פורום פסיכולוגיה קלינית

היי אודי. שמתי לב שמול ציפיות של אחרים משמעותיים לפעמים מחשש לאכזב אני מרגישה כאילו תחושת הרצון האישי הנבדל שלי נעלמת ואני הופכת מנוטרלת כזאת ונגררת. זה לא קורה לי הרבה אבל מתי שקורה זה ממש מוזר. זה קורה בייחוד מתי שמפעילים עליי לחץ להענות ולא משאירים מרחב 'לנשום'. וכמובן מתי שמדובר באנשים משמעותיים שיש לי אינטרס לא לאכזב כי מול טיפוסים שאין לי סימפתיה אליהם אני מראש 'באנטי' ושלא יתקרבו בכלל. אבל מפריע לי שזה קורה. הופך קרבה לדבר בעייתי כי אני נעשית לא ברורה לעצמי. מה אתה חושב על התופעה הזאת? יש דרך שלא יקרה לי כזה? נראה לי קשור ל'חולשת אגו' או משהו..

נשמע לי , שאולי יש צורך לגלות את האני . לתת לו מקום . נפח , משמעות , ואז גם לומדים להבין , איפה אני מתחיל ואיפה אני נגמר , #זה קורה בטיפול .

תאריך. איני יודעת מהו התאריך, בו הייתי קובעת לעצמי שזהו היום. התאריך הרשום בתעודת הזהות, איפשהו בסתיו, אבל האם הוא? התאריך בו יורדת מערכת הגשם הראשונה באזור מגוריי, האם הוא? התאריך בו נמלטתי על נפשי פיזית וגיאוגרפית מקשר אם? שזה די היום, האם הוא? התאריך בו התחלתי את הטיפול, גם הוא לא נורא רחוק ממועד היום, האם הוא? התאריך שעוד לא היה, בו אולי אצליח לבקוע? התאריך בו אמות? התאריך בו היא תמות? בטיפול לא ציינו-אזכרנו באמת ומעולם אף אחד מהתאריכים האלה. אולי אני רק אומרת שיש לי המון משאלות לגביו, אבל אין טקס או מתנות, או ברכות, כפי שאני שומעת שיש בטיפולים אחרים. כן, אני מקנאה בהם... מתי היומולדת שלי? סוריקטה

סוריקטה יקרה ציון ימים..לא תמיד חייבים לחגוג, לא תמיד חייבים אזכור....אני למשל לא חוגגת בדיוק באותו היום...אלא כשמתאים לי. ויום הולדת ותחילת טיפול..מעניין אצלי היה הפרש של יומיים..ואולי בטיפול זה כמו להוולד מחדש, יום הולדת שמח לעומת משהו אחר????? כך זה אצלי...מחשבות..ובכל זאת אאחל לך שיגיעו ימים של שלווה ושקט נפשי והרבה אהבה...וכשאני חושבת על צמד המילים "מזל טוב"..שאישית אני לא ממש אוהבת...אבל כל כך נכון, צריך גם לדעת למי להוולד..ולמרות האחריות על חיינו לא יזיק לנו קצת מזל... מבינה כל כך...איתך, מיכל

היי סוריקטה יקרה, בתקופות והרגעים שלא שמחים על בעצם היותנו, קשה לחגוג את היום בו נולדנו... איפה אני מתחילה? זו השאלה ששמעתי ממך. איך לצייר את הגבולות סביב עצמי? נדמה לי שזו כבר שאלה שנושקת לתסבוכת הזו של הגדרה עצמית. כשתגלי תגליות ספרי גם לי. (לא יודעת אם אני קשורה, אבל היה בי דחף להגיד שמבחינתי יש דמות סוריקטה ברורה, שהיא היא ורק היא.) אפשר גם להגיד יש הרבה נקודות התקדמות שאפשר לחגוג כל אחת מהן? איתך, נעמה.

ואולי... בכל רגע את נולדת עוד קצת...ולכן זה כל כך כואב..? ובאופן פרדוקסלי את נולדת ויולדת בו זמנית, ולכן גם מרגישה בעוצמה את כאב צירי הלידה...? ברוכה את בבואך לעולם ! כמה טוב שנולדת ! כמה טוב שאת כאן ! https://www.youtube.com/watch?v=xJGDE6ov_rM שלך, אנימה.

מיכל, גם אני התחלתי את הטיפול די סמוך לתאריך ההולדת, ואני די נוטה לראות אותו כמתנה שנתתי לעצמי אז. גם לא תמיד מתחברת ל"מזל טוב" או יומולדת שמח", כשזה נוגע אליי, לפחות. אגב, מעולם לא חגגתי, גם לא בסמיכות לתאריך, אבל חשוב לי, וזה מתקשר למה שנעמה כתבה, חשוב לי לדעת מה ה'תאריך' הזה. לשם הגדרה עצמית. לשם החיבור לזיכרון, לרבות הזיכרון לתקופת הטיפול המיוחדת שעברתי. שתהיה לו עדות. לכאן אולי גם מתחבר נושא האשפוז המדובר, שיהיה מעין צורת תיעוד להיותו של הטיפול. אנימה מתוקה ויקרה, מביאה ניחוחות של נוסטלגיה, היה היה פעם, היה היה. תודה לכן, בנות, והלוואי שיהיה לכן ברגש מהטוב. סוריקטה

התייעצתי פה פעם או פעמיים לגבי הטיפול שלי... ושוב, פונה לקבל עזרה, הכוונה. אני בטיפול כשנה וחצי. במהלך הקשר הייתי מרוחקת..לעתים נפתחת, ופתאום מתרחקת....הרגשתי שמשהו בטיפול לא נוגע בי תקופה ארוכה. והמשכתי לאט לאט...בתקווה לשינוי. גם בחיי בכלל, וגם בקשר עם המטפל שלי..המשכתי ולא וויתרתי, גם כי ידעתי שבקשרים עם גברים בכלל, הייתי בקשרים מאוד אמביוולנטית, רוצה ואז לא רוצה...וגם כי לא היה בי את הכוח אפילו לחשוב על מטפל אחר...ואני יודעת שאם הייתי עוזבת, הייתי עוזבת לגמרי. במהלך הטיפול, המטפל שלי היה מדבר איתי הרבה על קירבה, חיבוק, חיבור...היה שואל אותי בהזדמנויות שונות אם לא הייתי רוצה שיחבק אותי (לא בפועל, אפילו רק ברצון)...ואותי זה דיי הרתיע. המחשבה שהוא יחבק אותי הפחידה אותי. וידעתי בתוך תוכי שאני פשוט לא רוצה. אם הוא רק היה מתקרב אליי הייתי נבהלת. ושהוא התקרב אליי פעם אחת(לא כי הוא רצה לחבק אותי), רציתי פשוט לברוח, לא להיות שם. בתקופה האחרונה, עברתי תקופה לא פשוטה מבחינה בריאותית, בדיקות נוראיות ועוד..והוא היה שם איתי לגמרי..הייתי שולחת לו אינסוף הודעות, והוא היה תמיד שם, מרגיע...פשוט שם. ופתאום קרה לי משהו. משהו קרה בי. החיבוק, הקירוב שתמיד היה מדבר עליו פתאום התעורר בי. פתאום התחלתי לרצות חיבוק ממנו. כל המשפחה והסביבה חיבקה וחיזקה אותי, אבל שום חיבוק לא גרם לי להרגיש נכון, רציתי את החיבוק שלו. חיבוק חזק. חיבוק מלא עדינות ורוך. שהוא ייתן לי את החיבוק שאני לא מקבלת מההורים שלי. שחסר לי כל כך. אני לא מעיזה לשאול אותו אם הוא יכול לחבק אותי. וגם יודעת שאין טעם שאשאל אותו את זה, כי אני יודעת שהוא לא יחבק אותי. הוא אפילו אמר לי באחת הפגישות האחרונות שחיבוק זה משהו שלא יכול לקרות בטיפול שלנו (גם כי הוא דתי, אבל מאמינה שלא רק). והמחשבות שלי דיי מתסכלות אותי. כל כך זקוקה לחיבוק. ודווקא ממנו. מה עושים עם הרצון הזה? שלא מרפה?... חלמתי הלילה שהוא מגיע לבית שלי, ואין לי מושג מה קרה לי, אני יושבת על מדרגה בגינה ואני בוכה בהיסטריה, והוא פשוט מתיישב לידי ומחבק את כל כולי. חיבוק מערסל, חיבוק עוטף. בדיוק כמו שרציתי וחשבתי שיהיה...ואיכשהו אני נרגעת..(ההמשך של החלום היה פחות מובן לי..).. איך ממשיכים בטיפול עם המקום הזה?.. האם זאת הייתה טעות מצידי לבחור במטפל גבר שלא מוכן לשום חיבוק בטיפול..??... קשה לי יותר להגיע לפגישות איתו...ומרגישה מתוסכלת. אשמח לעצה, הכוונה. תודה, רחל.

הסיפור שלי דומה מאד לשלך. מחזקת אותך. את בדרך לדבר טוב. בדרך להיכנס אל עצמך לעומק. תשמחי שהשינוי הזה קרה, ואל תוותרי עליו. אף אחד לא אומר שטיפול הוא קל, והשאלות שלך הן קשות ואפילו כואבות - אבל הן אלה שיביאו לך מזור בסופו של דבר.....

כתבתי לך אתמול הודעה , מעצבן , לא הצלחתי לשמור אותה . אני אחרי יום עבודה ובעל זאת ..... כתבתי שאני חושבת שהוא נגע בך , ועוד איך . כמו שמעולם לא נגעו בך . חשוב לדבר על הדברים . לתת להם זמן ומקום . וגם את נגעת בי . בחלום שלך . הילה

אודי , עבדתי עד עכשיו (23:40) במאמצים מרובים . יש כל כך הרבה בעיות וכל הזמן אני רק צריכה למצוא פתרונות . למשל : נגמר לי הכסף והחלטתי שאני לא רוצה להשתמש בכרטיס אשראי . זה לא בריא . אז נוצר מצב של אוברדרפט רציני , ביקשתי מקדמה בעבודה . וגם ביום שישי הבחורה שסידרה את המשמרות נתנה לי רק משמרת אחת . אז הלכתי למנהל וביקשתי עוד שתיים . זה עוד בעיות קטנות . וחוץ מזה החיים שלי נמצאים בבלגן נוראי . והתחלתי לחשוב על זה שאני מכניסה את עצמי לבעיות , ואחר כך צועקת ,"הצילו  !! אולי זה לא כל כך פייר . מצד שני לא מצטערת על הבחירות שלי . אוףףף זה מסובך ואני לא רוצה לחשוף יותר מידי. #מרגישה מעורערת .

את ממש בעיצומה של מערכה... זה מעייף. שולחת תגבורת, נעמה.

