת. בזמן הקשר לא הייתה לי התלהבות רבה , ובהמשכו, ובעיקר בסופו, נקשרתי מאוד. הקשר הסתיים בצורה צוננת ומנוכרת, ובחוסר יכולת של הצד השני לקבל את המורכבות והקושי שלי (פחד גדול שלו להיפגע). בשבועות האחרונים סבלתי מדכדוך ועצבות וחשתי פגועה. אני מודעת לכך שאני עושה אידאליזציה של הקשר שהיה. אני חשה אכזבה גדולה, לאו דווקא מתוך רגש אהבה קורע לב, אלא מהיחס כלפיי, מהדחיה, חוסר ההגינות, מחוסר הקבלה ובייחוד מהניכור שבו הקשר הסתיים בפתאומיות (לא הסתיים במריבה או בשיחת הבהרה/סיכום). הקשר הזה, כמו קודמו, מותיר אותי בתחושה שיש בקשרים אלמנטים של זיוף, ארעיות והעדר ידידות אמיתית. אשמח להתייחסות. גליה

שלום גליה, נראה שאת עדיין שרויה בדכדוך ובעצב בעקבות סיומו של הקשר ההוא. כרגע, את מתבוננת על העולם הבינאישי דרך המשקפיים העצובים, ומנסחת הבנות פסימיות על קשרים זוגיים בכלל ובפרט... יש להניח שעם הזמן, כשיתפזרו העננים, תוכלי לשוב ולתת אמון במערכות יחסים, ובכוחן להעניק הנאה, שלווה וביטחון. אם את מרגישה שאת מתקשה, פעם אחר פעם, לבסס קשר מיטיב, קראי את תשובתי לשיר כמה קומות מתחת, ותראי אם המלצתי לה מדברת גם אליך. בהצלחה ליאת

היי מבין היטב מאיפה בא לך התחושה הזו גם אני בתור ילד חשבתי שיום אחד אמצא את האישה שאני חיכיתי לה כל חיי ושזה סוף סוף קרה קבלתי סטירה......יש אנשים שיודעים לעשות את הסוויץ ולהמשיך הלאה ויש אנשים שמתגעגעים למה שהיה קצת אנכרוניסטים שמתרפקים על העבר......אני עשיתי טעות בגלל הדבר הזה והלכתי לזונה....והיום אני מבין עד כמה טעיתי......החיים הם סוג של מסע שבו את צוברת ניסיון בקשרים עם אנשים בזוגיות במין ובמה לא....העניין הוא שמי שחי את העבר כמוני או כמוך נתקעים במחשבות ובסיטואציות בריחות וברגשות שחלפו ולעיתים לא יחזרו .....אבל לעיתים ניתן פשוט לבוא וליצור רגעים חדשים ויפים עם בני זוג חדשים וכשזה יגמר לאחר שתעשי טעויות וגם דברים נכונים תקבלי רגעי אושר ושברון לב אז תהיי מוכנה למצוא את האיש הנכון על הסוס הלבן מאחל לך המון המון בהצלחה בדרכך להתראות

שלום. אני מאוד, מאוד... מכורה לאינטרנט... אני מכורה לאתרים כמו אימיילים, פורומים, קהילות וכיו"ב. זה די עצוב. בכך אני מוותרת על מפגשים עם חברים, משפחה, ואפילו עבודה. אני מוותרת גם על תכניות שתכננתי, דברים שרציתי לעשות ב"כיף שלי", מעבר לשעות המחשב, אני מאחרת בגלל זה לכל מקום ואירוע, אני כל כך מכורה שאני לפעמים צריכה לבדוק אימייל דרך הסלולרי ,כשאני ברחוב, או אצל חברים, או בשירותים, או במיטה לפני השינה (שבדקתי גם לפני שנכנסתי למיטה במחשב), או בכל מקום אפשרי!. פעם קראתי (באתר כלשהו...כמה אירוני) שברגע שזה מתחיל לפגוע בחיים האישיים מדובר בהתמכרות אמיתית. אני יודעת שאני מכורה מאוד... ושכשאני לא מגיעה למפגשים אנשים כועסים עלי. היום למשל הייתי צריכה להפגש עם חברים אבל הייתי חייבת לבדוק מייל לפני שאני יוצאת... ואז הייתי חייבת לבדוק עוד משהו, ועוד איזה משהו קטן ובסוף נתקעתי על המחשב עד עכשיו. שזה כבר כמה שעות מאז הייתי צריכה לצאת מהבית. המצב הזה מביך וגם מפחיד. כשאני קמה בבוקר אני לא יכולה להתחיל את היום מבלי להתעדכן במה שקורה... באינטרנט... ומבלי לבדוק אימיילים... לפעמים אני חושבת ש"הפעם יש לי תכנית: אני אקציב לעצמי שעה מסוימת בה אגלוש ואז אפסיק" אבל הבעיה היא שלפעמים אני גולשת שעה... ואז אחרי שעה אני אומרת לעצמי, "אולי עכשיו שלחו לי משהו אז צריך להסתכל". ואני מסתכלת. ואז כשאני מסיימת אני אומרת לעצמי, "כבר עבר מספיק זמן מאז שבדקתי באתר ההוא, אז אולי צריך לבדוק שוב, גם שם". וככה זה נמשך... ולכן אני לא מצליחה להפחית בשעות. זה רק הולך ומחמיר. אני יכולה לשבת שעות ע"ג שעות מול המחשב. אני יכולה לשבת ימים מול המחשב כאשר כל מה שאעשה זה הפסקות באמצע עם אוכל, ספה, שינה ואז חזרה למחשב. למשל, הבנתי שכדי להגמל ממשהו - צריך להפסיק ממנו לחלוטין. כמו סיגריות, או אלכוהול... אבל אני לא רוצה להפסיק לצמיתות, כי אני צריכה את המחשב, גם לעבודה. אז מה עושים...?

לצערי אני מרגישה בדיוק כמוך,וגם אני 'מכורה לאינטרנט',וזו ממש בעיה.רק שאני לפחות לא בודקת דרך הסלולרי וכו',לפחות כשאני בחוץ אני 'מנותקת' מהאינטרנט.

רק שלא תתחילו להתכתב מחוץ לפורום. משהו אומר לי שלשתיכן זה לא יועיל ;)

שלום למכורה, האמת שיש כיום מודעות גדולה לנושא, וכמו בכל התמכרות, גם בהתמכרות לרשת הצעד הראשון החו?צה הוא ההכרה בכך שקיימת בעיה, והנכונות לצעדים ממשיים, כולל ויתורים כואבים. כדאי להתחיל לקרוא קצת, כדי להבין את המנגנונים, למשל כאן (אך לא רק - יש המון חומר בנושא) http://hebpsy.net/articles.asp?id=676 ואז, לפנות למטפל המתמחה בהתמכרויות, ולהתחיל לעבוד. בהצלחה ליאת

שלום, אני יודעת שיש מודעות יותר גדולה... אבל עדיין אנשים מתמכרים. למשל, את מדברת על וויתורים ולהתחיל לטפל... אני לא מסוגלת להזיז את עצמי מהכסא. כאילו הישבן שלי דבוק לכסא וממאן לעזוב. לפני כמה ימים הייתי צריכה ללכת לטיפול ראשון ולא הזזתי את עצמי מהכסא. היום הייתי צריכה להפגש עם חברה ולא הזזתי את עצמי מהכסא. זה כאילו שאני מודבקת אליו, אני לא יכולה פשוט לקום וללכת, אני צריכה כל הזמן לעשות "סידורים אחרונים". זה לא עניין של לעשות וויתורים כואבים, כי אני תמיד אעשה משהו לפני הוויתור - "סידור אחרון" ואני אדבק למחשב שעות.. אגב, זה לא שביקרתי בפורום עד היום זה לא אומר ש"החלמתי". פשוט הייתי בעשרות אתרים אחרים, זה לא שפתאום עזבתי את המחשב. אני כבר ימים דבוקה אליו...

חבל שאת לא פה עכשיו.... מקווה שאצלך הכל בסדר

עוד נדבר בהמשך... :-))

אבל אני חייבת להוציא. אני בת 34 בקרוב, ועדיין לא מצאתי את האחד. שנים על שנים שאני לא יודעת מה זאת אהבה, ובטח שלא זוגיות שארכה יותר מחודש. שנים אני באתרי ההכרויות והעליתי חרס. בנות מסביבי מוצאות לאט, מתחתנות, מביאות ילדים - ואצלי כלום. ממש דפוק. אני חושבת לצאת מהמרוץ הזה למציאת הבנזוג - כי התייאשתי לגמרי. אבל לא יודעת מאיפה אני לוקחת את הכוחות האלה כל פעם לצאת מחדש ולהתאכזב. עד שמישהו כבר חושק בי, זה רק מינית. אף אחד לא מתאהב בי - וגם אני לא מתאהבת. קשה לי ואני מרגישה בדידות. זהו.

