פורום פסיכולוגיה קלינית

אני לא אפגע בעצמי, אני צועקת!!! שומעים?

כתבת לי, שגם אותך שאלתי, והאם יש קשר? (בהקשר להודעה שכתבתי "קשה לי, אני לא רגועה" לא הבנתי את כוונתך

עוד חברה התאבדה לנו, והשאירה תינוקת. אין מילים.

אודי, אני לא מצליחה להבין מה קורה לי, משהו קפא באותו יום חמישי ובשעות שהלכו לאבוד מהתודעה. הכל קהה, אני לא מצליחה להרגיש ממש ויחד עם זאת מרגישה מאוד חשופה. החיים בחרו בי ואני למרות זאת לא בחרתי בהם. הצעקה חוזרת, המשחק ממשיך בשגרה מנוהלת לא רע יחסית למה שעברתי לא מכבר. הקטבים מתרחקים שוב והתהום מעמיקה. אני חוזרת להתחלה. בדיוק שנה אחרי. לתחושת הגועל אחרי האוכל (אני אוכלת הרבה יותר ממה שאכלתי), השנאה העצמית, הבחילה וגם הקאות. אני לא חותכת יותר, ממילא זה לא עוזר. הכל קהה, אי אפשר יותר להרגיש. ודוקא בימים כאלה שאני כל כך צריכה מישהו שמכיר אותי ויעזור לי לסדר משהו מכל זה, אני מתחילה מחדש. אני רוצה להבין כל כך הרבה דברים ואין מי שיסביר לי. הכל נראה לי כל כך לא הגיוני. תעשי מה שטוב לך. אבל מה את מרגישה. מה את חושבת. זה בטח קשה. ועוד ועוד מילים שאין להן תוקף. קשה לי כל כך. מילי

מה אתה אומר לי אודי? בבקשה תסביר לי. אני לא מבינה איך לפרש את הדברים שלך. לעג? ביקורת? משחקי מילים?

שוב שלום, מרוב שאני לא רוצה להטריח, אני נהיית טרחנית ומכבידה... לא הייתי צריכה לשלוח את ההודעה ששלחתי ביום ששי בבוקר. זה קצת מייסר אותי וקצת מביך, לפי מה שאני זוכרת שכתבתי נראה לי שלא הפעלתי שיקול דעת ולא איזו צנזורה אחרת וחבל. אם אתה קורא את ההודעה הזו קודם אז בבקשה אל תקרא את זאת של יום ששי (לטובתך, היא ארוכה מאוד משעממת ומייגעת ביותר) ואל תעלה שום הודעה שלי, גם לא את זו הנוכחית. ואני שוב מתנצלת...מבטיחה שיותר לא אכתוב לא משנה מה, אני לא יודעת למה אני כל הזמן חוזרת לפורום הזה, אולי אני צריכה להיגמל מזה. תדע לך שאני מאוד מעריכה ולפעמים אפילו מתפעלת מהעבודה שאתה עושה כאן, בשיא הכנות אני כותבת את זה...אמיתי. תודה וסליחה, מ'

שקעתי בשנת נמנום ואז חלמתי שאני רואה את אבא שלי למטה ברחבת הבניין לבוש יפה רואה אותי ושואל רגע לפני שהוא הולך לאן שעליו ללכת 'איך? אני נראה בסדר?' ואני עונה שכן. הוא נראה ממש בסדר והדור, אבל רגע.. רואה שנשאר לו קצף גילוח על הצד השמאלי בפנים, מה הוא לא שם לב לזה כי מיהר? אני תוהה לעצמי.. וקצת מצביעה לכיוון הלחי שלי לסמן לו שיש לו משהו על הפנים שם (נויירוני מראה וזה נו..), 'נשאר לך קצף' ואז נזכרת ששמעתי משהו על אנשים שעוברים התקף במח או משהו כזה שיכולים לאבד יכולת להבחין בצד אחד של הגוף.. הייתה שם מראה על הקיר מחוץ ללובי של הבניין. מהודרת גם היא. אבא שלי פנה להסתכל.. ואני מחכה במן דריכות וציפייה שיאמר 'אוי אופס איך לא ראיתי את זה', יסיר טיק טק את שאריות הקצף מפניו וימשיך לדרכו. שיסיר יחד עם השאריות את החשש שלרגע קינן בי... אבל אבוי הוא פתאום צונח בבת אחת ונופל לרצפה. בצורה שהוא חובט טיפה את הראש ונותר שכוב על הגב. התחלתי להלחץ. 'אבא? אבא. אל תדאג אבא. תתעורר אני פה. אבא אני פה אני אטפל בך, נפלת. אל תדאג תתעורר אבא'. ובנתיים הדבר הראשון שעולה לי לראש לעשות זה להתקשר ל 102 להזמין אמבולנס (לפי החלום זה היה 102 ולא 101). אז ניסיתי עם הסמרטפון לחייג אבל המסך היה בעמוד של איזה צט, ניסיתי לצאת ממנו שאוכל לחייג. אני לוחצת מקש 'אחורה' אבל מתחיל לדפדף לי בכל מיני סטטוסים של אנשים בפייסבוק וכל מיני לינקים. אני לא מבינה מה זה קורה לי עכשיו. לוחצת שוב ושוב ולא מצליחה לצאת מהאינטרנט הזה כדי לפתוח את החייגן של המכשיר טלפון.. בנתיים אני ממלמלת מילים מרגיעות לאבא שלי 'אני כאן, אל תדאג. תכף אקח שיטפלו בך' וממלמלת ביני לבין עצמי באין אונים..'נו אלוהים, תעשה שהמכשיר הזה יעבוד לכל הרוחות. מה קורה פה. אלוהים?!' אני ממש בבהילות ולחץ ולא מאמינה שהעסק משתבש לי ככה דווקא עכשיו.. הסתכלתי על אבא שלי ששכב שם, לא ידעתי אם וכמה ניזוק, שמעתי גם איפושהו שבמקרים של שבץ חשוב לפנות כמה שיותר מהר לטיפול כי זה יכול להציל מנזקים חמורים.. נראה אבל שהצבע של אבא שלי קצת חזר ללחיים, הוא אפילו התחיל לזוז, נראה שהתחילה לשוב לו ההכרה.. התעוררתי פה מרחש חיצוני... אז אולי לא הצלחתי לעזור לאבא שלי אבל הייתה תקווה שבעצם אולי המצב לא נורא ובעיקר היה נחמד לגלות שהכל סתם חלום רגעי ברגע של נמנום קל.