היי אני בדרך כלל לא כותבת בפורום ויש תקופות שאני רק קוראת. אי רוצה לספר לכם על החוויה החיובית שלי ואני מקווה שזה יתן תקווה לאנשים אחרים. אני בת 30+. נשואה ויש לי ילדים. ואני חושבת שלפחות עשור אני מאובחנת כסובל מדיכאון וחרדה וגם יש לי בעיה מסוימת באישיות אבל הפסיכיאטר שלי אף פעם לא הדביק לי תוית. לפני כחודשיים נכנסתי לדיכאון. הכל התחיל מחרדה נוראית שאני הולכת להתפרק ואני לא אתפקד יותר ובכלל אני כבר לא יודעת מי אני ומה אני מסוגלת. זה נורא מפחיד. זה שיתק אותי וגרם לי לא ללכת לעבודה תקופה מסוימת, היתי צריכה עזרה עם הילדים. הייתי בוכה המון וכל הזמן היו מלוות אותי חרדות. אבל לאט לאט התחלתי לצאת מזה באמצעות תמיכה מבעלי ומהסביבה, תמיכה של הפסיכיאטר שהוא איש מקסים אמפתי ומלא חמלה. תרופות, קבוצת תמיכה שהצטרפתי אליה לפני כמה חודשים, youtube שמלא בסיפורי החלמה שונים מהפרעות נפשיות שונות אבל קודם כל באמצעות עבודה עצמית קשה ובעיקר נעזרתי בשיטת CBT - ספר מומלץ בוחרים להרגיש טוב. המשבר עוד לא לגמרי מאחוריי אבל אני רואה איך רוב הזמן אני שולטת על המצב ומצליחה להוציא את עצמי מהבור השחור הזה. מקווה שזה נותן תקווה למישהו.

שמתי לב שצרות עין זאת תכונה חזקה אצלי. אצל הפסיכולוגית לשעבר זה הגיע למימדים איומים שבכלל לא שערתי שאפשר כי ראיתי רק את היש שלה לעומת האין שלי... מבחינה זו היא לא התאימה לי בכלל כי היה בה משהו יותר מדי מנקר עיניים גם ברמת חיים וגם החיצוניות שלה.. אבל יש לי צרות עין גם באופן כללי שנתקלת במקרים שאנשים משיגים ומסוגלים לדברים שאני לא... ברור שסבלתי מהתחושות האלה בעצמי וזה גם הופך אותי לבן אדם כאילו מגעיל ולא מפרגן, למרות שאני משתדלת לא להפגין כלפי חוץ את זה.. הלוואי והייתי אוהבת אותי וגאה בי בלי קשר לפערים והישגים למיניהם ... אוף. לא יודעת איך לאהוב אותי. נראה לי שמתי שבן אדם אוהב את עצמו רוב הסבל הנפשי שלו נפתר.

אני קוראת אותך ומתרגשת.. הרי את מדברת על רגשות כל כך אנושיים.. הרי גם הרגשות הללו הם אלו שעושים אותנו לבני אדם ולא למלאכים.. את יודעת מימה ? אני קוראת גם את השאלות שלך לאודי וגם את השיתוף שלך וממש רואה מול העיניים ניצן קטן שלאט לאט נפתח ומתגלה פרח יפיה.. את יודעת מימה ? אני קוראת אותך ואני מופתעת וגם מתעוררות אצלי תהיות ושאלות לגבי האנליזה שלי.. את נחווית בעיני כניצן שהופך לפרח מקסים ואם אני מבינה נכון ,את לא כל כך בטיפול עכשיו (?) ואולי אני טועה ? את בטיפול ממש אצל העוס"ית ? אני כבר הרבה זמן בטיפול ובאנליזה ואיכשהו מרגישה/מתחברת בתקופה זו לכל עלי השלכת שמתעופפים וממלאים את כל החלל . משהו של שקיעה ? נובל ? ..אולי קצת יאוש ?? ואני שואלת את עצמי.. אולי טיפול זה משהו מיותר... מקווה מימה שלא העמסתי עלייך..ואם כן, תתעלמי מההודעה.. במבי.

היי במבי. אהבתי את המטאפורה של ניצן שנפתח. לי השינוי המדשדש מרגיש כמו התפתלות, אבל אולי זה כמו צירי לידה קשה? לא ידוע. כנראה נחיה ונראה. מאחלת גם לך לפרוח, בקצב שמתאים לך.

אני חדשה בכל העסק- מעולם לא הייתי חלק מפורום . אני חייבת לומר שמעניין פה, אני סטודנטית לפסיכולוגיה ומעוניינת להמשיך לקלינית ומרגיש מלמד ומעניין. תודה:)

נראה לך שאם היית בנעליים שלי, היית מרגיש כמוני? לא היית כועס?

2 הודעות בחמישי. הרבה לפני שהגעת לכאן... אמרתי שמוגזם....

תודה וסליחה!

שונאת לפספס אותך...אך כאילו נראה שאני עושה זאת שוב ושוב..... אוףףף

http://www.youtube.com/watch?v=WvzitKFHh-w

ואם כבר מאיר בנאי... http://www.youtube.com/watch?v=4FL-Tuu1JAo (בתוך ליבי יש צעקה והיא גדולה, הראו לי את שער הרחמים...)

העלית..ופתאום אני חוששת ממה שכתבתי לסוריקטה, במקום לעודד אני רק מפילה????אוף....לא זו הייתה כוונתי :( אם לא מתאים אתה תדע שלא לפרסם....נכון אודי???? והשבוע אחרי הפגישה ביום ראשון שהייתה קרבה גדולה...ולא פחדתי כל כך ואפילו לא ממש התביישתי כבר בדברים...לא יצרתי איתה קשר..ואני גאה בי.........והיום כנראה בגלל שהייתה נפילה או מעידה במצב הרוח אז.......הרסתי לכם.......סליחה :( מחכה ליום ראשון...רק פעם בשבוע, ממש מרגיש לי חסר......ואיני יכולה להרשות לעצמי שתי פגישות בגלל מצב כלכלי.......מבאס...מרוויחה אלפיים שקל פחות מלפני חודשיים :(......אוףףףףףף סליחה שאני גרועה בלעודד לפעמים......מ.

לא הרסת, מיכל, אל דאגה. וכתבת מילים מהכי עומק של הלב. מזדהה רבות עם דברייך. ובכלל מי שיכול להרוס לי, פי מיליוני מונים, זו אני עצמי. לצערי. כותבת לך גם למטה, לא אשאיר הודעותייך מיותמות. למען הקירבה הטובה, סוריקטה

תודה יקירה, שהבהרת :) וחבל אל תהרסי לעצמך, טוב שאת מודעת לכך זאת התחלה לא?

הי... כבר הרבה זמן (יחסית, כנראה) אני מחזיקה את הראש מעל המים. מתחילה להתעייף. בעסה לראות אותי עוזבת לאט לאט את האחיזה.

רציתי להוסיף שנכון הוא שבחורים שחורים שום דבר, גם לא אור, לא יכול להימלט מהם אבל חידושו של הוקינג בנושא הוא שחורים שחורים יכולים גם להתנדף בתנאים מסוימים.....אז מקווה שהחורים השחורים יעלמו והאור יוכל לעבור דרכך.... איתכן...מיכל

השיר שלך גרם לי לחשוב קצת על המשפט "אני כואב משמע אני קיים". לא שכדי להתקיים צריך לכאוב... אם את שומעת את הצליל הדק הזה, סימן שיש מי ששומע, שאת קיימת. ולפעמים גם טוב שמישהו מבחוץ שומע אותו.

אכן "אני כואב משמע אני קיים"...בדיוק היום בטיפול הייתה לי שיחה על כך...אך אשאיר את השיחה בגדר ביני לבינה.. מיכל

http://www.youtube.com/watch?v=RBXGxgreM1k

היי, נזכרתי במשהו שכתבתי פעם...אז משתפת אותך, איתך... יש צליל נוגה יש צליל נוגה המלווה את דרכך, כאב תמידי החקוק באבן לעיתים נראה כי נעלם הוא לתמיד, אך הוא קיים, הם לא רואים אותך ממטר, ואת בוכה בתוך ליבך המדמם. יש צליל נוגה שמתנגן בשקט, הוא מתגלה כשאת בחושך מתכנסת, בתוך ליבך את בוודאי יודעת שלפעמים צליליו שקטים ...ואת שותקת וזה עושה לך טוב אולי להתכנס עמו בצער. יש צליל נוגה בתוך תוכך נשמע הוא, ואין איש אשר אותו ישמע... אך הוא קיים לאורך כל הדרך, ואת פוחדת שערכך הולך ונעלם עמו, אך נפשך יודעת כי עודך כאן.... בתקווה שהיום יותר טוב מיכל

הי מיכל יקרה, התעמקתי וקראתי את השיר מספר פעמים. שיר מאד יפה, מיכל. מאד יפה. תודה על השיתוף העמוק. ובכלל, תודה לכל הבנות שכתבו לי, על עצים ותיקים ועל חדשים יותר. עדיין בכאב נוראי נוראי, וכמו שנעמה היטיבה, בעיניי, לקרוא לזה – סוג של מקום קטטוני, זה המקובע. וכנראה גם, שמשהו בי קופץ נורא ידו מולי. באסה, לא רואה מוצא... סוריקטה

יפה??? מאוד יפה???? אף פעם לא ראיתי במה שאני כותבת יפה...וגם לא מעיזה לומר שזה "שיר"....מבחניתי זהו אוסף מילים ורגשות....כך במשך שנים ארוכות....צר לי כי את עדיין בכאב נוראי... יש מוצא!!! זהו מצב חולף!! זכרי זאת!! מקווה שיעבור מהר מיכל

רציתי להתייחס לבעיה שכתבת, היא נראית לי מספיק חשובה. אין ספק שזהו מקרה סבוך וכואב. אני רק רוצה להאיר את עניך שדברים שרואים מכאן לא רואים משם. מה שאת קוראת לו העדפה ברורה, יכול להיות רק צרכים שונים בינך ובין חברתך, והמטפלת קוראת אותם אחרת ומתיחסת אליהם אחרת. אין לזה קשר להעדפה או אהבה. גם אם בסופו של דבר תחליטי לעזוב את הטיפול בשל הרגשות הללו, אל תעשי זאת ללא ליבון המצב עם המטפלת. כך- את בעצם תעזבי טיפול מוצלח בהרגשה של נטישה. וחבל, הכל ירד לטמיון. בכך שתשתפי את המטפלת בתחושותיך, תוכלי גם לפתוח איתה נושא שהוא כנראה חלק ממך (תחרות? השוואה? קנאה? צורך בבלעדיות? ) וגם תוכלי לשים את הצורך שלך במקום משלך על השולחן. שאולי יענה בדרך שתראה למשהו אחר כהעדפה.

סיגל אני מרגישה שהתשובה שלך היא בול קליעה. והאמת שחשבתי על הדברים הללו והמון. בדיוק על עניין הצרכים מאחר וחברה שלי היא מקרה הרבה יותר מסובך וסבוך משלי באופן אובייקטיבי. יכול מאד להיות שחלק מהעניין היא אני , וקונפליקטים פנימיים שלי הם חלק מהשיפוט. אני אכן הולכת לעלות את זה מולה. מודה לך מאד , כיף להבין שיש עוד אנשים שחושבים באותו האופן.

