פורום פסיכולוגיה קלינית

אני מתה להתקשר אליך, לספר לך שבעצם הכל חוזר לקרקע, אין יותר חלומות באויר. אני יודעת שנורא תתאכזבי, אבל אני דוקא לא מאוכזבת. אני אגיד לך שזה בסדר, ואפילו קצת מצחיק. אגיד לך שזה פקח את עיני במידה מסוימת ואולי הייתי צריכה להגיע עד לפה כדי להעריך את מה שיש לי. כן, זה מה שאגיד לך. כי זה מה שאני מרגישה. את בטח לא תביני למה זה מצחיק אותי. את בטח תגידי שאולי כך אני מרגישה אבל מאוד יכול להיות ששוב הופעל האוטומט. המנגנון האוטומטי שמונע ממני להתרסק, זה שנפתח מהר אולי מהר מידי כדי שאגיע לקרקע בבטחה, זה שמונע ממני לרצות... אני בטח אקשיב במלוא תשומת הלב ואחשוב פתאום שאולי יש בזה משהו... אני ממש רוצה להתקשר אליך. אני רוצה להגיד לך: "שומעת..." סתם ככה, כמו שיחה בין שתי נשים שיקרות אחת לשנייה. כי רק את ידעת על זה, לפחות על המשמעות של זה בעיניי. ואולי זו בכלל המשמעות שלך. הרגשתי איך התלהבת מזה כבר יותר ממני. כבר ניסיתי להרגיע אותך ואותי. את אמרת שזה האוטומט שמדבר. אבל הנה, צדקתי. דברים לא קורים כל כך בקלות. לפחות לא לי. צריך להיות ריאליים. החיים הם לא סרט. ובייחוד לא תכנית כבקשתך. אוף, כבר באמת האמנתי שאני לא מאוכזבת, שזה בסדר ושאפילו טוב שזה קרה...עד שאת הגעת... יש מרחק עצום בינך- העונה לטלפונים שלי, הפוגשת אותי בכניסה, המקשיבה לי, המטפלת בי... לבין זאת שישנה אצלי בראש. אני מודעת לזה ובכל זאת באורח מפתיע זה ממש לא מפריע לי. כאילו זאת שאצלי בראש מנצחת אותך, היא תמיד שם, גם כשאת שם. זה לא קרה לי בחיים. תמיד ההתנגשות בין הפנטזיה למציאות היתה ממש משתקת ודווקא עכשיו שכמעט והכל מושתת על פנטזיה, הפנטזיה מנצחת. אני לא יודעת איך אתמודד אם תכנס פתאום מציאות לפנטזיה ויחד עם זאת הפנטזיה שלי היא המציאות. שנשב ביחד בבית קפה ולא בחדר, שנשתף אחת את השניה ולא שאשתף אותך, שתתקשרי אלי סתם כך כי בא לך לדבר.

נהניתי לקרוא את מה שכתבת במיוחד את השורות האחרונות. התחלתי פתאום אולי קצת להבין את עצמי, לאחרונה אני מרגישה שנמאס לי להגיעה לפגישותזה משהו "כבד" לשבת בחדר אחת מול השנייה .. ואניחושבת לעצמי זה כבר לא "תכלס" אולי אם זו הייתה ישיבה בבית קפה זה היה פחות מפריעה לי. לא חשבתי על מחשבות אלו כפנטזיה כמו שאת מתארת אלא כמשהו פחות כבד יותר קליל ונחמד. או שמיציתי חלק מהתהליך הטיפולי ולכן התחשוה שזה סתם עוד תהליך כבד או אולי זה כמו שאת מתארת אולי רצון לקשר אחר.

שלום מיכל, תודה על ההזדמנות להציץ לדיאלוג אינטימי בין הפגישות, המתחולל ב??ת?ווך המיוחד הזה שבין מציאות לפנטזיה. כמה יפה. ליאת

שלום אורנה, רציתי לדעת בבקשה מה הבעיה בלבקש חוות דעת שניה לגבי הטיפול שאני עוברת. הדבר כן מקובל ברפואה רגילה, ואפשר לראות שניים או שלושה מומחים, למה בפסיכולוגיה הדבר אינו מקובל!!! ומה הבעיה "בחיטוט עצמי"?

יש כאלה שחושבים שזה כן מקובל: http://www.psychom.com/showpart.asp?part=214

שלום אאא, אני לא יודעת לגבי 'חיטוט עצמי', אבל כן יש לי דעה לגבי התייעצות עם מטפל אחר: אני חושבת שבמהלך טיפול המטופל יכול להיפגש עם כל המטפלים האחרים בעיר, אם רצונו בכך. מרבית המטופלים לא עושים זאת, משום שהם מפתחים קשר עבודה משמעותי ומספק עם המטפל שלהם. אם מתעורר רצון להיפגש עם מטפלים אחרים, כדאי להתבונן בכך בתוך הטיפול, כי משהו שם כנראה לא עובד מספיק טוב (בכל מיני צורות והיבטים אפשריים). לילה טוב, אורנה

ראשית,אני רוצה להרגיעך מעט. בד"כ סרטן השד אינו כואב.לכן כל כך חשוב להקפיד על בדיקות תקופתיות באופן שיגרתי מגיל מסוים. (אחרת לא יודעים עליו....) כך שככל הנראה יש לך איזושהי דלקת, אולי אפילו אלרגיה או גוש שומני כלשהו, ולא סרטן,חלילה. בכל מקרה, כדאי להיבדק אצל רופא, כדי למנוע מעצמך כאב ובהלה מיותרים, ובעיקר כדי לקבל את הטיפול המתאים. ולגבי השאר...לעתים כאב הנפש מר וקשה לפחות כמו סרטן, אני יודעת. ובכל זאת, הסרטן היא מחלה איומה כמו שאת יודעת, אל תקווי לחלות בה..היי טובה לעצמך, עשי הכל כדי ללטף את נפשך.

היי מנוסה, תודה על המילים האלה... זה באמת יכול להיות זיהום. לא יכולה ללכת לרופא נחכה ונראה... סתם מותשת מיידי. פעם אמרתי שהכאב הוא סרטן הנפש. הרבה בריאות לכולם, רשת המותשת

בא לי לבכות. הופיע לי מן גוש קטן על השד שמתי לב אליו רק כי פתאום הוא כאב נורא זה אדום וכואב. הייתי בטוחה שזה סרטן. אחותי היתה חולה בסרטן תכף יגיע תורי. נלחצתי וחיפשתי באינטרנט וראיתי שאולי זה סתם ואולי יעבור תכף. בן אדם נורמלי היה הולך לרופא מחר, אבל אני לא מעיזה לספר לאף אחד וגם לא מעיזה ללכת לרופא. רשת מפחדת מרופאים. רשת מאז גיל שנתיים לא היתה. היא לא נותנת לאף אחד להתקרב. לרגע חשבתי שאם זה סרטן.. אני אולי מעדיפה למות ממנו מאשר ללכת לרופא. אולי אני סתם בסרט ואולי לא. זה לא נראה טוב לא יודעת מה זה הדבר המוזר הזה. אין לי את מי לשתף (ולכן כותבת כאן) אתם לפחות לא יודעים מי אני. נחכה. במילא לרופא אני לא אלך. לא עם זה. אוף... רק זה היה חסר לי גם ככה קשה לי בטיפול קשה נורא :(

http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-146,xPG-376,xFT-100431,xFP-100431,m-Doctors,a-Forums.html

רשת יקרה, המנוסה בקומה שמעלי, ענתה לך כל-כך יפה ונכון, שאין לי הרבה מה להוסיף. אני יכולה לספר לך, שגם אני לא הולכת לרופאים משום סוג, אף פעם. אין לי מושג מי רופא המשפחה שלי, אם יש לי כזה בכלל... אבל בכל מה שנוגע לסרטן בו אני נמצאת בקבוצת סיכון, אני היפוכונדרית אמיתית. בכל פעם שאני רק מדמיינת איזה סימן, אני רצה כבר למחרת, אחרי לילה ללא שינה. תעשי את זה גם את, רשת. כבר מחר. גם לי הסימנים שלך, לא נשמעים מאוד מדאיגים, אבל את לא יודעת כמה זה מרגיע לשמוע את זה מרופא מומחה. הרי אמרת בעצמך, יש לך מספיק דאגות. אל תוסיפי. גם ככה קשה. תרגיעי את עצמך. תראי שזה לא יהיה נורא כל-כך. 10 דקות אצל רופא, ותוכלי לשים את זה מאחורייך. לפעמים (רק לפעמים) משהו שנראה מסובך נורא, הוא בעצם די פשוט... תספרי מה החלטת? יעלה

יעלה, אני לא מסוגלת :-( אני לא מסוגלת ללכת לרופא במיוחד לא בשביל דבר כזה.. לא מסוגלת לתת למישהו לבדוק. ממש מפגרת...

רשת היקרה, אינך דפוקה בכלל,ואומנם קל לדבר - קשה לבצע,אך תחשבי על כך שלמרות הפחד אם תלכי לרופא תהיה לך הקלה בהמשך,ותדעי מה "מתרחש" בגוף שלך ותחסכי מעצמך ספקות ודאגות מיותרות;.אך גם כעת אני מרגישה קצת 'צבועה' לייעץ לך לעשות כשאני בעצמי דוחה את התור לבדיקת שד שהיתי צריכה לעבור בפברואר,ואין לי חשק עדיין לקבוע תור,ואני אומרת כמוך " מה שיהיה יהיה" (כיוון שבגלל צ'יסטות בשד אני אמורה לעבור בדיקת-שד כל חצי שנה),אך אם היתי במקומך- שמיששת גוש ספציפי בשד,היתי עושה הכל כדי לבדוק מה "מתרחש בתוכי",וחלילה אם משהו לא תקין,אז עדיף לגלות זאת מהר ככל האפשר,כדי שאפשר יהיה לטפל בכך בצורה הקלה והטובה ביותר ולא לתת לזה להסתבך יותר.

רשת רשת, כל-כך הרבה זמן לא באת לבקר, ועכשיו 'נפגשים' בנסיבות מפחידות ומכאיבות. כשפוחדים, הפחד מתחיל להתרבות בתוכנו, ותוך זמן קצר הראש מתמלא במחשבות צועקות, זועקות, מייבבות. לא כדאי לנסות להתעלם מהמחשבות האלה, הן לא נותנות... בבקשה, חלקי את החשש שלך עם שני אנשים ממשיים: המטפלת שלך וכירורגית שד. שניים בלבד... ותרגישי מוזמנת להיעזר בנו ככל שתרצי. מחזיקה אצבעות להקלה קרובה, אורנה

נניח שאת מהצפון ונניח שאת ב"מכבי" אזי מומלץ לגשת לד"ר אייל שמקבלת בנהריה ובקריות. אישה נעימה, עניינית, מקצועית. ולצורך התפאורה: ג'ינס וטי שירט שהופכים את האוירה לכפרית משהו. מנסיון.

רשת. לא יכולתי שלא להגיב. רשת ממש לא דפוקה. בסדר.. שמעת?! מתוקה, יודעת שלא פשוט לך לגשת לבדיקות. אבל את חייבתתתתתתתתתתתתת. אל תישארי לבד עם החששות. תעשי תבדיקות כי רק כך תהיי שקטה. והכי חשוב,אל תישארי לבד. וגם... אם קשה בטיפול. זה רק אומר שאת 'עובדת'. שאת מתחברת לכאב שלך. הקושי בטיפול הוא חלק מהתהליך. מאחלת לך רפואה שלימה,רשת יקרה. שיהיה לך טוב. אמןןןןן.

שלום לכולכם, תודה רבה על התמיכה... לא הצלחתי ללכת לרופא (כמה שזה קשה...), אבל בינתיים זה עבר מעצמו. תודה רשת

שלום, לא יכולה לשאת יותר את הנטל הכבד - בדידות, נחיתות, החמצות, קנאה.לו רק יכולתי להירדם ולהתעורר מישהי אחרת, עם אישיות שונה, כזו שמצליחה לחיות את החיים ולא עוברת לידם... להחזיר את הזמן האבוד.... 20 שנה של התבוססות בסחי ושום קרן אור אינה חודרת. שום שינוי בתחושות ובחוויות למרות נסיונות טיפול, למרות טיפול תרופתי. מה עוד נשאר לנסות? הכל סתם בליל של מילים שאינן חודרות. הרי מה הטעם במילים? אין הן משפרות הרגשה, אין הן תחליף ליד מלטפת, לתקווה לעתיד שונה, לזוגיות. ואיך מעבירים את הזמן כשאין עתיד ואין תקווה? איך מנטרלים את תחושת הסלידה העצמית למול כשלונות רבים כל כך? כשמאבחנים מחלת סרטן - לרוב יש הערכה לזמן הסבל הצפוי, ואדם יכול גם להחליט לא לקבל טיפול ולקצר בכך את סבלו. למחלת הסרטן בנפש אין פתרון דומה....חבל... .