לא יפה אודי ;)

אתמול רבתי עם בעלי, יותר נכון הוא צרח וצעק עלי הטיח בי את כל הדברים הרעים שממילא אני חושבת על עצמי, האשים אותי על זה שאני מבזבזת את הכסף על הפסיכולוג וכד' ואמר שהוא לא רוצה לראות אותי, לשם שינוי צעקתי עליו קצת בחזרה, פעם הייתי פשוט קופאת הופכת שוב לילדת כאפות לשק החבטות העלוב שהייתי מחכה בשקט עד יעבור זעם, בכל זאת הלכתי לישון בחדר אחר...אני מאוד אוהבת לישון לבד ישנתי טוב מאוד, נראה לי שאני לא אחזור לישון איתו יותר. לפני שנרדמתי חשבתי על דרכים לביים תאונה שתביא למותי דרך מכובדת פשוטה ומהירה לעזוב את כל הבלאגן הזה, התפללתי לקבל דום לב, זה לא קרה בינתיים. אני מרגישה רע מאוד ולא בא לי לעשות שום דבר. אני לא אכנס לפרטים על כל הסיבות למריבה, אבל אולי יש צדק מסויים בדברים שבעלי אמר, אני חושבת להפסיק ללכת לפגישות ולא דווקא בשביל לרצות אותו, זה שהחזקתי מעמד כל כך הרבה שנים למרות ההתנגדות שלו זה דבר לא מובן בכלל. ובאמת לא חשבתי שזה יימשך כל כך הרבה זמן, זה נמשך ונמשך ועדין אני לא מרגישה אף פעם בנוח איתו (עם מי ומתי כן נוח לי? עם בעלי אני חיה כבר המון שנים וגם עם עצמי וזה עוד לא קרה) אולי זה סימן שמספיק, באופן עקרוני אני אדם שלא נוטה לשתף וקשה לי מאוד עם כל החשיפה הזו, זה אף פעם לא מרגיש לגמרי אמיתי וגם הוא לא אמיתי בעיניי. דבר שני קצת קשה לי להאמין שזה "יתקן" אותי, היו לי ציפיות שבעקבות הטיפול אני אהיה קצת יותר עם "אגו" פחות סמרטוטית מפוזרת ומנותקת ויותר מעשית, אולי עצם הציפיות הללו הן במידה רבה תוצאה של הטיפול, לפני הטיפול , (כמו לפני ואחרי הספירה) אם היו שואלים אותי מה אני רוצה או מה הציפיות שלי, לא הייתי אומרת כלום כי לא היה לי אף פעם מה לומר על עצמי, ולא רציתי שום דבר, אך ככל שהזמן עובר נראה לי שאולי יש דברים שמאוד קשה עד בלתי אפשרי לשנות ולא משנה אם זה מולד או התפתחותי, יכול להיות שיש ילדים שנולדים בלי אישיות?. מלבד זה נראה לי שהניתוק הוא דבר כל כך בסיסי אצלי זו ממש דרך חיים, אני לא יכולה לעשות שום דבר בלי זה החל מהפעולות היומיות הפשוטות, הכל קורה בלי כוונה, והכל נעשה במטרה לא להיות או לא להרגיש את עצמי. אם לא הייתי כזו, לא הייתי מתחתנת ולא יולדת ילדים (אני לא יכולה לעשות סקס בלי שאני לגמרי מנותקת מעצמי), ולא הולכת ללמוד ולא מגיעה אל הפסיכולוג הזה, ואכן ממש במקרה הגעתי איליו בלי שום חשיבה ובירור ובלי לדעת מה אני מבקשת ומה זה טיפול... זה לא הכי אידאלי, כל הזמן דברים נעלמים ומופיעים וגם אני נעלמת ומופיעה, וזה מטריד, אני כל הזמן נפצעת, היתרון הוא שאחד לא יודע שאני קצת או הרבה מופרעת, כל חיי הם הסתרה והסתתרות והצגות . בעקבות הטיפול הייתה תקופה שהייתי קצת יותר בנוכחות, אולי גם קצת יותר "מרגישה" . מי שהכי הרוויח לדעתי מהטיפול הפסיכולוגי שלי הם הילדים שלי ואפילו בעלי, אם כי דעתו שונה לגמרי. תודה לך על ההקשבה, וממש ממש מצטערת שזו הודעה כל כך ארוכה. שתהיה לכולנו שנה אזרחית טובה, שבוע טוב ובשורות טובות.

אודי שאתה ממליץ ללכת לטיפול אתה יודע שיש לזה השלכות גם כלכליות נכבדות כן? אני ויתרתי על ההוצאה הזאת. החלטתי לנסות ללמוד מחדש להזין את עצמי מדברים יותר נקודתיים ויותר מספקים. כמו פעילות גופנית למשל או סדנת מדיטציה וכאלה... לא בא לי יותר 'טיפול דינמי אנליטי' שחופר בפצעי הנפש. מרגישה שמיציתי, יצאתי עם 'נכות' מכל הסיפור. שיהיה. אני צריכה ללמוד לא להתרגש מההגדרה הזאת. סתם שורה על נייר.. ונראה לי שאלך לחפש מה יעשה לי טוב. טיפול מזין לנפש ולגוף. בתנועה והבעה למשל. אין לי כוח לדיבורים ופרשנויןת יותר. רוצה כמו מכשיר סלולרי עם סוללה שהתרוקנה- הטענה בחוויות טובות ומזינות.. למרות שקשה לי לאפשר, להתחבר. אבל נראה זה מה שאני צריכה עכשיו.

וזהו. עם נקודה. למחשבה?

שלום...אני הולכת ומסתבכת מבחינה בריאותית...לפני שבועים [פלוס מינוס] התברר שכנראה שטיפול שקיבלתי [לא בטעות ולא שהיתה אופציה אחרת] גרם לנזק בגלל שימוש ממושך..עקב כך אני צריכה לעבור בדיקה פולשנית מסוימת שהרופאים דורשים שתיהיה בהרדמה מלאה.... נכון,לא נורא..אבל אני באמת מרגישה מותאשת מהכל ..בתחילת השבוע לאחר ביקור רופא במרפאות חוץ נשלחתי באופן מידי לחדר מיון לצורך בדיקת דם מסוימת שניתן לבצע רק שם..4רופאים 2 אחיות ניסו להכניס עירוי ולא הצליחו זה שהיד כולה התנפחה והפכה כחולה זה החלק ה"קטן" בענין..לאחר התיעצות הוחלט להכניס לי עירוי מרכזי מכיוון שאין ברירה אחרת..מרוב לחץ התקשרתי מיד לרופא שלי שיצר קשר עם חדר מיון ונמצאה אופציה נוספת...אבל מעיף להיות כל הזמן בעירנות כי אחרת יכול משהו להשתבש... מתי הדברים יתחילו להעצר????? אני יודעת שאין לאף אחד באמת תשןבה על כך..אבל רציתי קצת להוריד ממני.. תודה על התמיכה ומקווה פעם להיות פחות "מאתגרת"

התחלתי טיפול כמה פגישות וחשפתי חופשי, אבל אני חשה שהמטפלת לא אכפתית, והיא סתם מדברת ואין לה משהו לתת וזה ממש בלי שום תועלת. אני מתחרטת שפרסמתי דפקטים שלי ולא בא לי ללכת שוב ולהחשף. מצד שני כן פנטזתי על דמות תומכת להשען עליה שתעזור לי, אבל היא לא. היא יודעת שאני לא מרוצה כי אמרתי לה. האם יש בשביל מה ללכת שוב ולהתענות? להמשיך לפנטז משו שלא במציאות? או מה כן נכון לעשות? אני צריכה עזרה, אבל לא טוב לי אצלה. ואני לא מכירה מטפלת אחרת מוצלחת, מה לעשות?

אל תמשכי את זה יותר מדי. דברי איתה אבל אם זה לא מרגיש לך שיש כימיה טובה תנסי מטפלת אחרת ואולי תמצאי כזו שכן תרגישי יותר טוב ו'מחובר' איתה. כימיה בין מטפל למטופל זה חשוב. אני נשארתי בטיפול שלא הייתה כימיה מוצלחת כנראה כי חשבתי שאמורה להיות איזה משמעות מיוחדת לעובדה שהגעתי דווקא אליה, אבל זאת התייחסות נאיבית. טיפול זה תהליך שכרוך עם הרבה כאב גם אבל באינטואיציה ההרגשה צריכה להיות שלמטפל כן אכפת ושהוא מבין אותך, מקשיב ושומע ומכיל. לא רק מהשפה לחוץ או באופן טכני בלבד. בהצלחה.