שלום שיר, אכן בעיה רווחת, אך צרת רבים היא, במקרה הטוב, רק חצי נחמה. אם המצב הוא אכן כמו שאת מתארת, כדאי מאד לבדוק איך ולמה זה קורה. מהיכן הקושי ליזום או לפתח יחסי קרבה. את מציינת שגברים חושקים בגופך, ויוצרת רושם שהבעיה נעוצה ביכולת לקיים אינטימיות רגשית, להתמסר לקשר קרוב ומחייב, ולהסתכן באובדן או נטישה. אלה סוגיות נכבדות מאד שכדאי ללבן במסגרת של טיפול פסיכולוגי מעמיק. עוד כדאי לזכור, שגיל 34 הוא בהחלט צעיר מכדי להכריז על עצמך כמי שיוצאת מהמרוץ. אני ממליצה לך מאד להשקיע - אפילו זמנית - את האנרגיה והמאמצים בסילוק המכשולים ואבני הנגף שבתוכך, ולחזור אל זירת ההיכרויות ממקום בוגר ובשל יותר. בהצלחה ליאת

אני ירדתי לגמרי מהפסים. ילדתי לפני 4.5 חודשים תינוקת מדהימה. אין מאושרת ממני (ומבעלי). אני ובעלי כרגע גרים בחדר אצל ההורים שלי. זה יימשך עד שהילדה תהיה בת שנה וחצי בערך ואז נעבור לביתנו החדש. כתוצאה מהמגורים המשותפים,ומכיוון שאמא שלי אוהבת מאוד את הילדה, היא הרבה איתה. בנוסף, חזרתי לפני כשבוע לעבודה ואמא שלי מטפלת בה. (טיפול ממש מעולה). הכל מושלם לא? אז זהו שלא. במקום לשמוח הכי בעולם, יש לי אובססיה שלא עוברת וגורמת לי לבכות כל יום. הכנסתי לי לראש שהילדה נקשרה יותר לאמא שלי, ושהיא תתבלבל ותחשוב שהיא אמא שלה ולא אני ועוד כל מיני דברים בסגנון הזה. בפועל יוצא שאמא שלי יותר עם הילדה כי היא גם מטפלת בה שאני בעבודה וגם כשאני חוזרת אז היא הרבה באה אליה כאילו שהיא לא היתה איתה כל היום. יוצא שהילדה רואה אותה ממש הרבה. אני מקנאה וכל הזמן רואה שהילדה מגיבה אליה יותר, מחייכת אליה יותר וכאילו אוהבת אותה יותר. הקנאה הזאת גורמת לי לבכות הרבה ולהכניס לי לראש שטויות. זה לא נותן לי מנוחה ואני עצובה במקום רק להנות עם הבת המדהימה שלי. נראה לי שזה אובססיה. האם כדאי לקחת כדורים? יש לציין שאני מאוד אוהבת את אמא שלי והיא ממש מעולה עם הילדה ועוזרת לי המון. אבל השריטה שלי לא עוברת...אני כל הזמן חושבת על זה וזה לא יוצא לי מהראש. מה עושים?

שלום לי, אמהות צעירות, בעיקר חסרות הניסיון, נוטות לדאוג בנוגע לטיב הא?מהו?ת שלהן. בימינו, נשים צעירות חוזרות מהר מאד למעגל העבודה, ומפקידות את התינוק הצעיר בידיה האמונות של המטפלת, מה שמוסיף מעמסה נוספת על רגשי האשם והתהיות "איזו מן אמא אני". מסתבר שתינוקות ופעוטות יודעים היטב מיהי אמם האמיתית, גם כאשר הם נמצאים שעות רבות בטיפולה של אישה אחרת. עם זאת, מאחר ואתם מתגוררים אצל אמך, הגבולות מטושטשים יותר, וה"מטפלת" ממשיכה, למעשה, להיות נוכחת גם בשעות בהן את בבית. לכן, בעיקר כדי להפחית את החרדה שלך, תוכלי להחליט שבשעות בהן את בבית, רק את או בעלך תטפלו בתינוקות, מבלי להתפתות לשירותיה הטובים והזמינים של אמא. כך תוכלי להבטיח לך ולבתך שעות של נחת ואינטימיות מתגמלות, ולאפשר לאמך לנוח, להתפנות לעצמה, ולהגיע ליום המחרת עם כוחות רעננים. תינוקות רבים אוהבים מאד את אמהותיהם, ובכל זאת יוצאים מגדרם למראה סבא וסבתא מפנקים ואוהבים. נסי לשמוח בכך שבתך מקבלת מלוא חופניים אהבה, ואל תוותרי על הפעילויות שלך איתה, גם אם נראה לך שאת פחות מנוסה או בטוחה בעצמך בהשוואה לאמך. עוצמת המצוקה שאת מתארת, מעלה אצלי חשש שמא מדובר במשהו רחב יותר, הקשור למגורים המשותפים ולתחושה של היעדר גבולות והיעדר פרטיות. אם תרגישי שאינך יכולה להתגבר בכוחות עצמך על המוטרדות הזו, יש מקום לשקול פניה להתייעצות פנים אל פנים עם איש מקצוע. בברכה ליאת

תודה ליאת, כשאני חוזרת מהעבודה אני רק איתה ואני לפעמים מתה מעייפות ולא מבקשת עזרה מאמא שלי. הבעיה היא שאנחנו לא יכולים להתחבא אז אמא שלי ממשיכה לראות את הילדה. אומנם כבר לא לטפל אבל לראות ועוד קצת לשחק כן. מהנסיון שיש לך, יש מצב שהילדה יכולה להתבלבל ולחשוב שיש לה 2 אמהות? האם היא תזכור את השנתיים הראשונות? אני פוחדת שהיא תגדל (ועדיין נגור שם) ונניח כשהיא בוכה היא תעדיף ללכת לאמא שלי ולא אליי, ובכלל תיקשר אליה יותר...האם זה הגיוני? למי פונים לטיפול? לפסיכולוג?

ליאת שלום מה הטיפול היעיל למי שאובחן לא רק כחרד חברתית , אלא כסובל מהמפרעת אישיות נמנעת? החל מגיל ההתבגרות ? תודה

שלום אלון, ההבחנה בין חרדה חברתית להפרעה נמנעת אינה תמיד אפשרית או חד משמעית. וכמו שכבר אמרתי כאן בהזדמנות אחרת - לא חשוב איך קוראים להפרעה שלי, חשוב לטפל בה. במקרה של חרדה חברתית והימנעות ממצבים חברתיים מאיימים, הטיפול היעיל יהיה בעל מרכיבים קוגניטיביים-התנהגותיים, עם דגש על הרגישות המופרזת לדחייה. טיפול קבוצתי יכול להיות יעיל יותר מטיפול פרטני, אך במקרים של ביישנות והימנעות קיצונית אפשר להתחיל לבד, ובהמשך לעבור למסגרת קבוצתית. בהצלחה ליאת

זהו ליאת הגיע כנראה הקץ לטיפול שלי....הצלחתי לגרום לפסיכולוגית למאוס בי....(זה קרה ממש לא מזמן)בדיוק כפי שהיה איתך בזמנו....אמרתי לה גם שתוריד אותי מרשימת המטופלים.אני אסתדר לבד... שימי ערוץ 2. ישלי הרגשה שתאהבי את התוכנית והיית צריכה להיות פה אתמול, ירד פה מבול(בחורף לא היה כזה....)

וכן אני גבולית וזה מה שנקרא ACTING OUT

את לא גבולית כולם עוברים את זה משום מה את רוצה להיות גבולית כשאת לא

הי me, בהתחלה רק רציתי לכתוב לך שאני שמחה ששבת קצת לכתוב. אני אוהבת לקרוא ממך (גם כשזה דברים שאני בטוחה שלא קל לכתוב). אבל עכשיו שקראתי את הדברים שוב, בא לי להוסיף עוד משהו. כתבת שתסתדרי לבד.., אני איכשהו בטוחה שאת מסתדרת לבד לא רע. איתה ובלעדיה. לא בטוחה ש'להסתדר', אבל, זה העניין.. אני מקבלת את הרושם שאת רוצה קצת יותר עבור עצמך מרק 'להסתדר' שמחתי כשכתבת ACTING OUT. אני חלשה במינוחים הפסיכולוגיים, אבל נדמה לי שזה מינוח שמשמש כשמתייחסים לתהליך שמתרחש *בתוך* מסגרת הטיפול.. נדמה לי שזה טוב, לא? שלבלבול ולקושי יש מסגרת.., גם אם היא חוטפת בעיטות פה ושם.. 'קשה' ו'רע' לא תמיד חופפים.. אחזיק לך אצבעות

שלום ME, מצטערת שלא הייתי בשבילך כשהיית צריכה (גם פה ירד מבול שמח בלילה). לא יודעת מה קרה לך עם המטפלת אתמול ומדוע החלטת שהיא מאסה בך. לא לגמרי מבינה למה את מתכוונת כשאת אומרת "כמו שקרה גם איתך בזמנו", שהרי מעולם לא היינו בקשר טיפולי, ומעולם לא מאסתי בך. אני חושבת שאני מכירה חלק מהקשיים שלך עם מצבים (בלתי נמנעים) היכולים להתפרש כדחייה או נטישה. יש לי הרגשה שגם את כבר מכירה בהם, ואפילו יודעת לקרוא להם בשם (אגב, acting out אינו נחלתם של הגבוליים בלבד). אני משוכנעת שהמטפלת שלך לא תסיר אותך מהר כל כך מרשימת המטופלים שלה, למרות שהיא יודעת (כמוני וכמוך) שאת יכולה לבד. השאלה החשובה בהרבה, זה האם את יכולה ביחד. יש משהו נעים ומצמיח ביכולת לשרוד סערה. ואת יכולה. שבת שלום ליאת (אגב, מאז שאני 'מזריקה' סופרנו'ס, אין כל סיכוי לערוץ 2. שיחפשו אותי.)