אין מילים יקרה, סיימתי לקרוא את הודעתך, המנוסחת במילים כה יפות ובהירות, עם תחושת אין-מילים משלי... כל-כך רציתי למצוא מילים נעימות ומנחמות בשבילך. בינתיים, אני שולחת לך משהו מהתקווה שלי, ומהאמונה שלי שאפשר להשתנות, שאפשר לגדול, שמותר... חזקי ואמצי, אורנה

שלום אורנה, מעניין אותי לדעת... נניח שהייתי בטיפול מס' שנים, 10 שנים לצורך העניין. כל הבעיות נפתרו, התחלתי לזרום עם החיים, הכל נפלא... אחרי כמה שנים, בעקבות קשיים אחרים, אני אחליט לחזור לטיפול, למטפל הקודם או למטפל חדש. מה קורה בטיפול שני? שוב מדברים על אותם דברים? על ההורים, על הילדות, על הקשיים הקודמים (אלה שנפתרו) וכו'? זה משנה אם הולכים למטפל חדש או למטפל הקודם? תודה וסוף שבוע נעים, @

שטרודלית יקרה, אז ככה, שאי אפשר ממש לצפות את זה מראש. פשוט הולכים לטיפול השני, ורואים מה קורה. לפעמים מדברים על הדברים מפעם, לפעמים על דברים אחרים, לפעמים בצורה הישנה ולפעמים בצורה חדשה. בקיצור, אין גבול להפתעות... בהנאה, אורנה

שלום, אני בת 26, בריאה בדרך כלל.לפני כ 3 שנים, סבלתי מחרדות מאוד גדולות מנושא של התקפי לב, היות ואבי נפטר בגיל 47 באופן פתאומי מהתקף לב והיה אדם בריא לחלוטין. זה ערער אותי לגמרי והחלו לי כאבים פסיכוסומטיים, מסתבר, של לחצים בחזה, כאבים ביד שמאל, דפיקות לב, בחילה וכו'. עברו עלי שנים מהגיהנום, ביקרתי את כל הרופאים שיש, עשיתי את כל הבדיקות שאפשר לדמיין ותודה לאל, חוץ מצניחת מסתם קלה, הכל תקין. הופניתי לפסיכולוגית , לטיפול שיחתי, ולפסיכיאטרית, לטיפול תרופתי. לפני כשנה התחלתי לקחת כדורי הרגעה- "ויפקס" ( שרשמה לי פסיכיאטרית), וחייתי חיים נפלאים ונטולי מחלות/ כאבים/ חרדות. לפני כ 3 חודשים, הפסקתי את הכדורים בהחלטה משותפת עם הפסיכיאטרית. בתחילה היה בסדר ואז החלו שוב כל מיני סימפטומים ופחד.אני לא רוצה לקחת כדורים כל חיי, אבל אני לא מצליחה להיות שלווה ולחיות חיים איכותיים בלעדייהם. חזרו לי כאבים שונים ומשונים, ואני חיה בחרדה ובפחד מכך שיש לי בעייה בלב. אני גם פוחדת כי אני לא רוצה לסווג כל מיחוש שיש לי כחרדה ואז שיקרה לי חלילה משהו כי אני לא אטפל ואזניח כי חשבתי שזה חרדה, מצד שני אני לא רוצה שוב לעבור את כל הבדיקות האפשריות כל שני וחמישי. מה ניתן לעשות?? איך שוברים את המעגל הזה? איך יודעים אם הכאב הוא אמיתי או שהוא פסיכולוגי?? בבקשה תעזרו לי. התחתנתי לפני שנה ואני רוצה להיות מאושרת ורוצה ילדים , וככה זה ממש לא אפשרי. כבר אין לי כוח... אודה לעזרה.

יעל יקרה, התיאור שלך נשמע קלאסי לטיפול קוגניטיבי-התנהגותי. האם ניסית זאת בטיפול הפסיכולוגי שעברת? אל תוותרי על האופציה הזו, שיכולה להועיל מאוד בתהליך יחסית מהיר וממוקד. בהצלחה, אורנה

שלום, אני בת 25 ופרודה טרייה מזוגיות שנמשכה כשנתיים. אני מרגישה כאב עצום, אני מפחדת מדיכאון ממושך. הפסקתי ללכת לעבודה, אני לא מצליחה ללמוד, אפילו בסרט אני כבר לא יכולה לצפות. הקשר הזה היה הרסני כבר מההתחלה...אני זאת שיזמתי את הפרידה. למרות שאני יודעת שהוא אוהב אותי מאד מאד, הוא לא הצליח לעשות אותי מאושרת. הוא דרש ממני להשתנות בדרך חשיבה שלי, בהתנהגות שלי, בצורת התבטאות שלי, אפילו את המשפחה שלי הוא ניסה לשנות.למרות שהוא עזר לי להיות מודעת לחסרונות שלי ועזר לי להתגבר על חלקן, לא היה סוף לטענות. רבנו על כל שטות. אני מרגישה אפס לידו, נמאס לי להרגיש ככה. לא היה בקשר הזה חום ואהבה כמעט בכלל. הוא טען שזה רדידות לחפש את זה במילים יפות. אבל אני זקוקה לזה. צמיחה שיכלית וריגשית חשובה יותר? יש סיכוי לקשר מעין זה? יכול להיות סוף טוב מקשר כזה? אני מפחדת להיות לבד, מפחדת להתחרט ושכבר לא תהיה דרך חזרה. קשה למצוא אהבה. אני רוצה להדגיש שהוא בחור מקסים אבל קשה לו להביע רגשות ולראות את הצד החיובי שיש לי. עשיתי טעות? אני אהיה בסדר? מה עושים הלאה? אני אומללה עכשיו, לתת לזה עוד צ'אנס (אחרי כל כך הרבה נסיונות כושלים)? הוא יכול להשתנות? אני צריכה להשתנות?

עדי יקרה, שאלת שאלות רבות, שמבטאות היטב את הבלבול והמצוקה שאת חשה. אבל האמת היא שהתשובות אינן בידיי, ואולי אפילו לא קיימות כלל. אני מתכוונת לכך שכל אחד מאיתנו עושה לאורך חייו בחירות שונות, מוצלחות יותר או פחות, לפעמים חיים איתן, לפעמים מנסים לתקן, לרוב ללא וודאות חד-משמעית שעשינו את הדבר ה'נכון'. אני מבינה שהבחירה שבחרת מעוררת בך ספקות רבים, ולכן רוצה להציע לך מרחב פרטי ואוהד, שבו תוכלי לברר לעצמך את הרגשות והמחשבות המבלבלים והכואבים. אני מתכוונת כמובן לטיפול פסיכולוגי... תחשבי על זה? אורנה

תודה על תגובתך. ובכל זאת מה דעתך המקצועית? נ.ב: אין לי שום אפשרות כלכלית ללכת לטיפול

שלום רב שמי שרון ואני סובל מחרדות לפני עבודה חדשה, סביבה חדשה וכיוצא באלו. אני חש שונה מכולם והייתי רוצה לדעת לאיזה פסיכולוג עלי לפנות על מנת לטפל בעצמי. תודה

שלום שרון, לא כתבת במה מתבטאת החרדה שאתה חש, ולכן מעט קשה לי להמליץ. באופן כללי אפשר לבדוק שני כיוונים מרכזיים: טיפול קוגניטיבי-התנהגותי יכול ללמד אותך במהירות יחסית טכניקות התמודדות עם החרדה וההימנעויות שיתכן ומתלוות אליה. טיפול דינמי יאפשר לך בתהליך ממושך יותר להכיר את עצמך לעומק, כולל את החרדה. אתה מוזמן לשאול עוד, ושיהיה בהצלחה, אורנה

שלום, אני בת 37 + 2 ילדים. התגרשתי לפני שנה וחצי בשביל לממש זוגיות ואהבה שנייה אך המכשולים היו כבדים מדי והזוגיות לא צלחה. אני מרוסקת נפשית ועלי לקבל החלטות בימים אלו האם אני חוזרת לבית של בן זוגי הקודם כי אין לי מקום אחר לשוב אליו ומצד שני אין אהבה וכוח לגשר על הקרע שנוצר. בנותיי אף הן הולכות לעבור טלטלה שכן הן גרו עם בן זוגי נוכחי ואינני יודעת כיצד לבשר להם. אין לי אפשרות כספית ללכת לטיפול אך יותר מתמיד אני צריכה עזרה. בנוסף אם תוכלו לתת עצות על מטפלים הגובים מחיר שווה לכל נפש זה יעזור מאוד תודה

שלום עדי, נשמע כואב ומסובך. אני יודעת שבזמנים כאלה נערם הר של טיעונים כלכליים כנגד טיפול פסיכולוגי, טוב ומחזיק ככל שיהיה. אני רוצה להזכיר טיעון אחד חשוב בעד ההוצאה הכספית, שאולי תזדהי עמו ממקומך כאם. יש משהו בהריון ובהנקה שמאוד ממחיש כיצד מישהו צריך להחזיק אותנו מבחוץ על-מנת שנוכל להחזיק מישהו אחר מבפנים. קצת כמו לומר שעל-מנת להיניק צריך גם לינוק... נסי לחשוב על טיפול בשבילך בתור הנקה כזו, שתאפשר לך להמשיך להחזיק בצורה טובה את עצמך ואת הילדים. וברמה הפרקטית, טיפול פסיכולוגי מסובסד אפשר לקבל בקופות החולים, בשירות הפסיכולוגי של האוניברסיטאות השונות ובחלק מהמכונים הפרטיים המעסיקים פרקטיקנטיים ומתמחים בפסיכולוגיה קלינית. החזיקי מעמד, ובהצלחה בכל, אורנה

שלום אורנה. אני בעצם לא יודעת למה אני כותבת . אני מרגישה במלכודת.מחכה שמישהו יציל אותי. אני נמצאת בטיפול אבל הוא לא עוזר. שום דבר לא עוזר. כלפי חוץ אני מתפקדת מצויין, אפילו כמעט בהצטיינות בכל מה שאני עושה. אבל בפנים- מרגישה ממש נורא ואף אחד לא מצליח לעזור לי. בבקשה אל תגידי לי ללכת לדבר על זה עם המטפלת , כבר דיברתי. אני חושבת שאני מאד מפחדת...

טלי יקרה, את יודעת, התחושה שאת מתארת של תפקוד מאוד גבוה, הישגי ומוצלח, בשילוב עם חוויה פנימית מרוקנת ואבודה, מוכרת לי היטב. חלק גדול ממטופליי בקליניקה חשים כך, והטיפול הפסיכולוגי (בהדרגה ובהתמדה) תומך ומסייע. אני כותבת לך את זה כדי לעודד אותך להמשיך ולהיאבק על זכותך לחוש טוב יותר לגבי עצמך, מבפנים ומבחוץ... בהצלחה, אורנה

שלום, היתה לי מטפלת(במרפאה ציבורית)שעזבה את המרפאה.היה לי קשר נפלא איתה .מאז הפרידה עברו שמונה חודשים. כבר שלושה חודשים יש לי מטפלת אחרת שסך הכול זורם לי איתה,אבל אני לא מצליחה להתנתק בראש מהמטפלת הקודמת,כל פעם שמשהו מזכיר לי אותה\ את הקשר שלנו נעשה לי רע מאוד.לקחתי מהטיפול הזה הרבה טוב,ובמקום להתמקד בדברים החיוביים שהפקתי מהטיפול אני ממורמרת מזה שהוא נקטע. ואני תוהה אם הגיוני לדבר אם המטפלת הנוכחית על מה שעובר עלי? כאילו מה,אני באה לטיפול אליה ובוכה לה על הגעגועים לקשר הקודם?איך היא תרגיש.? אבל אני מצד שני כן רוצה שהיא תדע מה קורה איתי ,כי אם אני מסתירה קשיים שעוברים עלי אני מרגישה מחסום ביננו.לא יודעת.

שלום כלנית, בוודאי (!!!!!) שנכון לדבר בטיפול הנוכחי על געגועייך וכמיהתך לטיפול הקודם. הגעגעוע והכמיהה הם חלק משמעותי מהסיפור שאת מספרת על עצמך - סיפור על טוב שהיה ונלקח ממך. ספרי לה את הסיפור שלך, ואם תרצי ספרי גם לנו איך הקשר הנוכחי מתקדם. בהצלחה, אורנה

שלום... מאז שאני זוכר את עצמי היו לי חיים לא קלים, במיוחד בתקופת חטיבת הביניים והתיכון שבה הייתי לבד כל הזמן. התמודדתי במשך שנים עם דברים שלא כל אחד מתמודד איתם,דברים שאני לא יכול לפרט כאן כי זה לא ייגמר וכי אני לא מסוגל לדבר על זה. כיום אני בן 21 וברוך ה' מצבי הרבה יותר טוב, אבל נשארו בתוכי צלקות מכל הסבל הגדול שעבר עליי, זה מתבטא בחוסר ביטחון עצמי, ערך עצמי נמוך, נטייה לדיכאון, וקשיים חמורים בתקשורת עם אנשים שאני לא מכיר.המצב הזה שאני נמצא בו כיום מקשה עליי במציאת עבודה, באירועים חברתיים וכו'. איך אני יוצא מיזה???????

שלום מישהו אחר, אני מניחה שלא סתם שלחת את הודעתך אלינו - לפורום פסיכולוגיה קלינית... אני כותבת זאת, משום שאם נוכל להיות 'דחיפה' עדינה בדרך לטיפול משלך, הרי שעשינו את שלנו. מדוע שלא יהיה לך מקום משלך, בו תוכל לעבוד על ה"צלקות מכל הסבל הגדול שעבר עליי... חוסר ביטחון עצמי, ערך עצמי נמוך, נטייה לדיכאון, וקשיים חמורים בתקשורת עם אנשים שאני לא מכיר"? בהצלחה, אורנה

שלום, התחלתי טיפול בערך לפני שנה וחצי עקב אובדן. במהלך הטיפול גם העליתי עוד כמה אירועים קשים מהילדות ששמרתי שנים בפנים. הבעיה בטיפול, וזהו הטיפול הראשון שאני עוברת, שאני לא מצליחה להתקדם. כלומר, אני מתכוננת ומחכה לפגישה עם המון נקודות לדבר עליהם אבל שם אני לא מצליחה כמעט להוציא מילה. המטפלת כל הזמן מנסה איתי, שאלות, נושאים שונים, מנסה להתקרב, להתקשר, דואגת, בוכה איתי ואפילו פורצת את הגבולות בעצמה (דבר שהיא הצהירה) על מנת לעזור לי להיפתח..... אני מודעת להתנגדות שלי ומנסה לעבוד על זה, אבל ברגע שאני נכנסת לשם הכל נמחק, ואני חוזרת לשתיקה שלי ול "לא יודעת", "לא רוצה", "לא מעניין אותי", "לא רוצה לדבר על זה"..... איך אני אמורה להפסיק להילחם בעצמי, איך? זה כואב נורא, ואני באמת רוצה להחזיק ביד המושטת לי, אבל לא מרשה לעצמי. אני כל הזמן מענישה את עצמי על זה שאני מבקשת עזרה? איך אפשר להפסיק? אני ממש תקועה? ונראה לי גם המטפלת, שאומרת לי שרמת ההתנגדות שלי היא מהגבוהים שפגשה בחייה, אבל היא תמשיך למרות שהיא יודעת שהתהליך יהיה ארוך!! יכול להיות שהיא ממשיכה איתי בגלל הכסף? איך אני אמורה לדעת שלא נמאסתי עליה והיא ממשיכה כי אני עוד לקוח שלה.... האם שנה וחצי אינם תקופה מספיקה בכדי לדעת אם טיפול כלשהוא עובד או לא?