מנותקת. מנותקת. מנותקת. מנותקת. מנותקת. מנותקת. מנותקת. מנותקת. מנותקת. מנותקת. מנותקת. מנותקת. מנותקת. מנותקת. מנותקת. מנותקת. מנותקת. מנותקת. מנותקת. מנותקת. רוצה ל ה ר ג י ש ! ! ! ולבכותתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתת ולצרוחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח וזהו.

כואב. פשוט כל כך כואב. די. די גוף. תגידו לו...

לא יכולה להגיד שלגמרי נרגעתי, אבל כן נראה לי שאצליח להחזיק מעמד עד שניפגש ביום שני. היא אמרה שהיא לא עוזבת אותי ושאנחנו נמשיך להיות ביחד. ולרגע לא באמת חשבתי שתעזוב אותי, ובכל זאת הייתי צריכה את זה ממנה.

מראה לתוך הנפש הסתכלתי לי היום בעניים וראיתי ים ירוק ראיתי מבט של אישה שיודעת מהו כאב וגם יודעת רגעים של אושר שיודעת לחמול וגם להגיד די! כשצריך ראיתי צבעוניות הרבה גוונים של פסטל של שקיעה של אהבה של נהר ופכפוכי מים ראיתי אהבה, וראיתי שנאה ראיתי, רוך עמוק וראיתי תקיפות. הו, העניים שלי, שראו כל כך הרבה לגילי הצעיר. העניים שלי, כמה, כמה שהם שהן מספרות. אם רק תהיו שם להקשיב.

האם כל הסוד הוא העדר השלכה? הקשבה לתגובה של עצמנו הגדרתה הבנה וקצור המעגל להתבוננות פנימית? אני חש שהקיצור בתהליך הוא קצור הזמן שהדפוס מתגלם ביחסים עם העולם והבנת דפוסי התגובה שלי מול הארועים! זה מה ששייך לי אני מדמה את זה לאופי האנרגיה שאני מפיק מעצמי! ואיך אני מעצב את התגובה שלי למצבים והיא יוצרת את עצמי! נשמע רלוונטי?

הי אתה יכול לבדוק אם אכן ענית לי בשירשור איך מקבלים החלטה. אני לפחות לא רואה שם תשובה..

הי גלי, יכול להיות שאת נכנסת לפורום מהנייד? אם כן, כפי שנאמר כאן בעבר, זה לא מאפשר לראות תגובות שאינן משורשרות ל"גזע" של העץ... בכל אופן, איזה תסכול, אז בא לי להעתיק לך לכאן את תשובתו של אודי. ערב טוב, גילת. "הי גלי, אם הסבל הוא תוצר שלנו (בשונה מהכאב, שהוא עובדת חיים קיימת שלא ניתן אלא לקבל אותה) - אנחנו יכולים לבחור איך וכמה לסבול. לא חייבים, כך מאמינים בבודהיזם (וזה משהו שבהחלט אפשר ללמוד מהם). אודי"

הי גילת תודה על ההעתקת התשובה ועל ההסבר. באמת כבר חשבתי שאני משתגעת... שיהיה לך סוף שבוע מצויין!

שלום! כשהייתי ילד בן 9 או 10 בערך היו לי בעיות התנהגות בבית הספר והמחנכת שלי הציעה לקחת אותי לטיפול פסיכולוגי. אמא שלי החליטה להקשיב לה ואכן טופלתי עי פסיכולוגית. רציתי לשאול האם כיום,אחרי שכבר מלאו לי 18,אני יכול לגשת אל אותה הפסיכולוגית ולקבל את ההערכה שהיא ביצעה עליי כשהייתי קטן או שזה לא אפשרי? תודה רבה לעוזרים!

לא מצליחה להירגע, מפחדת שהיא כועסת עליי על איך שהתנהגתי. אני מאוד כעסתי היום. אני רוצה לדבר איתה כדי שתרגיע אותי, אבל כבר מאוחר ולא יכולה להתקשר. אולי אדבר איתה מחר, אבל מפחדת להתקשר, אולי היא לא רוצה לשמוע אותי? אולי היא כועסת עליי? אולי היא לא תרצה לענות לי?

סליחה שאני מציפה. אני שייכת לאיזה קבוצה מסוימת, שיש בה הרבה התאבדויות. למשל, בשנה האחרונה היו שלוש, ועכשיו עוד אחד, שאני לא מכירה. יש עוד מישהו שכותב סטטוסים על כוונות כאלו. הארגון מנסה לעזור על ידי טיפולים פסיכולוגיים כמעט חינמיים, נסיון לתת תמיכה ככל הניתן, ועדיין יש כאלה שלא רוצים/ לא יכולים לעזור לעצמם. זה גורם לחברים להרגיש תסכול, חוסר אונים, ועוד ועוד. כיום הארגון מנסה לנפות טוב יותר את החברים, על מנת לא לקבל חברה שמצבם הנפשי לא יציב/ שלא מטפלים בעצמם. ועדיין זו קבוצת סיכון. לא רוצה לפרט יותר מידי. עצוב לי. הילה

בא לי להפסיק לחשוב שלילי ולהתמקד בחיובי. למרות שזה קשה כי זכרונות של חוויות רגשיות לא טובות מושכים אותי אחורה... והאמת חשבתי שאולי גם לחיות בלי להביא ילדים זאת בחירה לגיטימית לא? לפני הטיפול זה לא הפריע לי שלא רציתי ילדים. שאפתי למימוש מספק כלשהו... אחרי הטיפול שהמטפלת החדירה את ההכרה בזמן מציאותי סופי פתאום הבנתי איך ה'אין' (בזמינות רגשית הורית) שהיה לי בחיים גרם שהתנתקתי מיצר ההורות ואז נהיה לי מריר ורע מהעובדה הזאת.. בייחוד שאני מרגישה לא בשלה ו'בנויה' לדבר הזה.. למרות שבמגביל מרגישה גם את ההחמצה.. אבל אני בכלל צריכה ללמוד לחיות בשביל עצמי קודם (ואני כבר מעל גיל שלושים). זה כאילו הפסיכולוגית בכלל לא תמכה ב'עצמי' הזה שלי והרצון שיהיה לי טוב... שזעקתי 'תעזרי לי' כמו חיה פצועה היא ענתה בטון נטול סנטימנטים 'תעזרי את לעצמך'. האם זה היה הפניית עורף מזניחה? מחדל? או אולי בכלל דחיפה מכוונת שאקח אחריות על עצמי ולא אעביר אליה.. ואולי זה היה חלק מהעבודה שלה מבחינתה? לא יודעת בוודאות. אבל בעצם גם לא להביא ילדים זה לגיטימי, לא? האם בהכרח חייב להיות מימד 'טראגי' לבחירה כזאת? כי אחרי הטיפול הפסיכולוגי נכנס לי מן מימד כזה ביחס להורות. מה שקודם לא היה לי אכפת פתאום עכשיו מעסיק את מחשבותיי..... אבל נמאס להתחבש במחשבות. אני רק רוצה שיהיה לי עצמי נחת וטוב וגם שמח! שאיפה הכי טבעית, לא? בשביל זה אני צריכה לשכוח מחדש את חרדת ובהילות הזמן החולף שהפסיכולוגית אנסה לי על הנפש ולשוב לחיות בהווה ולחפש מה ואיפה יעשה לי טוב. אודי עצוב לי שכאנשי מקצוע קורה שאתם מכאיבים לאנשים ועושים נזקים ולא אכפת לכם מזה. אני בטוחה שאני לא היחידה שחשה שאנליזת התסכולים הכפויה הזאת זעזעה וטלטלה אותה .. שלא לדבר על הצביעות החברתית שטמונה שם בין השורות. לא יודעת. אני רק רוצה שיהיה לי טוב. נמאס מהסבל ונמאס לחשוב על איך העולם הזה מקום מלא פערים, עוולות ולא שיוויוני וכ'. בא לי שיהיה לי טוב, בלי המרירות הזאת. איך עושים את זה?

