פורום פסיכולוגיה קלינית

מה עושים? אני בת 25 ויש לי חרדה חברתית וחרדה מוכללת. לפני כמה שנים הכרתי דרך אחד הפורומים מישהי שהפכה להיות החברה הכי טובה שלי. מעולם לא היו לי חברות קרובות, כאלה שאוכל להיות פתוחה איתן ולשתף אותן בכל מה שאני עוברת ואז היא הגיעה, בחורה מקסימה, שקטנה ממני בכמה שנים וגרה יחסית רחוק ממני, גם היא עם חרדה חברתית, סוף סוף שתינו מצאנו מישהו שאפשר לשתף אותו במה שאנחנו עוברות. הפכנו לחברות ממש קרובות, אנחנו מדברות כמה פעמים ביום ופשוט לא יכולות אחת בלעדי השנייה. לאחר כשנה, נחתה עלינו מעין מפלצת נוראית שהפכה את הקשר הזה, לבלתי נסבל. היא התחילה לקנא בי בצורה אובססיבית ומטורפת בגלל המראה החיצוני שלי. היא הייתה מדברת איתי על זה כל יום כל היום על וזה נגמר הרבה פעמים בצרחות + הודעות זועמות כלפיי רק בגלל איך שאני נראית ופעמים רבות גם איומי התאבדות (פעם אחת היא הגיעה לבית חולים). היא הייתה בטיפול קוגניטיבי התנהגותי פעמיים אך היא הפסיקה גם מבחינה כספית וגם בגלל שהיא לא הרגישה שינוי. עם הזמן המצב השתנה, הדעה שלה עלי השתנתה, והקנאה כלפי הייתה און אנד אוף, אם כי המחשבות האובססיביות שלה לגבי המראה החיצוני היו חמורות באותה מידה. במשך השנים הללו היא מדברת באובססיביות על מראה חיצוני, שלה, שלי, של בנות אחרות, של דוגמניות, על גברים, על השוואות נוראיות ביני לבינה, בינה לבין בנות אחרות וכו'. זה נמשך מספר פעמים ביום ברמות בלתי נסבלות ואני פשוט לא יכולה יותר. אני אומרת לה כמה שקשה לי עם זה והרבה פעמים היא משתדלת לדבר על זה כמה שפחות אבל זה פשוט לא מספיק. מלבד זאת, היא במצב נורא קשה והיא נוטה להתלונן המון ברמה שאני כבר לא יכולה לשמוע על זה. היא כל הזמן אומרת כמה שהחיים שלה נוראיים ושכל דבר לא הולך לה והיא מאוד מאוד שלילית. אני מנסה לעזור לה לחשוב באופן חיובי יותר אבל זה לא הולך לי. הבעיה שלי היא שאני לוקחת את הבעיות שלה מאוד אישית, אם מישהו פוגע בה אני נפגעת בשבילה, אם מישהו מעליב אותה אני נעלבת בשבילה, אני במתח שהיא הולכת ברחוב כי היא כל כך מתוחה, אני בלחץ שהיא צריכה להיות באינטראקציה עם אנשים כי אני יודעת שיש סיכוי שאחר כך היא תדבר איתי על זה ואני לא אוכל להתמודד עם זה. אני מרגישה שלא מספיק החרדות שלי אני חיה גם את החרדות שלה ואת האובססיות שלה ואני פשוט לא יכולה יותר. כבר נכנסתי לדיכאון מאוד קשה בעבר בגלל זה והייתי אף בטיפול. אני מנסה בכל כוחי לא להשאב לדכאון שאופף אותה לחלחל אלי אבל פעמים רבות אני מרגישה שזה בלתי אפשרי. אני חייבת לציין שאני אוהבת אותה מאוד ושהיא חברה טובה ומנסה לעזור לי כמה שהיא יכולה. הרבה פעמים כיף לי איתה כמו שלא כיף לי עם אף אחת אחרת, יש לנו קשר שונה ששונה בכמה וכמה רמות מהקשר שיש לי עם חברות אחרות. אין לי כסף לטיפול נוסף אם כי אני מרגישה שאני זקוקה לו כאוויר לנשימה. אני מרגישה שאני צריכה שמישהו יעזור לי לדעת מתי ואיך להציב לה גבולות, אני לא יודעת מתי כן מותר לי לבקש ממנה להפסיק, מתי זה בסדר לעשות את זה ומתי לא כי בכל זאת אני חברה שלה ואני אמורה להקשיב ולעזור לה. בגדול, אני ממש מרחמת עליה כואב לי שהיא סובלת כל כך, והרבה פעמים אני מרגישה שזה לא פייר שהיא עוברת את זה ולכן זה לא פייר שלא אהיה איתה בכל רגע שקשה לה, אז אני מקשיבה ומקשיבה שוב ושוב עד שאני נשברת. זה גוזל לי את כל המשאבים שיש לי ואני גם ככה בתקופה קשה בחיים שלי. אני מרגישה שקשה לי להמשיך בחיים שלי שקורה לה משהו, כי למה שהיא תסבול ואני אמשיך בשלי? אני מודעת לכך שזה לא נותן כלום שאני אכנס לדיכאון ביחד איתה, אבל זה הפך למשהו אוטומטי ובלתי נשלט  זה הורס לי את החיים בכל תחום אפשרי, בבית אני לא מספיקה לחשוב על זה, בעבודה – שזה הכי קשה כי אחר כך אני אמורה לדבר עם אחרים כאילו כלום לא קרה, כנ"ל עם חברות, מפגשים משפחתיים וכו'. אני יודעת שכל המצב הזה נשמע קצת לא נורמלי ולמה כביכול אני מייחסת לכל אירוע בחיים שלה משקל כל כך כבד ולמה אני נותנת לו להשתלט לי על החיים. אני מנסה להגיד לעצמי מחשבות הגיוניות, לכתוב אותן לחזור עליהן שוב ושוב אבל אני לא מרגישה שינוי. אני כל כך זקוקה לתמיכה אני לא יכולה לעבור את זה לבד יותר  מצטערת על אורך ההודעה, אני מודה לכל מי שקרא.

כמו עשב שוטה ממשיך ומכה בי העצב, מעמיק שורשים ומחפש אחיזה. נעקר ממקום אחד ושב וצומח ועולה מבלי להתחשב בי, בכוחותי, במה שעשיתי ובמה שאני עושה. כמו ישות עצמאית שתפקידה להרוס ולהביא אותי אל הסוף. אני מנסה לדבר איתו. הוא מורכב ועשוי חומרים עדינים ושבירים עד מאוד, ענפיו נשברים בקלות ממראה השמים, צבעי השקיעה, רוח הבוקר, חום השמיכה, מילים מסודרות וכאלה שאינן קשורות, הרים רחוקים וגבעות מוריקות, עדר פרות חופשיות, סיפור ילדים. ועוד. עד בלי די. אין בכוחי לשלוט בו, הוא מתפשט כמו גידול אלים ומתרגם כל תחושה אפשרית וכל מראה או הוויה לעצב, עמוק, מעמיק, אכזרי. יכולתי לחיות איתו בתוך חדר, מנותקת מהמציאות. אבל קשה לו לחיות איתי במציאות, הוא מבקש שאבחר. שהכאב קשה מנשוא אני מנסה להעלם כדי לא להרגיש אותו, להקהות אותו בלהב הסכין, לטשטש אותו בכדורים, לקרוא לו לעצב ולדבר על ליבו שיהיה לפעמים וילמד להרפות. ילדה בת חמש יודעת לתרגם עצב למשהו שקרה, לחברה שהעליבה, אמא שכעסה או איש רע שפגשה. ואמא שלה רוצה שתהיה רק טובה ושמחה בגרביונים לבנים ונעלי לכה אדומות. אם היא לא טובה אמא כועסת, מאוד היא כועסת והילדה עצובה ויודעת שאסור להכעיס את אמא, אסור גם להעציב את אמא בדברים אסורים שקרו, כי אמא יכולה לכעוס ולומר שטויות. ילדה ששומרת על אחיה רוצה שהוא יאהב אותה ויהיה לה לאח ולא לדוד. והוא מקרב וזורק ומטיח בה מילים שהולכות איתה וקוראות לה בשמות, ונחת זרועו וליטופיו מאפשרים לה להיות גם אהובה וגם נתעבת. נערה בת חמש עשרה מתרגמת עצב לבדידות תהומית, למילים שאין להן נמען, למחשבות על היקום והקיום, מחשבות על היש והאין ועל המוות. נערה בת חמש עשרה מתרגמת בדידות לצורך נואש באהבה. נערה בת שש עשרה משלמת מחיר על עצב ובדידות כשידיים גסות נוגעות בגופה הכל כך תמים ומטמאות את עולמה. והיא ממשיכה לשלם את המחיר ומוסרת את גופה לכמה רגעים בהם אולי תתפוגג הבדידות ויעלם לו העצב. הגוף לא מרגיש את מה שאינו רוצה, העיניים אינן רואות. רק האזניים אינן שוכחות את הצלילים והריח נשאר תמיד אותו ריח - דם זרע ודמעות. וביער ראה אותי העצב מלמעלה ואסף אותי אליו כמעט אל הסוף, ואחרי שהותירו אותי שם מדממת עטף אותי העצב במחשבות על יצר האדם שרע מנעוריו, אכזריות המין האנושי, והעונש שלי, להיות שם ולהשאר בחיים. והנה אני כאן ועכשיו עם אותו העצב שגדל איתי וידע ימים קשים יותר או פחות, וגדל למימדים שקשה לי להבין איך אפשר יהיה לברא.

