פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום, אני מחפש המלצה לפסיכולוג/ית מומחה או מומחית ocd באיזור רמת גן גבעתיים. ניתן לכתוב לי למייל [email protected] תודה אבי

מכביד עליי הריק. אני רוצה להוציא אותו כדי למלא בדברים אחרים, אבל איך מוציאים ריק? ריק פרדוקסלי, נוכח מידי. לריק של אנשים מצאו מילה, בדידות. אבל לריק של חיים וחיות לא. איך מדברים משהו שאין לו מילים? שהוא אין-מילים? אין לי. נעמה.

בחלום היתה חילונית לגמרי. אציין שהוא אמר שהוא לא אוהב את אייל גולן. מוזר, והזוי. אך הדבר מטריד אותי קמתי בבוקר והרגשתי שאני מוכה נפשית. הערתי את בעלי סיפרתי לו החלום והתוודיתי בפניו על פחדיי מהחלום שהמתקשר ציין מספר שנים במיוחד שהחלום היה בארבע לפנות בוקר שאומרים שלחלום בשעה זו משמעות רבה. האם הדבר קשור לחרדותיי בתת מודע. אודה לתשובתך מקווה שאצליח להירגע. אציין שאני חיה באושר עם בעלי המקסים וארבעת ילדיי שאני אוהבת אותם מאוד.

מה הדרך העקרונית הטובה ביותר ל תמודד עם אדם שמתנהל במסגרת העבודה באופן פסיבי אגרסיבי? זה גוזל זמן של אחרים! הוא בתפקיד נהולי וזה חמור יותר! נמצא שמתעסקים בהתחמקויות שלו בשקרים ולא בעיקר מה ניתן לעשות? בבסיסו הוא אדם חסר בטחון ותלותי עם יסודות של שקרן פתולוגי! ניסינו להמנע כמה שיותר מהעיסוק בתגובות אבל זה נראה שזה מה שמעניין אותו! לא העבודה אלא המשחק של תגובות חסרות העדר ישירות סוג של התעללות באנשים במקום לעסוק בעיקר! בעבודה עצמה! נראה שהוא מתעניין ביצירת נתקים והשהית תגובות או עירפולם במקום תקשורת ישירה! כשכבר מנסים לתקשר ישיר הוא מפרש את זה כחולשה ועוד כלי ומידע להמשך ההתעללות זה נראה בעל גוון פסיכופטי קצת לא? מה יש לאדם כז בראש? זה נראה משחק שלא נגמר כי בעצם מה מעניין אותו זה המשחק בהשהית תגובות תסכול הצד השני! ניהל זוגיות של שנים על ותו בסיס והסוף הגיע דווקא שהוא עזב! זה מעיד שהוא בכל זאת חלש ושהתמדה בישירות ו או דרישות שלא מגיבות לבעיה שלו יפעל כתרופה הוובה ביותר? או שמומלץ לתקוף? השילוב של תלותיות אנטיסוציאלית ופסיביות אגרסיבית היא בעיה לא? מה עושים פרקטית כדי לאפשר תקשורת נורמלית? או שזה מצב ללא מוצא? תודה

היי... זאת אני שרציתי חיבוק מהמטפל שלי...כן, סיפרתי לו על הרצון שפתאום התעורר בי אחרי שנה וחצי של טיפול...הוא לא אמר הרבה. כרגלו. רוצה להתייעץ שוב...אפשר? אני לא מציקה?:( בחודש האחרון (עוד לפני שהרגשתי שאני רוצה שיחבק אותי), אני מוצאת את עצמי, יושבת בפגישה עם הגב אליו. לא מוכנה להסתכל עליו בעיניים, הפנים שלי מופנות אל הקיר, וגם כשהפגישה נגמרת אני לא מסתכלת עליו, מתחמקת מהמבט שלו ובורחת. מה שמוזר לי, כי תמיד הייתי זקוקה למבט שלו. ופתאום קשה לי להיות בטיפול. נכון, קשה לי להיות בקרבה, להיות נזקקת למישהו..וזה ברור לי שהתחושות האלה מתחזקות בגלל שפתאום התקרבנו יותר. וזה היה בעבר, אבל עכשיו זה התחושות אחרות. של לחץ. לחוצה ממנו, לחוצה מהמפגש. בחרדות כמה ימים לפני הפגישה. גם במפגש חלק מהזמן אני לחוצה, אבל גם יש רגעים של רוגע, אחרת לא הייתי ממשיכה להגיע. ואני מרגישה שהוא לא מכיל אותי. שאולי אפילו התייאש ממני. הוא יודע את שעובר עליי. אבל הפגישות עוברות ושום דבר לא זז. ואני נשארת באותם תחושות מתסכלות. הוא יודע שתמיד אני חושבת בתקופה האחרונה לעזוב את הטיפול. אבל אף פעם לא חשבתי לעבור למטפל אחר, ופעם ראשונה הרגשתי שאולי אני צריכה מטפל/ת אחר/ת. לא יודעת אם זה נכון לעזוב...ומצד שני, לא יודעת איך להישאר ואיך להתמודד עם התחושות האלה. מתוסכלת. מתוסכלת. מה עושים???....

חברתי ואני פגשנו את הקאוצ'רית שלה במסעדה. במקרה קבלנו שולחן לידה וליד ביתה. היתה פגישה חמה מאוד, חברית מאוד, שוחחו מעבר לשולחן. כששאלתי את עצמי מה היה קורה אם הייתי פוגשת ככה את המטפלת שלי - התשובה היתה שאני לא חושבת שהיה כזאת פגישה עליזה מלווה בחיבוקים והתלוצצויות... קצת מבאס, לא?

היום יום הולדת 30. כבר ילדה גדולה. היו בלונים, מתנות, איחולים. גם הוא התקשר. קרא לי "נסיכה שלי"... רציתי להגיד לו שהוא רצח אותי, שאני לא נטע. רק קליפה. חלולה. מרוקנת. מפורקת. בת 30 שמרגישה כמו ילדה קטנה. מפוחדת. מכווצת. אבל במקום זה אמרתי בנימוס "תודה". בת 30 שחותכת ומקיאה מתוך ניסיון נואש להוציא אותו מתוכי. להיפטר מהזוהמה.

אני רוצה להתחיל בטיפול במספר מטענים רגשיים שאני סוחב שנים. אשמח לקבל המלצה על פסיכולוג/ית מאזור רמת גן/קרית אונו העובד עם קופ"ח מכבי. תודה לכל העוזרים

ניתן לשלוח את לכתובת [email protected] תודה לכולם

אתמול לא עשיתי כלום כל היום ישבתי ונאבקתי עם מפלצות בלתי נראות מאבק איתנים מאבק לחיים או למוות. לא, מאבק לחיים או לקיפאון. אתה נאבק ואתה לא יודע במה. מה זה הכוח האדיר הזה המחסום השקוף הזה שבלתי ניתן להסרה. כמעט הוא מנצח, כמעט הוא גובר עליי הוא הולך וחוסם את אור השמש בתוכי הוא גוזר עליי להיות לנצח בחושך להיות לתמיד צל. אני מפחדת אני צורחת ולא יוצא קול. אני נותנת אגרופים למין שק אגרוף ענק ואדיר כזה שלא נע ולא זע מפניי. יש בי קול זעיר ודקיק שאומר: לחיות. הוא מבקש לעשות פעולה פשוטה. להשמיע קול. הוא הולך ונחנק. הולך וגווע. הקירות של החדר סוגרים עליי. זה כמו סרט שנעצר באמצע הוא עובר למצב של "פוס" או של "סלוו מוושן". ממושךךך... ממושך מאד. נצח. הגיבורים של הסרט קפואים באמצע תנועה דרמטית. אולי הם מסתכלים בתסריט-- הוא נגמר כאן. הדף האחרון קטוע באמצע בדיוק כאן. והם אובדי עצות. הם יודעים בדיוק מה הם צריכים לעשות . הכל שקט מסביב. דממה. כוחות נעלמים מנהלים מלחמה. .... ... בסופו של יום, ניצחתי. השמעתי קול. ומישהו שמע אותו. יכול להיות שניצלתי. יכול להיות שפתחתי פתח איוורור, שאני קיימת. סימני דרך, גילת.

