פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום רב, הייתי מעוניינת לדעת מה ניתן לעשות עם התקפות זעם אצל ילדים (בני 4), המתבטאות בצעקות ובכי. תודה רבה אורית

נראה לי שברוב המקרים זה ירגע לבד, ברגע שזה לא יתוגמל. אבל קטונתי, אז חכי לליאת :-)

שלום אורית, נורית סיכמה בלשון קצרה את מה שהייתי אומרת, מן הסתם, בארכנות מנומקת. כדאי לזכור את המשפט החשוב: אין הצגה אם אין קהל! התקפות זעם שואבות את עוצמתן בעיקר מן הבהלה של ההורים המתרשמים מהן. אם תרגישי שאינך מצליחה להביס בכוחות עצמך את התקפות הזעם בדרך של התעלמות, תוכלי לפנות להתייעצות של פגישה או שתיים עם פסיכולוג/ית ילדים. את מוזמנת לחפש כאן בפורום תגובות קודמות בנושא. חפשי דרך מילת מפתח "גבולות". בהצלחה ליאת

היי איזה מן חיים אלו שבהם אדם גוזר על עצמו מוות נפשי........וכשהמוות הנפשי מגיע הוא ממתין למוות הפיסי שישחרר אותו חי ללא מטרות ללא אהבה ללא כלום ללא משמעות רק שהמוות הזה יפגוש בו הוא יוכל להיות משוחרר.......

ערב טוב מיסטר בלו, החיים שאתה מתאר הם באמת קשים מנשוא, אבל מוות אינו המשחרר. את השחרור האמיתי, המטרות והמשמעות יוכל להחזיר רק גוזר הגזירה עצמו. עניין של בחירה מודעת. היום ראיתי את פרק הסיום של העונה השניה (סופרנו'ס). מחר אתחיל את העונה השלישית. אתה עוד חייב לי דיון מלומד בנושא. נסה להרגיש טוב ככל יכולתך ליאת

..לא היית מחבקת מטופלת שלך ? בשום מקרה? במה זה מזיק? אולי זה היה הצלה.היה עוזר להוציא את זה מ"המערכת"...והיה שם סוף למידרון האינסופי? עכשיו אני כל כך ריקה.רוצה לטמון את ראשי בידיים דואגות "גדולות". הידיעה שאין,משאירה חור גדול של כעס ועצב-עד שהרצון המקורי הופך לרצון אחר זועם להטיח את הראש במקום אחר...ואני לא מבינה למה התחושה הקשה הזו(שפחתה בזכות התרופות,אך קיימת ומפתה)..

ערב טוב ויק, יש כל מיני חיבוקים. בפסיכותרפיה, נהוג לדבר על חיבוק במילים, שלא תמיד (או כמעט אף פעם לא) יקבל ביטוי פיזי מגעי. הקרבה הפיזית והמגע שמורים למערכות יחסים אמיתיות שאינן טיפול, וחשוב מאד לא לבלבל ביניהן. אני מסכימה מאד שטיפול תרופתי, למרות ערכו הרב, אינו יכול להחליף את החמימות והאמפתיה המתאפשרים בפסיכותרפיה, ואיכשהו (סלחי לי, אולי בגלל העייפות והשעה) איני זוכרת אם יש לך מטפל/ת משלך. אני מאד מאמינה בכוחו של טיפול להפוך קרש הצלה ובלם במדרון האינסופי, גם אם את החיבוק שלו הוא עושה במילים או במבט. מקווה שתצליחי לוותר על הבלתי אפשרי, ולהנות מהחיבוקים שכן זמינים לך. ליל מנוחה ליאת

"מערכות יחסים אמיתיות שאינן טיפול"...? זה לא אמיתי?

שלום.אני יוצא עם משהי תקופה קצרה וטוב לנו מאוד יחד(אנחנו בגילאי ה-20). הבעיה היא שהיא משתייכת לעדה בה מקובל לצאת ולהתחתן עם בן העדה וככה זה. ההורים שלה לאחרונה אסרו עליה להתראות איתי למרות שמעולם לא פגשו אותי והיא מאוד עצובה מכך.היות והם טרם פגשו אותי,אמרתי לה שאני רוצה לפגוש אותם כדי שיכירו אותי קצת וידעו שאני בעל כוונות רציניות כלפיה ולנסות לדבר איתם על הנושא.איך מנהלים שיחה כזו אל מול הורים?מה נכון להגיד?ואיך ניתן לשכנע?

שלום אמיר, צריך הרבה כוח ונחישות כדי להילחם ולנצח(!) מסורות עדתיות-אתניות-תרבותיות. אין ספק שזוהי נקודת פתיחה מורכבת, המוסיפה הכבדה עודפת על הקשיים הרגילים של ביסוס קשר רציני. מאחר ואתם רק בתחילת הקשר, הייתי מציעה לך להמתין עם ההורים, ולנסות לבסס קשר משמעותי עם בת הזוג שלך. במידה והאהבה תפרח ותאריך ימים למרות ההתנגדות, תוכל לבוא אל ההורים מעמדה אחרת, בטוחה ומשכנעת יותר. נדמה לי שהמבחן האמיתי הוא של חברתך, שתצטרך להחליט האם היא יכולה לעמוד מול הציווי העדתי, ולהתמסר לאהבתך עוד לפני קבלת האישור הרשמי מהוריה. לחיי האהבה ליאת

שלום רב, אני יודע שכאשר אדם מגיע לטיפול פסיכולוגי,האדם מתחיל במסע ארוך אל נבכי נפשו ומתבצע תחקור ותשאול מעמיק שבא לאתר את המקור לסבלותיו.אולם מה יש באותן שיחות עם הפסיכולוג שיכול גם להוקיע סבל ותסביכים של שנים ארוכות ולא רק לאתר את מקורם?האם טיפולים אלה באמת יכולים לשנות פגמים באופיו ובאישיותו של המטופל? אודה על תשובתכם.

שלום למתעניין, טיפול הוא אכן מסע מפרך, גם אל נבכי הנפש, וגם אל חוויות הילדות המוקדמות. ההתחקות אחרי המקורות לסבל, כמו גם האמצעים להפחתתו, קשורים קשר הדוק לתיאוריה. כל אחת מן התיאוריות הפסיכולוגיות מניחה הנחות שונות לגבי האופן בו התפתחה הפתולוגיה הנפשית, ומציעה דרכי טיפול הנגזרות מאותה השקפה בסיסית. אם, לשם דוגמא, פסיכולוג דינמי מאמין כי הסימפטומים הפתולוגיים הם תוצאה של קונפליקט לא מודע, הוא יכוון את מאמציו אל אותו קונפליקט, יקרב אותו אל החוויה המודעת, עד שהסימפטומים ייעלמו. באופן דומה, פסיכולוג התנהגותי יכוון את מאמציו אל מערך התגמולים וההתניות, פסיכולוג קוגניטיבי - אל מערך האמונות והעמדות, וכיוב'. אישיותו של האדם נקבעת במידה רבה במהלך שנות ההתפתחות, ונהוג לראות באדם הבוגר יצור בעל אישיות מגובשת שאינה ברת שינוי. עם זאת, ניתן בהחלט לעבוד בטיפול על ההתנהגויות ועל אופיים של יחסי הגומלין הבינאישיים והחברתיים המוכתבים מאישיותו. בהצלחה ליאת

שלום לך, אני טופלתי במשך כשנתיים וחצי אצל פסיכולוגית נהדרת, אחרי שנתיםם וחצי יצאתי אישה אחרת, עם מודעות גבוהה לכל הקורה איתי בחיים לטוב ולרע.הייתי אדם סגור, עצור,שלא יכולה לסיים שום דבר בחיים, ללא חברים.היום אני עם מקצוע חופשי, חברים קרובים סביבי, וחיי משפחה מצויינים. הכל, אבל הכל צריך להגיע מהמטופל לפני הפסיכולוג. אתה צריך להרגיש שאתה רוצה שינוי. אתה צריך לרצות את השינוי. אולם זהירות, זוג חברים שלנו, בטיפןל יותר מעשור, והנזקים גדולים. צריך לשלול מהפסיכולוג את הרשיון!! טבועים כל-כך בצער של עצמם, והפסכ' מטביע אותם יותר. וזה נורא!!!!! לעומת זאת איש יקר לי, הפסכ' אמר לו שהוא אינו יכול לעזור לו מהסיבה שהוא זקוק לטיפול סוג אחר. וגם לו היתה זו עצה זהב. כמו כל דבר בחיים, צריך לבחון, לברר, להיזהר.

האם "טיפול באלימות" (עבור הגבר) הוא בכלל אפקטיבי? ,

זה תלוי במספר גורמים: הראשון, כמובן הוא רצונו של הגבר בטיפול או (בהגדרה טובה יותר) אי סירובו. ככל שסירובו של הגבר קטנה יותר כך שיתוף הפעולה וההתנגדויות בטיפול קטנות יותר והפוטניצאיל של הטיפול עולה. שנית, משך הטיפול. כדי שטיפול בגבר שמשתמש באלימות יהיה יעיל, בד"כ, רצוי שיהיה ארוך (למעלה משנה ויש הטוענים גם 3-4 שנים). לעצרי, רוב הגברים אינם נשארים בטיפול משך זמן זה. במקרה הטוב הם נמצאים שנה, באמת חל שיפור והאלימות פוחתת, ואז הם עוזבים (כמובן שיש יוצאים מן הכלל). חלקם חוזרים בעתיד שוב לטיפול לאחר שהייתה אפיזודה אלימה או שהם מרגישים שהיא עומדת לבוא (שזה בפני עצמו התקדמות משמעותית). דבר נוסף שמשפיע היא היכולת הרגשית של הגבר לעשות שינוי. ישנם גברים שלמרות רצונם בשינוי הם בעלי דלות רגשית ואז מאד קשה לעבוד איתם (במקרה זה הטיפול יהיה התנהגותי במהותו). עוד משהו שמשפיע על יעילות הטיפול היא אם בסופו של דבר בני הזוג הולכים לטיפול זוגי/משפחתי (במידה ואין אלימות פיזית ואיום כלפי האשה). במערכת המשפחתי (האישה והילדים) נשארים משקעים מהאלימות ובד"כ דפוסי התקשורת בין בני המשפחה הוא בעייתי. לאחר ששני בני הזוג עוברים טיפול פרטני משמעותי כדאי להגיע לטיפול ביחד. הדבר משפיע על הצלחת המערכת המשפחתי להמנע ממצבי אלימות בעתיד. זיו סופר - עו"ס מרכז לטיפול באלימות במשפחה

שאלתך מבטאת מבטאת ספקנות לגבי האפשרות כי האלימות ניתנת לטיפול. הספקנות מובנת , שהלוא מאז נחקק החוק למניעת אלימות והוקמו מרכזים לטיפול באלימות, מס' מקרי האלימות כלפי נשים וכן רצח נשים לא פחת! יחד עם זאת , טיפול באלימות דומה לטיפול בהתמכרות, הגמילה הראשונית הינה התנהגותית- דהיינו הפסקת האלימות, צעד שני- עבודה על העמדות והתפיסות, ושלב הבא שהוא הממושך מכל- עבודה רגשית ותוך נפשית. במהלך 13 שנות עבודתי בתחום , נתקלתי במקרים בודדים של גברים אשר פנו מיוזמתם מתוך הבנה כי קיימת בעייתיות . לרוב, הפניות נעשות לאחר תלונה במשטרה או בצו בית משפט. לאור זאת העבודה הטיפולית מתמקדת לרוב ברובד ההתנהגותי. וזה כשלעצמו אינו מספיק או גורם להמרה של האלימות הפיזית במילולית או נפשית. אבל! יש לזכור כי אי פניה לטיפול עלולה בסופו של דבר לגרום לסיכון חיי אדם, כך שבצד הספקנות (הבריאה!) כדאי לקחת במערך השיקולים גם את זה ולפנות!

Liat, Am having a really bad day-Friday afternoon AND still no contact with my daughter AND i can't stop crying. I keep blaming my husband as he talks to her but I don't feature in the conversation, Isn't this a sign of disloyalty on his behalf. Every time i pick him out he asks what can he do AND that I must just wait patiently. I feel so alone,lost AND abandoned by all. My psychol. too has told me to wait-- like you AND I feel better after talking to her but after a while my strength wanes AND i just feel i can't cope again. My innate fear is that with time my daughter won't want to talk ever again as 'out of sight, out of mind' During her childhood years we were also very close but she told my husband that everything has been blanked out- please note that she too is seeking counselling. I feel like we are all 'screwballs'!

ערב טוב קארן, להערכתי, הקשר בין בתך לאביה משמר ערוץ 'תת-קרקעי' גם אליך, ולא כדאי להפוך את זה למאבק בינך לבין בעלך. מבלי לערער על החוויה האישית שלך, נדמה לי שהקושי שלך נובע לא רק מתחושות של נטישה והתעלמות, אלא גם מתחושה של איבוד השליטה על התנהגותם והחלטותיהם של האחרים. זוהי סוגיה טיפולית חשובה, וכדאי לתת לה מקום בפגישות שלך עם הפסיכולוגית. אני חושבת שאם בתך תטופל גם היא, יש סיכוי טוב לעיבוד הכעסים הישנים, והכנת השטח לחידוש הקשר, במתכונת חדשה ושונה, שתתאים לצרכים העכשוויים של שתיכן. נסי לשמור על אופטימיות ורוח טובה, והמשיכי לעדכן. שבת שלום ליאת

Liat, Originally my daughter told me that when I have my 4th session I must ask her to come- well I sms'd her to come to the third session as I was worried that the 4th one would be too far away with all the hols. She refused- my 4th one is on MOnday. Should I sms her again OR leave it.? I am really scared to make contact - It was a little difficult for me understanding when you mentioned my husband's relationship with my daughter as 'tat karkait'- did you mean secretive OR simply a channel they are keeping open as she doesn't really mention me although my husband says that at times my name does come up- he too doesn't seem to fill me in with too much information. . I really am trying but have to confess that this is a nightmare for me as it has never happened before AND dammit I am not always the wrong one!

ראשית תודה על התגובה למטה,(התשובות שלך תמיד עוזרות, תודה) בתקופה האחרונה שלי יש לי בעיה די קשה שמטרידה אותי אני לא מצליחה להעלות אותה בטיפול.. יותר נכון מרגישה שלא רוצה לדבר על זה(גם לא לכתוב) איתה לא רוצה להכניס אותה לפרטים הקטנים באופן כללי הסברתי מה קרה (למרות שהיא ניסתה לברר מה קרה בדיוק ) אבל זה מלווה אותי ביום ויום וקשה לי לבד עם זה. אני בטיפול 3 שנים די מחבבת את הפסיכולוגית שלי אבל אני מרגישה שיש לי בעיה לשתף אותה בזה ובעוד כמה נושאים בחיי מצד שני הייתי פעם בייעוץ אצל פסיכיאטר ואני מרגיש שאיתו יהיה לי קל יותר ונוח לדבר על העניין, אני לא מצליחה להבין אולי דווקא הקשר החזק מונע ממני ויותר נוח לי לספר לאדם נחמד שכמעט זר לי את העניין . לפעמים אני מרגישה שהקשר המחבב וכד' ופרק הזמן הארוך מפריעים לי להעלות נושאים שונים.. דברים שאולי מתביישים בהם וכד' ואם אדם זר זה יותר קל.. האם זה נכון ללכת במקביל למטפל נוסף לתקופה..(ממש רק לפגישה או שתיים) ובכלל למה קשר מפריע להלעות דברים כאובים? (תודה ליאת גם על כל התגובות שהגבת במהלך כל התקופה*

שלום רחל, טיפול אצל שני מטפלים, בו זמנית, אינו פיתרון טוב (אלא אם מדובר בפנייה לפסיכיאטר, כמו שכבר עשית). אם יש נושא שאינו מדובר ביניכן, חשוב להבין את הקושי, ולא לנסות לעקוף אותו מלאכותית. הרי אם אינכן יכולות לדבר - מה הטעם בטיפול? אם את מרגישה שבעקבות הקרבה ביניכן (או משהו אחר) נשחקה העמדה הטיפולית שלה, יש מקום לשקול החלפת מטפלת. אם אין הדבר כך, עליך לדבר איתה על תחושותיך, להתגבר על המבוכה, ולבדוק לעומק את המקורות האמיתיים להימנעות שלך. בברכה ליאת

היי אני בת 24 בעלי בן 37 נשואים 7 חודשים שנינו מתרבות שמרנית לכן לא היה סקס לפני כן אנחנו גרים ביחידה נפרת מהוריו סלון חדר שינה שירותים נפרדים מטבח משותף אימו בת 67 אביו 78 אביו חולה אלצהיימר במצב די מתקדם מה שמקשה על כולנו אך לא מעונינים לקחת אותו לבית אבות כמו כן אימו עברה צנתור ברגל לפני כחודשיים והיא זו שמטפלת בבעל.אני ובעלי מסתדרים ולא רבים ביננו הבעיה היא תחום הסקס כבר חודש הוא לא שוכב איתי כלל אין חיבוקים נשקות ועוד אומר לי שזה זמני ולא יודע כמה זמן ייקח ושזה בגלל המצב בבית ( כלומר המצב שגורם מחלת אביו בבית) הוא לוקח סרוקסט שהתחיל לקחת במלחמת לבנון השנייה כתוב עליו שיכול לגרום לאי תפקוד מיני גם בתחילת נישואים היה יושב ורואה סדרות טלויזיה בלילות ורק פעם בשבוע שוכבים (מקודם לא שכבנו או התמזמזנו אף פעם)וגם אז הסקס היה רק כאשר אנו רוצים ללכת לישון אין לנו אפשרות להשכיר דירה בכלל אז מה עושים? אני באמת אמורה לחכות לו עד שהמצב ישתפר? כי הרי ידוע שמחלה כזו לא מבריאה? הזוגיות שלנו נראית לי לא בריאה דיברתי איתו על העניין הרבה אך לא עוזר ממשיך לטעון שזה זמני מה עושים??????????מאוד קשה לי ככה!!!!! כרגע בעלי מסרב ללכת לטיפול זוגי בטענה שזה לא יעזור בכל אופן בגלל המצב הוא אמר לי לפני איזה שבועיים שהוא רגוע יותר בחוץ אז אמרתי לו שנצא ונשכב אך גם לזה הוא ממציא תירוצים באופן כללי הוא חושב שהסקס ביננו טוב כי אני פעילה בסקס לא מסרבת לחידושים ומין אוראלי וכו...