רוצה כל כך לחבק , את הגוף הזה שהתאכזרו אליו , לחבק את העצב , את הזעם , ולתת לו מקום , לתת לו לדבר , לכבד אותו . את ראויה לכך !

הי מילי, נגעת, פוגשת אותך, שם... הא לך:https://www.youtube.com/watch?v=MqBu-lEPKWg שלך, אנימה

הי אודי, אכן יש סיבות לעצב אך אין עוד מקום להכילו. בשער הרחמים יבוא באחרית הימים המשיח. אחרית הימים שלי כבר מתדפקת על דלתי וקוראת לי להרפות, כמחווה של חמלה. חוויתי גם חבישה של העצב בידי נשות הצבא לבריאות הנפש בבית החולים בו שהיתי תקופה. הן עושות מלאכתן נאמנה. עוטפות, מגנות, מקשיבות ומכילות. החיים, מסתבר, אינם יכולים להתנהל במחלקה כזו או אחרת בתוך בועה חבושה. מילי

בכלל לא. אני מתעצבנת בקלות, גם בלי שאני באמת מתכוונת. "רבתי" עם מישהי משירות לקוחות ושתינו היינו על סף בכי. שונאת שזה קורה. ועכשיו אני פשוט צריכה לנוח ולהירגע

כשבחדר הטיפולים אומרים לפסיכולוג , אפשר אפידורל ?

בד"כ מגיע ניתוח קיסרי....שהוא כידוע לא ממש מלכותי, אך יש בו מן השררה - כלומר - פוטנציאל ליכולת החזרת/רכישת חוויית שליטה- או מדויק יותר - ניסיון הבנת המתרחש והנסיבות המובילות,... אם תמצאי סוג של מורפיום כזה או אחר לכאבי נפש - אשמח להתעדכן בהקדם. חיבוק (אם מתאים לך) אנימה.

האם יש משהו אובייקטיבי בתחושת האני והממשות הפנימית? האם קיימת ישות כזאת שהיא עומדת בפני עצמה או שמא היא תוצר לוואי דמיונית וסובייקטיבית לחלוטין של אוסף גירויים? ולמה זה משנה לי בעצם? אולי זאת צורה שלי להתמודד עם החמקמקות הכואבת והמהתלת של תחושת האני. איזושהיא נקודת ייחוס ראשונית שהיא קבועה וניטרלית ואפשר לתקף אותה בעצמה ולא רק את ההשלכות המשוערות שלה. יש דבר כזה? (לפעמים נדמה לי שאולי לנקודה הזאת קוראים אמא.... יש כאלה שיש להם אותה ויש כאלה שלא)

וואו, שריל. חומר למחשבה...ניסוח מעניין, נקודה טובה דייה... אנימה (אני-מה...? )

הנני מצדיעה בזאת, בשמי ובשם כל החברים בפורום זה (האמנם אתם/ן מצטרפים אלי?), לדר' אודי המסור. איננו מקבלים כמובן מאליו את העומס שאנו מעמיסים עליו, איננו יכולים להסתיר את התפעלותינו מיחסו הדואג והאוהב, איננו מוכנים לעבור לסדר היום כשהמחשבה על כך שיש אודי אחד שזוכר כל אחד ואחת ואת מצבה המדויק, את יחידותה. אתמול, כשהסתכלתי על כמות השאלות/בקשות/תהיות/חלומות/דרישת תשומת הלב המדויקת - אמרתי לעצמי שהפעם זה לא יקרה, לא יתכן שנעמיס כך עליו והוא יהיה שם. אבל, שוב התבדיתי. מצדיעה לך! בשמי בלבד???

מסכימה עם כל מילה!! תודה לך, אודי.

למרות זאת , הייתי נמנעת מאידליזציה .

שלא מובן מאליו. בלשון המעטה. בדיוק כתבתי על כך משהו משלי, אבל אצטרף גם אלייך בשמחה. (ובמבוכה, יש לומר).

אני מצטרפת ומצדיעה לך אודי, על רגישות, הקשבה, הכלה, הבנה, אמפאתיה, ורצון לעשות טוב, נכון ומדויק לכל אחת ואחד מאתנו כאן. תודה על היותך כזה. שלך, אנימה.

מצטרפת לפירגון. תודה אודי על המרחב הזה והנכונות להתייחס ולעזור ולתת מקום.

בחיוך לבבי במקום הצדעה, אם אפשר. (הקצינים האהובים עליי קיבלו יותר כאלו מאשר הצדעות) נעמה.

להתמקד בהווה. החיים שלי עדיין די מצומצמים אבל יחסית לעבר יש שיפור! אני צריכה להפסיק להשוות לאחרים. תמיד יהיו פערים. החוכמה היא ללמוד להנות ממה שכן יש ולא להסתכל רק מה אין. ונראה לי שיש. מאחורי ומתחת כל הרעש וכאב וזכרונות .. העבר בעבר ועכשיו הכל יחסית יותר משופר סביבי. אולי הדבר שאין לי כ"כ זאת תחושת זהות ברורה... מקווה שגם זה יגיע. ואולי לא חייבים להזדהות עם איזה תחום בשביל להרגיש זהות.. אולי זה אמור לבוא יותר מבפנים ולא הגדרה חיצונית שנתלים בה, למרות שזה מה שמספק את ההכרה החברתית, לכן קשה בלי.

אם תרשי לי... רוצה להצדיע לך.. (טוב, אנחנו באווירה שכזו כבר..) אנימה.

האם הרגשת דכדוך הנובעת מאופי עבודתי היא מצב סביר לעניין ההקשר העבודה? מדוע? כי מאז שזהיתי את זה לקחתי ימי הםסקה ופחות מטלות ותוך יום יומים לא בסביבת העבודה וניצני רגיעה אושר זרימה הנאה חזרו זה עודד אותע לאט לאט לההתנתק יותר גם מחיר ויתור על מטלות מכניסות כסף כי הרגתי שהבריטות והרוגע חשובים יותר מהכל! אף טחס לכ יחזיר לי את הבריאות והושר שברגיעה טבעית! משהו בסיבבית העבודה לא טוב למה! לא יודע מה, אבל זו החלטה מהבטן אני מעיין עובד קבלני לפי פרויקטים אבל עדין מחויב חוזית. עכשיו נוצרה בעיה, ככל שאני מנותק יותר כל בעיה שמופיעה מעניני עבודה מעוררת אצלי התנגדות ותגובות כעס כי אני מרגיש את הניגוד בין המצב ממנו התנתקי לבין האסון שממנו הצלחתי כבר לצאת חלקית. אני קצת כועס שאני בכלל שם. אני חא יודע איך להמשיך שהתנודות בתחושה בין המצבים רק מתגברת! לעזוב לא ניתן! הרגשת הרווחה הנפשית היא דבר שאין ממנו חזרה בשבילי! הקפיצות רק מתגברות! יש עצה איך להתמודד עם המצב הטוב שגיליתי?

