פורום פסיכולוגיה קלינית

אנשים שעובדים ללא מתן קבלות? נתקלתי בתופעה הזאת בהמון המון מקומות ושירותים שפניתי אליהם- סדנאות יצירה, שיעורי תנועה, מסג' הוליסטי , שיעורי נהיגה, אפילו מחירת סחורה בחנויות פרטיות... המון אנשים עובדים בלי לתת קבלה או חשבונית.. לוקחים את התשלום וזהו.. נתקלתי בזה כ"כ הרבה פעמים שזה נראה כמו סוג של נורמה בארצנו. מצד אחד כאילו לא חוקי ולא בסדר.. מצד שני תסתכל על השחיתות של המנהיגים (אולמרט לדוגמא) וכאילו דורש את זה שהאזרח הקטן ידאג לשלשל לכיסו בכל דרך אפשרית בלי שהשלטון ידחוף את הידו הארוכה לשם... מה דעתך על זה?

אודי, לא התקשרתי למטפל וחתכתי. גם גזרתי לעצמי את השיער והחלטתי שאני מנתקת כל קשר עם המשפחה המזוויעה שלי. בא לי שיניחו לי. רוצה להיות לבדי!!!! כולם רק דורשים ודורשים ממני ואין לי קצת אוויר לעצמי. מרגישה תחת מכבש לחצים. שונאת את הילדה המפוחדת שבי. רוצה להמית אותה. ברגע שהיא סוף סוף תמות, אהיה חזקה ולא אזדקק ולא אפחד יותר. אודי, תודה לך!!! אתה איש יקר. נטע.

למה? סתם. משהו נדפק במחשב.. זה הכל. ואני התעצבנתי, יותר מדי. דפקתי עליו והייתי קרובה לזרוק אותו. וזו לא פעם ראשונה. ועכשיו זה הסתדר ונרגעתי. לא רוצה להיות במקום הזה...

גם לאנשי המקצוע כבר נהיה קשה לשאת את מה שעובר עלי. עייפתי מלהילחם בדחפים בחרדות במצב רוח השחור בדיכאון 3 פוסט טראומות: גילוי עריות אישה מוכה ואמא שכולה בחיי ילדיה כולם על ידי אנשים שאמורים להגן עלי אבא בעל ופקידות רווחה אני לא אפגע בעצמי אבל הדחף עצום קשה לי לשאת את עצמי. הנפש שלי שבורה והנכות שלי קשה זה נכון שגם יש לי כוחות. אבל הם הולכים ואוזלים. השואה התרחשה בין 3-5 שנים. הסבל שלי ממושך. מתפרש על הרבה יותר שנים. אומרים לי- את אישה צעירה מרגישה זקנה. זקנה מאוד. הילה-hila

אני לא יודעת מה זה. אני רוצה למות בגלל היאוש והחלל הגדול הזה שאין לו סוף והבלבול והכאב וחוסר הטעם במלחמה הזאת, וחוסר האונים וחוסר היכולת להתרומם ולו למעט. אני רוצה לעוף בידיעה שעשיתי כל שניתן כדי לעזור לעצמי ולהציל אותי ועשיתי רבות וויתרתי על דברים ששללתי, כדי לנסות ולהמשיך להיות בשביל המשפחה. אם הייתי חולה סופנית אפשר היה כבר לומר שנשארו כך וכך ימים או שבועות או חודשים. ואני סוג של חולה סופנית שלא נמצאה לה תרופה ואף לא נאמר לה כמה עוד ועד מתי. עליה להחליט לבד. אודי תשאר איתי?

אני לא יודעת אם אתה זוכרת אותי, רוצה לחשוב שכן.... עברתי חודשים קשים מאוד בטיפול ועכשיו אני אחרי זה, יש עוד הרבה עבודה אבל הכל יותר יציב ורגוע ויש לי תקווה... הפגישות עכשיו נהיו קצת אחרות מבחינתי, אם קודם לא ראיתי כלום חוץ מאת עצמי , חיפשתי את הכח וההכלה כדי לשרוד ולצאת מזה בלי לפגוע בעצמי ובשפיות אבל עכשיו יש מקום לעוד דברים ופתאום מעניין אותי לדעת קצת על החיים האישיים של המטפלת שלי, אני הולכת אליה 3 פעמים בשבוע היא מכירה אותי כמו את כף ידה, ואני לא מכירה כלום מהחיים האישיים שלה, האם זה מקובל? מתאים לשאול אותה על זה? כמובן בלי לחפור, אבל קצת יותר, פתאום זה מוזר לי, כאילו, מי היא בכלל??? תודה שאתה כאן כשצריך... :-)

אם היא תענה זו כבר החלטה שלה לפי מה שמתאים לך ולה.

אני צריכה שתעזור לי. בשבת בערב אוכל עם חברה. בבוקר היא לא יכולה והחברות שאיתן אני בד"כ, לא נמצאות. אני צריכה שתגיד לי שזה בסדר להתקשר ולבקש ממישהי (עוד לא יודעת מי, אני צריכה לחפש) שאבוא אליה...למרות שלא בטוח שארגיש בנוח ופחות "בא לי" ללכת למקומות כאלו. אם אשאר לבד, לא יהיה טוב. לא הכי רוצה ללכת למישהי אם לא ארגיש בנוח וכאילו מעדיפה להישאר לבד. אבל אני יודעת מה יקרה אם אשאר לבד..למרות שעכשיו אני אומרת לעצמי שלא יקרה כלום ויהיה בסדר ולא אכפת לי וכו'.. (אבל בתוכי יודעת שאם זה יקרה אבכה ולא אצא מהמיטה) אז נכון שעדיף שאלך למישהי כזו מאשר להישאר לבד? הבנת אותי? אז אני צריכה שתעזור לי ותגיד לי שעדיף להתקשר ולמצוא לאן ללכת מאשר לא. ועכשיו אני בוכה, כי אני מרגישה דפוקה שזה מה שאני צריכה ממך.. אני לא יכולה לעשות את זה לבד. אם הייתי יכולה הייתי שולחת לה הודעה (אבל א"א) או להתקשר אליה(אל הפסיכולוגית)- אבל לא נעים לי..אם לא תהיה ברירה אעשה זאת.. אז לכן אני כאן ואני צריכה אותך. תוכל לעזור לי?

זה הסתדר ב"ה. חברה תבוא אליי לכל השבת. אבל אתה יודע מה? אולי אם תכתוב לי זה יוכל לעזור לי בזמנים אחרים שאצטרך.. מתאים?