שלום רווית, הסיפור שלך מוכר לנו היטב. נדמה לי שבמצב העניינים, כפי שאת מתארת אותו, אין מנוס אלא לפנות לטיפול פרטני, בו תוכלי לבדוק האם את יכולה ורוצה להמשיך בקשר הזה. העצה הכי טובה שאני יכולה לתת לך כרגע, זה להימנע ככל יכולתך מהריון, שעלול לסבך את מצבך אף יותר. בהצלחה ליאת

הייתי מציע לך להרפות קצת מהנושא הזה. אני יכול להבין אותך, גם אני סובל מבעיות דומות ומטופל תרופתית+שיחות, אבל לדעתי לא בריא כל כך ליהיות תלוי במטפלת שלך, צריך להבין שזה לא קשר אמיתי זה בסה"כ יעוץ ותמיכה, פעם בשבוע ומוגבל בזמן. תנסי לחיות את החיים ולא את הטיפול, זה יסיח את דעתך ויעזור יותר לדעתי, את צריכה לצבור ביטחון מפעולות שתעשי למען עצמך. אני לא כותב את הדברים האלה כי אני יודע יותר מימך, אלה פשוט זה הדברים הנכונים לעשות ,פלוס כמובן הטיפול המשולב שאת נימצאת עכשיו.

שוקי שלום, הגבתי לך ולשאר המשתתפים בהודעה למטה.

בס"ד היי ליאת, אני מטופלת בשירות הפסיכולוגי של מוסד אקדמי כלשהו. זה מקום קטן, ויצא שאני מכירה מס' מטופלים של הפסיכולוגית שלי. זה לא נעים כל כך, וחוץ מזה שאני גם נגררת לשמוע שיחות על הטיפולים האחרים של הפסיכולוגית. אני יכולה להמנע מכך, אבל זה מאוד מעניין ומסקרן לשמוע איך היא עם מטופלים אחרים. אז אני נשארת שם, ומוכנה לשמוע. קצת מזוכיסטי מצידי. אני מרגישה שזה מאוד פוגע בי, בטיפול, מכניס הרגשה של תסכול, של קינאה. אם אני מדברת בטיפול על מישהו שמטופל אצלה, על דברים ששמעתי ממנו על הטיפול שלו, היא מייד עוצרת אותי. אומרת שהיא מעדיפה לא להיכנס לזה, כי היא לא יכולה לדבר עליהם. למה זו צריכה להיות בעיה שלי שהיא מטפלת באנשים שאני מכירה? אני בסהכ מנסה לספר מה שמפריע לי. שתתמודד! זה מאוד מעצבן. ומאוד מעצבן להכיר אותם. אבל למה אני צריכה להתחשב ברגשות שלה בטיפול שלי? אני בטיפול כמעט שנתיים.זה טיפול ראשון. חשבתי להחליף מטפל. אני גם מסיימת ללמוד השנה, אז אפשר למצוא אולי משהו קצת יותר קרוב לבית אפילו. אבל, זה קצת חבל כי מבחינת ההתקדמות שלי אני די בהתחלה, וחבל לעבור את אותו תהליך ארוך שוב עם מטפל אחר. אני לא אפסיק לשמוע את השיחות האלה, אני כאילו חייבת לדעת. מבינה? ואחת מהמטופלות היא חברה טובה שלי, שבטח אשאר איתה בקשר גם כשנסיים ללמוד בע"ה. והיא מספרת הרבה. אני לא יודעת בעצם מה אני שואלת, אני בעצם חוסמת בעצמי את כל אפשרויות המילוט. אשמח לשמוע את דעתך. שבת שלום יהלי

אני כ"כ מכירה את זה!!זה קרה גם לי כשלמדתי במכללה והפסיכולוגית טיפלה בעוד אנשים שהכרתי (וראיתי אותם יוצאים או באים אליה) זה מתסכל ממש........אף פעם לא העזתי להגיד לה משהו על זה אבל זה בגלל שאין ברירה ממילא היא מטפלת במקום כזה וצריך לקחת בחשבון ששאר המטופלים נמצאים איפה שהוא בסביבתך......... אני מציעה לך לנסות לא להיכנס לשיחות האלו ואם אין ברירה תגידי לעצמך שהיא אחרי הכל מתאימה את עצמה כל פעם למי שסביבה אין ממש טעם לעשות השוואות............... ותאמיני לי שאני מכירה את זה אבל בואי נגיד שאם טוב לך איתה לא כדאי להחליף מטפלת בגלל זה...................... ת.

שלום יהלי, המצב שאת מתארת הוא מוכר ורווח במדינה הקטנה שלנו. בדר"כ מטפלים יודעים להתמודד איתו במידה לא מבוטלת של הצלחה. בהחלט יש מקום לדון בטיפול על נוכחותם המעיקה של ה"אחאים" שלך, אך עליך לעשות זאת מבלי להיכנס לפרטי הטיפול שלהם. פרטים אלה אינם באמת נחוצים לצורך העניין. הסירוב שלה לדבר על כך מבטיח לך שתנהג באופן דומה גם כלפייך, ותשמור את פרטי הטיפול שלך מחוץ לתחום השגתם של האחרים. עם זאת, עלי לומר לך בכנות שמצב בו שתי חברות קרובות מאד מטופלות אצל אותה מטפלת הוא בעייתי, ויש לעשות הכל כדי למנוע זאת. המצב שאת מתארת בסוף דברייך מעלה שאלה לגבי כדאיותו של טיפול כזה. בברכה ליאת

שלום רב, אני בגיל 30 + ועובר משבר. אני מטופל אצל פסיכולוג ולוקח כדורים נגד דכאון. אני יוצא לדייטים וגם אם אני לא מתאהב במבט ראשון (אני יודע שזה מאוד ילדותי..) אני נגרר ונתלה אחרי הבחורה ומביע התעניינות. לא ברור למה? לא ברור למה לא הגעתי לתובנות עם המטפל בכל מקרה שאלתי מתי לחשוף את העניין הרפואי, אני ממש לא רוצה לצאת שקרן ואומנם אני לא צריך להציג את תיקי הרפואי אבל בכל זאת לא נעים לי להחשף מחשש למרמה. עצות?

שלום שימי, על דפוסי ההתנהגות הבינאישית שלך כדאי מאד לדבר בתוך הטיפול, שכן תובנות יכולות לצמוח רק תוך היכרות קרובה עם מערך הכוחות שפעלו/פועלים עליך מאז היית ילד. בעניין החשיפה, אני סבורה שעליך להתייחס אל הטיפול התרופתי כאל עניין אישי מאד, אותו נחוץ לחשוף רק מול אדם קרוב שנמצא ראוי לאמונך. בדייטים ראשוניים אין סיבה ממשית לדבר על כך - לא בגלל בושה או מבוכה, אלא פשוט כי זה לא תואם! בדייטים ראשונים (כך אני מקווה מאד) אינך מוסר עוד המון פרטים אחרים על חייך, כמו מצב פקדונות הפק"מ שלך, כמו האם אתה נוחר, או מה רמת הכולסטרול בדם שלך, יחסיך עם אמך, או הרגלי היציאות שלך. לכל אלה יכולה להיות השפעה מכרעת על חיי הנישואין שלך, ובכל זאת אינך מרגיש שקרן כל עוד הם חסויים. כדאי לנהוג באופן דומה גם בנושא התרופות שאתה נוטל, יהיו אשר יהיו. שבת שלום ליאת

ליאת שלום, הפעם נראה לי שכולם שונאים אותי,ובמיוחד נראה לי שנמאסתי על המטפלת שלי,איני בטוחה אך זו תחושה שקיבלתי ממנה{בשיחה הטלפונית השבועית הקצרה שהיתה לי איתה,ושבה אמרה לי שהיא חושבת שזה מיותר ושפיתחתי תלות ושמעוד שבועיים נפסיק עם השיחות},ונראה לי שזה קשור לכך שבפגישה אמרתי לה שכל השבוע אני מחכה רק לטיפול אצלה ושאני מרגישה שנקשרתי אליה ולטיפול,ונראה לי שזו היתה שטות לעשות זאת,כי תמיד שאני 'פותחת את ליבי' בפני מישהו אני נפגעת,ונראה לי שאולי נמאסתי עליה,כמו שאני נמאסת על כולם,וזה עצוב לי לחשוב כך,אךך המחשבות לא מפסיקות להטריד אותי. מה דעתך?

להפסקת השיחות התכוונתי לשיחות הטלפוניות-שהיו הקשר היחידי איתה במשך השבוע חוץ מהפגישה עצמה.

כדאי לך לקרוא את ההתכתבויות שבין ליאת ו - ME שמתעסקות בנושאים של תלות גבולות ומיאוס ותוכלי לראות גם את ההתפתחות. [ ME, כל הכבוד גם ממני ]. יש גם עצים אחרים שנושאם תלות בטיפול ו/או גבולות בטיפול. המטפלת שלך כנראה שמה גבול [ שזה כואב ] שכולו למען הטיפול שלך. הכוונה העיקרית היא לעזור לך בצורה מקצועית כמו שצריך ולקדם את הטיפול. ברוב רוב רוב המקרים (לפחות של קשר מטפל-מטופל) אין בכך כדי להביע מיאוס, וביחד צריך לשים לב לחוויה הפנימית של המטופל. לדעתי זה אומר שחשוב שתביאי את ההרגשה ששונאים אותך ושנמאס למטפלת וכל הדברים האלה שעלו לך בראש בעקבות השיחה הטלפונית ותוכנה לטיפול בעצמו. (ליאת, גנבתי קצת מהמילים שלך שבעצים אחרים)

שלום למשתנה ולמגיבה האלמונית, נושא הגבולות אכן נדון כאן הרבה לאחרונה, ואני מצטרפת להזמנה לדפדף קצת אחורה ולקרוא. שיחות טלפוניות בין הפגישות אינן דבר רצוי כלל וכלל, והן נועדו בעיקר לצורך תיאום זמנים. השיח בין המפגשים מחליש את כוחו של הטיפול ושוחק את כלי עבודתו של המטפל. פסיכולוג נבון הוא מי שעוצר את הסחף לפני הנזקים. אין לי ספק שתוכלי להמשיך ולפתוח את לבך בפני המטפלת שלך, ולזכות לכל הקשב והאהדה במסגרת השעה הטיפולית. בסופו של דבר זהו החוזה ואלה החוקים ששתיכן קיבלתן על עצמכן בראשיתו של הקשר הטיפולי. נסי לבחון עם עצמך - מנין צץ הצורך לקרוא תגר על מה שידוע ומסוכם מראש? חומר למחשבה ליאת

ליאת, אני מבינה את הקטע של לא לצלצל הרי זה ההעבודה שלו ויש את העניין שגם למטפל יש חיים אישיים משלו וצריך להשאיר לו אותם. (כמו שאני לא מצפה שיתקשרו מהעבודה מעבר לשעות העבודה) אבל יש משהו פתטי בחמישים דקות האלה בשבוע שכאלו יצילו אנשים , אני חושבת הרבה ובעיקר לגבי החלטות ושינויים די מהותיים שאני לא מצליחה לדחוס אותם לחמישים דקות, לאחר מכן שהפסיכולגוית שלי תשמע שעשיתי צעדים אלו בלי לספר היא תגיב ששוב אני לא מספרת ומשתפת אותה. אני ממש לא יודעת איך להתייחס לטיפול הפסיכלוגי. (הכי מצחיק שבסוף פגישה הדבר היחיד שיש למטפל לומר זה "אין לי משהו חכם לומר לך" או אני לא מספיק חכם)

לליאת ולמשתתפים האחרים, תודה על תגובתכם, ליאת - חשוב לי להדגיש שלא קראתי תיגר על שום-דבר,הרי המטפלת בעצמה הציעה את עיניין השיחה הטלפונית פעם בשבוע במפגש הראשון שהיה לנו,לא אני ביקשתי זאת ,כמו אצל המטפל הקודם שהיתי אצלו שהוא בעצמו ביקש שאתקשר אליו מידי-יום ואדווח בקצרה איך אני מרגישה וכו',ולי זה לא היה כ"כ נוח,כי לא תמיד התחשק לי להתקשר אליו ולדבר (אפילו אם זה לדקה-שתיים) על מה שמציק לי ואם ביצעתי את משימותיו; לא אשקר - זה נתן לי תחושת ביטחון ולפעמים חיכיתי כבר להתקשר אליו,ואיני חושבת שזה פגע בצורה כלשהיא בקשר בינינו,להיפך-זה עזר לי להיות יותר פתוחה-כנה איתו, ולדבר איתו על כל נושא-גם אם הוא מביך ביותר.הסיבה שהפסקתי את הטיפול אצלו היתה בעיקר כספית,אך גם שנמאס לי באותה תקופה מכל עיניין הטיפולים ולא היה לי כוח להתמודד איתם,ולכן עזבתי לתקופה של כחצי שנה או יותר. אז ליאת תגידי למה זה כ"כ כ"כ נורא אם אדע שבמהלך השבוע אם אהיה במשבר כלשהוא ולא אהיה מסוגלת לשתף בו את האחרים,אדע שהאדם היחיד שאני משתפת אותו בכל מה שעבר עליי (הפסיכולוג/ית),יהיה זמין עבורי-אפילו אם זה לזמן קצר ביותר? האם עדיף שבאותו זמן אכנס לייאוש נוראי ואסתגר בתוך עצמי? לא מובן לי למה שיחות קצרות בין המפגשים מחלישות את כולו של הטיפול וכו'-במה זה כ"כ יכול להזיק? כמובן שהדבר הטוב היה לקבוע יותר מפגישה אחת במהלך השבוע,אך זה תמיד אפשרי,במיוחד במקרה שלי - שאני 'נאבקת' כדי לממן את הטיפול פעם בשבוע,אז בטח שלא אוכל יותר מזה. בתודה מראש, ושבת-שלום, משתנה

אבודים נשוטט ביער מדשדשים בקרקע הלחה, מבקשים להשאיר עקבות שיבואו לחפש אחרינו, שיראו, כי היינו כאן ויובילונו החוצה אל קרחת היער, מתוך הסבך החשוך – אל האור הבהיר. אבודים נשוטט ביער זועקים בינות גזעים ותיקים, המשיבים קריאתנו ללא מענה. ולא באו לחפש אחרינו, לא ראו, כי היינו כאן. לא הובילונו החוצה אל קרחת היער, מתוך הסבך החשוך – אל האור הבהיר. אני צריכה פתרון אמיתי,מעשי,אני רוצה שתהיה לי מעין "אמא",רק תחליף, אחת "גדולה" שתהיה לי "מנטור" ושאוכל לבוא אליה לחיבוק וחיזוק ונחמה,לנוח פעם אחת מהכמיהה הבלתי נסבלת שקורעת בי עוד ועוד עד שנמאס.אי אפשר לחיות ככה, לדמם לאטי ולדעת שהחיבוק הזה יכול להיות מעין אגד מדבק, לרצות כל כל כך עד שהגוף רפה וכואב הכל נמס וחרב ואני צריכה שיאחזו ויאספו.אותי.רק חיבוק כזה.לעזאזל הכל.די.

