פורום פסיכולוגיה קלינית

אודי כבר מזמן שמתי לב שהרבה פעמים יוצא לי קול של ילדי משהו. במיוחד מתי שמרגישה חוסר בטחון אבל גם בכלל יש לי קול צעיר כזה. שמה לב שהמון פעמים לאנשים אסרטיביים יש גוון קול יותר בוגר כזה, עבה. האם קיימים מחקרים פסיכולוגים מצאו שיש קשר בין גוון הקול של אנשים למאפיינים אישיותיים/התפתחותיים שלהם? גם משתנה הקול מטון יותר בוגר לילדי ולהיפך בסיטואציות שונות..

היה לי פה ושם כמה תקלים בעבודה בעקבות כך היו לי מספר פעמים שימוע . אמנם בסוף הכל הסתדר .כאות תודה שלחתי למנהלת פרח שוקולד ומכתב תודה קיבלתי הודעה מהדואר שזה הגיע אמנם היא לא התקשרה אליי ולא הגיבה . האמת שמאד ניפגעתי כי מאד השקעתי וחוץ מיזה זה שהיא לא הגיבה גורם לי לחשוב שאולי היא קיבלה את זה בצורה לא יפה וראתה את זה באור שלילי .. וזה גורם לי לחשוב שאולי לא עשיתי משהו טוב אלא משהו רע .כלומר שהמכתב פלוס הפרח והשוקולד הם בעצם דבר שלילי ולא דבר חיובי אם היא לא הגיבה . שאלתי היא מה לעשות בנדון?

שאתה אומר לא נעים אתה מתכוון למביך ? שאולי זה הביך אותה?

אני מטופלת בקונצטרה אך סובלת מתופעות הלוואי ועדיין לא מצאתי תחליף. בכל פעם שאני רואה את הכדור מריחה אותו יש לי בחילה ואני מתחילה לירר ועולים גרפסים ומיצי קיבה (סליחה על התיאור..) קורה גם אחרי שאני לוקחת אותו אני מקיאה אותו החוצה וזה כמעט בלתי נשלט. היום הייתי צריכה לעצור הכל לנשום עמוק להרגיע את הבחילה שהיתה לי אחרי שראיתי את הכדור ואחרי שבלעתי אותו רק עם מים חיכיתי עוד איזה רבע שעה בלי לעשות כלום כדי שלא יעלה בחזרה. אני סטודנטית וצריכה לקחת את הכדור במהירות ולעיתים גם בזמן הלימודים. איך אפשר להתמודד עם זה בצורה טובה יותר. בתודה מראש!

אין תגובה כי ההתעסקות ב'אין' ו'העלת גרה' של מחשבות שליליות זה ממוחזר? גם לי נמאס. נראה לי שקורה פחות, לא?

אולי בכלל היית והלכת ואני נשארתי להשתגע לבד

היי אודי, יש לך מדבקות "אני גיבור", כמו אלה שילדים מקבלים אחרי בדיקת דם אימתנית? כשיצאתי מהפגישה הרגשתי שזכיתי ביושר לפחות בבלון מכפפה. מדברות מסביב לדברים, הולכות בשדה שליד התהום, בלי להתקרב מידי לקצה. אבל צועדות יחד בין הקוצים, מחזיקות ידיים. היא מובילה, לרגעים אפילו אני. עוד לא מביטות אל החור השחור, אבל מתרגלות איך זה להביט על דברים יחד. לילה טוב לכל הפוסעים, נעמה.

בינתיים למטפלת האהובה. מיטיב, אולי גם קצת מכאיב. בעצם, מכאיב בפוטנציאל בלבד. אתה חושב שזה שלב בדרך לחיבור גם לעצמי? נעמה.

רוצה לתת לך כזו מדבקה, וגם בלון בצבע האהוב עליך, וגם סוכריה על מקל (אם את אוהבת) זה נשמע "מבוא למיטיבי לכת".... בהצלחה! איתך, אנימה.

אגלה סוד ואומר שבדיוק ביום ראשון מתחילה ללמוד... מבואות מכל הכיוונים. ותמיד קינאתי בילדים שהביאו להם מדבקה בסוף. לא בכיתי ולא פחדתי, אז גם לא קיבלתי כל הכבוד בסוף בדיקות דם. אז אספתי את המדבקה והבלון (הירוק) ממך. תודה, נעמה.

שבוע כל כך אחר. הרבה כוחות הוא גילה. היום- מלחמת עולם!! להשאר . לא להעלם שוב. להיות אבל בטוב. שונאאאאאאאת את המאבק על כל גרגיר של נורמליות.

שלום רב. אני בחורה בת 18 יחסית יפה וחברותית מאוד. יש לי בעיה שאף גבר לא מעוניין בי.לכל החברות שלי יש חבר ואני נשארתי לבד. קשה לי מאוד מאוד להתמודד עם זה ואני מתוסכלת. אני מכניסה את עצמי לסרטים שזה בחיים לא יקרה ושלא מגיע לי. שאני לא יפה לא מוצלחת לא טובה ואפחד לא יגע בי בחיים. האם יש דרך להתמודד עם כך שלא יהיה לי בן זוג ואשאר לבד? תודה רבה

היי, חיפשתי מקום להפקיד חלק ממני לפני שהכל נשבר לרסיסים. אחר כך מתחבר, אבל בדרך נכנסות זכוכיות לנפש. אז נעמה זו אני, את, שצועקת עליה, זו אני, את, שנפגעת ממנה, זו אני, גם את, המגעילה שמכווצת בפינה, שהייתי רוצה לבעוט בה, זו אני. וכנראה שגם זו שכואבת זו אני. אני נפרמת לאט. שתהיה לי תמונה כתובה לפאזל, כשאוכל לנסות להתחבר שוב לעצמי. נעמה וכל הנעמות שמסביבה.

"את בטיפול כי את רוצה ולא כי את צריכה" כך שיקפה (בערך) המטפלת שלי בפגישה האחרונה ולמרות שידעתי את זה- זה צרם. רק לכתוב את זה גורם לי להרגיש כאילו יש פחות חשיבות לטיפול שלי ואני מבזבזת כסף שאין לי... מצד שני, אני לא מבינה למה אני משתפת כי ברור לי שלא אפסיק עכשיו. קצת מוזר לי לכתוב לקבועות (וגם לאלו שלא) כאן. מרגישה נדחפת. בובי

שאני מקנאה בך...תהני מהטיפול, אני מחכה לרגע שאבוא כי אני רוצה ולא כי צריכה או חייבת!!! לפעמים גם זה קורה אבל לעיתים רחוקות...וגם מי שצריכה... צריכה לרצות אחרת זה לא יעבוד........זה מצויין שאת רוצה, למה לא בעצם?

היי בובי, גם אני מכירה את ערבוביית הרוצה-צריכה-אמורה. אני לא יודעת מה הנימה שבה זה נאמר, נדמה לי שאולי גם אצלך זה מתערבב. את לא *צריכה*, את לא על סף אובדנות, את לא במצב כל כך חולה שאת חייבת להיות בטיפול או שלא תשרדי. אם נשתמש במילים *מגיע לך*, איך תרגישי? מגיע לך להרגיש טוב, אז מגיע לך להיעזר במטפלת ובטיפול לשם כך. וזה שאת רוצה להרגיש טוב, שאת מקבלת את זה שמגיע לך, האם זה בזבוז או דבר חיובי? אני מכירה את המקום שהופך את המחשבה "מגיע לי" לבזבוז, תפיסת מקום של אחרים. גם את הקושי עם המילה "רוצה". הרבה פעמים אני אומרת למטפלת שלי שאני כבר לא "חולה מספיק" בשביל שיגיע לי שיטפלו בי והיא מזכירה שלכל אחד מגיע שיטפלו בו, גם אם הוא לא במצב אנוש. מגיע לך חום ועזרה גם אם את "סתם" מרגישה בכך צורך. אולי תגידי לה גם את? יש משהו בכנות שבה המטפלת שלי אמרה את זה, שלא יכולתי שלא להרגיש שכך היא מרגישה. שבאמת מגיע לי, ושזה בסדר ושזה אפילו נעים וטוב לה שאני מסוגלת להגיד על עצמי "אני רוצה", או "מגיע לי". תודה שחלקת, בובי. תמיד השאלות האלו מעלות בי חיוך, לראות שאני לא היחידה שמתחבטת בדברים האלו בטיפול. נעמה.