או שלא העלית עדיין? אז בקצרה, לא בטוח שיהיה לי איפה ועם מי להיות.. נמאס לי ואין לי כוח. אווף כבר עם החיים הדפוקים האלו. אז אני אשאר לבד וזהו. או שאבכה או שאולי אצליח בכל זאת לקום מהמיטה ולתפקד נורמאלי..

היא הודיעה שהיא רוצה ללכת למקום אחר.. ותוך כדי שקוראת את ההודעה ממנה מתחילה לבכות.. לא יודעת מה יהיה כבר.. ואני חייבת לצאת מחר בבוקר לאנשהו וזה סותר את הרצון שלי להיות במיטה ולבכות שזה כביכול טוב אבל.. ולא יודעת אם בכלל תעלה את ההודעות שלי.

למה קראת לי לאה?.. אני רחל!! כולי! וכן, זה בדיוק מה שהוא מנסה לעשות לי. להראות לי שהחיים הם לא ורודים כמו שחושבת. ויש רע בכל דבר וצריכה לבנות איתו (!!!) קשר טוב אפילו שהוא פוגע בי לפעמים. אז הוא פוגע בי שוב ושוב במכוון! אני אומרת לו שזקוקה למילה טובה, לעידוד, והוא שותק. ולא אומר כלום. מבקשת ממנו דברים, והוא אומר אני אחשוב על זה ולא מחזיר תשובה, וגם ששואלת - לא ממש עונה. לא רוצה כזה מטפל...:( לא רוצה להיות בטיפול ככה...:( ואמרתי לו. והוא לא מוכן. הוא אמר שאם הוא יהיה רק האבא הטוב אני אשלם מחיר של ההתפתחות שלי בהתמודדות עם קשרים. ועכשיו אם אקום ואגיד שלא רוצה את הטיפול הוא יגיד "הנה, שוב היא רוצה להפסיק. שוב היא בורחת".. אבל באמת באמת לא רוצה ככה!!!!!!! ר-ח-ל!!!!

הי רחל, רואה אותך נאבקת, נלחמת..... בא לשאול אותך, במי ובמה את נאבקת כל כך? תרגישי בנוח לענות אם לא מתאים לך..... שבת שלום הילה-hila

רחל יקרה, מדברת מלב אל לב.... לא יודעת מה קושר אותי אליך, אבל זאת המציאות. מאז שהתחלת לכתוב כאן משהו באישיות שלך שובה אותי. אולי איזשהו גורל משותף, אולי אתגרים דומים. אני לא יודעת מה הרקע שלך, אבל מספיק שאת כותבת ש"הוא" יהיה במקום האבא שלא היה וכבר..... אני שלש שנים בטיפול. זה נכון, קשה להתכוון האחד לשני. קשה להגיע למצב שאנחנו מרשים לעצמינו להשען. נשמע שהמטפל שלך משקיע בנתיבים הנכונים כך שיתאפשר לך בבוא הזמן. הלב שלי דופק חזק חזק, מאחל לך ולכל השאר שיצליחו להגיע לרוגע הנפשי שנגזל מהם.... להאמין שאפילו שהכל לא ברור ולא מובן - זה עובד, אם מתמידים. אין צורך להיבהל. מותר להתבלבל, לרקוע ברגליים, לנסות לברוח. ומה היית את עושה אם היית את האבא החזק והיציב, היית נכנעת לתביעות של הקטנציק שלך רק בגלל שהוא רואה את העולם כל העולם דרך הסוכריה הנכספת? הוא לא נגדך, אבל הוא לא יקנה לך סוכריות שיזיקו לך. תסמכי עליו, לטובתך! ותחשבי על אודי. פליטת מקלדת! הוא שם בשבילך, והוא טעה, אז מה??? נראה לי שבגלל ההתנסויות הקשות שלנו עם הסובבים אותנו אנחנו לא יכולים להאמין לבטוח ולהרשות לטעות. רוצים להרגיש את המוכלת והעטופה, אבל במעטפת אנושית. ולטעות זה מאד אנושי.

יותר חשובה לי כרגע ההתפתחות ברמות בסיסיות יותר. ללמוד את כושר ההשפעה שלי למשל על אנשים מחוץ לי. ללמוד לבקש, להגיד, להניע, לשאול, ובעיקר בעיקר מה שהכי קשה- לקדם את האינטרסים שלי (אלה שלגיטימיים כמובן) במצבי ניגוד אינטרסים. גם אם זה עשוי לגרום למישהו לחשוב עלי משהו שלילי או לראות אותי באור שלילי. זה הפחד הקמאי בי שמפריע לי לפעול. והיכולת הזאת חשובה ודחופה יותר מהתמקדות בחוויה כי אדם שמתקשה לפעול לטובת עצמו בעיניינים המעשיים של החיים במילא החוויה שלו לא תהיה מזהרת כ"כ. רק אם ישלה את עצמו שאינו צריך את מה שכן היה רוצה!

לא רוצה שתכעס עליי.. ובכל זאת לא מצליחה לחכות. למה תגובות שלי עלו והודעה לא? אוף אודי, אתה כועס עליי?

מרגישה חלולה. מחוללת.

אין לי כח לכל האתגרים... כל יום נולד משהו חדש... כנראה צריך להגיע מאד נמוך על מנת להתחיל לראות את העליה.. אוגרת כוחות לקראתה. לילה טוב תודה

עובדת סוציאלית אמרה לי שלמטפלים לא איכפת באמת ברמה האישית ממטופלים ואמרה שרק אחרי הרבה זמן מתחילים להיקשר ושיש רק כמה מטופלים ספציפיים שבאמת נכנסים ללב. איך אפשר לדעת אם זו אמת או לא? איכפת או לא? תודה רבה.

גברים אוהבים בלונדיניות ואני מכירה כמה נשים ברונטיות נשואות ואהובות...