מתי מותר למטפל/ת לפרוץ גבולות בינו לבין המטפל? (אני לא מתכוונת לאהבה, אלא לגבי כל נושא אחר) ןמתי זה נחשב למסוכן? יכול להיות שזו דרך שלו לעזור למטופל? אם המטופל אינו יכול לפרוץ קדימה?

דינה, נשמע שאת עדיין לא סומכת על המטפלת שלך. ("יכול להיות שהיא ממשיכה בגלל הכסף...") במצב כזה, קשה להיפתח. מטפלים מאמינים בשינויים,מאמינים ביכולת של הטיפול(אפילו אם זה לוקח זמן) לשנות תפיסות,אמונות ודפוסים מכשילים. ואני חושבת שזו הסיבה שמטפל טוב ואיכפתי ממשיך בטיפול. ככל שממשיכים בטפול,רוכשים יותר אמון ואז יש סיכוי טוב להפחתת ההתנגדות . גם אני במצב של התנגדות קשה לטיפול, וכבר עברו שנתיים מאז שהתחלתי. כתבת שיש לך הרבה דברים לדבר עליהם, ולי כמעט אף פעם אין מה להגיד.למרות שעברו שנתיים יש הרבה שתיקות בטיפול, והמטפלת שואלת שאלות ,מגיבה ומנסה לעודד אותי לדבר. הדרך שלי להפחית התנגדות היא לענות לשאלות שלה, אני ממש מכריחה את עצמי. אם יש משהו שאני ממש לא רוצה,אני אומרת. באופן הדרגתי ההתנגדות פוחתת . את יכולה גם לכתוב בין הפגישות על מה את רוצה לדבר ולתת לה לקרוא. להתחיל אפילו בדברים קטנים. אבל אני חושבת שהדבר הכי חשוב זה לסמוך עליה,להרגיש שהיא שם בשבילך,איכפתית ומוכנה לסייע (וכמו שזה נשמע היא אכן כזו) ולאפשר לעצמך להיעזר בה. ועוד משהו, מניסיוני. שנה וחצי זה זמן מספיק כדי להרגיש אם יש לך כימיה עם המטפלת, אם היא דואגת לך ואיכפת לה והיא מוכנה להתאמץ בשביל לעזור לך. טיפול לא יכול להיות טוב אם המטופל לא "עובד",לא מתעקש להילחם ולשנות דברים שקשים לו(גם אם המטפל יהיה הכי טוב, זה לא יעזור..). בהצלחה טל

תודה טל. יש להבהיר "שתמיד יש לי הרבה מה להגיד" אבך תמיד זה נשאר אצלי. השיח הטיפולי מתנהל כמו שיחה. היא שואלת ואני עונה ישר ולעניין. אם היא מצליחה לעצבן אותי ולהוציא אותי מהאיזון, אז כן היא יכולה להוציא ממני כמה משפטים.... אורנה, האם זה נכון אם מטופל ממשיך בהתנגדות שלו, הטיפול לא יעבוד. אני פשוט לא מצליחה לעשות אף תזוזה במצב שלי, שום שינוי ואפילו לא קטן, וזה מה שגורם למטפלת לפעמים להתעצבן.

שלום דינה, אם נחשוב על הקשר הטיפולי כמשקף את הקשר הרגשי הראשוני של חייך, הרי שאפשר לומר שאת אינך יודעת כיצד מרגישים בטוחה לגמרי, אהובה ומעורסלת בזרועות אימך... ומאחר ואינך יודעת, את חשדנית ומרוגזת, מבולבלת למול הושטת היד של המטפלת שלך. מנקודת מבט כזו, להתעקש על הטיפול הוא אחד הדברים החשובים ביותר שתוכלי לעשות למען עצמך - מעתה ועד עולם כל קשר שתקיימי ייצבע לא רק בצבעי הקשר הראשוני עם הורייך, אלא גם בצבעי הקשר הטיפולי שלך... זה בסדר גמור לא לדעת כיצד לסמוך, וזה בסדר גמור לתת לה ללמד אותך! בהצלחה, אורנה

תודה אורנה על התשובה. אבל יש להבהיר שהקשר עם אימי היה הקשר הכי טוב בחיי. ואחרי מותה הגעתי לטיפול, בגלל שאיבדתי את הקשר הכי קרוב בחיי.!!!! היה לי הורים מקסימים ואף פעם לא הייתה לי בעיה איתם!! זה לא זה!! אז למה אני לא נותנת לה וממשיכה בהתנגדות

אורנה.. ממש קשה לי ללעוס את הדברים שכתבת..דוקר לי את הבפנים של הפה.. כמעט נשמע כאילו שני הקשרים המשמעותיים של חיי הם הקשר הרגשי הראשון, אי שם לפני מלא שנים, והקשר הטיפולי הנוכחי. זה מרגיש לי קצת מרחיק לכת.. פשוט מדיי, שלא לומר פשטני...- [מה זה?! לא מתאים לך, אורנה :-)) ] מה לגבי כל יתר הקשרים שחוויתי (חלקם בעלי אספקטים טיפוליים כאלה ואחרים)- האם הם לא צובעים קשרים אחרים- קדימה ואחורה בזמן- בצבעים נוספים? מוסיפים עוד שכבת/גוון צבע למה שקיים? האם הקושי להתמסר נובע בהכרח מקשיים בקשר הראשון שיצרנו? האם הקשר הטיפולי בהכרח מדמה/משחזר רק את אותו קשר ישן עם אמא? את חושבת שאני מתנגדת עכשיו? :-) זה רעיון ללא מוצא 'ההתנגדות' הזו... :-) שמך מטפס במעלה הערימה..זה קצת מרגיע אותי ליל מנוחה, לילך.

רבתי עם כמה חברות ממש טובות שלי לפני חודש וחצי ועכשיו אני מרגישה לבד ומדוכאת כל הזמן ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי. חשבתי ללכת לטיפול פסיכולוגי אבל אני לא חושבת שזה יעזור לי להחזיר אותן.

חשבת פשוט להתקשר ולראות מה קורה???עבר כבר חודש וחצי אולי הן מתגעגעות אלייך תשכחי מהכבוד ותנסי ...הכי גרוע שיכול להיות תקבלי סטירת לחי...שזה הרגשה חרא ומכאיבה אבל תדעי שניסית מצד שני את יכולה לחזור לחייך הקודמים ולהיות מאושרת... עדיף צלשלם הרבה כסף לטיפול שאולי את לא צריכה(: להתראות

שלום מישהי, שתי מחשבות: הראשונה היא שיש משהו בדברי MR BLUE, ואולי כדאי למחול על כבודך ולנסות ליצור דיבור חדש. השנייה היא שיתכן והקושי הבין-אישי שבא לידי ביטוי בניתוק מחברותייך 'מתיישב' על קשיים נוספים, בינך לבינך. במידה וההרהור הזה מדבר אלייך, טיפול הוא דווקא אופציה מאוד מתאימה. טיפול פסיכולוגי אמנם אינו עוסק באופן ישיר 'בהחזרת' החברות, אבל הוא מהווה מקום לחשוב ולהרגיש, ובהמשך גם לשנות. בהצלחה, אורנה

חג עצמאות שמח, אורנה יקרה!!! :-) אוהבת, כוכבית.

כוכבית חביבתי, הנה כבר יצא החג, ובכל זאת זו הזדמנות לברך בחזרה - לאחל תקווה קטנה פרטית, ואולי גם אחת גדולה 'ציבורית'... ממני

אורנה, שלחתי לך מייל, אני מתנצלת שלא שאלתי קודם, זה קצת דחוף... סליחה ותודה (גם על האיחולים), כוכבית

אני מגלה חרדות לבתי בת ה-11 , חוץ מזה שהיא היסטרית ופחדנית בצורה לא נורמאלית לפעמים היא נתקפת חרדות שמלווות ברעידות בגוף ומלמולים כמו אני פוחדת ... כשהסיבה היא ממש שטותית כמו למשל כואב לה הגרון אז זה פחד נורא אי שקט רעידות וחוסר תיאבון ויכול להימשך שעות וגם ימים, קבענו יעוץ פסיכולוגי יהיה בעוד שבועיים, אך האם זה מספיק?? החרדות ממש לא נסבלות זה לחיות בפחד שעה שעה ימים... יש טיפול תרופתי לילדים?? היא שוקלת 21????

שלומית שלום, את מתארת חרדות קשות אצל הבת שלך, ומשום כך טוב עשית שפנית לייעוץ פסיכולוגי. לא ברור מה הגורם לחרדות אלו, אבל טיפול טוב יוכל לעזור לגלות את המקור ולטפל בה. בעיקר נראה שהיא צריכה מישהו שיקשיב לה כרגע, שייתן הגיון ומשמעות לפחד התמידי בו היא נמצאת, ויעזור גם לך תוך הדרכה כיצד להתנהג מולה, ואף כיצד להתמודד עם תחושותייך כלפיה. מבחינה תרופתית, יש תרופות שניתן לתת גם לילדים, אולם לשם כך יהיה צורך במפגש עם פסיכיאטר ילדים. אני מניח שבמידה ויהיה צורך הפסיכולוג יפנה אתכם אליו. בהצלחה, דרור

1.אמא שלי היא חרדית פנטית, היא מתעקשת על דברים טיפשיים מאוד שאני לא מאמין בהם, כמו מנהגים חרדיים מוגזמים, איך מסברים לה שאני לא מאמין בזה? (אני הייתי פעם חרדי) 2. בגלל זה שאני מאמץ את הדרכים החילוניות היא חושבת שאני פסיכי והיא רוצה להכניס אותי לבית משוגעים מה עושים? (אני מעל גיל 18 ואני חושב שהיא לא יכולה להחליט בשבילי ובמיוחד לא דברים כאלו)

קוסטה שלום, יציאה מהעולם בו גדלת היא תהליך לא פשוט המעורר התנגדות עזה, כך נשמע אצל אמך. מבחינה חוקית היא אכן לא יכולה לאשפז אותך בשל כך, אבל נראה לי שמה שמטריד אותך בעיקר הוא הקושי שלה לקבל את הדרך שלך, לכבד אותה ואותך. כפי שאמרתי זה תהליך קשה, אני מניח שישנם מקומות היכולים ללות אותך בו, בהם תוכל להיעזר באנשים שהיו במקום הזה, כמו גם בייעוץ מקצועי, אם כי כרגע אין לי את השם שלהם. ולגבי אמא, אתה יכול לעשות את המקסימום שלך שהיא תקבל אותך כרגע, אבל זה לא מבטיח שזה אכן יקרה. אתה תצטרך להרגיש שאתה יכול לחיות עם זה גם ככה. דרור

מה ההבדל בין דיכאון לבין נטייה לדיכאון? מה חמור יותר? האם אפשרית היציאה מזה ללא שום טיפול מיוחד אלא בכוחות עצמי?

מיכל שלום, אין הבדל מהותי בין השניים. אדם הסובל מהפרעת דיכאון, כלומר אובחן כסובל מדיכאון, הוא בעל נטייה להיכנס לדיכאון. ככלל ההסתכלות על דכאון היא כעל דבר הבא בגלים. כתבת שאובחנת כבעלת דיסטמיה, כאן לרוב מדובר במשהו יציב יותר, שלעיתים קרובות בא עם הפרעת אישיות. דכאון ההולך איתך לאורך שנים, לעיתים מאופיין בחווית ריקנות פנימית. לדעתי, קשה לטפל בסוג כזה של דכאון בעצמך. דווקא כי הוא כל כך מוכר עד כי אין משהו אחר מוכר שניתן לשאוף אליו. לילה טוב, דרור

פעמים רבות נדמה לי שאני מכניסה את עצמי אל תוך המחשבות הדיכאוניות שלי...מאין הרגשה של...אם לא הייתי חושבת על זה אז לא הייתי נכנסת לזה. מה אני יכולה לעשות בשביל למנוע מעצמי מלהכניס את עצמי לזה? זה כאילו שבעזרת המחשבות הנכונות אני גם יכולה להוציא את עצמי מיזה. אבל עצם המחשבה על הקיום של הדיכאון מפריע לי לחיות את חיי.

מיכל שלום, זהנכון שמחשבות מסויימות מגבירות דכאון, ומכאן גם שיטות הטיפול הנעזרות בשינוי מחשבות בכדי להתמודד עם דכאון (טיפול קוגנטיבי). אבל לדברייך מציק לך גם עצם זה שיש לך דכאון , שזה שם. ולכן עצתי לך היא לפנות לטיפול שיבחן איתך מדוע זה מציק לך, מה זה אומר לך להיות בדכאון, או לסבול מנטיה לדכאון, וכיצד את יכולה להתמודד עם זה ולחיות את חייך טוב יותר. לא רק כמיכל חולת הדכאון. אלא כמיכל שבין היתר מתמודדת גם עם דכאון. בהצלחה, דרור.