ויק, את לא סתם מנסה לקבל את החיבוק במקום היחיד שאת יודעת שהוא לא יכול לבוא, דווקא האיסור וחוסר האפשרות הופכים אותו להיות "החיבוק הנכון " הנעלם, זה שאנחנו מחפשים, ברגע שנקבל אותו הוא יהפוך להיות החיבוק של הילדים שלנו, של הסבים של החברים, כל החיבוקים הכנים שלא עוזרים בכלום להעלים את החור..אני מכירה את זה. נאבקתי ונאבקתי. אבל החיבוק הזה איננו. כשמשלימים עם זה החור מפסיק קצת לינוק. אני יודעת שזה אכזרי, אבל משום מה אני מאחלת לך שלא יפסיק, לפחות אצלי, חשבתי שהיעוד שלי הוא להיות סופרת, ומאז שהחור נסתם קצת אין כתיבה, אין יכולת להפוך את הסבל למשהו קצת נסבל..נורא, והנה אני רואה מולי משוררת מחוננת, רגישה, איזו כתיבה..הורדת לי דמעות..הכל התחבר בשיר הזה..חבל שככה מזהים את הכאב המושלם. אבל למרות שהגזעים הותיקים כבר לא עונים, הם שם, הם מקיפים אותנו..אם הם היו מפנים את מקומם והיית יוצאת לקרחת היער..היית באמת לבד..אל תהיי. תמצאי את החיבוק הזה בתוך עצמך...אני יודעת שאת יכולה שבוע טוב. תמשיכי לכתוב, אשמח מאוד לקרוא עוד מהדברים שלך.

שלום ויק, הלוואי שהיה לי פיתרון לשלוח לך, משהו שיעצור את הדימום. הכאב שלך מותיר בקרקע הרכה שלנו את עקבותיו המשורטטות ביד אמן. הלוואי שתמצאי את דרכך מן הסבך החשוך אל המואר והמנחם. מגיע לך כל כך. ליאת

ליאת אני מוצאת עצמי רושמת לך באמצע היום...השבוע הזה לא נגמר.אני לא יכולה לעבוד שבוע שלם ללא חגים.והשעה רק שלוש בצהריים איפה כל החגים? ואגב נפגשתי עם הפסיכולוגית... את זוכרת שפעם רשמת לי בעניין העיניים הירוקות? בזמנו סיפרתי לפסיכולוגית על מה שרשמת(היא גם מכירה אותך) אז היא עושה בזה שימוש משודרג- תסמין העיניים הירוקות. זוכרת במה מדובר? יאללה ביי

ME ערב טוב בגלל שביקשת כל כך יפה, ארגנתי לך חג השבוע. עניין של כמה ימים. אם תהיי טובה יהיו אפילו זיקוקים. תזכירי לי את עניין העיניים הירוקות בבקשה, כי כמה שניסיתי - לא הצלחתי לזכור. ליל מנוחה ליאת

בוקר טוב ליאת רשמת לי פעם על התנגדות לטיפול. שההתנגדות לא אישית נגדה אלא בכלל לטיפול. וכשאני מתנגדת אני יכולה לפסול אותה בגלל צבע העיניים שלה.עכשיו נזכרת? בכל מקרה היא עושה בזה שימוש גם במקומות אחרים....איך נקראת התופעה? הפרעה נוספת להכניס לרשימה? רציתי לשאול אותך משהו נוסף, משבוע שעבר. התוכלי לפרט קצת יותר לגבי התקפת הSETTING הטיפולי? הזכרת גם את ציר קרבה נפרדות. אשמח לשמוע הסבר פסיכולוגי:) ובעניין החגים אין עוד הרבה חגים באופק. באמת ששבוע שלם ללא חופש מתיש....תודי.. הורגלתי ליומיים חופש יומיים עבודה... ותודה על הזיקוקים אני אוהבת סופ"ש נעים ותודה

כל הטיפולים והדיבורים זה שטויות בזבוז זמן ללא תוצאות מיותר

יודע מה??? גם אני התחלתי להרגיש כך אחרי שנה של טיפול. אני עדיין כועסת, מתעצבנת, שונאת אותם הדברים. ואני עדיין חושבת ומתנהגת אותו הדבר. אז מה קיבלתי בתמורה, כלום!!! בעצם אולי רק הוספתי עוד קשר בחיי החברתיים...זהו.....!!!! אשמח לשמוע על "סיפורי הצלחה" גדולים, אחרי טיפול,.....אם יש דבר כזה???!!!

ערב טוב, כנראה שלא הכל מתאים לכולם. ממש כמו נישואין, חדר כושר או סושי. עניין של בחירה חופשית, סקרנות וצורך. שמחה שאתם כאן בכל זאת. ליאת

האמת היא שכבר הרבה זמן אני שותפה לפורום אבל באופן פסיבי, מקשיבה וקוראת, מפנימה וכואבת את כאב כולם,לומדת מהחכמים ומבעלי הנסיון ובעיקר מקנה לעצמי כלים של התמודדות עם כאב. אני מוכרחה להגיד שגם אני - מרגישה כמוך - מתקרבת ומתרחקת למטפלת לא יודעת אך לקבל את תחושת הנזקקות הזאת שנוצרה בי עקב הטיפול (פעם ראשונה שאני בטיפול ובערך כחודשיים) קשה לי לתת אמון, להתמסר ומעל הכל גם אני כמוך - התנתקתי מהטיפול במהלך חופשת הפסח וגם אחריה. בשיחה טלפונית שניהלתי עם המטפלת הבהרתי לה כמה קשה לחזור לחדר, לטיפול, לראות אותה , כמה כוחות צריך לגייס בשביל החזרה הזאת...ושאין לי אותם כרגע . אכן התנתקתי אבל גם ידעתי שזה בעצם רק סוג של בריחה, הדחקה ושעליי להיות חזקה כדי להבין שהדרך הנכונה היא החזרה. אכן לפני מס' ימים חזרתי - אחרי שהחזרתי לעצמי את מרחק הביטחון שהייתי צריכה לעצמי ואני עדיין מרגישה שלמה עם ההחלטה. חשוב שתשתפי את המטפלת במה שעובר - הבירי לה עם יד על הלב מה באמת את מרגישה - אני בטוחה שהיא תכבד את זה - ושאת תוכלי להחזיר את עצמך למסלול בקצב שלך ובדרך הנכונה. תהיי חזקה... איתך ופה.

כולכם מוזמנים להגיב...

היי עצמאית, תודה על השיתוף זה ממש נוגע ללב. אני מריכה לחזור מחר, ואני כבר מכינה את עצמי, איך אני לא אגיב על זה, ומה אני אגיד כשהיא תשאל על זה... וכל מיני תסריטים של התנגדות. למרות כמו שאמרתי מקודם, אני כבר עייפה מזה, אבל אינו יכולה ואינני מצליחה, או אולי אינני רוצה בקרבה של מישהו זר!!! יכול להיות ליאת??? אני לא מצליחה לראות בחדר הטיפולי מקום לצמיחה אישית ועזרה, אני פשוט מתנהגת שם כאילו שאני במלחמה.!!!

שלום לעצמאית ולכרמית, כל כך הרבה אנרגיה ומאמץ המושקעים בהכחשת הנזקקות והתלות, יכולים להיות הד רחוק לימים בהם צרכי התלות הללו לא פגשו מן העבר האחר את המגע הנכון. חשבו על ילד קטן שצריך לקפוץ מגובה, מצפה לפגוש ידיים חסונות ואוהבות שיושטו אליו. אחרי שהוא קופץ, הוא מגלה שאף אחד לא היה שם כדי לתפוס, ונחבט אל הרצפה הקשה בעלבון וכאב. מעתה, הוא יהיה קופץ העשוי ללא חת, יעדיף להיחבל ולהתגבר, ובלבד שלא להזדקק שוב למגע הרך שהכזיב. יש מטפלים הנכונים להשאיר את זרועותיהם פתוחות שבועות, חודשים ושנים, בעקשנות מעוררת השתאות, מוכנים לרגע שהמטופל שלהם יחליט לנסות שוב. :-)) ליאת

ערב טוב, אני עברתי התעללות בילדות, באופן חד פעמי, על ידי חברים. הדחקתי את העניין יותר מ-25 שנים, אבל הוא עלה בעת הטיפול שאני עוברת עכשיו. הבעיה שרציתי שתתיחסי אליה שכל הזמן אני מנסה לשכנע את עצמי שאולי זה פנטזיה שלי, משהו שלא היה ולא נברא. אני לא יודעת למה מחשבות אלו חוזרות אלי, למרות שאני זוכרת את פרטי המקרה בדיוק. איך את מסבירה את זה? אני אפילו מתחמקת לפעמים מלדבר על הנושא בטיפול, כי יש תקופות שאני משוכנעת שזה לא היה.

שלום שיר, התהייה שאת מתארת, האם האירוע המכאיב התרחש או שמא הוא פרי דמיונך, בהחלט מוכרת. יש בכך אלמנט הגנתי מסוים - הלא אם האירוע לא התרחש 'ניצלנו' מכל הכאב שהוא מנת חלקנו... אני מציעה לדבר בטיפול על התהייה הזו, ועל הההתחמקות מדיבור על הנושא. אין לי ספק שאם תאפשרי לעצמך לדבר על האירוע התהיות שלך יתבהרו בהדרגה. בהצלחה, אורנה

לא באמת יכולה. לא יכולה לחיות עם זה. ויק.

אני מרגישה שאני רוצה להעניש את עצמי

ויק היקרה ש

ויק היקרה ש

ויק היקרה שלום, אומנם אינך ילדה של אף-אחד ואני חשה בכאב שלך,אך תיזכרי דבר אדיר שהבנתי שאת כן - את אמא - יש מישהו בעולם הזה שנתת לו חיים ואת היחידה שבאמת תדאג שחייו יהיו טובים,וזה לא דבר מובן-מאליו; תזכרי תמיד שיש לך את הזכות האדירה להיות אמא של מישהו-לדעת שחלק ממך יצר אדם אחר ונמצא באותו אדם. ובכך שתענישי את עצמך,תענישי גם את ילדך או ילדתך,שתלויים בך,ושכאב שלך הוא כאב שלהם (לפחות זה מה שנראה לי,כי כשכואב להוריי אז כואב גם לי). מקווה שתרגישי יותר טוב. מצטערת על ההודעות המיותרות,שנשלחו לי לפני שהספקתי לרשום את ההודעה. משתנה

ויק יקרה יקרה, החזיקי מעמד. ההקלה תבוא, אנחנו נוטים לשכוח אותה כשהיא רחוקה. מאחלת לך לילה של שינה רגועה ומנחמת, אורנה

אז ככה:אני וחבר שלי לא שוכבים כבר חודש והיינו בדר"כ שוכבים 3-4 פעמים בשבוע וכל פעם שאני מנסה ליזום הוא מתחק הקשר בסהכ רגיל וזורם האם יש לי סיבה לדאוג??

שלום עדי, מאחר והירידה בתדירות יחסי המין היא דרסטית ומעוררת תהיות, אני מאמינה ששיחה כנה בנושא היא הכרחית. בעקבות השיחה תדעי טוב יותר האם יש סיבה לדאגה. בברכה, אורנה

שלום אני אחרי שנה וחצי של טיפול (זה היה יותר התנגדות ולחימה מאשר טיפול). הבעיה שבכל פעם שאני מרגישה שאני מתקרבת אליה (או שהיא אלי), נהיית יותר פתוחה ושקופה, אני מפחדת נורא ועושה כמה צעדים אחורה. בכדי לתת לי הרגשת בטחון, היא נתנה לי את האפשרות להיות איתה בקשר בין הפגישות, טלפון או SMS. אחרי שבועים של חופש פסח, אין לי כוח לחזור, וכל החופש התנתקתי ממנה, אני אפילו מחקתי את המספר שלה מהפלפון שלי על מנת שלא יהיה נגיש להודעות מידיות או לשיחה סתמית. אני מפחדת, ומתביישת בלהראות תלויה, זקוקה, וחלשה. אבל אני גם עייפה מלהלחם עם עצמי. זה גוזל ממני הרבה כוחות, ושעות, ומאמצים שהייתי יכולה לעשות בהם הרבה. (את החלק הזה של להלחם בעצמי כנגד התלות בה היא לא יודעת עליו). מה לעשות?

שלום כרמית, טיפול פסיכולוגי בהחלט יכול להעלות שאלות של תלות, התמסרות, אמון באחר וכד' לקדמת הבמה. אלו הן שאלות אנושיות חשובות ביותר, וכדאי להשקיע בהן מחשבה ועבודה טיפולית. הדבר החשוב ביותר הוא לדבר עם המטפלת שלך על התחושות שאת מסתירה - הפחד, הבושה להיראות זקוקה וחלשה, תחושת העייפות. כשאת לא מדברת איתה על תחשות אלה את בעצם לא משתמשת בה ובטיפול באופן מלא, וחבל... מוכנה לנסות? אורנה

שלום! טופלתי על ידי פסיכולוגית אשר בדיעבד הסתבר כי היא אינה מורשית לעסוק במקצוע בארה"ב אם כי היא מורשית לעבוד בארץ היא מציגה עצמה כפסיכולוגית אחראית וראשית לשעבר של בית החולים תל השומר וטוענת כי עבדה שם 23 שנים ואף מציגה מכתבי המלצות כיצד ניתן לאמת זאת? יצרתי קשר עם ביה"ח בדרכים רבות אך לא משיבים לאי מיילים ולא עונים לטלפון אני מאוד מבולבלת לגבי הטיפול עצמו כיוון שהעובדה שהיא אינה מורשית גרמה לאבד את האמון במטפלת היא בתגובה טענה כי עצם הבדיקה מצידי וההתעסקות בבדיקת עברה מצביעה על בעיות שלי היא מודה שהיא אינה מורשית לעבוד בחול שכן היא אינה מאמינה במסגרות אני כמובן איבדתי אמון בה ובטיפול שלה אני מרגישה צורך לברר את הענין מה אתם מציעים לעשות? אם היא אף משקרת לענין עברה אני שוקלת להתלונן עליה כאן כיוון שאני חוששת שהיא לא צריכה לטפל באנשים אם היא אכן לא אמינה תודה רבה רינה

למה מה קרה? התקדמת מדי בטפול שאת כל כך רוצה להרוס? 23 שנים בתל השומר - ואת שואלת אם היא מורשית לעבוד כפסיכולוגית? לידיעתך הרבה מטפלים שקיבלו הרשאה בארצות הברית לא מקבלים אותה בארץ. סתם, לידיעתך... rivka

Just to clarify - based on what someone in Israel said, she lied about her history in Israel. She was NOT working in tel hashomer for 23 years I hope it was clear from my initial question. In any event, Rivka, I was interested in a professional person's opinion.

שלום רינה, רשיון מקצועי אינו עובר אוטומטית ממדינה למדינה, ולכן בהחלט יתכן שמדובר בפסיכולוגית מוסמכת בארץ שלא קבלה הסמכה בארה"ב. מאחר והיא עובדת בארה"ב ולא בארץ, נראה לי נכון יותר לבדוק את נושא העבודה ללא רישוי בארה"ב. לגבי הארץ, את יכולה לפנות למועצת הפסיכולוגים ולהתייעץ עמם בנושא. בברכה, אורנה

שלום רב, אני אם ל-3 , ילדי הבכור בן 9 האמצעי בן 5 והקטנה בת שנתיים וחצי.ילדי האמצעי היה תמיד ילד קסום אהוב על הבריות חברותי בעל שיחה מרתקת לילד בגילו מאוד מיוחד.בשנה האחרונה מא ז עלה לגן חובה הוא למעשה הילד הקטן בגן גם פיסית,הוא שינה מהתנהגותו.הוא תמיד היה תחרותי מול אחיו הגדול אך השנה כל העולם בתחרות עימו או יותר נכון הוא בתחרות עם כולם אם הוא לא מצליח במשחק מסויים או מפסיד הוא נפגע ומתחיל לבכות ולהתייפח קשות. בתחילה תמיד רצתי להרגיעו ולפייסו ולנחמו אך הדפוס חוזר על עצמו הוא מתנגח בכוונה עם אחיו הוא פיתח רגשי נחיתות קשים בגן מול ילדים גדולים ממנו ותמיד מרגיש מקופח גם מול אחותו. הגם שהוא נהנה מתשומת לב מלאה שלי ולש בעלי הוא תמיד מרגיש צורך בחיזוקים מה איתי? למה אני לא? למה הוא? ותמיד בבכי. כמובן שהיום הבכי מרגיז אותי כי הרבה פעמים הוא בלתי נסבל ולרוב גם לא מוצדק הוא לוקח דברים בצורה קיצונית והתגובות בהתאם לכך, לא מעוגנות במציאות. איך אני ניגשת לפתור את הבעיה המעיקה הזו .הבית לעיתים קרובות במצב של מרקחה.אודה לך על תשובתך הכנה והכוונתך. תודה מראש.