אודי אנשים שבוחרים לסיים את חייהם, תמיד זה יהיה מסיבה של הפרעה נפשית כלשהי/דיכאון? האם יכול להיות מצב שבן אדם בוחר לסיים את חייו מכיוון שהוא סובל? אם הנכות והמחלה בלתי נסבלים? פוגעים ביום יום בצורה אנושה? שאלה שמעסיקה אותי. ולא. אני לא פוגעת בעצמי. מחזיקה אותי חזק חזק. דמעות. אודי- למה כל כך קשה וכואב? הילה

נפגשנו אודי. היה נורא. מזעזע. מטלטל. לא נפגשנו חודש וחצי. אמרתי לו שזה מערער אותי שמבטיח שיתקשר והוא לא מתקשר, על ההתנהגות שלו כלפיי, שלא מבין ורגיש תמיד, שהוא פוגע....ועוד. ביקשתי ממנו שיהיה האבא הטוב. האבא הטוב שרוצה. שאין. שידאג, יחבק, ינחם, יכיל. והוא אמר לי לא. שהוא לא רוצה. הוא אבא טוב, והוא מנסה. אבל הוא גם לא. כך שנראה שכל הערעורים, משפטים שהוא אומר ופוגעים הם בכוונה. הוא מנסה לנער אותי, לא יודעת מה, וזה לא עושה לי טוב. זה הגיוני??? הוא אמר שאם הוא יהיה רק האבא הטוב, אני לא אתקדם למקום שאני צריכה להגיע אליו. הרי הקושי שלי הוא בקשרים, בלהביע, בלהתמודד ובעיקר כשקשה. למדתי בחיי שקירבה היא פוגעת. תמיד. שלא יכול להיות טוב שהוא טוב. אז נמנעת הרבה ומרוחקת הרבה. אני רוצה שהוא יהיה האבא הטוב...!!!!!!!!! למה הוא לא יכול להיות לי??????? גם כשהוא טוב זה מספיק מורכב לי... ועכשיו שהוא פחות טוב, זה ממש גרוע.... אודי!!!!!!!!!!!

אחרי שכתבת ניגשתי לראות. זה באמת לא נעים, למרות שאני בטוחה שאת יודעת שזו רק טעות... ובכל זאת.

אודי אין לי מילים פיר של מעלית להגדזטויעבגאוםםנסז

נוצר מצב שלא אוכל להגיע בשעה הקבועה שלנו, אין לה זמן אחר, פעם כבר ניסינו להזיז....אז בטלפון אני אמרתי נפרד וזהו, היא אמרה בואי לפגישה הבאה (רק שבוע הבא אוכל), "נפגש לפחות שנוכל לראות מה עושים", ויש אפשרות שזה יהיה "רק" לחודשיים כי אח"כ יהיה מבחינתי שעות יותר גמישות, ובספטמבר יתכן שכל השעות ישתנו.....אז היא הציעה שתהיה הפסקה של חודשיים (מאי, יוני)או שנעשה פגישות של שיחות....לשיחות בטלפון אני לא מסכימה בשום אופן כי אני היום במקום אחר, של פנים מול פנים....אפילו שהתכוונה לטלפון בשעה קבועה.......אוףףףףףףףף מה עושים? מרגישה שלא רוצה בכלל להגיע לדבר על אפשרות של הפסקה חודשיים, זה המון!!!!!! עדיפה פרידה! וגם אין מצב לשיחות טלפון או שיחות חלופיות עם מטפלת אחרת את זה היא יודעת מזמן.....אולי אעזוב וזהו, אין טעם לדבר על זה בפגישה אחת בודדה שידוע שתהיה אחרונה, גם אם מחליטים על הפסקה כפויה שכזו.........באסה!!!!!!!!! כאילו כל הטיפול חומק מבין האצבעות.....וכלום לא שווה..... :( אוףףףףףף

לא יודעת למה. לא מצליחה כ"כ להעסיק את עצמי. משתדלת אבל זה קשה. וכשלא, אז המחשבות נודדות ודמיונות שונים ולא מציאותיים בעליל ממלאים את ראשי. ואני אפילו לא יודעת מה אני רוצה.. אבל אני יודעת שאני צריכה. לבד לא טוב לי. מעציב ומדכא אותי. ואני יודעת שיש לבד שהוא טוב ובריא, אבל לא מצליחה להגיע אליו.

אז איך מגיעים לזה? ואני מניחה שזה מתקשר גם להודעה השנייה שלי היום..

אודי, היום הכעסתי את אימא שלי (בצדק). היא צרחה עלי ואמרה לי שתמיד הייתי ילדה מרדנית וקשה (וזה לא נכון. לרוב, הייתי ילדה טובה ומרצה). אמרה לי שהיא מצטערת על היום שבו נולדתי. אמרה לי שיש לי מזל שאבא שלי אוהב אותי כל כך, כי היא מבחינתה הייתה מוותרת עליי.... בכיתי. אבא שלי שב הביתה מהעבודה ומצא אותי בוכה. הוא חיבק אותי. אודי, זו פעם ראשונה מזה 16 שנה שאבא שלי נוגע בי. אודי, זה היה לי נעים. נעים, מבלבל ומעורר חרדה. זה היה קצת כמו לחזור הביתה. לחזור למשהו מוכר. משהו מוכר אבל מפחיד, מבזה וחודרני. אודי, איך יכולתי להרגיש נעים??? איך???? אני מלוכלכת. כנראה אני באמת זונה ומפתה ורעה. אני רוצה להשמיד את עצמי. אין לי מקום בעולם. אני מזוהמת ומזהמת. אודי, אני זקוקה למטפל עכשיו! ליצור קשר? לתת לו הזדמנות? כי כרגע רוצה לחתוך עמוק עמוק עמוק. נטע.

ומציואת מתער בםי כל הזמן אין הפדרה אף אחד אל נשאר לעוזר לי כל הזןמ אהת שועמ ש אני קוארת חזק

זה נופל על ערב יום העצמאות ואין לאן להזיז. אז ניפגש ברביעי כרגיל. בתחילת השבוע היא אמרה שלא נוכל להיפגש שבוע הבא ואני שאלתי אם אפשר בזמן אחר. ידעתי שלא יתאפשר ובכל זאת שאלתי. ענתה שהיא מצטערת ושאי אפשר. היום, הייתי צריכה לברר זאת שוב כדי לוודא שבטוח לא. אמרתי לה שאני צריכה לשמוע את הלא שלה שוב. בהתחלה היא לא הבינה למה, אח"כ שאלה אם זה מרגיע אותי. וכן זה מרגיע. אמרתי לה היום שאני רוצה שהיא תגיד משהו בקשר לזה שעברה שנה. התחלנו בראשון למאי והיום בדיוק חלפה שנה. ודיברנו.. ואני לא יכולה וגם לא רוצה להעביר למילים כתובות את מה שהיה לי. אבל טוב לי שם ואיתה. אני מקווה שאני ואנחנו בדרך הנכונה. ועכשיו מתחילות לעלות לי דמעות...