אודי, התרגשתי ממה שכתבת לי בהודעה האחרונה. ואני תוהה האם הבנת, האם התכוונת... אני קראתי את זה באופן לא נקודתי. אני מתחבטת פה כבר זמן רב, עם הניסיון להיות קיימת... לנשום... ואתה ליווית במילים קצרות, קטנות, קולעות. בטיפות קטנות של גשם. חשבתי שהמקום הזה עלול לשרת פיצול, ואני עדיין חשה ומתמודדת עם הבעייתיות. אבל הוא גם עזר לי , אני חושבת, דווקא לאסוף, להתקרב, אל קיום יותר ממשי, מחובר. השיר הנפלא של שלמה גרוניך שהכרת לנו, הזכיר לי שיר מרגש אחר שלו, "יהי הכל". מכיר? http://www.youtube.com/watch?v=DgDZA2t8bO0 אולי דרך השפה של השיר הזה אנסה לומר - אני שמחה שהפורום הזה "שייך" לך. תודה, גילת. (קצת נבוכה. ובכל זאת, מוכרחה לומר).

"נעמה, את עדיין לוקחת תרופות? למה? זה לא לאנשים שבאמת מאוד קשה להם?" או, בשיחה קודמת, "קראתי על טיפול של 8 פגישות. לומדים להרגיע את עצמך ואחרי 8 מפגשים זה כבר עוזר. כמה זמן את כבר בטיפול? ופעמיים בשבוע? וזה באמת הכרחי?" ומאמא לומדים, לא? אז אולי היא יודעת טוב יותר. הרי גם לי נדמה לרגעים שהכאב הוא רק פרי דמיוני. זה לא מתאים לה, לנעמה, מילים כמו כאב. היא מתפקדת ומוצלחת. אם מתעלמים מהשגעונות שלה, שנדמה לה שהיא צריכה עזרה. הכל בסדר איתה. (פתאום אני מרגישה שאולי הגזמתי? כותבת כל הזמן, לאחרים, לעצמי. לא מבקשת רשות בכלל, כופה את קיומי. זה יותר מידי? ) נעמה.

הי נעמה, רוצה ברשותך להצטרף רק לסוגריים שלך, במעט הרהורים סתומים. האין כל בני האדם "כופים" את קיומם האחד על השני , כל הזמן? נזכרתי פתאום, ואיני יודעת מדוע, ב"על העיוורון". ספר קשה מאד, אני לא הצלחתי לשרוד עד סופו. משהו שם צורם מאד. לא טבעי. חושבת שמה שהיה לי קשה בו זה שקיומו של האחר נתפס כנכפה עליך, צריך להרחיק אותו, או שהאדם עצמו חש כי עליו לחסוך את נוכחותו מאחרים. כאילו המשחק הבסיסי, הטבעי של החיים, של התן – וקח של הקיום, מתערער שם. ואז הכל קורס. לא יודעת אם בהיר כ"כ מה שכתבתי, ואם מתאים. בראשי דווקא משהו חיובי. נדמה לי שהחיים שלנו בעולם הם, או לפחות ראויים להיות, ההפך ממה שקורה שם בספר.

היי גילת, קשה הספר. קשה ומכאיב. ותפס אותי בדיוק ברגעים של חוסר אמון באנושי. התחושה הזו שאני נגועה, גם לי יש מגפה מזעזעת לא עוזבת אותי. אז אני כמו בספר. כופה את העצמי הנוראי את האחר. גם הושטת היד היא פיזור המגפה. לא הצלחתי להבין את החיובי, רוצה לנסות להסביר?

היי אודי, מכירה, אפילו יכולה להיות אמפתית כלפיהם, אכפתית. אבל לא יכולה להכליל את עצמי איתם, כאילו ברגע שאעשה את זה לא אוכל עוד לקום. ואולי, בעצם, הכל מתקשר להפסקה ההולכת וקרבה בטיפול. כמה חודשים לבד. ואם אני כואבת, איך אוכל לעמוד בזה? ואם בעצם הכל בסדר, לא תהיה לי בעיה. חצי מודעת-חצי לא, לא קניתי חפיסה חדשה של תרופות ועכשיו כמה ימים אני בלי. כמו בוחנת את עצמי, איך אעמוד בזה. למרות שדווקא זה יהיה גם בהפסקה. רק המבט והקירבה לא. לבד. (ובחרדה שאני לא יודעת אם מוצדקת או לא, שמעתי את השתיקה שלך בעניין הסוגרים כאישור למועקה שאני מביאה איתי. מה אמרה שתיקתך?) נעמה.

שחייתי ברמה ברגשית הייתה תקווה. הייתה תקווה שהצרכים להם ייחלתי להשתייך לחיק או מקום מטפח שיגרמו לי להזדהות ולשגשג עוד יגשמו, אבל בטיפול פסיכולוגי תסכלו ואמרו "זאת המציאות" וכפו בכח תהליכי אבל שמיועדים להוביל להשלמה במקום לתת מה שהרגשתי שהייתי מעוניינת וצריכה.. מה הטעם לחיות בתור אובייקט משוסע שמסוגל להתבונן מן הצד על העצמי הרגשי שלו אם אותו עצמי רגשי לא קיבל את המזון המטפח שנדרש לו על מנת לפתח תחושה של יכולת, זהות חיובית וערך עצמי בריא?

אני בטיפול אחר והתחלתי גם תרופתי... מקווה שיעזור לי להמשיך הלאה. מנסה..

היי אודי, אתמול היה לי יומולדת והייתי גם בפגישה אצל המטפלת... התאכזבתי ממנה.. היא לא אמרה לי מזל טוב.. היא התבלבלה בתאריך שרשמה על הקבלה.. כאילו מחקה לי את היום הולדת... זה הגיוני שאני פגועה מהטעות הזאת?

בהמשך להודעתי על הבעיות שיש לי מהפרוד שלי, רציתי לשאול אותך כדלהלן. המטפל שלי הקודם טען שכל מטפל היה מפסיק את הטיפול בי בגלל ההתקפות האישיות של האקס שלי עליו ועל משפחתו. הוא הפסיק בצער רב את הטיפול. הפרוד שלי היה שולח לו ולמשפחתו מכתבי איומים שיפרסם התנהגויות לא הולמות ביני לבינו. מכתבים בסגנון זה הוא שלח להרבה ממכיריו, ידידיו וסתם אישים חשובים שונים. לפי סגנון המכתב כל בר דעת יבין שמדובר במטורף. אבל בכל אופן ההתקפה המסיבית היא בהחלט לא נעימה. לא ממקום שיפוטי בכלל אלא כידע כללי: האם זה נכון שכל מטפל (פרטי, לעומת מה שהצעת לי שאהיה מטופלת בגוף כלשהו) היה נוהג כך? אני בהחלט מבינה את השיקולים ואת ההחלטה שלו. רציתי רק לדעת האם ידוע לך על מקרה שמטפל נהג אחרת? או, האם כל מטפל אחר היה נוהג כך?

שלא תחשוב שלא ניסיתי. הייתי כמה פעמים במשטרה. כל פעם הם קראו לא, דברו איתו, לפעמים נתנו לו צו הרחקה קצר, וזהו. הוא חזר לסורו והמשיך לפגוע בי. בדרך כלל לא התייחסתי להצקות שלו, הוא חשב שיבייש אותי במקום העבודה, אבל שם קלטו מיד במה מדובר ולא רק שלא התייחסו אליו אלא אף לעגו עליו. באיזשהו שלב למשטרה נמאס מהתלונות והם אמרו שעד שאין במעשיו עבירה פלילית הם לא מתייחסים להצקות. הם המליצו לי לפנות לבית משפט. כשהלכתי להתייעץ עם עורך דין הוא אמר שאמנם יש לי פה קייס אבל הוא ממליץ פשוט לא להתייחס כי כך אני אהיה עסוקה איתו ומבוססת בליכלוך שלו כשבעצם כל מטרתי בפרידה ממנו הוא הרצון להגיע לשקט בחיים. העורך דין האמין שחוסר התייחסות לתעלוליו ישרת הכי טוב את מטרותי. הוא גם לא המליץ על צו מניעה כי אז האקס שלי ינפנף בזה ויוכיח בכך שיש אמת בטענותיו נגדי. המטפל שלי גם פנה לבית המשפט שהורו למשטרה לטפל בו נפשית וכן נתנו לו צו הרחקה מהמטפל. אבל באיזשהו שלב נמאס להמשיך ולהלחם בו. אז זהו, זה המצב. עגום כמה שהוא. התרגלנו אליו. כנראה ששלטונות החוק לא תמיד מגינים על הצד הנפגע בכל מקרה ומקרה.