אז היום דיברתי בטיפול. "נגעתי" בדברים כואבים וכמוסים מאוד, אבל האדמה לא רעדה, והשמיים לא נפלו. ויצאתי החוצה מהחום לקור והמשכתי להרגיש "עטופה" ועייפה מאוד. לילה טוב אודי נטע.

להתמודד עם משהו שמרגיש 'מאיים' ולהווכח ש'השמים לא נפלו', ברמה החווייתית זה סוג של גילוי גדול, לא? מאחלת גם לעצמי יותר חוויות כאלה.

אני עובדת כ"כ קשה... כואבת כ"כ... ורוצה, כ"כ רוצה להמשיך הלאה, לחשוב ולהרגיש כאילו הכל מאחורי... וקשה לי להאמין שזה יקרה... ראית אנשים שעברו התעללות מינית ממושכת בילדות שבאמת יצאו מזה ויכלו לחיות חיים טובים באמת, שמחים באמת בלי כאב שכל הזמן עולה וכמעט מטביע??? אנשים שהצליחו למרות הכל לראות את הטוב והיפה שבאדם, שהפסיקו לפחד מהצל של עצמם, שיכלו לגדל ילדים ולבנות זוגיות טובה והדדית???? תגיד לי שכן, תגיד לי שאני לא סתם סובלת, שיש לי תקווה אמיתית.... תמי

אתה כועס עלי?

אני צריכה את המבט שלה, זה שאומר שהיא אוהבת אותי, שמבקש שאשמור על עצמי, שמשתקפת בו הכנות, שבאמת אכפת למישהו, לה, שיהיה לי טוב. בא לי להרוס לעצמי הכל. לצעוק אני טיפשה! ולזרוק לפח את כל העבודה שהשקעתי בלימודים. לצעוק אני מפלצת! ולהעניש, בדרכים השונות שאני יודעת. לצעוק אני מכוערת! ולהפסיק לאכול, להרוס את הגוף הזה. ובא לי שהיא תציל אותי מעצמי. אבל אני לבד. אז אנסה להחזיק בשני צידי החבל הזה, עד שכבר לא אוכל יותר. לבדלבדלבדלבד. תמיד זה היה כל כך מכאיב להיות לבד? נעמה.

נעמה יקרה, אני מקווה שיש לך אותה איכשהו בפנים. מוחזק. "כל מיני צורות של ביחד", זוכרת? הרשי לי להאמין (גם אם בסודי סודות) שיש בך חלק רך שמספיק אוהב, ויתגבר על זה הרודן, המצליף והנוקשה, והוא שימנע בסופו של דבר הורדה למציאות של כל המחשבות ההרסניות האלה. איתך, סוריקטה

אני כועסת עליה. מאוד. אף פעם לא צעקתי עליה בטיפול. כל הזמן הייתי מתחת לשמיכה, בכיתי וכעסתי וצעקתי. גם היא צעקה עליי קצת. ואני נעלבתי ממנה. לא רציתי להיות שם. לא רוצה. עכשיו כואב לי הראש מכל מה שהיה שם. ואני אפילו לא יודעת לומר מה היה שם...לא זוכרת.

אני עוקבת אחרי ההודעות שלך. נראה לי שזה נפלא שאת סוף סוף יכולה להיות את. החרדה והבהלה גם הן מובנות. זהו קשר, והוא נבנה לאט לאט. אני שמחה, שהיא שרדה אותך, וגם את מרגישה את זה. הכל בסדר.

התרגשתי לקרוא אותך. תודה!

אודי ומימה, אני הרבה זמן מתלבטת אם לכתוב את זה, כותבת ומוחקת, או מדמיינת שכותבת וששלחתי. אודי, אני דואגת למימה, מצד שני, ההודעות שלה, שלך מימה, עושות לי לא טוב. החזרתיות הזאת, עוד אחת ועוד אחת, עם אותם תכנים קשים עושה לי לא טוב. או נ

הי אודי עדיין לא ענית... מלפני שבוע שאלת הבהרה בשירשור איך מקבלים החלטה :-(

אודי, דברים שמובנים מאליהם אצל אחרים, גורמים לי לאושר. מה למשל? כשאני קמה בבוקר והמקרר עובד, ויש חלב לקפה. ואני יושבת בבית שלי ושותה קפה חם. או; כשאני הולכת לישון בלילה בבית מחומם, עם כרית חמה ופוך.אחחח, כמה זה מרגש. וגם כשאני נכנסת למקלחת ויש מים חמים, את הסבון רחצה שאני אוהבת, והסבון עם הגרגרים לפנים. והכי מהכל שרזיתי, ואני נראית טוב, ואני מקבלת מחמאות על זה,זה,זה. בקיצור, מין רגע כזה של נחת. הילה