ליאת לא שאלתי לשלומך. מה איתך? עוד לא סיימת לצפות בסדרה? את יודעת אם עדיין אני מפרשת דברים כדחייה(את רואה אני גבולית...) זה רק מראה שכמעט שנה של טיפול (יש לציין ברוטו :) לא הועילה במיוחד.לא? מה דעתך? אספר לך בגדול מה שהיה עם הפסיכולוגית. מתקשורת שהיתה בינינו מחוץ לפגישה הרגשתי שהיא עושה ליטובה שהיא נותנת מענה(יש לציין שהיא לא בעד תקשורת כזו) ויש משפט אחד שאני זוכרת היטב שבו היא אמרה למה זה צריך להיות על חשבון הזמן הפרטי שלי. מה גם ששאלתי קודם אם אפשר ליצור איתה קשר. וכמובן שיש עוד כמה פרטים שהיו מסביב. זה נכון שיש שעה קבועה שנועדה לכך וכו' אבל בכל זאת...אני מרגישה שהיא קרה אלי לעיתים. אז החלטתי בינתיים לבטל את הפגישות. כך תהיה לה שעה פנויה מדיי שבוע... בהודעה הראשונה אולי לא ניסחתי כראוי אבל אני יודעת מה זה אומר ACTING OUT, קראתי לא מעט חומר בנושאים שונים בתחום... לא ציינתי שזה מאפיין רק גבוליים. ולגביך, התכוונתי שהיה שלב שלדעתי מאסת בי זה היה מזמן (אם כי את אומרת שמעולם זה לא קרה...טוב לדעת...). אני חושבת שגם את וגם הפסיכולוגית לעולם לא תודו בכך תקני אותי אם אני טועה(אגב, היא לא שוללת אם אני שואלת אותה). הלא גם אם מטופל שלך לצורך העניין יעשה לך את המוות את לא תאמרי לו שמאסת בו. את יודעת, נראה לי שעם הכסף שהשקעתי בטיפול הייתי כבר יכולה לטוס לאיזו חופשת סקי(לא מזמן עברתי על כל החשבוניות...משעמם לי בחיים הא?) מקווה שעליך אני לא מעיקה שבת שלום

היי ליאת את פה? גם אני פה...:)

שלום, אני מטופלת מעל שנה וחצי, ויש לי הרגשה שהטיפול תקוע (שלפעמים גם המטפלת מצהירה על התקיעות הזו). בדקנו את העניין כמה פעמים, אבל ללא שינוי. שאלתי היא, האם מתור להתייעץ לגבי הטיפול אצל מטפלת אחרת כשאת בתוך תהליך טיפולי? -והאם יש ליידע את הפסיכולוגית הנוכחית? -האם החלפת מטפל היא הפתרון לתקיעות? יש להוסיף שזה פעם ראשנה שאני בטיפול, ואני לא מצליחה להחליט מי האשם בתקיעות הזו.

שלום תמי, פנייה למטפל אחר היא זכות אלמנטרית של כל מטופל, ולדעתי יש טעם לעשות כן רק אם החלטת לסיים את הטיפול בו את נמצאת. כאשר את מציגה את המטרה שלך כ"מציאת האשם" לתקיעות, מתעוררת אצלי תחושה עמומה של התנגדות וקושי לתת אמון במטפלת. בהחלט יתכן שתחושות דומות יתעוררו בך גם מול מטפל אחר, ולכן איני בטוחה שזהו הפיתרון. חשוב לזכור שטיפול טוב אינו מתנהל תמיד ובכל מצב על מי מנוחות, ותקיעויות הן חלק בלתי נמנע מהתהליך המורכב הזה. מקווה שההחלטות שלך - יהיו אשר יהיו - יביאו אותך למקום טוב יותר. בהצלחה ליאת

שלום, אני בחורה בת 18.5 שפשוט לא מרגישה שמח בכלל. כל הזמן בלי סיבה ועם סיבה מרגישה מר בתוכי ולפעמים רבות אני פורצת בבכי וצועקת מילות שנאה כלפי עצמי.. ת'אמת שאני כן שונאת את עצימ ומרגישה מרובעת ומפסידנית... לפעמים בא לי לעשות משהו מטורף כדי שארגיש יותר טוב, מאז שסיימתי תיכון לא עשיתי כלום בחיי וכמעט עברה שנה ואני עוצרת בנקודה מסויימת ואפילו מתדרדרת ..אפילו ללמוד לבחינה הפסיכומטרית לא יכולה בגלל שאני מפחדת שלא אעמוד בזה..אני מפחדת מהכל.. בתיכון הייתי מצליחה ודווקא יש לי ממוצע מצוין אך לא יודעת למה נעצרו לי החיים פה! אפילו במבחן נהיגה לא מצליחה לעבור לעומת שבשעורים אני נוהגת בסדר גמור..למה??????אני מתחילה לרעוד ולא מתרכזת ..למה??? למה אני לוזרית כזאת?? למה אנינ יכולה לעמוד בשום דבר ?? למה אני מפחדת מלהיכשל בעתיד???? למה אני חיה בשגרה הורגת ולא עושה כלום?? למה אני חושבת שאני אכשל בכל אשר אעשה?? למה??? נמאס לי כבר!!!!!! אני לא זזה ולא דינמית..למה לעזאזל למה???? אני אפס עגול! כלום! כל חלומותיי לא יתגשמו ואני זאת שמונעת מהם להתגשם.. למה אני מבודדת את עצמי?? למה אני לא נותנת לאנשים ואפילו ידידים מהעבר להיות בחיי?? אני סוגרת את עצמי ומקווה למות בקרוב! קשה לי אנא עזרו לי, אני רוצה את עצמי בחזרה!

שלום קרול, סיום ביה"ס התיכון הוא נקודת ציון חשובה עבור אנשים צעירים. נקודה משמעותית דומה היא השחרור מהצבא, אך מדברייך הבנתי שאינך מגוייסת, ולכן נישאר עם סיום התיכון. זוהי, למעשה תקופה בה נפרש לפנינו אופק רחב - רחב מדי - של אפשרויות, מה שעלול לעורר חרדה ושיתוק. עד עתה הכל היה מוכתב, ידוע ומוכר, ומעתה - הכל פתוח. אם הצלחת והצטיינת בתיכון, מניין נוצרה התפיסה לפיה את "מפסידנית ולוזרית או אפס עגול"? את שואלת מדוע נעצרו פתאום החיים שלך, ומדוע אינך מצליחה להתארגן על יעד ברור ולחתור אליו. זאת אכן שאלה מעניינת, ויש לי הרגשה שהיא אינה קשורה לביה"ס, ללימודים, או לכישורי הנהיגה שלך. אנחנו מדברים כאן על תפיסה עצמית שלילית, תחושת חוסר ערך וחוסר ביטחון בסיסית, שכנראה לא נולדה היום, וגם לא לפני שנה. כדי להבין את מקורותיה של הבעיה ולהחזיר לעצמך את תחושת השליטה על חייך, אני ממליצה לך מאד ליזום פנייה לפסיכולוג/ית קליני/ת ולהתחיל לברר את השאלות שלך בצורה יסודית באווירה תומכת. מה את אומרת? ליאת

היי אני כל כך מכיר את ההרגשה...שפחד לקחת אחריות על עצמך ולהפוך למי שאת רוצה זה דבר מאוד "מסרס" את חייבת להחליט שאת רוצה להציל את עצמך......ולהוביל את עצמך מקום טוב יותר.....להאמין בזה לרצות לזה ולעבוד בשביל זה...תתחילי בדברים פשוטים כמו לנסוע לטייל בת"א(: זה מה שאני הייתי עושה פשוט תקומי מהמיטה ותעשי דברים שנחמדים לך סיימת תיכון זה הזמן להנות......הישגים והנאות בחיים לא נמדדים רק בעניין של לימודים ואני סטודנט באונ(: את חייבת לנסות לאהוב את עצמך אני יודע שזה קשה גם אני סובל מהשנאה העצמית הזו...רק שאותי לא ניתן להציל כבר פגעתי בעצמי ונותרו בי צלקות וכאב אבל את עדיין צעירה תנסי למצוא אהבה לעצמך וזוגיות תעשי חיים......אני יודע מה זה להיות במצב שאת כבר לא יודע מי אתה.....זה כואב זה קשה זה גורם לך להתרפק על זכרונות של פעם שהיית בנאדם אחר להתגעגע לילד שהיית תנסי להזכר מה גרם לך פעם להצליח ולהיות מי שהיית ותחזרי לזה ותחתרי לאושר תנסי בכל כוחך.....אל תוותרי על עצמך........גם אני הייתי ועדיין במצב של רצון עז להתאבד אין לי כלום בחיים לא אהבה לא כלום את עדיין צעירה לא הספקת להתלכלך תשמרי על נפשך נקייה ועל גופך אל תמכרי את עצמך כל כך בזול שמרי על עצמך אני יודע שזה קשה הלוואי ולי היה את השכל לעשות את כל הדברים הללו כמו שאומרים בצבא הלקחים הללו נכתבו בדם......במקרה הזה בדם שלי

