פורום פסיכולוגיה קלינית

יודעת איך בדיוק להסביר את הדברים.. פשוט רע לי...כל היום מרופא אחד לשני וזה אומר X והשני אומר Y ... במקום שהדברים ירגעו הם רק מסתבכים יותר..כי קשה לאזן אחד כשהשני באמצע בלגן גם.. אני יודעת שבסוף הדברים ירגעו.. אז למה רע לי ומפחיד.. סליחה על הפסימיות.

הייתי רוצה הייתי רוצה, לגעת בשמש, בלי שתשרוף את עורי. הייתי רוצה, לפעמים להיות נחש, שמחליף את עורו, אחת לכמה שנים. הייתי רוצה, לגעת בפניך, מבלי שיפגע בי הברק. הייתי רוצה, לאהוב בלי פחד, לחבק בלי לחשוש, שתינמס ולזלוג לי, מבין אצבעותי, הייתי רוצה.....

היום בעבודה, בישיבת צוות, אני דווקא פירגנתי, ואז אחת הבנות צחקה עלי, וכולם צחקו. וזה היה מאוד פוגע. אני יודעת שאוהבים אותי בעבודה, וגם הבוסית פירגנה לי. אז למה נפגעתי? אוף, מעצבן אותי.

אודי, 'רואים' פה שאני יותר עצובה ופחות תוקפנית-זועפת? פחות מתפלשת בסחי? לשאלה האם אני רואה בי - שזה אולי מה שמשנה בעצם - התשובה תהיה - כנראה שכן, אחרת לא הייתי שואלת... יש משהו רגוע יותר בלהיות עצוב, להתמודד ע"י דיכאון ופחות שיגעון. סוריקטה

הי סוריקטה גם אני חושבת שהעצב הוא אכן מעוצב לעומת השגעון, עצב הוא גם לא דיכאון לדעתי, זהו רגש קצת יותר מאורגן, אולי זה לא מקרי ששני המושגים עיצוב ועצב חולקים את אותו השורש . ובקשר לשאלה שלך או למשאלה, האמת היא שלפי ההודעות שכתבת (בעולם הזה של המילים הכתובות) לא חשתי שיש בך תוקפנות, אמנם כתבת שאת זועקת לפעמים, אולי בתקווה שמישהו ישמע אפרופו העיניים שיהיו אזניים... אני שמחה ועצובה בשבילך, זה בהחלט הישג להיות עצוב. ד"ש לחתולים (-: מ

תודה לך :-) סוריקטה

היי סוריקטה, מקווה שישאר בגדר הרגוע, גם אם כאוב-עצוב, ולא יגרר למקום הקטטוני שלפעמים מאבן אותך מבפנים... עצוב-חווה, לא עצוב-מנותק. נעמה.

שלחתי תגובה לשאלה של נעמה ביום ה' ולא העלית...

היי עפרה, הרבה מילים נמצאות ב"איבוד" של האינטרנט... הלכו לבלי שוב. ;) אם תהיה לך סבלנות לשחזר מתישהו, אם לא יתסכל מידי, מעניין אותי לשמוע מה שיש לך להגיד.

דיברתי עם הפסיכיא' ביום שישי ב11 בבוקר. סיכמנו שהיא תשאיר לי מרשם במקום מסויים. הלכתי לשם עכשיו ואין. אז אם זו הייתה הפעם הראשונה, אז מילא הייתי מסוגלת לסלוח ולהמשיך הלאה, אבל לא. זה מצטרף לרשימת דברים. אני לא חוזרת אליה יותר. או שאפסיק או שאלך למישהו אחר. בכל מקרה, אני הולכת לכתוב לה מייל על זה שאני כועסת. והאבסורד הוא שהיא אפילו לא נזכרה שהיא שכחה (ומניחה שגם לא תיזכר).

כתבה שהיא מצטערת ושתבין אם אחליט לא לבוא יותר. אני איתה סיימתי. לא מסוגלת להמשיך איתה הלאה. היא פגעה בי יותר מדי פעמים. אני גם לא מסוגלת לסמוך עליה יותר מבחינה מקצועית.

אני לא יודעת איך להגיד דברים שאסור שיאמרו, אבל כל רגע שהם בי, הנפש שלי מפרכסת. שוב אני מרגישה חזק כמה שחסרה לי הדיאליזה זו, להעביר אותם דרכה, להשאיר אצלה חלק מהמשקעים ולקבל חזרה את הפנים שלי קצת יותר נקי. נקי הוא לעולם לא יהיה. פנים שמרגיש ככה הוא פנים נגוע, מזהם. אני לא יודעת איך להרוג אותו ולבנות נעמה חדשה בלי כמעט להרוג את עצמי. קיום מזהם, מלכלך, כפוי טובה, מבזבז. ככה זה מרגיש, עמוק בעצמות, בשלד הנפש. ולא פוליטיקלי קורקט להגיד, אבל נראה לי שהייתי כזו כבר בתור ילדה. מפזרת גועל ואי נוחות. איך אפשר לחטא אותי? נעמה.

מה יהיה? כמה שנאה עצמית, למה??? זה לא מגיע לך. בואי נעשה תרגיל. תעצמי עניים, תשבי במקום שנעים לך, תנשמי עמוק. ואז תדמייני אותי, הילה מחבקת אותך. ואומרים שאני חבקנית מצוינת. ואני מחבקת בך הכל, את הכאב והשנאה, וההרס, אני מחבקת את נעמה הילדה הפגועה, ונעמה האישה. תנסי להניח את הראש, להניח לעצמך, את לא לבד..... הלוואי והייתי לידך.... הילה

תודה לך יקרה. קראתי בחיוך ובדמעה. אולי הביג מאמא של במבי, זו שמחבקת את הכל החוצה, אולי היא ישות שאנחנו צריכות למצוא בתוך הקרובים אלינו. ואולי שלב למתקדמים, למצוא אותה בתוכנו.

לכולם יש ענפים מזוהמים?

נעמה יקרה, ראשית, תודה על המילים היפות שכתבת, על דרישת השלום לחתולים ועל האיגוד היפיפה שלך שמסכם את השרשור המסועף שפתחת. אהבתי מאד. הייתי כל-כך רוצה להצטרף לדבריו של אודי אלייך, גם אם האוזניים עדיין חירשות לכך עדיין, (וייתכן, כי מן המוכר לי, זהו תהליך טיפולי ארוך). לעזאזל, אבל לא ניתן לטהר או לחטא לחלוטין. עם זאת, איך אומרים, באופן פרדוקסלי, דווקא כשמקבלים-לא-תוקפים את החלק המזופת הזה, קיים אך נפרד, הוא בדר"כ תופס פחות נפח. את המשפט להלן מ"חוקי מרפי" הייתי מצטטת פעם, ואולי הוא יידבר אלייך: If you put a spoonful of wine in a barrel full of sewage, you get sewage. If you put a spoonful of sewage in a barrel full of wine, you get sewage. אני מקווה שבענייני נפש זה קצת שונה... אודי, אתה אלוף בתמצות ואהבתי מאד גם את "כל מה שאנושי" שכתבת למיכליקה. סוריקטה

שלום רב , אני מאוד סובל ממחשבות על בעלי חיים ועל סבל שלהם אותו אני חווה בצורה כמעט פיזית . כשאני אני רואה חתולי וכלבי רחוב אני מתחיל לדמיין כמה הם סובלים וכמה הם מסכנים וכשאני רואה תמונות או סרטונים על התעללות בבעלי חיים זה פשוט הורג אותי מבפנים . מה זה יכול להיות? והאם זה קשור ל"או סי די" לתשובתך אודה .

ד"ר אודי בונשטיין שלום והמון תודה על התגובה. חשבתי שמדובר על ocd כי המחשבות האלה מופיעות באופן ספונטני ואין לי כמעט שליטה אליהם בנוסף לזה כול חתול רחוב שאני רואה יש לי תחושה שהוא סובל ומחשבות וסבל שלי לא מרפים אחרי זה הרבה זמן. אם זה לא ocd מה זה יכול להיות?

אודי... כתבתי לך שם שוב- בשרשור ההוא. אני מתפרקת. אני לא מסוגלת להתמודד יותר עם מצב כזה. לא פעם שנייה. היא הבטיחה לי