שלום הילה, נשמע שבנך האמצעי מתנהג כמו 'ילד סנדוויץ' קלאסי... הוא לא בטוח במקומו במשפחה, מתחרה באחיו הגדול ואולי גם מקנא באחותו הקטנה. יתכן שמשהו במעבר לגן חובה החריף את הדברים, ובכל מקרה כדאי לעזור לו. אני מציעה להקדיש לו בתקופה הקרובה זמן לבד, עם אימא או עם אבא. בזמן הזה אפשר לעשות איתו משהו שהוא אוהב, ולמרות גילו הצעיר גם להחליף איתו כמה מילים... דברו איתו על התחרותיות וההתנגחויות, שאלו איך לעזור לו להרגיש טוב יותר, היו שם בשבילו לזמן מסוים באופן מלא וללא הסחות דעת. בנוסף, אני מציעה להתייעץ עם הקו להורה של אוניברסיטת תל-אביב. תוכלי לאתר את הטלפון בקלות רבה בחיפוש באתר זה. בקו להורה תוכלי להתייעץ ללא תשלום עם פסיכולוגים מנוסים בעבודה עם ילדים. בשיחה כדאי להעלות גם את נושא הגבולות שכדאי להציב למול התגובות הנסערות של בנך. שיהיה בהצלחה, אורנה

היי אורנה, יש לי שאלה לגבי טיפול. אני מטופלת כבר שנה וחצי. אתמול הייתה לי שיחה ארוכה עם חברה, שעברה טיפול פני כמה שנים. כשסיפרתי לה שחלק נכבד מהשיחות שלי עם המטפלת סובבות סביב הקשר בנינו, היא הופתעה מאוד וביקשה לדעת למה. היא ציינה שהייתה בטיפול כשלוש שנים, והקשר שלה עם המטפלת שלה מעולם לא עלה כנושא לשיחה בניהן. מאחר ואני סטודנטית למקצוע טיפולי, ניסיתי להבין לפי איזו גישה היא הייתה מטופלת, אבל לא הגעתי למסקנות ברורות (יש הרבה מאפיינים של קוגניטיבי-התנהגותי, אבל גם דינמיים). בכל אופן, ניסיתי להסביר לה למה זה ככה, אבל לא כל כך הצלחתי... אני מטופלת על רקע טראומתי, ובהקשר הזה היא הבינה, אבל לא הצלחתי להסביר למה זה נעשה בצורה כזאת, בטיפולים 'רגילים' יותר. לא רק שלא הצלחתי להסביר, גם לגמרי בילבלתי את עצמי... :) אז למה בעצם, יש דגש כל כך חזק על היחסים בין המטפל למטופל? האם זה שייך לגישה ספציפית או באופן כללי לטיפול דינמי? תודה ולילה טוב, נועה

הי נועה, שאלה מצויינת, שתיענה מחר מפאת השעה והעייפות. להתראות מחר בערב, אורנה

הי נועה, אז ככה: ההתמקדות בקשר בין המטפל והמטופל אופיינית בעיקר לטיפול הדינמי, אם כי היא קיימת במידת מה גם בקשרים טיפוליים השואבים מאוריינטציות אחרות. מקור ההתמקדות הזו כבר בניסיונות הראשונים של פרויד וברויר בפסיכואנליזה. שניהם הבחינו שהמטופלות שלהם מבטאות בתוך הקשר הטיפולי רגשות עזים, דוגמת התאהבות במטפל. האגדה מספרת שברוייר נבהל וסיים את הטיפול, ואילו פרויד סבר שיש כאן משהו חשוב - העברה אל דמות המטפל של רגשות הנובעים ממקור מוקדם יותר. וכך נולדה ההעברה או בשמה הלועזי transference. בפסיכואנליזה, וגם בפסיכותרפיה פסיכואנליטית (כלומר טיפול שהתפתח בעקבות הטכניקה הפסיכואנליטית ושואב ממנה), המטפל מתבונן בהתרחשות בתוך חדר הטיפול מתוך הבנה שזוהי השתקפות של נושאים מסוימים בחיי המטופל מחוץ לחדר הטיפול, ובעיקר של דפוסים שנוצרו בקשרים מוקדמים. לכן חשוב להתבונן כל הזמן בקשר עצמו, ולפרש את התנהגות המטופל מתוך הקשר עצמו. זוהי גם הסיבה לכך שמטפלים באוריינטציה פסיכואנליטית מקפידים מאוד לשמור על הקשר הטיפולי 'נקי' ככל האפשר מההדדיות המאפיינת קשרים רגילים. לשיטתם, ככל שהמטופל יודע יותר דברים על חייו האמיתיים של המטפל, כך יש לו פחות אפשרות להשתמש במטפל כמסך להשלכות מתוך חייו שלו. ברור לי שכמעט כל משפט שכתבתי יכול להוות בסיס להמשך דיון. ואכן, כולכם מוזמנים לבטא מחשבות, השגות ותלונות בנושא חשוב זה... אורנה

"ככל שהמטופל יודע יותר דברים על חייו האמיתיים של המטפל, כך יש לו פחות אפשרות להשתמש במטפל כמסך להשלכות מתוך חייו שלו." אבל ישנו מאזן כוחות בלתי שווה בין שני הצדדים. לפחות אני, מרגישה אי נחת בזה שהמטפלת צריכה לדעת הכל עלי, עד פרטי פרטים, והדברים הכי אינטימיים בחיי, ולעומת זאת היא יושבת לה בנחת (ואני לפעמים שואלת האם דעתה המוצהרת לגבי נושאים שונים היא אכן דעתה האמיתית????). זוהי אינטראקציה בלתי בריאה בעיני, שמישהו צריך לחשוף הכל ומישהו זר יושב שם ומקשיב (אם בכלל ). אני אפילו רואה בעבודת המטפל סוג של הצגה שמתארימה את עצמה לכל מטופל בצורה אישית, על מנת שתתאים לצרכים, וקשיים ולחרדות שהוא עובר.!!!!!!!

הי אורנה יקרה, בצעדים הראשונים בטיפול שלי היה דומה בעיני שלמטפלת שלי יש BIAS (איך לעזאזל מתרגמים את המילה הזו?) שבו היא מסננת את כל הנעשה בחדר דרך מושגי העברה וקשר. זה תסכל אותי, כי זה היה נכון בעיני רק לעיתים - בהחלט לא תמיד ולא בכל הזדמנות. [ומלבד זה, העברות למיניהן מתרחשות כל הזמן (בקטן) גם בקשרים החיים והספונטניים שלנו - הלא כן?]. ואז מצאתי מעין נוסח פשרה אשר הניח את דעתי: אמרתי בלבי כי מטרתה/מטרתינו אינה להאיר לי איזו אמת אבסולוטית של המתרחש בחדר ובחיים, אלא שדרך הדיבור על ההקבלה לקשר הטיפולי היא מבקשת *להשרות* או לזמן מצבי העברה, גם אם באופן מלאכותי. זה הרי עובד בחלק מהמקרים... ההשריה הזו כאילו מאיצה במטופל לדחוס את נטיותיו הקישריות אל תוך הקשר הטיפולי, על מנת שניתן יהיה להתבונן בהן באופן קרוב וישיר (במקום לדבר על קשר עם גורם שלישי, כאילו מייצרים סימולציות ישירות של אותן סיטואציות, שבהן יש לפני נוכחות שמגיבה באופן נכון ומיטיב). האם יש בעינייך אמת בדבריי, או שמא הם רחוקים מכל כוונה של מטפלים? נפתחת לי עכשיו מגירה ובה המון שאלות - חלקן מנוסחות באופן ממוקד יותר וחלקן פזורות ועמומות. אני חושבת שאשאיר אותן לפעמים הבאות... [ובכל זאת... אולי כמה מילים על היחס שבין גישה 'לימודית' בטיפול - כזו שכמו מבקשת להנחיל למטופל מעין שפה פנימית חדשה ומסתגלת יותר (שכמובן מותאמת לשפה האישית שלו), לבין גישה שנעה במקצבים הפנימיים שלו ומבקשת יותר להקשיב ולתת לגיטימציה לאופן היותו בעולם כמות שהוא. טוב, שאלה כללית מדי ולא מובנת. כשיהיה לי ניסוח פחות טיוטתי אשאל שוב] להתראות, ורד

מצטערת, אורנה, אך הלב שלי לא עומד בזה יותר!!! עד עכשיו הצלחתי להתאפק, אבל לא יכולה יותר. באמת שניסיתי. זו ההתמכרות הזו. שונאת שונאת שונאת!!! כוכבית, שליבה מטפטף...

זה בסדר שתמחקי, אם את רוצה.

כוכבית אהובה וחמודה, זה בסדר גמור, לא קרה שום דבר. לנשום עמוק, זהו, הכל בסדר. אורנה שלך

אני לא אהובה ולא חמודה את יכולה למחוק את זה בבקשה? כוכבית אחת שנמאס לה, רוצה להפוך לכוכב ולעלות כבר לשמיים!!!

אורנה... אני מחזיקה את עצמי קצר לאחרונה... כמו חייל בשיריון מלא. חיצי 'זה לא נוגע לי' תלויים על הגב, מוקפת בחומה גבוהה ומוטענת ב'לבד' גאה. חשבתי שמחכים לי שבועיים ללא פגישה ולא רציתי להתקרב מדיי, אבל בסוף הפגישה הפתיעה בהצעה לפגישה ביום חלופי... משכה ללגיונר שלי את השטיח מתחת לרגליים! מרגישה כמו לוחם, דרוך לקרב, מוכן להגן על עצמו אם יצטרך, מחכה לתאריך היעד שנקבע- שועט קדימה ופתאום מוצא עצמו בקניון רמת אביב... לפות בתוך שריון. איזה טמבל. כל כך ניסיתי להתכונן הפעם... התבדלתי מעצמי באופן כמעט מושלם! איך אמצא כעת מרווח בקיר, לנעוץ בו בהונות ולקפוץ החוצה..? אני מתקשה להבחין איפה נגמרת החומה ומתחילה אני.. השריון מדבר מגרוני ומטעין באנרגיות כל-יכול.. אי אפשר גם ללבוש שיריון וגם לדבר עליו... (שוב לבד על המרבד.. הפעם חורקת שיניים..) מה שלומך את?

לילך יקירתי, ליגיונרית אמיצה ונחושה שכמותך! כן, אני יכולה להבין את ההפתעה שאחזה בך כשהבנת שאולי לא חייבים להחזיק כל-כך חזק. די מסוכן... די נפלא... נסי להניח לעצמך לנוח על המרבד. מי יודע מי יבוא לבקרך? לילה טוב, אורנה (תודה, בסדר, לא לדאוג)

בתשישות שלאחר מיגרנה, אני באה לבקר אותך על המרבד אולי הוא יתעופף למרות כובד השריון וכובד המיגרנה

אם כך אוריד את הקסדה.. אביט בך לא דרך חרכי העיניים תודה שבאת לשבת לידי תרגישי טוב, ל.

אולי, כשמושכים לנו ככה את השטיח, מאבדים שיווי משקל ופתאום קל יותר לאחוז ביד המושטת כדי להתייצב חזרה? כל איבוד שיווי משקל שכזה, מלווה אצלי בדרך כלל בצעד קטנטן קדימה. כל פעם שהיא מצליחה ללטף מבלי להידקר מהקוצים שלי, כל פעם שהמילים שלה, או החיוך, מצליחים להבקיע דרך החומה. מצחיק (מצחיק?) לי לראות איך כמעט ונעלמתי משם. ממש ממש כמעט ונעלמתי. אבל איך שהחלטתי לחזור, לנסות, הקיפוד שבי מנסה להשתמש בהרבה קונדישינר... לא לדקור כל כך. רוצה להתקרב, רוצה לתת לה להתקרב. זה עדיין מפחיד אותי נורא, הקרבה הזאת. אבל לפחות עכשיו מנסים, ולא נמנעים... עוד נשאר קצת מקום על המרבד גם בשבילי? :-) נועם

בטח שנשאר! :-) תודה, נועם... אני גם מרגישה כך.. שדווקא ההפתעה ואיבוד שיווי המשקל מחייבים אותי להעביר משקל לאיזו רגל חדשה. להחליט באופן מודע אם להבקיע סדק בחומה ולתת לה להציץ אליי פנימה, או להתבצר חזק יותר. כי באמצע אי אפשר. ובכלל, 'חוקי השריון' הם שלא מדברים עליו. הדיבור עליו קצת מערער את כוחו.. מנפץ את המיתוס שהוא.. כואב.. מערער לגמרי.. (האם יש אני מלבדו?...) אוף... :-ן כנראה שצריך סבלנות ואולי גם אמונה.. נחזיק חזק.. תודה.

אני סובל מטורדנות כפייתית ומחשבות מעצבנות אמרו לי שהספר "די לאובססיה"יכול לעזור ולעקל על ההפרעה האם זה נכון?

אייל שלום, לא נעים 'לומר' זאת,אך זה תלוי מאוד בדרגת ובסוג הOCD,כי אם הOCD קשה,לדעתי, טיפול ע"י קריאת הספר בלבד לא יעזור,זו דעתי לפחות,כי הOCD צורך כוחות-נפש עצומים וגם בעזרת טיפול תרופתי ופסיכולוגי קשה מאוד 'לרפא' הפרעה זו,אז בטח שבלתי-אפשרי בעזרת ספר. אך אם הOCD קל או קל מאוד,ותבצע את 'תוכניות ההבראה' שמדברים עליהן בספר,אני מאמינה שתקבל 'כלים נכונים' להיפטר מההפרעה. עבורי הבעיה היא שעקב הOCD אני חייבת לקרוא כל שורה וקטע מספר פעמים,על-מנת לוודא שבאמת הבנתי מה כתוב בו,ולכן הפסקתי לקרוא ספרים והפסקתי גם את הספר "די לאוססיה" אחרי קריאת רבע ספר בלבד; אז בעצם עבורי הבנתי שהספר אינו פתרון אפשרי לOCD. אם אין לך בעיה לקרוא,אז בטח שזה לא יזיק לך לקרוא אותו. בהצלחה, משתנה

קודם היתה בעיה עם השליחה ואח"כ זה שלח את ההודעה שלוש פעמים.