ליאת שלום, כל שבוע כשאני כותבת לך,אני נדהמת כמה מהר עובר הזמן,וזה קצת מפחיד אותי,איך שהחיים עוברים מהר,במיוחד לאור העובדה שכרגע איני עושה איתם כלום. הסיבה שכתבתי,חוץ מזה שאני זקוקה לתמיכתך ולתמיכת משתתפ/ות הפורום,היא שיש לי בעיה,תופעות-הלוואי של הכדורים 'החריפו' ובעיקר בשעות הבוקר-עד הצהריים - הן משבשות לי את היום וגורמות לי לסבל פיזי(לדוגמא:תשישות נוראית,כאבי-ראש,סחרחורות, בחילות,וכו',והכי גרוע זה החרפת-החמרת תופעות המחלה האוטואימיונית שאני סובלת ממנה,ודבר אחד טוב שקרה זה : איבוד תיאבון חלקי). כיוון שאני נחשבת "בסיכון",אני צריכה לדווח בSMS וכו' לפסיכיאטר שלי מידי-יום מה מצבי, ואם איני עושה זאת הוא מוודא מה מצבי,וזה מצד-אחד נהדר וזה מרגיע אותי - כי אני יודעת שהוא רופא אחראי מאוד ושאם הוא יראה 'סיבה כלשהיא לדאגה' הוא יפסיק לי את הטיפול התרופתי,כדי שחלילה לא יקרה שוב מה שקרה לי בעבר,או בעיה אחרת. הבעיה שהיום אחרי שיידעתי אותו על מצבי (שבאמת נעשה גרוע יותר,כעת קצת השתפר),הוא הציע שנפסיק עם התרופות (בSMS - עדיין לא דיברנו),ואני ביקשתי שניתן להן עוד שבועיים הזדמנות והוא הסכים,אך אח"כ כששאלתי אותו איך אעביר את הבחילות החזקות שהיו לי, הוא כתב לי 'זהו',ואני מפחדת שכוונתו היתה לתרופות,ושהוא ירצה להפסיק לי את התרופה. איני רוצה כעת להפסיק עם התרופה,אני רוצה לנסות עוד ולראות מה יהיה(ובינתיים אני עדיין רק במינון של 50 מ"ג),ואני חושבת כעת כל הזמן - אם אני צריכה לספר לו את כל מה שבאמת עובר עליי, או לספר לו רק חלק מהדברים,כדי שלא יפסיק לי את הטיפול התרופתי. זה בטח נשמע טיפשי,אך אני מרגישה שאולי אני מזיקה לעצמי בכך שאני מיידעת אותו בכל התסמינים,ושאם לא אספר לו,יהיה יותר סיכוי לתרופה 'להיקלט' בגופי',ואני מוכנה לסבול את הזמן שזה יקח כדי שהיא תעזור. מה דעתך על כך? אני מרגישה שאפילו הגוף שלי 'בוגד בי' ולא אוהב אותי,ולכן הוא עושה לי 'צרות' בכל דבר שאצל אחרים 'עובר בצורה חלקה'.

היי מקווה שתרגישי טוב אבל אני חושב שאת צריכה ליידע את הרופא שלך אני גם לא תמיד מקשיב לרופאים שרצו לשנות לי כדורים ולהוסיף לי כל מיני דברים את צריכה לחושב מה טובה לך....אבל גם צריכה להקשיב ולהיות פתוחה להצעות זה הגוף שלך לא חייבת ליישם את זה...

תודה MR BLUE , חשוב לי להבהיר שההחלטה על לקיחת הכדורים היא החלטה ובחירה אישית שלי,נכון כולם ייעצו לי,אך ההחלטה הסופית והבלעדית היתה רק שלי; ומבחינת לבטוח ברופא שלי שלא יסכן אותי,אני בוטחת בו ב% 100 כי איתי הוא אפילו נזהר יותר מידי-לדעתי, והוא ב'כוננות מתמדת' להפסקת התרופה - ובכלל עבורי,דבר שלא שכיח כ"כ בקרב פסיכיאטרים,ולכן גם איני בטוחה שטוב אם אספר הכל,כי אז אולי הוא באמת יפסיק לי את הטיפול בתרופה זו,למרות שאני רוצה להמשיך לנסות.

רציתי להדגיש שהדבר שהכי מעודד אותי בתרופה זו כעת ושעבורו היתי מוכנה להמשיך לסבול מיתר תופעות-הלוואי{בנוסף כמובן לסיבה העיקרית שאני לוקחת -שאני מייחלת כבר להקלה של הOCD } ,הוא:התופעה של איבוד-התיאבון,לפחות בצורה חלקית, כי עם תופעה זו אני יכולה להסתדר נהדר,כי אז גם אקח את הכדורים וגם לא אדאג לפחד מהשמנה.

משתנה יקרה, אני לא יודעת מה יהיה עם התרופה. כנראה שאיש אינו יודע - כולל הפסיכיאטר. מקווה מאד שיהיה טוב ושהיא תוכל לעזור לך באחד הימים ללא תופעות לוואי יתירות. מעבר לתחזית הלא ידועה, ממש חייכתי בסתר לבי למשמע דבריך: הפסיכיאטר שלך הפך להיות המייצג של ה"לא לתרופות", ואת - מנגד - הפכת למי שמחזיקה בתוכה את האמונה ואת ה"כן" (עד כדי נכונות להיאבק ב"לא" של הרופא). איזה יופי! זאת אומרת, אני (הקטנה) מציעה דווקא ש"כן לספר"; שכל עוד הוא מלווה אותך, ולעיתים אומר "די", הרי שהוא אולי מחזיק *עבורך* בדאגות ובחששות, כך שאת פנויה מהן חלקית ויכולה לתפוס את העמדה הנגדית. כייף לשמוע אותך בעמדה הזו. כייף לשמוע בדברייך תקווה ורצון להתנסות למרות הפחד. מקווה שהנסיון הזה אכן יניב פרי. בהצלחה! נויה

תודה נויה, אני מבינה את פשר 'חיוכך',אך הפסיכיאטר שלי,שבמשך חודשים ניסה לשכנע אותי(אך לא שיכנוע מאסיבי,לא לחץ עליי בעיניין זה),הוא זה שכעת נזהר איתי יתר על המידה (לפי דעתי,אולי אני טועה),בגלל התופעה הנדירה שקרתה לי בפעם הקודמת; ובאמת 'חל מהפך',כי אני בטיפול בעבר שמחתי מאוד להפסיק את הטיפול התרופתי, שראיתי בו רק נטל,וכעת אני רואה בו כתיקווה. בינתיים אני מספרת הכל,אך אם התופעות ימשכו ויחריפו חלילה,ואספר לו,הוא יפסיק לי את הטיפול,ואיני רוצה בכך,ואז שוב יחזרו דאגותיי ותילקח לי התיקווה,אז מה עשיתי בכך.

שלום משתנה, אין ספק שהמטפלים שלך (הפסיכולוגית והפסיכיאטר) הם הכתובת הטבעית לדילמות שאת מתארת. מעצם זה שאת מתלבטת, אפשר אולי להשאיר מקום לאפשרות שמדובר בתגובות חרדה, ושאת עצמך יודעת זאת. כך או כך, רופאך האישי הוא היחיד שיוכל להכריע במה מדובר, וכדאי להתלבט איתו בשיחה ממשית ולא דרך SMS. בהצלחה ושבת שלום ליאת

תודה על תשובתך, באמת אתמול לא קלטתי זאת,אך עכשיו אני קולטת שכשכתבתי זאת היתי בחרדה, מעצם אפשרות הפסקת הטיפול התרופתי. ברור שרופאי האישי הוא היחיד שיכול להכריע,ואני מצטערת אם בשאלתי העמדתי אותך במצב לא נעים,אך באמת מפחיד אותי שאם אעדכן אותו בכל התסמינים שהופיעו לי,הוא יחליט להפסיק לי את הטיפול התרופתי.אני יודעת שבטוח כן אעדכן אותו לגבי הכל,כי כבר התרגלתי לעדכן אותו בהכל - ב'כל האמת',אך אתמול וגם קצת עכשיו-אפשרות זו נראתה לי סבירה (עקב החרדה),למרות שאני יודעת שאינה הגיונית. חשבתי גם (למרות שאני יודעת שגם כעת מחשבתי אינה הגיונית),שאם לא היתי צריכה להיות בקשר יומיומי עם הרופא,ולדווח לו על מצבי,ההחלטה על הפסקת הטיפול התרופתי היתה יותר נתונה בידי,מאשר בידי הרופא - מחשבה לא הגיונית וטיפשית,אך היא 'חולפת לי בראש' מידי-פעם. מצטערת שאני כ"כ לא הגיונית,פשוט הפעם חשוב לי מאוד להצליח בטיפול התרופתי. שבת-שלום, משתנה

יושבת על הגג, על המעקה, סורג בגובה חצי מטר. מסתכלת למטה על כביש משובש. חושבת כמה בא לי לקפוץ לתוכו. מנסה לעמוד, להרגיש מה שמרגישים לפני. פחד גבהים אין לי. אבל אני גבוהה מידיי, אם אאבד לרגע שיווי משקל, אפול. מייד מתיישבת לי שוב. חושבת. כבר הרבה זמן מחפשת דרך קלה ולא כואבת מידיי. אבל קפיצה נראית לי אכזרית. המחשבה על התרסקות אל תוך הכביש מזעזעת אותי. עמוק בפנים כבר התרסקתי. חושבת עליה, על הפסיכולוגית שלי. אולי כדאי לעזוב, ואז. עדיף בשבילה שאהיה מטופלת לשעבר. האם תהיה עצובה קצת. מה תעשה עם כל מה שכתבתי ונשאר אצלה. לפני זה חשבתי למה לא לדקור את עצמי, ואז להמתין בשקט לאיבוד הכרה. כשמישהו יבוא לחפש, כבר יהיה מאוחר. עם עיניים דומעות הלכתי לחפש כדור. משהו שירגיע. מצאתי משהו. לא הייתי בטוחה אם זה מה שאני צריכה. כתבתי לה SMS. שאלתי אם אפשר להתקשר. היא לא הגיבה. בטח עסוקה. אולי בטיפול אחר. אולי כבר נמאס לה ממני. בינתיים השמש מרגיעה אותי. מחכה שיעבור לו עוד יום, ומפחדת ממחר. אני יודעת כבר הרבה זמן איך אני רוצה למות, מחפשת את הדרך. גם היא כבר יודעת. אין לי כבר כוח להחזיק. מחכה כבר ליפול ולנוח. בינתיים מחזיקה.