איך אודי? איך להגיד למטופל שפוטר מעבודה שהחזיק בה עשר שנים ושילם בלי בעיות כל חודש במשך 3 שנים עלל( אמנם שנתיים- לקודמת-הנוטשת, ו"רק" שנה- לנוכחית.אך שנה שבה יש 4 פגישות בשבוע), שאם לא יהיה לו מה לשלם לא יהיה טיפול? אחרי שקודם הבטיחה שלא תעזוב אותי גם אם זה אומר שתעבוד בחינם או כמעט בחינם? ובכלל, זה לא שקפצתי על ה"מציאה" וישר אמרתי לה:"וואו. יופי. בסדר". הרי אני רוצה למצוא עבודה, וגם לא מרגישה שזה בסדר לא לשלם לה. זה בדיוק היה הקטע: אני התעקשתי כדי לוודא שזה באמת בסדר, או שנחשוב על מה יהיה אם לא אמצא "בזמן" ( הכוונה עוד חודשיים בערך כשאפסיק לקבל אבטלה), ואיך נסתדר. כי אני נורא מפחדת לממן אותה רק מהחסכונות שלי. ובסוף להגיע למצב כלכלי מסוכן. הרי זה גם לא הגיוני. אז רציתי לשתף באחריות.( אני לא ממש עצמאית בתחומים אחרים בחיי. "הבית וההורים" וזה מתעתע. כי הייתה לי עבודה שבה הייתי מאד עצמאית ואחראית. לא אפרט- אך אגיד שרצון בעצמאות בגילי המופלג זאת אחת הסיבות שבעתיין הגעתי לטיפול- זה לא נורמלי ). אודי, מה אתה היית עושה עם מטופל כזה? היית עוזב אותו כשאין לו לשלם יותר? ואם כן- אז פשוט ככה- בבת אחת? או מה? תוכל להציע לי פתרונות אפשריים למצב בבקשה? בבקשה? יש לי רק עוד חודשיים. אני לא בטוחה שאסתדר בעבודה. זה קשה. ואני עושה המון כדי למצוא- וגם היא יודעת את זה. אז... זה מוזר לי האיום הזה שלה. ( היא מצפה שאמלצר אולי?? פשוט לולא הטיפול ועלותו, יכולתי להיות הרבה פחות לחוצה מבחינה כלכלית, ולהמשיך לחפש עד אשר אמצא מקום חדש רציני וטוב.). המצב היום קשה בשוק העבודה וכולם יודעים את זה. והיא גם רואה שאני לא מזלזלת. ותמיד הייתי אחראית. אודי, אם היא תנטוש אותי בבת אחת- אני פשוט אמות. באמת. אני לא אעבור דבר כזה שוב. איפה האחריות שאתה רואה אצלה? איך זה "תיקון טעות"? לא הבנתי :-(

אודי, פספסתי אותך. פתחתי את המחשב מתפללת שעוד תהיה כאן, וכבר אינך. :(

היי שקטה היי שקטה, עכשיו הכל בסדר אפילו המחנק עומד להשתחרר זה לא הגיהנום ובטח לא גן עדן זה העולם שיש ואין עולם אחר. היי שקטה כאילו אין בך דופי כאילו האוויר נותן לך הגנה כאילו הצרות כבר מתגבשות ליופי כאילו מעפר פורחת שושנה. היי שקטה כמו לא עברת אף פעם כמו לא היית צרימה בנוף המטופח כמו ראית כף יד בתוך אגרוף הזעם כמו אלומת האור הנה מצאה אותך. היי שקטה כאילו אין בך דופי... היי שקטה, כמה אפשר לשטוח את הפגיעות מבלי לחשוש מהשפלה כאילו הפגיעות עצמה היא סוג של כח כאילו השלווה היא חוף הבהלה. היי שקטה כאילו אין בך דופי...

שיר שלווה... אתעטף בו, אתחיל בלנסות להיות שקטה כאילו. נעמה.

אני לא חוששת ש"תתפרק" בכלל, כנראה רק מילים באמת לא יכולות להעביר מסר ממשי... אני רציתי לומר שתזכור שאתה חשוב....אני המעטתי לכתוב לא רק בגללך, אלא בגללי....הפורם כבר לא מהווה עבורי מקום לתלות בו, אני לא כמו פעם שחיכיתי רק שתענה. ואני כבר לא מגיבה לאחרים כי עשיתי טעות בכך שיצרתי קשר עם אחת החברות מפה וזה עשה לה ולי לא טוב בגלל השיתוף והחשיפה ואנחנו כבר לא בקשר...אז מעדיפה לא להתערב בענייני אחרים ולהרוס..להזכירך פעם היה ביני לאחרים שיח פה.....ומצטערת שלא עניתי על הציפיות שלך לשיח. מיכל

מיכל, את ממש לא הורסת!!! בכל פעם כשאת מגיבה לדברים שאני כותבת, את עושה זאת ברגישות ועם המון חמלה. אני יכולה להגיד לך שכשאני רואה שהגבת, זה משמעותי עבורי (לא פחות מהתגובות של אודי). אגב, כל עניין התלות באודי הציפה אותי בחרדה. הרי אני כל כך חוששת ממצבים של תלות. זה ישר מחבר אותי לרגשות חוסר אונים וניצול. עצוב )-:

וואו, באמת??? תודה, מה שאת מספרת פה מאוד נוגע לליבי...וקשה, אני מעריצה את האומץ שלך ובשיתוף!!!!מצבים של תלות, כל כך מובן... בהתחלה גם אני פחדתי מהם, היום אני חושבת שקצת התגברתי עליהם....למדתי להיעזר כשאני צריכה וגם להיות עצמאית, ודווקא בטיפול זה ממש לא ניצול זאת עזרה שגם המטפל לעיתים מוכן לתת מתוך הבנת המצב והרגישות שלו :) ואגב אני לא חושבת שזה "רע הכרחי" שיחות עם מטפל מעבר לפגישה, לעיתים זה הכרחי ולעיתים הכרחי שלא, כל מקרה לגופו, לי זה עזר ולאט לאט לומדת לשחרר....בהצלחה בטיפול נשמע שהוא ממש טוב עבורך.

רצית לומר משהו?

למה כשהגבת לרוניף לבמבי ואליי. כתבת שחלק מזה אולי קשור לחרדה שלנו לגבייך. באמת אני שואלת, באמת כל דבר שיש, שאני/ אנחנו כותבות/ אומרות יש לו כזו משמעות עמוקה מאחוריה? מאוד קשה לי גם בטיפול, שמפרשים כל אמירה/ התנהגות שלי. זה באמת ככה? ושאלה נוספת- למה כתבת לי שאני צריכה ללמוד לחיות עם החשש שאהרוס. למה התכוונת? לאילו דברים שאמרתי/ עשיתי כאן אתה מתכוון? אני באמת לא יודעת. ודבר אחרון- אני צריכה אותה, רק רציתי שתדע.

אודי, לפני שבוע קיבלתי עותק מהצוואה של אבא שלי (רק היום פתחתי והסתכלתי). הכל עובר אליי. ה-כ-ו-ל!!! התקשרתי לאבא שלי ואמרתי לו שזה לא הוגן (יש לי אח ואחות). והוא ענה: "את תמיד היית ותהיי הילדה האהובה שלי. הבת המועדפת". והרגשתי זונה מלוכלכת. כשהייתי קטנה לקחתי לאימא את אבא ועכשיו אני גוזלת מהאחים שלי את חלקם. ואולי מגיע לי??? אולי "הרווחתי" ביושר. שילמתי על כך בגופי. יש לי עשרות צלקות להוכיח. נטע.

דיברתי עם הפקידת סעד. היא שוב אמרה שאין לה מה לעשות. אני יצאתי עליה, וגם איימתי עליה שאם זה ימשך אני יוציא את זה החוצה. ביקשתי פגישת חרום איתה, מנהלת הלישכה והעוסית שלי. חוצפנית!!!!

בהצלחה רבה!

תודה לך! וגם מצידי, הייתי ממליצה, בטיפין טיפין לשתף את המטפלת במה שקורה לך כאן, כי כמו שאמרת, זה חלק בלתי נפרד מהטיפול. הילה

לא בטוחה שהיא יודעת עד כמה.. אבל יש לי הרגשה שהיא לא תופתע כשאספר לה(:

התחלתי עם הודעה ארוכה ומפורטת, ואז נזפתי בעצמי ושאלתי את מי לעזאזל זה מעניין. ובשורה התחתונה - היא הייתה תהיות שלי לגבי מרקם הפורום, בהמשך למה שאודי כתב. איזה וידוי קצת מביך שלי לכמה רציתי, בעצם, למצוא מקום של שיח תומך בלי "המבוגר האחראי", למצוא חן ולהתקרב למישהו שדומה לי, ואיך לאט, לאט השתנו הציפיות שלי. ומה אתן אומרות? על איזה צורך אתן מנסות לענות עם הפורום? מה עושות לכן תגובות של אחרות? מה מביא אתכן להגיב לאחרות? מה מונע מכן? באמת מעניין אותי וסליחה אם חפרתי. נעמה.

היי נעמה שמחה ששאלת ושמחה לענות (כיף לי שמישהו מתעניין): הפורום הזה משלים את הטיפול שאני עוברת. אני חושבת שבזכות הפורום הזה ובעיקר בזכות אודי, עשרות מטפלים מקבלים קצת שקט וחופש (-: אודי, הוא דמות משמעותית מאוד בטיפול שלי (והוא אפילו אינו יודע). אני חיה חיים "מושלמים": עבודה שאני אוהבת, בעל, ילדים, נסיעות לחו"ל. מקטרת על המשכנתה (כמו כולם), מקטרת על הילדים (כמו כולם). הפייסבוק שלי מלא בתמונות משפחתיות מושלמות. כולנו יפים, כולנו מחייכים. אבל המציאות הפנימית שונה לחלוטין: כאב בלתי נגמר, ובדידות תהומית. נעמה, תמיד הייתי קצת בחורה "מתוסבכת". אחת כזו ששולחים לטיפול. בתור נערה הייתי סוערת: סמים, בולימיה, פגיעה עצמית, מערכות יחסים הרסניות. אולי בעקבות מה שקרה ואולי לא, תמיד התבוננתי על הדברים בצורה קצת שונה. תמיד הייתי קצת אחרת. "חיפשתי" לראות קצת מעבר, הסתכלתי יותר "לעומק". ופה, יש בנות שכל כך דומות לי. אני קוראת וממש מבינה. מזדהה. מתפעלת מהיכולת שלכן להביע את עצמכן וכל כך לדייק. יכולת לדבר את הכאב. יכולת שאני מרגישה שאני חסרה. ואולי זו הסיבה שאני לא כל כך מגיבה לאחרות. מרגישה "שקטונתי", ולפעמים חסרת כוחות מפני שכל כך עסוקה ושקועה בעצמי. נטע.