הכי טוב שטוב לך שם!!

הי, אומרים שבטיפול נוצר קשר אינטימי ומשמעותי מאוד מאוד מאוד מאוד בין המטפל למטופל, קשר מיטיב ומופלא! שמאפשר למטופל להתפתח ולגדול.. הוא אמור לתת למטופל ביטחון ולהקרין זאת גם החוצה אל קשרים אחרים בחיים שלו - או משהו כזה.. אז אני לא מצליחה להבין איך קשר כזה, שבו המטופל נזקק ומתגעגע ואפילו אוהב את המטפל, בעוד הצד השני - המטפל, חסין בפני כל אלה. הוא לא מתגעגע, הוא לא מרגיש בחסרונו של המטופל, הוא לא מחכה רק לו (כי יש לו המון מטופלים), איך זה יכול ליצור שינוי בחיי המטופל??? מה זה עוזר לי להרגיש שיש מולי אדם כה משמעותי ולדעת באותו זמן שאני הרבה פחות בשבילו, שלא מרגישים באותה צורה כלפי. אז זה לא עוזר, להפך, אפילו יוצר תסכול.. כי אני יודעת שאיני רצויה באף מקום והנה עוד הוכחה חיה, עוד מקום שאני נזקקת והצד השני לא צריך אותי. נהדר ממש!!! נראה לי, אם כך, שלעולם לא ייצא לי דבר מהטיפול הזה. לעולם לא אהיה משמעותית למטפלת באותה מידה. האם עליי ללמוד מכך שאני אקשר במהלך חיי לבני אדם ואילו הם לא ישימו עליי? שאהיה שווה כקליפת השום עבורם?? בעוד שהם משמעותיים לי?? מה ההיגיון פה????????????????. אין!!!!!!!!!!!!! זהו

נכון שהטיפול הוא לא סימטרי במאה אחוז אבל האם את באמת חושבת שהיא "לא שמה עלייך"? או שאת שווה כקליפת השום עבורה? אני ממש לא חושבת שזה כך, אם זה היה כך היא לא הייתה ממשיכה לקבל אותך אצלה, כי לא היה לה אכפת...המטפל לא חסין מפני אהבה :) אני מאמינה שגם המטפל נקשר אלינו, רק בצורה אחרת, לא תלותית כמונו....נכון שהיא לא "זקוקה" לנו במובן הזה אך היא בהחלט נקשרת גם...כך אני חווה את הקשר, סוג של הדדיות יש פה בכל זאת....גם להורה אחד יש הרבה ילדים והוא אוהב את כלם או אפילו מורה או גננת יש הרבה תלמידים וכולם אהובים, לכלם יש מקום.

מבינה אותך מאוד. הרגשתי ככה הרבה זמן. היום אני יודעת שהיא דואגת לי וחושבת עליי. נכוו שיש לה עןד מטופלים וזה לא באינטנסיביות כמוני ובכל זאת זה מספק אותי לרוב.

אינ כל כך מפחתד חשוך וקר

אם תרשי לי אשב לידך, אמנם יהיה חשוך אבל קצת יותר חם... וגם פחות מפחיד בשתיים. התרשי לי?

ואל תלך? עד שיגמר? אהת יכול?

אני בטיפול אצל פסיכולוגית כשנתיים, והחלטנו שבעוד כחודש, נסיים. העניין הוא, שיש משהו שלא סיפרתי לה, ואני מאד מתלבטת לגבי זה. אני עוקבת אחריה ברשת. רואה תמונות שלה, של המשפחה שלה. אני מרגישה ייסורי מצפון לגבי זה. מבינה שזו חדירה לפרטיות. אותה, אני אף פעם לא שואלת דברים לגביה. אני מפחדת להגיע למצב שבו היא נאלצת להעמיד אותי במקום, להציב גבולות. מעולם לא דיברנו על גבולות, לא התעורר הצורך. על פניו, אני מכבדת את מערכת היחסים שלנו, על כל מגבלותיה. היא לא המטפלת הראשונה שלי, ובעבר העירו לי לא פעם על נסיון (אמנם לא נסיון מוגזם ובוטה, אך עדיין) לפרוץ גבולות. חשתי אי נעימות עם זה, ומאז זו פינה שאני משתדלת לא להכנס אליה. עם המטפלת הנוכחית, מצאתי לי את ה'פתרון' הזה, של לדלות פרטים ללא ידיעתה, כדי שאוכל לא לשאול אותה. זה פסול, אני יודעת. חצוף מצידי. אני מרגישה שאני מרמה אותה. ומצד שני, אולי אין צורך לומר שום דבר. עוד מעט מסיימים טיפול, ובשביל מה להטריד אותה בכך. הרי ברור שזה משהו שישנה את תפיסתה עליי, על מערכת היחסים בינינו, ולמען האמת, חבל לי . מה אתה חושב?

שלום רב, הנני חולת סכרת נעורים המטופלת במשאבת אינסולין. אני חווה מתח וחרדות כתוצאה מתהליך לא פשוט של גירושין. הציעו לי להשתמש בפריזמה- אשמח למענה לשאלותי להלן: 1. תופעות לוואי 2. במידע התרופתי נרשם כי אין לשתות יין בתק' הטיפול בתרופה. מדוע? ועד כמה זה הכרחי? והאם קיימת תרופה דומה שמאפשרת שתיית יין בתק' נטילתה? - אודה למענה בהקדם.

אודי הי, זו המשוואה אצלי.. איך אתה מסביר את זה ? קמתי הבוקר,בסך הכל בסדר.. כן..יש בי פרפרים בבטן..כאלו של התרגשות טובה.. גם מתגעגעת ממש לאמא צביה. אתמול לא נפגשנו.. איכשהו, אני יודעת/מרגישה שכשאגיע היום לאמא צביה אהרוס, אחבל, חייבת לעשות משהו שהכל יחרב.. אודי, מה זה ? מה יש לי ?