שלום נופית, הנה עבר לו עוד יום. לפעמים צריך לבלוע את החיים במנות קטנות. רק כמה שיכולים. איני יודעת דבר על אופי הטיפול שלך, אבל חשוב להזכיר שבמקום לחפש איזה כדור שירגיע מצבי חירום, מוטב להיעזר בטיפול תרופתי מסודר, שירגיע לטווח זמן משמעותי, בו תוכלי לחזור לכוחות ולהתארגן מחדש מול משימות החיים. אם השמש מצליחה להרגיע אותך, אז יש תקווה. יש לפנינו קיץ לתפארת. שווה להמתין לו. החזיקי מעמד ליאת

היי לצערי נהייתי מכור לאוננות זה כבר הרבה זמן שזה ככה אני כמעט מזניח כל עיסוק אחר חוץ מזה זה הדבר היחיד שמרגיע אותי (: דיי מצחיק לומר את זה...אבל זו הפעילות המינית היחידה שיש לי עכשיו ובעתיד וזה דיי מדכא......בכל מקרה פסיכיאטר הציע לי כדורי הרגעה אבל החלטתי שזה יגמור אותי ...זה יחד עם SSRI ידפוק לי את השכל ואני יהיה עייף רוב היום.....אין ספק כי קבעתי את מעמדי כלוזר ואפס של המילניום(:אני ערמה של כלום ושום דבר אתמול עמדתי מול הראי הסתכלתי על ההשתקופת שלי וראיתי גוש צואה אנושי צעקתי עליו שהוא חייב למות שהוא כלום שהוא היה עם זונה שאף פעם לא יזכה לאהבה הסתכלתי בעיניים של הבן זונה.......ואמרתי לו את מה שאני חושב שהוא אפס שמאונן כל היום שאף אחד לא יורק עליו שאף אחד לא יתייחס אליו אף פעם ברצינות שהוא מת שיש לו חרא עבודה שהוא חייב למות כי הוא חלאת המין האנושי.......והבן זונה סתם עמד שם.......בן זונה

כל כך טיפש כל כך מכוער כל כך כלום גוש צואה אווילי שאין ברירה אלא להוציא להורג אין זכות קיום לדמות שהשתקפה......מלבד מוות אפילו האלוהים(שאני לא מאמין בו) לא רוצה לקחת את אותו אדם ..אני כבר רואה את עצמי מת בגיל מבוגר(מאוד בגלל שכמו כל סיוט טוב הוא נמשך לנצח) לבד באיזה דירה שכורה זבובים חגים מעליי ואחרי זמן רב מוצאים את הגופה הארורה שלי (כשנגמר חוזה השכירות ובעל הבית מחפש אותי) זה יהיה הסוף של אחד מהחיים הכי עלובים שנראו במחוזותינו........מקווה שיש כאן עוד אנשים שיבעטו בגופה הארורה הזו..להתראות...

ערב טוב, מיסטר בלו, תסריט הסיום ששרטטת כאן הוא אפשרי, אך אינו היחיד שבא בחשבון. החיים שלנו הם נתיב רב מעללים, עם אין סוף אחריתות (multifinality). כרגע, המבט שאתה משלח באיש המשתקף אליך במרא?ה, מלא תעוב ושאט נפש. אבל אפילו אתה, הזועם כל כך, מצליח לראות שהבבואה המשתקפת פשוט עומדת שם בלי לעשות כלום, כאילו מחכה ומאפשרת למתבונן להפיח בה (ולהטיח בה) כל מה שיעלה בדעתו. אם זה בכלל נחשב, אני שולחת השתתפות ואמפתיה לאיש הזועם, והרבה כוח לבבואתו השקטה, המחכה בסבלנות עד יעבור זעם. ליאת

קראתי את מיכל ונזכרתי... לפני כמעט שנתיים. פריצת דרך בטיפול. סוף סוף פותחת, מאפשרת לעצמי לגעת, נותנת לעצמי להיות נזקקת. לא נושמת בין הפגישות. כאילו רק שם בחדר יימצא לי מעט חמצן. מגיעה חצי שעה קודם. מסתובבת ברחובות הסמוכים. מעבירה את הזמן. המחשבות רצות בראש. עוד רגע, וכל הדיבורים הפנימיים שדיברתי אותם עם עצמי במהלך השבוע, יפרצו החוצה. לא מצליחים להתאפק את מס' הדקות שנותרו. 10 דקות לפני מועד הפגישה. הלב דופק בטירוף. הגוש בגרון מאיים לסתום סופית את נתיב האוויר שעוד נותר. מתיישבת על ספסל ברחוב. לסדר את הנשימה.... הטלפון מצלצל. על הצג מופיע שמו. אני שומעת את קולו. "הדר?" כן....? "אני נאלץ לבטל את הפגישה. שלנו" "מה?" צעקתי בלחישה.... "אני מצטער, אני מרגיש לא טוב..." "אבל אני כבר פה, למטה. ואני לא יכולה שתבטל לי עכשיו......" "אני מצטער, אני מקיא.... אני לא יכול לקיים את הפגישה..." "טוב", פלטתי... להתראות. וניתקתי הרגשתי שאני עומדת להתעלף. נכנסתי לאוטו. נסעתי. ונסעתי ונסעתי.... לימים, כשנזכרנו בסיטואציה הזאת, מצאתי את עצמי מבקשת ממנו סליחה.. על שלא הייתי מסוגלת להבין. על שלא אמרתי אפילו: "תרגיש טוב, תהיה בריא...." כמו ילדים קטנים אנחנו איתם. שבירים כל כך, תלויים כל כך... לא רוצים לקבל את העובדה שגם הם בני אדם.... הדר

תודה על השיתוף, הדר. אנושיות. משהו במילה הזו נדמה לעיתים כל כך שברירי, ולעיתים עוצמתי כפלדה. כולנו אנשים. רק אנשים. גם מי שנאחזים בכל כוחם באחר כדי להיוושע, וגם מי שלא תמיד מצליחים להושיע. ולמרות הכל, המגע והקשר האנושי לא מאבדים מכוחם המנחם. ליאת

שלום ליאת, אני מנסה לעזור לחברה... האם ידוע לך על קבוצת תמיכה להורים ששכלו את בנם? הוא נולד עם בעיה בלב, ונפטר בגיל 36 בעקבות סבוך. היה בקשר נפלא עם אימו ויש גם נכדים. כעת היא מחפשת כל דבר אפשרי שיעזור לה להתמודד עם המצב הקשה כל כך. אשמח אם תתני מקורות אינפורמציה ועידוד. תודה מראש

שלום רב, איני מכירה מקרוב קבוצה ספציפית, אך לצערנו, ארצנו משופעת בארגונים שעניינם שכול והתמודדות עם אובדן. חיפוש קצר בגוגל העלה לא מעט גופים כאלה. הייתי מתחילה כאן http://www.sahar.org.il/bereavement.asp אפשרות נוספת, לבדוק במרכזים הרפואיים הגדולים (מכון הלב ילדים או מבוגרים), ולהתעניין בקבוצות תמיכה כאלה. כמו בכל התמודדות עם אבל ואובדן, למערכות התמיכה הטבעיות (חברים, משפחה, קולגות, אנשי דת וכד') יש ערך שלא יסולא בפז, וחשוב לגייס אותן לצד הגורמים המקצועיים. מקווה שחברתך תוכל למצוא נחמה בטוב שנותר, ולחזור לחיי פעילות למרות הכאב הנורא. שלא תדעו צער ליאת

האמת שחיפשתי באינטרנט.. וכל הקבוצות הן לפעולות איבה, סרטן, התאבדות ותאונות דרכים. הלינק ששלחת נפתח אבל לא נפתח באפשרות הרלוונטית. תודה בכל אופן, ונקווה שהכוחות שלה יובילו אותה רק לקומות טובים ויפים!

האםכל הפסיכולוגים בפנקס הפסיכולוגים הם פסיכולוגים קליניים מוסמכים או שיש שם גם בוגרי תואר ראשון בלבד?

אין שם בוגרי תואר ראשון בלבד, כולם מוסמכים (כלומר בעלי תואר שני) אך לא כולם קליניים. יש גם פסיכולוגים חינוכיים, רפואיים, שיקומיים ועוד כל מיני. צריך לבדוק מתחת לכותרת 'מומחה בתחום'. אם כתוב קל זה קליני. אם לא כתוב כלום אז הוא בהתמחות. יכול להיות בהתמחות קלינית. מקווה שעזרתי.