הוא כתב כבר כמה פעמים לדעתי, אבל גם עכשיו, שחבל/ שחסר שהשיח הוא בעיקר בין כל אחת מאיתנו לאודי ופחות בינינו. אנסה לענות דרך הטיפול שלי, לי מאוד קשה לדעת שלמטפלת שלי יש חיים מעבר, שיש לה מטופלים נוספים. ואני יודעת שיש, וגם ראיתי במו עייני ובכל זאת, מבחינתי אין. זו רק אני והיא. (נשמע אולי מוזר/ הזוי, אבל לא רואה דרך אחרת כרגע). הצורך שלי בפורום הוא רב, אני ממש זקוקה לו. דבר ראשון, זה המקום היחיד שאני מרגישה שיש אנשים שחווים כמוני את הטיפול, שהטיפול הוא משמעותי אצלם. ואצלי בתוך הטיפול- מדברים על הטיפול. כך שהטיפול הוא זה המדובר והוא המשמעותי בחיים שלי. לפעמים יש לי איזה שהוא רצון שכביכול אודי יתייחס רק אליי או שיתייחס אליי בצורה מיוחדת. אבל אני ריאלית. לפעמים קשה לי לראות תגובות שלו לאחרים, כי עולה לי איזו קנאה. לגבי הודעות של אחרות, דבר ראשון אני כמעט תמיד קוראת, בעיקר את אלו שכותבות כאן קבוע, עונה כשיש לי מה להגיד או שאני ממש מזדהה עם הנאמר. וכשמגיבים לי, זה משמח אותי, זה נותן לי הרגשה שמתייחסים אליי, שמקשיבים לי ושאוהבים אותי. נשמע קצת עצוב, כשאני חושבת על זה. אבל יש לי צורך מאוד גדול בטיפול ובפורום, שבעצם מהווה סוג חלק מהטיפול.

הפורם עבורי מהווה איזשהו מקום "לדבר" על הטיפול, אף אחד לא שותף אצלי למה שעובר עליי ובגללו בעצם אני בטיפול ואף אחד לא יודע שאני בטיפול כרגע, בעלי ידע שנתיים וחשב שזה נגמר כשנפרדתי ממנה אך חזרתי והוא אינו יודע זאת וזה צריך להישאר כך מבחינתי. לגבי תגובות, כשעונים לי חברי הפורם זה נחמד.....כשאודי עונה נחמד פי שניים :) אולי הוא יגיד תלות בפורם, אני לא בטוחה שזה תלות בו, היום אני במקום אחר מפעם...אני כבר לא פותחת כל יום לראות אם הוא העלה, אני כבר לא כותבת כל כך הרבה פה, הפחתתי גם כי נראה לי שיש פה עומס כמו שאמרתי לאודי אבל גם מפני שאני כבר במקום שונה....יש לי את המטפלת שלי והצורך פחת, אני חושבת שיש לי שליטה על הרצון או הצורך להעזר בו. כמו כן לקרוא פה אחרים זה נותן תחושה של שייכות, פעם עניתי לאחרים הרבה, היום הפסקתי לענות וזה מפני שעשיתי טעות ויצרתי קשר עם משהיא מפה ואחר כך נפרדנו, היה לא קל לשתף ולהחשף לשתינו....ושתינו שומרות על שתיקה בעניין הזה...אז עדיף לפעמים לא להתערב בענייני אחרים מבחינתי ולא כמו שאודי חושב שזה בגלל תלות בו. מיכל

הי נעמה ואודי וכולן, הרי לך דוגמא לשיחה מהסוג שאני אוהבת. תבורכי. לשאלותייך - אני מחפשת חופש ביטוי ומשחקיות, ואת זה אודי נותן לי לגמרי. אגב, אודי היקר, לא יוצא לנו "לדבר" הרבה במילים זה מול זו אבל אני די בטוחה שאתה לגמרי מגיב, גם אם פנימה, לדבריי, מה שנותן לי תחושת שותפות, ושיש לי תפקיד כאן. הנה, נפטרתי לרגע מפנטזיית האדישות :-) ... ואיך שוב נזכרתי, בעקבות המענה המפורט שלך אתמול באותו קטע מתוק שהזכרת בעבר מ'גנוב על הירח'. כפי שכתבתי גם בעבר, נעים לי לראות זרימה, אם כי משהו של ביניים – לא הצפה ולא סכר גדול מידי. מאד שמחתי שאודי חלק אתנו את דרך ראייתו. כל-כך התבקש לומר זאת, בעיניי. ברוך השם, כמעט והייתי יכולה לכעוס אלמלא כן, אילו לא היה מזכיר לנו באיזה מקום שהוא אדם, ושהפורום אינו טיפול, וגם לא שק הקאה ועוד. וטוב שדובר על דורשנות ועל זעם ועל נדנוד כחלק ממה שאנחנו מביאים לכאן. אני רגילה מהטיפול שלי שאומרים את האמת, גם אם היא נורא כואבת. אבל גם יודעת שזה לא תמיד בא מיד. לפעמים מחכים לעיתוי שבו מניחים שאפשר לעמוד בזה. כמה אחריות בשיחות הטיפוליות. בדרך כלל נוהגת להגיב לאחרות כאשר ישנה הזדהות של הבטן, כך אני מניחה. לפעמים יש לי צורך להתגאות בדברים שלמדתי בטיפול שלי, שאמנם הסתיים, אבל אני נזכרת, גם דרך כאן בידע הטוב אשר רכשתי אי שם בחדר. מתארת לעצמי שהרבה פעמים דבריי אינם פשוטים להקשבה, הבנה או לעיכול. לפעמים אני מנסה עוד, ולפעמים, איך אומרת לעצמי, יש לי פריבילגיה לא להגיב, לא להתעמק, וגם לא לקרוא הכל. להיות חלשה גם מותר. אילו הייתי פותחת עץ כמו זה שלך עכשיו, נעמה, הייתי שמחה לראות הרבה תגובות של משתתפות וגם נגיד סוג של התייחסות מסכמת של אודי, משהו כזה. לפעמים לא בא לי לקבל שום תגובה מאף אחד, ואז אני רושמת לעצמי כמה מילים, לא משחררת לפורום בכלל, חוזרת אליהן אחרי כמה שעות או ימים ולפעמים משנה דעתי. אגב, אנ'לא חושבת שהשתנו הציפיות שלך, נעמה, אלא שאת רואה משהו שאולי היה יותר בעומק קודם, ועכשיו צף יותר על פני השטח. ואולי זה צורך בסיסי שאין להכחיש או להתבייש בו. סוריקטה, שכותבת עם חתולה אחת על הברכיים ועוד אחת ליד המסך :-)

את יודעת, סוריקטה, אני עוד הולכת בלב עם המיאו המעורר של החתול שלך, זה שמחזיר חזרה לעולם. שמחתי לשמוע עליו, ולשמוע שיש לו חברה. יש לי חתולה אילמת (כמה סימבולי), אבל נראה שגם לה היכולת ללקק או לגרגר כשיש צורך. וסליחה שזו לא תגובה על התוכן, אני עוד מעבדת את התוכן של כולכן. פשוט הייתי חייבת למסור לך ולחתולייך דרישת שלום. נעמה.

הי נעמה וכולם, שאלה מעניינת.. הפורום עונה לי על כמה וכמה צרכים.. 1. יש לי צורך גדול בקשר המיוחד שאני מרגישה לאודי. היות ובילדותי נפגעתי מינית ,בגדול, אין לי כל כך אמון בדמויות גבריות, בחיים לא הייתי הולכת לטיפול אצל מטפל גבר. ובאודי אני מאמינה ,וזו חויה מאוד מיוחדת עבורי. מרגיש לי כאילו אמא צביה היא אמא שלי ואודי קצת אבא שלי. זו חויה מתקנת ומאוד מיטיבה עבורי!! 2. אני מרגישה שיש לי במרחב הזה חופש תנועה לנוע ,להמצא להיות באיזורים שונים בנפש שלי..אני מרגישה שאני יכולה לתת ביטוי לתינוקת הקטנה והכמהה שבי, לאיזה בע"ח במבי-עופר שהולך על ארבע, לילדה לבוגרת שבי -לכולן/ם יש מקום פה וזה מאפשר לי לנשום.. 3 אני קוראת בד"כ את התכתובת שפה ,מרגישה שייכות,מרגישה בבית,ומרגישה גם שלומדת,מרחיבה ומעמיקה את יכולת ההסתכלות שלי. 4. אני גם אוהבת להתבונן על הקבוצה והתהליכים שמתרחשים בה.על הקולות השונים ,התפקידים,נורמות, אווירה וכו'.. זה מה שעולה כרגע בדעתי.. גם כייף לי שאמא צביה ששותפה ממש לכל מה שמתרחש בחיי, יודעת גם פה על דברים, אירועים ועוד שקורים כשהם משמעותיים עבורי. גם מרגיש לי כייף שאמא צביה יודעת ומכירה דרכי את אודי,וכשהוא נמצא בחדר, היא לפעמים שואלת: ומה אודי ענה? תודה נעמה על השאלה המעניינת.. חיבוק לכולכן/ם ושבת רכה ונעימה לכן/ם במבי.