בניגוד למה שעניתי בשאלון החלומות שלך - כן הרחתי ריח בחלום שחלמתי הלילה. ובחלומי חיתלתי פעוט ששמרתי עליו ביביסיטר (איזה מוזר שאני שומרת ביביסיטר כשבמציאות אני עובדת בהייטק. מאידך לפני כעשרים שנה ויותר היתה תקופה ששמרתי על תינוקות לפרנסתי. והאמת היא ששילוב המאורעות שהיו בחלום היו יכולים להתקיים בפועל רק אז. אמנם אמא שלי חיה, אבל היא כבר לא באה לבקר אותי.) בכל אופן חיתלתי את התינוק וממש הרחתי את הריח החריף והלא נעים של החיתול. מה שקרה בחלומי הוא שאמא שלי, שאיכשהו היתה לידי, התלכלכה מצואת התינוק. היא התעקשה איתי לא לשטוף ידים בברז לאחר שפשופם בסבון, אלא לנקות אותם אך ורק עם מגבונים (לא היו לי מגבונים לפני יותר מעשרים שנה). הייתי בלחץ מעובדה זו, על הידיים שלה נשאר לכלוך והיה להם ריח לא נעים. כמה שהפצרתי בה שגם תשטוף ידיים היא לא הסכימה. היא היתה בדרך לצאת מהבית והייתי בלחץ מהעובדה שאולי היא תיגע בידיים לא נקיות ברהיטים או בחפצים אחרים בדרכה החוצה. אני זוכרת שהלכתי והרחתי חפצים בדרך שבו היא עברה, ואת ההקלה שהרגשתי כשלא היה ריח רע במקומות אלה, וזה אמר לי שהיא לא נגעה בחפצים בדרכה החוצה. יש לציין שהיום יש לי נכדים ושלפעמים אני מחתלת אותם. הריח זכור לי מעכשיו, מחתולי הנכדים. איך היית מתייחס לכזה חלום? אמא שלי לא בריאה נפשית מאז הלידה שלי, ובדרך כלל יש לה בעיה עם שמירה על נקיון. היא גם מסוגלת "להתעקש" על דברים מסוימים למרות אופיה הנח והרוחני (מתפללת הרבה, ורוב היום היא עסוקה בספרי קודש. כשמבקרים אותה והיא במצב רוח טוב היא עסוקה בהתפעלות ממאמר או מנושא בסידור שהיא שמה דגש עליו). ההתעקשות הם על דברים מוזרים שאנחנו לא מבינים אותם שנובעים ממחלתה, למשל כיסוי צינורון הגז במטבח במטלית. כשקמתי וזכרתי את החלום ובעיקר את הריח נזכרתי בשאלון שלך. מה אתה אומר על החלום שלי?

שמטופלים יכולים למצוא משמעות לסבל שעבר עליהם ע"י אחרי טיפול והתפתחות אישית לסייע למתמודדים אחרים? להפוך למטפלים בעצמם או שדווקא המטפלים רצוי שיהיו אנשים ללא רקע של פתולוגיות בעברם?

היי אני בת 24 בעלת הפרעת קשב וריכוז מאובחנת ולוקחת רסיטל עקב מצבי רוח משתנים,שבאים לידי ביטוי בעצבות לפעמים בלי סיבה. הייתי רוצה לדעת למה אני כל כך חרדתית בכל מה שקשור לזוגיות,סתם לצורך הדוגמא אם אני אצא לדייט ויום למחרת הוא לא יצור קשר אני מתמלאת בעצבות שלא מניחה לי וברצון ישר להגיד לו דברים שלפעמים מבהילים את הצד השני וגורמים לריחוק! יחד עם זאת אני גם מרגישה כאילו שרק רוצים לנצל אותי וזהו כבר לא מעונינים בי... מזה התופעה הזאת? ולמה הרסיטל לא עוזר לי במקרים האלו? ;( חשוב לי לציין שגדלתי בבית לא טוב.. תמיד אמא שלי נתנה לי להרגיש שיכול להיות שיום אחד היא תיעלם לנו. האם יש קשר? תודה!

שלום, אני מחפש המלצה לפסיכולוג/ית מומחה או מומחית ocd באיזור רמת גן גבעתיים. ניתן לכתוב לי למייל [email protected] תודה אבי

מכביד עליי הריק. אני רוצה להוציא אותו כדי למלא בדברים אחרים, אבל איך מוציאים ריק? ריק פרדוקסלי, נוכח מידי. לריק של אנשים מצאו מילה, בדידות. אבל לריק של חיים וחיות לא. איך מדברים משהו שאין לו מילים? שהוא אין-מילים? אין לי. נעמה.

בחלום היתה חילונית לגמרי. אציין שהוא אמר שהוא לא אוהב את אייל גולן. מוזר, והזוי. אך הדבר מטריד אותי קמתי בבוקר והרגשתי שאני מוכה נפשית. הערתי את בעלי סיפרתי לו החלום והתוודיתי בפניו על פחדיי מהחלום שהמתקשר ציין מספר שנים במיוחד שהחלום היה בארבע לפנות בוקר שאומרים שלחלום בשעה זו משמעות רבה. האם הדבר קשור לחרדותיי בתת מודע. אודה לתשובתך מקווה שאצליח להירגע. אציין שאני חיה באושר עם בעלי המקסים וארבעת ילדיי שאני אוהבת אותם מאוד.

מה הדרך העקרונית הטובה ביותר ל תמודד עם אדם שמתנהל במסגרת העבודה באופן פסיבי אגרסיבי? זה גוזל זמן של אחרים! הוא בתפקיד נהולי וזה חמור יותר! נמצא שמתעסקים בהתחמקויות שלו בשקרים ולא בעיקר מה ניתן לעשות? בבסיסו הוא אדם חסר בטחון ותלותי עם יסודות של שקרן פתולוגי! ניסינו להמנע כמה שיותר מהעיסוק בתגובות אבל זה נראה שזה מה שמעניין אותו! לא העבודה אלא המשחק של תגובות חסרות העדר ישירות סוג של התעללות באנשים במקום לעסוק בעיקר! בעבודה עצמה! נראה שהוא מתעניין ביצירת נתקים והשהית תגובות או עירפולם במקום תקשורת ישירה! כשכבר מנסים לתקשר ישיר הוא מפרש את זה כחולשה ועוד כלי ומידע להמשך ההתעללות זה נראה בעל גוון פסיכופטי קצת לא? מה יש לאדם כז בראש? זה נראה משחק שלא נגמר כי בעצם מה מעניין אותו זה המשחק בהשהית תגובות תסכול הצד השני! ניהל זוגיות של שנים על ותו בסיס והסוף הגיע דווקא שהוא עזב! זה מעיד שהוא בכל זאת חלש ושהתמדה בישירות ו או דרישות שלא מגיבות לבעיה שלו יפעל כתרופה הוובה ביותר? או שמומלץ לתקוף? השילוב של תלותיות אנטיסוציאלית ופסיביות אגרסיבית היא בעיה לא? מה עושים פרקטית כדי לאפשר תקשורת נורמלית? או שזה מצב ללא מוצא? תודה

היי... זאת אני שרציתי חיבוק מהמטפל שלי...כן, סיפרתי לו על הרצון שפתאום התעורר בי אחרי שנה וחצי של טיפול...הוא לא אמר הרבה. כרגלו. רוצה להתייעץ שוב...אפשר? אני לא מציקה?:( בחודש האחרון (עוד לפני שהרגשתי שאני רוצה שיחבק אותי), אני מוצאת את עצמי, יושבת בפגישה עם הגב אליו. לא מוכנה להסתכל עליו בעיניים, הפנים שלי מופנות אל הקיר, וגם כשהפגישה נגמרת אני לא מסתכלת עליו, מתחמקת מהמבט שלו ובורחת. מה שמוזר לי, כי תמיד הייתי זקוקה למבט שלו. ופתאום קשה לי להיות בטיפול. נכון, קשה לי להיות בקרבה, להיות נזקקת למישהו..וזה ברור לי שהתחושות האלה מתחזקות בגלל שפתאום התקרבנו יותר. וזה היה בעבר, אבל עכשיו זה התחושות אחרות. של לחץ. לחוצה ממנו, לחוצה מהמפגש. בחרדות כמה ימים לפני הפגישה. גם במפגש חלק מהזמן אני לחוצה, אבל גם יש רגעים של רוגע, אחרת לא הייתי ממשיכה להגיע. ואני מרגישה שהוא לא מכיל אותי. שאולי אפילו התייאש ממני. הוא יודע את שעובר עליי. אבל הפגישות עוברות ושום דבר לא זז. ואני נשארת באותם תחושות מתסכלות. הוא יודע שתמיד אני חושבת בתקופה האחרונה לעזוב את הטיפול. אבל אף פעם לא חשבתי לעבור למטפל אחר, ופעם ראשונה הרגשתי שאולי אני צריכה מטפל/ת אחר/ת. לא יודעת אם זה נכון לעזוב...ומצד שני, לא יודעת איך להישאר ואיך להתמודד עם התחושות האלה. מתוסכלת. מתוסכלת. מה עושים???....