יש לי בעיה. אני רוצה לפנות לטיפול בעקבות נישואין קשים מאד של בעל אלים ומשפיל. אנחנו פרודים, אבל איכשהו הוא מצליח למצוא מידע על חיי העכשויים, ומה שקרה בטיפול קודם הוא שהוא ביזה ברבים את המטפל שלי, והעליל עליו שיש לו קשר מיני איתי. הוא הטריד את אשתו במכתבים ובטלפונים. המטפל נאלץ לסיים בצער את הטיפול בי. כעת אני חוששת מנסיון טיפול חדש. יש לפרוד שלי אמצעים לגלות פרטים על חיי, אם לא עכשיו אז בעוד חצי שנה. אני לא יכולה להסתכן נפשית בהיקשרות למטפל, ואז בעזיבה שלא בשליטה שלנו. אמנם ניסיתי צו הרחקה, אבל הדרכים שלו ערמומיים, והוא תמיד מצליח לפרוץ את ההגנות. למשל, עוד לפני שהוספקתי להוציא צו הרחקה הוא השיג רשימה של שכנים וידידים של המטפל שלי ושלח להם מכתבים המשמיצים אותו. בהתייעצות עם עורך דין החלטתי לא להעמיד אותו לדין. האם אתה חושב שיש לי סיכוי למצוא מטפל בתנאים אלה? ברור לי שאיידע את המטפל במצב ובסכנה אליה הוא נחשף, האם יש לי סיכוי???

אודי... אתה יודע מה עשיתי?.. זרקתי את עצמי למים... כמו שזורקים ילד שמפחד ללמוד לשחות ועומד יותר מדי על הסף... ואני עכשיו לא יודעת בכלל מה הם המים האלו ולמה זרקתי את עצמי ומי אני- שום דבר אני לא יודעת...

היי גילת, אישה יקרה לי מלמדת שחייה כבר שנים. היא אומרת שמחצית הדרך, הצעד הראשון, הוא להקנות לילד שתי מיומנויות: היכולת לצוף והכנסת הראש למים כשהוא עושה בועות. היא קוראת לזה הרגלי מים. עוקבת אחרייך ושמחה על הנצחונות הקטנים. נעמה.

אחרי קרבה...אחרי עצמאות ובגרות......וכל מיני מילים של התחזקות דווקא.....התחמקתי מהטיפול היום.....בהתחלה כתבתי "אני לא מרגישה טוב, לא אגיע"..אז כתבה "תרגישי טוב".....כנראה רציתי שתבין לבד....אחר כך לא יכולתי ואמרתי את האמת......שלא ממש רוצה לבוא......והיא כתבה שתחכה לי...אחר כך כתבתי לה שאני עובדת... במקום להגיע לטיפול...כתבתי לה שיש לי הזדמנות לעבוד....שאלה "האם זו הסיבה כולה?" כתבתי לה "לא... אבל זקוקה לכסף..." כתבה "נראה שבוע הבא"...ושבוע הבא......מי יודע?????? אולי לא רוצה להתבגר, אולי רוצה שלא יהיה שוויון בשיחה.....שהיא תהיה "אמא" ואני "הילדה"......אולי......אבל נראה לי שזה לא מה שהיא מצפה ממני........אוףףףףףףףף מסובך מאוד, מסובך.......רוצה לעזוב כבר....אבל גם לא רוצה.....מסובך...... מסובך כל כך..... אני תמיד מגיעה, לא מתחמקת....כותבת לה אם לא רוצה לבוא והיא משכנעת..ואני מתרצה ובאה.....הפעם...ויתרתי......נתתי תרוץ מאוד משכנע ואמיתי למה לא לבוא.....ועכשיו רע לי.........מתוסבכת שכמוני.....מי מבין אותי בכלל????????והאם בכלל תעדיף לוותר עליי????אולי הגיע הזמן שתוותר........

אודי , אני מנסה לשמור ולהביא לטיפול , אבל , רק לאמר שלום , ולשבת קצת לידך . אפשר ??

בת 9 חודשים, תמיד הייתה נרדמת עם מוצץ מאוד מהר. לפני כחודש סבלה מפצעים בפה מה שגרם לה להפסיק להשתמש במוצץ..היא לא מוכנה בכלל לראות אותו בכלל. מאז זה כמעט בלתי אפשרי להרדים אותה. אפילו הגנמת אמרה לי שהיא הכי קשה. ההרדמה לוקחת שעתיים. מעייפת מאוד. ותמיד נגמר בבכי תמרורים. קשה לנו!!! מבקשים עזרה

אני דנית, בת 28. ברקע יש לי אוסידי של מחשבות ללא טקסים, בעבר דכאון, הייתי מטופלת תקופות מסוימות בכדורים. בנוסף כל חיי הייתי זקוקה לאישורים באופן קבוע מההורים שלי כשהייתי צריכה להתמודד עם סיטואציות שונות ובמיוחד בזוגיות. לאחרונה בן זוגי הציע לי נישואין. מאז עם כל השמחה, התחיל האוסידי שלי להחריף והייתי זקוקה ליותר אישורים מההורים וגם מבן זוגי.בן זוגי אמר לי שאני לא יכולה לקבל יותר אישורים מההורים שלי כי הוא הרגיש שאני מקבלת החלטות על סמך דעתם וכאילו הוא מתחתן איתם ולא איתי.. רק שבמקביל אמר לי שאחת לכמה חודשים יוצא לו לעשן גראס עם חברים. זה נושא שממש מפריע לי ובתחילת הקשר הבטיח שלא ייגע יותר. ועכשיו פתאום אמר לי את זה, ואני מרגישה ממש חרדה מזה וצורך כרגיל לספר להורים... יש לי גם ככה מחשבות טורדניות כל הזמן וכל יום אבל הגראס זה דווקא נושא שמפריע לי והוא לא מוכן לשנות כי לדבריו לא מוכן שאני אגיד לו מה לעשות והוא רוצה את העצמאות שלו. את המנהג הוא לא מוכן לשנות בכל מקרה והבטיח שזה לא יהיה בתדירות גבוהה. איך אפסיק לחשוב על זה? איך לא אתפתה לסמר להורים שלי? (יש לי דחף גדול לזה) אני לא מטופלת תרופתית כרגע אבל כן הולכת לפסיכולוגית.