בוקר טוב אנא עיור לי. בני בן 4 . כמובן עבר מגן פרטי לגן עירייה. גמול מגיל שנתיים ו 8 חודשים. הוא ילד מאד סתגלן ממתי שנולד. לא הייתה שום בעיה עם הגמילה שלו. פתאום ממתי שנכנס לגן הוא עושה בתחתונים. פיפי וקקי. הגננת כמובן מתקשרת אליי. אני מוציאה אותו, מקלחת אותו ומחזירה לגן. ממה שנראה לא רע לו בגן (הוא לא משתף על אף הנסיונות לדובב אותו). הוא לא משתף לטוב ולרע. ניסיתי הכל. שיטת הפרסים - עשיתי טבלה שבועית ואמרתי שבתום השבוע אם כל יום יחזור יבש מהגן יקבל פרס. לא עזר. כעסתי עליו. לא עזר. התעלמתי מזה כמה זמן. לא עזר. אגב הוא מתאפק ועושה לא רק בגן כי אם גם אחה"צ. הוא עסוק במשהו ופשוט "שוכח" ללכת לשירותים. בקיצור אני אובדת עצות. לא יודעת מה לעשות. אתמול אף ילדה בגן צעקה לי מרחוק שהוא עשה קקי בתחתונים כך שכל הילדים שמעו וגם הורה שעמד לידי. כאב לי הלב. אשמח לכל עצה שהיא ורצוי כמה שיותר דחוף. תודה רבה

הי, בוקר טוב. ראשית, שלחתי אתמול הודעת המשך קטנה לסוריקטה, בעץ שפתחה מימה שם למטה. תוכל בבקשה לבדוק? תודה, וסליחה על הטרחה. שנית, אממ.. טוב, משהו קצת מטריד אותי ואני לא יודעת האם ואיך לומר. במין מלכוד כזה אני. זה מרגיש לי שאו שאשתוק את זה, או שזה יתפרץ כמו לבה רותחת, עליי, ואין משהו באמצע. אין לי אוויר...אולי כתבתי גם קצת לעצמי את מה שכתבתי אתמול לנעמה... אני בניסיון כזה להפריד בין טוב לרע (בין שפיות לאי שפיות?) , להישאר בטוב, נשימות כבדות...(ואני לא ברורה...) תשמע...אני זו שהורסת לעצמי...ולא אף אחד אחר....בסדר?

שכתבת בסדר. תודה ששמעת את זה. אני יודעת עכשיו זה היה לי חשוב. אני לא יכולה להסביר עד כמה הלבה הרותחת שמקופלת שם בפנים.... זה סבוך ומפותל לו, גם קשור לכתיבה פה באיזשהו אופן... ומשהו שכתבת לי קצת עורר בי את זה, רציתי למחות עליו, למחות אותו, אולי... יש לי תחושה, שאתה יכול להבין עד כמה המשפט הזה יכול להכיל... עד כמה הוא יכול להכאיב, עד כמה הוא יכול להיות האמת... אבל אני לא יכולה לפרוט את זה... man against himself.... אבל אני מנסה גם להיות בעדי. לכן הנשימות הכבדות. ואני מתלבטת האם לספר עוד משהו...יש לך כוח עוד להקשיב? תוך כדי אחד הניסיונות שלי להגיב על ההודעה הזאת, המחשבות שלי נדדו למין מקום לא רציונלי כזה. וכשניסיתי לתפוס אותן, הצלחתי לקלוט איזה רסיס מהחוויה, לא יודעת איך להגדיר את זה – חלום בהקיץ? ומהר כתבתי את זה לעצמי. אתה מבצע החייאה במישהו קרוב אליי. (אני?) ואני יושבת ליד. ואז אתה מפסיק: החולה מת. ואני אומרת לך, לא נורא, בוא שב ליידי קצת ואספר לך עליו.... כתבתי את זה והרגשתי, וואו. אוי ואבוי. עכשיו אני חוזרת לזה, ואני חושבת על כאן ועל שם, ועל הניתוק הזה מעצמי, (תוך כדי רצון לספר את עצמי), אולי הייאוש מעצמי, תחושה של מוות. אולי גם רצון שזה לא יהיה המצב? רצון לחיות? ומה אתה אומר? תודה על ברכת הגשם, אודי. גילת. ושיר, לך או למי שרוצה, למי שמרגיש ש"זה כמו לרקוד עם שד שמחבק ולא עוזב". http://www.youtube.com/watch?v=2BD7pi77S8w

בקושי נמצאת בקשר וכבר רוצה לברוח. אני לא מצליחה להחזיק 'הקשרות' בנפש שלי. אני כן קשורה אליו אבל משהו מרגיש לי קשה.. אחרי כל קרבה בא להתרחק כדי לא לאבד את עצמי בתוך הנטיה לריצוי.. לא יודעת מה הקטע שלי. ושדברים לא באים ממני אלא מבחוץ זה מרגיש מעיק... ולמטפלים אני לא מצליחה להקשר יותר. כל הדיבור שכלתני ובכלל נמאס לשלם כ"כ הרבה בשביל הסיכוי להצליח להגשים מה שבשביל אחרים מובן מאליו. תפקוד, קשרים, יצירה... נמאס לי כבר. למה הכל צריך להיות מאבק? היה הרבה יותר כיף בימים שרק דיאטה הייתה המטרה היחידה שלי אפילו בזה לא הצטיינתי אבל לפחות הרגיש יותר ברור מכל הדברים האחרים... רק הזיקו לי . נמאס. מעניין אם יש אלוהים בעולם ואם הוא שומע את כל הקריאות האלה של אנשים שנמאס להם. גם אותו צריך לרצוח כי הוא חרא. אין אמונה בכלום. הכל תלוי רק בי. זה מה שבטוח. תלוי רק בי. ימים יגידו אם אני יגלה בעצמי יותר כוחות או לא..

אם יוצאים משם אחרי זעזועים רגשיים די מיואשים... הייתי בפגישה טיפולית היום עם עובדת סוציאלית. אני כבר מכירה את כל התיאוריות בעצמי. לא נושאת עיניים העברתיות יותר כלפי סמכות כלשהי ולא עושה אידאליזציות יותר, גם לא מחפשת אמהות שמוכיחות את עצמן ככוזבות יותר. מגיעה לשם ותוהה מה זה נותן ללא התמימות ההיא שהחריבו לי אי אז בטיפול אחר.. ללא התמימות ההיא כבר אין תהליך שאפשר לעבור . זה ברור כ"כ שהכל תלוי בי ורק על זה יקום או יפול דבר. והמטפלת סתם שם ברקע פעם ב.. מעין רשת בטחון למנוע קריסה לתוך היאוש.. אגב הצלחתי לבקש העלאת שכר אחרי התפתלויות פנימיות רבות וקושי. כנראה שמתכוונים לעלות לי את השכר לשעה ב2 ש"ח.. מדהים איך מטפלים מסוגלים לומר בלי להנעיד עפעף 'התעריף' שלי זה 200, 300, 400... לא ברור. בחוויה שלי זה 'להתנשא ולהשפיל כל הדרך אל הספרציה המיוחלת'.. עאלק 'פונקציות אמהיות'.

שהמטפל שלי לא היה מצליח לעבור חצי מימה שאני עוברת . ואני חושבת שהוא איש חזק ..... באמת !!

הי הילה, אני חושבת שייתכן שהוא היה מצליח לעבור ולהתמודד עם קשיים עצומים אסוניים בהיסטוריה שלו, אבל לא בטוח שהוא היה מצליח בתנאים כאלה להיות גם מטפל באחרים. אך מי אני שאומר, אין לדעת... סוריקטה

מרגישה שצריכה הרבה את המקום פה. גם כשבלי מילים. זה לא מוגזם?? ויש לי עוד שאלה- בנושא התלות כשענית למישהי עשית השוואה לתינוק. ההשוואה היתה כל כך מדוייקת אבל לא קלה. כי אחרי הכל- אני לא בטוחה שכדאי בגילי לחזור למקום ההוא של התינוקת במיוחד אם זה. נישפך החוצה. מה אתה אומר?

הי למי שקורא... רציתי לשתף, שוב, בעצם, תיעוד שכזה, שאני נמצאת במצב של תקיעות נוראית, כזאת כואבת של זעקות שבר, כפי שרשמתי זה מכבר. נוספו עוד לרשימת האין מעש. מהבסיסיים. כמעט להפסיק להיות... סוריקטה

סוריקטה יקרה, כמעט להפסיק להיות, אבל לזעוק מכאב. קצת מוזר, אבל נדמה לי שהקיום הכואב והנוראי, נוראי פחות מהאין. ובא לי לצעוק בחזרה שתמשיכי לזעוק, להילחם בקטטוניות הזו. לסמן קיום בתנועות גסות, חלקיות, כדי להיות. אני רואה אותך עושה את זה, באיזה כוח פנימי אדיר, כנגד השאיבה של החור השחור. אני יושבת ביציע ומעודדת, כמו בתחרות ספורט, מרימה שלטים ומנסה לעזור במחשבה. אני מאמינה בגרעין הזועק. אולי העוצמה של הכאב האינסופי תתפרץ מתישהו ותתגלגל לכדי הימלטות מהחור השחור. איתך במאבק בתיאוריה של סטיבן הוקינג, נעמה.

הי נעמה, את כותבת יפה כל-כך. קשה לי לראות כרגע כיצד הכוח מתורגם לכיוון ההימלטות. אך מי ייתן. צומת כזה. בחירה בין חיים ובין מוות. עוד לא בחרתי בחיים. מן מצב של אסור-לכתוב-בפורום. המטפל יודע. כתבתי לו שוב, פעמיים, אך לא קיבלתי מענה, וכנראה גם שלא אקבל עד לפגישה. את יודעת, מה שכתבת הזכיר לי שאחד מהאנשים היקרים לי מנסה להיאבק לו אי שם, לבדו, אם כי מסתמן שדי בכישלון, בתיאוריה של פיזיקאי אחר, מזוכי הנובל בתחום. כן, נשמע מטורף למדי. האיש הזה גם חולק מחלה מאותה משפחה של מחלתו של הוקינג. מניחה שגם להזדהות עם הייאוש ההוא, המלווה למחלתו, ישנה השפעה ניכרת עליי. אנא הישארו איתי גם כשאני כך, סוריקטה

הכאב שלך עובר דרך המילים והזעקות מהדהדות... אני הרבה מסתבכת עם המילים ועם הזעקות ומה שביניהן. לא יודעת... אבל אני פשוט לא מצליחה להביע הרבה. ויש לי הרבה רחש בפנים. מכל הסוגים. ואת מצליחה, סוריקטה. האם זה מעודד? לא נראה לי..... אבל זו יכולת מופלאה בעיני. איתך בכאב שריל

שולחת לך בחום: https://www.youtube.com/watch?v=vZHQIBhnK2I איתך באשר את... אנימה

אודי, הבטחון שיש יכולת להשפיע החוצה על הסביבה האנושית זה נבנה מכך שהורים קשובים לילד ומתחשבים באיתותים ורצונות שלו ונותנים מקום לביטויים והעדפות שלו לצד שלהם? ונגיד הורים שלא עושים זאת יגדלו ילד שאין לו יכולת לתפוס את עצמו כגורם שבכוחו ליזום ולהשפיע על הסביבה האנושית שהוא חי בה?

נראה שתיאורטית אני מבינה לא רע דברים.. מעשית זה כבר סיפור אחר.

ומצמיחה וגדילה וחיוביות, נכון. אבל מותשת. מפחדת להניח את הראש והנפש ולנוח קצת, שלא ישכחו איך קמים שוב, שלא אאבד מומנטום. גם הקושי גם ההתקדמות, מתישים שניהם. תנוחו בשמי קצת, לאיזון הקוסמי, נעמה.