כי לי נשבר הזין מ'טיפול' ולהיות בטיפול אבל המטפלת האחרונה אמרה 'את צריכה טיפול'... וברור לי שאני לא 'רוצה' כי נמאס לשלם כ"כ הרבה על דברים לא ברורים ומעצבנים

אפשר שאלה? את לא רוצה להיות בטיפול אבל את (לא המטפלת האחרונה) חושבת שאת צריכה טיפול? דיברתי עם המטפלת שלי על זה בפגישה האחרונה ולי זה עשה טוב שהיא חושבת שאני צריכה.. (לא הצלחתי להבין מה את מרגישה/חושבת על זה שהמטפלת חשבה שאת צריכה טיפול)

היי בובי, גם אני מכירה את ערבוביית הרוצה-צריכה-אמורה. אני לא יודעת מה הנימה שבה זה נאמר, נדמה לי שאולי גם אצלך זה מתערבב. את לא *צריכה*, את לא על סף אובדנות, את לא במצב כל כך חולה שאת חייבת להיות בטיפול או שלא תשרדי. אם נשתמש במילים *מגיע לך*, איך תרגישי? מגיע לך להרגיש טוב, אז מגיע לך להיעזר במטפלת ובטיפול לשם כך. וזה שאת רוצה להרגיש טוב, שאת מקבלת את זה שמגיע לך, האם זה בזבוז או דבר חיובי? אני מכירה את המקום שהופך את המחשבה "מגיע לי" לבזבוז, תפיסת מקום של אחרים. גם את הקושי עם המילה "רוצה". הרבה פעמים אני אומרת למטפלת שלי שאני כבר לא "חולה מספיק" בשביל שיגיע לי שיטפלו בי והיא מזכירה שלכל אחד מגיע שיטפלו בו, גם אם הוא לא במצב אנוש. מגיע לך חום ועזרה גם אם את "סתם" מרגישה בכך צורך. אולי תגידי לה גם את? יש משהו בכנות שבה המטפלת שלי אמרה את זה, שלא יכולתי שלא להרגיש שכך היא מרגישה. שבאמת מגיע לי, ושזה בסדר ושזה אפילו נעים וטוב לה שאני מסוגלת להגיד על עצמי "אני רוצה", או "מגיע לי". תודה שחלקת, בובי. תמיד השאלות האלו מעלות בי חיוך, לראות שאני לא היחידה שמתחבטת בדברים האלו בטיפול. נעמה. לא יודעת אם יש אפשרות להגיב אליכן לפני שרואים את התגובה בפורום (ולא רק במייל) אז מגיבה ככה.. אני לא יודעת אם הייתי מספיק ברורה. נראה לי אני צריכה לפרט יותר... מקווה שלא ייצא מגילה. מחר אדבר עם המטפלת - למרות שאני לא כ"כ יודעת בעצמי מה אני רוצה. פניתי לטיפול בעקבות משבר הוא עבר ופתחנו עוד דברים...(עברו כמעט שנתיים) היום אני מרגישה ברוך ה' טוב (כבר מזמן בעצם)! (לא רוצה לרשום שאני מתפקדת/חברים/עובדת כי אני לא בטוחה שזה מה שמשקף.. אבל טוב לי- אין לי מצוקה או סבל..). וכמו שאמרת נעמה שהמטפלת שלך אמרה- לכל אחד מגיע שיטפלו בו. היום נראה לי שאני די בסדר עם היכולת והרצון לקבל ממנה (לזה התכוונתן מיכל ונעמה?) אבל באמת לכל אחד מגיע?!? לא צריך איזה אישו? ואם כן, אז מתי זה הסוף? נראה לי שאני חייבת מטרה או איזה משהו לאחוז בו כדי שאוכל להגיד- זה בסדר שאני כאן, יש סיבה מספיק טובה לא רק כי "בא לך"... מנסה לשכנע את עצמי.. למשל, נראה לי שזה שאני יוצאת לא מעט מפגישות עם תחושות עוצמתיות (כפי שאתן וודאי מכירות), זה אולי אומר שמשהו עוד "עובד" "מתבשל" שם, אבל קול אחר אומר "בסדר בובי מה את רוצה, זה יימשך גם יובל.. היא משמעותית ואהובה כ"כ עבורך..". מבינות? קראתי שוב ושוב מה שכתבתן וזה כיף תודה :) רשמתי לפני זמן מה לבמבי למה אני יותר קוראת סמויה ולא כותבת.. אבל נראה לי עכשיו שאני מבינה עוד סיבה- שאני כותבת פה לפני שאני מביאה את המחשבות/רגשות... שלי לטיפול אני מפחדת שהן יצאו לי בטיפול כבר "חצי מעובדות" שעברו כבר איזשהו גלגול פה ולא בצורה הגולמית והראשונית (אלא אחרי כתיבה, חשיבה, תגובות...) מה נראה לכן? בובי

מה רע להביא לטיפול דברים "חצי מעובדים"? וגם אם הם כבר מעובדים לגמרי, תמיד אפשר לגלות ביניהם ובתוכם אזורים חדשים... לא כך?

רוצה-צריכה-רוצה-צריכה... אני מרגישה לפעמים שאני רוצה .לפעמים לא רוצה אך צריכה, לפעמים רוצה וצריכה ולפעמים גם לא רוצה ולא צריכה.. ואני חושבת שמדובר במשהו דינמי, ובטח ובטח שלגיטימי.. אולי משהו באינטונציה ? במימיקה ? בשפת הגוף של המטפלת "סיפר" לך משהו שאולי גרם לך למחשבה/הרגשה הזו ? ייתכן, שאת משחזרת משהו שמוכר לך בתוכן ? בצליל או במשהו אחר/נוסף מהעבר הרחוק ולכן את מגיבה באופן הזה ? לגבי חומרים מעובדים/גולמיים.. אני מביאה לאמא צביה את מה שקיים אצלי באותו הרגע.. מעובד ? גולמי ? אני אפילו לא חושבת על זה באופן הזה.. אם יש משהו שמציק/מעצבן/מעציב/מכאיב/מעניין/משמח/מפתיע/מרגש וכו' באותו הרגע, זה מה שעולה בחדר.. לפעמים אני גם מקריאה לה תכתובות מפה.. אם משהו ממשיך להעסיק אותי.. העניין של מעובד/גולמי ממש לא מעסיק אותי.. מביאה לה כפי שזה קיים באותו הרגע.. וחוצמזה, שמחתי לקרוא אותך, שמחתי שפתחת עץ.. במבי. נ.ב ולמה מעסיק אותך העניין של גולמי /מעובד ? למה זה איכפת לך?

נראה לי שכמו הרבה דברים השאלה היא איך זה מסתדר עם המציאות. אם את במקום שמבחינה כלכלית ומבחינת הזמן יש לך פנאי לטיפול, אז זה לא כזה קריטי לעזוב בשנייה שאפשר. נשאלת גם השאלה האם את נשארת כי עוד יש לך מה להיתרם וזה טוב לך, או מאידך כי את מפחדת להיפרד. האם המשענת תומכת או מונעת ממך לקום לבד. נראה לי שאלו שאלות ששווה לנסות ולחשוב עליהן בטיפול... ובעניין הכתיבה והעיבוד - אני הפוכה לחלוטין. במשך תקופה ארוכה מאוד ידעתי להגיע לפגישה רק מעובדת לגמרי, אבל העיבוד היה לבד. עם הזמן אני מגיעה קצת יותר מדיום-רר. לפעמים עושה את העיבוד הראשוני גם לא לבד, אם כאן נחשב לא לבד. נעמה.

הועתקה בשנית בתחילת הודעתי...:)

היה לי שבוע קשה מאוד אחרי הפגישה של שבוע שעבר.........נזכרתי בדברים אחרי שאמרתי לה מליון פעם שאני לא זוכרת.......באמת לא זכרתי.....האם זאת הדחקה??????אוףףףףףף היום בפגישה ספרתי לה על זה שפתאום נזכרתי...וספרתי לה ש..מרגישה מגעילה.....אוף.......פתאום אני עושה אחד ועוד אחד אבל לא תמיד יוצא שתיים....... אודי.... ספרתי בלי רגש בלי כלום.....כאילו רחוק ממני קצת....ואפילו הסתכלתי עליה שפעם הייתי בורחת לשירותים.....והיא חושבת שאני אמיצה ואומרת שהילדה הזו חמודה ובכלל לא מגעילה..ו.........אוף אודי...... לא יודעת מה אני רוצה ממך....אולי שתגיד שהכל בסדר וטוב ספרתי???????למה זה טוב?????רוצה שתרגיע אולי???? מ.