אמי מחלימה ממחלת הסרטן ונמצאת בדיכאון , היא ירדה המון במשקל(הגיעה לתת תזונה) לא מתקשרת איתנו כל הזמן היא שוכבת במיטה. בשבוע האחרון היה שיפור היא החלה להזיז את עצמה יותר חשוב לציין שהיאמטופלת תרופתית אבל לא נראה שינוי ממשי היא עדין לא מתקשרת איתנו לא מתענינת בסביבה האם זה שנדבר איתה ונגיד לה שהיא חסרה לנו ונעודד אותה ואפילו נכריח אותה לקום מהמיטה יכול לשפר את המצב או שצריך לתת לה את הזמן

סיגלית שלום, ראשית החלמה מסרטן תמיד אינה פשוטה. כאשר מתלווה לזה דכאון זה קשה אף יותר. זה טוב שהיא מטופלת תרופתית, אולם לתרופות נגד דכאון לוקח בדרך כלל זמן עד שהן מתחילות להשפיע. בינתיים לסביבה התומכת יש הרבה השפעה, לוו אותה נסו להראות לה את הצדדים החיוביים דברים שהיא אוהבת, אבל היזהרו מגרימת תחושות אשמה כגון תראי מה את עושה לנו. אלו לא עוזרות ולרוב מחמירות את המצב, מקווה שתרגיש טוב יותר בקרוב, דרור

שלום לך, מבקשת גם את חוות דעתך: אני נמצאת בקשר זוגי כבר קרוב לשלוש שנים,מהרגע הראשון של הקשר היה ברור לי שהקשר בעייתי ומאז אני לא מצליחה להיפרד,ככל שעבר הזמן הסתבר לי שהקשר הוא יותר ויותר בעיתי, שקרים,אלימות מילולית, השפלות ובגידות מצידו,בכל פעם שאני יוזמת פרידה,הפרידה מחזיקה מעמד מקסימום ליומיים ואז הוא מצליח לשכנע אותי לסלוח לו והקשר חוזר לקדמותו,בעבר נגשתי לטיפול המטפלת המליצה לי על שמוש בכדורים,אז זה נראה לי מוגזם ולא קשור לכן הפסקתי את הטיפול,ניסיתי בעוד מספר שיטות לטפל (טיפול הוליסטי) והמצב לא השתנה ואף החמיר בעבר בכל פעם שהקשר הסתיים מבחינתי ועמדתי על שלי איתנה הוא הצליח להחזיר אותו אליו, היום המצב הגיע לכך שישנם מצבים שכשהוא כבר רוצה לעזב לי קשה לשחרר אותו על אף הידיעה הברורה שהוא עושה לי נזק נפשי עצום. אני בת 36, אני מבינה שכל רגע איתו זה בזבוז זמן ואני לא מסוגלת לאסוף את עצמי ולעבור הלאה ,כל הסביבה ממליצה לי לסיים את הקשר החולני הזה ולא מבינים מה גורם לי כ"כ להתקשות להפרד מנגע כזה, אני בייאוש מוחלט !אודה לך מאד אם תוכל להפנות אותי לדרך או טיפול שיכולים לעזור לי, תודה.

ורד שלום, נשמע לי שאת נמצאת בקשר הרסני אבל מסיבות שונות מתקשה לעזוב או להסכים לעזיבה שלו אותך. אני סבור שפניה לטיפול פסיכודינמי בו תוכלי לגעת בקיים שלך, בחלקים שהקשר נותן לך, ובחיפוש אחר הדרך הטובה ביותר עבורך להמשיך, הוא הטיפול המתאים. לדעתי טיפול שיתמקד במתן עיצות לא יצליח. את אומרת בעצמך שאנשים אומרים לך לעזוב ואת לא מצליחה. ככל שתקדימי לפנות כך פחות תשאי את הקושי לבד, בהצלחה, דרור

שלום, רציתי לשאול כמה שאלות שמאד חשובות לי. א. כתוב פה באחת ההודעות שטיפול מקביל זה לא טוב. מאיזו בחינה זה לא טוב? האם זה עלול להזיק? התחלתי בטיפול מקביל על מנת לבחור באחד מהם , אבל כל אחד מהם טוב בדרכו ושונה לגמרי מהאחר, ואני לא יודעת כרגע מה לעשות. לא מסוגלת לעזוב אף אחד מהם. המטפלים לא יודעים על הטיפול המקביל. ב. האם אתם יכולים להמליץ על ספר או איזשהו חומר אחר שמסביר טוב מה אמור לקרות בטיפול? למרות שאני כבר תקופה ארוכה בטיפול אני כל הזמן מרגישה שלא מבינה מה בכלל קורה ואם קורה , למשל הנושא של השיקוף . אז המטפלת מנסחת אחרת את מה שאני אומרת לה, ומה אני אמורה לעשות עם זה? בדרך כלל היא אכן מתארת טוב את מה שאני אומרת לה, אבל מה הלאה? תודה רבה...

שרון שלום, טיפול מקביל מקשה על יצירת קשר עמוק משמעותי וייחודי עם מטפל אחד. קשר שכזה הוא הכרחי. בעצם מה שאת עושה הוא לא להתחייב, לפסוח על שתי הסעיפים. וייתכן וזה כשלעצמו נושא מוכר לך בחייך. שנית נראה שאת מרגישה שאת עושה משהו לא בסדר, שהרי את מסתירה משניהם את נוכחות השני. קשה להפיק מטיפול כשאת חשה צורך להסתיר משהו משמעותי, ועם תחושה שאת משקרת. קשה להסביר בדיוק כיצד טיפול עובד. למשל שיקופים אמורים לתת את התחושה שיש מי שרואה ומבין אותך. בחלק גדול מהמקרים זה דבר לא מובן מאליו כלל. אם את רוצה לקרוא אני ממליץ על הספר "סערת נפש" מאת יורם יובל. ספר קריא המרבה לתת דוגמאות מטיפול. דרור

היי, אובחנתי כסובלת מחרדה ודיסטמיה.לאחר שניסיתי פרוזאק וסרוקסט(ודי מהר הפסקתי,כי התופעות לוואי היו איומות...),התחלתי לקבל לוסטראל ולהגיב די טוב.או שלא?העניין הוא שהחרדה החברתית כמעט ופחתה לחלוטין,אולם אני ממשיכה לראות ביחסים חברתיים כזיוף וסוג של בזבוז זמן.הלוואי שהייתי נהנית מהם אבל אני לא מצליחה.. כמו כן,ממצב של איבוד תיאבון וחוסר שינה(אחרי משבר ראשוני קשה)חזרתי לישון ולאכול. בהתחלה התרגשתי מהשינוי החיובי(במיוחד מהעובדה שהפסקתי לפחד ממצבים חברתיים והפסקתי לחיות בתחושה מפחידה בנוסח "מסתכלים עלי!אני מתפדחת...")ואפילו התגייסתי לצה"ל למרות שעם המצב שלי הפסיכיאטר המליץ בחום לא לעשות זאת. תפקדתי יפה,רוב הזמן הצלחתי לשחק אותה שהכל בסדר,יצרתי קשרים,כשתכלס הרגשתי שאני יצרתי לעצמי דמות משנה מזוייפת כי בבית אני הכי "אנטי",נוירוטית ולא נחמדה בכלל. ובכלל,עם החודשים התיאבון התחיל להתגבר במימדים עצומים וגם הרצון לישון.אני כבר לפחות שנה וחצי במצב זה.כל היום אני חושבת רק על להשקיט את התיאבון(במאכלים רוויים שומנים ופחמימות) ולישון.וחשוב להבהיר,כי פעם הייתי מאוד אמביציוזית ולא הייתה לי את הנטייה לרצות לנמנם ולישון. בכל אופן,אני עכשיו ממש זומבי.מרגישה חלולה.הייתי כבר מעדיפה להרגיש חרדה-גם זה משהו. שום בילוי לא מעניין אותי וגם אם החלומות הכי פרועים יתגשמו,זה נראה כאילו זה לא יחזיר אותי לחיים.אני ממש סוחבת את עצמי ואת המלנכוליה על גבי מיום ליום ואומרת שאולי זה ישתפר ,כי פשוט כואב לי מדי להתאבד ולהשאיר את המשפחה המצומצמת שלי עם הכאב.כבר ראיתי איך הניסיון האובדני הראשון שלי השפיע עליהם... אגב,הייתי בטיפול אצל הקב"ן למעלה משנה ,אבל לאחרונה עזבתי כי הטיפול סבב רק סביב חוסר האמון והסלידה שלי מהמטפל ולא התרכז בבעיות האמיתיות שלי. לאחרונה גם רשם לי הפסיכיאטר את אדרונאקס(מקבוצה אחרת של נוגדי דיכאון) אבל גם הוא לא הוסיף טוב למצב הכללי,רק את התופעות לוואי(במיוחד תחושת "הקריז" בלילות......) אני מיואשת,לא לגמרי,כי עדיין אני חיה,אבל הייתי רוצה לשמוע מה הברירות שעומדות בפני?בהתחשב בעובדה שאוטוטו אני משתחררת מהצבא ועדיין סוחבת עימי את המחלות הנוראיות הנ"ל.... (רק הערה נוספת:אני עדיין על לוסטראל אבל החלטתי להיגמל בהדרגתיות.הפסיכיאטר אישר,ובכלל נראה לו שאני טיפוס מלנכולי מטבעי וכל מה שאני צריכה זה טיפול פסיכולוגי...)

שרון שלום, נשמע לי מדברייך שלמרות קשיים שעברת יש בך כוחות להתמודד, למשל השירות בצה"ל שהתעקשת לעשות אותו. לא הייתי ממהר לומר שהטיפול לא הצליח. הוא נגע בשאלת האמון שנראית כשאלה רצינית עבורך. באיזו מידה את יכולה לתת אמון באחרים, במטפל, בחברים בעולם. לדעתי, כניסה לטיפול לאחר הצבא, תוך התחשבות בקשיים שיהיו לך בו, הוא הדבר שאת צריכה לנסות. הטיפול צריך להתמקד בקושי שלך לחבר בין החלק ה"אנטי" שלך, לחלק הנחמד שאותו את חווה כמזוייף. כלומר לגשר על הפיצול שאת יוצרת בין שני חלקים שיש בך. אז תוכלי להרגיש שמותר לך גם להיות פחות נחמדה בקשרים בינאישיים, ולא תצטרכי להוציא את האנטי בצורה כזו שתפחיד אותך, ותעורר בך חרדה. בהצלחה, ושחרור נעים, דרור

http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=968067&passok=yes

שירז שלום, אני מאוד אשמח להתייחס לדברייך ותחושותייך, ולכן אני מבקש שתכתבי אותם כאן, בפורום, ללא הפניה לבלוג אישי, יום טוב, דרור

מחבר: חני תאריך: 21.4.2007 שעה: 00:49 בעלי ואני הפסקנו לחלוטין לקיים יחסים מיוזמתו למרות שאנחנו נשואים טריים כמה חודשים רק בעלי מבוגר ממני ב5 שנים אני בת 25 הוא טוען שיש לו ניסיון מיני אני התחתנתי בתולה וללא כל ניסיון מיני אנו מחברה שמרנית שנינו וגם התחתנו מרצון ומסתדרים בסדר אספר לכם קצת על חיי המין ותגידו לי אם זה יכול להשפיע: הוא היה אומר לי בהתחלה לךא לזייף אורגזמות ולהיות אמיתית עוד לפני שהתחתנו אמר לי. אני יזמתי את הסקס בלילה הראשון ודי התנפלתי עליו בנשיקות ומזמוזים. אחרי תקופה כשהתחלתי להגיד לו תנשק אותי פה...תנשק אותי שם...תעשה לי ככה...הוא לא אהב את זה ואמר אני רוצה לעשות לך דברים בלי שתגידי לי.... כמו שאמר לי לא הייתי מזייפת אורגזמות הוא לא היה משקיע במשחק מקדים כמה נשיקות על השפתיים צוואר חזה בטן קצת שינוי תנוחות וחדירה וזה היה נגמר תוך 3 דקות וכמעט תמיד היתי אומרת לו אל תגמור מהר רוצה שייקח זמן כי הייתי נהנית מעצם החדירה אך היה אומר לי ככה זה גברים (כלומר הכוונה אחרי חדירה לא יכולים להחזיק הרבה בלי לגמור) יש לו מחשבה מינית כזאת שאומרת אם בחורה עושה לך משהו או ההפך אז צריך לעשות אותו דבר לבן זוג (שיהיה הדדי כנראה..)הוא למשל נגעל מלרדת לי ביקשתי ממנו שירד לי ביומולדת שלי והוא די התמהמה אז אמרתי לו עזוב אני כן יורדת לו אז הוא אמר לי:את בטח לא תרצי לרדת לי יותר ואמרתי לו מה פתאום? אין קשר אני אוהבת מציצות. הוא היה מצפה שאגמור בסקס איתו כי סיפרתי לו שהייתי מאוננת לפני חתונה וגומרת כל פעם אז היה נוגע לי בדגדגן אך ממש לא מתחילה להרגיש כאילו אני הולכת לגמור אז הייתי אומרת לו חבל על הזמן נראה לי שלא אגמור אז הוא אומר תתרכזי ולא היתי יכולה להתרכז אז היתי מרגישה שהוא קצת מתעצבן מזה (הוא סיפר לי בגלל שדירבנתי אותו לספר שחברות שהיו לו ששכב איתן כן היו גומרות אתו במיטה) הוא אמר לי שיש לו קושי לבקש לעשות לו משהו שקשור לסקס כי הוא חושב שזה ישפיל אותי אז אמרתי לו שלהפך זה דווקא יותר מגרה. הוא לא אוהב להתנשק בפה ואני כן מאוד אוהבת זה מדליק אותי יותר אך כמובן זורמת איתו ולא מכריחה אותו או משהו... ערב אחד ראיתי סרט שקשור בבדסמ והיה איתי ושאל אותי אם זה עושה לי את זה אמרתי לו כן אז הוא אמר שהוא מגורה ביקשתי ממנו שיצליף בי עם חגורה על התחת והוא הסכים ונתתי לו לקשו אותי למיטה עם אזיקים וכיסו עיניים (שאותם אני קניתי בחנות סקס לבד לפני חתונה-כמו שאמרתי אנחנו חברה שמרנית ואני הייתי לבושה בלבוש דתי גם אז) הוא גם אומר שיש דברים שאני עושה שהוא לא מסוגל כמו למשל רימינג שעשיתי לו ביוזמתי וכשאמרתי לו שיש קצת ריח אז אמר לי עזבי לא נעים זה צריך להיות אחרי מקלחת אך מרוב שהיתי מגורה כן עשיתי לו וזה כן הדליק למרות הריח וכמו למשל שאני נותנת לו לגמור לי בפה מיוזמתי וגם לילה אחד עשיתי לו ביד אמרתי לו אני רק אספק אותך ולא תצטרך לספק אותי אז הוא נראה לי די שמח עשיתי לו ביד עם שמן לראשונה והוא היה קרוב מאוד לגמירה ושאל אותי מאיפה את יודעת לעשות את זה כ"כ טוב?(לפי הסגנון הוא אמר את זה די בהלם ולא בתור ביקורת אומשהו) יש לנו קצת לחצים בבית כי אנו די גרים עם הוריו ואבא שלו די חולה אך לא מדובר במצב אנוש או משהו אך בזמן האחרון אנחנו לא מקיימים יחסים בכלל הוא טוען שהוא לא בוגד שהסקס טוב ושאוהב אותי ושהוא לא שוכב איתי בגלל שהוא קצת מודאג ממחלת אביו והמתח בבית האם לקנות את הסיפור האם זה בגלל אופן יחסי המין שלנו?