שלום מירב, בוגר תואר ראשון בפסיכולוגיה * אינו * פסיכולוג! פסיכולוג הוא מי שסיים תואר ראשון ושני, כולל עבודת תזה, ונרשם כחוק כמי שרשאי לעסוק במקצוע הפסיכולוגיה. כפי שנאמר לך נכון, כל הפסיכולוגים הקליניים אכן רשומים בפנקס, אך גם פסיכולוגים חינוכיים, שיקומיים, התפתחותיים, וכד'. בברכה ליאת

אמי שותה כבר כ-20 שנה, אולם השתיה שלה לעולם לא הפריעה לנו או לה בתפקוד היום יומי. היא לא שותה במשך היום ולעולם לא תשתה יתר על המידה בציבור. לאורך השנים התרגלנו לעובדה שהיא אוהבת לשתות והדבר לא היה מותנה יתר על המידה במצבה הנפשי באותו הזמן. בזמן האחרון שמתי לב כי היא נוטה לשתות יותר מהרגיל ובפעם הראשונה היא נראתה כלא שולטת על השתיה. אני חייבת לציין כי היא אינה תוקפנית בעיקבות השתיה (אלה דווקא חמודה וחייכנית) וכהגדרתה הסיבה לכך היא פשוט הזדמנות (אחי יצא לצבא והיא נשארה לבדה). היא ניסתה לאחרונה טיפול בדיקור אך לא עזר במיוחד. חשבתי על טיפול בהיפנוזה...מה דעתכם? או אולי יש המלצות אחרות. אשמח לשמוע את חוות דעתכם. תודה ויקי

שלום ויקי, קיים כיום ידע רב וספציפי בכל הנוגע לטיפול בהתמכרויות בכלל ובאלכוהוליזם בפרט. אלכוהוליזם אינו מתייחס רק לאנשים אלימים או לא-מתפקדים, אלא גם למי שנמצא במורד ההרסני בדרך לשם. כדי לקבל מידע אמין ומעודכן בנושא מוטב להגיע למומחים בתחום. אני שולחת לך לינק לאתר המרכז מידע על הגופים המקצועיים, שם תוכלי לברר על הגישות הטיפוליות השונות ועל מידת יעילותן. http://www.sahar.org.il/alcohol.asp בהצלחה ליאת

למרות שיש לי הרבה קשיים בריאותים . יש לי ילדים שהם בגילאים ההתבגרות .והם אליי לא מיתיחסים אליי כאל אימא . אלה כאל חברה .בגלל מצב בריאותי .אני מאוד מאוד עדישה כלפם. בגלל שאני במקום אחר במכינה בריאותית.אימא שלא מתפקדת .הכוונה שלא דואגת לבד להכין אוכל . לא מתקרבת אלהם .רק מבקשת מהם שיעזרו לי בכל מיני דברים פשוטים מאוד . הם מיתיחסים אליי דוגמא .אומרים לי נו אימא תקומי תביא לי אוכל .כל פעם הולכת חוזרת כמה פעמים . אימא כוס מים אפשר .ואני מנסה לפחות להקשיב להם על מנת לפחות שקצט יעירו אותי מהתרדמה . במיוחד הבת הקטנה יותר מידי בת בגיל ההתבגרות .כל הזמן מבקשת רק בקשות והיא ילדה בעיתית ולא קלה . בכיתה מיוחדת .לכן הבת מדברת אליי .כאשר היא מדברת אליי ככה . אצלי זה משנה 100 מעלות ומוריד לי את המוטיבציה להמשיך לתפקד בבית כשאני לבד . באותם רגעים אני מרגישה שאני אימא לא בסדר .למה הגעתי למצב כזה שהילדים לא שומעים לי . למה אני כועסת כל הזמן .למה הקול שלי חזק מידי. למיה אני נודניקית בלבקש דברים בעזרה רגילה . שבמקומות אחרים ילדים כן עוזרים ועושים גם בלי קשר לאימא חולה

שלום שושנה, ילדים מתבגרים מציבים אתגר גם בפני הורים בריאים. זהו גיל קשה ותובעני, בו ילדים נוטים להתרכז בעצמם ובצרכיהם, ופחות באלה של הוריהם. איני יודעת מהן בעיותיך הרפואיות ומה מידת המוגבלות שלך, אם בכלל. אפשר להבין מדברייך שנוכחותם של הילדים ובקשותיהם, מתקבלות אצלך כסוג של המרצה ודירבון. ובכל זאת, את רוצה משהו אחר. אולי יותר קרבה, כבוד או התחשבות. תוכלי להתייעץ עם רופא המשפחה שלך או עם יועצת ביה"ס לגבי גורמים מסייעים בקהילה, אנשי טיפול או אנשי חינוך, שידריכו אותך כיצד לנהוג בילדייך המתבגרים, ואולי גם ידריכו את ילדייך איך אפשר לסייע לך (במידה וקיימת פגיעה בתפקוד שלך עקב בעיות בריאות) מבלי שתהיה פגיעה ביחסים שלכם. המחשבה שלך, כאילו במקומות אחרים ילדים עוזרים ועושים, אינה בהכרח מדויקת. זוהי נטייה של אמהות מותשות עם תחושות אשמה. נסי להתמקד במה שקורה אצלכם, ולפעול עניינית לשינוי המצב. בהצלחה ליאת

ד"ר שלום, אני בן 24,סטודנט באוניברסיטה. לפני כחודש וחצי החלטתי לפנות לטיפול פסיכולוגי מתוך תסכול עמוק שצברתי מעצם זה שנמאס לי לקבל דחיות מנשים ולהיות ברייטינג נמוך כל הזמן.פניתי גם בנסיון להבין מה לא בסדר איתי כל כך שמצדיק את הכשלונות שלי כי אני אינני רואה סיבה מיוחדת.... הפסיכולוגית שלי מגלה הקשבה ואמפתיה רבה אך ממעטת מאוד במתן עצות מעשיות לשיפור, וכן אינה מציגה מולי תמונת ראי שתציג לי דברים שנסתרים מעיניי.העניין הטוב בטיפול הוא שהוא מספק לי מקום שבו אני יכול לקטר פעם בשבוע ולפרוק קיטור.אך העניין הוא שלא באתי לחפש נחמה-באתי ללמוד מה עליי לשפר כדי שנשים יסתכלו עליי אחרת. אני באמת ובתמים מנסה להבין-מהי הדרך או השיטה שבה טיפול פסיכולוגי אמור לעבוד?כיצד בזכות הטיפול שינויים יתחילו לקרות בחיי? תודה.

שלום אודי, אני מברכת אותך על ההחלטה החשובה להתחיל טיפול פסיכולוגי. חודש וחצי הוא זמן קצר מאד, ומוקדם להעריך האם וכיצד הטיפול עוזר לך. מכל מקום, כדאי לנסח את ציפיותיך מהטיפול באזני המטפלת שלך, ולהעריך עמה מהו הטיפול הנכון ביותר עבורך. המשאלה שלך (לפחות כפי שאתה מנסח אותה כאן): "ללמוד מה עליי לשפר כדי שנשים יסתכלו עליי אחרת" היא רחבה מאד ועמומה. אני רוצה להזכירך שיש המון נשים בעולם, וכל אחת מהן רוצה ומחפשת דברים אחרים בגבר. בעיני, טוב יותר לנסות ולבדוק מה יחבב אותך על עצמך, כך שתוכל לעמוד מול העולם (ונשים בכלל זה) עם תחושת ערך ושלמות עצמית. לאחר מכן, הכל כבר פשוט יותר. בהצלחה ליאת

יצאתי עם תקוה היום,שאם אעשה את השינוי אולי יהיה בסדר. אבל אני לא יודעת אם אוכל ללכת מחר.השינה לא באה אליי והמחשבה שלי כל כך לא מאורגנת.אני פוחדת נורא. ואני חושבת גם עליה...מתאבלת כבר.יודעת שנפרדתי ממנה כבר.מפחיד אותי הכל.כל כך. אני רוצה לרצות לחיות אורנה.

איתך בזה, מחזיקה אצבעות למחר ולהמשך החיים הטובים שלך. לילה טוב...

בני בן 9 ויש לו דחף גדול כל בוקר לאונן ואז הוא לא מבין למה רטוב לו בתחתון, איך אני אמור להגיב (לענות) לו ואיך אפשר להפסיק את זה? אודה לתשובה. אני גרוש מאימו ולא יודע אם גם אצלה הוא עושה את המעשה הזה.

שלום דודי, נראה שיש לך מתבגר קטן בבית... זה לגמרי תקין שילד בן 9 מגלה עניין באיבר מינו, אם כי קשה לי להאמין שהרטיבות בתחתונים קשורה לשפיכה. נסה לדבר איתו בפשטות. אפשר לומר לו שכולנו נהנים לגעת באיבר המין שלנו, וזה בסדר, אבל זה גם עניין פרטי שכל אחד עושה עם עצמו בחדר שלו. שיהיה בהצלחה עם ההתבגרות, אורנה

נתניה זו תמיד נקודת הייחוס שלי, אם הגעתי לנתניה בתשע, הכל יהיה בסדר. לכן בעודי נחלצת מפסי הרכבת, חולפת על פני איקאה ונפלטת לכביש הסואן, הצצתי בשעון, השעה היתה חמישה ל... יש לי שפע זמן. אני יכולה להתענג על המוסיקה, לחלום בהקיץ (במהירות המותרת לחלימה בכביש החוף) ולהרהר. זה כזה תענוג שיש שפע זמן, אפשר לעשות דברים כמו שצריך, עד הסוף, כמו שמרגישים באותו רגע. בלי לחץ. הגעתי לרחוב בתשע וארבעים דקות. יש לי 20 דקות! אני אוכל אפילו לשתות קפה. שוב שכחתי מזומן! כל כך קשה להוציא כסף יום קודם? בבית הקפה לא מקבלים אשראי רק על קפה ועכשיו גם אין חניה. זה כבר סיבוב שני ופתאום השעה התחלפה לעשרה ל... איך זה קרה? טוב ברור שאין לי זמן ללכת להוציא כסף. רגע, איתי החזיר לי אתמול חמישה שקלים, מישהו יוצא מהחניה, זה בדיוק מול, חניתי וקניתי שוקו בשקית במכולת ליד. לפי השעון בסלולרי יש לי עוד 6 דקות, אני תמיד שוכחת אם הוא מחמיר, מזייף או שמא מדויק. עכשיו מה? אני לא יכולה לבוא אליה קודם. ואני לא רוצה לבוא אליה אחרי. טוב, כשהוא יראה בדיוק עשר אכנס, זיוף של כמה דקות לפה או לפה לא ישנה לה. כשסיימתי את השוקו נשארו עוד שתי דקות. אז חיכיתי בחוץ מסתכלת על העוברים ושבים, תוהה אם הם כבר מזהים אותי. בעשר בדיוק (?) כיביתי את הטלפון ונכנסתי לחצר. המגפים שלי נקשו על המדרכה וחשבתי שהיא בטח שומעת ומעניין מה היא חושבת על צורת ההליכה שלי. דפקתי על הדלת. שקט. אולי היא לא שמעה, דפקתי שוב. שקט. הסתכלתי בחלון, חושך. זה די מבאס כשהפסיכולוגית שלך מבריזה לך.