אתה מבין שרציתי להיות פסיכולוגית ? אתה מבין שלא ממש הבנתי את טבעו האמיתי של המקצוע (שכולל לתסכל ולשמור גבולות וסטינג) וחשבתי מדובר שקשר תומך קונקרטית .. ועשיתי אידאליזציה ואמרתי למטפלת שאני רוצה להיות פסיכולוגית היא אמרה בטון פטרנליסטי 'קודם לעבוד' ואז צייתתי אבל בגלל שהרגשתי שחוקה מניסיונות תעסוקתיים קודמים שלא האריכו אז פניתי ל'קיצור דרך' מבחינתי וחתמתי על נכות וביקשתי סיוע תעסוקתי וכל זה בליווי עו"ס שהתחילה להסביר לי קשיים נפשיים מהם והשפעתם על התפקוד, בניגוד לפסיכולוגית שאמרה בטון מתנשא ואטום 'עבדתי קשה' .. ואז אחרי שחתמתי נכות והתחלתי לעבוד איפושהו פתאום הפסיכולוגית אמרה 'זה מתאים לך'.. אבל בעצם רציתי להיות פסיכולוגית ועניין העבודה הזה היה כדי לסמן וי... ואז התערבב לי המח והתעוררתי בבקרים בלי להבין מה קורה תחושה מעוותת של זמן, ראייה שאני במקום שבכלל לא רציתי להיות בו , שנאה למטפלת.. ועד היום קשה לי להגיד איפה שצריך להצהיר שיש לי 'נכות' מביטוח לאומי ואני מתחילה לבכוצ וההרגשה היא שדפקו לי פשיט בראש באחימות וקראו לזה 'טיפול'? לא הסבירו לי כלום.. אולי אני אבטל את ההכרה הזאת ואמחוק הכל מהזכרון? ואת הזמן האבוד של 4 שנים בסיוט הזה מי יחזיר לי? דמעות. נמאס לי. למה עשו אצ זה ?? למה במקום לעזור לי תסכלו והובילו אותי למקום הזה? בחרתי בחירות מתוך חוסר חוסר הבנה טוטאלי. גם בטיפול, גם בחיים... ככה זה שהורים מטומטמים ולא נותנים שוב הדרכה רגשית נורמלית ומציאותית לילדים שלהם.. נמאס כבר מהעולם הזה. לא כיף לי פה. למה אני צריכה להתבייש עכשיו כל החיים? ואיך הפסיכולוגית לא עצרה רגע להסביר לי השלכות של דברים .. עשתה ממני צחוק. לא הבינה כלום. לא הבינה איך המילים והתייחסויות שלה מפשיעים עלי. הפקירה אותי לאנחות. ועכשיו פסיכולוגים יקראו לזה 'השלכה/העברה' ויצאו פטורים מהכל. זה אף פעם לא אחריות שלכם... זה ועוד אחריות שלה שחתמתי נכות מתוך בורות להשלכות הרגשיות של זה, שצייתתי לה בעודי מחזיקה בעיני רוחי את פנטזיית הלהיות פסיכולוגית. שהיא הובילה אותי בצורה שלא נותנת את הדעת להשלכות של כלום ואח"כ בהתפכחות הכואבת שמחצה אותי נשארתי לבד עם הכאב ורק זוכרת התנשאויות שלה איך 'עבדה קשה, אוהבת את המקצוע, מפיקה סיפוק מהורות ואפילו הגדילה לציין שמעולם לא היו לה הפרעות אכילה (היא רזה וחטובה מאוד)'... ואיפה זה השאיר אותי??... עברו יותר משנתיים מאז הטיפול ההוא ועדיין שצריכה לציין איפושהו שיש לי נכות זה גורם לי למשבר רגשי ובכי.. בכלל לא עכלתי את זה... לא רוצה לדעת לא רוצה לחשוב . רוצה לצפוס את עצמי כמוצלחת וטובה וגאה... ככה מטפלים אודי? ככה מטפלים?? ועוד היא אמרה אז שכעסתי 'אבל את בחרת ללכת בדרך הזאת'. אז עניתי לה שבחרתי כי היא לא הקשיבה למה שאני ניסיתי לומר ולחצה עליי עם הפטרנליזם שלה לצאת לעבוד בצורה סדרתית כאילו שזה מה שהכי קודם וחשוב מבחינתה לכל דבר אחר.. ואלה היו התוצאות... איפה החמלה? איפה הכבוד? איפה השיקול דעת? מה הייתי חייבת להתגלגל לעובדת סוציאלית כדי לקבל יחס קצת יותר תומך ומבין? שמתי לב שיש הבדל ביניכם בגישה. עוסי"ם יותר תומכים ומכירים בקושי. לא יודעת... אני במצב בלתי נסבל. כל החיים שלי מרגישים כמו הדחקה אחד גדולה בגלל הפער בין רצוי למצוי ואם פתאום משהו מאלץ אותי להסתכל לפער הבלתי נסבל הזה ישירות בפרצוף נהיה לי רע.. וגם תמיד בחשש שישפטו אותי אחרים ויתנשאו וירגישו עצמם יותר נעלים או משהו. כאילו אני בן אדם סוג ב'. אני לא בן אדם סוג ב ... קשה להפנים את זה. גם שונאת שאין לי שליטה בידע של דברים וצריכה להיות תלויה באחרים בכל מיני עניינים. קשה לסמוך. הטלויזיה רק מפמפים לאנשים איך כולם דופקים את כולם על ימין ועל שמאל.. די נמאס לי. עיניים נפוחות מדמעות.

שהערת בציניות איזה מן טיפול אני נותנת לעצמי. שאמור להיות לי 'חלק בוגר' שמנהל את העניינים יותר טוב. ולא להזרק סתם ככה לגחמות 'התמודדות' לא טובות. אז אם שולטים גם באוכל לא 'להזרק' לסימפטום? אני אנסה היום לשלוט בזה. לנהל את האכילה שלי ולא שהיא תנהל אותי

כתבת שבסוג הודעות השני אני מתעקשת להתחפר ולשקוע בחול טובעני... ובעצם אם הקרקע מתחת לרגליים שלך היא מסוג חול טובעני לא צריך כל כך להתעקש להתחפר ולשקוע שם כי כח המשיכה שפועל עליך הוא חיצוני.... וכן באמת יש לי מן 2 מצבי צבירה כאלה.. רוצה להיות מסוגלת לנהל את עצמי אחרת. אבל זה קשה. קשה לי מאוד לקחת את עצמי בידיים. הרבה יותר קל לוותר לסיפוק המיידי ולהתעלם מהישגים של הטווח הרחוק.. זה פשוט קשה, מצד שני הייתי רוצה להיות מסוגלת... אז אתה שומע את 2 הצדדים האלה..

הקפיצות האלה בין רהיטות מיקוד ובין התחפרות ושקיעה ברגש טובעני! מזה? של מימה כמובן! גם טימינג ההודעות בפורום הופכים כלי ייעוצי!

אתה לומר רזי טיפול דרך צפייה באינטרקציות רשת?? חח

מחבקת אותך! איתך-במבי.

אני מתכוונת לא ברמה המילולית אלא ברמת הכוונות.. מכירה מישהי שיש לה נטיה כשמדברים איתה להוציא את הרצינות מהמשוואה ולהתחיל 'להתעסק עם הראש שלך'.. היא כאילו שואלת שאלות סתם רק בשביל לראות כמה זמן יקח עד שבן שיחה יקלוט שהיא משחקת איתו ... ואז פתאום אני חשה שאי אפשר לקחת אדם כמוה ברצינות יותר מדי.. זה מחדיר חוסר בטחון לשיח.. גם חוסר חשק לפתוח את הלב בכנות כי אין לדעת אם היא תתייחס ברצינות או תבחר לעלוץ על חשבון השני... והיא מודעת לקטע הזה כי לרגע היא עצרה ושאלה אותי 'אני לא מעצבנת אותך יותר מדי נכון?' כלומר היא מודעת לעובדה שהיא נוטה לעשות מן טיזיניג קל והתגרויות... ולמה בעצם? האם זאת דרך משחקית לשעשע את עצמה? כי האמת שזה לא ממש נעים לי ברמת השיח כאשר מדובר במשהן שקורה בצורה מגמתית מצידה.. (והיא חמודה בסה"כ דווקא) מה דעתך אודי? האם זה מעיד על אופי ילדותי? למה שאדם בוגר יבחר לתקשר כך?

בשביל ההבהרה: השריטות שלי זה שטויות. אלה לא 'חתכים'. זה סתם שריטות שטוחות ביותר וזה שטויות.. אם כבר הקאות הרבה יותר גרוע מבחינתי . לא כ"כ מבינה מה הקשר בין מה ששאלתי על אותה בחורה ל'נסיגה קטנה לסימפטום' שרשמתי פה. ואם משהו לא טוב זה דווקא איך שאני אוכלת הרבה ולא בריא. פשוט הרגשתי מיאוס באותו רגע

כן עדיין על הפסיכיאטרית וגם כועסת באופן כללי, אפילו לא יודעת להגדיר על מה בדיוק. וזה מעצבן אותי להיות במצב הזה.

גם אני שונאת להרגיש שמתסכלים אותי ברמה כזאת שזה מביא לידי כעס... יש בכעס איזה הרגשה שלכלכו לי את הנשמה, כאילו ממצב של 'שוחר לטוב' נהיה לא טוב.. וזה לא נעים להרגיש את זה... מצד שני שאני מתבוננת על אנשים בעולם זה נראה שמי שמסוגל לחוש כעס ולבטא את הכעס באופן פרודוקטיבי נראה שהוא מצליח יותר בחיים, משיג יותר מה שהוא רוצה.