לפעמים כשמטפסים על הר, כך אומרים, ככל שעולים למעלה, נהיה פחות חמצן... האוויר נהיה דליל... וצריך להתרכז רק בנשימות... ככה זה נשמע... איתך.

גילת יקרה, נגעת. דייקת. ריגשת. תודה, נעים איתך.

אודי , תעשה משהו , בבקשה . קשה לי . הוא לא מרגיש טוב אני זיהיתי את זה בקול שלו והוא גם אמר לי . ועד לא מזמן ממש כיבדתי את המרחב שלו . ולא סימסתי . עד ששלחתי מייל כמו שסיכמנו והוא לא ענה. ואני התחלתי להתקיף בסמסים . אודי אני לא בן אדם שפוי ואתה צריך להרחיק אותי מהפורום . (כמו שעושים בפייסבוק,) למחוק אותי מהחברים . כי זהו . אני ממש לא בסדר. השתגעתי על כל הראש . מרוב חרדה אני נהיית תזזיתית וקובעת פגישות עם כל העולם ואשתו . רגע???? מפגרת !!!!! חשבת שאת ראש ממשלה ????? זהו שאת לא. את סתם בורג קטן ביקום הגדול . את סתם . את כלום. את שום דבר. עדיף שתשבי בבית . ככה אולי תפריעי רק לעכברים שמתרוצצים כאן חופשי . ועוד אנשים קובעים איתי פגישות . הם בטח עדיין לא קלטו את סוד הטמטום . אני יודעת שזה לא ברור . אבל זה מה שקורה כרגע . אוהבת את השיר : הו ילד שלי בעולם , על דבר ... מזכיר לי אותך , נחליאלי לפני הגשם . וזהו שהילד שלי לא מאמין לי שאני אוהבת אותו ודואגת לו . אתה שומע ילד ?!?! אני אוהבת אותך . אולי יום אחד תבין . בינתיים אני הופכת את העולם כדי להיות האמא שלך . אתה שומע ?!,! אוףףף דמעות .

שגם התחלתי להציף בפניות והרגשתי משתגעת ומשוגעת... אלה צרכים שפורצים פתאום.. החדשות הטובות הן שזה לא ימשך לנצח וירגע מתישהו.. ומכירה גם היטב את ההרגשה שזה מפחיד להעיק על אחרים...

הי הילה, מקווה שזה בסדר לך שאני מגיבה. אם זה לא מתאים לך, אנא תתעלמי. את מיטיבה לתאר את התחושות... מוכרות, באופן כזה או אחר... אפילו סתם, הדחף למלא את החלל בלהתקשר פתאום למלא אנשים, לוודא נוכחות. מוכר לי. לא יודעת בעצם מה לומר, אולי לאחל שנצליח למצוא קצת איזון קצת איים של אהבה לעצמנו, ושל זיכרון של אהבה של אחרים אלינו, אצלנו , שם בפנים לדעת שגם כשלרגע לא רואים, כשלא פנויים, גם ברגעים כאלה לא ברורים ובהירים, לא אסופים, אנחנו עדיין קיימים. מאד. שוב, מקווה שזה בסדר, גילת.

שאני שומעת. ורואה את המאמצים האדירים. נעמה.

הי גילת , מימה ונעמה . השעון שלי מכוון על השעה שכתובה כאן . ומכיוון שכך אני רוצה לאמר לכן , שזה הגיע , מה שכתבתן , וזה מנסה להיכנס לי ללב . לילה טוב . הילה

הי , אני נמצאת במהלכו של טיפול דינמי כבר כמעט שנה וחצי. במהלך הטיפול הפניתי חברה טובה לאותה המטפלת - מאחר והייתי שבעת רצון מהטיפול. במהלך הזמן , מאחר ואני וחברתי חברות טובות על בסיס יום יומי, הבחנתי ביחס מועדף (עד מאד) שמקבלת חברתי מהמטפלת. היה לי ברור שלמטפל יש קשרים חזקים יותר וחזקים פחות אך ללא ידיעה ברורה של המטופל. כרגע, אני מרגישה שהנ"ל מפריע למהלך התקין של הטיפול ואני מתלבטת לגביי התחלת תהליך סיום טיפול. האם זה נכון ? תודה .

זה אכן מצב רגיש ומסובך . אני חושבת שכדאי לפתוח את הדברים בטיפול על מנת לחשוב איך אפשר לעזור לך. זה קצת נראה לי אבסורדי שהחברה שהגיעה אחריך ,תפסה את מקומך. ולא רק במובן הקונקרטי של הדברים .

המטפל ידע שהיא חברה טובה שלך? הוא לא היה אמור לקבל אותה לטיפול ואם הוא ידע וקיבל - הוא פשוט לא מקצועי בעיני מכיוןן שזה ברור שבשלב מסוים זה יפגע בטיפול שלך. אולי תגידי לחברה שלך שלא תדברו יותר על הטיפול אחת עם השניה? נשמע לי שהמקום הפרטי שלך נפגע וזה מאוד קשה...

האמת שזה אכן ממש קשה ולא נעים. אני מרגישה שהקשר ממש לא אמיתי בשלב זה ועל כן אני חושבת לסיים אותו. המטפלת ידעה שהיא חברה מאד טובה שלי ואף שאלה אותי אם זה בסדר מבחינתי מאחר ואני הפניתי אותה. ועניתי שכן- ממש אבל ממש לא העליתי על דעתי שאלה יהיו פני הדברים. אני דיי לא יודעת מה לעשות ואני חושבת שאסיים את הטיפול. אני לא חושבת שנכון יהיה לעלות את זה בטיפול כי אז זה ירגיש לי עוד יותר לא אמיתי וזה לדעתי יזיק יותר לקשר הטיפולי. לא?

מטפלת עובדת סוציאלית שפניתי אליה להסדרת נושא שיקומי מול ממסדים בזמן שהייתי בטיפול פסיכולוגי אחר הרשתה לעצמה להתייחס לטיפול ההוא בביקורתיות ולדבר במונחי 'הגעת אליי' למרות שבמקור לא הגעתי אליה לצורך פסיכותרפיה. היא כאילו הפעילה כושר שכנוע לסחוב אותי מטיפול אחר להמשיך איתה.

אם נפגעת - את יכולה לומר לה, את יכולה לפנות למישהי אחרת, את יכולה לחכות ולראות אם זה ממשיך להפריע לך, את יכולה להתלונן או לברר את ההליך וכו'. אם לא נפגעת - מה טוב, חבל להתעסק בזה סתם... קראתי את מה שכתבתי וזה נשמע ביקורתי, אבל לא זו הכוונה. הכוונה היא לנסות להראות לך שאולי לא שווה להיכנס ללופ הזה, שמזין את עצמו ובהחלט לא עוזר לך. מניסיונות מול בירוקרטיה ומערכות, אני ממליצה לך להיעזר בגורמים מבפנים כמה שאפשר. הם מסתדרים עם הניירת שעבורי היא בלתי אפשרית. אבל גם ממליצה לך לא לקחת אותם ברצינות מידי, לשני הכיוונים. הם נקודה רגעית, אינטרקציה שיכולה להיות נעימה יותר או פחות ואז לא ממשיכה לקשר קבוע. תהיתי אם לענות לך עכשיו או לא. כי נראה לי שאת בחורה נבונה שוודאי מבינה את המורכבויות האלה, והקושי והשאלות הקונקרטיות מחפשות תשובה עמוקה יותר. אז בטח אני לא מחדשת שום דבר, אבל בכל זאת. לא יודעת. כתבתי כבר, אז אשלח. אולי גם סתם להגיד ששומעת בדרך כלשהי. נעמה.

הרגעים האלה שאתה כל כך זקוק למעטפת הקול של המטפל . כשאתה כל כך רוצה לשקוע בספה ולהתכסות בשמיכה , ולפרוט את מה שקורה לך . אודי , קורים לי המון דברים חלקם טובים יותר וחלקם פחות . ואני כל כך צריכה את המקום בזה , להיות . לשהות . לתת למחשבות לזרום ולמילים בעקבותיהם . לדבר באיכות של חלום ...... ומחר המטפל לא יקבל אותי . בגלל סיבה מוצדקת . הוא גם אמר לי למה . ואני מבינה אותו . אתה יודע אודי , אולי זאת באמת הזדמנות לסמוך על עצמי , להישען על עצמי , ולשים לב שעם כל הdrive , לא לקחת החלטות נמהרות ואימפולסיביות . #שמעתי פעם משפט חכם , בחיים החכמה היא לדעת מתי לשים את הרגל על הגז , ומתי ללחוץ על דוושת הברקס ולעצור . מי יתן ......

היום, אני בת 22, מובטלת. בגיל 14, 16 21 היתה לי פסיכוזה. אני תמיד הייתי מצטיינת ילדה טובה אפשר להסביר את זה כי ההורים שלי לא יודעים להעניק אהבה, בגיל 18 ישר נרשמתי לקורס אנימציה, משהו שתמיד רציתי אך אחרי חודש מסתבר שאני לא מספיק טובה במחשבים וצריך קורס במחשבים קודם. אחרי זה עבדתי בחנות בגדים שבועיים ואחרי זה בעוד חנות שבועיים ואז בטלמרקטינג שבועיים ופשוט לא הצליח לי לא בעבודה, לא בקורס ואז התחלתי השלמת בגרויות, הסמסטר הראשון היה סביר, עברתי את כל הבגרויות שעשיתי בסמסטר זה למרות שבבית אין לי אף פעם שקט ההורים שלי אחותי הם בני אדם לא קלים בסמסטר השני עברתי רק בגרות אחת ואז העור שלי בכפות הרגלים פתאום נהייה לא בסדר, לכן לא התאפשר לי להמשיך השלמת בגרויות השנה אני בכלל לא הצלחתי לעבוד יותר מיום במקום עבודה! אין לי ביטחון בעצמי, אין לי מושג מה לעשות! אני כל כך רוצה לשנות את הכל לטובה, יש לי תקווה שאפשר לשפר את הכל, שאני כן יכולה להיות בטוחה בעצמי יותר מאי פעם, שאני יכולה להיות במערכת יחסים טובה עם הוריי, עם אחותי, אפילו לעבוד בעבודה טובה, אני פשוט לא יודעת איך! אף פעם לא היה לי קל גם לא בגיל 10, גם לא בגיל 6. מה שבטוח מגיל 14 לא היה לי קל בכלל. קראתי המון ספרים! בלימודים בהם הייתי, אם זה בקורס שהתחלתי, אם זה בהשלמת בגרויות כל התלמידים חשבו שקל לי, שאני חכמה, בת מזל, הלוואי שאני חכמה כמו שאני רוצה, בת מזל כמו שאני מאחלת לעצמי. אני לא מצליחה לחשוב על דרך לשפר את חיי, אני צריכה למצוא עבודה. אני אודה מאוד אם תוכל לייעץ לי בדרכים בהם אוכל לשפר את חיי, לשנות את עצמי לטובה

היום בערב חברה שלי , שכמעט ולא מתקשרת איתי מתקשרת . אני בעבודה . מסמסת לה , הי , מה קורה ,? היא , אני בדרך לטיפול .... יש מטפל שהמליצו לי עליו , הוא מקבל ב..... התברר שהיא מכל המטפלים בחרה ללכת למטפל שלי. לא אמרתי לה כלום . הוצפתי ברגשות . הרגשתי שנכנסים לקודש הקודשים שלי . כתבתי למטפל שלי , מגיע אליך בחורה שהיא חברה שלי , אני מבקשת ממך בבקשה תעשה משהו ,.... אחרי חצי שעה אני מקבלת ממנה סמס , אני בחוץ , הוא לא קיבל אותה . הוא אמר לה שזה ניגוד אינטרסים . תודה לך איש יקר !