מה הכוונה חברה שמרנית- המיגזר הערבי? למה את לא מתגרשת או מחפשת לעצמך מאהב מחוץ לנישואין? בעלך לא שווה הרבה מבחינה מינית. אולי הוא הומו לטנטי.

תניה שלום, נמע שהמצב שאת נמצאת בו לא פשוט ומתסכל עבורך. לא ציינת מה טיב יחסיכם מחוץ לחדר המיטות ומידע זה חשוב. בכל זאת אנסה לענות לשאלתך. את נשמעת כאישה מינית הרואה בו מרכיב חשוב בחייה ונהנית ממנו. את יוזמת יחסי מין, מגוונת אותם ומחפשת ריגושים בהם. בעלך לעומת זאת נראה כמי שמיניות היא דבר מורכב יותר עבורו. קיים פער ביניכם בנושא זה. פער זה יכול לנבוע ממספר מקומות אך נשמע לי שהוא מאיים עליו, מלחיץ אותו. וכדי להתמודד עם לחץ זה הוא נמנע מיחסי מין כליל. עצתי לך היא לפנות לטיפול, חשוב שגם הוא יהיה בטיפול אך אני סבור שהסיכויים לכך נמוכים כרגע. לכן עצתי היא שתזמי טיפול זוגי, כדי שתוכלו לדבר על הדברים המפריעים לך ולו. לא הייתי ממליץ למהר ולהיפרד, זו אפשרות אבל שווה להתאמץ ולנסות קודם לכן, בהצלחה, דרור

אני מרגישה תחושה מוזרה שלא כ"כ מוכרת לי,כי מצד-אחד רע לי וגם קצת עצוב לי, ומצד-שני עקב התרופות והשפעתן אפילו את התחושה של התסכול,הדכדוך והעצב אינני מסוגלת להרגיש,נהפכתי לאפטית חסרת תחושות וזה מפחיד אותי,אינני אוהבת להרגיש ככה, אני אוהבת לצחוק ולשמוח כשטוב לי ולבכות ולהיות מתוסכלת ומדוכדכת כשרע לי (ובעבר הלא רחוק תחושה זו היתה שכיחה),והיום אומנם לא עצוב לי ואיני מדוכדכת בתחושה,אך גם לא טוב לי; בטח עכשיו תחשוב ש'ירדתי לגמרי מהפסים',בגלל מה שאני מתארת,אך זה בדיוק מה שאני מרגישה - מתוסכלת ומדוכדכת בחלק מהזמן, אך לא יכולה להיכנס לתחושה עצמה,להרגיש זאת,מוזר נכון? אני מרגישה כמו 'רובוט' - שאין לו רגשות אמיתיים.

היי כל כך מכיר את זה...רציתי להרגיש שוב הפסקתי כדורים לכמה שבועות והכאב חזר ודפיקות הכאב והבכי והרצון למות........כל כך מכיר את הרצון לשוב ולהרגיש....הקטע שכהפסקתי זה היה חזק מידי פתאום רק הרגשתי והתמוטטתי נאלצתי לחזור לכדורים... אני כל כך מתגעגע לעצמי לפעם של האדם הישר והטוב והזבל והחלאה אני מתגעגע לכולם(: ביי

משתנה שלום, את מרגישה שאיבדת משהו חשוב, את היכולת להרגיש בעוצמה, להתחבר לדכדוך שלך. את מרגישה כמו רובוט, מתגעגעת להרגיש שוב, להיות את. אבל למרות שקשה לדבר על תחושות מבחוץ, אני חושב שעם הזמן תלמדי להכיר שגם זה חלק ממך. חלק חדש אולי שאת מגלה בעזרת התרופות, אבל חלק שעם הזמן תוכלי לאמץ לעצמך. החלק שמסוגל לחוות דברים גם בצורה אפורה לא רק שמח או דכדוך. ועם הזמן גם תוכלי לשכלל את היכולת הזו ולמצוא בה גם גוונים שונים. אני מבין את הקושי, ועדיין זה נראה לי חשוב ושוה את זה. לילה טוב, דרור

לדרור שלום רק רציתי להודות לך על התגובה שלך להודעה ששלחתי לחן וההזמנה לכתוב מתי שקשה לי. תודה ושבוע טוב...

אופיר שלום, את בהחלט מוזמנת לכתוב כאשר קשה לך, אני כאן ואשמח לענות ולנסות כמיטב יכולתי לעזור גם בשעות הקשות, לילה טוב, דרור

שלום, בשבוע שעבר גייסתי את שארית כוחותיי וקבעתי פגישה אצל פסיכולוג התנהגותי-קוגניטיבי לאחר שבעברי הייתי מטופל בגישה פסיכודינאמית וגם תרופתית. היום הייתי בפגישה הראשונה והפסיכולוג עישן מולי, ללא הרף, מה שגרם לי לתהות לגבי הצלחתו לפתור את בעיותיו שלו וההשלכות האפשריות על טיפול באחרים, אך מה שהחמיר את המצב עוד יותר הוא שחיפוש קצר בספרייה העלה שהוא גם עשה את עבודת הדוקטוראט שלו על הפסקת עישון באמצעות טיפול התנהגותי-קוגניטיבי. כלומר, ממש מקרה של הסנדלר שהולך יחף ואפילו לא מצליח להסתיר זאת במהלך השעה הטיפולית. אני מודע היטב להתנגדותי שלי לטיפול וכמו שכתבתי, נדרשו ממני מאמצים רבים לפנות לטיפול. גם טרחתי לעשות סקר שווקים ולבקש המלצות. ופתאום זה... אני יודע שזו התנגדות שלי לטיפול, אבל האם אין דברים בגו? תודה, גלעד

גלעד, אני איכשהו מרגישה שהפגישה הראשונה-שנייה היא סוג של 'בליינד-דייט'.. שכדי להמשיך לפגישה השנייה או השלישית צריך שמשהו (אפילו קטן) ימצא חן בעינייך באדם שמולך. זה יכול להיות סגנון הדיבור, הישיבה, הקול, העיניים, אופן 'ניהול' הפגישה הראשונה.. זה לא כל כך משנה מה- אבל משהו צריך לגרום לך להרגיש שתוכל להיקשר או לסמוך על האדם שמולך.. (באופן אישי, תיאור העישון קצת הרתיע אותי..) התנגדות? זו וודאי תגיע ממילא ככל שיתקדם הטיפול. אבל אז ההתנגדות תהיה סביב נושאים שקשורים בך. אינני יודעת מה הניע אותך לחפש עליו מידע..יכול להיות שכמו שאתה מעיד על עצמך, אתה מגיע טעון ברגשות מעורבים או איזה חשש להיכנס למערכת היחסים הזו.. אבל אם זה אכן כך, למה לא להתחיל אותה ברגל ימין? עם מישהו שמצליח כבר בפגישה הראשונה לעורר בך איזו סקרנות טובה (גם אם קיימים לצידה חשש ורתיעה).. אם מראש קשה לך עם נושא הטיפול, אז להמשיך איתו נשמע לי כמו לתקוע לעצמך מקל בגלגלים.. כשתגיע ההתנגדות לנושאים עקרוניים יותר מנושא התיזה שלו, תגיד לעצמך שהוא פסיכולוג גרוע, שאי אפשר לסמוך עליו ושמראש ידעת שפסיכולוגיה זה קשקוש ושאי אפשר לסמוך עליהם (ולא רק עליו). אולי חבל מראש להיכנס לסמטה הזו... אני הייתי מנסה עם מישהו שיאפשר לך לתת לעצמך צ'אנס אמיתי אבל קטונתי... חכה אולי לתגובות של חכמים ממני..

למה הסכמת שהפסיכולוג יעשן מולך,הרי זה דבר אסור ואני חושבת שיש אפילו חוק נגד זה, אם במסעדות,בבתי-קפה ובכל מקום ציבורי אחר אסור לעשן,אז למה שיהיה מותר בטיפול? אני במקומך היתי מבקשת ואף דורשת שיכבה את הסיגריה,כי אינך חייב לסבול בגלל הרגל לא בריא שלו,ואם הוא לא יכול להתאפק אז ש'יטפל בעצמו' בנושא זה.בטח שאם הוא היה טס לחו"ל היה מוצא דרך להתאפק מס' שעות ללא עישון סיגריות. זו פעם ראשונה שאני שומעת על דבר כזה,כי זה נראה לי אפילו כהתנהגות לא אתית- לעשן בזמן טיפול ובמיוחד בלי לבקש את רשותו של המטופל לעשות זאת. אני היתי משוחחת איתו על כך ומבהירה לו מה הרגשתי ומה אני מרגישה,ואם תרגיש ש'אין עם מי לדבר' פשוט תעזוב ותחפש פסיכולוג אחר.

היי אני מעשן והייתי רוצה לעשן בזמן הטיפול אבל אי אפילו לא מבקש(: בכל מקרה פעם דברתי עם איזה פסיכולוגית(לא ראיתי אותה ולא יודע את שמה) והיא אמרה לי שאסור לעשן כי זה פעולה שמפריעה ליצירת שטף של רגשות וכו...בכל מקרה אני מסכים איתה אבל בגדול היה נחמד אם היה מותר לי לעשן בטיפול...לפעמים אני זקוק לזה...מצד שני זה מרגיע ולא בטוח שזה היה מביא אותי לכל מיני רגעים שבהם הרגש שלי כובש אותי...בכל מקרה אני עכשיו בטיפול פעם ראשונה ניסיתי עם פסיכולוגית אחת הייתי במספר פגישות שרק הביאו לי עצבים איפשהו הרגשתי שהיא מזלזלת בבעיות ובתחושות שלי היא כרתה את הענף עליה היא יושבת עזבתי אותה אחכ הייתי בטיפול אצל מטפל מאוד מפורסם פגישה אחת שהספיקה לי ועכשיו אני בטיפול שטוב לי איתו אני חושב שלא צריך לחשוש ואם אתה לא חש נוח שזה א ב של טיפול כמו כל דבר תמשיך הלאה עד שתמצא מטפל או מטפלת שתחושב שהם ראויים בהצלחה להתראות

כאשר אני יוצאת מהבית יש לי סחרחורת וחוסר שיווי משקל והרגשה נוראית של חולשה וכאילו שאני הולכת להתעלף. הרגשה שהכל עולה למעלה. האם הרגשה זו הא הרגשה של חרדה מסוימת.חשוב לציין שהילד שלי הוא בן שלוש .כאשר היה בן שבועיים נפל לי מין המיטה.(ילד מאוד עירני שהתהפך כבר בגיל שבועיים) הלכנו לבית החולים ועשו לו את כל הצילומים כדי להיות בטוחים שהכל בסדר. וכך היה . אבל לאחר חצי שנה התחלתי להרגיש את התופעות האלו.היה יותר קשה בעבר אך עכשיו המצב יותר טוב.אבל לא 100 אחוז.ורציתי לדעת האם דבר זה יכול להיקרא חרדה או משהו בסגנון.