מאת : ביקורת: העומק של 'ירח קפוא' מתגנב אליך בדממה. זה ספר שצריך לחשוב עליו בשקט, כמו שהוא כתוב מתוך מדור הספרות של ידיעות אחרונות, במוסף "7 לילות". מאת: רונה קופרבוים אדם חייב להרגיש פגיע. מי שלא מסכים להרגיש פגיע, יצטרך לעשות עיקוף גדול סביב החיים. 'ירח קפוא' של יאן קוסטין וגנר הפיני הוא מותחן שחוקר לא רק תעלומת רצח אלא גם, או בעיקר, את שאלת ההזדקקות. האם אתה מוכן להכיר בזה שאינך מסוגל לעשות הכל לבד? האם אתה מעז להרגיש זקוק? הבלש והרוצח, שני חצאים של הנפש, מחזיקים קטבים נגדיים. הבלש, קימו יואנטה (לכולם בספר יש שמות פיניים מפני שהם מפינלנד‭,(‬ מאבד בפתח הסיפור את אשתו. תוכו נפרם. החיבורים שלו מתרופפים. יואנטה מצוי על סף התפרקות. לכן עליו להיאחז במשהו. מטרה, כיוון. הוא קובר את אהובתו וחוזר למשרד. אחוז צער, משתגע מאבל, הוא מתמסר למרדף אחר רוצח שקט. רוצח שאי אפשר לשים לב אליו. הרוצח הזה לא מסוגל לשאת את המצב האנושי הבסיסי של היות תלוי באחר. זה הפגם הטרגי שלו, וזה מה שמניע אותו להרוג. הוא הורג כל מי שנחמד אליו, כל מי שמציע לו חסד, אהבה, רוך: "היה לו נעים להיות חלק מהחשיכה‭."‬ כי מי שבידו להציע טוב, בכוחו לקחת חזרה את הטוב הזה. השפע מצוי בשליטתו. לכן האחר שאוהב הוא ישות מסוכנת. עולה כלפיו פחד, שמתגלגל לתוקפנות. הפסיכואנליטיקאית מלאני קליין קראה לזה צרות עין - הרצון להשמיד את מי שמציע לי מהטוב שלו, מפני שדווקא נדיבותו חושפת אותי לתחושה של תלות, הזדקקות, נפרדות, כמיהה. כדי להיות בקשר צריך להודות בצורך שלנו בקשר. לקבל את סכנת המוות של דחייה. רק אז אפשר לקבל ממישהו מה שהוא מוכן לתת. קליין האמינה שהמאבק הזה כוסס בתוך המרחב הפנימי למן השבועות הראשונים בחייו של תינוק. 'ירח קפוא' ממקם אותו בתוך הנוף הלבן, הצונן, של העיירה טורקו, על בתי העץ שלה ותושביה הרדופים איש על פי דרכו. ביניהם מסתובב רוצח סדרתי. כלי הנשק שלו הוא כריות. מנגנון ההגנה שלו הוא הכחשת הצורך. הכחשת פגיעות. הספר מלא תיאורים של אומניפוטנטיות מדומיינת: "הוא שאף אל קרבו את האוויר הצח, הרענן, של הבית שעליו השתלט. זה עבד. כמובן, הכל עבד. כל מה שרצה‭."‬ במקום אחר: "הוא היה בלתי נראה ובלתי פגיע. חשוב היה, חיוני היה להבין זאת‭."‬ ואחרי שהקורבן מפסיק לנשום, הרוצח "שוקע לתוך השמים, מושיט יד לכוכבים הקטנים, הצהובים, לוקח ומועך אותם בכפות ידיו‭."‬ למחרת היום, כשהוא מתעורר, "ידע שעשה משהו איום ונורא, והמחשבה נעמה לו. הוא עולל עוול. הוא יכפר על העוול בעוול נוסף‭."‬ אחרת העולם יחלחל אליו. בעוד הרוצח שוקע לתוך הזיות של גדולה, מתעלה הבלש במדרגות הייסורים. הוא צועק את שמה של אשתו עד שרגליו קורסות. הוא מפסיק לישון. מפסיק לאכול. מטיח עצמו שוב ושוב כנגד האובדן. הדבר היחיד שמחזיק אותו זה להתגעגע. כשהוא מצליח סוף-סוף להיכנס הביתה, הוא חושב דברים כמו "לחיים אין משמעות אם מת אדם שאהב מאד‭."‬ הלוא איכות החיים היא איכות היחסים שיש לנו בתוכם. בתוך כאבו, מסוגל יואנטה הבלש להרגיש את הרוצח. מכיוון שהוא מסוגל לבוא במגע עם כאביו-שלו, הוא מסוגל גם לבוא במגע עם חווייתו של אדם אחר. זה כוחו של ידע עצמי. 'ירח קפוא' מציע חוויית קריאה מתעתעת. נדמה לך ששטת על פני ים שטוח, שאפילו לא נרטבת, מפני שנימת המספר כל כך מדודה. רק בתום הקריאה התחוור לי שצללנו עד לקרקעית. העומק אינו נחגג אלא מתגנב אליך בדממה. וגנר פורש את התמונה במשורה, ללא סנטימנטליות, כך שלוקח זמן לזהות את הנוף המתואר. אולם ברגע שזיהית אותו הוא מסרב להרפות. זה ספר שצריך לחשוב עליו בשקט, כמו שהוא כתוב. דמויות נוספות מופיעות בסיפור. הבוס קטולה, שוטר בכיר וקצר רוח. בני משפחה של נרצחים. הוריה של סאנה, האהובה המתה. חברים. עוברי אורח. ועוד ועוד. הנגישות שלהם חמקמקה. פני השטח של בני אדם הם לעיתים חלקים מדי, ואין במה לתפוס. יואנטה מתקשה לדבר עם הקרובים לו. רוצה לטלפן לאמו ולא מצליח. המילים מתכווצות. מול זרים הוא מצליח יותר. בזרות יש מקום. כל זה מתואר בלשון יבשה כקרח. הפרוזה של וגנר היא תופעה אקלימית: התפרצויות געשיות שגורמות כוויות קור. הכאב אצלו אינו פולט חום. בתחילה שייכתי זאת למיזנתרופיה, אבל אולי להפך. אולי זה מחסה מפני עוצמת הרגש שלו עצמו. לפיכך הפסקאות והמשפטים נחתכים מהר. זה לא זמן לפסיקים. התמסרות לשפע היא דבר ממכר ויש להיזהר מפניה. ובכל זאת, מבעד למרחק המדוד שוגנר מקפיד לשמור, הוא מיטיב להבחין בנימים העדינים שעל פני גיבוריו. מכיוון שהוא רואה, אנחנו יכולים לגעת. לחמול ולהתקרב אל רוצח, כפי שהבלש בוכה עליו. בבכי הזה שניהם נגאלים. הבלש, מפני שהוא מסוגל לבכות. הרוצח, מפני שיש מי שבוכה עליו. החיים: זה אף פעם לא מספיק, ותמיד יותר מדי. הגיבור הזה, שאנחנו לא יודעים דבר על מראהו, מעז להיישיר מבט למקום שאשתו המתה תופסת בתוכו. "הוא רץ לקראתה. לעולם לא יגיע אליה, אבל זה לא חשוב, חשוב שרץ‭."‬