היה גם נעים וגם מעניין לקרוא. חזרו המילים "חופש" ו"הזדהות" וגם אני התחברתי אליהן. חופש לנוע בין כואבת למחזקת, חופש שאינו חופשי מידי, בגלל המדיה הכתובה, ולכן הצנזור שלי מרשה לי אותו. והזדהות, כמו שכתבתן. עם כאב, עם תובנות, עם משמעות הטיפול. והתגובות שלכן תמיד מחזקות אותי, גם בלי קשר לתוכן שלהן, שיכול להיות לפעמים כל כך נוגע ומדוייק. התחושה הזו של יחד עם אחרות היא משהו שחסר לי בחיים. תמיד אני עטופה במעין חליפת פלסטיק של מוזרות שמפרידה אותי ממשהו שהוא קבוצה, וכל התקרבות למשהו כזה מרגשת אותי. (בנימה אישית, נטע, ההתבוננות השונה שלך והרגישות הן בדיוק התכונות שלא עושות אותך לקטנה. חנה, התחושה שמתייחסים אלייך ואוהבים אותך היא לא עצובה, להפך. מיכל, אני שמחה שאת מצליחה למצוא את הסביבה בה טיפול בעצמך הוא חיובי ומעודד. סוריקטה, המשחקיות שלך נעשית תמיד במרחב כל כך נוגע. במבי, חשבתי פתאום כמה זה מדהים שהרבה חלקים שלך עולים פה, אבל לא מפוצלים, כולם במבי. וגם על זה שגם לי מוזר לפעמים שאודי הוא גבר ואפילו אבא, שיש אבא מסוג כזה.) שבוע טוב, נעמה (שאפילו כשהיא לא לומדת למבחן היא מנתחת תמות!).

זה יכול להופיע בגלל כל מיני דברים. עם ההסלמה במצב הביטחוני זה חוזר אלי כאשר אני צריכה להתעורר לצליל האזעקה מחרישת האוזניים באמצע הלילה למהר לרוץ למסדרון המדרגות ביחד עם כולם. לשמוע את הבומים ולחזור לישון כי צריך להתעורר מוקדם. זה פוגע בתפקוד שלי. יש לי מיגרנה מהלחץ. מספיק קשה לי בחיים גם ככה. הם יורים מדי פעם אתה לא יכול לצפות לזה לא יודע מתי זה יכול לקרות ולא יכול להעביר את המשפחה שיש לך כולה מפה.

רק לשם הבנה..[אולי כתבתי בצורה לא נכונה].. אבל זה היום השני שכתבתי ומשום מה ההודעה לא הועלתה.. לילה טוב

אין לי חלילה תלונות...

שאלת שאלה בתגובתך למה שכתבת. ועניתי.. המשכתי לכתוב. אך נעלמת לי...אמנם נעמה הגיבה- ותודה רבה לה על כך. אבל מה איתך? :-(

קראתי לעצמי מאתגרת מכיוון שהרופאים בשנים האחרונות כל הזמן מדווחים לי [נכון בנועם] כמה אני חולה מאתגרת ומורכבת.. כל פעם שאני בטוחה שהגעתי "לשיא" אני חוטפת עוד סטירה כרגע אחרי סבל של כמה חודשים של בחילות נמצא "מתנה" חדשה כתוצאה מהסכרת.. עוד בדיקות עוד טיפולים ועוד ועוד..לפני יומיים ההיתי אצל רופא חדש נחמד וסימפטי אבל טרח לשאול ..תגידי לי איך ב7 שנים "הצלחת" לאסוף כל כך הרבה מחלות? מה ההיתי אמורה לענות לו??? אני קוראת הרבה פעמים על חולים שהמחלה ממש שינתה את חייהם לטובה ובזכותה הם למדו וקיבלו וכו..וכו.. למה אני לא מצליחה? למה כל בשורה כזו מורידה אותי למטה? נכון אחרי כמה ימים אני שוב מזדקפת וממשיכה... אני יודעת שאין לכך באמת תשובה..אבל המתנות האלה יפסיקו פעם? כי אני באמת שבעתי מהם והרבה מעבר... אני רוצה קצת נורמאליות..בלי בשורות כל הזמן.. לילה טוב

זה מה שאומרים לי בעיקר, צריך סבלנות. שוב שינויים בטיפול התרופתי, טיפול חדש מטפלת חדשה, רופאה חדשה, סבלנות. ואני כבר שנה מותחת את גבולות הסבלנות. מאז המקרה קשה לי להתחבר בחזרה לחיים, מרגישה כמי שצופה מהצד בחיים שמתנהלים כאן ממש לידי. הכאב והצער של הסביבה קשים לי. אני מרגישה שאני שוב מתפרקת, אין לי כוח, אני רוצה לישון. לא מצליחה לאכול, כואבת לי הבטן. הגוף מדבר. קשה לי כל כך מילי

נכנסתי למיטה לזמן בילתי מוגבל ימים שבועות חודשים עד שיהיה בשביל מה

וואו אודי. התגובה שלך לרוני הכתה גלים. האם עשית את זה במכוון? ושאלתי היא, מי מטפל במטפל? תשמור על עצמך אודי!!! קודם כל למען עצמך. אח"כ למעננו. אתה משמעותי מאוד עבורנו. שלך נטע.

אודי, אני חוששת קצת לכתוב. תמיד התגובות שלך להודעות שאלה על הפרעות אכילה נחרצות, מלחיצות. ובא לי להגיד שזה לא בדיוק זה, שהתכנון הוא רק לחודשיים עכשיו, עד שהיא תחזור, ושזה עדיין במסגרת מספרים ששומרים עליי. ותכנון מושכל, נשלט. אבל אני חוששת שאת הסייגים לא תשמע, ומפחדת קצת לקבל תגובה מפחידה. גם לא ממש הפרעת אכילה, רק שהאוכל לא יפריע. צמצום קל, הידוק מושכות, פשוט לדלג קצת, להפחית כשאפשר. וזה מרגיע, התכנון הזה, באמת שנוסך איזו שלווה. ככה אוכל לשרוד לבד עוד חודשיים. שאלתי את עצמי למה אני כותבת, ונראה לי שאני רוצה לקבל "אישור מהרופא". רק חודשיים, מוגבל בזמן. לא פוגע, לא מזיק. או פתק מהרופא, או אולי לדעת באיזו שפה לענות לקול הזה ולהשקיט. כי כשהוא לא מרוצה ממני, הוא מכאיב כל כך. ואני לא מצליחה להשקיט אותו בלי להיות אלימה כלפיו, אבל הוא אני, וזה כואב. ואני לא יודעת לחבק את החלק הכואב בו, בלי לעשות כל מה שהוא אומר. (תסתכלי על עצמך, נעמה. ותיזכרי, כשרעבים מרגישים רק את הרעב או את הריק הפיזי שבגוף. אין יותר כאב. אין יותר כאב.) ואולי בסוף ההודעה הזו אני בכלל שולחת יד ומבקשת שמישהו ימשוך מהמערבולת, שיותר נוח לי להגיד שבא לי לשחות בה. עאלק שולטת, בוחרת. נעמה.

תודה אודי, אני באמת צריכה את האאוטסורסינג של הגבולות עכשיו, כי אני לא מצליחה להכיל אותם בתוכי. ופתאום גבול ברור... כשגבול ברור זה מרגיע. ככה לאף אחד מהצדדים אסור לחצות אותו. אתה לוקח גם מעצמך את ההיתר להחריב אותי. ודווקא בדיוק חלמתי שמחריבים את כל הגבולות שלי. ובסוף, שוב, כאילו ללא מודע שלי לא נמאס, אני מביאה לכך שתינוק קטן מת. נעמה.

אבל זה לא היה כזה פשוט. לקח לי זמן לדפוק ולהיכנס. שאלתי אותה שוב אם היא דיברה עם הפסיכיא', היא ענתה שכן. ושמה שקרה זה שהיא התקשרה אליה בקשר למשהו אחר, והפסיכיא' שאלה מה שלומי, אז היא ענתה לה שהייתה לנו אי הבנה על המינון (הייתה פגישה של שלשתינו) וכל הוויכוחים והכעס שלי זה קשור (גם) לעניין הזה. אמרתי לה שאני כועסת שהיא דיברה איתה בלי שאני ידעתי, והיא אמרה שהיא מצטערת ויודעת שזה לא היה בסדר. אבל כעסתי גם כי למה היא לא סיפרה לי אחרי, אז היא אמרה שבפגישה הקודמת, זו שהייתה מיד אחרי השיחת טלפון שלהן, היא לא ראתה לנכון לומר לי את זה, כי מאוד כעסתי, אבל הוסיפה שאולי הייתה צריכה לומר על תחילת הפגישה. אני לא חושבת שאני כועסת עליה. אבל אני מתנהגת כאילו אני כן כועסת עליה ולא יודעת למה. הפסיכיא' התקשרה ביום ראשון ולא עניתי לה, וגם אתמול ושוב לא עניתי. אני לא זוכרת את כתבתי כאן, אבל נפגעתי ממש ממנה. הייתה אי הבנה בנוגע למינון, אבל זה אולי עוד אפשר להחליק כי זה לא משהו בכוונה, אבל היו לה 4! הזדמנויות לשים לב לזה, ןהיא לא שמה לב. היא הייתה צריכה להשאיר לי מרשם ושכחה, וגם שכחה לרשום שקבענו פגישה. אז כל הדברים האלו ממש הכעיסו אותי ואני לא מסוגלת לדבר איתה. גם לא רוצה להגיד לה שאני כועסת עליה. מצד שני אני די צריכה אותה. אבל לא יודעת אם אני מסוגלת לדבר איתה ולסמוך עליה יותר.

יש לי חשש תמידי, וכבר דובר על זה כאן, שלא תגיב לי להודעות המשך. אבל לא לגמרי הבנתי למי התכוונת? למטפלת או לפסיכיאטרית? או שמא לשתיהן? תודה!