יש את הספר המדהים הזה "האיש שחשב שאישתו היא כובע", ויש שם את האיש שמתעורר בבעתה, כי יש לו רגל זרה במיטה. והוא דוחף אותה, ונופל. ודוחף אותה, ונופל. והוא לא מצליח לתפוס שהיא שלו. וכמה שאני מבינה אותו... כי גם לי יש גוף שהוא לא שלי. והוא מרגיש עכשיו דברים לא שלי. ואני רוצה לדחוף אותו, אבל נופלת. נעמה.

הי, כותבת בהמשך לדברים שבמבי היקרה כתבה לי ומופיעים אי שם בעמוד הקודם. במבי, אני מוצאת את הניסוח שלך מדויק הרבה יותר מזה שרשמתי אני. הרעיון הוא באמת לנסות שינוי בפורמט שאולי יביא לתזוזה ממקום של קיבעון. אנחנו, רופא הנפש ואנכי, עדיין בקשר מעת לעת במייל, ואני יכולה לקבוע פגישות אם ארצה, רק ההמלצה היא שתהא מטרה מוגדרת לפגישה, כי כך יש סיכויים גדולים יותר, עפ"י ההשערה, שתוכל לעזור או לחזק. החששות גדולים, כמובן, ואמנם יצאתי לתוך הפרק הזה בדיכאון מג'ורי וחולשה, אבל מנסים בינתיים. תרופות גם ישנן ברקע. ההחלטה יכולה להסתבר כטעות, וגם להיפך. לדבריו כבר הרבה זמן אני נפרדת ממנו, ואולי הפגישות, כפי שהיו, מפריעות או מחלישות בשלב זה ופחות מתאימה הדרך ההיא כרגע. ישנה גם הקלה כלכלית בהפחתת הפגישות. סומכת על שיקוליו המקצועיים, גם אם לא תמיד מבינה עד הסוף. ובשקט בשקט אומר שכן התרחש איזה משהו קטנטן בינתיים, למרות שבקלות אני יכולה להרפות את ידיי. אהבתי מאד גם את הגדרתה של נעמה החכמה לפריצת דרך. סוריקטה

סוריקטה הי, מעניין.. שימי לב..את בוחרת ככותרת להודעתך במילים:פריצת דרך.. אך את המשהו שכן התרחש בנתיים את כותבת לקראת הסוף, מקטינה אותו,הופכת אותו למשהו קטנטן ואומרת אותו בשקט בשקט .. עם מלא חששות שמא המשהו הזה שהתרחש "יברח בין האצבעות" כאילו מתחשק לי להציע/לבקש מכם (את ורופא הנפש שלך) שתשנו גם את הגישה. אולי נכון יותר עכשיו משהו כמו cbt... כן, אני מדמיינת את רופא הנפש שלך, פסיכואנליטיקאי,חבר בחברה הפסיכואנליטיקאית, מתחיל לפלבל בעיניו רק למשמע ההצעה.. מעניין ..בטח הוא מכיר את אמא צביה..גם אמא צביה חברה בחברה הפסיכואנליטית. אולי הם ידידים קרובים? אולי הם עברו אנליזה אצל אותו האנליטיקאי ? אז אם כך אנחנו אחיות,לא? אולי בנות דודות? סבא משותף.. :) מה שאני אולי מנסה לומר לך זה,ראשית, שאיכפת לי ממך.מאוד. ואולי, כחלק משינוי הפורמט תהיה גם הגמישות להתאים את הגישה לצרכים שלך כרגע.. ואם אתם "נפרדים" עכשיו ממילא, למה שלא "תלכו" על חיזוק ,הגדלת והעצמת השינויים דרך תרגילים? למנוע את רפיון הידיים.. כך אולי הקשר שביניכם יוביל למקום נוסף ואחר ? אני מנסה לדמיין את אמא צביה שהיא ויניקוטיאנית ואני מבקשת ממנה שתעבוד איתי דרך cbt... מעניין.. אולי אני אציע לה..אומר לה שאינני מסוגלת לגעת באף אדם ודרכה, דרך החיבוק שלה שוב ושוב ושוב.. וכן, גם שתלטף לי את השיער..ארתע פחות ממגע עם בני"א... שלך-במבי.

אהלן במבי יקרה, חושבת שכתבתי ביודעין את מה שהסבת את תשומת לבי אליו. מניחה שהם מכירים, באמת, נשמע נחמד. לגביי... לא יודעת ומבולבלת... נראה... הקשבתי ברצינות רבה לכל רעיונותייך היפים והחכמים והמון תודה על הדברים. מקווה שהוא ואני עוד נדבר על כך איכשהו. ובנוסף, כנראה, שמורכבים הם העניינים. שלך מן הלב, את מתוקה מאד :-) סוריקטה

לך לבד, לכם יחד, לכל מיני צורות של ביחד. נעים לשמוע שאת סומכת עליו. זה נשמע לי כמו דבר משמעותי... נעמה.

איזה יופי. הו, כל מיני צורות של ביחד... המון תודה, סוריקטה

נשארו ללא מענה, גם שאלות ששאלתי אותך בשרשורים האחרונים. גם השאלה לאן ומה עכשיו ומה עשתה החוויה המטלטלת של המוות. התחלתי בטיפול חדש במרכז שמתמחה בנפגעות תקיפה מינית ופוסט טראומה מורכבת. אני ממשיכה להאחז בשגרת העבודה בית ילדים, עולה לרגע לנשום ושוב נופלת, מנסה לאכול ושוב לא מצליחה, לא מרגישה כלום הכל הפך קהה. הילדים הגדולים יודעים מה קרה ושניהם מטופלים, הקטנים עסוקים בלגדול ומן הסתם מרגישים כל מיני דברים. איך ילדים חיים עם המחשבה שאמא רצתה ללכת? אני מרגישה שהעונש שלי הוא לראות אותם סובלים, ויותר מכך, לא להרגיש באמת, להיות אדישה לסבלם. מילים כמו תהליך, זמן ואת חזקה אמורות לתת לי כח? הן רק מחלישות אותי.