שלום רב ! אני בו 42 ויש לי חברה בת 31 . אנחנו ביחד כבר 4 שנים. למעשה במסגרת פתיחות השיחה בנינו סיפרה לי בת זוגתי על מחשבות ופנטזיות מיניות שיש לה כבר מספר שנים וכיום בתדירות קצת יותר גבוהה עם אחי,אבי,ואבא שלה ועוד... וכל ניסיון למנוע ולקטוע זאת מבחינתה נוחל כישלון,אני ברמה האישית לא יודע איך להתמודד עם המידע הזה ואיך בכלל להמשיך את הקשר איתה לאחר ידיעה שכזו אני רק מציין שהאינטימיות ביני לבינה התרחקה בשנה וחצי האחרונה ,מצידי, שזו תקופה ארוכה בה אני לא עובד וזה משפיע על מצב רוחי. תדירות יחסי המין הם פעם בחודש ,ובחודשיים האחרונים אין יחסי מין בכלל. למרות שיש מגע גופני. ואני יודע שזה מפריע לה, שאלתי מה עושים עם סוג כזה של פנטזיות האם המצב הפיך שדורש טיפול ממושך ,אם תוכל לפרט לי ככול שתוכל אשמח

אפשר להניח כאן מחשבות שלא מצליחות לשכוח? להניח רגע את הרעל ולאסוף אותו בסוף היום, כשכבר מותר לכאוב ולקרוס? את כלום נעמה. חסרת הדבר שעושה אנשים לאנשים. אין לך מה לכוון לעתיד כלשהו, כי את את, ומעצמך לא תוכלי לברוח. חסרת יכולת, חסרת כישורים, חסרת תוכן. מיותרת ומעיקה. הנה, מבטיחה לכוחות הריק שבי שאחזור לקחת בעלות על הדברים. אפילו כתבתי. רק שאוכל בינתיים לעבוד בשקט. נעמה.

נראה שבשמירת חפצים שכזו יש ניסיון דווקא לשמור על כוחות היש שהריק מכלה אותם מאיין אותם. רוצה לשמור עבורך דווקא על כוחות היש, שבסוף היום, יישאר גם מהם איזה זכר. היית היום, נעמה. זו לא רק הצגה. לא רק קליפה. יש בך.

היי, אני סובל מחרדות ודיכאון (בעיקר חרדות) מאז שאני זוכר את עצמי. היום אני בן 27, ועדיין מתקשה מאוד בלנהל אורך חיים נורמאלי. בגיל 18 התחלתי בטיפול הראשון - טיפול קוגנטיבי/התנהגותי שהתמקד בחרדה החברתית שלי. כמה שנים מאוחר יותר התחלתי טיפול אחר, ארוך טווח, בו אובחנתי כבעל הפרעת אישיות סכיזואידית. הבנתי במהלך הטיפול שהחרדה החברתית היא העניין השולי, והבעיה העיקרית היא הקושי ביצירת קשרים,הבריחה לעולם הפנימי, הערכה עצמית נמוכה מאוד והאיסור לחיות - אסרתי על עצמי לחיות. בכל פעם אני מוצא סיבה אחרת למה לא לחיות - למה עדיין אני לא יכול לצאת מהבית, לחפש בת זוג, ליהנות. אסור לי ליהנות. תמיד חסר עוד משהו כדי שאני אוכל להרגיש טוב עם עצמי, אבל זה אף פעם לא באמת קורה. אין שום קשר בין "הנתונים היבשים" להערכה העצמית הנמוכה שלי. אין משהו מוחשי בעולם שאני יכול להצביע עליו כגרום. אני פשוט לא אוהב את עצמי. סתם ככה - כי זה אני. הפסקתי לעבוד לפני שנה כשכיר. החרדה שיש לי במקום עבודה/מסגרת גדולה מדיי. הגעתי למסקנה שהדרך היחידה בשבילי לחיות היא להיות עצמאי. בשלב מסוים הבנתי שעדיף למות מלהמשיך לחיות בחרדות כל היום, ועזבתי את העבודה. במקום לנסות להשתלב בעולם, הרבה יותר קל לבנות מקום לעצמי. מכרתי את כל הרכוש, הורדתי משמעותית את רמת החיים ומאז אני עובד על הקמת העסק שלי. המטרה הראשונה שלי היא להתחיל להרוויח כסף כדי לעזוב את הבית. הבעיה היא שזה לוקח זמן. אין לי הרבה כסף, והתמיכה מהמשפחה מינימאלית. למרות שאני מתחיל למצוא את הכיוון שלי בחיים, שוב הגעתי למצב שבו אני אוסר על עצמי לחיות - לא יוצא מהבית, לא מסוגל אפילו לחשוב על לעשות משהו מהנה. קודם אני צריך להצליח בעסק, ואז לעזוב את הבית. ברור לי שהמצב שלי לא כל כך גרוע, ואנשים נורמאלים יכולים לחיות ולהנות גם במצב הזה, אבל אני פשוט לא מסוגל. אני מפחד שהמצב ישאר כך גם בעתיד (אני מציב לעצמי מטרות... והשגתן לא באמת משפרת את הערכה העצמית שלי). מדוע אני אוסר על עצמי לחיות? למה אני לא יכול להנות משום דבר? משגע אותי שאני לא מבין את המקור.. זה פשוט ככה. איך אני יכול להתחיל להרגיש קצת יותר טוב עם עצמי? תודה.

שלום אליפלט אני כותבת לך מתוך הזדהות במידה מסויימת עם הקשיים שלך במקום העבודה וכל האיסורים למיניהם. אולי תנסה להתיחס למה שעכשיו ולקבל את עצמך כמו שאתה, מה זה יתן לך אם תדע מה המקורות? . כרגע נראה שיש בך כל מיני "קולות", יש מישהו קול פנימי כזה שאומר לך שאסור לך, אבל יש גם קול אחר שרוצה להשתחרר ורוצה לחיות. הרצון הוא דבר חזק מאוד. לאט לאט עם הרבה סבלנות, הכרה והבנה לכל החלקים והקולות שיש בתוכך הדברים ישתפרו. אין סיבה שלא ישתפרו. בהצלחה עם העסק.

היי אודי, לגבי הודעה קודמת שלי מה 24/10 רשמת שאולי כל מה שאני מתארת זה בעצם ביטוי להיותי בתוך יחסי ההעברה ללא עדיין מרחק והתבוננות... האם במרחק הכוונה לראות איפה האחריות של האני שלי בהתנהלותי ולא רק לפרש ממקום של תגובתיות הרגשית לסובב?

היי.. הסיפור שלי די ארוך אבל אני אקצר, יש לי יחסים מאוד מורכבים עם אבא שלי. במשך שנים הוא לא הפסיק לאכזב אותי, ולאחר תקופה טובה בנינו הוא שוב חזר לאכזב אותי ואת שאר בני המשפחה. אני שוקלת לעזוב את בית הורי ולעבור לדירה משל עצמי למרות גילי הצעיר והעובדה שהשתחררתי מהצבא ממש לא מזמן. כואב לי להשאיר את אמא שלי לבד איתו, היא בודדה והם לא כלכך מתקשרים בניהם. אני שמעתי הרבה פעמים על המונח תסביך אב, אני חוששת שזה ישליך על המערכות יחסים שלי בעתיד. בדרך כלל יצאתי עם גברים מבוגרים ממני ואני שמה לב שזה נותן את אותותיו. אני ממש במועקה לא יודעת מה לעשות כדי לעזור לאמא שלי שנכנסה לקשיים כלכליים בגללו. אשמח לעצות. תודה רבה מראש ושיהיה לכולנו שבוע מוצלח וטוב

האאא, החיים. לא קלים. אפשר להצטרף?