אייל שלום, לא נעים 'לומר' זאת,אך זה תלוי מאוד בדרגת ובסוג הOCD,כי אם הOCD קשה,לדעתי, טיפול ע"י קריאת הספר בלבד לא יעזור,זו דעתי לפחות,כי הOCD צורך כוחות-נפש עצומים וגם בעזרת טיפול תרופתי ופסיכולוגי קשה מאוד 'לרפא' הפרעה זו,אז בטח שבלתי-אפשרי בעזרת ספר. אך אם הOCD קל או קל מאוד,ותבצע את 'תוכניות ההבראה' שמדברים עליהן בספר,אני מאמינה שתקבל 'כלים נכונים' להיפטר מההפרעה. עבורי הבעיה היא שעקב הOCD אני חייבת לקרוא כל שורה וקטע מספר פעמים,על-מנת לוודא שבאמת הבנתי מה כתוב בו,ולכן הפסקתי לקרוא ספרים והפסקתי גם את הספר "די לאוססיה" אחרי קריאת רבע ספר בלבד; אז בעצם עבורי הבנתי שהספר אינו פתרון אפשרי לOCD. אם אין לך בעיה לקרוא,אז בטח שזה לא יזיק לך לקרוא אותו. בהצלחה, משתנה

אייל שלום, לא נעים 'לומר' זאת,אך זה תלוי מאוד בדרגת ובסוג הOCD,כי אם הOCD קשה,לדעתי, טיפול ע"י קריאת הספר בלבד לא יעזור,זו דעתי לפחות,כי הOCD צורך כוחות-נפש עצומים וגם בעזרת טיפול תרופתי ופסיכולוגי קשה מאוד 'לרפא' הפרעה זו,אז בטח שבלתי-אפשרי בעזרת ספר. אך אם הOCD קל או קל מאוד,ותבצע את 'תוכניות ההבראה' שמדברים עליהן בספר,אני מאמינה שתקבל 'כלים נכונים' להיפטר מההפרעה. עבורי הבעיה היא שעקב הOCD אני חייבת לקרוא כל שורה וקטע מספר פעמים,על-מנת לוודא שבאמת הבנתי מה כתוב בו,ולכן הפסקתי לקרוא ספרים והפסקתי גם את הספר "די לאוססיה" אחרי קריאת רבע ספר בלבד; אז בעצם עבורי הבנתי שהספר אינו פתרון אפשרי לOCD. אם אין לך בעיה לקרוא,אז בטח שזה לא יזיק לך לקרוא אותו. בהצלחה, משתנה

שלום איל, הספר מאוד פרקטי בגישתו, ויכול בהחלט לספק תובנות מועילות ולהניע תהליך חיובי. עם זאת, על-פי נסיוני, מומלץ לראות בספר תוספת וחיזוק לתהליך טיפולי. בהצלחה, אורנה

שלום, אני בטיפול יותר משנה. וזה עדיין קשה לי. בכל פעם שאני הולכת אני עצבנית, לחוצה, ומנסה להתחמק כמה שאפשר משאלות. המטפלת יודעת על זה, דיברנו על זה, אבל אני לא מצליחה להשתחרר מהלחץ שלפני יום הפגישה ובפגישה עצמה, במיוחד כשאני יודעת שנדבר על דברים שאני שונאת לדבר עליהם או לשתף אותה בהם. הבעיה המרכזית שאני מרגישה יותר נוח כל השבוע, אין את הלחץ הזה, אני פשוט יוצאת מהחדר ומנסה להתנתק לגמרי מכל מה שהיה שם. רק ביום שלפני הפגישה אני מתחילה להתעצבן, וכשיש חופש כל שהוא (כמו חופש פסח שהיה עכשיו), אני תמיד מנסה להאריך את החופש עם כל מיני תירוצים. יש לציין שאני בקשר טוב איתה, אבל לא מצליחה להשתחרר, דבר שגורם לה לעיתים רחוקות להתעצבן. מה אני אמורה לעשות? מה זה אומר על הקשר שלי איתה? תודה

שלום ציפי, אני מבינה שאת מרגישה את תחושת הלחץ כחוויה יחודית לטיפול, וקל להבין מדוע אינך אוהבת את זה... התחושה שאת מעבירה היא שכל הזמן הכל בסדר, ורק הטיפול 'מקלקל'... לתחושתי, חוויה כל-כך מובחנת של לחץ בהחלט 'שווה' בדיקה והתייחסות. האם את יודעת ממה את לחוצה? מבינה מהם הנושאים ש'אסור' לדבר עליהם, ומדוע הם אסורים? לצד זאת, יש לי תחושה שאם תחפשו, תמצאו סימנים לתחושת לחץ כזו במקומות (זמנים?) אחרים של חייך. שם כדאי להישאר עוד קצת, ולברר עוד את הדברים... שיהיה בהצלחה, אורנה

תמו כל השלבים,עוד שלושה שבועות נקבל תשובה. לשרוד עד אז.לשרוד,להתגעגע,לשרוד,לשרוד,להתגעגע...לשרוד.נכון? למה הכל כואב,הכל מאבק קשה,חללים ריקים צועקים,שורפים!!!!! .....חיבוטים וחיטוטים....?

ויק יקרה יקרה, כן. לחכות, לחיות יום ביומו, לנשום, למלא כשאפשר... אורנה (תודה, נכון?)

נכון, אבל אין צורך בתודה. זו הרי תודתי,חיבוקי,הערכתי...ועוד.... ואני מקוה ש - "אי שם בלב,פרח מלבלב"...

שלום, המקרה שלי מעט ארוך ואנסה לקצר. ב 3 שנים האחרונות עקב משבר בזוגיות אני חולה בדכאון וחרדה. הזוגיות נגמרה לפני מספר חודשים. היו עליות וירידות בטיפול הפסיכולוגי. וגם במצב הנפשי בעקבות נטילת התרופות. כרגע המצב עוד לא מאוזן אך בפגישה עם הפסיכיאטרית שאלה אותי האם אני מרוצה מהפסיכולוג וממש לא ידעתי לענות. גם דיברתי איתו על זה והוא אמר שזהו סוג של עוגן. בינתיים קיבלתי 2 מספרי טלפון של פסיכולוגים אחרים ואני ממש מתלבט. די נמאס לי מכל הרופאים והפסיכולוגים ואני עייף מאוד מהמשא הבלתי נגמר הזה.

שלום עז, הודעתך מעבירה בבירור את תחושת היאוש והעייפות. לבנות את עצמך מתוך המשבר זוהי באמת עבודת פרך. לפעמים, אנחנו כועסים על הטיפול שלא מספיק מצמיח אותנו, במקום לשאת במלואו את כאב האובדן הבלתי נסבל (לכעוס זה קצת יותר קל...). ולפעמים הטיפול באמת אינו די מחזיק. אני מציעה לך לדבר על כך עוד ועוד עם הפסיכולוג שלך, להתעקש... וכל הזמן להקשיב היטב לקולות הפנימיים שלך, והאם הם מושכים בעקביות החוצה, גם כאשר אתם עובדים בכנות וברצינות. אני מאחלת לך הקלה קרובה, אורנה

כל ריבוע מחפש תשובה. מאחורי כל ריבוע עומד אדם. הנה הגבתי לך ריבוע. מי שלא תהיה / י. יש תוכן בהודעה שלי. לא יותר מידי. אבל אין גישה קלה. כנראה. הייתי פה.

רציתי לשאול אם או סי די,מחשבות כפייתיות,ואובססיות יכולות לפגוע קצת בזיכרון? ורציתי לשאול מזה או סי די ממש חמור ואובססיות חמורות לפי הניסיון שלך ולפי סיפורים ששמעתה לאיזה מצב הכי גרוע יכול להגיע אוסידי או אובססיות?

יניב שלום, לפי דעתי -הלא מקצועית - שמתבססת על ניסיון אישי ועל חוות-דעת מאיש מקצוע שקיבלתי פעם,ה-OCD עצמו לא פוגע בזיכרון,אך הלבטים וחוסר-הביטחון שלנו בעצמינו גורם לנו לחשוב ככה. צרפתי קישור שמצאתי,שמסביר על הOCD : http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%98%D7%95%D7%A8%D7%93%D7%A0%D7%95%D7%AA_%D7%9B%D7%A4%D7%99%D7%99%D7%AA%D7%99%D7%AA

שלום יניב, משתנה צודקת. על-פי המחקר בתחום, הקושי אינו בזיכרון עצמו, אלא בתחושת הביטחון בידע שאמורה ללוות את הזכירה. סימפטומים של OCD נעים על-פני סקלה רחבה מבחינת החומרה. אני מציעה לך להפנות את הכוחות והמאמץ לאבחון מקצועי של מצבך, ופחות לתהיות כאילו-כלליות בנושא. מה דעתך לתאם לעצמך פגישה עם פסיכולוג קליני או פסיכיאטר, ולקבל בפגישה מענה לתהיותך? בהצלחה, אורנה

אורנה שלום. אני בת 31 נשואה +1 והבעיה שלי היא כזו: אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי אצל מטפלת בתנועה מזה כ-4 שנים בעקבות תקופה של חרדות (התקפי פאניקה וחרדה כללית) אליה נכנסתי. יש לציין שלאחר שהתקופה עברה תפקדתי באופן נורמלי, עבדתי וילדתי את בתי שכיום היא בת 3. לאורך כל התקופה המשכתי את הטיפול, עם הפסקה די ארוכה לאחר שילדתי. כיום אני בהריון שני, נמצאת בשמירת הריון. שמירת ההריון הביאה איתה חרדה מאוד גדולה ונכנסתי למצב של מצוקה מאוד גדולה. אני מרגישה שהטיפול שאני נמצאת בו לא מחזק אותי ואני חושבת להחליף טיפול. עם זאת אני מאוד מתלבטת מכיוון שאני נמצאת לפני לידה (שבוע 32) ואני מפחדת לעשות את השינוי. עם זאת אני מרגישה שדוקא לפני הלידה אני רוצה להתחזק כמה שיותר ולא לקבל את התינוקת החדשה בתוך מצב של מצוקה. זקוקה לעצת מומחה ותודה מראש.

שלום נוגה, את מתארת התמודדות יפה עם החרדה שהתעוררה לפני כ-4 שנים, ואני מאוד מעריכה את הרצון להתמודד היטב גם עכשיו. בנוגע לטיפול בתנועה, מאחר ויש בידי אינפורמציה מועטה אינני יודעת למה לקשר את התחושה שאינך מוחזקת בצורה טובה דיה. יתכן (וזוהי לחלוטין השערה) שהטיפול בתנועה היה בעל אופי תמיכתי ומלווה, וכיום את זקוקה לסוג אחר של עבודה. אינני יודעת גם במה מתבטאת המצוקה הנוכחית. האם את חווה התקפי פאניקה כבעבר, או שמדובר בתחושה אחרת. באופן כללי, ההמלצה שלי בנוגע לבעיות חרדה היא לעבוד עם פסיכולוג קליני שיש לו מיומנויות בתחום הקוגניטיבי-התנהגותי. טיפול מעין זה הוא לעיתים קרובות קצר וממוקד, ואפשר בהחלט לעשות עבודה חשובה לפני הלידה. לצד זאת, מאחר ואת מטופלת מנוסה, יתכן שתרצי ללוות את העבודה הקוגניטיבית (או להמשיכה לאחר הלידה) בעבודה דינמית. אשמח לעזור עוד אם תרצי להבהיר חלק מהפרטים החסרים. אני מאחלת לך השלמה קלה ככל האפשר של ההריון ולידה מרגשת, אורנה

שלום. לא אחת, כשאני בדיכאון ו**מנסה** לשתף בכך את אמא שלי, היא רומזת לפינוק. היא אומרת "בדור שלי התאמצנו" או "בדור שלי לא היו משחקים" ואומרת גם שאני מפונקת. הכוונה היא שבדור שלה היא הצליחה לעבוד בכמה עבודות ולמדה בו זמנית, לא היו "פינוקים", לא היה זמן בכלל להתמהמה במחשבות שווא, היה צריך לעבוד קשה וכ"ו. לפעמים אני מרגישה אשמה, שאולי אני באמת מפונקת. היש גם אנשים שנאבקים כדי לשמוח בחיים והם שלמים בחיים שקיבלו ולא מתבכיינים על מה שאין להם. והנה לצד כל זה, אני מובסת על ידי דיכאון זה או אחר... בכזו קלות. לפעמים אני גם מרגישה אשמה שאני כאילו צריכה לשמוח על מה שיש לי (לסיכומו של עניין לא חסרים לי הרבה דברים חומריים בחיים), ולא להתבכיין על מה שאין לי (תחושת שלמות, שמחה לפרקים, שלוות נפשית וכדומה). לפעמים אני תוהה, האם באמת זה עניין של הבדלי דורות? ההרגשה היא שאולי, בעקבות התפתחות העולם בשנים האחרונות (בעשרים-שלושים השנים האחרונות), הן מבחינת המדיה כמו תקשורת, טלויזיה, קולנוע, וגם הספרות, הטכנולוגיה והמדע, והתגברות המודעות למחלות נפשיות מסוימות, פתאום "כולם בדיכאון". פתאום סקרים מגלים לנו כי X אחוזים מהאוכלוסיה מאובחנים כסובלים מדיכאון קל, פתאום כולם מקבלים תרופות- ויתר על כן, אף אחד גם לא מתבייש בזה יותר, פתאום כל אחד אומר "אני בדיכאון" או כל אחד חושב על התאבדות וזה קל, זה נשמע לפעמים כמו תירוץ... איך זה באמת שהיום זה לגיטימי להיות בדיכאון, וכמה מזה נכון באמת? האם כל אחד יכול לחוש "מדוכא"? איך ניתן לדעת בברור שהפסיכולוג או הפסיכאטר לא מאבחן בקלות דעת? ומה על פער הדורות? מאיזו בחינה אפשר להשוות מצבים אלו בין היום לבין חמישים שנה? השאלה מתייחסת גם לבעיות של לקויות למידה ועוד שלל ההפרעות.. פעם שמעתי שיתכן ומאחר ואנו חיים בעולם המודרני ונושמים אוויר מתועש, שותים ממים מזוהמים (באופן יחסי), אוכלים אוכל מרוסס , ג'אנק פוד, או כזה שמכיל הורמונים מוגברים (למשל בשר שמכיל חומרים לא טבעיים שהוזרקו לו), מדברים בסלולרי, גרים ליד אנטנות סלולריות, אנו חשופים יותר גם למחלות פיזיות אך בעיקר לבעיות של דיכאון והפרעות של קשב וריכוז. האם יש קשר בין הדברים? האם יכול להיות שאילו היינו חיים בטבע, היינו אנשים בריאים יותר? אם יש קשר בין הדברים - כיצד היית רואה את התפתחות התחלואה בשנים הקרובות? האם בכלל יש מקום לדאגה? תודה על התשובות.

שלום שנותה50, העלית נושא חשוב ומעניין, ונראה כי השקעת בו מחשבה רבה. אני חייבת לציין כי בכל הקשור לסטטיסטיקות של הפרעות נפשיות (או לתיעוד של שינויים באבחנות לאורך השנים) אני לא הכתובת הטובה ביותר, וישנם מאמרים רציניים בנושא. כדרכם של מטפלים (ולא חוקרים), אני רוצה להתייחס לנושא מהזווית האישית. מהזווית של אישה צעירה התוהה האם לרגשותיה יש מקום ולגיטימציה, או שמא מדובר בפינוק. אני חושבת שזו יכולה להיות הרגשה מאוד קשה, הרגשה של זרות ובדידות, כאשר לא ברור האם רגשותינו 'הגיוניים' וראויים. אני רוצה לומר לך כמטפלת, שכל הרגשות ראויים (מעצם היותם) למקום של התבוננות. אני רוצה לספר לך משהו שחזר על עצמו בפגישות הטיפוליות שהיו לי אתמול, ביום הזיכרון לשואה ולגבורה. במרבית הפגישות, המטופל שקע לפתע במחשבה נוגה, ותהה כיצד יתכן שהוא כל-כך עסוק בדברים הקטנים שלו, כשרק לפני עשרות שנים אנשים איבדו את כל היקר להם ועולמם הפך לסיוט. אז זהו, שעדיין אפשר להיות שקוע בכאבנו הפרטי והאישי, גם למול צער העולם. וזה בסדר, וגם להיזכר לפעמים בפרופורציות אחרות זה בסדר, אבל לא על-מנת לבטל. לילה טוב, אורנה

אני סובל במשך כל היום מכאבי ראש ולחצים בתוך המוח אין לי שלוה נפשית כל מה שאני שומע או רואה זה נכנס לתוך המוח ומשגע אותי אני כבר לא יודע מה לעשות אני חושב שאני משוגע הראש מפוץץ במחשבות אני סיזכרופני שותה כדורים לפונקס אבל זה לא עוזר כל היום הראש שלי מתפוץץ בא לי כבר לא לחיות אנשים מדברים אלי זה עושה לי עצבים אני שומע משהו רואה משהו זה מטריף אותי עד לידי לחץ בתוך הגולגולת של המו בבקשה עזרו לי אני מתחננן

שלום דניאל, זה באמת נשמע מטריד מאוד. אני חושבת שכדאי לך לגשת לרופא שרשם לך את הלפונקס, ולהתייעץ איתו. תרופות (כשהן נלקחות בסדירות ובמינון המתאים) אמורות לעזור יותר ממה שאתה מתאר. בתקווה להקלה, אורנה

http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/569/699.html

נדיה שלום, בהנחה שהדברים הכתובים אכן התרחשו כפי שכתוב, זה מצער מאוד לשמוע על השימוש בכח לרעה שעשתה מנהלת הפורום הזו. ייתכן וזה הדבר שרצית להביא. החשש מניצול לרעה של הסמכות, הכח של מנהלי הפורום גם כאן. אם כך הדבר רציתי רק להסב תשומת לב להבדל אחד משמעותי והוא המקצועיות וההסמכה של מנהלי הפורום בשתי המקומות. שאף כי הבדל זה לא מבטיח שלא יקרו פגיעות אקראיות הנובעות מאי הבנה, או שחזור של פגיעות מהעבר הרי שהוא בהחלט מצמצם לכדי מינימום את האפשרות שמנהל פורום יפר את כללי האתיקה האישיים והמקצועיים שלו ויפגע במשתתף בכוונה ובצורה כזו. לילה טוב, דרור