חברתי ואני פגשנו את הקאוצ'רית שלה במסעדה. במקרה קבלנו שולחן לידה וליד ביתה. היתה פגישה חמה מאוד, חברית מאוד, שוחחו מעבר לשולחן. כששאלתי את עצמי מה היה קורה אם הייתי פוגשת ככה את המטפלת שלי - התשובה היתה שאני לא חושבת שהיה כזאת פגישה עליזה מלווה בחיבוקים והתלוצצויות... קצת מבאס, לא?

היום יום הולדת 30. כבר ילדה גדולה. היו בלונים, מתנות, איחולים. גם הוא התקשר. קרא לי "נסיכה שלי"... רציתי להגיד לו שהוא רצח אותי, שאני לא נטע. רק קליפה. חלולה. מרוקנת. מפורקת. בת 30 שמרגישה כמו ילדה קטנה. מפוחדת. מכווצת. אבל במקום זה אמרתי בנימוס "תודה". בת 30 שחותכת ומקיאה מתוך ניסיון נואש להוציא אותו מתוכי. להיפטר מהזוהמה.

אני רוצה להתחיל בטיפול במספר מטענים רגשיים שאני סוחב שנים. אשמח לקבל המלצה על פסיכולוג/ית מאזור רמת גן/קרית אונו העובד עם קופ"ח מכבי. תודה לכל העוזרים

ניתן לשלוח את לכתובת [email protected] תודה לכולם

אתמול לא עשיתי כלום כל היום ישבתי ונאבקתי עם מפלצות בלתי נראות מאבק איתנים מאבק לחיים או למוות. לא, מאבק לחיים או לקיפאון. אתה נאבק ואתה לא יודע במה. מה זה הכוח האדיר הזה המחסום השקוף הזה שבלתי ניתן להסרה. כמעט הוא מנצח, כמעט הוא גובר עליי הוא הולך וחוסם את אור השמש בתוכי הוא גוזר עליי להיות לנצח בחושך להיות לתמיד צל. אני מפחדת אני צורחת ולא יוצא קול. אני נותנת אגרופים למין שק אגרוף ענק ואדיר כזה שלא נע ולא זע מפניי. יש בי קול זעיר ודקיק שאומר: לחיות. הוא מבקש לעשות פעולה פשוטה. להשמיע קול. הוא הולך ונחנק. הולך וגווע. הקירות של החדר סוגרים עליי. זה כמו סרט שנעצר באמצע הוא עובר למצב של "פוס" או של "סלוו מוושן". ממושךךך... ממושך מאד. נצח. הגיבורים של הסרט קפואים באמצע תנועה דרמטית. אולי הם מסתכלים בתסריט-- הוא נגמר כאן. הדף האחרון קטוע באמצע בדיוק כאן. והם אובדי עצות. הם יודעים בדיוק מה הם צריכים לעשות . הכל שקט מסביב. דממה. כוחות נעלמים מנהלים מלחמה. .... ... בסופו של יום, ניצחתי. השמעתי קול. ומישהו שמע אותו. יכול להיות שניצלתי. יכול להיות שפתחתי פתח איוורור, שאני קיימת. סימני דרך, גילת.

יש לי בעיה. אני רוצה לפנות לטיפול בעקבות נישואין קשים מאד של בעל אלים ומשפיל. אנחנו פרודים, אבל איכשהו הוא מצליח למצוא מידע על חיי העכשויים, ומה שקרה בטיפול קודם הוא שהוא ביזה ברבים את המטפל שלי, והעליל עליו שיש לו קשר מיני איתי. הוא הטריד את אשתו במכתבים ובטלפונים. המטפל נאלץ לסיים בצער את הטיפול בי. כעת אני חוששת מנסיון טיפול חדש. יש לפרוד שלי אמצעים לגלות פרטים על חיי, אם לא עכשיו אז בעוד חצי שנה. אני לא יכולה להסתכן נפשית בהיקשרות למטפל, ואז בעזיבה שלא בשליטה שלנו. אמנם ניסיתי צו הרחקה, אבל הדרכים שלו ערמומיים, והוא תמיד מצליח לפרוץ את ההגנות. למשל, עוד לפני שהוספקתי להוציא צו הרחקה הוא השיג רשימה של שכנים וידידים של המטפל שלי ושלח להם מכתבים המשמיצים אותו. בהתייעצות עם עורך דין החלטתי לא להעמיד אותו לדין. האם אתה חושב שיש לי סיכוי למצוא מטפל בתנאים אלה? ברור לי שאיידע את המטפל במצב ובסכנה אליה הוא נחשף, האם יש לי סיכוי???

אודי... אתה יודע מה עשיתי?.. זרקתי את עצמי למים... כמו שזורקים ילד שמפחד ללמוד לשחות ועומד יותר מדי על הסף... ואני עכשיו לא יודעת בכלל מה הם המים האלו ולמה זרקתי את עצמי ומי אני- שום דבר אני לא יודעת...

היי גילת, אישה יקרה לי מלמדת שחייה כבר שנים. היא אומרת שמחצית הדרך, הצעד הראשון, הוא להקנות לילד שתי מיומנויות: היכולת לצוף והכנסת הראש למים כשהוא עושה בועות. היא קוראת לזה הרגלי מים. עוקבת אחרייך ושמחה על הנצחונות הקטנים. נעמה.

אחרי קרבה...אחרי עצמאות ובגרות......וכל מיני מילים של התחזקות דווקא.....התחמקתי מהטיפול היום.....בהתחלה כתבתי "אני לא מרגישה טוב, לא אגיע"..אז כתבה "תרגישי טוב".....כנראה רציתי שתבין לבד....אחר כך לא יכולתי ואמרתי את האמת......שלא ממש רוצה לבוא......והיא כתבה שתחכה לי...אחר כך כתבתי לה שאני עובדת... במקום להגיע לטיפול...כתבתי לה שיש לי הזדמנות לעבוד....שאלה "האם זו הסיבה כולה?" כתבתי לה "לא... אבל זקוקה לכסף..." כתבה "נראה שבוע הבא"...ושבוע הבא......מי יודע?????? אולי לא רוצה להתבגר, אולי רוצה שלא יהיה שוויון בשיחה.....שהיא תהיה "אמא" ואני "הילדה"......אולי......אבל נראה לי שזה לא מה שהיא מצפה ממני........אוףףףףףףףף מסובך מאוד, מסובך.......רוצה לעזוב כבר....אבל גם לא רוצה.....מסובך...... מסובך כל כך..... אני תמיד מגיעה, לא מתחמקת....כותבת לה אם לא רוצה לבוא והיא משכנעת..ואני מתרצה ובאה.....הפעם...ויתרתי......נתתי תרוץ מאוד משכנע ואמיתי למה לא לבוא.....ועכשיו רע לי.........מתוסבכת שכמוני.....מי מבין אותי בכלל????????והאם בכלל תעדיף לוותר עליי????אולי הגיע הזמן שתוותר........

אודי , אני מנסה לשמור ולהביא לטיפול , אבל , רק לאמר שלום , ולשבת קצת לידך . אפשר ??