למה החיים לא קלים לך? בובי

מה שלומך? שמי שירן, לפני כשנתיים התחלתי ללמוד במכללה במסגרת תואר ראשון,עברתי להתגורר במעונות לבד, ולצערי הרב כבר בתקופת המבחנים הראשונה חוויתי התקף פסיכוטי שבמהלכו אובחנתי כחולה בסכיזופרניה. יש בי רצון מאוד גדול לחזור לאותה מכללה ולמגורים עצמאיים במעונות ובעצם לסגור מעגל אך המטפלת שלי לא חושבת שזה רעיון טוב לחזור לאותה מכללה. האם כדאי לדעתך להקשיב לקול הפנימי שלי או לחוות הדעת הטיפולית? אני בדילמה כבר זמן רב מידיי. אשמח לתשובה, שירן

אני מקווה שזה בסדר שאני מתערבת... אני לא אודי אבל הרגשתי שאני חייבת להגיב. למה המטפלת שלך חושבת שזה לא רעיון טוב? בגלל שהמכללה מייצגת עבורך תקופה פחות טובה? או אולי סיבה אחרת? בכל אופן, אני חושבת שהקול הפנימי "מנצח" :) במקרה הכי גרוע תחווי את ההשלכות של זה, אבל עדיין בחרת במה שאת מאמינה. שיהיה לך המון בהצלחה! בובי

מה שלומך? תודה על ההתעניינות (: המטפלת שלי חושבת שזה רעיון גרוע בטענה שדברים שהתאימו לי לפני ההתקף אולי לא יתאימו לי כרגע..היא חושבת ש"משהו" (אני מצטטת מדבריה) לא התאים לי שם והיה לי לא טוב. הבעיה העיקרית היא שאני תמיד פועלת לפי מה שהסביבה שלי מכתיבה לי ובלימודים זאת היתה הפעם הראשונה שהקשבתי לעצמי ותראי מה קרה.. יום טוב, שירן

גם אני הייתי בדרך להתקף מאני באמצע השנה השנייה ללימודים (זה נעצר "בזמן" כי זו הייתה הפעם השנייה שלי אחרי התקף מלא כשהייתי צעירה יותר ולכן זיהיתי...) אולי בגלל זה הודעתך נגעה.. בקשר למה שהמטפלת שלך אמרה- אני שוב שואלת כי אני לא בטוחה שאני מבינה "עד הסוף".. היא אמרה פה בעצם לפי דברייך 2 דברים- "דברים שהתאימו לך לפני ההתקף לא יתאימו לך כרגע" לפי זה, היא אולי מאמינה שלימודים באופן כללי לא מתאימים לך (??) ולאו דווקא במכללה הספציפית שהתחלת.. לגביי "המשהו" שלא התאים לך שם..גם עליו אני חושבת שצריך לשאול, אם זה משהו שמאפיין את המקום או שזה מתקשר ללימודים באופן כללי- למשל, לחץ ממבחנים ועומס.. כמובן שיש גם כל מיניי דרכי ביניים שאולי כבר חשבת עליהם- כמו נגיד לקחת בהתחלה רק מעט קורסים ולא לגור מעונות.. יותר "הדרגתי".. קשה לי להציע לך ולהגיד מה אני הייתי עושה- גם כי אני לא מבינה עדיין עד הסוף.. וגם כי אני לא מכירה אותך ואת הסיפור שלך בצורה מקיפה כמו שאת והמטפלת שלך מכירות.. שירן, אני לא יודעת אם יש נימה של אשמה בסייפה של מה שכתבת ("בלימודים זאת היתה הפעם הראשונה שהקשבתי לעצמי ותראי מה קרה..").. כאילו את הבאת את זה על עצמך.. אם זו באמת הנימה שבה נאמרו דברייך- אני רוצה להגיד לך שאת לא נביאה! ולא יכלת לחזות את זה... בסה"כ רצית ללמוד כמו הרבה בחורות בגילך! וחוץ מזה שאני חושבת שעד כמה שזה מצער- אם זה לא היה מתפרץ בנק' הזו של החיים, זה היה קורה בעיתוי אחר..אולי בעקבות משבר אחר בחיים.. ואולי בכלל אני נסחפת עם עצמי ואת בכלל לא מרגישה שום אשמה :) עדכני מה חשבת/עשית.. בובי

זו בדידות נוראה, כשאפילו את עצמי אין לי. וכמו ילדים שתשומת לב שלילית עדיפה להם על ההתעלמות, אני בוחרת בקירבה שפוגעת בי. לא רק פוגעת בי, כי גם מקרבת אותי בכל זאת. למשהו, איכשהו. אז אולי לא פוגעת בכלל, קשה כבר לומר. הרי אם אני בוחרת בה, סימן שהיא יותר טובה לי מרעה (כן? לא?). היה את הקוף ההוא, שבחר באם המרופדת ולא בזו המאכילה אך המוקפת תיל. אני לא מספיק חכמה כדי לנהוג כמותו, לדעת להתעטף ברוך ולהישמר מהדקירות. נעמה.

שלום. אני פונה אליכם בקשר לאחי בן ה- 25. אנחנו בבית לא יודעים מה אנחנו יכולים לעשות איתו. קרוב לשנתיים הוא בבית ולא עושה עם עצמו משהו. לא עובד ולא לומד. ממתי שהוא התחיל להיות בבית הוא ישן ביום וער בלילה. בלילה הוא פותר תרגילים למרות שהוא לא במסגרת של לימודים. אנחנו מדברים איתו על זה אבל הוא לא מקשיב. הוא גם מרביץ לעצמו, מדבר לבד, בוכה לבד ועושה פרצופים מוזרים. זה לא תמיד קורה. זה בא והולך. יש ימים שהוא בסדר איתנו מדבר, אוכל. ויש ימים שהוא עצבני, מרביץ לעצמו בראש ובוכה. ניסנו לדבר איתו הרבה פעמים על זה. הוא אומר "הכל בסדר" או "אין איך פתור את זה". הוא גם בקושי אוכל. הוא שוקל 53 קילו. לפני כמה חודשים הוא סיפר לנו פעם אחת שהמוסד רודפים אחריו ולכן הוא ככה לא יודע מה לעשות. ואסור לו לספר לנו בכלל. אנחנו כמעט בטוחים שזאת בעיה נפשית. הלכנו אצלנו בעיר לבריאות הנפש. הם אמרו לנו שכל עוד שהוא לא פוגע בעצמו או לא אומר שהוא רוצה לפגוע במישהו אחר אז הם לא יכולים לעשות כלום. הסברנו להם שהוא מרביץ לעצמו בראש מכות חזקות - זה לא פוגע בעצמו? מה אנחנו יכולים לעשות כדי לעזור לו? כואב לנו לראות אותו ככה. כל הזמן בבית, מרביץ לעצמו. אנחנו מפחדים שבפעם הבאה הוא יפגע בעצמו עם משהו. מקווים מאוד שתוכל לעזור לנו איך לפתור את הבעיה הזאת. תודה רבה ושבת שלום. אורח.