מיכל, כמה מתח נבנה עד וסביב אותה נקודת זמן קטנה שבה אנו עומדות על סף דלתה של הפסיכולוגית. מפגש מחודש. איחוד מחודש בין הריאלי לבין המפונטז: עושים קצת השוואות בין הדמות המציאותית לזו שפונטזה במהלך השבוע, מודדים, בודקים את עצמינו מגיבים ומתנהגים... לפעמים אני חושבת שאני נוהגת לצאת אליה ברגע האחרון (ולא אחת לאחר...) בשביל למעט את העומס הרגשי שמתנקז אל הנקודה הזו. אני באמת מצטערת שהפסיכולוגית הבריזה. לי זה קרה רק פעם אחת במהלך שלוש וחצי שנים. היתה אי הבנה... אבל אני זוכרת היטב! איזו אכזבה מרה כשהציפיות והחששות - שתיארת יפה כל כך איך הם מאיצים את הקצב במעלה הסולם ככל שהפגישה קרבה - לא זוכים לביטוי ולמענה. דיברת אתה כבר? התקשרת? שאלת מה קרה? נויה

נויה יקרה, הקטע שכתבתי אמנם מבוסס המציאות אך אינו אחד לאחד. קרה לי כמה פעמים שהיא איחרה קצת וגם פעם או פעמיים שהתבלבלה בשעה. כמובן שדיברנו על זה והיא התנצלה. גם אני לפעמים פישלתי אז מבחינתי זה עוד סימן לכך שהיא אנושית. כן, זה נורא מאכזב שזה קורה (בייחוד אם באים כל כך מרחוק...) וזה גם תלוי איך זה תופס אותי. אבל מבחינתי מה שרציתי לומר (אם רציתי לומר משהו...) זה שאנחנו (יותר נכון, אני) עושים לעצמנו מעין נקודות ייחוס כאלו, אם עשיתי את זה טוב אז אני בסדר, אם לא אז משהו דפוק אצלי. כשבעצם אנחנו יכולים להתכוון למשהו, להתקדם לקראתו, לחשוב רק עליו, לנסות שהכל ידפוק ויהיה כמו שצריך ובסוף ... בום משהו שלא בשליטתינו קורה וזה לא אומר שהכל לא בסדר. אני לא יודעת אם אני כל כך ברורה , זה אולי בגלל השעה ואולי בגלל שפשוט כתבתי ולא ממש חשבתי על זה. בכל מקרה, התחושה שלי כשזה קרה היתה, שצריך לקחת דברים כמו שהם. אם קרה שאחרתי אז אחרתי, זה לא אומר שרציתי לאחר, זה לא אומר שאני לא יודעת לתכנן דברים וכו'. כמו שזה שהגעתי בזמן לא צריך לתת לי איזה תחושה של איזה משהו בסיסי (מיסטי אפילו) שפתאום הכל בסדר. לילה טוב, מיכל

שלום מיכל, שלום גם נויה, ניסחתן את הדברים טוב כל כך, כמעט מתחשק לי לא לקלקל... דברי איתה, טעויות קורות, אי הבנות מתרחשות, יש הרבה על מה לדבר בכל מקרה. לכשעצמי, אשמח לקרוא עוד מסיפור המתח שבנית, אודות הפגישה הבאה... לילה טוב, אורנה

שלום אורנה, כשאומרים שלאדם מסוים יש בעיית תקשורת למה מתכוונים האם זה מונח רפואי או פסיכולוגי? תודה

שלום סתמי, תלוי מי אומר, פסיכולוג או רופא... בסה"כ, נאה לי סביר שמדובר בקושי בעל היבטים פסיכולוגיים משמעותיים. בברכה, אורנה

אורנה, את יכולה בבקשה לפרט קצת, בהנחה שמדובר בהיבט פסיכולוגי? מה זה יכלול? איזו התנהגות זו מאפיין?

שלום. יש לי ילדה בת שניים וחצי לערך.לפני כחודש החל תהליך הגמילה.הילדה מאד אוהבת את תחושת הגמילה ומעוניינת להישאר ללא חיתול.היא בשלה רגשית ואין ארועים חיצוניים מלחיצים.הבעיה היא שהיא הולכת לשירותים כשהיא צריכה פיפי ולא מצליחה כשמדובר בקקי.בחודש האחרון לא הצליחה להתאפק.שוחחנו על הקקי,כמובן שהתגובה לבריחות היתה הולמת,רגועה ועם זאת לא מתגמלת.שואלים אם יש,אומרת שלא וחוזר חלילה.מה ניתן לעשות? תודה

שלום איתן, בעיקר - להמשיך להיות סבלניים ורגועים. קקי הוא בדר"כ עניין מסובך יותר מפיפי... וההתמודדות של בתך עם העניין נשמעת לי תקינה לחלוטין ומתאימה לגילה. בנוסף, אני מציעה לך להשתמש בשירותי הקו להורה של אוניברסיטת תל-אביב. חיפוש קצר בפורום יעלה את מספר הטלפון שם, והייעוץ הוא מקצועי ביותר וללא תשלום. בהצלחה, אורנה

לאורנה היקרה סתם רציתי לשאול לשלומך..ולאחל לך המשך שבוע יפה ( הלוואי שירד גשם שוב ) (: תודה על העזרה שלך פה..סתם התשובות שלך בכמה שבועות האחרונים מרגישות קצת עצובות...נשמע טיפשי? בתקווה שכן, שהרוב טוב ו...טוב שגם שואלים לשלומך לפעמים, כמה אפשר רק דרישות ודרישות...ואנחנו דורשים פה הרבה, אבל אתם גם נותנים. אני מרגישה הרבה יותר טוב משבוע שעבר, וחלק מזה בזכותך ובזכות אנשים שעוזרים פה, וגם יש לי מזל שיש עוד כמה כאלה מחוץ לאינטרנט...

שלום אופיר, תודה על המילים מחממות הלב שלך. אני מקווה שאת מבינה שלא אוכל לאשר או לשלול את ההתבוננות הרגישה שלך לגבי תשובותיי, לכן רק אביע תודה, ושמחה שנגענו... לילה טוב ואביבי, אורנה

שולחת מנוחה ומצרפת כחול קטן של תקווה, שאולי יחייך אותך http://www.hermann-uwe.de/files/images/blue_flower.preview_0.jpg להתראות

אורנה, נראה לי שהמטפלת שלי תשנא אותי כשתראה את המייל ששלחתי לה... היא יקרה לי מאוד מאוד... היא לא חייבת לסלוח רק משום שהיא פסיכולוגית, נכון? הלוואי שלא תסלח... זה יגיע לי... אוהבת אותה מאוד, כוכבית :-(

כוכבית יקרה, את יודעת, טיפול הוא מקצוע משונה, בו בתוך המסגרת נוצר קשר רגשי עמוק. וכך, זו בבת-אחת גם עבודה, וגם קשר רגשי משמעותי. יותר נכון, עבודה שמבוססת על יצירת קשר רגשי משמעותי. זו מורכבות שקשה מאוד להבין מבחוץ, והאמת - גם מבפנים... לפעמים, מטופלים מנסים לבדוק את הרגשות של המטפל בכל מיני מבחנים. למשל, האם הרגשות האלה מתקיימים גם מחוץ למסגרת הטיפול, כאילו אז תתקבל ההוכחה הסופית... אני רוצה להרגיע אותך ולכתוב שהקשר הטיפולי יודע לעמוד בטלטלות גדולות, ובדר"כ מעמיק וצומח מהן עוד ועוד. אני בטוחה שהפסיכולוגית שלך תקרא, תחשוב, ותשיב לך תשובה מתוך ליבה. שלך, אורנה

לרופאי האתר שלום רב, שמי שלי, ואני בת 28. רוב חיי הייתי נערה רגילה לכל דבר, מלאה בשמחת חיים וכמעט אף פעם לא חולה. השנה האחרונה היתה קשה למדי - עזבתי את בית הוריי, התחלתי עבודה חדשה ומלחיצה, סבתי האהובה נפטרה, שררה מלחמה שהכניסה אותי לחרדות קשות, ולאחרונה אימי לקתה בהתקף לב קשה (אימי היא הסלע בחיי ואני תלוייה בה עד מאוד,עקב מחלתה השתנו היוצרות והתחלפנו בתפקידים, זה ערער אותי מאוד). התחילו להופיע אצלי תופעות שונות ומשונות. הקאות, הפרעות שינה, בחילות, כאבים בגוף, גפיים כבדות, ידיי ורגליי נרדמות במשך שעות היום והלילה. לאחר בדיקות דם כלליות החליט רופא המשפחה לקרוא לבעייתי: פסיכוסומטית. הוא נתן לי "לוריוון" וגם "מודאל". הלוריוון באמת עוזר לי לשינה ואת המודאל עוד לא ניסיתי. התופעות בגופי עוד לא נעלמו ואפילו פניתי לרפואה אלטרנטיבית (שיאצו). מה עובר עלי? האם כדאי להחליף את הלוריוון במודאל? האם המודאל עוזר לרומם את מצב הרוח או האנרגיות? האם נכון לקחת את שניהם בו זמנית? או האם אתם ממליצים על כדור אחר או טיפול אחר? אנא עיזרו לי.