כפרע, לא זה הדבר שרציתי להביא(ע)...... אתם אלף אלף :)))

חן, מה שלומך? אני כל כך מקווה שהוקל לך...שאת מרגישה מעט יותר טוב היום ( רצוי אפילו הרבה יותר )...אני בעצמי כל כך בדיכאון בימים אלו, שקשה לי להגיב ואני גם משתדלת לא לכתוב, שמתי לב שמשום מה במצבים כאלו, התשובות של המומחים פה ( מן הסתם לא בכוונה ) לא עושות לי טוב. בכל אופן, אני רוצה לשלוח לך חיבוק ומקווה שתמצאי את החוזק שלך, איפשהו בחיים האלה, החיים הכל כך מסובכים האלה..אבל בסופו של דבר, אם כשהיינו קטנים יכולנו לאטום את עצמנו לכל הסיבוך הזה ולהיות מאושרים, ולבהות במבט תוהה על מבטיהם המיוסרים של המבוגרים, אולי הכוח הזה עוד קיים בתוכנו. בתוכי ובתוכך. תהיי חזקה..כמו ילדה. שולחת לך חום ואהבה אופיר

אופיר שלום, צר לי שקשה לך וכואב לך בימים אלו. אני מבין את התחושה שאת מדברת עליה, שדווקא ברגעים כאלו המומחים (אולי בהקבלה למבוגרים עליהם את מדברת) לא עושים טוב, לא מצליחים לעזור ואף גורמים להרגיש רע יותר. ככל שאני יכול לומר, לפחות על עצמי זה לא בכוונה, לעיתים אולי דווקא היעדר הכוונה הוא שמכאיב. שלא מצליחים לעמוד בציפיות ואז האכזבה כואבת ומשתחזרת, אני לא יודע. בל מקרה אני מזמין אותך לשוב ולכתוב ולהיעזר כשתחושי בנוח לעשות כך, דרור

אופיר. מצטערת לשמוע שקשה עכשיו. מבינה אותך שלא פשוט לרשום כאן כשרע,שהתשובות של המומחים לא תמיד מיטיבות. וכמו שדרור אומר,לא תמיד עונות על הציפיות, ואת יודעת שאת תמיד מוזמנת לרשום כאן,כשתרצי. הלוואי ויוקל לך וכמה שיותר מהר. ונכון הלוואי ויכולנו לאטום את עצמנו,לשמור על עצמנו, וככל שאת גדלה את רואה שהחיים מסובכים,לא פשוטים... הכל תלוי לטעמי איך את בוחרת לקחת אותם,נכון, ויש מקרים שהכאב בלתי נמנע,פשוט כואב לנו,אבל חייבים לזכור גם את הדברים הטובים , אני אומרת את זה לעצמי כשאני בנפילות ,לפעמים אבל רק לפעמים זה עוזר לי. עכשיו כשרע לא מצליחה להגיד לעצמי שיש גם ימים כאלה,שיבואו אחרים. ובטיפול היום...לא דיברתי ,לא יכולה להגיד לה שבא לי כבר להתאבד...זה מכניס המון רעש לטיפול. לא פשוט גם למטפלים לעבוד עם" איומים "אובדניים של מטופלים. משתדלת לשמור עליה,ועל הטיפול. לילה טוב וחיבוק

אני רווקה בת 36 לפני 5 שנים היה לי התקף קשה של פריצת דיסק ומאז השתקמתי וחזרתי לעבודה איכות חיי ,האישיים והמקצועיים ,נפגעה מכך למרות שתחום הקריירה הנזק הפיך והשתלבתי במקום עבודה טוב ומתגמל (סיפוק אישי וכלכלי) הבעייה היא שאני חרדה שלא אמצע בגילי המופלג זוגיות ובפרט לאור השעון הביולוגי שתקתוקו כבר חלש.... שאלותי - כיצג להציג ב"פגישה עיוורת " את מגבלותי - אני נראית טוב ולא רואים שום מגבלה המגבלה היא שהגב התחתון רגיש - ועדיף,למשל,לקיים יחסי מין כשאני למעלה ... כמו כן , לאחר יום עבודה אני צריכה לשכב שעתיים -שלוש כדאי ל"הרגיע " את הגב ואח"כ אני יכולה לחזור לחיי... כנראה בגלל בטחון עצמי נמוך אני פשוט מציינת שהיו לי בעיות בגב ולא מרגישה נוח לפרט במה זה באמת מגביל לאור המציאות שגם ככה קשה למצוא בן זוג מתאים בגילי , מה הכלים שאת מציעה לי להעזר בהם כדאי לנסות בכל זאת לשקם את חיי האישיים להזכירך,אני רווקה בת 36 ,מעוניינת להיות אמא ובהחלט "מגמישה " את דרישותי ונכונה להתפשר על בחור שבעבר לא הייתי יוצאת איתו ( השכלה ,מראה וכו'...) בפרט- כיצד להציג את נושא הבעייתיות ביחסי מין ? תודה מראש אירית המודאגת מאד

היי ....קודם כל אל תתפשרי ותבחרי את הגבר שאת חושבת שראוי לך....בקשר לבעיתיות בנושא המין - קודם תצאי עם משהו ושתרגישי שזה נכון תספרי לו.......

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3364326,00.html

לדרור שלום ותודה לא התכוונתי לומר שהתרופות האלה לא יעזרו לאף אחד בוודאי שזה טוב לחלק מהאנשים,כל מה שרציתי לומר זה שאם מישהו מרגיש כמוני שהוא רוצה לנצח את זה לבדו ללא תרופות ואומרים לא שזה לא ניתן ומאוד קשה אז שלא יוותר כי זה אפשרי-עובדה אני הייתי במצב קשה מאוד של היפוכונדריה וזה עדיין לא לגמרי עבר כלומר יש מחשבה שבא ומנסה להפחיד אותי אבל אני פשוט אומר לה ללכת ומתעלם ממנה במילה אחת פשוטה-מחלה גופנית קשה חחיבת להתבטה בתחושות גופניות קשות ולא במחשבות או פחדים וזואי נוסחה מ נ צ ח ת! בהצלחה לכולם

אריק שלום, אני מאחל גם לך הרבה בהצלחה עם ההתמודדות שלך מול החרדות. נשמע שמצאת דרך שעוזרת לך, דרור

התחלתי "טיפול" לפני חצי שנה אצל מטפל בהבעה ויצירה - פסיכודרמה וכו. אני בת 33 ואצלו אני מתנהגת בצורה תינוקית ומטומטמת,אני די תוקעת את הטיפול אולי כי אני פוחדת שזה כאילו לא יהיה מוצדק ללכת אליו.עכשיו אני נחשבת בעיניו ובעיני חלק מהסובבים אותי ב"דיכאון" ונראה לי שהמאמצים שלי לצאת ממנו לא אמתיים כי אני כאילו נהנת מהתשומת לב שאני מקבלת ממנו בזכות זה עד כדי כך ששבוע שעבר בלעתי כמות של כדורים כמו מתבגרת דבילית.

שלום לך, אני שומע אצלך הרבה ביקורת עצמית. את לא מוכנה לקבל את התנהגותך, את הסבל שלך ואפילו את המשאלות שלך שתקבלי מקום ותשומת לב. בעיניי ביקורת עצמית זו מכאיבה לך לא מעט, וצריכה להיות מוקד מרכזי בטיפול. בלא מעט מקרים ישנה רגרסיה בטיפול, וכל עוד היא נעשית בטיפול מקצועי היא יכולה להועיל. משמעותה חזרה למקומות ראשוניים, ילדותיים כדברייך, המאפשרת נגיעה בכאב הראשוני וניסיון להתמודד איתו, כך שתוכלי להתמודד עם הכאב האמיתי שאת חשה בחייך. שנית זה טבעי ושכיח לרצות שישימו לב אלינו. כרגע את חשה שרק אם את בדכאון זה קורה. אני מניח שעם הזמן תוכלי להרגיש שזה קורה בעוד דרכים. בהצלחה, ונסי לא להחמיר עם עצמך כל כך, דרור

שלום חבר שלי אמר לי שיש לי לפעמים מבטים חשודים כהילו מבט של בנאדם כועס....בגלל שאני בנאדם שנלחץ מי כל דבר נכנסתי לסרטים שאולי באמת משהו לא בסדר אצלי וכבר כמה חודשים רוב הזמן אני מרגיש לא נוח יש לי חרדות שאולי אני מדבר אם בנאדם ויש לי מבט מוזר ואפילו חברה שלי אמרה לי שאני ממצמץ הרבה בזמן האחרון מה קורה לי איך אני יוצא מי זה אני מרגיש לא נוח קשה להסביר את זה.........חשוב לציין שיש לי גם אובססיות לבדוק דברים כמה פעמים......מה יש לי ואיך אתה מתאר את הקטע של המבטים שלי שאני חושב שהם לא בסדר למרות שאני יודע שהכל בסדר......כנראה בגלל שאני מפחד שמשהו לא בסדר זה גורם לאי נוחות ומיצמוץ מה אני עושה מה יש לי...תודה וסליחה על ההודעה הארוכה.

ניסים שלום, ההערה של החבר שלך עוררה בך חרדה ותשומת לב מרובה לעצמך. למרות שקודם לכן לא היית מוטרד מכך כלל. המחשבות הללו שמטרידות את מנוחתך, ומשפיעות על התנהגותך נשמעות כאובססיות (מחשבות טורדניות). אתהמ תאר שאתה סובל גם מקומפולסיות (התנהגויות כפייתיות), הנובעות לרוב מהמחשבות, ומהחרדות המתעוררות. אני לא יודע אם יש לך מבטים כועסים, או חשודים, אבל נשמע שמאוד קשה לך להוציא את האמירה הזו מהראש. עצתי לך היא לפנות לטיפול, לעבור שם אבחון ואז יוחלט מהו הטיפול המומלץ עבורך. הסימנים שאתה מתאר מזכירים בחלקם הפרעה אובססיבית קומפולסיבית (OCD). הפוגעת באיכות החיים אך ניתנת לטיפול בשיחות ובטיפול תרופתי, בהצלחה, דרור

לדרור שלום, ברצוני לתאר לך את שגרת חיי כיום ולקבל חוות דעתך על המצב. אני שואלת מכיוון שברור לי שאיני מנהלת שגרת חיים אידיאלית ונורמטיבית לבחורה בגילי. אני בת 26 , אני מתקשה להתמיד במקומות עבודה כי עצם המחשבה על יציאה לעבוד גורמת לי לחוסר ריכוז ולחשש מפני ביקורת בעבודה, מצד שני גם פחד לאבד את הנוחות והודאות שיש לי באי לקיחת אחריות כלשהי בשום צורה. (עבורי עבודה=אחריות וזה מרתיע אותי). העדפתי תמיד להמנע. את העבודה האחרונה שלי עזבתי לפני 3 חודשים והודעתי להורי שאיני מתכוונת לעבוד יותר . אני גרה בבית עם ההורים ובצעד נואש למדי אמא שלי הציעה לי שאסייע לה בעבודות הבית תמורת תשלום (כולל ניקיונות, צביעת קירות וכ').. הסכמתי ובנתיים זה נוח לי ככה, מסתדר. אני יודעת שאמא שלי הייתה מעדיפה שאצא לעבוד בעבודה "אמיתית" ולא ככה, אבל אני ממש ממש לא רוצה. הגעתי למצב שאפילו שאלתי את אחי (שהוא עובד ומסתדר לא רע בחייו) שאם אי פעם לא יהיה לי כסף לאכול או היכן לישון האם הוא יוכל להרשות לעצמו מצפונית שאמצא את עצמי ברחוב? הוא כמובן אמר שלא.. וזה מאוד מרתיע את אמא שלי לשמוע אותי בגיל כזה צעיר מדברת ככה, אבל זה משהו שיושב לי בתודעה, שלא אוכל לדאוג לעצמי.מה דעתך על המצב הזה? האם יש לזה הסבר כלשהו?

היי האם את עושה דברים אחרים...?יוצאת מהבית?מסתובבת?מבלה?

לא טיפוס בלייני בעקרון אבל כן, אני לא בדכאון.

דרור שלום, כפי שכתבתי לליאת אתמול אני בייאוש טוטאלי מהכל,ייאוש המלווה באדישות,שאני מעריכה שהיא עקב התרופה. העובדה שערב יום-השואה היום ומחר יום-השואה,אינה מקלה עליי,כי תמיד ביום השואה אני מרגישה ייאוש נוראי ופחד,ואיני מסוגלת לצפות בתוכניות הטלויזיה-במיוחד בערב, לפני השינה,כי אח"כ יש לי סיוטים בלילה; ואני רק מקווה לעבור את היום הזה,שמהווה עבורי את היום הכי 'נוראי' ומייאש בשנה,כי לא חסר לי ייאוש ודיכאון משל עצמי,כדי שאחריף אותו עוד יותר. אך הסיבה העיקרית שאני רושמת לך,היא לא זאת,אלא משהו שאחי אמר לי היום ושגרם לי להבין שאינו מעריך אותי בכלל (וזה דווקא האח המתחשב יותר,ולא זה ש'יורד', משפיל ורב איתי כל הזמן),דיברנו על הבת שלו {אחייניתי},ואמרתי שהיא דומה לי בהרבה מובנים,ובתכונות שלה,בכישוריה וכו',ואחי מיד אמר: "חס-וחלילה אין שום דימיון ביניכן,לה יש אינטיליגנציה ריגשית..." וכו',ואני חושבת שהוא גם אמר שהיא חכמה יותר ומוכשרת יותר(מדובר על ילדה קטנה); בהתחלה חשבתי שהוא צוחק,אך כשהמשכתי את השיחה על זה,הוא חזר על דבריו,וקלטתי שהוא רציני,וזה כואב לי שאחי לא מעריך אותי,ואני יודעת שאם היתי עובדת עכשיו,או אם היתי נשואה עם ילד או לפחות עם בן-זוג,יחסו אליי היה שונה,אך כיוון שאיני עובדת,אני נחשבת עבורו ל'כישלון',ואפילו שהוא יודע על הכדורים,הוא אינו מודע וגם לא בדיוק רוצה לדעת מה בדיוק עובר עליי ואיזו כמות עצומה של כוחות-נפשיים ופיזיים דורש ממני הטיפול - הפסיכולוגי והתרופתי. פשוט נושא זה הציק לי מאוד,ואשמח לתגובתך בעיניין.כואב לי שלמרות שיש תכונות רבות באחייניתי שדומות לשלי,ולמרות שהיא אוהבת אותי מאוד והיא בעצמה אמרה שאנחנו דומות,הוא לא מוכן שאפילו אגיד שאני דומה לה,כי זה נראה לו כמו 'קללה'.

היי בתור אח גדול אני יכול להגיד לך שאחים זה עם דפוק ולא כל מה שהם אומרים הגיוני וקשור למציאות אני יורד הרבה על אחותי אבל אני אוהב אותה......והיה לי המון שיחות עם הפסיכולוגית על הקשר עם אחותי בכל מקרה זה נובע מחוסר היכולת שלי ליצור אינטימיות עם אחותי אולי בגלל שאני חש מאויים מאינטימיות איתה.....בכל מקרה בזכות הטיפול ואחד מההשגים של הטיפול אני בקשר יחסית טוב עכשיו עם אחותי היא באה אליי אנחנו מדברים יותר ומבלים יחד בעיר הגדולה....אז אל תקחי כל מילה של אח שלך ברצינות אולי הוא מפחד ממשהו אחר אינטימי יותר כמו זה שתהיי דומה לבתו כרמיזה אולי לסוג של התקרבות ביניכם שאיננה במקום.....להשקפתו.....

אחים זה באמת 'עם דפוק',הם חושבים ש'אחיות קטנות' הן כאילו שצריכות להיות עבורם כשהם צריכים,אך לא להיפך,הם דואגים שלא יאונה לנו כל רע ע"י אחרים או ע"י נסיבות,אך הם 'עושים לנו את המוות',ובאמת שמעתי ממספר חברות שמקבלות מאחיהן הגדול אותו יחס 'משפיל ומעליב' כמו שאני מקבלת מאחי,וזה מרגיז אותי שזה קורה,אני בטוחה שאם היו לי אחיות הן היו חברות טובות שלי או לפחות חברות וחיי היו שונים, לפחות נראה לי ככה. כייף לך ולאחותך שאתם משוחחים לפעמים,אני עם אחי הבינוני לעיתים רחוקות משוחחת ועם הגדול בכלל ולא משוחחת,אפילו לא על נושאים כלליים של יום-יום,בזמן הקצר שאנחנו נמצאים אחד ליד השני אנחנו מיד רבים וזה כמו 'מלחמת עולם',ואהבה בטוח שאין שם-בינינו-באותו זמן; אומנם אני מאוד שמחה על דברים טובים שקורים לאחיי ולמשפחתי ולמשפחתו של אחי,ואני מאחלת להם רק טוב בחיים,אך עבורי אחי הגדול זה 'אדם זר' שאין לי שום קשר איתו,עם 'זרים' יש לי יותר קשר וכנות מאשר איתו.