אודי, בבקשה אל תענה לי תשובה עמומה. החיים שלי יותר מדי עמומים כרגע. רואה הכל מבעד למסך של ערפל. האם תלות בטיפול / במטפל זה דבר תקין? האם זה דבר רצוי? האם זה יכול להיות גם דבר משקם ומגדל? מעצים? האם זה בסדר להזדקק למטפל על מנת לווסת את עוצמות הכאב? האם אין בטיפול משהו מסוכן? במידה מסוימת כמו התמכרות? כיצד אח"כ מתירים את קורי התלות? אני שואלת אותך הרבה שאלות מתוך חרדה עצומה. חרדה ובלבול. נטע.

ואו, איזו תשובה מאירת עיניים!

הייתי רוצה בשקט, בפינה, אם הייתה פה כזאת... הייתי בדרך לכתוב הודעה על חוסר אונים. לא קל לספר חוסר אונים. אם כי נדמה לי שאני מספרת אותו כל הזמן בעצם נוכחותי. אבל במקום לכתוב הודעה על/שהיא חוסר אונים, דיברתי עם מישהו קרוב, ואמרתי שאני חסרת אונים , וגוועת. (טוב נו, לא בדיוק וגם לא בערך במילים האלו). ביקשתי שיחזיקו לי את היד כמו ילדה קטנה בגן שעשועים מול מגלשה גבוהה, או לפני חיסון. אולי אפשר לומר, מצאתי בי טיפונת אונים לפחות בשביל זה. אני נבוכה נורא מפה. לא רוצה טפיחה על השכם, כי אז אהיה עוד יותר נבוכה. (הסיפור החוזר: הריעו לגילת, שסופסוף, ואחרי מאמצים כבירים, עושה את מה שכולם עשו כבר מזמן, אפילו מבלי לשים לב...) חוץ מזה, זה ממש עוד לא "לעשות" , רק ניסיתי לשים איזה עוגן. תעודת ביטוח. אז אם אפשר רק, אולי, גם פה לשים איזה עוגן. (בודקת, לא בטוחה בכלל, אם זה נכון לי, להשאיר סימן. לא ברור לי אם זה מחבל או מסייע. גם מה כבר עשיתי, מי שישמע...). לומר או לא לומר את הפחד שזה יתמסמס עם הרוח..? שריח הגשם הזה שהסתיו מביא איתו, שמטריף את החושים של צמחים מיובשים הזועקים למים, אולי הוא שוב פטה מורגנה. והגשם לא יבוא. לעולם. שאני בכלל כבר מתה. זה תלוי כנראה בעוד קצת אונים. מביך. אבל אולי פה לפחות יכולה לנסות לספר כמה אני חסרה אותם? זה עניין מוזר, עם הכוח. כשכבר עושים, זה נראה כ"כ קטן. גם פתאום מתמלאים בעוד כוח. אנרגיה מתגברת. זה טוב, אני חושבת. אבל אז התחושה: אז מאיפה החוסר, הריק, השואב הזה, חסר הטעם... גם אפשר, כך נדמה לי, להיות חסרת אונים ומלאה בהם בו זמנית. ולא ברור האם החוסר הזה הוא אשליה או ריק קיים. אפשר לחפש סיבות. מוצאת אולי. מפעם-פעם, מעצבנות-מפגרות. אז יופי, אפשר לומר "חוסר אונים נרכש", ועכשיו זו מילה יפה, לספרי פסיכולוגיה. זה לא יפה כשזה אתה. ומה שחוסר אונים מעורר בסביבה: שאט נפש? ובך: אשמתי. אשמתי הוא, ולכן אשמתי הכל. ויותר גרוע: הרגשה של משהו מת שם בפנים. רוצה שהעוגנים האלו יהיו עוגן מחזק ומקדם, פיגומים, כמו בסנפלינג אולי (או בטיפוס הרים? יש איזה ספורט כזה, נדמה לי, שאתה שם עוגן כל פעם ואז מתקדם קצת?). ולא עוגן שמשאיר במקום. גילת, ילדה מגודלת.

היי גילת, ילדה גדלה ומגדלת (כאיחול לפעיל, לא לסביל), נראה לי שממש לא סתם משתמשים במילה חללים כשמדברים על מתים. משהו מת בפנים, הלך, נרקב, השאיר חלל. או אולי משהו היה צריך לגדול, נגדע באיבו והשאיר בועת אוויר. ועכשיו היסודות רעועים... קשה להחזיק מבנה כשכל הזמן חיים בתחושה שהוא מט לנפול. כל האונים הולכים אליו, כמו פירצה למים או לרוח. אולי משם התחושה שיש אונים אבל את חסרה אותם כל כך? אני לא חושבת שכדאי לפרק הכל ולבנות מהתחלה. אני גם לא חושבת שבאמת יש דרך למלא את הבולענים האלו. אני תוהה מה כן, מחפשת גם אני את התשובה. האם צריך לנתק אותם מהזרם, שהמים לא יברחו לשם? האם צריך להתקין להם מסגרת, שתחזיק אותם נפרדים אך קיימים ומורגשים? עוגנים. טיפוס הרים כשהפסגה מעוננת, כשזוכרים שהנפילה למטה ארוכה ותכאב, כשלא יודעים כמה יש עוד לטפס, כשלא יודעים באיזה מסלול כדאי לבחור. כשלא יודעים איך הגענו בכלל לתחתית ההר הזה ואם נפלנו או התחלנו שם. ואז חיפוש ההסברים, שימלאו משהו. אני מעוררת גועל, אני אשמה. זה לא הופך את התחושה שהם נכונים לפחות חזקה, העובדה שהם תחבושת זמנית, ח"ע עד שנגיע לרופא. אבל אולי כדאי לחשוב, לזכור שחשוב מתישהו להוריד את חוסם העורקים, כדי שלא יווצר נמק. תהיות משונות, זיגזוגי מטאפורות, לא מצליחה לחשוב בבירור כמה זה במקום. אבל זה נכתב מתוך הזדהות, הבנה ורצון להיות איתך קצת. אז אני מקווה שזה יעבור טוב. נעמה.

לפעמים נראה לי שכן. כי אנשים חזקים לא שואלים אף אחד. הם נותנים לעצמם את האישור לחיות כמו שמרגיש להם לנכון.. הם מרשים לעצמם.

הי מימה, לפי מה שאני מבינה, אנשים שפונים לסיוע, ובפרט לטיפול נפשי, הם אנשים שמוכנים להכיר בחולשות שלהם. וזה כוח. ואומץ. גם להיעזר מעיד על חוזקה. הנרקיס המופרע, למשל, בטוח במושלמותו ובכוחות העל שלו, על כן, חלילה לו, לתפיסתו, לפנות לעזרה, אך זו חולשתו הנכבדת, בעצם. ואילו אנחנו, המתבוננים מבחוץ, מאידך, דווקא עשויים לחשוב שמשהו בתפיסתו דורש שינוי מהותי. אך, אל ויכוח ואין כופים. כמו-כן, בטיפול פסיכולוגי לא אמורים לתת לנו עצות או הוראות הפעלה איך לחיות, או איך לנהוג ומה לעשות (לעתים למורת רוחנו), אולי ינסו לעזור לנו למצוא את התשובות בנו עצמנו. להיות שלמים. סוריקטה

כי בעת השחזור בטיפול הפסיכולוגי זעקתי יותר מפעם אחת בקריאה תובענית שנחנקת לתוך עצמה למרות שרציתי לצרוח במלוא הריאות 'תעזרי לי'. ושלחתי לה סמסים כאלה. לא הצלחתי למשיך להגיע לפגישות איתה כי זה הרגיש משפיל על רקע התייחסויות אטומות קודמות ובסופו של דבר היא ענתה לי בשיחה טלפונית 'תעזרי לעצמך את'. היא כאילו העבירה את האחריות חזרה אליי. זה היה 'תבואי בתנאים שלי או אל תבואי, בעיצומו של שחזור רגשי... דווקא אם כן בקע ממני משהו בטיפול ההוא היה קריאות נואשות לעזרה... הבעיה שלא היה שם מישהו שעזר.

מימה , אני שמתי לב שחל בך שינוי , לטובה. נשמע שיש קצת יותר אויר . איך הולך בטיפול החדש ,???? את יודעת אני רוצה להציג לך זוית הסתכלות , מעניין שגם אני וגם אלינור כתבנו את אותה הודעה בהפרש של יומיים . אני כתבתי שהמטפל שלי לא קיבל את חברה שלי לטיפול. ובכך הוא שמר על הגבולות שלי והיא כתבה את הדבר ההפוך . אני לא אומרת את זה ממקום שיפוטי . זה קצת כמו במטוס , בהמראה , שככל שהמטוס מתרומם , כלפי מעלה שדה הראיה הולך וגדל . #מחשבות . הילה

סליחה אולי שאני כותבת שוב, פשוט, אני נמצאת בנקודה מאד דומה כרגע בטיפול שלי (זועקת 'הצילו' וחווה אדישות והחזרה אליי, לאחריותי, מן 'תסתדרי לך לבד כבר, בלי שנתתי לך כלים'), וזה השחזור העיוור, ואני יודעת לומר זאת, ועדיין איני מצליחה לראות את המטפל כרגע אחרת ממה שהיה אז עם האמא החולה. איני מצליחה לזכור את הטוב שנתן בעבר. את הדברים שבי עכשיו, שנטמעו בזכותו והוא היחיד שלימדני, דברים בהם אני יכולה לנסות להשתמש. אין לשם גישה כל-כך. והוא אולי הדמות הכי נחמדה שיצא לי להכיר בכלל ואבדה לי... ניתן אולי רק לקוות שנצליח לעבוד על פרידה באופן סביר ולא יהיה חיתוך חד בנקודת שחזור כזאת, שתותיר אותי בכאב וזעם רב. כמו שהרגש מושך מאד חזק. ראי, אדם יכול, למשל, להכניס את עצמו לתוך צינוק ולזעוק הצילו חנוק ללא הרף, אפילו לעמוד על במה רבתי לשם כך, אבל היחיד שבאמת יש לו מפתח לפתרונים זה הוא עצמו. הוא הסוהר, הוא גם האסיר. חלקים בו. המטפל, שאולי גם קצת מזדהה עם חוסר האונים, המטפל, שמסביר לו זאת – זאת הנתינה. זאת העזרה שהוא מעניק. את זה צריך לקבל ובזה להסתייע ולהשתמש. אם הודפים זאת – גם זה מבטא את החולשה שהיא הקושי לקבל מבחוץ. זה לא שהמטפל אינו עושה כלום ונהנה לראות אותך מתבוססת בדמך... כמובן שזאת לחלוטין יכולה להיות החוויה האישית ללא פשרות. קורה לא מעט שאנחנו אלה שמכניסים את המטפלים 'בכוח' ובמעין אליפות עגומה שכזו, למקום הלא עוזר, ויתרה מכך, הסדיסטי של ממש. למדתי שבדר"כ, כמעט תמיד, סביר שדמויות של מטפלים מקצועיים אינם כאלה. למעשה, רחוקים מאד מכך. במקומות בהם כוחות הרגש עובדים כל-כך בעוצמה, קשה מאד להבין או לראות. גם לי. אם לא דיברתי אלייך, אולי בטעות מישהו אחר ייקרא, סוריקטה

הי סוריקטה יקרה, רק רציתי להגיד לך שאני קוראת אותך, ולא בטעות. גילת.