אודי, אני שבורה. המטפל שלי התנה את המשך הטיפול בי בפנייה לפסיכיאטר ולקיחת תרופות. כל הניסיונות שלי למחות, נדחו על ידו באטימות ובקור. חשוב לי לציין שאני לא בן אדם אובדני אשר מסוכן לעצמו או לאחרים. אני גם עובדת ומתפקדת. אמרתי לו שאני עוזבת את הטיפול ואני שבורה. רציתי שהוא ילחם עלי אבל הוא אמר שזו בחירה שלי והוא לא יכול להחליט עבורי. אני מרוסקת ואיני יודעת כיצד לאסוף את השברים. נטע.

הי אודי , אני לא יודעת אם שמת לב אבל בדרך כלל אני לא ממשיכה בעץ שלי לכתוב הודעות המשך . נוטה יותר לפתוח עץ חדש . למרות שלפעמים אתה שואל שאלות והם נשארות מיותמות . ניסיתי להבין למה זה קורה ?! נראה לי שהפחד להינטש ולהישאר ללא תגובה גורמת לי לנטוש. וגם עוד משהו שדיברנו עליו בטיפול שקשה לי להיות עם דברים עד הסוף . אז ...... כתבתי שתי המשכים להודעות שלי . ואני מאוד מקוה שלא תפספס. (ואם כן אני אהיה מספיק חזקה לעמוד בזה ) שבוע אור ! הילה

היי אני בת 23, לפני כ5 חודשים נפרדנו עם חבר שלי שהיינו ביחד 6 וחצי שנים. הוא זה שנפרד ממני, ועברתי תקופה מאוד קשה, הרגשתי לרגע שהתגברתי ועכשיו גיליתי שזמן מה הוא כבר יוצא עם מישהי, וזה הפיל אותי שוב, אני מרגישה חסרת ביטחון, ואני מנסה המון דברים כדי לצאת מהדיכאון הזה, אבל כ"כ קשה לי. אהבתי אותו נורא, כל החיים שלי היו מבוססים עליו, 6 וחצי שנים הייתי כל יום מספרת לו כל מה שעובר עלי והוא היה מספר לי. זה לא נתפס לי שזה קרה, וכמה שמנסים לנחם אותי זה לא עוזר. כל יום שעובר אני מרגישה שאני שורדת אותו ולא חיה, אני לא יודעת עד כמה אפשר לכתוב משהו שיעזור לי, רק אני יכולה לעזור לעצמי, אני יודעת, אבל כ"כ בא לי שוב להרגיש את האושר, להפסיק להרגיש רע, ולהחזיר לעצמי את הביטחון ואת שמחת החיים..

שלום רב שמי מרב גיל 36 בשנת 2007 עברתי משבר ובעקבות זה אני לוקחת כבר המון שנים מאז פאקסט קבוע פעם ביום רוצה להפסיק עים הכדור כדי לא להיות תלותית ומצד שני חוששת שמע יחזרו החרדות דפיקות לב שילשולים וחוסר שיווי משקל וכו אשמח לתשובה תודה רבה רבה

שלום אודי. אני מתראה מזה חצי שנה עם בחור נהדר, רק שיש בעיה.. (והיא כנראה בי). הקשר אינו רציף וכל כמה זמן הוא מרגיש שהוא לא רוצה את זה יותר, אבל אז מתגעגע מאוד וחוזר לכמה ימים עד ששוב בורח כי מרגיש שרוצה משהו אחר. מההכרות איתו אני יודעת שהוא גדל בבית ביקורתי מאוד, שבו הוא מרגיש שלא אהבו אותו, מרגיש כישלון ודחוי, שהוא פועל כדי לרצות את ההורים שלו או כדי למרוד בהם, ושהאמא שלו דומיננטית ומניפולטיבית. הוא אומר שהוא קרוב לאמא שלו ושלפעמים אוהב אותה, אבל מוצא את עצמו כועס עליה לא פעם, והוא לא מצליח לשהות במחיצת הוריו מבלי שתתעורר סערה בתוכו לאחר זמן קצר. שמתי לב, שהוא מחפש את אישורה בדרך, עקיפה בדרך כלל... ואת היחס שלה (שלילי או חיובי). אפשר להגיד שהוא מורד כרגע בכל מה שגדל עליו, ובתחושה שלי זה כדי לבדוק את ההורים שלו. אני מיצגת משהו הפוך לגמרי מהעולם שממנו הגיע... בגלל שאני רואה את כל זה ויש לי רגשות אליו אני מקבלת אותו כמו שהוא, באהבה.... מצד אחד שנינו מרגישים שהקשר עמוק, שבכל פעם שחוזרים מתקרבים יותר, יש דמיון נפשי גדול והבנה גדולה, ויש פתיחות ודיבור על רגשות וכתוצאה מכך התקרבות. יש משיכה, וגם מרגישה שהוא אוהב אותי... מצד שני אני מרגישה שככל שיש התקרבות, הקושי וההתנגדות עולים מולי. קראתי אפשהו שגבר שגדל עם אמא שתטלנית, ביקורתית ודומיננטית ויחסיו סבוכים אתה, תמיד יחפש בת זוג דומה לה בסופו של דבר... ואם יחפש את ההפך, לא יצליח לקבל את האהבה מהבת זוג, וידחה אותה, תמיד ינסה לשנות אותה כדי שתהיה דומה לאמו, או שיעניש אותה מתוך השלכה. בהנחה שאני מאוד שונה מאמא שלו, גם בפנים וגם בחוץ, האם כל זה אומר שבעצם אין לזה סיכוי? האם תמיד משחזרים יחסים עם ההורים בין אם בוחרים דומה או הפוך והתוצאה תמיד תהיה לא מחמיאה? כי שתי האופציות לא מעוררות תקווה. או שניתן לשנות דפוסים שעליהם גדלנו... ומעבר לזה... למה אני בוחרת בקשר כזה?? תודה לך. צלינקה

בתחושה שלי הקשר לא טוב, כיוון שהוא אינו יציב... זה בכל מקרה בודאי מפרה את הפחד שלי מנטישה. אני גם מרגישה שהוא כל הזמן רוצה שאכעס עליו או שאציב לו גבולות, אבל אני לא מצליחה, כי אני מבינה אותו יותר מדי, כיוון שגם אני גדלתי בבית ביקורתי ויש לי רגישות לנושא. אני תוהה אם אפשר לשנות דפוסים עמוקים כל כך... אצל שנינו. כמובן שהאחריות של שנינו... או שאולי אין פשוט התאמה במרכיבי הנפש. בפנטזיה שלי אני רואה קשר שבו מתגברים על המורכבויות הרגשיות ומתקרבים ומתקרבים... אני בעצם לא יודעת מה אני רוצה לשאול. אבל תודה בכל אופן.

אני מתאהבת בשיקופים שלי!ולא סתם שיקופים. אנשים שיש להם נקודות חולשה דומות לשלי. (בהתמסרות ואהבה עצמית). מכך יוצא שאני בעצם מתאהבת בעצמי, וזאת למרות הדימוי העצמי הנמוך שלי. אני כנראה מחפשת את החולשות שלי באחרים, ותולה בהם תקווה שישתנו, כי אז זה אומר שגם אני יכולה להשתנות. אם הם יעשו שינוי הם יהיו ראויים לאהבה בחוויה שלי, כלומר אם אני אעשה שינוי אני אהיה ראויה לאהבה. למעשה, רגש האהבה שאני חשה אליהם, זה רגש של תקווה כלפי עצמי! אני מעודדת אותם לשינוי והתמסרות, כי בעצם מעודדת את עצמי! מתוך זה אני מבינה, שבעצם אני מתאהבת במקרים כמעט בלתי אפשריים... כי יש עניין של טיימינג, בשלות, מודעות, עוצמה של החולשה... כך שהסיכוי שזה ייפגש באמת במקום שבו נוכל שנינו לעשות עבודה באותו מקום הוא די קלוש. אז עכשיו שאני מבינה את כל זה, איך אוכל לשנות את הדפוס ולהתאהב במשהו אחר? טוב יותר?