סתם כותרת 'שנונה'. הצלחתי לשרוט את עצמי. שום דבר 'מרעיש' . שטוח ביותר. אבל זה מבטא איזושהי נחישות בתוכי. אולי סוף סוף אצליח להפסיק לאכול כל כך הרבה. באמת איבדתי שליטה על זה בזמן האחרון. אני אוכלת מלא זבל. בצק לבן סוכר מתוקים... אי אפשר להקיא הכל.. ועליתי לא מעט במשקל... חייבת להוריד את זה ממני. זין על ילדים.. ילדים אני אגדל בגלגול הבא אולי. המשימה היחידה שלי בגלגול הזה היא לפחות לא למות שמנה. מילא נכשלתי בכל דבר. רק לא זה.. למה יש לי את הנטייה הזאת לאכול כ"כ הרבה? תמיד הייתה לי... אני יודעת שלרזות קצת לא יתן לי שום אושר אבל לפחות אני לא ארגיש כ"כ עלובה ולא ישנא את עצמי כי זה בלתי נסבל.. בן אדם שלא שולט באכילה של עצמו, איזה עלבון.. והשריטות האלה כמן בריתות עם ה'מחלה'.. אתה מכיר את ההבטחה הזאת אודי לנחישות? שזה מחזיק אותך? לא משנה. אני ההיפך הגמור.. אני רק רוצה להצליח לרזות. באמת. נגיד 52 יהיה בסדר. זה לא אמור להיות כזה קשה.. אז תואר כבר לא יהיה לי, גם לא ילדים, גם לא מי יודע מה כסף... אבל אני רוצה את ה 52 שלי. את זה אני כן יכולה להשיג. זה ממש חשוב. אין לי מושג למה אבל זה מאוד חשוב. ואז כבר לא חושבים על משהו אחר. מח מח, תנצח, תזכור את עצמך לשכוח. אין שכל אין דאגות... חופש זה מושג מתוק. מוות על הזמן. מוות על הזמן של הפסיכולוגית הזאת שהחדירה לי לנפש כמו דקירה של חרב לתוך מרכז בית החזה. הייתה עורפת לה את הראש גם. זה דו-קרב. אף אחד לא יבין. מוות למציאות הזאת שהיא ניסתה בכח לאנוס לי מודעות על הנפש לזמן מציאותי שחולף... מה שהייתי עושה לה... אני מפלצת אין מה לומר. עכשיו לקחת את כל המפלצתיות הזאת ולהיות 52. גם לי יש תכלית בעולם. אף אחד לא מבין. גם אני לא. בד"כ אני יותר נורמלית מזה. השדים יוצאים בלילה כנראה. בבוקר הכל יהיה אחרת אבל הפעם יהיו לי שריטות להזכיר לי שלא אוכלים הרבה.. מי שאוכל הרבה נענש. נחישות. התגעגעתי. רק לא להיות הסמרטוט הזה. בבקשה . זה בלתי נסבל.

מזל שהרגשות והמחשות זה דבר דינאמי.. מקווה שתרגישי אחרת בקרוב ..

הי מימה, אני התחלתי את התואר הראשון בגיל 36 , לא שאני דוגמא מיודע מה ותארים אקדמאים זה לא הדבר הכי חשוב בחיים...ובכל זאת... הכל עוד אפשרי, ואת הרי אמרת כאן בעבר שלא תוותרי. ולגבי האכילה - אפשר להאשים את החורף והקור, ממש מכה, אני נגעלת מעצמי וממשיכה לאכול.

בצעירותי הייתי עושה את זה הרבה יותר... דווקא הקטע עם השריטות כמעט נעלם לגמרי עם הזמן, אבל האכילה שלי תמיד הייתה בולמוסית כזאת.. קשה לשלוט בזה.. הזלילות והקאות הרבה יותר מבאסות מכמה שריטות שטוחות.. אבל אני מכורה לאוכל כנראה.. כנראה שזאת התמודדות של יום ביומו.

אני כבר לא יודעת מה שיחזור ואולי זה כבר לא משנה בנקודה הזאת. כשכבר אי אפשר לעבוד על דברים זה פחות משנה למה... היום אשת השיחות שוב העלתה את חוסר האונים שהיא לא מצליחה לעזור לי.. שאין לה כרגע בחיים אפשרות לטפל במישהי אובדנית... איך זה שכל פעם אני רק צריכה מישהו שיהיה מספיק חזק להחזיק אותי ותמיד העולם אומר שהגזמתי. כדורי השינה כבר לא מרדימים אותי... כמו בהליכי שטיפת מוח... שמשאירים אותך עם עיניים פקוחות ומכניסים לך למוח סרטי זוועה ואימה... ככה אני מרגישה כל הזמן.. שכל המציאות הזאת היא זוועה אחת גדולה ואני לא מצליחה לעצום את העיניים ולא מצליחה לרדת מהחיים האלה.. מה עושים?

וזהו

אודי, מרגישה "תקועה" בטיפול. הזמן נמתח ונמתח ועובר לאט ואין לי ממש מה להגיד. הנורא הוא שאני לא יודעת מה אני אמורה להגיד, מה מצופה ממני, למה אני מצפה מעצמי. גם עכשיו אני מרגישה שקשה לי להגיע לפואנטה (אם יש בכלל). אני לא מובנת אפילו לעצמי והצורך הכי חזק שמתעורר בי הוא שמישהו יצליח "לגעת", לדייק, לראות ולהבין אותי. כמוך אודי. איך אתה מצליח כל כך לדייק??? לפעמים הייתי רוצה שתהיה המטפל שלי. נטע.

האם מבחינה משפטית גם המטפל אחראי לרגשות שמתעוררים במטופל במהלך התהליך הטיפולי שהוא מיישם או שרק המטופל נתפס אחראי לתגובה הרגשית שמופיעה אצלו בעקבות הטיפול שקיבל? נגיד אם שחזרתי טראומה לא מודעת של הזדקקות ראשונית, נטישה, כאב, אפילו מוות רגשי, המון זעם... ולא היה לי מושג שחומרים רגשיים כאלה יכולים להתעורר במהלך טיפול פסיכולוגי כאשר פניתי אליו ובבורותי חשבתי אני משלמת על קשר תומך חברי ונעים ואפילו רציתי ללמוד איך לטפל ולעזור בעצמי... אפשר לתבוע על הנזק שנגרם לי עקב כך שלא הבנתי ולא הוסבר לי כיאות טיפול משהו ומאז נחרטו לי הזכרון התייחסויות פוגעניות ומעליבות שנחוו אטומות ביותר כי המטפלת הייתה לא רגישה צבועה ומתנשאת? אפשר לקבל הכרה משפטית בנזק הזה? תמיד מוצאת את עצמי תוהה.... צריך שלמטופלים תהיה איזושהי יכולת הרתעה. נמאס ממה שאנשים בעמדות בכירות יותר מעיזים להרשות לעצמם. הן מטפלים ואחרים.. נמאס מזה.

לא חשוב.. בזמן האחרון עליתי המון במשקל ואני חייבת להוריד אותי ויש לי הרגשה שאני עוד מעט כבר לא יחשוב על שום דבר אחר. בכל מקרה תודה אודי שאתה מוכן לסבול אותי פה ולאפשר מרחב. למרות שהייתי מעדיפה לשכוח מהכל

שרשור הודעות מדהים! הלופים שלך מדהימים בעוצמתם קלאסיים כמו סדנא מושלמת! את נכנסת אליו מציגה השלכה אשמה על המטפל א משיב לך תגובה ממוקדת לפעולה! את חוזרת לעולם הפנימי שלך בקפיצה גדולה מגיבה על העדר הדחיה בכניסה לקושי בקבלת עצמך משקל ותודה על אי הדחיה! סודו של הטיפול המטפל והמטופל ההכלה והרצון להיות נאהב ללא תנאי!