בלי תובנות מיוחדות. סתם פה.

אני בן 18. ובשנה-שנה וחצי אחרונות התפתחה אצלי בעיה דיי מוזרה. בעיה מציקה, מקשה מאוד, ולעתים קרובות הורסת לי את החלומות. הבעיה היא כזאת - נניח שיש לי רצון כלשהו , למשל להצליח במבחן. אני בתוכי יודע שאני אמור להשקיע במבחן ויודע גם איך להתכונן אליו. הקטע הוא שאני מצליח לעשות את זה רק אם המטרה והדרך נשמרים בסוד, אסור שאף אחד אחר ידע על זה. במקרה שמישהו יודע על הרצון שלי... ישר , אין לי מושג איך , נפילת מוטיבציה מטורפת. מהרגע שמישהו יודע על זה , אני לא אצליח להשיג את המטרה . אני פתאום לא יצליח לעשות את הדרך. גם אם אני אשב 24/7 מול המחברת בשביל ללמוד אני לא אצליח להבין מה כתוב, אני אמצא תירוצים לא ללמוד ופשוט המוח שלי יפסיק לתפקד בכל הקשור לרצון הזה (הצלחה במבחן). זה בעצם המקרה הקל בבעיה . המקרה שקרה לי ממש בתחילת הדרך. לאט לאט זה מתעצם והבעיה מתרחבת. עכשיו רק מספיק לי שאני מדמיין שמישהו חושב על הרצון שלי , ואני כבר מפסיק לרצות אותו. שוב , המוח שלי באמת מנתק כל קשר עם הרצון הזה. זה יכול לבוא לידי ביטוי כמו שתיארתי וגם בצורה אחרת . למשל כשמישהו אומר לי מה לעשות. אפילו אם זה במאה אחוז בשביל לעזור. אם מישהו יגיד לי ללמוד למבחן .. אין סיכוי בעולם שאני אלמד/אצליח ללמוד למבחן. וזה קרה לי בנושא יותר קשה . קיבלתי פרופיל נמוך בצבא .. ורציתי להעלות אותו .. בשביל זה הייתי צריך להתאמן , לחזור לכושר ולהתפתח גופנית . התאמנתי בשקט, בסוד במשך חודשיים .. הייתי מרחק נגיעה מהעלאת פרופיל .. עד שאבא שלי הציע לי לצאת לרוץ ולהתאמן כי זה עשוי לעזור לי בחיי היום יום. מאותו הרגע הפסקתי להתאמן. לא יודע למה .. פשוט לא רציתי להתאמן יותר . ירד החשק לגמרי. המטרה פתאום נראתה לי מאוד גרועה ולא חשובה בעיניי. (בסופו של דבר לא הצלחתי להעלות פרופיל) והיום , המצב קיצוני הרבה יותר . היום כל המשפחה שלי מכירה את הבעיה. אני ביקשתי מהם לא להציע לי יותר כלום ולא לחשוב אפילו על דברים שאני רוצה . אני מצידי הבטחתי שאני לא אפנה אליהם יותר להתייעץ בבחירות שלי ובשום דבר אחר . הם כל הזמן מחדש כועסים עליי שאני לא מספר כלום .. הם כבר לא יודיים מי אני. ( אני חייב להגיד שבאמת , כשאני לא מספר על הרצונות שלי הם באמת יוצאים לפועל). במשך חצי שנה אחורנית מהיום , אני מחרים כל דיבור או מחשבה או רמיזות על לימודים. ההורים לא יודעים מה המצב הלימודי שלי .. אין להם מושג מה הציוני בגרות שלי . הם מאוד מאוכזבים מהעניין הזה וכל הזמן מזלזלים ואומרים לי ש"הבעיה" הזאת מטומטמת ושאני ממציא הכל. ואני באמת מרגיש חרא עם זה כי ההורים באים להציע משהו שיכול לעזור .. באמת מכל הלב .. ואני פשוט מתפרץ " לאא , אל תוציא מילה !! אסור לי לשמוע על זה!." ואז הם ישר מתעצבנים ומתאכזבים. לפני שבועיים הייתה לנו אסיפת הורים . ביקשתי למורה לא לקיים אותה עם הוריי בגלל הבעיה וניסיתי לספר לךלה על זה אפילו. אבל היא לא הסכימה לבטל . ומאז האסיפה ומאז שההורים יודעים את הציונים אני מדרדר לימודית ברמה מטורפת . (אני לוקח סיכון שאני הולך לספר את זה עכשיו) - לפני האסיפה באתי לכל יום לימודים .. הקשבתי להכל. למדתי בבית וכל זה בסוד. קיבלתי בשתי מבחנים 100 ו 98 . אחרי האסיפה ועד היום . כבר החסרתי שתי יומיים וקיבלתי בשתי בחנים 0 , 30 . כי לא הצלחתי ללמוד אליהם. (וזה כי ההורים יודעים מה אני אמור לעשות). בטח הבנת שהבעיה הזאת תחסום אותי בכל דבר בחיים. במיוחד שכל יום זה נהיה עצום וגדול יותר . מה יקרה לי בצבא שהמפקד יתן לי לקודות? או שהמעסיק בעבודה ירצה לקדם אותי ויתלה בי תקוות. מה יהיה עם בן/בת זוג? איך נוכל לחיות ביחד בלי שהוא/היא ידע/תדע מה המטרות שלי בחיים? . אני רק חייב להגיד שזה לא קורה לי כי מצפים ממני וזה לא מלחץ של אחרים. חייב עזרה בבקשה . אני הולך ליפול בחיים בגלל זה :/ סליחה על אורך ההודעה .

היי אודי. תודה על המענה. אשמח לדעת איזה איש מקצוע אני אמור לפנות אליו? (פסיכולוג/פסיכיאטר) ואשמח גם לפירוט קצר על ההפרעה הזאת. :) תודה

שלום שמי מעיין ואני בת 23 מצפון הארץ. אשמח לקבל את עזרתך. אני פונה עליכם בעיקבות בעיה שהתגברה לי בתקופה האחרונה. אתחיל מכך שאספר שגדלתי במשפחה קצת מסובכת אבא שלי היה הרבה מטייל בעולם ואף נכנס לכלא וגם כשהיה בבית היו לא התפרצויות זעם אך ללא מכות כמובן אלא בעיקר צעקות על אמא ולעיתים עלינו ואמא שלי אפשר לומר גידלה אותני לבד רשת חייל אמיתית. אני מטבעי בחורה נורא דאגנתי וקל מאוד להלחיץ אותי. לפני כחודשיים חבר משפחה נפטר באופן מפתיע ומאז אותה תקופה שמתי לב שניהיו לי מין התקפי פניקה מוזרים כאלה. לדוגמה נגיד אמא שלי לא עונה לי בפל אז אני ישר מדמיינת שקרה לה הדבר הכי גרוע בעולם כנל לגבי אחי אחותי אבא וחבר שלי זה בעוד מלא מקרים נגיד אנחנו הולכים לישון אחי בחדר שלו ואנח בשלי ואני מפחדת שיקפוץ מהחלון למרות שאין סיבה שיעשה זאת זה ברמת שזה מפריעה לי לתפקד ביום יום וזה מפריע לי מאוד. יש לציין שאני גם קלסטרופובית. אשמח לדעת מה עובר עלי ואיך ניתן לעזור לי

מסתבר בדיעבד שההורים שלי לא ממש סיפרו לי הרבה על עצמם. בייחוד אמא. לאמא שלי שלפעמים הייתה נורמלית ולפעמים היו לה התקפי זעם צרחניים ולפעמים הייתה מתכנסת בעצמה ובוהה קדימה בלי ליצור איתי קשר עין רק להנהנן כאילו היא שומעת אותי מדברת אבל בלי עניין אמיתי כי הייתה מתעייפת ממני.... מסתבר שהיא לא סיפרה לי מעולם שאחרי שאבא שלה נפטר ממחלה ואמא שלה שטיפלה בו איבדה את זה לגמרי והתאבדה באופן נוראי ביותר שלא אפרט פה.. בכל אופן מעולם לא סיפרו לי על זה ורק בגיל 16 גיליתי את זה מקרוב משפחה אחר שציין כדרך אגב ואני הופתעתי לשמוע על כך לראשונה. מוזר אבל אף פעם גם לא שאלתי מי היו סבא וסבתא מהצד שלה. הייתי ילדה ששקועה בחולמנותי שלי על העתיד... איירוני שאמא שלי אמרה שקראו לי על שם העברי של אמה שלה כי כך היה נהוג אצלם, לקרוא על שם סבים/סבתות לזכר הדורות הקודמים... אודי זה נראה לך בריא שהורים לא משתפים פרטים כאלה של רקע והיסטוריה קשים מחייהם לילדים בשביל כנראה לגונן עליהם ולחסוך את מה שקשה ומכאיב להזכיר? מה עדיף, לספר דברים כאלה או לחסוך מהילדים ושההורים יסתפקו בעבודה פנימית עם עצמם (מה שבמקרה של ההורים שלי לא היה)?

אני מנחשת שהתשובה היא לספר.. כי גם בטיפול אמורים להיות מסוגלים לדבר על הכל. ואם אנשים לא מסוגלים לדבר על משהו זה אומר שהוא לא מעובד אצלם ולכן יכול להוביל להשלכות לא מודעות... סיימתי לנחש את תשובתך ואפילו עשיתי ניסיון נימוק :)

היום, יום פתיחת שנת הלימודים לשנה ב'. לא היה לי חופש. עברתי חודשים מאוד קשים בהם הייתי צריכה להתמודד עם העניינים המשפחתיים. לא הספקתי ללמוד. סמכתי על זה בעל כורחי שיהיו לי כמה ימים לפני הבחינה, ללמוד למבחן כניסה. היום בבוקר אני מקבלת 20 טלפונים. בפעם האחרונה שקיבלתי כל כך הרבה טלפונים בשעתיים זה היה כשסבא שלי נפטר. הפעם סבתא שלי. סבתא שלי, אישה בת 60 הלכה לישון ולא קמה בבוקר. במשך 5 שנים טיפלה בסבא שלי שחולה אלצהיימר והיא הייתה בריאה פשוט הרגישה אתמול חלשה כי היתה חזקה בשביל כולם. אמא שלי הודיעה לי את זה וביקשה ממני לבוא. את אף אחד שם זה לא מענין מה עובר עליך או אם אני אוכל להשלים את זה. לפי התקנון מוות מדרגה שניה לא משנה למבחן. שרדתי את ומסתבר שבדיוק שסיימתי ללמוד אספו את הגופה ולא משנה מה זה אומר.. מד"א קבעו שהיא הגיעה למצב של קריסת מערכות. אני מתקשה לחשוב בבהירות. להתרכז ואני צריכה ללמוד למבחן. אני אודה מאוד אם תוכל לייעץ לי בדרכים בהם אוכל להתמודד עם הקושי הזה ועם החיים עצמם

באותו היום ממש לא יכלתי הלכתי והייתי איתם עייפה עצבנית לחוצה כועסת עצובה...גם הייתי בהלוויה שהיתה מאוד קשה............. עד חצות (אנשים שהגיעו מחו"ל). באותו לילה לא ישנתי המשכתי לבכות ולקרוא לסבתא שלי כמו שעשיתי בהלוויה. ומאותו יום אני מתנהלת על אוטומט. אני בטראומה מדי פעם עולים לי פלאשבקים, מחשבות מתרוצצות. ואותה אמא שלי חסרת הטאקט שהודיעה לי בטלפון גם אמרה לי הם כועסים שאת לא באה כאילו אני משחקת כשאני צריכה כל יום ללמוד עד מאוחר ולחזור ללמוד למבחן. האוטומט הזה לא עוזר לי ללמוד כי לעבור על החומר בעיניים זה לא יכניס אותו לראש. איך הסובבים אותי יבינו אותי טוב יותר ולא יגרמו לי להרגיש עוד יותר רע? איך אני מצליחה לקיים את האבל בזמנים מסויימים כמו יום ההלוויה, ויום האזכרה ובזמן שנשאר עושה את המקסימום כדי לעבור את המבחן אני חייבת לציין שועדת חריגים באוניברסיטה כבר מכירה אותי היטב וכל פעם אני מרגישה לא טוב בגלל משהו אחר. איך אני מתחזקת ????