מיכל תודה.. מצריך עיון.. נפגשתי עם אמא צביה לאחר שקראתי את מה ששלחת מיכל,ושאלתי אותה אם אני מרגישה כלפיה צרות עין? ואמרתי לה בערך את הרעיון שהבאת ממלני קליין.. תשובה ממנה כמובן לא קבלתי.. ואודי, כשהגעתי ,הייתי מאוד מאוד תוקפנית..ואמרתי לה את תוכן ההודעה ששלחתי לך.. לאחר שהוצאתי עליה המון המון תוקפנות ,פתאום כל כך רציתי לחבק אותה, גם רציתי שהיא תשב לידי ותחזיק לי את היד. היא כמובן לא עשתה כלום ממה שרציתי :( אודי,מה יש לי ?

הי מיכל יקרה, התחברתי מאד לקטע. לדעתי, הוא יכול היה להתאים מאד גם לתכנים רבים אחרים בפורום, הן של בנות נוספות והן שלי. איכשהו אני רואה זאת כסוג של הברקה מתאימה להביא אותו לכאן. תודה על השיתוף, סוריקטה

הי אודי, רציתי לשאול אם בא לך לשתף משהו מהחוויה של שילוב של טיפול ומוזיקה. סתם סקרנות. אני שואלת בגלל שאני מנגנת קצת, ואני מרגישה שיש משהו בנגינה שמקביל , מבטא את מה שקורה בנפש. ואני מרגישה שהנגינה שלי חסרה, מעוקרת, לפעמים שנפשי יוצאת לנגן כבר את מה שמעבר לתווים , או מה שבתוכם, והיא לא מצליחה ונשמע רק קול חלול. ולפעמים לנגן עם אחרים זה כמו דיאלוג, לפעמים דיאלוג טיפולי, מרחב שאפשר להרגיש בו תקיעות והתכנסות או ספונטניות ושחרור... כשאתה עוצם עיניים ומתמכר לנגינה של האחר ומרגיש מתי אתה יכול להיכנס ולהוסיף את התווים שלך... נזכרת גם בקשר יצר-יצירה שהוזכר כאן בעבר. בברכת שחרור ופריחה, גילת.

מהו האיבר שאיתו חווים? נפש? מי אמר שהיא קיימת? הרי גם זה תוצר של פעילות מוחית בסופו של דבר. אז מה זה אומר 'פחות מילים. יותר חוויה?'

רשמתי שאני שוקלת לפנות לעו"ד לבדוק אם יש מקום לתביעה. רשמת לי 'אשמים' ו'אם זה יביא לך שקט'. לא הבנתי מה בדיוק זה אומר. אתה לא חושב שבעצם העובדה שלא הסבירו לי מהו טיפול פסיכולוגי כיאות בהסברה ישירה, לא הבהירו טבעו ותכליתו והניחו לי להתייסר בצורה כה קשה שם בניסיון לתפוס עם השכל מה לכל הרוחות עושים ולנסות להתמקח על רוחב גבולות כאשר מראש עבודת המטפלת הייתה לתסכל ולא הסבירו לי כדי שלא אבזבז מרצי ותקוותיי לחינם.. אתה לא חושב שזה סוג של עוולה מצד המטפל? שלא לדבר על התערבויות חודרניות מעמדה פטרנליסטית והעדר הסברה שהתהליך הטיפולי עשוי לשחזר טרואומות באופן חוויתי.... וגם על התייחסויות מתנשאות ושגויות שנחרטן בזכרוני והדהדו זמן רב לאחר מכן ופגעו ברווחתי ובתחושת הערך. אודי, זה לא ענין של 'שקט'. אלא של צדק. אם נכוויתי למה האופציה היחידה שלי היא 'להמשיך הלאה'? האם אקט של לשקול תביעה אינו ביטוי לניסיון להשיב כבוד והעצמה שנגזלו לבעליהם? מה דעתך?? האין חשיבות ליכולת להגיב חזרה על מה שנחווה כעוול? מכעיס אותי שהפסיכולוגית הזאת לעולם לא תשלם על הטעויות שלה. עליה לשאת באחריות. זו המשמעות של עשיית צדק. נכון אבל שלא ממש אכפת לך? כי מה זה כבר נוגע לך... הייתי שמחה לשמוע אם לדעתך יש לי קייס משפטי בכלל או שאין שום סיכוי וכל התגובות הקשות שחוויתי הם בעיה שלי בלבד ואין שום קשר לאיכות התפקוד של המטפלת.

היי מימה... סתם משתפת אותך בתחושה שיש לי... אני מרגישה שגם אם היו אומרים לך מהו טיפול פסיכולוגי, שיהיו שחזורים של טראומות ועוד..עדיין היית הולכת. אנחנו, וגם אני שמודעת לכל זה(ואפילו נמצאת בעולם הטיפול), לא באמת יכולים להבין מה זה, עד כמה זה קשה, מרסק, מערער... עד שאתה מגיע לזה.. וחווה את זה. אבל קמים. קמים אחרת.