שלום שלי, השאלות התרופתיות שהעלת מתאימות לפורום פסיכיאטריה, או טוב מזה לרופא המשפחה עצמו בפגישה פנים אל פנים. עם זאת, מאחר והאבחנה שקיבלת היא הפרעה פסיכוסומטית, אני ממליצה לך להוסיף לטיפול התרופתי טיפול פסיכולוגי, שיוכל לעזור לך להבין את השלכות ההתמודדויות שעברת השנה. בהצלחה, אורנה

שלום הייתי מבקש לדעת מהי בדיקה קוגנטיבית וכיצד נעשית בדיקה כזו, דוגמא לסוג שאלות או איזה מן צורת בדיקה באיזה כלים משתמשים לצורך האיבחון.אם אפשר תשובה מפורטת. אני בן 55 , תודה לתשובתך

שלום איציק, לא לגמרי ברור למה כוונתך במונח 'בדיקה קוגניטיבית', והאם מדובר בבדיקה של פסיכולוג קליני, נוירולוג, או איש מקצוע אחר. פסיכולוגים קליניים מיומנים בהעברת בדיקה פסיכודיאגנוסטית, שכוללת הן מבחני אינטיליגנציה וכישורים והן מבחני אישיות השלכתיים. אם מדובר בבחינה מעין זו אין צורך להתכונן לקראתה כלל וכלל. בברכה, אורנה

שלום ד"ר לשאלתך, הבדיקה הינה על רקע של חוסר ריכוז ושיכחה ונדרשת ע"י נוירולוג בעיקבות טיפול ב - CEMO_BRAIN . תודה

אורנה יקרה, זהו לא פתרון שאני חיפשתי, אלא פתרון שהוצע לי לאחר שאמרתי לה אתמול שאני מתלבטת אם להמשיך לחיות או לא,ושיש בי ידיעה פנימית שהמאבק מכריע אותי ושבסופו של דבר אתאבד. אני לא מזהה את עצמי במה שמתחולל,ומותשת מזה,ומלילות ללא שינה ההולכים ומצטברים. רק זה יכול לגרום לבן אדם להשתגע.נכון?אני אחכה.למה שיבוא קודם. איך אעבור את היום שעומד להתחיל....איך ובשביל מה ועד מתי.

ויק, עוברים יום ועוד יום ועוד יום. ובכל פעם זו בחירה מחדש. איכשהו, אשפוז בית נשמע לי מושך אחורה, אז צריך לחשוב היטב. בהצלחה בכל, אורנה

היי משתנה קשה לי מאוד וכואב לי מאוד אבל הכל בסדר...

בסדר,תודה שאתה מעדכן. הלואי והיתי יכולה לעודד אותך,אך לצערי במצבי הנוכחי איני חושבת שאני מסוגלת לעודד אף-אחד. מה שכן אני יכולה להגיד לך זה שכאב רב כולנו חויים,אך זה דבר שבטח ניתן לשינוי-רק דורש זמן וסבלנות רבה; הכי חשוב זה לא לאבד תיקווה לגמרי,ונראה לי שע"י עצם הפניה לפורום ואני מקווה שגם אתה ממשיך את הטיפול,ע"י כך תוכל להמשיך למרות הקשיים ובהתחלה 'לשרוד' ואח"כ לתפקד. בהצלחה, תעדכן עוד.

היי יש דברים שמכבידים עליי מאוד שעליהם אני לא כותב כאן......

הצלחתי לגרור את עצמי עד היום. והתחושה עכשיו היא קשה ומבלבלת ... אני לא רוצה להיות פה ,אבל יודעת שאי אפשר להיעלם. אני מייעצת לכולם ושומעת את הצרות של כולם ואף אחד לא שומע אותי... קשה לי ובודד לי , לגמרי אני כ"כ רוצה מישהו שאני ארגיש שיישאר שם לא משנה כמה אני דפוקה...

ד יקרה, אנחנו כאן, מנסים לשמוע, ואת מאוד מוזמנת לספר עוד. בתקווה לתחושה טובה יותר, אורנה

שלום לכם, אני בחור בסוף שנות ה-20 לחייו, הורי הינם אנשים טובים אבל מאוד לחוצים ועצבניים ואי אפשר להיות במחיצתם מבלי להיפגע מהם נפשית באופן קשה. בהמלצת חברים עברתי לגור לבד לפני כמה שנים, אולם אני עדיין בקשר קרוב עם המשפחה. תחושת חוסר האונים שכנראה מקורה בילדותי שולטת בי וקשה לי להיות עצמאי. אני גר בגפי, בדירה של הורי, וכיום אני סטודנט. הבעייה היא תחושת הבדידות הנוראית והפחד להישאר לבד. אני מניח שאינני מסביר טוב את כל הפרטים אבל אולי במהלך השיחה איתכם ומתוך העצות שאקבל אוכל להסביר את הפרטים יותר טוב...

שלום בודד (יש קשר לבודוד מההודעה הקודמת?), תחושת חוסר המוצא שאתה מתאר מאוד מובנת. אני מבינה שחשבת שפתרון פרקטי כמו מעבר לדירה אחרת ישנה את חייך, אבל לצערי לא תמיד הדברים עובדים כך. לפעמים, שינויים משקפים תהליכים עמוקים יותר מ'משנה מקום משנה מזל'... בדומה לתשובתי הקודמת, אני מציעה לשקול טיפול פסיכולוגי, שיאפשר לך להתבונן בדברים לעומקם. שיהיה בהצלחה, אורנה

היי כל כך מבין אותך גם אני במצב כל כך דומה גר בתא אבל חווה בדידות והורים שלי הם גם אנשים טובים מאוד ואוהבים אותי יותר מדיי אבל ביניהם לא מסתדרים לקח לי הרבה זמן עד שהיה לי את האומץ לעזוב את הבית......כשהייתי ביית שכבתי עם זונה דבר שמכאיב לי היום ...אז מה שאני מציע זה לנסות כל האפשר להציל את עצמך כי בדידות זה דבר נורא תנסה רק לדאוג לעצמך.......ולאהוב את עצמך למרות שבמצב של בדידות זה קשה מאוד.......

שלום רב, אני בחור בן 26, אני כל הזמן מרגיש או שאני למטה או שאני מוריד אחרים למטה. יש לי דיכאון בככל הנראה נוב מהערכה עצמית נמוכה, ואני לא מרגיש מאושר מאותם הדברים כמו בעבר, אני מרגיש שהחיים שלי לא יציבים ויש לי מחשבות חולפות "רעות" כמו לפרוץ לחנות מסויימת באישון לילה, או מחשבות ישירות מאוד על מין, כמו כן מחשבות שאני לא רוצה לחשוב באות אלי מכיוון שלילי בנושאים כמו הערכה עצמית אני נוטה להיסיחף עם המצב.אינני רוצה להשלים עם המצב כי אני חושב שיש עבורי חיים יותר איכותיים אך מתחילת הנעורים מצבי לא השתפר .הייתי בעבר בטיפול שלא ארך יותר מידי. נקטתי במספר דרכים כמו לתכנן שלי לפני שאני עושה משהו כידי לקבל הרגשה שאני יודע מה אני עושה. אך מכיוון שאני מובטל אין לי סדר יום קבוע. אני מתפתה להרים טלפון לחברים שאינם קרובים ולספר להם את צרותי דבר שמתברר בעיקר כלא נכון לאחר מעשה, הם פחות מעריכים אותי ואני מרגיש שאני מבזבז זמן יקר. כך גם לגבי הגלישה באינטרנט. אני גר בדירת חדש ואני מרגיש חנוק אז לפעמים אני יוצא לשעות מהבית ושוב מרגיש כי בזבזתי זמן . לעומת זאת אני לפעמים בדירה יותר מידי זמן ומרגיש לכוד רגשית כי היא קטנה מאוד. מאסתי במצבי חשבתי לברוח מן הארץ ולהמשיך במקום אחר. אני מרגיש כי אני לא משקיע מספיק ברצינות באהבתי בכמעט יחידה- מוזיקה. כיצד אוכל לשפר את הרגשתי וליצור מסלול לאורך זמן בו אני עקבי ומרגיש טוב עם עצמי?

שלום בודוד, התחושה שעלתה בי כאשר קראתי את דבריך היא שאתה כמה (ואולי גם מוכן) לשינוי מעמיק ורחב-היקף. שינוי מעין זה כרוך בהתבוננות, שאינה תמיד קלה או נעימה, בדפוסים שונים בחייך: דפוסים של קשר (למעלה-למטה) דפוסים של רגש, מחשבה, התנהגות... הדרך הטובה ביותר שאני מכירה לעשות זאת, היא דווקא לא לברוח רחוק (אל תשכח שלכל ארץ אליה תיסע תיקח עמך את עצמך...) אלא דווקא הסתכלות פנימית בכאן ועכשיו, בסיוע מטפל שתרגיש רצון לצעוד עמו בדרך. תחשוב על זה? אולי הגיע הזמן לטיפול שיארך יותר מקודמו. בהצלחה, אורנה