שלום. פנינו שוב לבריאות הנפש. עם מי שידברנו היא באה לבית שאלה אותנו שאלות לגבי אחי. היא ניסתה לדבר עם אחי אבל הוא לא דיבר איתה. היא אמרה שהיא לא יכולה לעזור לנו בגלל שאין פגיעה. הסברנו לה שהוא מרביץ לעצמו מכות חזקות בראש, הוא בוכה, בקושי אוכל. אנחנו מחפדים שהוא בפעם הבאה במקום להרביץ לעצמו יפגע בעצמו עם סכין או יעשה משהו אחר או בכלל יפגע במישהו אחר. אני לא מבין את הדבר הזה. הוא מרביץ לעצמו זה לא מראה על איזה "צעקה" לעזרה? למה מחכים שהוא יפגע בעצמו עם סכין או משהו אחר? אם זה ימשיך באותו מצב עוד הרבה זמן אז מה עושים? יש אולי אפשרות שמישהו יאשר בדיקה או אשפוז ככה אולי יעזור לו? רשמת משהו לגבי פסיכיאטר המחוזי - איך אפשר להגיע אליו? אנחנו נשמח לעזרה. אנחנו לא יודעים איך להתמודד עם זה. תודה רבה

מאד מעניין. אני בטיפול, ולא חשבתי על זה "מבחוץ", או יותר נכון - חשבתי וניסיתי להבין, ולא הבנתי מספיק. כי אצלי בטיפול שנמשך כבר שלש שנים היו כל מיני תקופות, ונדמה לי שיש מחזוריות מסוימת, אלא שכל פעם ב"דרגה" גבוהה יותר, או בדרגה שונה. זאת אומרת שהיו לי תקופות שבהם הייתי מטורפת על המטפל, ואז לאט לאט הצורך נרגע, ואז הגיעה התקופה שאני "מרחיקה" אותו ממני, ומסתכלת עליו מרחוק. האם לזה התכוונת כשענית למימה שהיא עדיין בתוך ההעברה? שבעצם התהליך אמור להיות: העברה (במקרה שלי הצורך המטורף למטפל) ועיבוד הרגשות שעולים שם, ואחר כך התרחקות הדרגתית עד שמגיעים למצב שמאפשר התבוננות מבחוץ? ואם כן, מה המטרה של ההתבוננות מבחוץ?

רגוע.... מנות קטנות של אור. לא מהר מדי. כמו באינפוזיה שיהיה ניתן לעיכול, שיוכל לחלחל וקצת להצמיח. ובלי נפילות.

רוצה שיהיה סופש שקט

אודי, זה ממש לא קל לבחור פסיכולוג. אני כבר מבולבלת. האם לדעתך יש חשיבות למין המטפל? יכול להיות שבגלל מה שעברתי ארגיש יותר בנוח עם מטפלת? או שאולי יהיה דווקא ערך מוסף למטפל ממין זכר? האם חשוב שאמצא מטפל שמאפשר קשר בין הפגישות (באופן סביר ועם כללים וחוקים מוגדרים מראש)? אודי, תעזור לי לעשות קצת סדר. נטע.

אודי אחרי התקדמות ממש ממש טובה בטיפול, ששוחחנו על הקשר שלנו, על כך שבאמת הקשר היום אחר מפעם...ואמרה שהיום אנחנו במקום של שווים ולא ילדה מול אמא...ופתאום היום המקום של הטיפול התערער כשמשהיא במקום שאני עובדת אמרה שראתה אותי כמה פעמים ברחוב כך וכך...(במקום הטיפול) ושאלה אם אני גרה שם...ומה עשיתי שם......מה אכפת לה????? אמרתי לה שחברה שלי גרה שם..לא ידעתי מה לומר, שאלתי מה היא עושה שם ואמרה שחמותה גרה שם....עכשיו מתחשק לי שתחליף מקום..ולא מתחשק לי לבוא לשם שיראו אותי... האם יודעים שהיא מקבלת שם.. אנשים מהאזור? זה לא מקום מרכזי, זה מקום שבאמת אין לאף אחד מה לחפש שם אלא אם כן בא לבקר או לגור שם....אולי זה לא כל כך בוגר אבל זאת ההרגשה שלי...מזמן לא עברה מקום....כתבתי לה את זה וגם כתבתי.."אולי תעברי השבוע? :) סתם, לא מתחשק לי שיראו אותי....כמה זמן את מתכוננת להישאר שם???? מבאס." עכשיו אני מבינה את מי שנוסע שעות כדי להגיע לטיפול..... האם שוב אני מתנהגת כילדה קטנה שמתחבאת? לא רוצה שידעו שאני הולכת לטיפול...רוצה שהיא תגונן עליי.....זאת ההרגשה.....אוףףףףף אחרי שכבר הייתי במקום יותר שקול אולי או בוגר ובכלל היום היו לי כמה דברים מערערים.......לא רוצה לאכזב,במיוחד אחרי פגישה של הרגשת עצמאות....קשה... מתמודדת לבד אוףףףףףףףףף מ.

שהגעתי לטיפול פסיכולוגי חשבתי שממלאים צרכים שם. שאפשר לבקש יציאה מהחלל והרחבת זמן אם זה הצורך. לא ידעתי שמבחינת המטפל אלה גבולות שאין לעבור. ואז חשבתי אם אני משלמת כזה יקר לשעה מה כבר בסה"כ ביקשתי? ולא ברור היה לי פשר התסכולים הכפויים ועקשים, וגם בפן הסוציאלי זה הרגיש 'משפיל' ששעה של מטפל שווה כ"כ הרבה לעומת שלי למשל בעבודות שלי ואז עוד יוצר צרם הסירוב ועשה לי תחושה של מסר מהמטפל 'את מעמד נמוך. תחיי עם זה. לי יש סטנדרטים ברמה אחרת'... בקיצור בכלל לא ידעתי שמתאמנים בפרידות. בכלל לא ידעתי שהסטינג לא נועד להחוות מספק מדי.. וזה זעזע אותי להתחיל לחוות שם כל מיני חרדות ו'אימה' גופנית של השמטות ובכי וחרדות נטישה.. ובכלל לא הבנתי מה עושים שם ושחשובה התמדה ובסוף רק כעסתי שלא הסבירו לי. עד היום חבל לי שעברתי תהליך בכזאת צורה והאחריות נראית לי יותר של המטפלת מאשר שלי. אני גם שמה שלא יכולה לפתח 'העברה' למטפלים יותר. אולי זה דווקא סימן טוב?

גדול ומפחיד. ולבד. ואין לי עוד מילים. נעמה.

אודי, זה התחבר לי לאיזה וו של לבד שחיפש קירבה ומילים. ניסיתי להצביע על המשפט שצבט אותי, אבל כל אחד מהם פשוט דיבר אותי. תודה שמצאת לי מילים. או בלשונו: And with these words I can see Clear through the clouds that covered me. תודה. נעמה.

שלום רב, שמי עדן ואני בת 18 קורה לי הרבה פעמים שאני נרדמת וחולמת סיוטים בלילות, וזה דבר שחוזר על עצמו הרבה ומפריע לי מאוד. למשל אתמול בלילה היה לי סיוט, התעוררתי ממנו בבהלה וניסיתי לחזור לישון, אחרי שהצלחתי לישון, הסיוט המשיך!! בדיוק אותו דבר! והתעוררתי ממנו שוב ואז כבר לא רציתי לחזור לישון. כבר קורה לי הרבה שאני לפעמים מנסה להחזיק את עצמי ערה בשביל לישון פחות כדי שאולי לא יבוא סיוט, אני מפחדת להירדם שאני לא אחלום עוד סיוט. אני אשמח לכמה עצות ממך...