בת 9 חודשים, תמיד הייתה נרדמת עם מוצץ מאוד מהר. לפני כחודש סבלה מפצעים בפה מה שגרם לה להפסיק להשתמש במוצץ..היא לא מוכנה בכלל לראות אותו בכלל. מאז זה כמעט בלתי אפשרי להרדים אותה. אפילו הגנמת אמרה לי שהיא הכי קשה. ההרדמה לוקחת שעתיים. מעייפת מאוד. ותמיד נגמר בבכי תמרורים. קשה לנו!!! מבקשים עזרה

אני דנית, בת 28. ברקע יש לי אוסידי של מחשבות ללא טקסים, בעבר דכאון, הייתי מטופלת תקופות מסוימות בכדורים. בנוסף כל חיי הייתי זקוקה לאישורים באופן קבוע מההורים שלי כשהייתי צריכה להתמודד עם סיטואציות שונות ובמיוחד בזוגיות. לאחרונה בן זוגי הציע לי נישואין. מאז עם כל השמחה, התחיל האוסידי שלי להחריף והייתי זקוקה ליותר אישורים מההורים וגם מבן זוגי.בן זוגי אמר לי שאני לא יכולה לקבל יותר אישורים מההורים שלי כי הוא הרגיש שאני מקבלת החלטות על סמך דעתם וכאילו הוא מתחתן איתם ולא איתי.. רק שבמקביל אמר לי שאחת לכמה חודשים יוצא לו לעשן גראס עם חברים. זה נושא שממש מפריע לי ובתחילת הקשר הבטיח שלא ייגע יותר. ועכשיו פתאום אמר לי את זה, ואני מרגישה ממש חרדה מזה וצורך כרגיל לספר להורים... יש לי גם ככה מחשבות טורדניות כל הזמן וכל יום אבל הגראס זה דווקא נושא שמפריע לי והוא לא מוכן לשנות כי לדבריו לא מוכן שאני אגיד לו מה לעשות והוא רוצה את העצמאות שלו. את המנהג הוא לא מוכן לשנות בכל מקרה והבטיח שזה לא יהיה בתדירות גבוהה. איך אפסיק לחשוב על זה? איך לא אתפתה לסמר להורים שלי? (יש לי דחף גדול לזה) אני לא מטופלת תרופתית כרגע אבל כן הולכת לפסיכולוגית.

שלום רב ! אני בו 42 ויש לי חברה בת 31 . אנחנו ביחד כבר 4 שנים. למעשה במסגרת פתיחות השיחה בנינו סיפרה לי בת זוגתי על מחשבות ופנטזיות מיניות שיש לה כבר מספר שנים וכיום בתדירות קצת יותר גבוהה עם אחי,אבי,ואבא שלה ועוד... וכל ניסיון למנוע ולקטוע זאת מבחינתה נוחל כישלון,אני ברמה האישית לא יודע איך להתמודד עם המידע הזה ואיך בכלל להמשיך את הקשר איתה לאחר ידיעה שכזו אני רק מציין שהאינטימיות ביני לבינה התרחקה בשנה וחצי האחרונה ,מצידי, שזו תקופה ארוכה בה אני לא עובד וזה משפיע על מצב רוחי. תדירות יחסי המין הם פעם בחודש ,ובחודשיים האחרונים אין יחסי מין בכלל. למרות שיש מגע גופני. ואני יודע שזה מפריע לה, שאלתי מה עושים עם סוג כזה של פנטזיות האם המצב הפיך שדורש טיפול ממושך ,אם תוכל לפרט לי ככול שתוכל אשמח

אפשר להניח כאן מחשבות שלא מצליחות לשכוח? להניח רגע את הרעל ולאסוף אותו בסוף היום, כשכבר מותר לכאוב ולקרוס? את כלום נעמה. חסרת הדבר שעושה אנשים לאנשים. אין לך מה לכוון לעתיד כלשהו, כי את את, ומעצמך לא תוכלי לברוח. חסרת יכולת, חסרת כישורים, חסרת תוכן. מיותרת ומעיקה. הנה, מבטיחה לכוחות הריק שבי שאחזור לקחת בעלות על הדברים. אפילו כתבתי. רק שאוכל בינתיים לעבוד בשקט. נעמה.

נראה שבשמירת חפצים שכזו יש ניסיון דווקא לשמור על כוחות היש שהריק מכלה אותם מאיין אותם. רוצה לשמור עבורך דווקא על כוחות היש, שבסוף היום, יישאר גם מהם איזה זכר. היית היום, נעמה. זו לא רק הצגה. לא רק קליפה. יש בך.

היי, אני סובל מחרדות ודיכאון (בעיקר חרדות) מאז שאני זוכר את עצמי. היום אני בן 27, ועדיין מתקשה מאוד בלנהל אורך חיים נורמאלי. בגיל 18 התחלתי בטיפול הראשון - טיפול קוגנטיבי/התנהגותי שהתמקד בחרדה החברתית שלי. כמה שנים מאוחר יותר התחלתי טיפול אחר, ארוך טווח, בו אובחנתי כבעל הפרעת אישיות סכיזואידית. הבנתי במהלך הטיפול שהחרדה החברתית היא העניין השולי, והבעיה העיקרית היא הקושי ביצירת קשרים,הבריחה לעולם הפנימי, הערכה עצמית נמוכה מאוד והאיסור לחיות - אסרתי על עצמי לחיות. בכל פעם אני מוצא סיבה אחרת למה לא לחיות - למה עדיין אני לא יכול לצאת מהבית, לחפש בת זוג, ליהנות. אסור לי ליהנות. תמיד חסר עוד משהו כדי שאני אוכל להרגיש טוב עם עצמי, אבל זה אף פעם לא באמת קורה. אין שום קשר בין "הנתונים היבשים" להערכה העצמית הנמוכה שלי. אין משהו מוחשי בעולם שאני יכול להצביע עליו כגרום. אני פשוט לא אוהב את עצמי. סתם ככה - כי זה אני. הפסקתי לעבוד לפני שנה כשכיר. החרדה שיש לי במקום עבודה/מסגרת גדולה מדיי. הגעתי למסקנה שהדרך היחידה בשבילי לחיות היא להיות עצמאי. בשלב מסוים הבנתי שעדיף למות מלהמשיך לחיות בחרדות כל היום, ועזבתי את העבודה. במקום לנסות להשתלב בעולם, הרבה יותר קל לבנות מקום לעצמי. מכרתי את כל הרכוש, הורדתי משמעותית את רמת החיים ומאז אני עובד על הקמת העסק שלי. המטרה הראשונה שלי היא להתחיל להרוויח כסף כדי לעזוב את הבית. הבעיה היא שזה לוקח זמן. אין לי הרבה כסף, והתמיכה מהמשפחה מינימאלית. למרות שאני מתחיל למצוא את הכיוון שלי בחיים, שוב הגעתי למצב שבו אני אוסר על עצמי לחיות - לא יוצא מהבית, לא מסוגל אפילו לחשוב על לעשות משהו מהנה. קודם אני צריך להצליח בעסק, ואז לעזוב את הבית. ברור לי שהמצב שלי לא כל כך גרוע, ואנשים נורמאלים יכולים לחיות ולהנות גם במצב הזה, אבל אני פשוט לא מסוגל. אני מפחד שהמצב ישאר כך גם בעתיד (אני מציב לעצמי מטרות... והשגתן לא באמת משפרת את הערכה העצמית שלי). מדוע אני אוסר על עצמי לחיות? למה אני לא יכול להנות משום דבר? משגע אותי שאני לא מבין את המקור.. זה פשוט ככה. איך אני יכול להתחיל להרגיש קצת יותר טוב עם עצמי? תודה.

שלום אליפלט אני כותבת לך מתוך הזדהות במידה מסויימת עם הקשיים שלך במקום העבודה וכל האיסורים למיניהם. אולי תנסה להתיחס למה שעכשיו ולקבל את עצמך כמו שאתה, מה זה יתן לך אם תדע מה המקורות? . כרגע נראה שיש בך כל מיני "קולות", יש מישהו קול פנימי כזה שאומר לך שאסור לך, אבל יש גם קול אחר שרוצה להשתחרר ורוצה לחיות. הרצון הוא דבר חזק מאוד. לאט לאט עם הרבה סבלנות, הכרה והבנה לכל החלקים והקולות שיש בתוכך הדברים ישתפרו. אין סיבה שלא ישתפרו. בהצלחה עם העסק.

היי אודי, לגבי הודעה קודמת שלי מה 24/10 רשמת שאולי כל מה שאני מתארת זה בעצם ביטוי להיותי בתוך יחסי ההעברה ללא עדיין מרחק והתבוננות... האם במרחק הכוונה לראות איפה האחריות של האני שלי בהתנהלותי ולא רק לפרש ממקום של תגובתיות הרגשית לסובב?