ראיתי שכן הגבת להודעה שלי. סליחה, תודה ושבת שלום.

אני רוצה לאחל לך , שתהיה לך שבת מוארת עם הרבה אהבה . שתהנה מהמשפחה שלך , ושילך יומך בטוב . תודה על עצם היותך , כאן . שבת שלום , ולילה אור ! הילה

מברכת אותך בשבת רכה מלטפת ומאירה. ומבקשת שתעלה את תגובתי לנעמה שכתבתי אתמול. שלך-במבי.

שלום, אני בדכאון שנמשך כבר שנה, במהלכה נוספו הפרעות אכילה, פגיעה עצמית ומחשבות אובדניות עם תוכנית קונקרטית. ניסיתי הרבה סוגי טיפולים, כולל טיפול תרופתי, ולאחרונה אף הייתי באשפוז באחד מהמוסדות לבריאות הנפש.אני נשואה ואם לילדים ויש לי מקום עבודה אליו אוכל לחזור. למרות כל הטיפולים והנסיונות משהו צועק בפנים ועדין לא הגענו אליו, וכולנו מתנהלים כמו בתוך משבר גדול של אשה שחוקה מתלאות שגרתה, מחייה, מחוסר קשר ומגע שהפכו אותה מרירה ונואשת עד מוות. שוב מתעסקים במסגרת, בנראות ומשהו בפנים ממשיך לצעוק שלא הגענו לתמצית. כעת, אחרי האשפוז, אני שוב מרגישה שמה שהצליח להחזיק אותי היה עצם הניתוק וההתמסרות הטוטאלית למצב. אני מרגישה שאני זקוקה לאינטראקציה אינטנסיבית, דבר שאינו מציאותי. מאחורי הדכאון,עומדת פוסט טראומה מורכבת ממספר אירועים שארעו בעבר הרחוק. אני מרגישה שאני צועקת מבפנים, משהו עומד לקרות ואיני יודעת מה. אני מרגישה כמו אשה זקנה שסופרת דקותיה או חולה סופנית שמבקשת גאולה. אני מבקשת גאולה ואיני יודעת איך. מילי

שלום אודי, אני בטיפול, ואף באשפוזים האחרונים נחשפתי למטפלים נוספים. הבעיה היא לא לצאת לאור מפני שהכל פתוח וידוע. התחושה היא שלא מצליחים לגעת בנקודת הכאב ולצרוב אותה. ואולי זו פנטזיה שלי שאינה יכולה להתממש. החוויות עובדו בעבר ונסגרו, אך בשל הדכאון צפו ועלו שוב. תודה מילי

זה בכלל לא משנה כמה שאני מנסה, זה פשוט לא מצליח. כנראה שנגזר עליי לחיות לבד, או עם חברה וחצי מדי פעם.. אני מנסה, אולי אני פשוט לא יודעת לנסות, אבל נראה לי שאני כן. וזה לא מצליח. פשוט לא מצליח. ואני תכף מתחילה לבכות וכמו שבוע שעבר פשוט אכנס למיטה ולא אצא ממנה עד... לא יודעת עד מתי. עד שכבר לא תהיה ברירה. זה מתיש אותי, זה פשוט הורס לי את החיים. כמה אפשר להיות לבד?! ואתמול הלכתי לאיזה חוג, והיה נחמד, ואח"כ אפילו יצאתי עם "חברה", ואני מנסה לעשות דברים, אבל אז מגיע סוף שבוע ופשוט הורס אותי. כל פעם מחדש. ואני באמת שלא יודעת מה אני כבר יכולה לעשות. נמאס לי לבכות כל הזמן מזה.

ההודעה שלי כתגובה ליציאה למנוחת אמצע השבוע נשארה נעלמת... נאלמת. אם יבוא לך לבקר שם.. תודה

הי אודי , היום המטפל ואני שיחקנו דמקה . הוא ניצח . הוא תמיד מנצח . למרות שהתחושה שלי הוא העדיף שאני ינצח . זה עורר הרבה זכרונות . ודיברתי היום על דברים שלא דיברתי מעולם . על שנים של בדידות וסוד נורא . אודי , רוצה לכתוב עוד משהו ולא יודעת מה .... לגבי הילדים הימים הסתדרו הן מצד הגרוש והן מצד העבודה שבאו לקראתי . אני מאוד מקפידה להיות עקבית . #מתפקדת עם כאב גרון .

מה שבאמת מרשים, הילה.

שהטיפול נהיה קשה וסיזיפי . שעולים דברים שקשה להתמודד איתם . שאני זקוקה לזמן על מנת לעבד מה שעולה ואני נורא עסוקה שהילדות שלי היא טרגדיה זוועה ומי אמר שרק כשילדים נרצחים זו טרגדיה ? יש ילדים אומללים שממשיכים לגדול אל תוך סבל .

זה הגיע ברגע של מותשות גדולה . ברגע של עייפות אחרי יום ארוך בעבודה , בהם דיברתי שטויות . ועוד יום עם הילדים . הסך הכל משמח . אבל אפשר לפרוט את הלב שלי לפרוטות .

אני בדיכאון. אני לבד. לכל החברות שלי יש חבר ורק לי לא... וניראלי שמה שהכי מפריע לי זה לא שאין לי חבר אלא זה שלהן יש. אני מרגישה שכולם מתקדמים ואני רק חוזרת אחורה! עדיין לא מרגישה בשלה לקשר, זה מפחיד אותי. עברתי בחיים הטרדות מיניות אבל לא יודעת אם יש לי זכות להגיד שבגלל זה אין לי קשר... זה לא שעברתי אונס.. רק כמעט , אז אני מרגישה שסתם אני מתבכיינת...זה מפיל אותי שכולם מתקדמים! אני לא יכולה שלא להשוות ביני לבניהן... חוץ מזה אני לא חושבת שאפשר לאהוב אותי... אני ככ שונאת את עצמי!! אני לא שואלת כלום אבל הייתי שמחה אודי אם תרשום לי כמה מילים...

אשמח להמלצות לפסיכולוגית באזור המרכז. אני יודעת שלא נהוג להמליץ על גבי הפורום לכן זהו המייל שלי: [email protected] תודה מראש.

יש לי מישהי שאני ממליצה מנס ציונה . אם מתאים לך אכתוב לך למייל.

אודי , אני לא יודעת למה אני כותבת לך על סוריקטה . אודי , תעזור לה , תדאג לה , תוציא אותה מהבוץ . אוףףף פנטזיות ההצלה .

אני חושבת שאני דואגת לסוריקטה בגלל המצוקה שהיא כותבת עליה . הי סוריקטה , חשבתי על זה שוב ואני סומכת עליך . שתצליחי לגלות תושיה . איתך , הילה

הי הילה יקרה, במקרה ראיתי את ההודעה... את צודקת בכך שאת רואה שאני במצוקה גדולה מאד, צועקת 'הצילו', ומשהו כנראה מעוור נורא, כך שאיני רואה מוצא. אולי איזו הזדהות חזקה עם קול אב-אם כזה. אומר באמת, שיש לי לפעמים פנטזיה ש'מישהו' יצא, בואי נאמר, מתוך המסך הזה (כולל הפייסבוק, אגב) יציג אותי לעולם ויאמר שיש בי כמה תכונות טובות, חמודות ושמישות, ולמשל, לצורך ענייננו, יעזור לי למצוא מקום עבודה טיפה כבד יותר ומבטיח מזה שהיה בשנה הקודמת, או אי פעם... אבל עמה גם המון חרדות עוצמתיות, בעיקר מאובדן גבולות, ניצול, או בלבול בהגדרה העצמית. מניסיון מר, כך קורה בדרך-כלל עם דמות שלכאורה תתאבד על החיים שלי. יש לי תחושה שגם סוג של בלוף יש כאן, בהבטחה להיות עבורי סופרמן תמידי. איכשהו, כן, ההרגשה כרגע היא שצריך לקרות איזה נס, אולי. איזה מזל גדול. מפחיד להתדרדר כך. באמת שאיני יודעת... ישנם רגעים בהם נדמה כאילו בהם אין לי כוחות נפשיים כלל. המשבר, הפעם מאד עמוק וארוך. בינתיים אני מספרת את המשבר שלי במציאות קצת לשכנים או בכל זאת לאנשים שמכירים ונמצאים איתי בקשר כלשהו דליל ככל שיהיה. ומשהו עוד נשאר מהטיפול שלי. עדיין. למרות שיש בו, למרבית הצער, לאות רבה. תודה לך, הילה, סוריקטה, שמתפעלת מאד מהיכולת המהירה שלך להציל את עצמך לצד תהומות עמוקים כל-כך. שאף על פי כן ולמרות הכל, יש לך אותך. וכוחות מבורכים.