משתנה. אגיד לך משהו. את יודעת כמה פעמים בני משפחתי פגעו בי? אמרו לי כל מיני דברים.... עשו לי כל מיני דברים...כשהייתי בגיל קטן דוד שלי היה נוגע בי בכל מיני מקומות אינטימיים בגופי. גם בתקופה מסוימת אבא שלי היה אומר לי כל מיני דברים,שגם פגעו בי אבל הבנתי שהוא אמר אותם לטובתי,ומתוך דאגה לי, ורק מרצון טוב ובמטרה 'לנער' אותי. וזה הצליח לו. הבנתי אותו. לפעמים אנחנו צריכים 'פטיש 5 קילו בראש' כדי להבין . אני מבינה שהדברים שאחיך ואחייניתך אמרו לך,הם קשים לך. נדמה לי גם שיעצו לך בעבר,כאן בפורום,( אם כי לא בטוחה שזה היה אלייך או למישהי אחרת) לבנות מעין חומה סביבם. הם לא מבינים כנראה את המצב שלך,כנראה לא מבינים מזה או סי די,וכדורים וכו'. אבל בטוחה שאחייך ואחייניך אוהבים אותך. רוצים את טובתך בלבד,על אף שאומרים לך כל מיני דברים. נסי להסביר להם,אולי לשתף את המטפלת שלך בזה,אולי שהיא תסביר להם... אבל חשוב שתדברי על זה בטיפול.

חן אני מצטערת לשמוע על מה שעברת בילדותך,אך חשוב לי להדגיש שב'פגיעות' אצלי,הכוונה רק לפגיעות מילוליות,ולא פיזיות-כפי שתארת שקרה אצלך. שנית-חשוב לי גם להבהיר שלא כ"כ הבנת אותי נכון,אמרתי שאחי 'פגע' בי בדבריו,אך לא אחייניתי,להיפך - אחייניתי אמרה שיש לנו הרבה תכונות דומות,וזה משמח אותה מאוד(היא ילדה בתחילת בי"ס יסודי סה"כ),היא רואה אותי כדמות חיובית ורוצה להידמות לי,זה אחי שרואה אותי כ'כשלון -כדמות שלילית. להבהיר לאחי את המצב כבר ניסיתי פעמים רבות,אך הוא לא באמת מקשיב לי ומנסה להבין אותי ומה עובר עליי. לגבי הטיפול 'העיקרי',תהיי בטוחה שבו אני מספרת הכל למטפלת שלי,שמיום ליום נהפכת לדמות יותר משמעותית עבורי,שאני חושבת עליה גם בין הטיפולים ומחכה לראותה. מקווה שאת מרגישה טוב יותר, משתנה

שלום ד``ר, היתי רוצה לשאול , אני מרגישה כבר חודשים תחושה של חנק , גוש בגרון וקושי בבליעה וזה מאוד מפריעה לי . עשיתי את הבדיקות הבאות: בדיקת דם, משטח גרון, אולטרסאונד גרון וצוור , לפני שנה עשיתי בדיקת גסטרוסקופיה שבה התגלה בקע סרעפתי וgasritis . כל הבדיקות חוץ מגסטרוסקופיה יצאו תקינות . איך אפשר לבדוק מה זה ? מה לעשות? תודה נטלי

נטלי שלום, ככלל אני בעד לשלול ככל האפשר סיבה רפואית לבעיה הגופנית ונשמע לי שזה מה שניסית לעשות. ייתכן וישנן אפשרויות נוספות אבל עליהן את צריכה להתייעץ עם הרופא שלך. בהיעדר ממצאים גופניים, אני מניח שההסבר הנפשי תופש מקום. התיאור שאת נותנת יכול להיות גם סימפטום של דכאון, אולם לרוב הוא שכיח יותר כסימפטום של חרדה. לשם כך חשוב לדעת האם כל היום את כך. בזמנים מסויימים, ואם כן למשך כמה זמן? עצתי לך היא לפנות לטיפול, לתת לעצמך מקום לדבר את הפחדים החששות שלך באופן אחר. כי נשמע לי שהם ממש כמו הסימפטום " תקועים לך בגרון". בהצלחה, ולילה טוב, דרור

שלום לכולם! במשך שנתיים הייתי היפוכונדר! ובזמן האחרון המצב יחמיר והייתי הולך לרופא כל יום! כל פעם לרופא אחר עם שאלה אחרת כל פעם ועם אותם שאלות לרופאים שונים וכולי... הלכתי לפסיכולוגית שעמרה שללא כדורים אין לי כמעט סיכוי לשנות את עצמי ואני אמרתי לה ואני מאמין בעצמי שזה לא נכון ואני לא חייב כדורים! אחרי 4 פגישות אצלה וללא כדורים אני חש שיפור אדיר וניכר וחודש לא הייתי אצל רופא וכל מיני שטויות בגוף אינם מתרידים אותי כלל ולגבי דברים גדולים יותר אני אומר לעצמי שאין שןב צורך לגשת לרופא אלה עד שאני ירגיש ממש רע גופנית וזה מן הסתם לא קורה!! חברה זו הדרך לצאת מזה!!לא צריך כדורים!!יש לקחת את הכח הרצון הפנימי להיות בן אדם רגוע למחלות ולדחוף אותו קדימה למלחמה מול החרדה!!להגיש לחרדה שהיא נדפקת לדלתיים סגורות ואין יותר כניסה!!!! לא משנה מה צץ לכן במח-איזה מחלה אולי פתאום אתם חושבים שיש לכם, אז זהו שיכול להיות באמת שיש לכם מחלה כזאת או אולי מחלה קשה אחרת שלא מרגישים אותה עדיין אבל הסיכוי לכך הוא קטן מאוד והוא שווה בערך לסיכוי שלא יגלו אותה בבדיקות לכן המסקנה היא שאין לגשת לרופא או למאגרי מידע באינטרנט אלה עם יש לכם כאשים ממושכים ומפריעים לכם או משהו גופני שממש ממש מפריע לתפקד!! שאר הדברים יעברו בעצמם! כמה שפחות תשומת לב כך הם יעברו מהר יותר!! זה קשה זה נכון אבל אני מצליח -וזה רק בעקבות רצון עז לצאת מזה ובלי כדורים!!(כדורים זה אף פעם לא פתרון מוצלח ביותר) זכרו שכל פעם שיש מחשבת חרדה שבא לראש-להגיד לעצמכם שהיא סך הכל מחשבה ולא מחלה אמיתית!!!!!!!!!!!!!!!!!! חשבו על דברים שאתם אוהבים במקום!!!! בהצלחה לי ולכם!!

אריק שלום, אני מאוד שמח שאתה מרגיש טוב יותר עם עצמך ומסוגל לבטא את החרדות שלך דרך המילים, ובפגישות ולא דרך הגוף ואצל הרופא. אתה כותב פה כמה עצות טובות למדי, ואני תומך בהן. אני מבין שעבורך התרופות לא היו הפיתרון, אולי אפילו הרגשת שהן יזיקו לך, אבל עבור אנשים רבים תרופות הן הפתרון, או לכל הפחות עזר לפתרון. ולכן אני מסתייג מההמלצה הגורפת לא להיעזר בתרופות. מאחל לך שתמשיך להרגיש טוב ומסוגל להתמודד, דרור

שלום יש לי ילדה בת שנה ו 7 חודשים. סקרנית חברותית ותקשורתית להפליא.כשאני אומרת לה על דבר כלשהו "לא" היא עושה מעין "דווקא". היא מסתכלת עליי מקרוב ועושה את הפעולה שביקשתי לא לעשות (כמו לשים דברים מסויימים מסוכנים בפה). אני מרגישה שהיא בוחנת את התגובה שלי ואני לא בטוחה שאני מגיבה נכון. אני אומרת "לא" ומסבירה בקצרה שזה מסוכן ובמידת הצורך לוקחת את החפץ. אני מרגישה שזו נישה קשה, שכן היא ממש בוחנת אותי שוב ושוב ושוב ושוב. מה עושים?

שלום עומר, אני מציעה לך להצטרף לקבוצת הורים בביה"ס להורים, שקיימות במכון אדלר או בסמינר הקיבוצים. בכל תחנה לטיפול משפחתי בקהילה יש גם הדרכה הורית. אני הצטרפתי לקבוצת הורים שהיתה מרתקת ולימדה אותי כלים נהדרים. הילדה שלך נשמעת מקסימה! :) כל-כך חכמה ומתוקה. גל

עומר שלום, אני אתחיל דווקא מהסוף - אין לך מקום לדאגה. מהדברים שאת מתארת נשמע שהבת שלך הגיעה בשעה טובה לשלב המכונה Terrible two או בעברית - גיל השנתיים הנורא. פחות או יותר בגיל זה מתחיל הילד לפתח זהות עצמית, ונפרדות מהאחר המשמעותי - את. לשם כך הוא מפתח את המילה לא. המגיעה בזמנים שונים, לעיתים דווקא כדי להחוש שהיא שונה ממך. למעשה היא לא בוחנת רק אותך ואת תגובותייך אלא גם את עצמה. גיל זה מאתגר את ההורים משום שהוא מעמת אותם עם אי הרצון להיפרד, ומהכעס המתעורר אל מול הילד העושה דווקא. החשוב בשלב זה הוא לזכור שיש לאפשר לה תחושת נפרדות כל עוד מה שהיא עושה זה בגבולות המותר. כשזה לא את צריכה להציב לה גבולות, שאת יודעת מדוע את שמה אותם (כך תוכלי יותר לעמוד מאחוריהן), ובעיקר לזכור את המשפט האלמותי של וויניקוט " האמא הטובה דיה". אל תנסי להיות האם המושלמת שאין לה חיכוחים עם ביתה, לא רק שזה לא אפשרי אלא שזה גם מזיק, מאחל לך שתגדלי אותה בהנאה, דרור

יש לי ילד בן 3 שנים . הילד מאוד היפר אקטיבי . לא יושב רגע בשקט .הוא לא יושב ומשחק במשחקים שלו אלא כל הזמן שובר אותם או אוהב משחקים שעושים רעש כמו מכוניות . לקוח את האופניים ומסתובב בתוך הבית ושם את הצעצוים מתחת לאופניים כדי לראות איך הם נשברים . לא מקשיב או מצייט אף פעם למה שאני מבקשת ממנו . עושה דברים דווקא. וצועק ובוכה בקולי קולות כדי להשיג את מה שהוא רוצה לא משנה איפה . מצד אחד כשמלמדים אותו משהוא הוא קולט מהר. הוא הילד הכי קטן בבית יש לו אח בן 13 ואחות בת 12 ועוד אחות בת 9 . כשהוא רוצה משהוא מאחותו הקטנה הוא תמיד מרביץ לה כדי לקבל את מה שהוא רוצה . מה אני יכולה לעשות כדי להרגיע אותו יותר וכדי שיפסיק את סצנות הבכי והצעוקות ?

סילבי שלום, בתשובתי אני רוצה להפריד בין שני חלקים. ראשית ייתכן והילד סובל מהיפראקטיביות. ישנם סימנים המעידים על כך, ואת יכולה לקחת אותו לאבחון אצל פסיכולוג קליני של הילד, או אצל פסיכולוג התפתחותי. שם ייעצו לך מה הטיפול המתאים לו. בחלק השני אני רוצה להתייחס למה שקורה בתוך הבית, דבר שאולי יעזור להבין כיצד להתמודד איתו. ילדך בן השלוש הוא הילד הקטן בבית בפער משמעותי, לעיתים יש סיבה לפער זה, ואני מכבד את אי רצונך לשתף בה כאן, אבל לסיבה זו יכולות להיות השפעות לא מודעות על ההתנהלות מולו ועל ההתנהלות שלו מולך. גם אם אין סיבה שכזו, לעיתים קרובות נוטים להתייחס לבן זקונים בדרך חופשית, שלא מקפידה מאוד על גבולות. מתקשים לראות אותו בוכה, לעיתים יש יותר משאבים כדי להיענות לו ולעיתים רוצים לתקן את כל הטעויות שעשינו עם הגדולים. אבל היעדר גבולות מזיק לו. הוא אינו יודע כמה מותר לו, הוא אפילו כמה, גם אם לא יאמר זאת שיהיה מישהו מולו שיגיד לו די, עד כאן. את זה מותר ואת זה אסור. וזו עצתי לך, נסי ראשית לבחון עם עצמך היכן קשה לך, מדוע את מתקשה לשים לו גבולות. האם יש בך אשמה המתעוררת כשאת מסרבת לו? לאחר מכן החלי בשינוי התנהגות מולו, הציבי גבולות, לא שרירותיים, אלא כאלו שיאפשרו התנהלות תקינה בבית. זה יעורר בו כעס, ותסכול, ובוודאי בכי, אבל כל עוד השינוי יהיה עקבי, לא נוקשה והגיוני הוא יוכל לעמוד בו. ואם הקושי נמשך, פני לעזרה מקצועית, דרור

שלום רב לכל המומחים והמשתתפים אני רוצה התייעץ ע בעיה מסויימת האמת שכבר העלתי מס נתונים כאן בעבר אני וחבר שלי לאחר ריב על כך שאני לא נותנת מעצמי בקשר וכו אב די התפייסנו אבל משום מה לא שכבנו כבר שבוע וחצי מנקודת הנחה שהוא כל הזמן "חרמן" וכל פעם שניסיתי השבוע להוביל למצב כזה אז לא היה מענה אני לא יודעת כבר מה לחשוב,לעשת ואני גם די חסרת ניסיון בכל מה שקשור לעיניינים האלו ואני מאוד רוצה לדעת מה ואיך עושים אני מרגישה אולי אני לא רומזת מספיק או שאני אמורה לגעת בו בצורה שונה אני בת 24 וזה חבר ראשון רציני שיש לי אודה לכם מראש ע התגובה המקצועית כמו תמיד שבוע טוב!

אביבית שלום, הדבר הבולט לי ביותר מדברייך הוא שאתם מתקשים לתקשר ביניכם. אני מניח שגם הוא מרגיש בשינוי שחל מאז המריבה, אבל אינו מדבר או יוזם דבר איתך. ייתכן ושניכם מרגישים משהו דומה - דחויים על ידי הצד השני, לא רצויים, ומהססים ליזום מגע. עצתי לך היא לפתוח את הדברים איתו, בצורה מקבלת משתפת, אולי אפילו דרך התחושה שלך שאת דחויה. בעיקר לדבר, זה הדבר המרכזי שחסר לכם. כשתוכלו לדבר בחופשיות אני מאמין שגם המגע המיני יהפוך לטבעי ולא מאולץ. בכל זאת אם לא תצליחו לבד תוכלו לפנות לייעוץ זוגי, שיהיה לך הרבה בהצלחה, דרור

היי מניסיון פשוט תגידי לו ותדברי איתו על זה...........

שלום לך, התמכרות לאינטרנט היא התמכרות השייכת לטווח נרחב של התמכרויות פסיכולוגיות כמו התמכרות להימורים ועוד. על אף שאנשים הסובלים מ OCD יכולים לפתח התמכרות בעיקר בשל הקושי שלהם לשלוט בדחף, הרי שאין חפיפה מוחלטת בין השניים. ולא ניתן לומר על אדם המכור לאינטרנט שהוא סובל מ OCD. לילה טוב, דרור

היי. ראשית מזהירה מראש התכנים בהודעה יהיו קשים. אני סובלת יותר מידי.מרגישה שיש לי יותר מידי על כתפיים קטנות.והחלטתי לבחור......... במותי. ולא היה פשוט להחליט אבל לאחר מחשבות רבות זה מה שאני רוצה,ואף המוות שתכננתי לעצמי ,הוא מוות בטוח. אני לא יכולה עוד.ולא אוסיף יותר...רע לי .וקשה לרשום עכשיו. ואני חייבת לעשות זאת,רק אם אמות ארגיש הקלה.. תכננתי גם מתי ובאיזה יום וכו'. אני לא יכולה שלא לחשוב על משפחתי ואיך הם יקבלו את זה,וכשאני חושבת עליהם אני רוצה לחזור בי מהחלטתי. אני חוששת מלממש את החלטתי,אבל אני רוצה,אבל אני גם מפחדת... אני מפחדת למות,למרות שאני רוצה ,זה נראה לי נורא מפחיד. אבל אני גם לא יכולה לסבול עוד. אני במילא מתה שמתהלכת בחיים. הבעיה שאני כל הזמן מתכננת את מותי ,אבל אני לא מיישמת את התוכניות.אבל כן רוצה למות. אני רושמת לך כי הפעם החלטתי למות. אבל אני מפחדת לחזור בי. אם אחזור בי אני אצטרך להמשיך לחיות עם כאב וסבל גדול.ולהתמודד עם זה,לסבול את זה. לפעמים אני כל כך רוצה להיות במן רגע כזה של 'אי שפיות זמנית' ואז יהיה לי את האומץ ,אבל זה לא קורה...תמיד אני מוצאת תירוץ להשאיר את עצמי בחיים. אבל אני רוצה למות כבר. ולמה לא קורה משהו לא אובייקטיבי שיגרום למותי,אוף.