היי.. הסיפור שלי די ארוך אבל אני אקצר, יש לי יחסים מאוד מורכבים עם אבא שלי. במשך שנים הוא לא הפסיק לאכזב אותי, ולאחר תקופה טובה בנינו הוא שוב חזר לאכזב אותי ואת שאר בני המשפחה. אני שוקלת לעזוב את בית הורי ולעבור לדירה משל עצמי למרות גילי הצעיר והעובדה שהשתחררתי מהצבא ממש לא מזמן. כואב לי להשאיר את אמא שלי לבד איתו, היא בודדה והם לא כלכך מתקשרים בניהם. אני שמעתי הרבה פעמים על המונח תסביך אב, אני חוששת שזה ישליך על המערכות יחסים שלי בעתיד. בדרך כלל יצאתי עם גברים מבוגרים ממני ואני שמה לב שזה נותן את אותותיו. אני ממש במועקה לא יודעת מה לעשות כדי לעזור לאמא שלי שנכנסה לקשיים כלכליים בגללו. אשמח לעצות. תודה רבה מראש ושיהיה לכולנו שבוע מוצלח וטוב

האאא, החיים. לא קלים. אפשר להצטרף?

למה החיים לא קלים לך? בובי

מה שלומך? שמי שירן, לפני כשנתיים התחלתי ללמוד במכללה במסגרת תואר ראשון,עברתי להתגורר במעונות לבד, ולצערי הרב כבר בתקופת המבחנים הראשונה חוויתי התקף פסיכוטי שבמהלכו אובחנתי כחולה בסכיזופרניה. יש בי רצון מאוד גדול לחזור לאותה מכללה ולמגורים עצמאיים במעונות ובעצם לסגור מעגל אך המטפלת שלי לא חושבת שזה רעיון טוב לחזור לאותה מכללה. האם כדאי לדעתך להקשיב לקול הפנימי שלי או לחוות הדעת הטיפולית? אני בדילמה כבר זמן רב מידיי. אשמח לתשובה, שירן

אני מקווה שזה בסדר שאני מתערבת... אני לא אודי אבל הרגשתי שאני חייבת להגיב. למה המטפלת שלך חושבת שזה לא רעיון טוב? בגלל שהמכללה מייצגת עבורך תקופה פחות טובה? או אולי סיבה אחרת? בכל אופן, אני חושבת שהקול הפנימי "מנצח" :) במקרה הכי גרוע תחווי את ההשלכות של זה, אבל עדיין בחרת במה שאת מאמינה. שיהיה לך המון בהצלחה! בובי

מה שלומך? תודה על ההתעניינות (: המטפלת שלי חושבת שזה רעיון גרוע בטענה שדברים שהתאימו לי לפני ההתקף אולי לא יתאימו לי כרגע..היא חושבת ש"משהו" (אני מצטטת מדבריה) לא התאים לי שם והיה לי לא טוב. הבעיה העיקרית היא שאני תמיד פועלת לפי מה שהסביבה שלי מכתיבה לי ובלימודים זאת היתה הפעם הראשונה שהקשבתי לעצמי ותראי מה קרה.. יום טוב, שירן

גם אני הייתי בדרך להתקף מאני באמצע השנה השנייה ללימודים (זה נעצר "בזמן" כי זו הייתה הפעם השנייה שלי אחרי התקף מלא כשהייתי צעירה יותר ולכן זיהיתי...) אולי בגלל זה הודעתך נגעה.. בקשר למה שהמטפלת שלך אמרה- אני שוב שואלת כי אני לא בטוחה שאני מבינה "עד הסוף".. היא אמרה פה בעצם לפי דברייך 2 דברים- "דברים שהתאימו לך לפני ההתקף לא יתאימו לך כרגע" לפי זה, היא אולי מאמינה שלימודים באופן כללי לא מתאימים לך (??) ולאו דווקא במכללה הספציפית שהתחלת.. לגביי "המשהו" שלא התאים לך שם..גם עליו אני חושבת שצריך לשאול, אם זה משהו שמאפיין את המקום או שזה מתקשר ללימודים באופן כללי- למשל, לחץ ממבחנים ועומס.. כמובן שיש גם כל מיניי דרכי ביניים שאולי כבר חשבת עליהם- כמו נגיד לקחת בהתחלה רק מעט קורסים ולא לגור מעונות.. יותר "הדרגתי".. קשה לי להציע לך ולהגיד מה אני הייתי עושה- גם כי אני לא מבינה עדיין עד הסוף.. וגם כי אני לא מכירה אותך ואת הסיפור שלך בצורה מקיפה כמו שאת והמטפלת שלך מכירות.. שירן, אני לא יודעת אם יש נימה של אשמה בסייפה של מה שכתבת ("בלימודים זאת היתה הפעם הראשונה שהקשבתי לעצמי ותראי מה קרה..").. כאילו את הבאת את זה על עצמך.. אם זו באמת הנימה שבה נאמרו דברייך- אני רוצה להגיד לך שאת לא נביאה! ולא יכלת לחזות את זה... בסה"כ רצית ללמוד כמו הרבה בחורות בגילך! וחוץ מזה שאני חושבת שעד כמה שזה מצער- אם זה לא היה מתפרץ בנק' הזו של החיים, זה היה קורה בעיתוי אחר..אולי בעקבות משבר אחר בחיים.. ואולי בכלל אני נסחפת עם עצמי ואת בכלל לא מרגישה שום אשמה :) עדכני מה חשבת/עשית.. בובי

זו בדידות נוראה, כשאפילו את עצמי אין לי. וכמו ילדים שתשומת לב שלילית עדיפה להם על ההתעלמות, אני בוחרת בקירבה שפוגעת בי. לא רק פוגעת בי, כי גם מקרבת אותי בכל זאת. למשהו, איכשהו. אז אולי לא פוגעת בכלל, קשה כבר לומר. הרי אם אני בוחרת בה, סימן שהיא יותר טובה לי מרעה (כן? לא?). היה את הקוף ההוא, שבחר באם המרופדת ולא בזו המאכילה אך המוקפת תיל. אני לא מספיק חכמה כדי לנהוג כמותו, לדעת להתעטף ברוך ולהישמר מהדקירות. נעמה.

שלום. אני פונה אליכם בקשר לאחי בן ה- 25. אנחנו בבית לא יודעים מה אנחנו יכולים לעשות איתו. קרוב לשנתיים הוא בבית ולא עושה עם עצמו משהו. לא עובד ולא לומד. ממתי שהוא התחיל להיות בבית הוא ישן ביום וער בלילה. בלילה הוא פותר תרגילים למרות שהוא לא במסגרת של לימודים. אנחנו מדברים איתו על זה אבל הוא לא מקשיב. הוא גם מרביץ לעצמו, מדבר לבד, בוכה לבד ועושה פרצופים מוזרים. זה לא תמיד קורה. זה בא והולך. יש ימים שהוא בסדר איתנו מדבר, אוכל. ויש ימים שהוא עצבני, מרביץ לעצמו בראש ובוכה. ניסנו לדבר איתו הרבה פעמים על זה. הוא אומר "הכל בסדר" או "אין איך פתור את זה". הוא גם בקושי אוכל. הוא שוקל 53 קילו. לפני כמה חודשים הוא סיפר לנו פעם אחת שהמוסד רודפים אחריו ולכן הוא ככה לא יודע מה לעשות. ואסור לו לספר לנו בכלל. אנחנו כמעט בטוחים שזאת בעיה נפשית. הלכנו אצלנו בעיר לבריאות הנפש. הם אמרו לנו שכל עוד שהוא לא פוגע בעצמו או לא אומר שהוא רוצה לפגוע במישהו אחר אז הם לא יכולים לעשות כלום. הסברנו להם שהוא מרביץ לעצמו בראש מכות חזקות - זה לא פוגע בעצמו? מה אנחנו יכולים לעשות כדי לעזור לו? כואב לנו לראות אותו ככה. כל הזמן בבית, מרביץ לעצמו. אנחנו מפחדים שבפעם הבאה הוא יפגע בעצמו עם משהו. מקווים מאוד שתוכל לעזור לנו איך לפתור את הבעיה הזאת. תודה רבה ושבת שלום. אורח.