הילה, הרגשתי שעצוב לך על סוריקטה, כי היא יקרה לך. ועצוב לך על עצמך, על התחושה שחייך ולא מותך הם הטרגדיה. ושבעצם עצוב לך על קיומו של הכאב והחורים השחורים. הנקבוביות שלך פעורות וחוות את כאב העולם. וסוריקטה, פתאום הצורך שלך בפיתרון קונקרטי הפעיל אצלי את גלגלי הסיוע הפרקטיים. את הדרכים שאני מכירה למצוא עבודה הגונה, את האנשים שראיתי עושים את זה ממקומות עמוקים, להריץ בראש אילו פתרונות יכולים לסייע לך. אבל בעצם, הכי קונקרטי והכי מופשט והכי עמוק זו הבדידות. שכמו שכתבת, מילוייה הוירטואלי מפספס משהו ורופא הנפש שלך גם הוא לא מספיק. בטח אם הייתי רואה אותך במציאות הייתי רוצה להתחבר איתך. מה שאומר שוודאי ישנם אנשים כאלה בחוץ. האתגר (הלא פשוט בכלל ) הוא למצוא אותם... ובינתיים אאחל לך למלא את הבדידות הזו. מבחוץ פנים, מפנים לחוץ, זה לא משנה.

אודי, תאמין לי, אני שואלת בדיוק את מה שכתבתי, בלי ללכת סחור, ובלי משמעויות נסתרות. עשיתי כמיטב יכולתי להיות ממוקדת, ברורה ועניינית. בכל זאת, לא הצלחתי להבין את כוונתך במשפט "עליו יהיה להראות שעשה כל מה שיכול ובמסגרת החוק והאתיקה"? - הרי זו בדיוק השאלה: מה עליו לעשות במסגרת החוק והאתיקה?? אילו פעולות אתיות/מקצועיות עליו לנקוט?

החלטתי שאתן צאנס לתהליך טיפולי שוב. אצל עובדת סוציאלית שנוצר בינינו קשר עוד שהייתי בטיפול הפסיכולוגי העלוב הקודם שעלה על שרטון מזמן.. יש לי כימיה די טובה איתה. הרגשה שהיא מבינה אותי. אני מקווה שיתפתח משהו פרודוקטיבי טוב. תאחלו לי בהצלחה?

משמח לשמוע ומקווה בשבילך שאכן הטיפול יהיה לעזר

אודי, יש בי הזדקקות נואשת לקרבה ואימה משתקת מפני נטישה. איך אני יכולה להמשיך כך טיפול? מפחדת להיפגע. רוצה לברוח כדי לא להיות תלויה. הטיפול עוד לא התחיל וכבר חושבת מה יהיה בסוף, מה יהיה בפרידה. מרגישה חלשה ונחותה. רוצה לחתוך בבשר החי. להפסיק את הכאב. קשה לנשום. קשה לחיות. רוצה לוותר.

הי אודי, אעשה דבר שאינו פשוט לי בדר"כ ואבקש תשומת לב להודעה שכתבתי היום, אך איני רואה שפורסמה. ההודעה נרשמה על עץ ה'אנליזה' של עומר. בכ"א, אם מסיבה כלשהי אינה מופיעה לנגד עיניך במערכת אשחזר אותה בשנית. זה דבר ראשון. ושנית, אם כבר פתחתי לי עץ, אספר שמצבי די איום ונורא, בלי פירוט יתר, אבל כבר שבועות (למעט כמה דקות היום, בהן כתבתי את ההודעות לכאן) שאיזה 'כוח אם' מנתק כל זיכרון לכל התהליך הטיפולי שלי. אל התקווה די נעולה הגישה. היכולת להיעזר בכל מקור שהוא חלשה מאד. וזה... זה נקשר שוב לחלק הראשון של ההודעה. אעפי"כ ולמרות הכל, הנה אני נזכרת שוב בציטוט היפה שלך - דברי הרופא על היכולת לעזור, להיעזר, לרפא, להקל או להושיט יד. ושוב, גם בשיר המקסים שבאתרך. אנשים משתמשים זה בזה... סוריקטה והתלות

אודי היקר, תודה. מאד זקוקה לעזרה קונקרטית בימים אלו. חשבנו על אשפוז, אולי או מעין דרך כזו שדרכה יוכלו לסייע לי להגיע למצב בו אוכל לפרנס אותי מספיק, להיות יותר בחברה שחסרה לי כל-כך, כי אני לא יודעת להגיע לכך לבד. תוהה, אני מתנהגת רגיל, שקטה, לא מתפרעת, מתקשרת, ובכל זאת, יש בתוך פנימה איזה גשר מאד שבור. סוריקטה

אודי , אני לא יודעת זה ממש לא מוגדר ...., רק לאמר שהקשר עם המטפל נהיה קרוב , קרוב מידי , שבא לי לברוח , להתחבא . זה אוזק אותי . לא רוצה !! לא רוצה !! אודי , תעשה משהו בבקשה , זה כבר בלתי נסבל . הגעגועים והפנטזיות , זה מכאיב . אודי , אתה מאמין לי ???? כן , אתה מאמין . כי גם ההוא שפגע היה קרוב ..... והיה לו חיוך שטני כזה , וצחוק ששורט אותי מבפנים . מה מצחיק , אלוהים , מה מצחיק ?? כשהכל נחרב . ולא משאר מטר על מטר לחיות ?!?!! סליחה שאני לא מובנת אבל הכל מתייפח לי , בתוכי . ******** אני לא מרשה לאף אחד להיכנס ולגעת . זה אסור . זה כואב מידי .

היי אודי, מה זה פסיכולוגיית העצמי והאם טיפול בגישה הזו מתאימה לפוסט טראומה מורכבת?

למה הכוונה? האם קארל רוג'רס שייך לגישת פסיכולוגיית העצמי? האם זו גישה טיפולית שהיא חלק מאסכולת הפסיכולוגיה ההומניסטית? האם מטפל בגישה הזו הוא אקטיבי. מה זה "תנאים פסיכולוגים מגדלים"? מצטערת על מבול השאלות. חשוב לי מאוד לדעת. תודה מראש

ממה שהבנתי פסיכותרפיה אנליטית מיועדת להוביל לשינוי עומק באישיות של המטופל- לתקן בהווה מה שהשתבש בעבר. אבל האם כל מי שמספק פסיכותרפיה עם הכללים המקובלים של מסגרת, תשלום וכ'.. בעצם מתעסק בביצוע 'טיפול אנליטי'? כי הרי ההכשרות בין מטפלים משתנות, אבל להכל קוראים 'פסיכותרפיה'. אז איך אדם מן היישוב יכול להבין לאיזה מן סוג של טיפול הוא פנה? ואולי הוא מעוניין במשהו תמיכתי ולא אנליזה? האם המטפלים כופים עליו את שיטת הטיפול במקום לאפשר לו לבחור בה?

שלום רב, רציתי לדעת כמה פרטים על התסמינים של מאניה-דפרסיה .

ענית שמטפל רשאי לדווח לפסיכיאטר מחוזי על מטופל בעל כוונות התאבדות, אך אינו חייב לעשות זאת. אני שואלת מהם הנהלים המחייבים אנשי טיפול, במקרה שמטופל בגיר מצהיר על כוונתו לשים קץ לחייו: 1) אם אין חובת דיווח, האם מטפל מחויב לנקוט פעולה אחרת כדי להיות מכוסה על פי חוק? 2) כיצד פסיכולוג אמור לנהוג כדי לא למצוא עצמו מואשם ב"חוסר אחריות או רשלנות חמורה במילוי תפקידיו כפסיכולוג" (חוק הפסיכולוגים התשל''ז, 33(3)) במקרה שמטופל הצליח לממש את כוונתו להתאבד?