וואו אודי, אני הרגשתי שעמוס לך מדיי ולכן בתקופה האחרונה ניסיתי להמעיט...מצטערת אם זה היה יותר מדיי עבורך ובוא נסתכל על הצד החיובי, ראה כמה חשוב אתה!!! לכל אחד ואחת שכותבים כאן, ובמיוחד לקבועים :) אתה מאוד משמעותי!! כמובן שגם עבורי...ואנחנו סומכים עלייך שתדע לנתב גם כשיש עומס...נקבל בהבנה גם אם תצא לחופשה, באהבה רבה, מיכל.

שלום רב יש בי הרבה מאד כעסים ומחסומים, כרגע נמצאת בטיפול עם מטפל כבר מספר חודשים,כשלאחרונה,עולים גם הרבה מאד כעסים סביב התנהלות הדברים בייננו ובפורמט הטיפולי הנל,כולל התנהגות ותגובות שלו,שחוזרים על עצמם. עדכדי שממש לא מצליחה כבר לדבר ונחסמת לחלוטין ומרגישה ממש משותקת .ושאלתי,אז איך בכל זאת במצב שכזה, אני יכולה להצליח לדבר על הדברים,כשהקושי הוא איתו ומולו,וחוזר על עצמו,זה רק מכעיס יותר וזה בעיקר מה שיוצא ואני נחסמת,וגם כאשר אני כבר אומרת דברים זה אחכ שוב חוזר על עצמו.ופוגע בי. מעבר לכך קשה לי מאד להכיל את החלקיות המועטה שבטיפול(מבחינת זמן ופניות שלו אליי)דבר שגם מעורר התנגדויות וחוסם אותי בכעסים,וכל אלה משתקים אותי.אני מתקשה גם לאמר הכל בכנות,בשל החוסר הדדויות והתחושות שזדה מעורר בי,וחשה גם שכל האנטגוניזם הזה הלא רצוני כביכול, מסכל כל אמפטייה שיכולה עוד להיות כלפיי.וזה גם מעורר חרדה.כי בכל זאת גם המטפל הוא בן אדם,והאם יכול לכפות על עצמו אמפטייה כלפיי מטופל??וזה גם אחרי טיפול שעברתי בעבר עם מטפל שהחליט להפסיק אותו,מאחר וכבר לא יכל לסבול אותי,אמר לי מפורשות שלא נותרה בו שום אמפטייה ואכפתיות כלפיי(אחרי שבהתחלה המצב היה הפוך לחלוטין),ושלא יכול ורוצה לעזור לי יותר.כך שגם האמון וגם הבטחון ,בטיפול ובמטפל מאד התעררו בי,ואני למעשה מרגישה כלואה בתוך מצב ,בו מצד אחד המטפל מעודד את המטופל להיות מי שהוא, על כל הדברים שעולים מצידו,ומנגד בשטח, יוצא שיש לזה השלכות.וזה מאד מבלבל אותי. אשמח להתייחסות לכל אותם עניינים שהעלתי שמלווים אותי לאחרונה וןמעוררים אי שקט.תודה רבה .

ולמרות שברור לי שמה שנכון זה כן להצליח להביא את הכל,לדבר על הכעסים ,המחסומים והפגיעויות שחוזרים גם איתו,לומרות שזה גם מביך אותי,כולל זה שמרגישה שבגלל שאני המטופלת הכל כביכול מתחיל ונגמר בי ולמרות שגם הוא שם,ויש לו את שלו.ומתקשה לעשות את הניתוק ולדבר על זה איתו.ואיך אפשר אם מרגישה ככ סגורה,כעוסה,ולא בא לי לשתף בכלום,כשהצורך והתיסכול הגדול גם מהמעט שאיתו,והתפקידים הללו בייננו שלא נוח לי איתם,והייתי רוצה יותר ואחרת,, מכלים כל חלקה טובה, ומשתקים אותי.אז מה עושים???איך אפשר לעבור טיפול ככה??ובטח כשכל פגישה גם ככ יקרה.חאראם על הכסף ומצד שני, אני מתחרפנת מהקונפליקט הלא פתור הזה.

תודה על התגובה.אכן יש פחד מנטישה,כמו שכבר חוויתי עם מטפל קודם ,שהוא גם פסיכולוג קליני וכמו שאמרתי , הדגיש ,שאבדה לו כל האמפטייה כלפיי כולל האכפתיות ממני, ושאין לו רצון עניין ויכולת לגייס תצמו להמשיך.וככה נגמר הטיפול הזה,והשאיר אותי ממש בטראוומה.אז....הפחד לא רק יושב על משהו קדום,שבטיפול מקצועי לא יכול לקרות, אלא משהו שממש חוויתי.אבל, זה לא רק זה, יש גם מבוכה גדולה ויש כעס שקשור גם להתנהלות בייננו,והחלקים גם שלו שמכעיסים ופוגעים.ונכון שאני המטופלת שגם משלמת ואין טעם להתעסק בו אלא בי,ובשאר חיי, אבל כשיש את הפגיעות הזו, והתיסכול הגדול על המקום שלי מולו,והלבד, וכו..., אני רק נחסמת, ולא מצליחה לאמר כלום. זה כבר מתערבב רגשית איתו, והוא מבחינתי כבר לא נטרלי כביכול, אז איך מצליחה לנתח איתו בצורה בוגרת, את אשר קורה, כשמבחינתי אני משותקת וכועסת וגם עליו.???וגם...מבחינה "תיאורטית" איך ניתן להבטיח שמטפל לא יאבד אמפטייה, לא משנה מה, כלפיי מטופל ?? לדעתי לא ניתן. והרי כבר חוויתי מטפל טחד כזה. מה דעתך??

אודי, המון מהבנות שכותבות כאן, הן נפגעות התעללות (מינית אבל לא בהכרח) בילדות. התופעה הרבה יותר נפוצה ממה שחושבים אבל מושתקת. כמעט ולא מדוברת. השתיקה סביב הנושא "מתחברת" אל הסוד האפל שכפו עלינו לשמור. אני הושתקתי ע"י אבא שלי וממשיכה לשתוק. לפעמים בא לי לצרוח לעולם. לספר לכולם. אני מבינה רציונלית שזו לא הייתה אשמתי אבל בכל זאת מלאת רגשות אשם ובושה. מרגישה שותפה לפשע. אודי, אני רוצה שתדע כמה כואב לי. כאב חד ומפלח. לפעמים אני מאבדת תקווה ועוטפת את עצמי בגלים של ייאוש. אומרת לעצמי שאין ולא יהיה מזור לכאב. אני רוצה לשקוע בתרדמת. רוצה לחלות באלצהיימר. הלוואי ויהיה לי גידול במוח שימחק לי את הזיכרון. אודי, אז מה אני בעצם רוצה ממך..... אני חושבת שאני מחפשת רסיסים של תקווה. שתזרוק לי חבל הצלה. משהו שאוכל להחזיק בו חזק כדי שלא אפול. הייתי רוצה שתנסה להיזכר במטופלת שלך שעברה גילוי עריות. במטופלת שהגיעה אליך שבר כלי. חיה פצועה. תיזכר בעיניים שלה, במבט מלא הכאב, בשפת הגוף המכווצת, בקול הרועד. תיזכר. ממש תראה אותה עכשיו לנגד עיניך. תיזכר בסיפורים. בגועל. באימה. בזוועה. בייאוש. בפחד. ועכשיו תגיד לי – יש תקווה??? נטע.

המטפל שלי היום אמר לי שהוא המום ממני, ולחיוב. יש לי מטפלת קבוצתית ואותו. היום הוא אמר שיש לי אבא ואמא. והמשפט הזה הולך איתי, ומהדהד לי, אבא ואמא, אבא ואמא, ............. זה ממלא אותי, את כל כולי, מרגישה חום פנימי כזה. לראשונה בחיי. אבא ואמא.

שלום, אשמח להתייעצות..עברתי בעבר טראומה, לקח זמן והתגברתי והתמודדתי עם הדברים והיום אני הרבה יותר חזקה...מלפני 6 שנים התחלתי לקחת ציפרלקס, בכל מקרה הבעיה שלי היא שאני נוטה יותר מדי למצבי רוח, זאת אומרת כל שלושה ארבעה ימים לפחות יש לי איזה יום שבו אני מתקררת (הופכת להיות אדישה לעולם) או יום שאני ממש דיכאונית..ואז יש לי ימים שאני ממש בסדר ויציבה ואפילו צוחקת על איך שהייתי יום לפני (בקיצור קצת מטריד)...מעבר לזה אני בזוגיות טריה של כארבעה חודשים עם בחור מקסים שאוהב אותי מאוד, הבעיה היא שיש לו חרדות קיצוניות מדברים בסיסים (מתבטא בחוסר תאבון, הקאה כשהוא צריך להתמודד עם זה) לדוגמא: ראיונות עבודה, נהיגה וכו...אני מפחדת שזה ישפיע עליי ומצד שני תוהה אם הבעיה היא בי ואני סתם מחפשת חסרונות.... אשמח לתגובה:)

מבקשת הכוונה... איזשהי טיפ להתמודדות מול המצבי רוח המשתנים האלו... האם זה יותר מדי? האם זה הגיוני שכל שלושה ארבעה ימים אני פתאום בדאון? חשוב לציין שהדאון לא גורם לי לחוסר תפקוד.... מעבר לזה הנושא של הזוגיות גם מעניינת אותי... האם בדרכ תופעות חרדתיות כאלה בדרכ מחמירות...? בעיקרון בסופו של דבר הוא מתמודד ואפילו נהנה, אבל לפני כן הוא מושפע ויש לו חוסר תאבון וכאלה. אני פשוט אוהבת אותו אבל מעט מפחדת שאם שנינו עם נטייה לדכאונות אז שזה לא ישפיע ונהפוך ביחד לזוג מדוכא...