ג שלום, התופעה שאת מתארת נשמעת כנגרמת מחרדה. את מרגישה את החרדה דרך הגוף, שזו דרך שהרבה אנשים מרגישים אותה. לא ברור מה הסיבה לחרדה, ולפעמים היא מגיעה ממקור לא ידוע, לא מובן. אבל את מקשרת את זה לאירוע שקרה עם בנך, שנשמע שעורר בך חרדה רבה למרות שהוא לא נפגע. בכל זאת הבטחון שלך נפגע, ואולי באיזשהו מקום הדמיון ותחושת הנפילה משחזרים את הנפילה שלו. בכל מקרה, נשמע שיש שם משהו לא פתור המפריע לך מאוד בחיי היומיום ואני מאוד ממליץ לך לפנות לטיפול בנושא. לילה טוב, ובהצלחה, דרור

כל כך כואב לי...יא-ללה ...אלוהים..כואב לי...עד כדי כאב פיזי,דוקר בחזה. לא יודעת למה זה ככה..למה כל התמוטטות שלי היא קיצונית. ואיך זה שאני לא מצליחה לשאת תהתרסקויות האלה.את הנחיתות האלה לתוך התהום העמוקה...לתחתית. עוד שבועיים התור לפסיכיאטר...נראה מה הוא יגיד.מקווה שהוא יתן לי משהו שיאזן אותי... אבל פאק,שבועיים נראים לי המון זמן. בינתיים יש פגישות אבל גם בפגישות לא יכולה להתמודד עם התכנים הקשים שעולים..תכנים שמציפים ,מזכירים את העבר המגעיל,את הפוגעים שלי.. ועוד כל מיני... קשה לי לבד. אבל גם לא רוצה אף אחד,כי גם על אנשים קשה לסמוך. תמיד שסומכת על אנשים הם נוטשים,נעלמים. רוצה להיעלם כבר,למות. תודה,דרור. טנקס על הסבלנות.

חן שלום, אני שומע שעוברת עלייך תקופה קשה, תקופה בה את מחכה למפגש עם הפסיכיאטר ומתקשה להתמודד עם התכנים הקשים שעולים בטיפול. אבל יותר מכל את מתקשה לבטוח באחרים, להרגיש שהם יהיו שם איתך, תמיד. את מרגישה שאת כמהה להם, אבל גם לא רוצה כי מפחדת שינטשו אותך. אני מאוד מבין את הקושי שלך, אבל הייתי רוצה לומר לך משהו, את דעתי בעניין. אנשים מאכזבים. הם לא יכולים שלא. לפעמים מרוע, אבל מרבית הזמן זה קורה פשוט מעצם זה שהם אחרים, עם מחשבות וצרכים אחרים. הקושי, המשותף לך ולעוד הרבה מאוד, הוא כיצד להתמודד עם האכזבות הללו, איך להמשיך לסמוך למרות שהן מגיעות. ואיך להפריד בין אלו שמגיעות מכוונה לפגוע, לבין אלו, והן הרוב לדעתי, שמגיעות מסיבות אחרות. בעיני זו המשימה שלך, היא לא פשוטה ואולי כעת היא אפילו נשמעת מרגיזה, אבל בעיני זו הדרך שיכולה לגרום לך להרגיש טוב יותר, לילה טוב, דרור

תראה,אני מרגישה שמשהו לא בסדר בי... רק לומר שהציפיות שלי מינימליות..אולי הצד השני שאני פונה אליו מתרשם שאני דורשת המון...לא יודעת למה זה ככה... יכולה להרגיע ולומר שאני לא מצפה להרבה,אפשר להגיד למעט אפילו. וכן,יודעת שמכל מיני סיבות לא תמיד 'יהיו איתי.

מאחלת לכל באי הפורום הרבה שמחה, גאווה, זקיפות קומה אישית ולאומית, ובעיקר הרבה הרבה עצמאות! מגיע לנו, לא? חג שמח ולהתראות בסוף השבוע הבא ליאת

האם מי שאינו חש פטריוטיות סובל מהפרעה נפשית? מאחלת המון זקיפות קומה. המון. זקיפות קומה. יהה...

אני רוצה להתחיל טיפול פסיכולוגי דרך קופת החולים. כיצד אבחר למי ללכת?

שלום יוסי, לאחר שרשימת המטפלים של הקופה תהיה בידיך, נסה להתעניין בקרב אנשים בסביבתך ולבקש המלצות. לפעמים רופא המשפחה עצמו יכול לעשות זאת. גם אם לא תצליח להשיג המלצות, תוכל לשוחח טלפונית עם שניים או שלושה מטפלים, להציג בקצרה את בעייתך ולשאול פרטים בסיסיים עליהם ועל הכשרתם. שיחה קצרה זו יכולה לתת לך מושג ראשוני או תחושת בטן, לפיהם יהיה קל יותר להחליט. אני מברכת אותך על ההחלטה החשובה להתחיל טיפול. בעיני זה תמיד מרגש ומשמעותי! בהצלחה רבה ליאת

ליאת, רציתי לכתוב לך היום המון דברים, אבל התעייפתי קצת אחרי שקראתי את כל ההודעות. תלות, קשר, קרבה, ריחוק, מגע, גבולות. מעייף... ובכל זאת אני רוצה לשאול אותך על שיקוף. לי מאוד מאוד קשה עם השיקוף של הפסיכולוגית שלי. הוא נורא כואב לי. אני מעדיפה לא לדעת, לא לראות, לא לשמוע (כמו הקופים, מכירה?). יודעת שהוא חשוב כדי לשחרר ולהתפנות לדברים אחרים. אני מרגישה שכאילו יש דברים שלי מותר להגיד, אבל לה אסור. כי כשהיא אומרת אותם, זה דוקר וכואב תופת. מבינה? בפגישה האחרונה נעמדתי על הרגליים האחוריות ואמרתי די. ועכשיו אני מרגישה ששיקוף הוא קצת מלכודת. יודעת שהוא הכרחי ועם זאת לא מסוגלת לשאת אותו. שיהיה יותר קל. ומה שלומך, את? שבוע טוב וחג שמח! נורית

נורית יקרה, שיקוף, כמו פירוש, כוחו רב כשהוא נעשה ברגע הנכון ובאופן הנכון. באמצעות השיקוף, מנסח המטפל את דברי המטופל, תוך שהוא נותן להם משמעות ובוחן את הרגשות המתעוררים בתגובה. מדקרות הכאב שאת חשה יכולות לסמן לך שקרה כאן משהו מדויק ואותנטי, שהונח לפניך מבלי שתוכלי להמשיך ולהתעלם מקיומו. אחרי הכל, שלושת הקופים ההם לא היו מגיעים לטיפול, נכון? אצלי איכשהו בסדר. עומס רב, אך גם סוג של פיוס מול הסתלקותו של החורף, וכניסה להתנהלות נינוחה יותר, חסכונית באנרגיה. מאחלת גם לך שבוע נחמד של כחול-לבן :-) ליאת

איך יודעים כשנמצאים בקשר "שזה כבר לא זה "כלומר, שהקשר לא יוביל לשום מקום ועדיפה הפרידה. אם מתלבטים איך ועפ"י מה מכריעים בסופו של דבר?

שלום חסוי, בענייני הלב קשה מאד לקבוע חוקים שיהיו יפים לכולם. נדמה לי שאפשר לומר בזהירות שכאשר הקשר מפסיק להיות מקור להנאה וסיפוק, כאשר נגמרת החברות ותחושת האינטימיות, כאשר הנוכחות הקרובה מכבידה יותר מאשר נעימה, כאשר החסרונות והפגמים בולטים יותר בהשוואה לחלקים היפים, כאשר מפסיקים להתגעגע (או מתחילים להתגעגע אל החופש) - זה סימן שאפשר להיפרד כידידים, ולראות מה קורה אז. יהיו אנשים נחרצים יותר ממני, שיעזו ויגידו : כאשר יש ספק - אז אין ספק ! בברכת כל ישראל חברים ליאת

שלום, יש לי בעיה קשה מאוד: אני סובל מחוסר בטחון עקב מראה חיצוני. אני מתעסק בזה באובססיביות, תוך התבוננות מתמדת במראה ובחינת הצורה בה אני נראה בזוויות שונות. הייתי בטיפול פסיכולוגי מספר פעמים, וניסיתי בכוח להיגמל מזה, אך ללא הועיל. כמובן שאני גם בדיכאון כבד עקב העניין כבר זמן רב. אני באמת חושב שהגעתי לצומת ללא מוצא. האם נתקלת בעבר במקרים דומים? האם יש איזשהו פתרון להתמודדות עם כזו בעיה? (הערה: "השלמה עם העניין" אינו נחשב בעיני פתרון, וכנ"ל לגבי "התמקדות בדברים שאתה מוצלח בהם". שמעתי את זה בעבר וזה לא שיכנע אותי כלל). תודה.

שלום אייל, אני קוראת את פנייתך מס' פעמים ומרגישה ממולכדת. השלמה עם העניין אינה נחשבת בעיניך פתרון, התעלמות ממנו והתמקדות במה שטוב ויפה - גם לא. אני שואלת את עצמי איז פיתרון ייחשב בעיניך? הניסיון מלמד שאנשים הנוטים להתעסק במראה החיצוני שלהם באובססיביות, אינם נרגעים גם לאחר שתיקנו את הפגם האסתטי שהפריע להם. יש כאן מנגנון יעיל, הפועל בשירות הצורך להסיח את הדעת מקשיים אחרים, עמוקים יותר. אני סבורה שהפיתרון נמצא, בכל זאת, בטיפול פסיכולוגי שיכוון אל דימוי הגוף הבעייתי שלך. נוסף על כך, תוכל להיעזר בטיפול תרופתי נוגד דיכאון, שבמינונים נכונים מסייע גם בהפחתת מחשבות טורדניות. בהצלחה ו...אל תסתכל בקנקן ! ליאת

אני נשואה 16 שנה +2 ילדים יש לי בעיה אם בעלי כל הזמן הוא מנבל את הפה עלי או כלפי הילדים אנו הולכים ליועצת נישואין 8 חודשים ועדין אני לא מרגישה שיפור מצד הבעל אולי פחות אבל עדין יש קללות מצידו והילד לומד מהאבא מה עושים שהבעל יפסיק לקלל יש לצין שגם הוריו אבא שלו מנבל את הפה ומקלל את אימא שלו כל מיני מילים כמו דפוקה מפגרת את פסיכית ועוד.. מה עושים במצב כזה למי פונים לפעמים אני ממש מיואשת ממנו ? מבקשת עצה תודה

מגי שלום, מאחר ואתם כבר בטיפול, לא נותר לך אלא להמשיך ולעבוד על כך שם. כמו שאת אומרת בעצמך, מדובר בדפוסים שהשתרשו עוד בבית ההורים, ולא תמיד קל להשתחרר מגרסא דינקותא. מאחר ולילדים שלך יש *שני* הורים, אני מציעה לך להיות מודל מסוג אחר, המפגין אורך רוח, נימוס ושפה נקייה ככל האפשר. מול בעלך תוכלי לנקוט גישה רגועה ככל האפשר, תוך שאת מבהירה לו שאינך מוכנה שידבר אליך בצורה חסרת כבוד. אל תיגררי לקללות או נזיפות קשות בתגובה, ובמקום זאת נסי להתעלם או לסגת מהסיטואציה כל אימת שידבר אליך בגסות. כך תלמדי גם את בעלך שאין איש שמתרשם ממנו במצבים אלה. בהצלחה ליאת

ליאת שלום, הנני כותבת אחרי 8 חודשים של טיפול פסיכולוגי אינטנסיבי (2-3 מפגשים בשבוע) שלא צלח. המטפלת פגעה בי ואני מוצאת את עצמי מסתגרת ומתבודדת. יש לי דיכאון קל ואני בשלב שאני יודעת את הסיבות לכך אך לא מסוגלת לשנות. אני יודעת שאני צריכה טיפול וברצוני להתייעץ איתך לגבי הסוג. מה שאני מכירה כיום זה טיפול פסיכודינאמי שמתמקד בקשר עם אנשים, ואני יודעת שאני צריכה תמיכה עכשיו והבנה. מצד שני הגיע לידי שם של מטפל קוגניטיבי ואני מתלבטת אם לנסות. האם טיפול קוגניטיבי עובד גם כן על קשר עם אנשים ומחבר לרגשות? אינני יודעת אם להתחיל טיפול דינאמי ארוך טווח או לנסות טיפול קוגניטיבי. האם הוא עלול להזיק? אודה לך על תשובתך, ענת

שלום ענת, מחקרים שניסו להשוות את מידת ההצלחה של השיטות הטיפוליות השונות לא מצאו הבדלים משמעותיים ביניהן. נמצא כי הקשר עם המטפל היה המנבא הטוב ביותר להצלחה. אם קיבלת המלצה על מטפל קוגניטיבי טוב, איני רואה סיבה מדוע לא. טיפול קוגניטיבי יכוון אל התפיסות שלך ביחס לעצמך וביחס לאחרים בהקשרים חברתיים ובינאישיים, והוא יכול בהחלט להביא לשינוי. אם גם איתו תרגישי פגועה, אפשר יהיה להניח שזה לא משהו שקשור בשיטה או במטפל, אלא חלק מקושי רחב יותר המתעורר אצלך בנסיבות של קשר קרוב. במקרה כזה עליך להמשיך ולהתעקש על הטיפול, ולא לעזוב למרות הדחף. בהצלחה ליאת

ליאת את יודעת מוזר שדווקא בפעמים שאני רוצה שתתיחסי את בטח חושבת שאין מקום להתיחסות.....אולי בגלל מה שרשמתי למטה? בכל אופן, מצטערת בקשר לפתיל...מקווה שלא נפגעת או משהו. באמת הצקתי בסופ"ש הזה... ואם במקרה התגעגעת לראובן(מהסדרה בטיפול) תאלצי לוותר קצת על סופרנוס בערב... יאללה ביי

ME יקרה, אני מודה שכאשר את מתחילה להאשים אותי בקוצר רוח, ישר מתקצר לי הפתיל... :-) והיום דווקא לא היה לי זמן לטלוויזיה. שבוע עצמאות שמח ליאת

שבוע? לא יודעת מה איתך אבל אני בסך הכל ביומיים חופש את יודעת פעם איזו פסיכולוגית אמרה לי שדווקא לפסיכולוגים יש פתיל ארוך. אני כנראה מומחית לקצרם...מקווה שהוא חזר להיות ארוך...מצטערת ליאת. ולגבי המטפלת הקודמת לא יודעת אם המשכת לקרוא מה שכתבתי אבל אני מפחדת להיתקל בה ברחוב...יש לי חרדות:) איך זה שאני כל כך סולדת ממנה? שיהיה גם לך חג שמח תודה ליאת

מתחשק לי ללכת לפסיכולוג רק כדי לדבר על הקשר עם הפסיכולוגית שלי. קשר קשה. שיהיה בפני מי להתלונן, כי שום דבר כבר לא עוזר. רק פעם בחודש. לא יותר. מישהו מבחוץ שיעזור לי להפוך את הטיפול לחלק קטן מהחיים, כפי שהוא אמור להיות. אולי רק לפגישת התייעצות. אחת וזהו. אולי לא כדאי להמשיך אם זה כל כך קשה. להיגמל.