אודי, תאמין לי, אני שואלת בדיוק את מה שכתבתי, בלי ללכת סחור, ובלי משמעויות נסתרות. עשיתי כמיטב יכולתי להיות ממוקדת, ברורה ועניינית. בכל זאת, לא הצלחתי להבין את כוונתך במשפט "עליו יהיה להראות שעשה כל מה שיכול ובמסגרת החוק והאתיקה"? - הרי זו בדיוק השאלה: מה עליו לעשות במסגרת החוק והאתיקה?? אילו פעולות אתיות/מקצועיות עליו לנקוט?

קוראת, הי, (עונה לך כאן בהמשך לעץ שכבר התרחק מעט, ראי זאת כהמשך) רוח עניינית אמרת. רוח עניינית בעולם הנפש של כאן הפורום ושל הטיפול? איכשהו במקומות כאלה כמעט תמיד מחפשים פרשנות, נקודות מבט שנראות בצורה בולטת יותר, אי החרדות המטרידות. אולי. לאור שאלתך הנוספת הייתי מכניסה גם נושאים כאמון, אכפתיות, הדדיות. פשוט, בעיניי, נורא מתבקש, אולי גם קצת כמו שאודי כתב, לברר לאיזה עניין עומק אצלך באמת את מכוונת. ... "אל הלא נודע"... ולא, לא ראיתי את הסרט... סוריקטה

איזה הרגשות פסיכיות יש לי :/ נמאס. אני רוצה להיות כמו אנשים נורמלים שטוב להם בלי זכרונות רעים ובלי שהטוב מתערער.

אני לא מבינה בשביל מה אני חיה. כל יום ועוד יום מתעסקים בדברים. הסחות דעת מחוסר התכלית הקיומי הזה. לא יודעת מי אני יותר. יש פרטים אוטוביוגרפיים שאני יכולה לספר על עצמי אבל אני בן אדם שכבר לא יודע מה הוא רוצה ובוודאי שמתקשה לפעול על מנת להשיג את זה..מה שזה לא יהיה.. רע לי. הזמן החד פעמי שניתן לי להתקיים פה מתבזבז לחינם. אכילה והקאה הם התכלית? לא רציתי את זה. רציתי ללכת אליה אבל היא השפילה את צלם האנוש שלי. אח"כ שוב ושוב מנסים להגיד לי איך זה הכל אני והכל השלכות.. אני לא מבינה כלום יותר. לא נתנו לי לבחור אם לבוא ועכשיו אנוסה להיות פה בלי יכולת להעריך את הזמן והאפשרויות. פחד ליזום ולחיות לטעום ולעשות ולהשפיע.. הכל כבד ומסובך ומסורבל. יש אנשים שרוצים מאוד לשרוד ולחיות ולי קשה להעריך את הקיום הזה. כן. בא למות מפה. דמעות. אני לא בן אדם אובדני. מעולם לא הייתי. לעולם לא אהיה. אין לי אומץ לדברים כאלה. גם לא סובלת עד כדי כך ואני לא אלימה. אני פשוט לא מבינה כלום יותר. אומרים לי 'אלה החיים'. אני אומרת 'תלוי למי'. גם לא מבינה למה התייחסו אליי ככה בטיפול פסיכולוגי. רצו ליצור 'תנועה'? יפה שמסבירים לי.. לוקחים כסף מאנשים ולא מסבירים כלום. אליטיזם משלהם. אני לא מבינה את הצביעות הזאת והפטרנליזם. אני לא מבינה כלום. לא מבינה למה דווקא ההתפתחות שלי השתבשה. לפעמים בא לצעוק לאלוהים הצילו. זה מצחיק לצעוק הצילו לאלוהים שאני לא מאמינה בו. כנראה שאם היה אלוהים העולם לא היה נראה ככה.

במבי יקרה, אפשר לספר לך רגע איך היה לי לקרוא את ההודעה שלך? עם הכל, שתראי שאני דוברת אמת. לא יודעת כמה זה בשבילך וכמה זה כדי להרגיע את החרדה שלי ממה שאת עלולה לחשוב שאני חושבת וכמה שזה עלול לפגוע. התחלתי לקרוא מה שכתבת, פסקה ראשונה, פסקה שנייה ופתאום - איזה פחד. אני קוראת וסוגרת את החלון ישר. הלב שלי דופק. למה היא משלימה את זה ככה? למה זה מה שהיא אומרת? למה היא אומרת את זה עליי? למה היא יודעת עליי ואני לא? ועברו כמה דקות של סחרור כזה, עד שישרתי את עצמי והסברתי לי שלא אותי את מדברת. את יודעת במבי, אני נוגעת בנושא הזה כל כך בעדינות, כל כך מעט, שפתאום האומץ לכתוב ככה הבהיל אותי. אני בדיונים וריבים עם הגוף שלי, שטוען שהיה וקרה וכואב ואמת והראש שמבין שלא ייתכן, שצורח על הגוף שיפסיק להמציא שטויות. שאין כזה דבר שהגוף יודע והראש לא. שהראש זה מה שיש לנעמה, שהדבר היחידי שאולי היא יכולה להאמין בו זה שיש לה זיכרון טוב, שהיא חכמה. ועל כל זיק של תחושה או מחשבה קמה שאגה: "לא!". וכל כך הרבה כעס על שאני מעיזה לחשוב שאולי וכל כך הרבה רצון אבל אפילו יותר פחד לנסות ולחקור את התחושות האלה. ופתאום הרגשתי שגם את אומרת ככה ונבהלתי. עברו כמה דקות עד שהבנתי עד הסוף שאת הרי מדברת על עצמך. וחזרתי לקרוא, עדיין מפוחדת. וכאבתי ולא ידעתי אם את כאבך שלך או את שלי. ורק בסוף, כשממש כתבת שזו את, שזו לא אני, קצת נרגעתי. מצד אחד היה לי ברור ומצד שני חיכיתי לאות הזה שירגיע, שיאמר שבמבי לא הצטרפה למחנה הגוף שלי שמחליט דברים על עצמי. שהיא של עצמה. הרגשתי כל כך חסרת אונים. רציתי להיות שם בשבילך, איתך, להגיד לך שאני כל כך מתרשמת מהאומץ, שאני גאה בך, שאת מדהימה, שתני לי רגע לפרוץ לזכרונות האלו ולחלץ את הילדה משם. אבל לא יכולתי לעשות כלום. הייתי מלאה עד קצה בכאב ובפחד שלי, שלך-שהוא-שלי, שלי-שהוא-שלך ולא היה בי מה לתת. דמיינתי אותנו יושבות במרתף חקירות, חשוך, טחוב, נשענות על הקיר. שתינו בוכות, מחזיקות ידיים. את אחרי העימות, אני לפני. אין לי מה לתת, רק שהכאב יעבור דרך היד ויתערבב. ופחדתי מהכוח הזה שניתן לי פתאום, לגזור גזר דין מוות. וידעתי שלא אוכל להיות בשבילך כמו שצריך, שלא אוכל לנסות לדייק בשבילך, שכל מה שאכתוב עלול להתפרש ככעס, כביקורת. הרגשתי בבעתה שלא משנה מה אעשה אפגע. ואת במבי, את אדם, את קיימת, את כואבת, ואני, תולעת הרסנית, פוגעת ומכאיבה. תראי, כתבתי לך הודעה ארוכה. בלי מטאפורות, בלי דימויים. בשפה הישירה שמפחידה אותי כל כך, כי ההודעה שלך קילפה משהו וחשפה את העור שמתחת. וכן, זה מפחיד וכואב. אבל לא פוגעני. זה מה שקירבה עושה לי, בלגן בבטן. גם אם אין לך מה לומר תגידי שקראת, טוב? שלא הרגתי את במבי. נעמה.