שלום מזה זמן מה אני סובלת מחלומות לא נעימים.. השינה שלי הופכת לקלה מאוד ואני מרגישה ערה במהלך החלום שהוא גם במקרה סוג של סיוט, קשה להסביר כי זה לא ממש סיוט פשוט זה מרגיש רע מאוד ואני מתעוררת בהרגשה לא טובה בכלל. אני נוטלת כדור שנקרא אלטרולט למניעת מיגרנות שלמיטב הבנתי אחת מתופעות הלוואי שלו זה ישנוניות ועייפות יתר מה שאמור כביכול גם לסייע לשינה שלי אבל משום מה אני לא ישנה טוב והחלומות האלה מטרידים אותי.. האם יש משהו לעשות בנידון?

שלום, אני מוצא את עצמי המון פעמים מתחיל להקיש עם האצבעות של הידיים ועם הרגליים כל מיני מקצבים. אני שומע המון מוזיקה ומנגן בעצמי ואני חושב שזה הפך אצלי להרגל מגונה. זה מתחיל לא בשליטה אך אני יכול להפסיק את עצמי בכוח.. האם זה נחשב לבעיה פסיכולוגית? נפשית? תודה.

רוב הזמן זה לא מפריע כשלעצמו, אך לפעמים זה מפריע לי להתרכז בעיסוקים שונים כמו הכנת שיעורי בית, מבחנים בבית הספר ואפילו סתם להקשיב בשיעור.

אהלן, אני יוצאת עם מישהו כבר כמעט ארבעה חודשים, שנינו אוהבים מאוד... הוא בחור שמשדר לי מאוד ביטחון בזוגיות, אבל גיליתי לאחרונה שיש לו חרדות מכל דבר שהוא לא בשיגרה, זאת אומרת הלכנו לרכב על סוסים והוא פחד (אבל התמודד ונהנה אפילו) , הוא לא נוהג כי הוא בחרדה מזה אבל כן מתכוון להתמודד וללכת לפסיכולוג שיתן לו את הפוש... לפני ראיונות עבודה הוא היה ממש בלחץ ומקיא, עד שהוא הלך לפסיכולוג והתמודד וגם התקבל למקום טוב.... אני לעומת זאת עברתי טראומה כלשהי בעבר ויש לי קצת נטייה לדיכאונות (אני לוקחת ציפרלקס) אבל אני כן יכולה להגדיר אותי כבן אדם שמרים את עצמו וחזק.... אני אוהבת אותו אבל החרדתיות שלו מרתיעה ומפחידה אותי... הוא גם מגדיר אותו כהיפוכנדר (למרות שלא ממש הרגשתי את זה ממנו) ... בכל מקרה האם מניסיון שלכם חרדתיות כזו בדרכ מחמירה? מה אתם חושבים? אנחנו כרגע בפסק זמן כדי לחשוב על הדברים, תודה...

היי שירן, האמת שכשקראתי מה שכתבת, חשבתי לי כמה שבן הזוג שלך חזק... החוכמה הרי היא לא להיות "נקי מקשיים", ותכלס נראה לי שכל אדם רגיש שהוא נתקל בקשיים, אלא להתמודד איתם. ונראה לי שבן זוגך ראוי להערכה בדיוק על זה. הוא רכב על הסוס בסוף (כמה סימבולי. :) ), עומד להתמודד עם הנהיגה והצליח, למרות הקושי, להתקבל למקום עבודה. לא נראה לי שהנטייה לחרדתיות תעלם לחלוטין, אבל גם לא נראה לי שהכוח והרצון להתמודד עם החיים יעלמו. החלטה שלך אם את מסוגלת לזה או לא. לדעתי, אי אפשר להימנע ממורכבות של אנשים במערכת יחסים. והאמת, שלדעתי לא כדאי. נעמה.

אודי, אודי היקר, אני רוצה להגיד לך משהו שיתן לך כח, רוצה..... אולי לתת לך חיבוק? בשביל לתת לך להרגיש שהנוכחות שלך, כאן איתנו היא מתנה יקרה מאין כמותה. אז בפעם הבאה שתקבל חיבוק ממישהו שאוהב אותך, תזכור שגם כאן, אני מחבקת אותך. ואכתוב כמו שאתה כותב, כמובן, רק אם זה מרגיש לך נכון. פשוט לא מצאתי דימוי שיעביר במקלדת...... הילה.

אודי, היית רוצה אולי שנכין לך שמיכת טלאים של מילים, שתוכל לנוח בה? :) מרגש אותי שאתה כן, שאמרת לרוני שהיית רוצה קצת שקט, מנוחה... ונראה לי שנגעת בכל כך הרבה אנשים, כך שאם כולם יכינו לך שמיכת טלאים, יהיה לך אוהל... נעמה.

אודי, הלוואי ויכולתי להעביר לך את התחושות שלי, עד כמה המקום שיצרת פה חשוב ועוזר ומשמעותי לי, מין אי קטן שאפשר פשוט להיות בו, ללא התחכמויות ומסכות... אני דוקא שמחה שנוצרה הזדמנות, לומר לך - תודה תודה על שאתה כאן, קשוב ומכיל והגיוני ותומך, גם כשבעצם בא לך שקט...

ואני, חשבתי לי בהקשר, שאנחנו, חרדונים שכמותנו, חרדים לעתים מפני הרוגע, ומנסים למלא את מה שנדמה כחסר בדרכים יצירתיות, כי אולי רק בתוכי תוכו של הכאב אנחנו מרגישים התרחשות ו"חיות", סוג של הנאה משונה. הלוואי שנחכים ונדע לראות קצת מבחוץ ולהבחין מן העומק שאלה אנחנו שמייצרים מצבים מסוימים, כי זאת יכולה להיות דרך ללקיחת אחריות, שינוי והחלמה. והלוואי שנסכים גם לקבל שקט בתוך זרימה של אדוות גלים קלה. אנושיות נוגעת, גילוי לב נוגע, אודי, סוריקטה

ריק בי וריק גם פה

אז למה שלא תיקח קצת חופש? זו לא הרגשה הכי נעימה לכתוב כאן בידיעה שזה אולי מעיק עלייך. מה אתה אומר?

..למה התכוון המשורר ?? אצלי זה נחווה קצת דחיה.. "שמעתי" אותך אומר : "נמאס לי מכם"... ????

שלא נכתוב....?...

המצב עם הילדים רחוק מלהיות מזהיר, אני יודעת שאם אצא עם זה החוצה, יהיה לזה הדים רבים. מה אתה אומר לגבי חשיפה בפייסבוק ובתקשורת? גם לגבי טראומות הילדות? אני רוצה לצאת עם זה החוצה. די להסתיר! די לשתוק! לא עשיתי רע לאף אחד. אין עוד טעם לחפות! מרגישה היום חזקה יותר. אודי, מה אתה אומר???? גם לא רוצה לעשות דברים שאתחרט עליהם. אודי. קשה קשה קשה קשה. אין לך מושג עד כמה. אני חווה שוב התעללןת. והפעם אני מדברת וקוראת לעזרה. הרווחה לא שומעים. לא מקשיבים. גזלו את ילדותי. והיום גוזלים ממני את הזכות להיות אמא לילדי. די!!!! כמה אפשר???? ואם תשאל מה קרה? בית הדין החליט שהילדים לא ילונו אצלי. הם גם לא עושים אצלי שבתות וחגים. לך תקרא לזה משמורת משותפת..... כמה אירוני ומגוחך. המוסדות של הילדים לא מכירים באימהות שלי. כנל עובדי הרווחה, אל תקחי את הילדים בכח, הם אומרים לי. קוסאמו המדינה הזאת. אתם מבינים שנעשה כאן עוול, לי ולילדי??? אודי, אני הוכחתי מעל לכל ספק שאני כשירה להיות אם. אני רוצה שעובדי הרווחה יוכיחו שהם נותנים לי גב. אני זועקת ושואגת. אי אפשר יותר. שמישהו יעצור את תסריט האימה הזה!!!

אמרה שהיא תחכה לי ברביעי. ושלא הכל נהרס. אמרתי לה שלא תחכה כי אני לא אבוא. אמרה שבכל זאת תחכה. ואני לא בטוחה שאהיה מסוגלת לא לבוא ואני מאמינה שגם היא חושבת ככה ובכל זאת כבר לא רוצה להיות שם יותר.

גם אמרתי לה את זה עכשיו. אחרי שבשלוש דקות האחרונות של הטיפול הצלחתי לשאןל משו קטן. שאלתי אותה אם היא דיברה עם הפסיכיא', כי היא התקשרה אליי אתמול ולא עניתי לה. היא לא הסכימה לענות לי כן או לא. ושאלה למה אני שואלת. התעצבנתי ואמרתי לה למה ככ קשה לך לענות כן או לא. ושוב שאלה למה אני שואלת. עניתי לה שבגלל שהיא התקשרה ולא עניתי רציתי לדעת אם.הן דיברו. היא ניסתה להסביר ואמרה שהיא מריגשה שאני מלחיצה אותה ושנמשיך בפעם הבאה. אמרתי לה שלא תהיה פעם הבאה. זה כבר היה כשקמנו בסוף. ואז אמרתי שבטוח לא תהיה עוד פעם. והיא אמרה ככה את רוצה להפסיק? לא זוכרת אם עניתי. נמאס לי שכל פעם לפחות חצי שעה אני לא מצליחה לומר אפילו דבר קטן שרציתי. וכל פעם לדבר על למה זה לא מצליח ולמה זה קורה זה כבר בלתי נסבל מבחינתי. אני לא רואה טעם להמשיך ככה... אני באמת כבר לא יודעת מה לעשות. זה לא מקדם אותי ככה. כל פעם אותו הסיפור.