הי, אודי, צריכה ממך חיבוק חם עוטף ושומר מכל העולם המפחיד והמלחיץ הזה..כל התקופה האחרונה אני "שומעת"בלילות גנבים שנכנסים הביתה ומתה מפחד.. נעמה, בהצלחה בלימודים שאת מתחילה היום.. אם מותר..כל המבואות שאת מתחילה היום..באיזה תחום ? איזה קורסים? תוכנית ? הילה יקרה ! שומעת אותך ...קוראת את מילותייך ומעריכה אותך. מאוד ! גם כואבת איתך פעמים רבות.. גם חשה חוסר אונים הרבה פעמים ... אני איתך.. בובי, ראשית , לא הבנתי ..מה המשמעות של להיות מאופקת אצל המטפלת ? כאילו, התחשק לי לשאול אותך..אז לשם מה את מגיעה אליה ? להראות לה כמה בעצם הכל בסדר ? לא יודעת.. אני מגיעה אליה..לפעמים אפילו עם הפיג'מה.. (באמת! לא כמטאפורה) מגיעה עם מה שקיים.. לפעמים אני נסבלת יותר ולפעמים פחות.. אני מביאה את מה שאני באותו הרגע עם כל מה שקיים.. ואני אצלה 5 פעמים בשבוע (לא 4 כפי שחשבת) מגיעה אליה ברגיל בראשון, שני,רביעי, חמישי ושישי.. ובאופן פראדוקסלי התפקוד שלי טוב הרבה יותר.. אני הרבה יותר על הקרקע.. אצל המטפלת הקודמת שלי (זו שהייתי אצלה קצת למעלה מ 6 שנים ושזרקה אותי כאילו אני ???) הייתי פעם בשבוע אך הייתי עסוקה בה 24 שעות ביממה. "קמתי איתה, אכלתי איתה והלכתי לישון איתה" היא היתה במחשבותי ללא הרף..כל היום רק פינטזתי עליה.. עם אמא צביה לעומת זאת אני נפגשת על באמת.ממש.. אז יש משהו רגוע כזה..יש לי איזה רגיעון פנימי בייחס אליה..אני לא חושבת עליה ולא מפנטזת עליה כל הזמן..דווקא במציאות החיצונית התפקוד שלי ממש השתפר.. כולל תחומי עבודה..משהו פנימי פנוי יותר..מבינה למה אני מתכוונת ? שלכם-במבי.

לא חשבתי על זה ככה..היא זמינה תמיד... מאופקת אצלי זה אומר שאני אומרת הכל (כמעט) אבל טווח הרגשות והביטוי בשפת הגוף וטון הדיבור וכל מה שמסביב.. מעט מוגבל (לפני כחצי שנה היה יוצא במין הבלחות והיום יש שיפור אבל עדיין) וכן, זה בעייתי ומתסכל (בעיקר כי אני לא כזו בד"כ). אני לא יושבת שם כמו זומבי אבל אני גם עדיין לא לגמרי אני... ווואוווו במבי! קשה לי להתעלם מהאומץ שלך לגשת לטיפול לאחר שהקודמת....!!!! בובי

הי, אני לא בטוחה שאומץ לב הניע אותי לטיפול הנוכחי.. אני חושבת שמה שהניע אותי בסופו של דבר (לאחר כמה שנים..) לפנות לאמא צביה , זה שהרגשתי שאני מתה במובן מסויים. חיה את הפגיעה שוב ושוב ושוב ולא מצליחה לצאת ממנו. הרגשתי שהמשאבים הנפשיים שלי נשאבים למקום הפגוע וההרסני הזה . הרגשתי שאני מתה במובן מסויים ולא יכולתי להמשיך לחיות כך יותר. אני חושבת שממש כבר בפגישות הראשונות סיפרתי לאמא צביה על כל מה שהתרחש עם המטפלת הקודמת.לא הסתרתי מאומה. גם אמרתי לה שאם יקרה שוב איתה את מה שהתרחש עם הקודמת אני באמת לא אשרוד יותר.. ועד היום , עומד לנגד עיני התמרור הזה של המטפלת הקודמת, ואני לא מסתירה כלום !!! מאמא צביה. אגב, בגלל ההסתבכות של הטיפול ההוא זו היתה אחת הסיבות שאמא צביה חשבה שנכון יהיה שנפגש פעמיים בשבוע.. (זה היה לפני ארבע וחצי שנים) בהמשך, היא אמרה לי שאני ראויה לאנליזה.. והתחלנו את האנליזה 3 פעמים בשבוע, אח"כ זה עלה ל 4 וכבר שנתיים זה 5 פעמים בשבוע (כמו שאנליזה מתרחשת באנגליה) אני לא חושבת שזה מאומץ לב אלא מרצון ובחירה בחיים !!! במבי.

חיממו את ליבי האיחולים שלכן. היה לי כיף שמישהו מאחל בהצלחה ומחכה לי אחרי היום הראשון בכיתה א'. :) אני קנאית לפרטיותי, אז לא אפרט בדיוק מה אני לומדת. אספר שאני מזגזגת בין הפקולטה למדעי החברה לפקולטה למדעי הרוח, לומדת את הדברים שבאמת מעניינים *אותי*. אני לא מתחילה את השנה עם מצברים מלאים, אבל מקווה שהלמידה תמלא אותם. גם עשייה וגם מסוג שתמיד מרגש אותי. מזכירה לעצמי בינתיים שהחרדה שאני מרגישה היא זו שכל סטודנט חדש מרגיש, ולא זו שמתפתחת להתקפי חרדה נוראיים. ושהתשישות היא מעשייה ולא מכובד הקיום. ובמבי, עניין הפיג'מה הקטנטן הזה ריגש אותי מאוד. אמא צביה היא גם בית שלך. זה הזכיר לי את הרצון שלי לישון בפגישה, כדי שהמטפלת תשמור מהחלומות ותהיה שם אם יעירו אותי. כשישנים הכי חשופים. וזה לא מובן מאליו שאת מצליחה להיות חשופה כל כך איתה, באה כמו שאת. כיף לקרוא אותך, נעמה.

לפעמים התחשק לי ממש להרדם אצלה. אבל ממש.. ואני עדיין לא שם.. אני מגיעה אליה לפעמים בפיג'מה,אומרת כל מה שעולה על דל שפתי, לא חושבת לרגע לפני שמדברת.(וזה ממש כיף לשחרר את הראש, הלב והלשון ולומר כל מה שיוצא מהפה כך בלי לחשוב בכלל..) הרבה פעמים אני במצב כזה שאי אפשר לתאר... זה כזה ??? אני שוכבת כזה על הספה שלה מכוסה עד למעלה מהצואר בשמיכה הזו, הראש שלי על הכרית שלה ,ויש לי כזה ורוד כזה שהיא הביאה לי ביום הולדת המשותפת שלנו (התאריך בו נפגשנו לראשונה ) והורוד הזה כזה מתחת ללחי שלי ואני כזה במצב ש ??? אי אפשר להסביר..זה כמו שינה כזו.. אבל זה לא ממש שינה.. זה ??? וההרגשה היא כאילו אתה באינקובטור כזה... התחושה היא של שקט... שקט טוב כזה..משהו רגוע ,רגוע, רגוע.. אבל לישון ממש..מעולם לא ישנתי אצלה לגמרי.. מעניין..ואת נעמה ? לא נרדמת אף פעם אצל המטפלת שלך ? ואם יש לך צורך בזה.. מה מונע ממך ? פחד ? וחוצמזה, איך היה לך היום הראשון בכיתה א ? :) במבי.

ההתחלה שלך נוגעת לי במקומות מוכרים ונעימים. איזה כיף ללמוד מה ש*את* אוהבת, להתחדש, להתרענן, לגדול קצת... הרגשה נפלאה, אני מקווה. תתחדשי, גילת.

שלום אני ובעלינשואים כ20 שנה ובעלי היה נשוי לפניי כ 5 שנים ללא ילדים מנשואיו הראשונים. יש לנו 4ילדים בגלאי .9.12.16.17מעולם לא ספרנו זאת לילדים מה גם שגרושתו לא חיה בארץ,העניין הוא שחברים שלנו הם חברים של בעלי מאז היותם בצבא,גיסו של בעלי הוא בן דודה שלה ו אני בכל מפגש חוששת שמה יתגלה איכשהו העניין..האם יהיה נכון לספר להם .אולי לחכות או לא לספר כלל ואם כן כיצד לשתף?