שלום מכורה, איני מאמינה בטיפולים מקבילים, וקשה לי להאמין שיהיה איש מקצוע שיסכים לדבר איתך על המטפלת שלך בעודך בטיפול אצלה. הכתובת נשארת בכל זאת המטפלת שלך. :-) ליאת

שלום מקווה שהגעתי לפורום הנכון ........ בחודש האחרון יש לי בגרון מעיין תחושת עצבות , אותת התחושה כשעצובים ורוצים לבכות התחושה באה וחולפת במשך היום חשבתי אולי אוכל בטעמים שונים ירגיע זאת אך לא האם יש פתרון

שלום אלי, הגם שלא חסרות לנו סיבות לעצב, בעיקר בתקופה זו של ימי זיכרון, נראה לי שכדאי לשלול לפני הכל בעיה פיזיולוגית כלשהי. הייתי מתחילה מרופא המשפחה, ומבקשת ברור לגבי בלוטת התריס. אם הכל יימצא תקין, אפשר יהיה לנסות ולחשוב הלאה, מה אתה עוצר שם, בפנים, שחונק את גרונך. תוכל לשאול את עצמך (גם היום) האם קיימים בך עצב או כעס כבוש, והאם אפשר לתת להם ביטוי גלוי. עד אז - נסה את השיטה הישנה והטובה של נהיגה באוטו עם חלונות סגורים, דיסק שאפשר לשיר איתו בקולי קולות, ויציאה לכביש פתוח. אזהרה: זה יכול להיגמר בבכי... :-)) ליאת

מה לעשות עם מצב בו אני מתעצבן מכל דבר ולוקח כל דבר בקיצוניות ומתעצבן מדברים שהם מעצבנים אמנם אבל דברים שעשויים לקרות ועוד לא קרו ואני כבר עצבני מהם.. מתחיל להשתגע ולאחל לאנשים שימותו ושישרפו מה לעשות עם מצב שכל פעם שאנשים מתייחסים אליך איכשהו שונה או פחות מדברים איתך אתה מרגיש שהם לא מביאים לך תשומת לב וחושבים שאתה פחות טוב מה לעשות עם זה שאתה כל הזמן חושב שעושים דברים מאחורי הגב שלך כשבין אם יש או אין לזה בסיס בנאדם נורמלי לא חושב ככה, ואתה מנתח וחושב מה אנשים עשו ואפילו לפעמים כועס עליהם על זה.. לציין כי קיים חשד לדכאון שהיה חזק יותר לפני כמה זמן

שלום ילד אומלל, לא ציינת בן כמה אתה, אך אם כתבת 'ילד', הייתי מהמרת שאתה מתבגר. אם ההנחה שלי קרובה למציאות, יתכן שהעצבנות קשורה לקשיי ההתבגרות האופייניים לגיל. מתבגרים רבים נוטים לראות את עצמם כמרכז התייחסות, ומאמינים באמת ובתמים שהאחרים עסוקים בעיקר בהם. כאשר נוספים לזה שינויים הורמונליים, זהות לא בשלה, לחצים לימודיים, מריבות ומאבקים בבית, אנחנו מקבלים תמונה לא פשוטה בכלל. יתכן שבכל זאת מדובר בסוג של דיכאון או בקושי לווסת כעסים, ו/או דימוי עצמי שברירי (מעבר למה שאופייני לגיל), ובמקרה כזה, מוטב להיעזר באיש מקצוע שיוכל להעריך את חומרת המצב ולהציע טיפול הולם. אשמח אם תעדכן מה החלטת לעשות. שבוע טוב ליאת

.

אני אומנם בטיפול פסיכולוגי מזה כשנה, ובטיפול תרופתי מזה כחודש וחצי... הייתי אצל פסיכיאטר והוא אמר לי שאין לי מה לחשוב על העבר ולחטט בו כי זה רק יהרוס אותי, איך לעזאזל אפשר לבקש ממני דבר שכזה , זה מתסכל אותי, זה הרי חזק ממני... נולדתי לאמא זונה, שנפטרה לפני 7 שנים, את אבי איני מכיר, כנראה שאמי נכנסה להריון מלקוח, ההרגשה הזו מטורפת... אין לי שורשים, אני נטול זהות, איני יכול שלא להסתכל על אחרים, כמה שיש להם וטוב להם... איני מוצא את עצמי... אני מתוסכל...

שלום רונן, אינני יודעת מה מידת המעורבות שלך בפורום שלנו, אך אם תטה אוזן, תוכל לראות שיש כאן אנשים רבים הנושאים עמם חוויות עבר קשות, צלקות וטראומות שונות ומשונות. יש גם כאלה שעברם נראה כמו א.ק.ג תקין, ובכל זאת - כאבם מכמיר לב. אין לי ספק שסיפור חיים כשלך יכול להקשות על כינונה של תחושת זהות איתנה, אך הוא יכול בה במידה להדגיש את מחוייבותך לחיים, לעורר את הדחף להקים משפחה חמה, ולהכות שורש עבור ילדיך שלך. אני שבה ומזכירה לכולנו שהמוות אינו מביא איתו הקלה, שכן המתים אינם מרגישים דבר. לעומת זאת, בהתעקשות על עצמנו יש הרבה תקווה. שולחת לך כוח ועידוד להמשיך להתעקש. ליאת

קראתי מאמר קצר על דכאון והיה רשום שם על קוצב ואגלי. מה זה, למי מיועד...והאם זה עוזר...אשמח למידע, אולי זה הפתרון לדכאון המאפיין אנשים רבים כל כך...? תודה.

אם זה לא המאמר שכבר שקראת, אז הנה יש לך עוד אחד עכשיו http://www.nrg.co.il/online/43/ART1/444/291.html

והנה גם אתר נוסף (באנגלית): http://www.vnstherapy.com/depression/main.asp

שלום מיכל, המאמר המצורף כאן מפרט את התשובות לשאלותיך. גם אם הקוצב יכול להוות בעתיד פיתרון טוב, הוא עדיין כל כך יקר (כמעט קוריוז) מכדי להיות אופציה עבור מרביתנו. קצת דומה למכונית הנוסעת ללא דלק... בברכה ליאת

הרגשה מעצבנת... כבר שלושה שבועות אני רגילה להיפגש איתו שלוש פעמים בשבוע, לא צריכה להתבוסס במחשבות היתר ובכעסים..לא עובר יום ( או עובר רק יום וחצי ) ואופ, אני שוב שם, ישר יכולה לשפוך, והוא ידע שזה יהיה הכי נכון וזה באמת עוטף ומחבק, ממש עוזר...אבל עכשיו שבוע של חופשים וחגים ופתאום אני לא אראה אותו שבוע, מכניס קצת לבהלה, ולכעס, למרות שברור לי שהוא לא אשם בכלום...שבוע!!!! איך מנטרלים מצב של קיפאון עד לפגישה הבאה? כשאני יודעת שהיא ממש קרובה קל לי לתפקד ולעשות דברים, אבל כשאני מרגישה שהיא רחוקה, אני מרגישה שאני נכנסת למין מצב שינה כזה, שכל דבר שאני עושה נועד רק כדי להעביר את הזמן עד אז, ( וללמוד אני לא מצליחה ) בעיקר לשבת עם חברות ולא באמת להיות איתן...עם פסיכולוג אחר שהייתי אצלו למספר חודשים זה לא קרה...בין הפגישות הרגשתי שאני שוכחת אותו והפגישה מדרבנת אותי לעשייה ולא מנטרלת אותי ממנה. אולי אני צריכה לעזוב שם, כשהטיפול נעשה העיקר והחיים במקום שני..כשהטיפול נעשה יותר חשוב מהחיים..?

שלום א', לפעמים, החרדה הגדולה שמתעוררת בנו לפני התנסות חשובה היא חלק מאיסוף הכוחות לקראתה. אני מניחה שגם אם יהיה קשה להעביר את השבוע בלעדיו, תצליחי לעשות זאת, טוב מכפי שאת מעריכה כרגע. על מקומו של הטיפול (והמטפל) בחייך מוטב לדון בחדר הטיפול עצמו. קחי בחשבון שאת נמצאת, יחסית, בתחילתו של הטיפול, ודברים עשויים להתאזן ככל שהטיפול יתקדם. בהצלחה, ושבוע עצמאות שמח. ליאת

כלו המילים ואני ריקה ומאוכזבת.מיואשת.עייפה. מתלבטת אם לקחת את כדורי השינה שהשגתי לי ולתת למשהו אחר לחבק אותי.לנוח.עטופה. ויק.

ויק, זה הזמן לגשת ולקבל עזרה ממשית. פני בדחיפות לפסיכיאטר/ית שלך, או לחדר המיון הקרוב. ליאת

הופכת אשה ל"אשה מוכה"? האם מסטירה אחת גבר יכול להפוך ל"גבר אלים"? אני מתנצלת על אופי השאלות, אבל לעתים אני תוהה אם בימינו - בהם יש מודעות קצת יותר גדולה לנושא האלימות בקרב נשים ובקרב המשפחה או בכלל, הופכים סטירה אחת ל"פיל" ואולי סטירה אחת היא לא אינדיקציה לשום דבר. זה גם בא בהקשר לנושא של אלימות מינית: בחדשות שומעים על גברים שונים ש"חוטפים" תלונות על ש"התחילו" עם נשים, למרות שלפעמים הם עשו זאת בתמימות ולא כדי לפגוע או להרע לאיש. יש לפעמים הרגשה שגבר לא יכול להתקרב לאשה מבלי לחשוש שאולי יום למחרת היא כבר תתלונן עליו במשטרה. ברור לי שיש הבדל בין להתחיל, לבין למשל, לצבוט בטוסיק, או לכפות. אבל בכל זאת... מהו הגבול בין כל דבר? אשמח אם תאירו את עיני...

ברצוני לשאול אותך: איך ההרגשה לחטוף סטירה?! גם אם היא סטירה "אחת ויחידה" זו אלימות!!! זה לא הופך את האישה לאישה מוכה ואת הגבר לגבר אלים אבל זה הופך את המערכת הזוגית למערכת שבה אחד הצדדים (הגבר, לצורך העניין) השתמש באלימות ולכך עלולות להיות השפעות קשות - הרגשת הבטחון (פיזית ורגשית) נפגעת, הרגשת האמון נפגעת, יחסי הכוח משתנים ועוד. הסטירה תמיד תיהיה ברקע ותשב אצל שני הצדדים "On the back of their mind". כדי שהמערכת הזוגית תוגדר כ"מערכת אלימה" האלימות צריכה לחזור על עצמה (גם סטירה פעם בכמה שנים זו חזרה על האלימות). אני לא חושב שגברים צריכים לחשוש להתקרב לנשים, אבל גבר ש"מתחיל" עם בחורה ודוחף לה לשון לפה "בתמימות ומבלי רצון לפגוע בה" - כדאי שיפחד שהיא תגיש נגדו תלונה. כנ"ל הגבר שהחטיף סטירה "אחת ויחידה" לבת זוגתו. ולשאלתך - הגבול, לדעתי הוא כבוד - כל עוד אנו מכבדים את גופו ונפשו של האחר, לא תיהיה שום בעיה. זיו סופר-עו"ס יועץ אישי וזוגי אלימות במשפחה הדרכת הורים

שלום זיו ותודה על תשובתך. האם הדברים שלך תקפים גם כלפי נשים? כלומר, אשה ש"החטיפה" סטירה לגבר, ואשה שהתחילה עם גבר לכאורה, בסגנון שאתה מתאר. אשמח לדעתך. תודה ויום טוב.

רבקה יקרה! שאלתך ברורה ומובנת שכן הגדרת אלימות פיזית, מילולית, מינית או נפשית משתנה מתרבות לתרבות, ומתקופה לתקופה. יתרה מכך מדובר בעניין סובייקטיבי ומה שאחד יגדיר כאלימות כלפיו- כגון מבט מאיים, ביטוי פוגע, יראה לאחר כחסר משמעות. לדעתי, וכן על פי חוקי מדינת ישראל, כל שימוש בכוח פיזי שלא בהסכמה, מוגדר כאלימות. גם סטירה אחת, ומנסיוני לא ירחק היום שגם תגיע סטירה השניה והשלישית.. נסיוני רב השנים לימד אותי כי התוקף יודע בדיוק לאתר את נקודות החולשה של הקורבן שלו ולפגוע בהן. כך שמה שיגדיר את האלימות זו הדינאמיקה של מערכת היחסים, לא רק סטירה היא אלימות, לעיתים מילה, או אקט אחר שאין בו כלל מגע פיזי, הינו מעשה אלים שהפגיעה בו היא רבה.