אודי, את תמונות הילדות הבאתי אליי הבייתה מהוריי לראשונה לאחר שהיו שם 15 שנה מאז שהתחתנתי ולא הסתכלתי בהן הרבה שנים.....רציתי להביא אותן אליי ב"מסגרת" הקבלה שלי את עצמי.......אני מרחפת, חולמנית, רגשות מאוד מעורבים...לא קל להתחבר לשלם "שביר מתפורר בקלות"...הילדה השמחה/עצובה מביטה אליי וזה לא קל...למרות הכל...למרות שאני מאמצת אותה אל ליבי...

אני חולה. והתחלתי להתבאס שאין לי מי שיכסה, יכין תה, ידאג. וכעסתי על הגוף שלי שהתקלקל (בעוד דרך). ואז נשמתי נשימה עמוקה (עד כמה שמערכת הנשימה שלי מאפשרת לי כרגע), הקשבתי לבאך והתמסרתי לתבניות החוזרות שלו, שהוא שובר מידי פעם בעדינות, נכנסת למצב מדיטטיבי. כמו ניתוק, אבל פחות מפחיד. והרגשתי שאולי כדאי לי לפנות זמן מידי יום למדיטציה. היו לו כל מיני רעיונות מעניינים, לבודהה הזה, ואולי כדאי להקשיב לו. הסבל כבר כאן, זו לא שאלה. לבטל אותו אני לא מצליחה. אז אולי הוא עלה על איזה פיתרון... אודי, מה בין היפנוזה למדיטציה? אולי באמת גם במדיטציה עצמה יש משהו טיפולי? (עוד צביטת געגוע, כי בעצם בטח למטפלת שלי יהיה הרבה מה להגיד, אחרי שבילתה לה בסדנאת ויפאסנה אי אז) אתה חושב שזו בעצם בריחה לניתוק במילים יפות יותר? נעמה.

אודי, כתבת לי שקשר בין הפגישות לא יכול להיות מיטיב, ואם כבר זה "רע הכרחי". דיברתי על כך עם המטפל והוא אמר שבמקרה שלי קשר כזה כן יכול להיות מיטיב מכיוון שקודם כל חשוב שאלמד לבקש עזרה, להודות בחולשה ולראות שאכן אני זוכה מצדו להיענות לצרכים ולמצוקה שלי. מעין חוויה מתקנת. שאלתי אותו מה בנוגע לגבולות וכאלה. הוא חייך וביקש שפשוט אסמוך עליו, למרות שהוא יודע שזו משימה בלתי אפשרית מבחינתי. אודי, מה דעתך? אני כל הזמן חוששת שאני לא "בידיים טובות". אני מפחדת נורא. מרגישה שאני בלתי אפשרית. בלתי ניתנת לטיפול. לא מסוגלת "לשחרר" ולתת למישהו אחר לטפל בי ועוד לסמוך עליו שיעשה את זה בצורה טובה. אתה חושב שאני בלתי ניתנת לטיפול?????? אולי אני יותר מדי פגועה..... נטע.

לא הייתי ככה כבר מלא זמן. פרט לתקופה הסמוכה אחרי שהיא נטשה אותי ובצורה שהיא עשתה את זה. אבל אז עוד הייתה לי את העבודה. שהחזיקה אותי. כי זאת מסגרת. חובה. עם אנשים שאהבתי. עכשיו? אין לי כלום. וגם אותה "מחליפה" כבר לא ממש ישנה. לא טוב איתה. אני מרגישה שהסיפור מתחיל לחזור על עצמו. כל הקטע עם הגמישות- והמיילים, והסמסים והקשר הזה שבין הפגישות. וכל ההבטחות שלה ש"יהיה בסדר, ושנמצא פתרון ושאשלם כמה שיהיה לי"... הכל בולשיט. זה לא נכון. ומסתבר כלא נכון. אני מרגישה טיפשה. ומרומה. בפעם השנייה! היא ידעה מה היה. היא אפילו דברה עם הקודמת וקיבלה את כל המידע כולל ה"אזהרות" לאן לא לפנות ומה לא לעשות- לדעתה של הנוטשת/הקודמת. אבל עשתה יותר גרוע. למה? כי איך אפשר בתור פסיכולוגית לעולל זאת למישהי בפעם השנייה?? ולמה להבטיח ש"יהיה בסדר" כשאת לא שלמה עם זה? ואני זאת שבקשתי ממנה לחשוב על מה יהיה.- מייד כשפוטרתי. והרי אני לא איזה מישהי שפוטרה על ימין ועל שמאל ולא החזיקה עבודה יציבה בחייה. בסה"כ פיטורין אחרי 10 שנים באותה עבודה!! שאלתי אותה מה נעשה? ושנחשוב יחד? ושלפחות לא תעזוב אותי לפני שתדאג לי לפרידה מסודרת ולמסגרת חליפית. הצעתי אפילו להוריד את מס הפגישות. אבל היא ענתה שזה "אנטי טיפולי" בעינה. ושאשלם כמה שיהיה לי. נו באמת... איך? מה הייתם עושים במקומי?? :-( המחשבות הסופיות יותר ויותר אצלי. ברמת היום יום . וגם יותר. איך יוצאים מזה? מה אני צריכה לעשות? הרי גם היא הייתה נסיון שני!! אחרי פגיעה עצומה. מה אעשה?

את מה שקורה עכשיו. פתאום אחרי שהיא הבטיחה לי שלא תעזוב אותי ושגם אם לא יהיה לי לשלם אז "אשלם כמה שיהיה לי" ..ואני עוד עניתי לי אז:"זה הרי לא מציאותי. ואת יודעת את זה. אל תגידי לי סתם. מה זה כמה שיהיה לי?? ואם לא יהיה? אני לא יודעת מתי אמצא עבודה וכמה ארוויח בה, אבל בטח הרבה פחות ממה שהרווחתי עד כה. ושאני לא רוצה לקחת סתם כל עבודה, כי אז זה יגרום לי לשנוא את הטיפול- שאהיה עבד לטיפול, במקום לחיות את החיים ושהטיפול יהיה אמצעי בשירותם ולא ההפ. היא בתגובה ענתה :"חמישה ש"ח יהיו לך?".. בקיצור אפילו סימסה לי :"תורידי לך לפחות את הדאגה הזאת מהראש. נסתדר. לפעמים המציאות עולה על כל דמיון. והיא גם הוסיפה סמיילי לסמס". והנה - לא חלף שבוע, ואמרתי לה שקשה לי עם חוסר הוודאות. ושאני מפחדת. ושגם עכשיו הסכום קשה לי- אמנם היא עושה הנחה מאד מאד גדולה, אבל היא מתעקשת על ארבע פגישות בשבוע. ולכן בעצם ההנחה כה גדולה. וכן- ברור שאני מרגישה שאני צריכה את זה. מי לא היה רוצה?? אבל מצד שני- אם גם עתה, המצב הכלכלי קשה לי, אז אני הצעתי שנחשוב אולי להוריד פגישה. כדי שאשלם פחות. וגם שאם לא אמצא עבודה אז שתגיד לי מה יהיה לדעתה הפתרון. כדי שגם היא לא תכעס עלי, וגם אני לא ארגיש כעס ותסכול על הטיפול. ואז פתאום היא התחילה להגיד שאקח כל עבודה. כי הטיפול הוא בשבילי. ושהיא לא מסכימה עם האמירה שלי ש"אני אכעס על הטיפול אם אחיה רק כדי לקיימו אבל במציאות מחוץ לטיפול- אעבוד בעבודה שאני לא רוצה, רק כי יש לי לחץ לקיים את הטיפול.". אמרתי לה- שבכל זאת עבדתי המון שנים ברציפות. ושאולי זאת נקודה שאני רוצה שהטיפול יעזור לי לשנות. ולהגיע דווקא למקום ועבודה טובים יותר. ואולי לעשות שינוי קריירה. או לכל הפחות- לחשוב. ולא לקחת כל עבודה רק מלחץ, כמו איזה בת עשרה.. בכל זאת צברתי נסיון, וגם יש לי תואר ראשון עם ממצוע גבוה. ( אמנם בתחום מדעי החברה ולא מקצוע, אך אופציות לתואר שני פתוחות בפני- כולל משהו מקצועי בגלל המממוצע הגבוה של התואר הראשון). ושאני פשוט לא יודעת מה אני רוצה. ומה אני יכולה. ואיך לסדר לעצמי את הראש. ומה קודם. והכל בלאגן אחד גדול. ושבמקום שהיא תהווה מקור לתמיכה ולעידוד, היא הופכת למקום של לחץ, וביקורת,ועול כלכלי. ושמה פתאום היא חוזרת בה ממה שאמרה? פתאום היא אמרה לי שאצטרך לשלם. ושהיא לא תעבוד בחינם. כשאני מלכתחילה בכלל לא העליתי זאת כאופציה!! אני רק שאלתי. העליתי חששות. שאלתי מה יהיה. והיא הרגיעה וענתה כפי שענתה. ופתאום אני מרגישה מרומה. ופתייה. שהאמנתי למשפט הזה שלה :"שלפעמים המציאות עולה על כל דמיון". ולמשפט על ה"חמישה שקלים"- שנועד להרגיע אותי. פתאום היא מתהפכת לי. ולמה?? למה?? כי פתאום נהייה לה קשה איתי? אפילו שהיא ידעה את זה מראש! וידעה איזה מטען כבד אני סוחבת עלי מהטיפול הקודם. הרי היא הייתה "המחליפה" - ובכלל היא זאת שממש עודדה אותי להשאר אצלה ולא לחזור לקודמת. כי היא טענה שהיא לא מספק סביבה מספיק יציבה שאליה אני כה זקוקה. ( עקב נסיבות חייה של הקודמת- מקווה שאתה זוכר אודי). ובכלל- הקודמת עדיין בארץ. ולא נסעה. ( אני יודעת כי אני "עוקבת" אחריה באינטרנט אכשהו). ואני מרגישה שהנה- גם היא שהבטיחה כל כך הרבה, בעצם מסתברת כסתם. הבטחות לחוד ומציאות לחוד. למה?? למה לומר לי סתם?? למה גם היא מתהפכת?? ואיך אבטח בה?? ומה עושים? אני חייבת לדאוג לעצמי. שכן אודי- אני חושבת מחשבות על מוות. כל יום. ויותר מזה. כי לא אוכל לעמוד בנטישה שוב. ולא ע"י פסיכולוגית. ועוד שהפעם כביכול אני "אשמה" - רק כי פוטרתי. ( ואני בטוחה שהפיטורין הם תוצאה ישירה של מה שקרה לי בטיפול הקודם. זה לא סתם קרה ככה. פתאום אחרי שנים כה רבות. זה גם קרה בול בזמן שהיא נטשה). אני שבורה. לא יודעת למי פונים לעזרה? השקעתי את מיטב כספי בטיפול. כולל אצל ה"מחליפה". היא קיבלה המון כסף. כל חודש. ויכולתי לתת לה את זה. ולא צייצתי. אבל עכשיו?? מה עכשיו?