שלום. פנינו שוב לבריאות הנפש. עם מי שידברנו היא באה לבית שאלה אותנו שאלות לגבי אחי. היא ניסתה לדבר עם אחי אבל הוא לא דיבר איתה. היא אמרה שהיא לא יכולה לעזור לנו בגלל שאין פגיעה. הסברנו לה שהוא מרביץ לעצמו מכות חזקות בראש, הוא בוכה, בקושי אוכל. אנחנו מחפדים שהוא בפעם הבאה במקום להרביץ לעצמו יפגע בעצמו עם סכין או יעשה משהו אחר או בכלל יפגע במישהו אחר. אני לא מבין את הדבר הזה. הוא מרביץ לעצמו זה לא מראה על איזה "צעקה" לעזרה? למה מחכים שהוא יפגע בעצמו עם סכין או משהו אחר? אם זה ימשיך באותו מצב עוד הרבה זמן אז מה עושים? יש אולי אפשרות שמישהו יאשר בדיקה או אשפוז ככה אולי יעזור לו? רשמת משהו לגבי פסיכיאטר המחוזי - איך אפשר להגיע אליו? אנחנו נשמח לעזרה. אנחנו לא יודעים איך להתמודד עם זה. תודה רבה

מאד מעניין. אני בטיפול, ולא חשבתי על זה "מבחוץ", או יותר נכון - חשבתי וניסיתי להבין, ולא הבנתי מספיק. כי אצלי בטיפול שנמשך כבר שלש שנים היו כל מיני תקופות, ונדמה לי שיש מחזוריות מסוימת, אלא שכל פעם ב"דרגה" גבוהה יותר, או בדרגה שונה. זאת אומרת שהיו לי תקופות שבהם הייתי מטורפת על המטפל, ואז לאט לאט הצורך נרגע, ואז הגיעה התקופה שאני "מרחיקה" אותו ממני, ומסתכלת עליו מרחוק. האם לזה התכוונת כשענית למימה שהיא עדיין בתוך ההעברה? שבעצם התהליך אמור להיות: העברה (במקרה שלי הצורך המטורף למטפל) ועיבוד הרגשות שעולים שם, ואחר כך התרחקות הדרגתית עד שמגיעים למצב שמאפשר התבוננות מבחוץ? ואם כן, מה המטרה של ההתבוננות מבחוץ?

רגוע.... מנות קטנות של אור. לא מהר מדי. כמו באינפוזיה שיהיה ניתן לעיכול, שיוכל לחלחל וקצת להצמיח. ובלי נפילות.

רוצה שיהיה סופש שקט

אודי, זה ממש לא קל לבחור פסיכולוג. אני כבר מבולבלת. האם לדעתך יש חשיבות למין המטפל? יכול להיות שבגלל מה שעברתי ארגיש יותר בנוח עם מטפלת? או שאולי יהיה דווקא ערך מוסף למטפל ממין זכר? האם חשוב שאמצא מטפל שמאפשר קשר בין הפגישות (באופן סביר ועם כללים וחוקים מוגדרים מראש)? אודי, תעזור לי לעשות קצת סדר. נטע.

אודי אחרי התקדמות ממש ממש טובה בטיפול, ששוחחנו על הקשר שלנו, על כך שבאמת הקשר היום אחר מפעם...ואמרה שהיום אנחנו במקום של שווים ולא ילדה מול אמא...ופתאום היום המקום של הטיפול התערער כשמשהיא במקום שאני עובדת אמרה שראתה אותי כמה פעמים ברחוב כך וכך...(במקום הטיפול) ושאלה אם אני גרה שם...ומה עשיתי שם......מה אכפת לה????? אמרתי לה שחברה שלי גרה שם..לא ידעתי מה לומר, שאלתי מה היא עושה שם ואמרה שחמותה גרה שם....עכשיו מתחשק לי שתחליף מקום..ולא מתחשק לי לבוא לשם שיראו אותי... האם יודעים שהיא מקבלת שם.. אנשים מהאזור? זה לא מקום מרכזי, זה מקום שבאמת אין לאף אחד מה לחפש שם אלא אם כן בא לבקר או לגור שם....אולי זה לא כל כך בוגר אבל זאת ההרגשה שלי...מזמן לא עברה מקום....כתבתי לה את זה וגם כתבתי.."אולי תעברי השבוע? :) סתם, לא מתחשק לי שיראו אותי....כמה זמן את מתכוננת להישאר שם???? מבאס." עכשיו אני מבינה את מי שנוסע שעות כדי להגיע לטיפול..... האם שוב אני מתנהגת כילדה קטנה שמתחבאת? לא רוצה שידעו שאני הולכת לטיפול...רוצה שהיא תגונן עליי.....זאת ההרגשה.....אוףףףףף אחרי שכבר הייתי במקום יותר שקול אולי או בוגר ובכלל היום היו לי כמה דברים מערערים.......לא רוצה לאכזב,במיוחד אחרי פגישה של הרגשת עצמאות....קשה... מתמודדת לבד אוףףףףףףףףף מ.

שהגעתי לטיפול פסיכולוגי חשבתי שממלאים צרכים שם. שאפשר לבקש יציאה מהחלל והרחבת זמן אם זה הצורך. לא ידעתי שמבחינת המטפל אלה גבולות שאין לעבור. ואז חשבתי אם אני משלמת כזה יקר לשעה מה כבר בסה"כ ביקשתי? ולא ברור היה לי פשר התסכולים הכפויים ועקשים, וגם בפן הסוציאלי זה הרגיש 'משפיל' ששעה של מטפל שווה כ"כ הרבה לעומת שלי למשל בעבודות שלי ואז עוד יוצר צרם הסירוב ועשה לי תחושה של מסר מהמטפל 'את מעמד נמוך. תחיי עם זה. לי יש סטנדרטים ברמה אחרת'... בקיצור בכלל לא ידעתי שמתאמנים בפרידות. בכלל לא ידעתי שהסטינג לא נועד להחוות מספק מדי.. וזה זעזע אותי להתחיל לחוות שם כל מיני חרדות ו'אימה' גופנית של השמטות ובכי וחרדות נטישה.. ובכלל לא הבנתי מה עושים שם ושחשובה התמדה ובסוף רק כעסתי שלא הסבירו לי. עד היום חבל לי שעברתי תהליך בכזאת צורה והאחריות נראית לי יותר של המטפלת מאשר שלי. אני גם שמה שלא יכולה לפתח 'העברה' למטפלים יותר. אולי זה דווקא סימן טוב?

גדול ומפחיד. ולבד. ואין לי עוד מילים. נעמה.

אודי, זה התחבר לי לאיזה וו של לבד שחיפש קירבה ומילים. ניסיתי להצביע על המשפט שצבט אותי, אבל כל אחד מהם פשוט דיבר אותי. תודה שמצאת לי מילים. או בלשונו: And with these words I can see Clear through the clouds that covered me. תודה. נעמה.

שלום רב, שמי עדן ואני בת 18 קורה לי הרבה פעמים שאני נרדמת וחולמת סיוטים בלילות, וזה דבר שחוזר על עצמו הרבה ומפריע לי מאוד. למשל אתמול בלילה היה לי סיוט, התעוררתי ממנו בבהלה וניסיתי לחזור לישון, אחרי שהצלחתי לישון, הסיוט המשיך!! בדיוק אותו דבר! והתעוררתי ממנו שוב ואז כבר לא רציתי לחזור לישון. כבר קורה לי הרבה שאני לפעמים מנסה להחזיק את עצמי ערה בשביל לישון פחות כדי שאולי לא יבוא סיוט, אני מפחדת להירדם שאני לא אחלום עוד סיוט. אני אשמח לכמה עצות ממך...

אודי קראתי ויודעת כבר מה עמדתך לגבי תלות שמאפשרת עצמאות...עד היום לא הבנתי ועכשיו מתחילה להרגיש זאת...אז אולי בכל זאת יש משהו בכל התהליך הזה שאפשר לי להיות בתלות...... שאולי לא הייתה ברירה...אז כתבתי משהו על כך שקשור לקשר הזה שלי איתה...ומשתפת...מה דעתך? ניגודים ניגודים נמשכים מתקרבים מדיי, לעיתים מתרחקים במגנט החיים, שחור ולבן מתמזגים לאפור ומגוון של צבעים בלבן מסתתרים. בתוכך ניגונים של ניגודים מושכים בחוטי הרגש פורמים תלות של שנים פותחים הזדקקות אחרת חוטים של רגש אחר מתחברים חוטים של צורך, חוטים משונים... פורמת אט אט את מצבורי הרגשות בוחנת צועדת בתוך ים של תחושות....

לא הצלחתי לנשום, זה כבר לא קרה הרבה זמן. אני יודעת/מניחה שזה בגלל שנגענו במשהו שקשה ואפילו עכשיו שאני רק כותבת מתחיל לי קוצר נשימה. אני אפגוש אותה השבוע שלוש פעמים, זה הרבה! אבל זה נעים לי מאוד! (פעמיים פגישה ופעם פגישה יחד עם הפסיכיא'). אודי, אני אוהבת אותה, טוב לי ואני שמחה שאני אצלה. אני מרגישה שהיא דואגת לי ושאכפת לה ממני.