היי כל כך מכיר את ההרגשה לפעמים אני מקנא באותם אנשים שפשוט מתים מסיבה של מוות טבעי או תאונה.......אבל אני מרגיש שאני חי בשביל הורים שלי אני מתבייש להתאבד זה אבסורד אבל אני מתבייש מאנשים שאני מכיר משפחה בעיקר אבא שלי שכל כך אוהב אותי .......ואני חושב מה שזה יעשה להם ההתאהדות שלי והנסיבות סהכ גם אני מרגיש מת נע בעולם ללא מטרה ראוייה ולא רואה עתיד או תקווה וכן מאוד רוצה אפילו מתפלל למוות הגואל אפילו חשבתי על איך ואיפה באיזה צורה כמה אני יעשן לפני וכמה בקבוקי בירה אני אשתה.....הכרתי משהו שהתאבד ראיתי מה זה עשה לסביבה שלו ולכן אין ברירה אני חייב לשאת בנטל הזה ואני מציע גם לך ....לא יודע מה קרה בעברך חן אבל יש דברים ברי תיקון ויש כאלה שלא אני מקווה שמה שמטריד אותך בר תיקון ...אני לא יודע בת כמה את ומה עובר עלייך אבל אני מקווה שתנסי ככל "שהכתפיים הצרות " שלך יכולות להכיל את הכאב ולנסות למוא עתיד טוב יותר אני יודע שזה קשה לאהוב את עצמך לפעמים......אבל את חייבת לחשוב על כל אותם אנשים שאוהבים אותך ושתהיי חסרה להם......לפעמים אני מדמיין את יום מותי את הלוויה שלי אני יודע שיהיו שם המון אנשים אנשים שלא תמכו בי בחיי ואף הכאיבו לי אבל אני אדם שאנשים יודעים להעריך והם יחלקו לי את הכבוד ושם באופן אבסורי יהיו איתי המון אנשים למרות שאני חי בבדידות.....תחשבי פשוט על אוהביך שרוצים בטובתך ושדאגו לך.........שבוע טוב.........

אני לא יכולה עוד. חנוקה מדמעות עכשיו. אני רוצה למות כבר אבל משהו עוצר אותי לעשות את זה עכשיו,ברגע זה. עוד אעשה זאת ביום אחר,כי אני כ"כ רוצה,ושום דבר לא יעצור אותי. כבר תכננתי מתי ואיך. ואני עוד אבצע את זה... כבר תכננתי לפרטי פרטים מה אעשה באותו יום, ובמכתב התאבדות שרשמתי לחברה שלי צירפתי איזה תמונה אני רוצה בעיתון. חשבתי על הכל. מה שנשאר זה רק ליישם את זה. תאמין לי שאני חושבת על כל מי שאוהב אותי וכמה סבל זה יגרום... אבל הסבל שיגרם לאנשים שעוד אכפת להם ממני,הוא סבל זמני. אף אחד לא ישב ויבכה בגללי כל החיים,לא יהיה קל בהתחלה ,אבל בסוף מי שאוהב אותי ישלים עם מותי, ומי שבאמת אוהב אותי יבין שאם החלטתי למות זה אך ורק בגלל שהיה לי נורא רע בחיים,ושאני נמצאת במקום טוב יותר ושקט יותר.

ממי... הכל עוד יכול להשתנות... תני לדברים צ'אנס. אם החלטת למות אז מה אכפת לך לדחותת אז זה ? תנסי להנות ממה שאת רק יכולה.. ממי שאת רק יכולה... שתפי את חברייך בתחושה.. אל תשני לבד אלא מחובקת.. תעשה דברים שאת אוהבת, עם אנשים! תצאי תעשי ואז זה ישפיע לך על הפנימיות. מחזיקה אצבעות... נשיקות ממני אליך ואהבה

אני לא יכולה לסבול את השעות האלו שלא עוברות,אף אחד עכשיו לא זמין עבורי , וטרם סיימתי לרשום את מכתבי ההתאבדות לאנשים שאני רוצה,אני רושמת בשעה האחרונה,ולא אסיים היום. ולא מפסיקה לבכות כי חושבת על מה *שכן*אחמיץ בחיים,על השמש הזורחת שלא אראה יותר,על כל ההנאות הקטנות האלה... אבל היאוש ניצח אותי. ונמאס לי מהסבל התמידי ,מהכאב שלא נגמר,ומלווה אותי יום-יום.נמאס לי להתעורר כל לילה מהסיוטים שפוקדים אותי,נמאס לי מהטיפול שמזכיר את העבר המגעיל. בקיצור נמאס לי מהכל.

אם אנחנו כ"כ אוהבים אותך אז זה זניח יחסית אל החברים שלך והם זניחים לעומת אהבתם של ההורים והאחים שלא חשוב מה יהיה אוהבים אותך ורוצים בטובתך. ממי! תקשיבי לי ותקשיבי לי טוב!!! :) החיים זה לא הדבר הכי יפה, זה ערבוב של הרבה דברים... פעם אחרי טיפול אמרתי לידיד שלי שאני לא מרגישה יותר טוב והוא ענה לי שהטיפול זה כמו לנער שטיח בתוך הבית: כל האבק עולה ומציף אבל בעצם לא פתרתי עדיין כלום וצריך להתחיל לנקות... (זה לא היה פסח:) אולי ישנו הרגל אצל המטפלים "לחפור" בלי בעצם לתת הקלה מיידית כלשהי לכאב, וזה חבל (לדעתי) ולכן אני חוזרת על הצעתי : תנסי בינתיים לעשות דברים משמחים, להנות, לרקוד בלי חשק, זה יחלחל פנימה. התאבדות היא "פתרון קבוע לדיכאון זמני" שאולי נמשך אפילו 10-20 שנים אבל ניתן לתיקון!!! את חייבת להפנים את זה שניתן לתיקון!!!! אני מדברת מניסיון ככה שאני מבינה שאת לא רואה את הקצה אבל הוא ישנו ובעזרת השם בקרוב את תרגישי יותר טוב (לא, לא חזרתי בתשובה, זה הרגל...) . בנוסף רציתי להגיד לך שאם את יודעת או לא, הנשמה לא נגמרת יחד הגוף, ולדון את הנשמה שלך להתאבדות זה לדחות את הטיפול בה לגלגול אחר, קשה הרבה יותר- מוות הוא רק סוף החיים כמו שאנחנו מכירם, אז יאללה, לשנס מותניים ולהתחיל לדבר עם החברות, המשפחה, המטפל/ת - כולם רוצים לעזור.. בטח שרוצים! גם אנחנו כאן הרי.. מחכה לשמוע על שיפור (או לא, איך שאת מרגישה) אוהבת מאד הדס

חן שלום, אני מרגישה קצת 'רעה',כי ראיתי את הודעתך כבר אתמול ולא היתי מסוגלת להגיב,הן כי נושא המוות מפחיד ומבעית אותי נורא,ובמיוחד בערב יום השואה (שמסמל תקופה שבה שלחו אנשים למות על-אף רצונם העז לחיות),והן כי פחדתי שאם אכתוב לך מילה או משפט לא נכונים אולי בלי כוונה ארע את מצבך. קל לי להבין את רגשות המיאוס והייאוש מהחיים,ואפילו את 'המחשבות האובדניות' מידי-פעם ,כשהכל נראה חסר תיקווה,אך קשה לי להבין איך בחורה צעירה וחיננית וחכמה ומוכשרת(לפי היכרותי הוירטואלית איתך) מתכננת את מותה,זה לא מתקבל על הדעת,וזה מוגזם לפי דעתי. וגם - אני עדיין מאמינה שאם כתבת זאת כאן בפורום - מבחינתי זה נחשב כמו :'זעקה לעזרה',ואני מאמינה שעדיין יש סיכוי שתחיי חיים מאושרים או לפחות רגילים,בעזרת טיפול. סיפרת בכלל למטפלת ולפסיכיאטרית שלך מה עובר עלייך? אז אל תעשי שום שטויות ותמיד תכתבי מה את מרגישה,זה טוב יותר מאשר להדחיק. תרגישי טוב, ותדווחי מה איתך, משתנה

משתנה יקרה. תודה *לך* את תמיד עוזרת. גם אם לא תמיד יש לך מה להגיב. שמחה שאת כאן, משתדלת לא להשאיר אותי לבד.... אני באמת זועקת אבל זעקתי דוממת, וכמה אפשר לחזור על אותם הדברים... שוב חוזר הניגון... "לא מבינים אותי" לאף אחד לא אכפת, ואיך יבינו אם אני לא מדברת ,לא מוציאה את הכאב במילים,אלא בחתכים ובכל מיני דרכים הרסניות. ורוצה כבר במותי, כפי שרשמתי למר בלו.טוב מותי מחיי,ואני לא יכולה לשאת כאב..

חן, הפנית את הדברים לדרור, אבל רשמת בפורום של כולם, אז רציתי לומר לך דברים שנדמה לי שמעולם לא הוזכרו פה ונראה לי שכדאי יהיה לך לחשוב על העניין. כוונתי לנסות לקדם. באמת. הנושא הוא נושא כזה שיש בו מילים עם תכנים, נו את יודעת, תכנים שכאלה. בנות שעוברות אונס הן קורבנות. קורבנות נוראיים. תמיד מזכירים את זה ותמיד ברור שהן מזדהות מאד עם הצד של הקורבן הסמרטוט הזונה. אבל צריך לא לשכוח שסביב ובגלל אותו אירוע עולים גם רגשות איומים ועוצמתיים של הזדהות עם התוקף מעורבים בתחושות אשמה כאלה גדולים ועוד הרבה מעבר. את זה לפעמים שוכחים להזכיר וזה גם קשה מאד לתפיסה. "מה פתאום שתהיה הזדהות כזאת?! מה פתאום?! אני?! להזדהות עם החרא הזה שאנס אותי". איכס מגעיל, בא להקיא, נכון? זה גם מבהיל מאד וממאנים להאמין בזה. אבל, היא שם. את יודעת. הדברים שרשמתי תקפים גם לגבי חלק מניצולי השואה, וגם דור שני, שמזדהים בלי לדעת עם... את יודעת מי. לכן רשמתי היום. זה איום, זה עצוב נורא, אבל זה ככה. זאת הסיבה שבגללה נשים שעברו תקיפה לפעמים בלי לדעת מזדהות עם הצד התוקף. מזדהות מאד והופכות להיות האנס. בכאילו. הם אונסות את עצמן או פורצות לתוך הגוף שלהן, למשל, באמצעות חיתוך עצמי או פגיעה עצמית אחרת כמו שימוש באלכוהול וסמים. זה אינו ההסבר היחיד. סיבה נוספת יכולה להיות לדוגמא הרצון למגר את הרע עד תום, לנקז ולהעיף אותו לתמיד. להיפטר ממנו. מה שכמובן אי אפשר. ניתן ליצור אשליה רגעית חולפת, אבל היא מתנפצת בפרצוף, ולכן, כל החומרים הללו כל כך הרסניים. ונכון, יש הסבר כזה ש"לחתוך את עצמי זה להפוך כאב נפשי לפיסי, או בשביל להרגיש משהו". ורציתי באמת לשאול, האמירה הזו מדברת אליך באמת מבפנים? כולם אומרים את זה, אבל אליי משום מה ההסבר הסטנדרטי הזה פחות מדבר. אני נוטה להיצמד להסבר של חיקוי של אונס עצמי. משהו שיוצר ריגוש סוטה של אנס (סליחה על הביטוי) שכמובן לא מביא לידי סיפוק אמיתי אלא ההיפך, וגם במקרה של קורבנות תקיפה מינית מייצר מלחמה פנימית ענקית. כמו שמתמכרים לסמים ואלכוהול מהסיבות האלה, ככה מתמכרים גם להכאבה והרס עצמי שעובד כמו סימום מתוך עצמך. זה ממש כמעט בלתי אפשרי שמי שמזדהה עם התוקף יישא את זה בשלבים ראשונים. ועוד כשמדברים על ריגושים מיניים. בעעעע אמאלה. כמובן שאת לא אשמה. אבל את כן אחראית לדעת, ומעבר לידיעה, לקבל באומץ אחריות ולנסות להשיג קצת שליטה וזה אפשרי ובגדול. אך התהליך הזה איטי. נראה לי שאילו היית יכולה להושיב את החלק הזה שמזדהה עם האנס הבן **** בשקט היה לך יותר קל. הרבה יותר קל. וזה קשה. קשה להכיר בו וקשה להשקיט אותו. הוא מתנגד מאד. ואם תגידי עכשיו שאת לא יכולה זה בדיוק זה. ההתנגדות שהאנס החרא יוצר, שמושך אותך לוותר. תגידי, תתני לו את הסיפוק הזה, הא? לא מגיע לו!!! את שומעת? רציתי שתשימי לב גם לכך שבמצבים האלה את יכולה גם להפוך להיות הכאילו תוקף גם ביחס לאנשים אחרים. להפוך אותם כאילו לסמרטוטים. כמו שעשו לך. דווקא את האנשים הטובים שרוצים לעזור. ומצד שני יהיה גם כוח שירצה להפוך אותך שוב לתפקיד של הזונה כמו שכתבת לפני כמה זמן. כוח שיפתה כאילו אנשים אחרים להיות בתפקיד התוקף. יהפוך אותם לכאלה. זה לא חייב להיות מבחינת המעשה. זה יכול להיות רק מבחינת מה שהולך בראש. מסובך מסובך. ותזכרי שוב, את לא עושה את זה בכוונה ואת לא אשמה, אבל את צריכה להיות אחראית למעשייך, עד כמה שזה מעורר זעם. האם את מרגישה שאת רוצה לנקום במישהו? שאת רוצה שמישהו ירגיש אשם בסבל שלך? שאת לא יכולה לסבול את הנוכחות של הרגשות הללו בפנים? לשרוד את המלחמה הזו? סיבות מאד טובות להתפרע ולרצות למות. אנא, עשי את כל המאמצים לשמור על הטיפול שלך. נראה לי גם שלקחת מאד מאד קשה את המחלה של המטפלת שלך. נסי לדבר על זה. בבקשה. מנסה לחלוק איתך. אולי את כבר יודעת את כל זה. אולי אינך במצב של לקלוט אותם כרגע. מקווה שמשהו יעבור באופן חיובי ושתקראי אותם בתשומת לב.

חן שלום, אני שומע את הכאב שלך, והרצון לסיים אותו למצוא לעצמך מקום טוב יותר. את התחושה שאין מוצא מהמקום שלך, שיש רק דרך אחת וככל ש"ננעלים" עליה יותר כך היא נראית כדרך האפשרית היחידה. את הכאב הפנימי העמוק הקשור גם לאירועי חייך קשה לשנות בפורום, בכלל קשה. אבל רציתי להוסיף דבר מה נוסף על דברי התמיכה והמחשבה הרבים שעלו כאן. וזוהי היכולת שלך לגייס, להיעזר באנשים לעורר בהם אמפתיה אלייך. אני מניח שאם זה קרה בפורום זה יכול לקרות גם בחוץ. לדעתי זה יכול לקרות גם בנסיבות אחרות, פחות קשות. אז זה גם יאפשר לך לחוות פחות בדידות ואולי גם מעט פחות סבל. אני לא אומר שהחיים לא קשים כרגע, אני אומר שלעיתים ניתן להיעזר במה שכן נמצא שם, כפי שעשית היום בפורום, אני מאוד מקווה שבהמשך תרגישי טוב יותר, ולו במעט, כמו שאמרת - ההנאות הקטנות בחיים, זה דבר לא קטן בכלל, לילה טוב, דרור