סליחה על כל המלל שאני מזרימה לפה לאחרונה, אני מניחה שזה קצת מוגזם. אודי - אתה לא חייב לענות לי תמיד, אני אבין. אני באמת לא רוצה להטריד אף אחד, מצטערת.

היי אודי, סוריקטה, במבי וכולן, התעטפתי בסוף השבוע בחיבוק שהשארת, אודי. לא מתאים לי, אני יודעת. אולי משהו בזה שהוא במילים, שהוא מחכה שאני אקח אותו כשמתאים לי, אולי זה איפשר. ואולי אתה פשוט חבקן טוב... והיום התעטפתי גם בברכות שלכן, סוריקטה ובמבי. מרגישה קצת כאילו אני הולכת ומזמזמת שיר-מגן, כדי שרעות חולות לא יתקפו. ודי הצליח לי רוב היום, הזמזום פלאים הזה. ואמא שלי ביקשה להיפגש איתי, "לדבר על משהו חשוב". ואני צריכה להגביר את הזמזום לטורבו, אבל אז הוא סתם הופך לטינטון של חרדה. כי כמו ילדה קטנה וטיפשה לפני כל מפגש איתה אני יושבת עם המטפלת, מזכירה לעצמי איפה אני מתחילה ואיפה אני נגמרת, מה אני חייבת ולמי ומה לא, יושבת איתה ומתכננת איך אני מתכננת להגיב לשלל דברים. ואחרי המפגש אנחנו מדברות, והיא עוזרת לי לעשות סדר. כי לא משנה כמה נדמה שאני רציונלית ומאורגנת, פגישה עם מישהו מההורים שלי מעיפה אותי חזרה למקום חסר גבולות וחסר אני. ועכשיו אני לבד (אבל בחיוך חושבת שאיזה כיף לילדונת של המטפלת, שודאי לא תצטרך להיערך לקראת פגישות עם אמא שלה). יש לכם עצות, איך לעשות סדר לבד? איך להישאר שלמה? איך לא להיסחף בקלות כזו לנרטיב שלה, שהכל טוב איתי ואני סתם כפויית טובה, שאני מזיקה לה בהתרחקות ממנה ושאני חייבת לרצות להתקרב? איך לא לצאת אכולת רגשות אשם...? או אולי בעצם ראויה לרגשות האשם האלה... (מדהים, רק לחשוב על השיחה הזו מבלגן לי את קווי המתאר) נעמה.

במיטה מרגע שחזרתי מהעבודה. ביטלתי ל - 2 חברות שונות שרצו לצאת איתי. לא מצליחה לעשות כלוווום לא רוצה לקום לעולם. הלוואי שיכולתי פשוט להרדם לשנה ברצף. כך לפחות הייתי ניצלת מאזור הדמדומים הזה של - מתה להרגיש משו, אבל לא יודעת אפילו להזיל דמעה. מה יהיה ??? אני יודעת שאני מזיקה לעצמי בהתנהגות הזאת, אבל לא מצליחה לשלוט בזה. רק נסוגה יותר ויותר, מחברה, מהנאות פשוטות שפעם היו לי ובכלל - מהחיים. פעם הייתי שונאת אותי במצב כזה, היום - גם לזה אין לי כח. פשוט שקועה בביצה תפלה וטובענית

מנסה לחשוב באמת ולהיות כנה עם עצמי לחלוטין, אני מניחה שהטלת עוגן תהיה פעולה שתקרב אותי מידי אל המציאות, וזה מפחיד , מפחיד מאד. משתדלת בד"כ להתרחק מהמציאות במידת האפשר, אולי משום שכשאני נפגשת עם החיים חזיתית - אני מתכסה במין מסכה של - עפרה הנחמדה, העוזרת, הכיפית, שהכל בסדר אצלה... משהו במפגש הזה עם עצמי הזאת - מרוקן וממוטט אותי לחלוטין. ומשום מה, גם נורא נורא מפחיד.

שלום, אני בחור בשנות ה 30, כאשר אני יוצא עם בחורה ומתחיל להבין שזה רציני אני ניכנס לחרדות ואז מוצא את כל הסיבות להיפרד והופך לאדם בלתי נסבל ולאחר הפרידה אני מבין שעשיתי טעות וניכנס לדיכון... התבנית הזו חוזרת על עצמה כל הזמן ... אני צריך עזרה כי אני כבר לא יודע מה לעשות ... האם זו מחלה ,האם זה בר טיפול למי פונים,עזרו לי בבקשה תודה.

אתה כבר פה.

"כמעט תמיד אני עומדת מאחורי עצמי ודמות שדומה לי מדברת בשמי ולא תמיד היא בדיוק מה שהיא נראית המראה אשר מראה שהיא איננה מראה שהיא נמצאת רגע אחד קשה מסתיר לי את קולה המפרפר הפחד כאן בעל כרחי" [ חדוה הרכבי/ בעל כרחי ]

שלום, מזה תקופה אני מחפשת מטפלת עבור אחותי בת 22 עם בעיית שפה קשה. אך לא מוצאת אני צריכה משהיא שתיהיה באזור בית שמש ונגישה.אשמח אם תוכלו לעזור לי בנושא. תודה רבה

קרה היום משהו שערער, שניסה לערער, ואני לא ויתרתי. אמרתי לו, אני לא אתן לך, לא אתן לך ולאף אחד להוציא אותי מהמסלול. וקמתי והלכתי לעבודה. ואני מתפקדת כמו גדולה. כשאני יודעת שבערב יהיה טיפול קבוצתי. ושם, שם אפשר לקרוס במקום בטוח. שבוע טוב. נ.ב: אודי, אתה מסכים עם אגם שאני אשמה בזה שמימה לא כאן?

הי הילה, כבר כתבתי לך בברכתי אלייך, שאני מעריכה מאד את כוחותייך... אגב, אנ'לא יודעת אם זה משנה, אבל אני לא 'מאשימה' אותך וגם חושבת שזה לא נכון 'להאשים' אותך, רק כי העזת להשמיע קול מסוים, שבעיניי נובע מהזדהות; וגם, אני מניחה, לא ייחודי רק לך. לדעתי, בה במידה אפשר 'לבוא בטענות' לפורום הוירטואלי, שיש לו, למשל, פוטנציאל לתסכל כל-כך (אם רק בוחרים באפשרות הזאת, האחריות על המשתמש...), כמו-גם לגילוי הלב והאומץ המוערכים של אודי או מי מהמשתתפים. ועוד. שלך, סוריקטה

הכוחות שלך מרגשים, מעלים חיוך. חשבתי על השירים שאת שמה לפעמים ועל זה שאת תמיד מוצאת שירים נוגעים וכנים. יש לך שיר שלו, הילה? זה בסדר לבקש? בא לי לצבור ארסנל של שלווה, והשירים שאת מביאה נראים לי כמו כלי חשוב. זה בסדר? אם מעיק אז סליחה, ובאמת אל תקחי את זה אם זה מעיק. סתם, אם מתאים ומתחשק לך. תודה לך יקירה, תודה גם על הודעות התקווה. נעמה. ולנ.ב - אני לא רואה בך אשמה. אני גם לא חושבת שמדובר במשהו רע שמישהו עשה. לא חלילה כי לא אכפת לי ממימה, ואני גם דואגת לה, במיוחד בגלל שעזבה כשהיא לא בשיאה (מקווה שאת שומרת על עצמך, אם את קוראת). פשוט מדובר בבחירה שלה, החלטה. דבר שהוא לא יכול להיות באשמתו של איש, כי הוא כשלעצמו חיובי...