אודי קראתי ויודעת כבר מה עמדתך לגבי תלות שמאפשרת עצמאות...עד היום לא הבנתי ועכשיו מתחילה להרגיש זאת...אז אולי בכל זאת יש משהו בכל התהליך הזה שאפשר לי להיות בתלות...... שאולי לא הייתה ברירה...אז כתבתי משהו על כך שקשור לקשר הזה שלי איתה...ומשתפת...מה דעתך? ניגודים ניגודים נמשכים מתקרבים מדיי, לעיתים מתרחקים במגנט החיים, שחור ולבן מתמזגים לאפור ומגוון של צבעים בלבן מסתתרים. בתוכך ניגונים של ניגודים מושכים בחוטי הרגש פורמים תלות של שנים פותחים הזדקקות אחרת חוטים של רגש אחר מתחברים חוטים של צורך, חוטים משונים... פורמת אט אט את מצבורי הרגשות בוחנת צועדת בתוך ים של תחושות....

לא הצלחתי לנשום, זה כבר לא קרה הרבה זמן. אני יודעת/מניחה שזה בגלל שנגענו במשהו שקשה ואפילו עכשיו שאני רק כותבת מתחיל לי קוצר נשימה. אני אפגוש אותה השבוע שלוש פעמים, זה הרבה! אבל זה נעים לי מאוד! (פעמיים פגישה ופעם פגישה יחד עם הפסיכיא'). אודי, אני אוהבת אותה, טוב לי ואני שמחה שאני אצלה. אני מרגישה שהיא דואגת לי ושאכפת לה ממני.

התחלתי טיפול תרופתי . פרוזק. נמאס לי ממצבי רוח והתקפי בולימיה. פניתי לרופאת משפחה וביקשתי שתתן לי מרשם. בלי פסיכיאטר. רשום אצלה שלפני כמה שנים פסיכיאטרית רשמה לי פרוזק (אז לא לקחתי מסודר והפסקתי) . עכשיו ביקשתי לבד. הגעתי למסקנה שאין לי מה להפסיד. ואולי ורדה רזיאל זקונט בכלל צודקת. חבל לבזבז זמן יקר באיכות חיים ירודה אם יש תרופה שיכולה לעזור, אני מקווה.

ביום שישי אני הולכת לפסיכיאטרית וגם הפסיכולוגית תבוא. זה עדיין לא קרה. מזמן הפסיכיאטרית חשבה שזה יכול להיות טוב, עוד כשהייתי אצל הראשונה. ועכשיו, מצד אחד אני מפחדת להיות שם עם שתיהן יחד. מפחדת שלא אצליח לדבר, שיהיה מוזר, שלא אדע מה לעשות עם עצמי שם. חוששת שכשאגיע אראה את הפסיכולוגית מחכה שם גם כן, זו מרפאה עם עוד רופאים ועוד אנשים... דיברנו על זה קצת בפגישה ובכל זאת.. מצד שני, יש בזה משהו נעים, נעים לי ששתיהן ידברו עליי ואיתי, יתייחסו אליי. ומרגישה קצת ילדה קטנה ומטומטמת שזה מה שעושה לי טוב. וכמובן- אני מניחה שנחשוב על איזו תרופה כדאי לקחת ואחרי הפעם האחרונה שהפסקתי ללכת וכל הסיפור שהיה לי עם התרופות אני קצת מפחדת.. מזל הוא שכבר שכחתי שהרגשתי כ"כ לא טוב ואת כל הבלאגן שהיה.

היי , אני בטיפול כבר שנתיים ועדיין לא בטוחה שהוא עוזר לי... האם לדעתך קואצר יכול לעזור יותר מפסיכולוג? אמנם בטיפול הפסיכולגי אני מבינה יותר טוב את הבעיות שלי אך המודעות לא פותרת אותם. אני מרגישה שאני צריכה גורם חיצוני שייתן לי משימות בשביל לקדם את עצמי.. השאלה היא אם קאוצינג זה בעצם קיצור דרך של טיפול פסיכולגי וככה אני לא אפתור באמת דברים עמוקים?? הפסיכולגית לא מוכנה לתת לי משימות.. ויש לי חברות (שלא היו מעולם בטיפול) שאומרות לי שלדעתן קאוצר הרבה יותר יעזור לי מבחינה זוגית .. האימרה שלהן מאוד עיערה אותי.. אני אשמח לכל כיוון שתוכל לתת..תודה רבה! דרך אגב אין לי שום כוונה לעזוב את הטיפול כי אני ממש קשורה למטפלת אבל סתם מעוניינת לדעת אם אני בדרך הנכונה...

אודי, "האפשרות לשלב בינהם"- מעורר אצלי תהיות מה שכתבת כי: 1. עלות. זה נורא יקר. הרי פסיכולוג פרטי גם ככה זאת הוצאה לא מבוטלת לרב. אז להוסיף עוד קואצ'ר?? זה נורא יקר. מי יכול לאפשר לעצמו כזה דבר? 2. תמיד אומרים שטיפול בנוי קודםכל על אמון ועל קשר בין המטפל למטופל. האם הוספה של גורם טיפולי כמו קואצ'ר לעסק לא עלולה לפגוע בקשר הטיפולי?? האם זה לא כמו "בגידה" במובן מסויים? האם זה גם לא עלול ליצור בילבול ובלאגן בטיפול? הרי זה לא כמו להוסיף טיפול תרופתי למשל. כי גם עם קואצ'ר צריך לבנות אמון וקשר. והקשר הוא קרוב- בכדי שהתהליך האימוני יצליח. כשאדם שנמצא בטיפול מתקשר למשל לפסיכולוג אחר,כדי להתייעץ לגבי הטיפול- ומעלה ספקות דומות למשל לאלו שכתבה כאן מאי, תמיד יאמרו לו:"ב על זה בטיפול עם המטפל שלך". או :"לא נכון יהיה להתערב כל עוד לא הסתיים הטיפול הקודם" , או:" לא ניתן לקיים 2 טיפולים במקביל". כיצד כל זה מתיישב עם הצעתך? אני הפסקתי לכתוב כאן, אם כי קוראת כאן המון. ועוקבת אחר "כולן"- כל הקבועות. במבי, הילה, מיכ... נטע...מאי. קשה לי לכתוב על עצמי כי אני בתקופה הכי מבלבלת וקשה בחיי עד כה. אבל חייבת לציין שהתהיות שהעלתה כאן מאי חלפו וחולפות מידי פעם גם בראשי. כמו גם מה שכתבתי כאן. אשמח לתשובותייך אודי. האם תוכל להבהיר ולעשות סדר בבקשה? תודה..

אודי שלום לאחרונה אמר לי המטפל שלי שהוא אינו יודע אם זה טוב לי שהוא ימשיך לטפל בי. הסיבה - התלות והנזקקות שפיתחתי כלפיו וזה שאני חשה לפעמים תסכול וגעגועים. איך זה נשמע לך? אותי זה מאד בלבל, כי כפי שאני רואה את זה, זוהי מהות הקשר הטיפולי. אני מתכננת לברר את זה אתו קצת יותר, אבל אשמח לשמוע גם את דעתך בנושא.

ענית לנטע שטיפול למי שעבר טראומה מורכבת(?) הוא ארוך. מה זה ארוך? 5 שנים נגיד? יותר/ פחות? מתארת לעצמי שזה אינדוודואלי אבל בערך- מה נחשב טיפול ארוך?