שלום שמי ענבל אני מאניה דיפרסיבית עם חבר רציני אנחנו רוצים להתחתן ומה שעוצר בינינו זה האם יש תורשה גבוהה במאניה דיפרסיה ואם כן האם אפשר למנוע התפרצות מחלה אצל הילדים ?אמרו לי שניתן לקחת את התרופות שלי בזמן ההריון אך ניתן למנוע התקף כך?ומה לגביי ם דיכאון אחריי לידה איך אפשר להמנע אשמח לעזרה בנוסף נלך לייעוץ גנטי

אני במצוקה ואף אחד לא שומע

שלום, יש לי אחות בת 30 שאני חושדת שהיא א-מינית + בעיות נפשיות נוספות. לאחותי אין חברים או חברות - אין היא מעוניינת בכך. מעולם לא יצאה דייט, לא התנשקה ושוב, אין היא מעוניינת בכך. היא לא אוהבת לצאת לצאת לבתי קפה או מסעדות. היא עובדת באותהנ העבודה כמה שנים, אך עבודה יחסית פשוטה וקרובה לבית. היא מתגוררת עם הוריי ואין לה שום כוונה או רצון לעזוב. היא בחורה מאוד מטופחת, מאוד חשוב לה להתלבש יפה. היא יכולה רגע אחד להיות הכי רגועה וסבבה ושנייה לאחר מכן אם מישהו אחר משהו שלא התאים לה - היא מתהפכת לחלוטין, כועסת וצועקת. אי אפשר לדבר איתה על דברים אישיים. ניסיתי מיליון פעם להתקרה אליה ולשאול שאלות יותר אישיות, מעולם לא הצלחתי לקבל תשובה, פעמיים קיבלתי התפרצויות בכי דרמטיות והיסטריות. היא לא ממש אוהבת חיבוקים או נשיקות (על הלחי). כאשר קורה למישהו מאתנו משהו משמח - היא לא יודעת איך להחמיא. כאשר אחד מאיתנו חולה - היא הכי אכפתית ודואגת בעולם. כאשר היא עם אנשים אחרים היא יותר נחמדה וחברמנית. כאשר היא בחברת המשפחה הקרובה (לא הגרעינית), היא סגורה, לא מעוניינת באמת לדבר או ליצור קשר עם אף אחד. טיפול - היא הלכה 3 חודשים אחרי שאמא שלי הכריחה אותה ללכת, אחרי 3 חודשים היא התחננה יותר לא ללכת והפסיקה, מאז היא לא מוכנה להקשיב לזה שוב. אחותי בת 30 אוטוטו. אבא שלי התייאש לחלוטין ממצבה. אמא שלי כבר לא יודעת מה לעשות. אני נשארתי היחידה שאולי איכשהו מנסה להציל את אחותי. היא בחורה יפה, מחכה ואינטילגנטית מאוד, מצחיקה וחמודה וכואב לי כ"כ שאני רואה את מצבה. האם יש משהו שניתן לעשות? האם לדעתך מדובר במקרה של בחורה א-מינית? אשמח לתשובתך.

האמת שכשקראתי את ההודעה שלך, היה לי קוצר נשימה מכמה אתם מלחיצים אותה. אתם מסתובבים סביבה כולכם, מוטרדים ומיואשים ממנו. זו הרגשה נוראית! אתם מדביקים לב תויות קשות של מחלות נפש, מתהלכים מולה חמוצי סבר. יתכן שהיא במצוקה- אך אני במקומה הייתי מתקשה לשתף אתכם פעולה ולשתף אתכם בבעיותי. עובדה שעם אנשים זרים היא פתוחה יותר. יפה שאתם דואגים אבל רבק- קצת אויר!!! קבלו אותה כפי שהיא, היא רק צריכה לדעת שאם היא רוצה עזרה, היא יכולה ואתם לצידה.

שמה לב איך תמיד אנשים מרשים לעצמם להשמיע דעות ואמירות וכוונות ביחס למה נכון ואיך כדאי לחיות, להתנהל וכ'.. אפשר להקשיב להם ולשתף עם זה פעולה,כלומר להיות מושפע.. ואפשר שלא. אבל איך אפשר לדעת מתי התנגדות להשפעה זה בעצם משהו הגנתי וחסום מצידי, ומתי זאת עמידה בריאה על שמירת הגבולות שלי וחוסר עניין ורצון שיפלשו לי עם דעות ויוזמות מבחוץ של אחרים בלי שביקשתי אותן, ואז מרגיש חודרני כזה...

היי מימה, אני חושבת שאין איך להימנע מהשפעה. השפעה בפני עצמה לא אומרת היכנעות לדעה של אחר ואפילו לא בהכרח הסכמה. השפעה היא פשוט מה שנובע מהאינטרקציה שלך עם הסביבה. הכל מעצב את הכל, ואני חושבת שבכל אינטרקציה בין אנשים הם משפיעים זה על זה. מבחינה זו גם ההשפעה שלהם עלייך תלוייה רבות בך ובאופן בו את לוקחת את הקשר או האינטרקציה הזמנית ביניכם. נשמע שאת מודעת לכך שיש פעמים שההחלטות שלך נובעות מחרדה ולא מ"בחירה חופשית" לחלוטין, בהיעדר מונח אחר. מבחינה זו אני חושבת שיותר נכון להפנות את השאלה פנימה אלייך ולייחס פחות חשיבות למה שמסביב - האם את מונחית על ידי תחושת בטן או חרדה והאם את יודעת להבדיל ביניהן? רציתי להזכיר לך שבסוף מי שבוחר הוא תמיד את. אולי זה יכול לבוא קצת כנגד תחושת חוסר האונים שבחוסר השליטה על הסביבה. זה משהו שאני מזכירה לעצמי מידי פעם... נעמה.

היי נעמה תודה על התגובה הנבונה ומאזנת שלך.

שכבר לא תהיה רגרסיה לפחדים לא ראציונליים יותר? נגיד מפחדת לשאול את המעסיקה אם יש אפשרות לקבל העלאה בשכר לשעה כי זה נושא של ניגוד אינטרסים ואז משהו בתוכי נרתע ונמנע. זאת בסה"כ שאלה. בירור. השכל מבין שמותר ואפשר והגיוני לשאול.. מקסימום היא תאמר שאפשר או שאי אפשר מבחינתה. למה זה כזה מפחיד? וגם פחד להתחייב לדברים, מסגרות, אנשים .. מחשש שאי אפשר יהיה להפרד משם והאנרציה תשאיר אותי באותו מקום כלואה ... בלי יכולת 'לבחור' להיות ומתי שארצה 'לבחור' לקום וללכת. הכל מסובך. זה אומר שאני צריכה לשחזר טראומות בטיפול שוב??

במסגרת משבר שהמחלקה שלי בעבודה עוברת שלא ממש קשורה אלי נחשפתי להבנה רחבה יותר של התנהלות האנשים במסגרת. בדכ עסוקים בפעולות הרלוונטיות של המשבצת שלך. ואז קרתה לי מעין נקודת שינוי שלדעתי אין ממנה חזרה. התגלתה לי תמונה מעט אישית יותר על הדמויות חייהם והקשיים שלהם בחייהם הפרטים. וכמובן ההאטה של החלקה שלי עזרה לי להתבונן בעצמי גם וביחסי עם המסגרת ובעולמי שלי. הבנתי שהמנהלים רובם עסוקים מבריחה מבעיות בחיהם הפרטיים דרך העבודה בקנית מכונית בריחה מעצמם. ויצירת מערכות יחסים של הצגה כוחנית של שליטה ילדותית עם עובדים. שזה די רגיל. מה שהפתיע אותי שהבנתי שאני בכלל לא מושפע מהתדמית החיצונית שך הא שים האלה ושאני מתבונן בהם באופן מרוחק מן הצד. איני שותף לשקאיות ההצגתית הזו. שום תכונה שלהם אינה מהווה איזה מוקד שאחרים נכנעים מולם. יותר מזה זה הביא אותי למיקוד עצמי שאני לא יכול לזוז ממנו שעל אף הכישורים שלי. אני חייב לעשות רק מה שאני באמת מאמין לו גם במסגרת העבודה. בשיווק בנהול לקוחות וכו. בקצור השקריות היחסית שהם חיים בה יוצרים מסגרת שכולה פעילה אבל אין בה באמת הרבה . רובה זה יחסים של קומבינות. נןרא עסוקים ובעצם זה הכל סכסוכים עם אנשים לרוחות שותפים וכו. הכל נראה מגוחך להם זה נראה רציני. והמון עובדים נשאבים לזה בתלותיות. פשוט מגוחך. איני פוסל אותם. אבל אני השתנתי. נקודת המבט שלי שונה. אין חזרה ממנה. הדילמה קשה מה לעשות. הכל נראה גם לא תואם את הערכים שלי לא את כללי העבודה והנהול שלי. הקשיים הובילו לסוג של התפכחות ואני מרגיש שאין חזרה ממנה למצב הקודם. אני מרגיש מנותק ומגוחך שם. ויותר מזה גם נסוג מצמצם פעילות חחד עם צמצום הפעילות שקרה מעצמו. מה שקשה לי זה שזה התודעה שלי נגמר בעצם. עכשיו זה רק זמן נסיגה וסיום. בחיי היו סיומים חדים. ופה אני רוצה לבצע מעין תיקון חוית סיום. בעיקר שאני מבין שהשינוי בי. רוצה לעזוב את השגעון של מרוץ העכברים שלהם. אני כן עיסקי אבל בצורה שונה מהם. הפער לא ניתן לגישור. מה הדרך הטובה ביותר לאור המצב הזה להשתחרר בצורה הכי אלגנטית?

האם להתפטר זה פתרון אמיתי באמת? נעזוב לרגע את ההשלכות הפשוטות במשור המשפטי והכלכלי. האם התנתקות ממצב היא פתרון כאשר השינוי הוא בתפיסה את המציאות? זה מעלה בשיא העוצמה את הקושי שאולי הוא הבעיה שלי. תחושת המחויבות האישיית הטוטלית כמעט לדברים במשור המקצועי. אציין שהתפטרות כאן היא הפרה של הסכם אישי שאינו של שכיר אלא עצמאי נותן שרות לפרויקט מתמשך. התשובה שלך גורמת לי לחשוב שאולי אין בעיה עצם עם צורות הסיום שהיו נהוגות בחיי סיום חד ברןר ומתקדם הלאה. כתבתי סיום אלגנטי. מבחינה עיסקית ההתפטרות לכאורה תוליד מעשית שובל של ספיחים מקצועיים שאדרש להם בגלל אופי ההסכם. ובכך למעשה זה יהיה סיום חיצוני שלא השיג את יעדו. האם סיום פנימי עם הכלה של הקושי לעוד תקופה מוגדרת עם יעד יציאה היא לא נכונה יותר? גם פנימית כחויה שונה וגם כפתרון מעשי? או שיש כאן פחד ממה שאחרי עם הדמויות עצמם שהניתוק מהם בעצם מתרחש בהדרגה כבר. לא בהצלחה יתרה כי אני עוסק בהם כאן זאת אומרת הן תופסות מקום אצלי. ( שאלת מזה בעצם התפטרות) להתפטר חיצונית וזה יחלחל פנימה או שקודם הכלה ולא דחיה שלהם ואז יציאה. אולי אנימחכה שהיוזמה והדחיה תבוא מהם? אחד המצבים היותר לא בהירים שאני הייתי בחיי. אין לי פחד כלכלי. זה לגמרי משהו אחר. אני לא מפענח אותו. ההרגשה שזה לא מצב מוכר ועדין לא נוקט צעד....פזיז. עדין התפטרות היא תשובתך? תודה

רק רציתי לבוא ולומר שלום... דיברתי עם המטפלת על הפורום, ושאלתי לדעתה אם חושבת שזה טוב לי או לא. היא ענתה שלדעתה זה לא טוב, כי יכול להיות שבמקום להביא את הדברים אליה אני נעזרת כאן. היא גם אמרה שאולי ננסה שלא אכתוב במהלך הטיפול ואנסה יותר לדבר. גם אם אני חושבת שאולי הפורום לא עושה לי טוב, אני עוד קצת רחוקה מלעזוב אותו. השבוע ניסיתי לא לכתוב, אבל כן קראתי. אבל עכשיו אני קצת מתגעגעת.

אבל נראה לי שלפעמים מוות יכול להיות מקום טוב של נחמה , של שלווה . ולא . אני ממש לא מתכוונת לפגוע בעצמי . בשום דרך

ראשית, רוצה לברך אותך בשבת רכה, מאירה ומלטפת. ואודי, אתמול הגבתי לבובי, בבקשה תעלה את תגובתי. שלך-במבי.