נעמה..הרגת אותי עכשיו.. אני מוצאת את עצמי קוראת את מילותייך ושואגת בצחוק מטורף שהופך מיד לבכי, ושוב, צחוק בקולי קולות שהופך מיד לבכי..ואואא...כואבת לי הבטן.. גם הלב.. נעמה מתוקה! כנראה שיש לנו/בנו איזה חיבור כזה ?? אין לי מושג.. גם בהודעה שכתבת עם המשטרה, הרגשתי כאילו את כותבת אותי ולכן הידיים שלי לא יכלו להפסיק להקליד. הייתי כאילו באיזו אקסטזה כזו. וגם עכשיו,כשקראתי את ההודעה הזו, הרגשתי שאני לא יודעת מי זו אני ? מי זו את ? בדיוק כפי שתיארת כל כך חזק. אני הפכתי לאת ? הרגשתי שהעור שלי נגמר לי מהגוושאני נשפכת ומתערבבת איך ואנחנו הופכות לאיזו עיסה אחת מעורבבת שהמשפט המרכזי שקיים זה : נדמה לך ! זה רק נדמה לך ! משהו שאי אפשר לחשוב, לראות ברור, להרגיש משהו ברור. הכל כזה נשפך החוצה בבלגן אימים.. איזה פחד. במבי. נ.ב אבל חשוב לי להדגיש שכמובן לא נפגעתי ממך.. אני רק בבלגן עצום מהרגשות המשונים והמפחידים הללו. זה קשור אלי..

הי נעמה, תחושת מתח מסוימת ישנה באותו עץ. בהלה. גם בעיניי. של שתיכן. את, נעמה, ובמבי היקרה גם. אולי בגלל הזדהות גדולה באזורים מסוימים בנפש איימה הרגשה של היבלעות או בליעה. או היפוך ביניהם. כמו היפוכים אחרים שדוברו כאן. ייתכן? אימצתי ממך את 'שלי אבל איתך', אם כן, עבורך ממני, עם הגדרה, עם גבול, עם ייחודיות, היי בטוב, סוריקטה

יש לי בעייה שאני מתחילה דברים עם הרבה מוטיבצייה אך לא מסיימת אותם. לימודים באוניברסיטה או עבודה חדשה. הולך לי טוב. ציונים טובים והצלחה ומצויינות בעבודה אך פתאום לאחר כמה חודשים פתאום אני מרגישה שאני "מבזבזת" את זמני בלהיות יום שלם באותו מקום ולא מספיקה לעשות דברים שאני רוצה וצריכה. ואז מגיעים השקרים וההתחמקויות. איבדתי מקום עבודה מכובד וטוב עם עתיד להתקדם בו בשביל לשבת לנוח בבית או להסתובב בחנויות. הכל תמיד מלווה בשקרים בעבודה ולבעלי. יש לי שני ילדים מקסימים ואני מבינה את המשמעות של כסף אך התחושה הזאת של אין לי כח ללכת היום לעבודה כובשת אותי והיא בלתי נשלטת. אני ממש רוקמת שקרים לכל העולם רק כדי להשביע את הצורך הזה באותו הרגע לא ללכת ולעשות כל דבר אחר במקום. יצר ההרסנות הזה מלווה אותי כל חיי ומפריע לאיכויות שלי לצאת החוצה. לעומת זאת אני לא עצלנית והבית והילדים תמיד הכל מתוקתק. אניי מאוד אינטיליגנטית, אינטלקטואלית ויודעת ללמוד דברים בכוחות עצמי. מאוד חברותית ואנושית. כלומר על פניו אף אחד לא יכול לדעת שאני כזאת. זה החריף אחרי לידת הבן לפני שנתיים. יכול להיות דכאון מינורי אחרי לידה. אני מצפה מבעלי לשלמות ומתעצבנת נורא כשהוא לא עושה מה שאיי מבקשת ממנו בבית. הבית בשבילי הוא מקום ללא טעויות. אסור מבחינתי שאף דבר יהיה לא תקין. מכון התקנים היה נותן ציון 100 לבית שלי

תודה על המענות . אבל לא בא לי להיות נודניק . שלחתי ביום שלישי הודעה . קצת ארוכה (הפרעה נפשית?). ואני די צריך תשובה מהר .. אשמח אם התשובה תישלח לאימייל (שצירפתי בשאלות). כי כאן בפוום אני לא רואה את השאלות שלי .. ושוב מנוחה טובה :) וסליחה על חוסר הסבלנות

רציתי אבל לא הספקתי לצעוק בשקט בשקט ושבכל זאת תשמעו ותדעו ותבינו ותהיו

יש מישהו שאני יוצאת איתו לפעמים ומרגישים חיבה הדדית. קצת קשה לי לעכל את היותי בקשר מתהווה שכזה ולפעמים אני משתפת את ההורים שלי (בעיקר אמא) בדברים שקשורים אלינו ופרטים עליו.. באזשהו מקום מרגישה שאולי זה לא עניינם לדעת מידע עליו וזה צריך להשאר רק בינינו.. תוהה אם זה לגיטימי/ראוי לשתף הורים במידע שקשור לפרטנר.

שלחתי 2 הודעות שלא התקבלו עוד ..איך זה עובד? אתה צריך לאשר אותם? או שזה מתפרסם אוטומטית?

היי אני בן 18 ורציתי לשאול משהו . מאז ומתמיד אני מרגיש ביישן יתר על המידה . במיוחד עם האנשים והחבירם הקרובים אליי. אני לא מסוגל לדבר איתם כל דברים "עמוקים" . אני לא יודע אם זה אותו דבר אבל אני גם לא פתוח איתם מצד שלי .. אני לא מצליח לספר להם מה קורה איתי ( להורים ולחברים) אני מרגיש שהבושה והלחץ מנצחים אותי . אני רוצה לספר להם למשל איך אני מרגיש באותו רגע , איך היה הלימודים, אם מישהו הציק לי או משהו בסגנון . אבל כשאני בא לספר אני נכנס ללחץ והבושה גוברת . דבר נוסף הוא שאני תמיד , לפני כל צעד , חושב מה אחרים יגידו/יחשבו עליי. זה מפחיד אותע ומלחיץ .. אני לא מסוגל לעשות שום דבר בערך .. אני לא משתתף בשיעורים . לא מדבר בהפסקות. שום דבר .. לא יודע למה :( אני לא ממש רוצה שזה יהיה ככה. בדרך כלל אני מפחד ממצבים שאני צריך להסביר משהו או להגיד משהו בפומבי .. או אלילו למישהו אחד . למשל אני וחבר הולכים לקיוסק של הבית ספר .. הוא רואה שאני בתחילת התור ומבקש ממני לקנות חו גם אוכל. ואז אני נכנס ללחץ. אני תמיד חושב שהמוכר יכעס עליי ולא יסכים לי לקנות שתיי באגטים בפעם אחת ( כאילו אני עוקף בתור בשביל אחרים) ואני גם תמיד חושב שהוא יחשוב שאני שמן או משהו וזה מבייש אותי. ומשהו נוסף. מהשנתיים האחרונות אני מרגיש צניחה בתחום החברתי . כאעלו הפסקתי להעות חלק מהחברה. ואני חושב שזה בגלל הבעיה הזאת. אני כאילו לא משתך פעולה עם החברה. כל דבר קטן מפריע לי ( מה חושבים עליי? מה אם אני אטעה? האם בגלל המעשה הבא אני אהפוך לבדיחת הכיתה?). לא יודע למה במשך השנתיים האחרונות אני חושב שאחרים לא רוצים אותי בסביבתי . ואם הם רוצים זה רק כדי שאני לא ארגיש ברע. אבל לא נראלי שאני מעניין מישהו . אם לפני שנתיים הייתי יוצא לחברים פעם בשבוע .. אז עכשיו אני לא יוצא אף פעם . כבר לא מזמינים אותי. לא לבתים ולא למסיבות. אני חושב שאני אשם בדבר הזה. לא יודע איך הכנסתי לעצמי את הדרכי חשיבה האלו . הם משתלטים עליי נגד רצוני . אני רוצה להיות בחברה . אני רוצה להפתח לחברים ולדבר בחופשיות . אני לא רוצה כל הזמן לחשוב מה אחרים יגידו. אני בטוח שאם זה לא יפתר זה יהרוס לי את המשך החיים בתחום החברתי . לא יהיו לי חברים ולא בת זוג. אני רוצה להגיד שכל מה שכתבתי היה בקצרה כדי לא להעמיס (בסוף יצא ארוך :/ ). יש עוד כמה דברים שאני מרגיש . חיםשתי באינטרנט במשך זמן רב מה זה אמור להיות . עד שהגעתי למושג" אישיות נמנעת" ש99% מהתסמינים וממה שמספרים שם קורה גם לי . באמת בצורה מדוייקת . מה אני אמור לעשות? אפשר לטפל לבד? אתה ממליץ לפנות לטיפול פסיכולוגי? . ואם תוכל לשפוך לי קצת אור על המצב אני אשמח :). מצטער על אורך ההודעה ותודה מראש .