מימה, כפי הבנתי לטיפול אין הגדרה או מרשם של מה הולך לקרות במהלכו. זאת לא משוואה, תבואי עם בעיה או צורך יעשו כך וכך ותצאי לדרכך שמחה ומרוצה. הטיפול הוא קשר בין שני אנשים שבמהלך הדרך בונים אותו, יוצרים אותו, ומה יותר מסובך מיצירת קשר בין שני אנשים שונים נפרדים ואחרים?. עבודת המטפל היא לא לתסכל, אין שום מטרה כזו. אבל הטיפול נושק גם לגבולות המציאות וגבולות המציאות מזמנים גם תסכולים- ככה זה בחיים, וטוב שכך. התסכול הוא לא המטרה אלא אמצעי שאמור לעזור לאדם למצוא את העצמי שלו, את הרצונות שלו, את הצרכים שלו , את העצמאות שלו, את היכולות שלו, את הכוחות שלו, את הסבלנות שלו "בקיצור" את החיים *שלו*. יכול להיות שמרוב שבאת עם צפיה ותמונה כל כך ברורה של מה שאמור לקרות, כשזה לא קרה זה התפוצץ לך בפנים בצורה כל כך חזקה ומכאיבה. מן הסתם למטפלת יש אחריות, לנסות להיות מותאמת ברמה סבירה וטובה ובצורה רגישה, במיוחד בשלבים בהם מתבסס האמון ונבנית תשתית משותפת התחלתית ואולי היא לא היתה מספיק רגישה ומותאמת. העוול שלך שהוא שלך ואי אפשר להתווכח איתו, זה מה שחווית!!! אבל הוא סובייקטיבי ולא אובייקטיבי. כנראה שהמטפלת תבוא והתמונה שתשתקף מעיניה תהיה די שונה. זה לא שהלכת לקנות קוטג' ומצאת בתוך המיכל גבינה לבנה. אי אפשר להתווכח עם תחושותייך ותפיסתך אבל זה גם לא משהו שאפשר להעיד עליו באופן אובייקטיבי. יש דברים שהם הפרה אתית של טיפול שאין עליהם ויכוח ולעומת זאת יש דברים שהם לב ליבו של הטיפול, ונראה לי שכל הזעם הזה שאת חווה הוא בדיוק לב ליבו של הטיפול שלך. הנקודות הרגישות שלך נחשפו שם בצורה מזוויעה עבורך והנקודות האלה ימשיכו לשרוף בכל מקום שתתהלכי בו בעולם, עם אנשים אחרים ושונים שתפגשי ובסיטואציות נוספות ואחרות אם הכיוון לא יהיה טיפול והבראה כלפי עצמך פנימה במקום להתמקד באישה חיצונית שהיא ובה תלויה האשמה. כל המגילה הזו היא מתוך אכפתיות, ממני אליך.

שלום רב, ברצוני להתיעץ לגבי התנהגות מוזרה של בעלי שמתחילה להטריד אותי. בעלי הוא בנאדם סטרילי שנגעל מהרבה דברים, יש לו פחד מדברים שנגעו ברצפה, הוא בודק היטב את הנעלים שלו כל יום לפני שהוא מוריד אותן, הוא שם כפפות כשהוא מתדלק וכו' העיניין שמטריד אותי שהוא פיתח הרגל שהוא מתקלח רק לאחר שהיה בשירותים וזמן המקלחת מנימום חצי שעה כאשר הוא מקרצף ממש את הגוף בצורה קיצונית, לאחרונה שמתי לב שאם הוא לא צריך באותו יום לשירותים הוא לא התקלח באותו יום, ולי זה נראה ממש מוזר שבנאדם לא מתקלח כל יום, במיוחד בקיץ ואני כמו אמא לילד קטן מנסה לשכנע אותו להתקלח 5 דקות ואני לא ממצליחה. גם משום מה זה נראה שאין לו יכולת להתקלח בזמן קצר. אני מבקשת עזרה ויעוץ, ממה נובעים ההרגלים האלה והאם זה נורמלי או שאני סתם מוטרדת

ושום סלע מילים: תרצה אתר לחן: עדי רנרט קיימים 4 ביצועים לשיר זה ושום סלע לא יזיז אותי מפה ושום ענק נורא לא יוכל לי אני רוצה רק פה אני רוצה רק פה ושום טייפון לא יעזור ושום סופה לא קר לי לא קר לי ואני רוצה רק פה להיות עד סוף ימי מול אדן וחלון אני רוצה רק פה כל כך נעים לי פה שכבר ממש אפשר להשתגע או לישון או לישון ושום סלע לא יזיז אותי על כן ושום מפל אדיר לא יוכל לי אני נמצאת רק פה אני נמצאת רק פה ושום סופות ורעשים לא יעזרו פה קל לי פה קל לי ואני רוצה רק פה להיות עד סוף חיי מול קיר, ספה, ארון אני רוצה רק פה כל כך נעים לי פה שכבר ממש אפשר להשתגע או לישון או לישון

שאלת למה לא טוב לי? נראה לי שהתשובה הכי אמיתית היא- שאבא שפגע בי ואנס אותי באכזריות במשך 10 שנים. אמא ששיתפה פעולה וממשיכה להכחיש. הורי- שמשתפים פעולה עם הגרוש שלי, ונותנים לו גיבוי להרחיק ממני את הילדים. הם צריכים לתת את הדין. זה לא יכול להיות שאני לא יישן בלילות, יתקשה בקשרים עם גברים אלחם על השפיות שלי יום יום. והם יסתובבו חופשי, יראו אור יום. יחבקו את הנכדים שלהם, שהם הילדים שלי. ויבעטו בי בכל צורה אפשרית. הגיע הזמן שהם יתנו את הדין. עוד מעט יהיה מאוחר מידי. (עוד שנה וכבר עכשיו זה גבולי. לפי דברי עורכת הדין). מצד שני אני נאבקת על המשמורת עם הילדים. נלחמת להישאר שפויה בתוך כל זה. ואני וגם הפסיכולוג שלי חוששים מטלטלת כזאת. הו..........

"באשר להחלטה בנוגע לנהיגה - שים לב למלים: ייתכן שאתה נוהג בזהירות כשאתה חושש." -בנוסח אחר אבל על אותו עיקרון-אמרו לי גם בבית המשפחה. עם זאת האמת היא- שאני נוטה לחשוב הרבה,לחלום הרבה, לשקוע בדיכאון,להסתכל קרוב מדי למתרחש מול המכונית ולא רחוק בכביש על מנת להכין את עצמך לצפוי להתרחש, אני גם למדתי בסוף על אוטומט ולא גיר רגיל, ויש הרי 400 הרוגים בשנה,ופצועים ופגועים. מה כדאי לעשות, בכול זאת להמשיך? -------------------- שאלה אחרת הגעתי למסקנה שפשוט קיים בתוכי רועה ושנאה רבה, קרו פעמים שהוא יצר סכסוכים וסתם ריבים, או סתם אי סימפטיה טובה לזולת. היו גם פעמיים שהוא פשוט היה מאין אוירה בתוכי. . .אבל לא נתתי לו חשיבות והתעלמתי או/ו הפעלתי שיקול דעת מנוגד לו. היו גם פעמים שכופפתי אותו, ופעלתי בכוונה הפוך כנגד אותו רועה בתוכי. . מה כדאי לעשות על מנת להמשיך לגבור על הרע שבפנים?