היי אודי, למרות שנפלתי, התרסקתי וקיבלתי מכה, החלטתי לעלות חזרה על הסוס ולחפש מטפל חדש. אני בשלב החיפושים. הגוף עדיין חבול ומלא סימנים כחולים אבל אני מרגישה אופטימית היום ומלאת תקווה. אודי, אתה לא יודע ולא מודע אבל אתה נתת לי סוכריות של אומץ. נטע.

הי לך מתוך עניין, וכמובן שאת לא חייבת לשתף אני פשוט עוברת משהו דומה. האם סיימת טיפול אחרי התנסות לא טובה עם המטפל?

גם אני בתהליכים של לעלות על מסלול החיים מחדש אחרי טיפול קשה שערער וטלטל. טוב לשמוע שלא 'התפרקת מזה'. גם אני נראה לי עוד אתאושש.

הי נטע , אם תרצי לכתוב למייל שלי , אולי אוכל להמליץ לך ?? [email protected]. בהצלחה !

מסיימת טיפול לאחר חצי שנה של סבל ובלבול. לשנינו היה רצון וכוונות מאוד טובים אבל "נפלתי" על מטפל לא מנוסה שעורר אצלי המון כאב מבלי שידע כיצד להכיל את הכאב. הוא נכשל בלשמור עלי. כאשר נבהל, הגיב באימפולסיביות ובגישה פטרונית וכוחנית. ניצל את כוחו לרעה וגרם לי לתחושת חוסר אונים.

עצוב לקרוא....וחבל שכך את מרגישה בעקבות הטיפול, ומעריכה מאוד את הנכונות שלך לא לוותר!!!! את גיבורה ממש!!! כשאני חיפשתי מטפלת בדקתי היטב כמה שנות וותק יש לה, תעודות וכו'....למרות שלא בקשתי המלצות מאיש. ממליצה בחום לעשות כמוני.... ולצערי אני לא רוצה לתת את שמה כי את כותבת כאן בפורם וגם אני...וטיפול הוא דבר כל כך פרטי ושברירי, אז מצטערת וחבל לי שאני לא יכולה להמליץ לך ולעזור... בהצלחה, את בדרך הנכונה, בחרי בתבונה. מיכל

אודי באיזה מקרים היית ממליץ למטופל להעזר בטיפול תרופתי/להפנות לפסיכיאטר בשביל זה?

האם פניה לפסיכיאטר משמעה אך ורק טיפול תרופתי בהתאם לצורך וה"אצבע קלה על ההדק" התרופתי או שהפסיכיאטר מחפש את האופציה הטיפולית היעילה ומהמתאימה ביותר גם אם לא כרוכה בתרופות?

לי היו שתי חוויות אצל פסיכיאטריות שונות. הראשונה שאליה גם לא חזרתי יותר- נתנה לי ישר תרוםות, זה לא העניין שהפריע לי, אלא היחס והתחושה שלי שבכלל לא הבינה אותי. גם השנייה, שאליה אני הולכת, המליצה שננסה לקחת תרופות, אך אמרה לי כל הזמן ועדיין אומרת, שבכלל לא בטוח שהתרופות יעזרו לי, ומה שכן, שהיא בטוחה שאני צריכה טיפול פסיכולוגי. ובכל זאת אנחנו עדיין מנסות מדי פעם תרופות מסויימות. השבוע אחזור אליה שוב, אחרי הפסקה של כמה חודשים.

שלא כל פסיכיאטר ישר דוחף לך כדורים, ויש כאלו שבאמת יושבים ושומעים מה יש לך להגיד ומנסים להתאים לך את הטיפול הכי טוב שיכול לעזור לך. ניתן להתאים טיפולים טבעיים, או טיפול פסיכולוגי, לרוב מסוג CBT שמתשלב מצויין עם טיפול תרופתי... כמובן תלוי במה שאת צריכה.. למשל יש את המרפאה של פרופ' לבקוביץ שיש שם צוות שלם שבודק ומתייחס לצרכים שלך כמו ניורולוג ופסיכולוגים.... פסיכיאטר שרק רושם תרופות מפספס לדעתי את הבנאדם עצמו.

היי אודי, תשובתך מלפני כמה ימים (בנושא תלות בטיפול) גרמה לי באמת להסתכל על הדברים מפרספקטיבה אחרת. אבל... רציתי לשאול, כיצד אח"כ מתירים את קורי התלות? כיצד מונעים מהפרידה להיות משהו טראומתי? ושאלה אחרונה, האם זה נכון שטיפול בטראומה מורכבת הוא טיפול שיכול להמשך שנים רבות? ומה זה אומר שחשוב שהוא יכלול מרכיבים תמיכתיים?

אודי יצאתי עם מישהו כמה פעמים ואפילו חוויתי רגשית קרבה אליו והיינו באינטימיות חזקה בהרגשה אבל שאני חוזרת אח"כ ללבד שלי משהו אובד ופתאום הרגש שהיה שם איננו, אפילו עד כדי תחושת זרות לאותו אדם ולא נעים לי גם ממנו כי מרגישה שתעתעתי בו איכשהו, כי איך אפשר להרגיש כאלה תנודות בין קרבה לריחוק בלי לבלבל? מה עושים אודי? יש לי תקווה להקשר נורמלי? שיהיה לב פתוח לאהוב ולא כזה שמתכווץ לי ומתנתק לי מרגש אינטימי לאנשים?

אני שואלת עבור אחותי, שנשואה כעשר שנים. במשך כל שנות נישואיה אינה מצליחה להפגין רגשות חיבה כלפי בעלה. אינה מסוגלת להחמיא או לומר מילות אהבה וכן נמנעת מאוד מלקיים יחסי אישות, ואפילו אינה מסוגלת לחבק ולנשק אותו או לקבל זאת ממנו. הדבר העמיד אותם מספר פעמים בפני גירושים, ובכל פעם הגירושים נמנעו כי היא הבטיחה להתאמץ. היא מודה ומכירה בכך שיש לה בעיה, איזו חסימה ריגשית כלשהיא. האם ניתן לטפל בבעיה? ולמי אפשר לפנות? פסיכולוג?סקסולוג? אודה מראש לתשובתכם.

אין דבר כזה נעמה. יש כלום, אותו עוטפת פלסטלינה שאפשר לעצב כאוות נפשכם. מה תרצו? אבל תוכן אין. לא כל כך הוגן מצידי, לתפוס נפח בלי תוכן. לעשות כאילו יש תוכן ולהטעות. אבל אני לא יודעת איך להתקיים אחרת. "נעמה". (נדמה לי שההודעה נוטפת איזה ארס דוקר, ודווקא לא הייתי רוצה לפזר ארס, רק לספר על הארס שהוא אני.)