שהצלחתי לא לשלוח לה הודעות או להתקשר במשך החופש.. אני אוהבת אותה.

ובא לי עכשיו לרוץ להסתתר במחילה, אבל איו לי אחת. (מחילה, חשבתי על של ארנב. אבל כשכתובה פתאום אני רואה את המשמעות הנוספת.) במקום אני נשארת בשדה הפתוח, אפילו ממשיכה להרעיש. מישהו מכיר את גבעת ווטרשיפ? הם מתארים שם, הארנבונים, מצב של קיפאון, ת'ארן הם קראו לו. כשהארנב כל כך מפחד, אל מול אורות המכונית, שהוא קופא ולא מסוגל להתעשת. תוהה מאיפה תבוא המכה על כל הרעש והבלגן. ובכל זאת, כמו בלתי נשלט, ממשיכה לדבר, להכתים במילים, לייגע את עצמי. נעמה. (הלוואי ואפשר היה להקטין את הפונט, קטןקטן. ללחוש.)

הי אודי שלום לכולם שובאני כאן. המטפלת שלי חזרה מחופשת לידה אחרי חמישה חודשים. לא רק שיש עכשיו את התינוק אלא גם בין המטופלים אני כבר לא הכי חשובה. בעבר.. כשהיתה חוזרת מחופדה ארוכה אני הייתי הראשונה איתה היא היתה קובעת. והיום כבר לא. אני לא חודבת שאני יכולה להכיל את הידיעה שהיא חוזרת הביתה לתינוק. זה מעבר ליכןלתי. אני רואה ילדים בטלוויסיה או בשכונה ומתכווצת כי לא מסוגלת לדמיין שאצלה זה ככה. שהיא צצליחה להתקדם בחיים ואני לא מצד אחד.. ומצד שני שבהתקדמות שלה יש גם פחות ופחות מקום בשבילי. לפני שנפגשנו עברו עלי כמה שבועות של עצב עמוק לא תקשורתי מייסר כזה שאני לא מצליחה להתרכז בשומדבר ורק מחכה שיגיע הלילה ואלךלישון.ועכשיו כשהיא חזרה הצטרף לדיכאון גם ההיסטריה והפאניקה.. פתאם לא רק עצוהה.. מסתובבת בבית צורחת ובוכה.. ומתלבטת בין עוד כדור שינה או עוד בקבוק בירה כדי שמשהו כבר ירגיע את האימה. אני כבר לא יודעת איזה עדיף מבין השניים כל כך נמאס מהכל... הלוואי והיה משהו מנחם בכל סיפור הזוועה הזה... אני לא מחזיקה מעמד...

שלום אודי, למיטב ידיעתי, על פי חוק אין אפשרות לאשפז בכפייה אדם בעל כושר שיפוט ובוחן מציאות תקינים, גם אם הוא מסוכן לעצמו. אם כך, מהם הנהלים המחייבים אנשי טיפול, במקרה שמטופל בגיר מצהיר על כוונתו לשים קץ לחייו? האם במקרה כזה מטפל רשאי לפנות לפסיכיאטר המחוזי או שמא זו חובתו? אשמח אם תוכל להבהיר את הנושא.

הי קוראת, אני חושבת שאת שואלת של מי האחריות על החיים של המטופל. והתשובה היא - לפחות לפי התפיסה שאני מכירה מהטיפול שלי, מפתיעה-ככל-שתהא-או-לאו – שהאחריות על חייו של המטופל היא של המטופל בעצמו. החיים במובן הרחב, לרבות נושא ההתאבדות. בידיו נשארת היא. וזה יפה, אני חושבת. בכל אופן, אם ישים יד בנפשו המטפל לא יהא אשם. אבל, אולי לפעמים אנחנו מחפשים להאשים, להעניש?... סוריקטה

סוריקטה, הי, מעניין הכיוון שאליו לקחת את הדברים. אבל אני דווקא שאלתי (as far as I know) ברוח עניינית לגמרי... ואפרופו של מי האחריות על החיים - בשבוע שעבר ראיתי את הסרט "ד''ר פומרנץ". בלי להתייחס לאיכות התסריט ולביקורות הלא מחמיאות, אני חושבת שהוא מעורר שאלות דומות. לא ממליצה עליו כשווה צפייה, אבל אם כבר יצא לך לראות, מעניין מה יש לך לומר עליו...

הי, רק תהיה קצרה - האם ההודעה שלי לגילת בתגובה להודעתה "מראות" ב-29 לא עלתה משום שלא עמדה בקריטריונים, או שמא היא התאדתה לה לאי שם ?

לא זוכרת בדיוק מי כתב את זה, אבל הקטע הזה הוא אחד הקטעים היותר חכמים בעיני ומדויקים בשבילי, ונראה לי שעוד אנשים פה עשויים להתחבר אליו. "ואילו האמת היא אותה מלאות של הנפש שלעתים עשויה לעלות על גדותיה בתפלות מושלמת, שכן איש מאתנו אינו יכול לעולם לבטא בדיוק את צרכיו, את מחשבותיו או את צערו; והדיבור האנושי כמוהו בקומקום סדוק שעליו אנחנו מכים בקצב, בקול תיפוף גס, היאה להרקדת דובים, בשעה שנפשנו עורגת ליצור מוסיקה שבכוחה להמיס כוכבים."

עפרה, הי, אם כבר על הקושי לדבר ולבטא... לא ממש קשור לקטע הנחמד שציטטת, אבל בקשר לעץ ההוא שם למטה, ניסיתי להגיב על הודעתך "מראה מראה שעל הקיר" היה לי איזה צורך להשלים את המשפט ל"מי הכי יפה בעיר" ולומר על זה משהו אבל לא ממש הצלחתי... המילים פרחו להן ממני... ואני רואה עכשיו שרק הכותרת נשלחה...עשוי להיראות קצת מוזר... לא יודעת למה, אבל משהו בי כועס על עצמי שאני לא מצליחה לסיים את השיחה כמו שצריך... שהמילים נראות לי מרוקנות כאלו... הייתי אומרת שזה בגלל הפורמט ודברים שקשורים לכאן, אלמלא תחושה זו הייתה קצת מוכרת לי גם מהמציאות. בכל אופן, הודעה זו כדי שלא תתפלאי על מה שכתבתי שם, (אולי במקרה תביני אותי באיזו טלפתיה ותמצאי בשבילי את המילים..) עם הרוחות המשתנות באות אליי כל הזמן הרבה מילים, כמו ששר אביתר בנאי "אותיות פורחות באוויר" . אני מניחה שחלקן עוד ימשיכו לנסות להטיל כאן עוגן מדי פעם. גם האותיות האלו ממש מבקשות להיעתק ולהתעופף להן מכאן...ואני מכריחה אותן להישאר כאן ולהישלח בכ"ז... מאד הייתי רוצה להימחק מכאן פתאום. גילת.

הי גילת, זה בסדר. אני לגמרי מבינה ולגמרי שם. לא תמיד אפשר לומר. גם אם הלב עמוס לעייפה, והראש על סף פיצוץ, המון פעמים זה פשוט מתכווץ פנימה לאיזשהו גוש מרוכז של כל התחושות והמחשבות, וכשמנסים לפשט אותן למילים זה פשוט לא הולך.

בנושא רתיעה שהופכת להשתוקקות... זו תופעה שליוותה אותי כל חיי. יותר נכון, הציפה. מדובר באובססיה קשה, מוסתרת ומביכה לדבר מסוים (משתנה) שבדרך כלל אמור לגרום לדחיה או לחרדה (הבנתי את זה לאחר מעשה). לאחרונה כמה מהנושאים "התהפכו" ואני חשה לראשונה את התחושה ההגיונית של רתיעה מאותם מצבים/נושאים וכבר לא נמשכת אליהם בכלל. אני מצטערת שלא אוכל לפרט מעבר לכך. רציתי בבקשה לשאול אם תופעה כזו מוכרת . כל התייחסות לנושא תעזור, גם אם באופן כללי. תודה.