תודה גאולה על תשובתך. אם כך, נניח וגבר אלים כלפי אשה באמצעות מילים - האם זה מה שיהפוך אותו ל"גבר אלים"? או נניח, הגבר לא מקלל את האשה, אבל כפי שכתבת - מאתר את נקודות החולשה שלה על מנת לפגוע בה (ללא שמות גנאי וכיו"ב), האם גם כאן מדובר בגבר אלים? כמו"כ, אשמח אם תוכלי לתת את דעתך בנוגע לשאלות ששאלתי את זיו. תודה ויום נעים.

שלום, סיפורי הוא שפגעתי באדם שהיה יקר לי, באבא שלי. האבא היה קצת חולה בנפשו והפגיעה (כנראה) ערערה אותו עוד יותר. הוא סירב לראות אותי מאז ואני מפחדת לחשוב מה קרה לו. זה קרה בילדות שלי ומאז ועד היום, חלפו 25 שנה. תקופת הילדות היתה קשה מאוד וכמעט נהפכתי לזונה בת 12 בעל כורחי, בשל החוסר באבא, בגלל החוסר בביטחון. מאז עבר הרבה זמן ואני לא זונה כי עשיתי כל מיני קומבינות בלהסתדר בחיים ואפילו הצלחתי לשרת בצבא, אלא שתמיד קיננה בי התקווה שאמצא אותו. יש בי מין פחד סתום כזה שאני מפסידה אותו והזמן רק הולך ומתרחק. האם אפשר לכפר??? האם אפשר לכפר במילים יפות? בכסף? בבקשה לרחמים? דבר שני - קראתי סיפור קצר וחכם על זה שמילים שפגעו מאוד באדם אהוב אי אפשר להחזיר, צריך לחשוב היטב לפני שאומרים אותן. מילים הן כמו נוצות שעפו ברוח, אי אפשר להחזיר אותן.........

הי בחורה, נדמה לי שאני זוכרת נושא דומה שהיה כאן לפני כמה זמן. לדעתי, ומניסיוני כמטופלת, החלטה כזו צריכה להיעשות בבחינה עמוקה וארוכה. כל מה שניתן לומר כאן באינטרנט ברגע ובחצאי משפטים יהיה פשוט ורדוד מידי. למיטב הבנתי, במקרים כאלה ממליצים לפנות לשיחות עם פסיכולוג/ית ולעבד את תחושות האשמה הכבדות שלך ואת נושא הקורב?נו?ת (שלך/ של אביך). לתת מקום במילים לצורך החזק מאד שלך להקריב הכל הכל כדי לכפר (אפילו את גופך כמעט). קודם לכל, לבדוק ולדעת איך אפשר לחיות עם כל התחושות הללו שבפנים. אחרי שייתארגנו הדברים בתוכך קצת יותר, תוכלי לחזור לשאלה הזו כאשר תהיי במקום אחר, מבין ויודע ופחות פגיע, פחות מועד לפורענות והרסנות, משהו שנמצא יותר בשליטה. תוכלי לבחור לפנות לאיזשהו כיוון ולהישאר יד ביד עם התמיכה בכל החלטה שתבוא. האם אפשר להתחיל משהו חדש, אחר ותקין יותר? האם זוהי כמיהה שלא תתגשם לעולם וצריך להבין שאין לאל ידינו? מה עושים? אולי בכלל השאלות שתשאלנה אחרי תהליך מסויים תהיינה אחרות לחלוטין... לא הייתי ממליצה להיות עם זה לבד, או לקבל החלטות כבדות משקל שכאלה בשליפה מהשרוול. מאחלת לך הקלה והשתחררות מהכבלים גורמי הסבל .

שלום לבחורה וגם למסייעת האלמונית גם אני מרגישה שאת נושאת הרבה מאד אשמה ואחריות למשהו שלא לגמרי בטוח שהיה באחריותך. ילדים קטנים, בהיעדר הסבר טוב אחר, עלולים לקחת על עצמם אחריות לאירועים משמעותיים בחייהם, ולחשוב שהם קרו בגלל משהו שהם עשו או לא עשו, אמרו או לא אמרו. אני מניחה שעמדה זו היא העומדת בבסיס הצורך שלך 'לכפר'. לא ברור מהי הסיבה האמיתית לפרידה מאבא, אבל לא יזיק לנסות לבחון אותה מנקודת מבט בוגרת, פחות תמימה. תוכלי - כמו שהוצע לך כאן - לנסות לבחון זאת בעזרת איש מקצוע, ולחשוב האם וכיצד תוכלו לגשר על שנות הפרידה הממושכות. בהצלחה ליאת

פעם אחת היו שתי חברות טובות. קרה מקרה ואחת מהן אמרה לחברתה משהו שפגע בה נורא. היא הצטערה מאד על מה שאמרה, והייתה מוכנה לעשות הכל בכדי לקחת את המילים בחזרה. אבל המילים כבר נאמרו, חברתה נפגעה מאד, ולא רצתה לדבר אתה עוד. מאחר והדברים נאמרו באמת בלי כוונה רעה אלא סתם מבלי לחשוב לפני שמדברים, זה כאב לה מאד והיא חיפשה כל דרך אפשרית כדי לכפר על מעשיה. בצר לה פנתה לאישה זקנה אחת, חכמת הכפר, ושאלה בעצתה. הקשיבה האישה הזקנה לסיפור, והחליטה לבחון עד כמה רצינית וכנה האישה הזו בכוונתה לקבל את סליחת חברתה, ועד כמה היא מוכנה להתאמץ בשביל לתקן את אשר עשתה. היא הסבירה לאישה שלפעמים, כדי להחזיר דברים לקדמותם, צריך לעשות מאמצים כבירים. "מה את מוכנה לעשות כדי לזכות מחדש בחברתך?" שאלה אותה הזקנה. "כל דבר!! רק תגידי לי ואעשהו!" ענתה האישה. ראתה הזקנה כי היא אכן כואבת ומצטערת, והחליטה לעזור לה בדרך של לימוד. "ישנם שני דברים שצריכים להיעשות על מנת לתקן את המעוות" אמרה לה הזקנה. "שני הדברים קשים מאד לביצוע, אני מזהירה אותך מראש.." האישה שהייתה נחושה בדעתה, אמרה לה: "אני מוכנה לכל. רק תגידי מה צריך לעשות" "הלילה", אמרה הזקנה, "קחי את כרית הנוצות הגדולה והטובה ביותר שיש לך בבית. עשי בה חור קטן, ואז – עוד לפני עלות השחר, שימי נוצה אחת על מפתן כל דלת של כל בית בכפר. כשתסיימי, חזרי אלי. אם תשלימי משימה זו כראוי, אומר לך מה הדבר השני שעלייך לבצע". האישה רצה מהר לביתה, בחרה את הכרית הכי טובה שהייתה לה, ועל אף שהייתה חביבה עליה מאד ועלתה כסף רב, פתחה בה חור ואצה לדרכה להניח נוצה על סף כל דלת בכפר. הלילה היה קר וחשוך, אצבעותיה קפאו כשעברה מדלת אל דלת, לא פוסחת על אף אחת. הרוח הייתה כל כך חדה וקרה, עיניה דמעו ואפה נזל, אבל היא לא חדלה ממשימתה ורק שמחה שיש משהו שהיא יכולה לעשות כדי לכפר על המילים הנוראות שהוציאה מפיה. אם רק נחזור להיות חברות טובות כפי שהיינו, זה שווה כל מאמץ, חשבה לעצמה. קצת לפני עלות השחר, הניחה את הנוצה האחרונה על דלת הבית האחרון בכפר. משם מיהרה לבית הזקנה, עייפה וסחוטה אך מאושרת. "הנה, הכרית שלי ריקה! " הראתה לזקנה את הציפה הריקה, "חילקתי את הנוצות לכל בית בכפר..". הסתכלה עליה הזקנה החכמה בכובד ראש ואמרה לה: "יפה. ועכשיו, השלב השני: לכי ואספי חזרה את כל הנוצות, והכניסי אותן שוב לציפת הכרית. כשתעשי זאת – הכל יחזור להיות כשהיה". האישה הצעירה הייתה המומה. "את יודעת שאי אפשר לעשות את זה!!" קראה לעבר הזקנה, "הרוח העיפה כל נוצה מיד כשהנחתי אותה על פתח הבית. את לא אמרת שאצטרך גם לאסוף אותן חזרה!! אם זו המשימה השניה שרצית להטיל עלי – אין סיכוי!! הדברים לעולם לא יחזרו לקדמותם!!" "אכן, זה נכון", אמרה הזקנה. "זה ילמד אותך את השיעור: המילים הן כמו נוצות ברוח. ברגע שהן יוצאות מפינו – שום מאמץ, ולו גם הכנה ביותר – לא יכול להחזירן חזרה לתוך פינו. למדי לבחור את מלותייך, והישמרי במיוחד במחיצת אלו שאת אוהבת"...

הי ליאת, מה שלומך? אני כותבת לך יותר יחסית בתקופה האחרונה... קצת רגוע לי...רק רציתי לשתף /לשאול אותך משהו..מתחילת הטיפול שלי, אני מבקרת בפורמים מסויימים, כולל הפורום הזה, אולי בעיקר הפורום הזה...אט אט נוצר קשר כלשהו איתך, קשר וירטואלי אומנם, אבל מבחינתי קשר! אתמול לראשונה סיפרתי לה על הפורום הזה, ממש לא היה לי נעים לספר לה שאני מתייעצת איתך מזה זמן לא מבוטל ושתקופות את תמכת תמיכה משמעותית ועודדת. תהיתי אם היא היתה אמורה להיות הכתובת בתקופות אלה. אני תוהה אם הקשר / תכתובות כאן פוגמות בקשר מול המטפלת שלי (ברמה שקשה לי להביא מולה דברים שפה קל). היא לא אמרה דבר מלבד " לקח לך הרבה זמן לספר לי את זה .." או משהו כזה, הייתי מאד מאד עצובה, לא הבנתי למה אני כל כך עצובה, אולי הרגשתי שבגדתי בה, שאני לא כנה, לא לוייאלית לתהליך, עסוקה בקשר ואולי לא בתוכן עצמו של הטיפול... נראה שהיא לא כעסה . ניסתה לברר למה דוקא היום אני מספרת.. אולי כי אני חזקה? אולי כדי להעביר ביקורת עליה שהיא לא מספיק שם בשבילי? אולי כי באמת זה שלב נוסף של התפתחות... אולי כי כבר נמאס לי ואני לא יודעת לאיזה כיוון זה הולך ואם בכלל יש כיוון... אז מדוע נעצבתי כל כך כשסיפרתי לה שאני נעזרת בך ובפורום?? את חושבת שצריך לספר למטפל כל דבר, במיוחד השתתפות בפורמים שתומכים? את חושבת שזה פוגם/ עוזר בתהליך הטיפול? תודה מראש שתיהיה לך אחלה שבת ניבה

לילה טוב ניבה, פורום אינטרנטי, והפורום שלנו בכלל זה, אינו אמור ואינו יכול להחליף טיפול פנים אל פנים. אחת ממטרותיו של הפורום שלנו - לפחות כפי שאני רואה זאת - היא להסיר את מעטה המיסתורין סביב חדר הטיפול, ולהביא אליו את מי שזקוק אבל חושש. הניסיון להשתמש בפורום כתחליף לטיפול ממשי נועד לכישלון צורב, כפי שיוכלו - ודאי - להעיד חלק מאיתנו. המטפלת שלך לא כעסה, כי היא יודעת היטב שהמדיום הזה, ידידותי ככל שיהיה, אינו מתחרה בה באמת, שכן הוא מוגבל מאד, שטחי, מצומצם וחד ממדי. הגם שאוכל להעיד על עצמי בלבד, אסתכן ואומר ששלושת מנהליו של הפורום הזה, עושים מאמץ כן ומתמשך לעודד אנשים לפנות לטיפול, להישאר ולהתמיד בו, ולהפוך את הפורום למקום תומך-טיפול ולא מחבל. טוב שסיפרת למטפלת שלך על החוויה הוירטואלית הזו. אין לי ספק שהיא תדע להשתמש בתוכן הזה לקידום הקשר שלכן. בהצלחה ליאת

לרוב אני אדם תלותי, תלוי מאוד בחברים ובבת זוג. מזה שנה וחצי אני בטיפול אך איני תלוי במטפלת שלי. מה ניתן לומר עלי? אודה על תשובתכם

שלום אמיר, תלות, כמו עצמאות, ביישנות, אסרטיביות ותכונות רבות נוספות, אינה אלא מונח פסיכולוגי, המשקף התנהגויות בעלות גוון ספציפי עם כיווניות בולטת. ובכל זאת, קשה למדוד 'תלות'. מן התיאור המינימלי שנתת כאן, אי אפשר לומר עליך הרבה, ובוודאי שלא להסיק משהו על טיב הטיפול שלך. כדאי להזכיר שתלות בטיפול מאפיינת בדר"כ אנשים בעלי נטייה תלותית גם בהקשרים אחרים. יתכן שאתה מבלבל בין תלות לבין איזו מהות אחרת, שונה באיכותה, ומכאן הפער שאתה חש בין יחסך למטפלת לבין יחסך לדמויות משמעותיות בחייך. בברכה ליאת

לי לא יצא להכיר אדם שלא פיתח תלות מסויימת במטפל שלו, ככה שהטענה שתלות בטיפול מאפיינת בדר"כ אנשים בעלי נטייה תלותית גם בהקשרים אחרים לא נראית לי כל כך מדוייקת. אולי נשאל הפוך, אם מטופל לא מפתח כלל תלות במטפל, זה לא מצביע על כך שמשהו בטיפול לא עובד? באמת יכול להיות טיפול שבו המטופל לא מפתח תלות במטפל?