אם כן הייתי מביאה ילדים. נגיד אודי מחר אני נכנסת להריון איך הייתי מבטיחה שיהיו להם תפקודים ניהוליים טובים, וגם הרגשת נוחות עם הגוף והמיניות, יכולת לאסרטיביות... איך? :/ אין לי כח לזה. אנשים כמוני עדיף שלא יביאו ילדים כנראה. אין לי כח לדברים הרבה יותר פשוטים שצריך להתמודד ומעייפים אותי, אז זה?.... :/

יום מטורף בעבודה, אחרי יום לא פחות מטורף אתמול. עצרתי לרגע למנוחה, כמה אפשר? שבוע הבא, אודי מתחילה טיפול באנליזה קבוצתית, אני כל כך מתרגשת. אודי, הקביעות אובייקט, של המטפל שלי, הלכה לאיבוד. אין קביעות, ואין אובייקט. רק רייק אחד גדול ועצום. אודי, לא יודעת, יש לי חרדות שהמטפל שלי יחלה וימות. אני יכולה לדבר איתו על זה? לא רוצה לגרום לו לאי נעימות. וגם הבוסית בעבודה אמרה היום שאנשים נפגעים ממני, בלי שאני שמה לב. ניסיתי להבין מה, היא לא רצתה לפרט. זה מלחיץ אותי. ניגשתי לשתי חברות בעבודה לברר איתן אם הן נפגעו, ואחת אמרה שלא, והשניה אמרה שלפעמים היא עסוקה במשהו, ואז אני מבקשת שתחליף אותי, וקשה לה. אז לקחתי לתשומת ליבי. זה קשה לעבוד עם כל כך הרבה אנשים בצוות. בפרט אני, שיש לי קושי עם חברה ואנשים.

מחפשת מטפל/ת זוגי באופן דחוף בחיפה. צריכה מישהו אנליטי אמיץ מקצוען. מצטערת בעבר נכוותי . הרבה תודה

קמתי הבוקר והרגשתי מצורעת, בעלת איזשהו פגם מזהם. לכלוך מקועקע, לא נשטף, שמתפשט לכולי. אני מדמיינת אנשים בחליפות אטומות ממוסד לבקרה של מחלות מזהמות דופקים על הדלת, מרימים אותי ובלי מילים סוחבים אותי למשאית אטומה. הם עם מסכות, לא רואים אותם, לא שומעים אותם. "אני מצטערת" שתיקה. "מה תעשו בי?" שתיקה. הדלת נסגרת, אני לבד בחושך והמשאית מתחילה לזוז. ואני לא יודעת לאן אני רוצה שיקחו אותי. אפשר לנקות? לזרוק למקום מבודד? נדמה שאסור לגעת, לדבר, ליצור קשר אנושי, כי אדביק אותם ברקב. נראה לי שזו לא השנאה העצמית עכשיו. אני מפחדת מעצמי, ממשהו שיש בי והוא חזק ממני. אבל בכל זאת, מרגישה אחריות עליו. נעמה.

היי אודי, יש בי רוע מכאיב, מאכל, שנכון לעכשיו רק הורס אותי, תא אחרי תא. אבל מה אם הוא מדבק? אם השהות איתי נוטעת באחר זרעים של הדבר האיום הזה? לאחרים לא מגיע, זה לא הוגן. אני לא רוצה להיות מלאך אפוקליפסה. לזרוע שנאה וכאב בכל מי שמתקרב אליי. לא רוצה שיקשיבו לרוע הזה, יאמינו לו וישנאו אותי גם עם העוצמות האלה. ולא רוצה שיתחילו לשמוע אותו גם הם, עליהם. לא מגיע להם, לאף אחד שאני מכירה. וזה נשמע כמו מיסטי, אבל הפחד מזה מרגיש מציאותי. אני מצע לטפיל, שכבר הפך אותי עצמי לטפיל. ואם זה לא יספיק לו, הוא יביא להרס גם במקום אחר. נעמה.

בוקר טוב, אני בת 41 אמא לשלושה ילדים מדהימים!. הקטן כבן שנתיים, הגדולה בת 11. אני לא מסוגלת לחיות עם המחשבה שזהו..לא יהיה עוד..אני אוהבת את ילדיי ואין אושר מבחינתי ששווה לגידולם. פשוט נהנית מהם ומכל רגע.., אני מאד מאד אימהית ורואה באמהות את הדבר העיקרי מבחינתי. אז איפה הבעיה..אם אני חושבת הגיוני..אני לא אמורה להביא עוד ילד בעיקר משיקולים כלכליים..ובכל זאת סיכוני הגיל. יחד עם זאת אני לא מצליחה להשתחרר מהכמיהה.., במשפחתי המורחבת חושבים שירדתי מהפסים..אומרים לי שזה סתם עוד רצון להרגיש צעירה ושאני יכולה..שתהא הסיבה אשר תהא..הכמיהה שלי והמחשבות האובססיביות לא מרפות. איך לאור גילי..אפשר לקבל החלטה ולהיות שלמה איתה.., אני כבר חצי שנה רק עוסקת בזה..עייפתי.., הרבה תודה..אלונה

יש לי חבר גרוש המגדל 2 ילדים, אני רווקה מבוגרת, רציתי לשאול מה אפשר לעשות כדי שיתכנו נשואים ולגדל ילדים כאמא בזמן שאיני האם הביולוגית? האם יתכן סוג של הסכם: החינוך באחריות האב, כי צפוי שיגידו "את לא אמא שלי, תעופי לי מהעניים", גם כך גידול ילדים ביולוגיים קשה היום... מה אתה מציע?

אודי, אתה חושב שמותר לי להגיד לה את זה? היא עשתה כמה דברים שממש גורמים לי להרגיש שהיא מזלזלת בי ושלא ממש אכפת לה ממני. על חלקם אני יכולה אולי לומר שזה יכול לקרות וזה לא בכוונה. אבל כשזה הכל ביחד וחלקם הם פשוט חוסר אחריות מקצועית בעייני. זה מרגיז ואני בכלל לא יודעת אם אני רוצה לחזור אליה יותר. אני אדבר עם המטפלת שלי על זה, אבל עדיין אני כועסת.

היי חנה, רציתי להגיב למשהו שכתבת למטה, ובגלל שהוא למטה מידי ואני חוששת שלא תראי או שאודי לא יראה וההודעה לא תתפרסם אני כותבת כאן. אמרת שקשה לך להרגיש שיש בעיה. אבל... יש בעיה. זו בעיה שעצוב לך, שבודד לך, שקשה לך. אבל אולי הדגש הוא שזה לא ש*את* בעיה, *יש לך* בעיה. נראה לי שאיכשהו יותר קל להיות סלחנים כשלאנשים יש ביה בריאותית או כלכלית מאשר רגשית. זה נכון שעם קושי רגשי האדם הוא כלי לפיתרון של הבעיה של עצמו, אבל זה לא הופך אותו לאשם לבעיה. ברגע שאת נעזרת בתרופות את יכולה להסתכל על זה כחלק בך שהוא הפיתרון. ואני מבינה ומזדהה עם זה שקשה שהוא חיצוני, אבל נראה לי שחשוב לזכור שהפנייה אליו היא החלטה. הדיבור הזה בלחש "הילד של השכנים, זה שהוא לא בסדר..." נורא נפוץ, אבל מעורר תפיסה בעייתית. זה ילד שלא בסדר לו... מחשבות, נעמה.

What's the scientific term to define a person that's literally obsessed with his beauty? אני לא מתכוון למילה נרקסיסט כי כללית מידי ולא מצביעה על הפרעת האישיות שמתעסקת ביופי בפרט. אשמח לעזרה, תודה.

נשלחתי ע"י בית הדין הרבני לבדיקה זו עקב הכפשות ושקרים של בעלי העלות התחלקה חצי חצי אך בעלי הספיק להשמיץ אותי גם בפני הבוחנת כשהגיע לשלם עוד לפני שהבוחנת ראתה אותי בפגישת ההכרות בינינו היא הזכירה את מה שאמר , האם לא אמורה להיות סודיות בין המטופל למטופלת והאם יש לה זכות להטיח בפניי את האשמות האלה עוד לפני שהכירה אותי תודה