שלום רב אני אמא לנערה בת 14 מזה כשנה וחצי אנחנו חווים התנהגות מאוד קשה להכלה צעקות חוסר יכולת ליצור שיחה, רודנות, כעס , זעם, בבית ובכל ארוע משפחתי בעיקר, תחושה שלה שכל העולם נגדה בעיקר אנחנו והמורים, גם בבית הספר יש התנהגות חצופה מרדנית ריב עם מורה מסוימת, התרסה בכל נושא. באופן כללי הילדה בצופים ,מנגנת, הרבה יותר חברותית משנים קודמות אך עדיין אין לה חברה אחת משמעותית וטובה, מילדה מאוד סגורה ובררנית בחברה יש שיפור אבל בבית יש קושי גם כלפי האחים הבוגרים. אשמח אם תענה ותמליץ לי על מישהו שיכול לעזור לה ולנו לציין כי בפעם הקודמת שניסינו לקבל עזרה היא סרבה בתודה מראש

שלום, אנחנו גרים במושב קהילתי במרכז. לפני כשנה וחצי עברה לגור במושב אישה עם ילדיה ובן זוגה. הבן שלי ובנה הקטן הפכו לחברים טובים. כעבור זמן מה (כמה חודשים) בן זוגה נפטר ואז התגלתה לנו התמונה. התגייסנו כקהילה לעזור לאישה , זה לא עלה יפה, לאחר בירור קצר התברר לנו כי היא מאובחנת ומטופלת בתחנה לבריאות הנפש כבעלת הפרעת אישיות גבולית. בנוסף היא בדיכאון. העניין הוא כזה: היא מנסה בכל דרך שיטפלו בה. הכוונה היא לא שיעזרו לה אלה שמישהו יטפל בה, יקח למעשה את התפקיד שבן זוגה עשה. היא לא עובדת, מעולם לא עבדה והיא חסרת השכלה. העניין הוא שהיא משתמשת בילדים כדי להשיג את מטרותיה, אין לה עניין בדבר או באיש, כולל ילדיה, מלבד עצמה. חסרת אמפתיה לחלוטין. לדוגמא: אתמול תימרנה את ילדיה כדי שבני יזמין אותם (את כולם והם לא מעט) אלינו הביתה, כל זאת כדי שתוכל לא להיות איתם כי אין לי כח אליהם. ברצוני לציין כי טיפלתי בילדיה בעבר אבל נראה כי ארעה איזו הסלמה בנסיינית שלה ליצור יחסי תלות. בני בן 6, איך אני מגנה עליו מפני השטף, היא מתקשרת כמעט כל יום שאקח את הילדים שלה, שאעשה בשבילה, שאתן לה, וכו וכו, הבנים באותה הכיתה בבית הספר, מה לעשות?

אילו מילים חזקות, שם למטה. כמו מוניטור של לב. היו שם קו, פירפורי מאמץ ורגיעה. ציורי גלים של גילת. וריגשת אותי מאוד. התחשק לי גם לשבת להקשיב לסיפורים על המתה. להחיותה במילים, לדאוג לבבואה שלה. סתם, שתדעי. נעמה.

נעמה... אני יושבת מול המחשב וממררת בבכי. ממררת כי נמאס לי, כי אני לא רוצה להיות בבואה, ולא רוצה לספר סיפורים. כי נמאס לי שכל הסיפורים היפים שיש לי לספר על עצמי לא מחוברים לי לישות שאני לא מחיים אותי. שלמרות קיומם אני מרגישה מתה. כי נמאס לי, מהחוסר אונים הזה שממלא כל פינה. ואני חושבת על השיר מאודי, "בוחר בחיים". ואיך עושים את הקפיצה...אני לא מצליחה.... ואז אני עולה למעלה וקוראת את ההודעה הנוספת שכתבת ובוכה עוד... "לתפוס נפח בלי תוכן. לעשות כאילו יש תוכן ולהטעות" איך את יודעת, נעמה? סליחה שאלו המילים שיש לי עכשיו... אני איתך גם בהודעה שכתבת למעלה, בסדר?

גילת, פיטר פן (נדמה לי לפחות) היה צריך לרדוף קצת אחרי הצל שלו, שברח, זז במנותק ממנו, שלא שיקף את התנועות שלו בכלל. בסוף תפס את הצל ו-וונדי תפרה אותו בחזרה. (אולי בכלל המצאתי?) נדמה לי שגם את גם אני לא יודעות אם אנחנו המקור או הצל ומי בורח ממי. אבל אין צל, משמע חד מימדיות. אותה תחושה של הצגה, דמויות קרטון שתופסות מקום ומאחורה הן בעצם כלום. מילים כחוט ומחט, לחבר ולהתחבר לצל או למקור? זה הניסוי שלי עכשיו. להוציא מילים שיהיו חוט, להיות מצע לכל הדקירות שמטרתן לחבר. נמאס זה גם קצת טוב, נראה לי. נעמה.

נעמה יקרה, רציתי לבקש את סליחתך, ההודעה הקודמת פשוט נשפכה ממני... האמת, שנדמה לי שאם הייתי כותבת שוב הייתי כותבת בול אותו דבר. זה עדיין מה שאני מרגישה. ומשהו במקום הזה קצת מקלף אותי, קצת מאבדת את השליטה... אבל זה יצא דווקא בתגובה להודעתך, ולכן מה שחשוב לי להגיד, בעיקר, זה שאמנם היית מכותבת למעלה, אבל זה לגמרי לא אלייך... מה את אמורה לעשות עם כל הבכי והנמאס לי הזה שלי... מרגישה כאילו את עכשיו מחויבת להגיב או משהו... לא הוגן... את ממש לא ! זו לגמרי לא הייתה כוונתי. גם, את כתבת לי (כתמיד) כ"כ יפה, ואני מקווה שמה שכתבתי לא נחווה כאיזו בעיטה במחווה שלך? ממש לא, מאד נוגע בי כשאת מגיבה. לא יודעת, הציק לי גם שיצאנו ככה להפסקת אמצע שבוע עם ההודעה הזאת שלי. שלך, גילת.

לא נפגעתי. רק הרגשתי אותך כואבת... איתך גם כשאת כואבת, נעמה.

לבד... :(

אנימה, נזכרתי, ובכלל בהקשר של הפורום הזה, בדני סנדרסון ששר "ואתה לבד מתגלגל בדרכך, אתה לא לבד, אחרים לבד איתך"... איני יודעת , האם יש בכך שמץ של משהו מנחם? הייתי רוצה לתת משהו וזה מה שיש לי לתת כרגע: היכרות. אולי לבד שנושק ללבד...

תודה

שלום אודי, האם אתה מתכוון שהסיפור שלי הוא שלא הכל פתוח וידוע? אני לא מצליחה לחוש הטבה למרות כל הטיפולים, משהו ממשיך לצעוק. כאילו כל הטיפולים נגעו במעטפת, במשבר עצמו ולא בליבה. האם יש ליבה? זו שאלה גדולה מדי לגבי המהות והמשמעות, האם ניתן להגיע לשם בכלל? האם האינטנסיביות שאני כמהה לה בלהמשיך ולחפש ולהעמיק ולהגיע למקום הכואב הזה ריאלית? אני מרגישה שהכל כל כך מבולבל ומייאש לחשוב שעבודה רבה עוד לפני. אין לי יותר כח, עייפתי. המעברים מטיפול זה לאחר, אשפוז כזה או אחר, לא הצליחו ממש להביא שינוי. לפעמים הכל נראה לי כמו סיפור, ובסיפור הזה הסוף הוא מוות. אבל המוות מתמהמה, כאילו אם אמות לא יהיה מי שיכתוב את סוף הסיפור הזה. מילי

כבר שנה שאיני מוותרת. שנה זה המון זמן לחיות בתחושת מוות. שנה זה המון זמן ךעשות תוכניות ולתרגל ולחכות לרגע המתאים ולקןות שהמוות הוא רק רעש חולף. מהמקום המרוקן הזה עד מתי אפשר להמשיך? עד לאן?