עמוס פה בזמן האחרון ולא רוצה להכביד, אבל אין לי למי להגיד, אז כותבת בכל אופן... אני לא בטוב בזמן האחרון. לגמרי לגמרי לא. דועכת, שוקעת, נלחמת בעצמי בטירוף רק כדי לקום בבוקר, לצאת לעבודה ולתפקד באופן סביר. כל לילה מחדש ישנו הפחד הזה, שמחר אני אפסיד לעצמי ולא אצליח לקום. אני כ"כ קרובה לשם ! לא מצליחה לראות שום סיכוי לחיים אמיתיים. מוקפת ביותר מידי מילים ואני מוצאת את עצמי מתבוננת בהן מבחוץ ומרגישה מותקפת, נעלמת, שקופה. לא מצליחה להשתמש בהן בבהירות . גם לא עכשיו.

עפרה, אם מתאים לך, אני רוצה לשבת קצת אתך, לידך. מזדהה במדויק עם שתי השורות האחרונות שלך אז אולי תביני אם אהיה ללא מילים. גילת.

תודה יקרה

תודה איש יקר. דייקת.

עכשיו ראיתי שההודעה מהיום הועלתה וזכתה למענה.. סליחה .... אני מוכיחה לעצמי בתגובות האלה [שלי] שבאמת אני זקוקה להתרחק מהכל למרות שזה בלתי אפשרי..

כנראה שכבר הלכת... קצת עצובה. אנסה להתגבר. לילה טוב לי

אתה צודק... כשאתה מעלה את ההודעה שיוצאים למנוחת סופש/אמצע שבוע, אני "בטוחה" שכבר הלכת.. להבא אשתדל להתאזר בסבלנות

היי אודי, רשמתי הודעה עם הכותרת כסף וניראלי שהתפספתי לך.. אשמח אם תגיב.. תודה ולילה טוב :)

לגשת לעו"ד לבדוק אפשרות לתביעה. אני חושבת שיצאתי משם עם פוסט טראומה בפני עצמה ונזק להכרה שלי. זה לא שלפני כן לא היו בעיות, אבל המטרה של טיפול זה לרפא ולשקם אותי, לא להחליף בעיה אחת באחרת.

אחרי ביקורת היום אצל הרופא ...שהיה המום מהמצב שהצלחתי להגיע אליו הוחלט להתחיל כדור חדש.. מכיוון שהרופא תמיד היה ישר [בלי הרבה סיפורים מסביב] וכך נהג גם היום הוא הודיע לי שאני החולה הראשונה שלו שמקבלת את הכדור הזה ולכן לא ידוע לו מה היו ההשלכות.. למרות שקראנו את תופעות הלוואי שהותירו גם אותו המום החלטנו לנסות מכיוון שאין באפשרותינו הרבה ברירות אחרות.. כמו כן מכיוון שלא ההיתי מסוגלת לגשת היום לצינתור [למרות שקיבלתי טלפון אתמול שהרופא מזמן אותי היום באופן דחוף] קבילתי הודעה [בקצרה] שאם החלטתי לא לעבור את הצינתור אין לי מה להגיע יותר לרופא הזה.. אין לי בעיה אם ההחלטה..רק 2 דברים לא ברורים לי 1. למה רופא לא מסוגל להבין שאחרי 11 צינתורים גם החולה מרים ידים? ו2.אחרי חוות דעת של "מקסימום לא תיכנסו לצד הנכון של הסטיסטיקה" החולה "קצת" מפחד מההשלכות.. אבל אם זה למשל השלמתי.. אבל עיפתי "ממההפתעות" ו"האצגרים" החדשים כל יום גם פיזית וגם נפשית. לילה טוב

הי אודי יקר וכולם, אתם יודעים, כשהאחיין שלי היה קצת קטן יותר ולא ידע מה לאכול לארוחת צהרים נפעמתי מכך שהוא הקליד בראש תמים בגוגל את השאלה כפשוטה (ואפילו מרובת שגיאות) ומשם מצא לו בדיוק מה הוא רוצה. ניסיתי לחשוב בראש ילדי כזה וכתבתי בגוגל את השאלה: "איך אפשר להיות חזקים וגם להזדקק". לא האמנתי, גוגל מצא לי אתרים תואמים. מעניין. מוזמנים לחפש גם. סוריקטה החפשנית

הי. לא יודעת, חשבתי לנסות לזרוק פה משהו לחלל האוויר, למרות הרבה "למרות", לזרוק איזו הרגשה ואפילו אינה מדויקת בכלל, הנה, כך: אני בתעלת הלידה ולחוץ צפוף ואין אוויר בין כאן לשם לא בוחרת בחיים ולא במוות אני באמצע. ובתעלת הלידה תמיד אין זמן. זה קריטי. אני רואה את הרופא, הוא כבר מחכה עוד רגע יתייאש ממני ויכניס את ידו ויוציא ויגיד גברת את מוכרחה, לחיות, עוד מעט ואת- והוא מוציא אותי ולכן אני מתה. אני בתעלת הלידה, רוצה אבל לא יכולה צורחת וזה לא נשמע אהההההה, רואה ולא רואה נראית ולא נראית.

הי אודי, תודה. לא יודעת, אולי אף אחד, מי יכול לשמוע תינוק שצורח בתעלת הלידה... ובטח כשזו אחת כזו שקופה ובלתי נראית .. סליחה אם יוצא לי קול קצת חזק אני מרגישה שאני קצת מנסה לצרוח לא יודעת אם זה פרופורציונלי או לא, ובטוחה שאתחרט . http://www.youtube.com/watch?v=Z6s7CnYzmJI

ביום רביעי תהיה שנה. יש גם את התאריך העברי אך יש לו עוד כמה שבועות. היום בכיתי והיה לי עצוב וקשה. היא אמרה שהיא מרגישה את הכאב שלי ושגם לה כואב. אני חושבת שאולי היא גם בכתה אבל לא שאלתי. אני לא רואה כי אני מכוסה בשמיכה... סיפרתי לה שלא קיבלו אותי לעבודה. אמרתי לה, שכשחשבתי לעצמי שאספר לה אז היא תחשוב שמה הפלא.. ושלמה ציפיתי בכלל שיקבלו אותי.. בסוף אמרתי לה שתכף שנה היא אמרה שהיא גם זוכרת ושזה ציון משמעותי. אמרתי לה שגם אצל הקודמת הייתי בדיוק שנה. ועכשיו שנה אצלה. היא ענתה שהיא לא בהריון ושהיא לא עוזבת אותי.. (:

אנחנו נפגשים!! אחרי חודש וחצי... ויש לנו יום קבוע!... זה מוזר, כי דווקא שהוא התקשר לקבוע יום קבוע, הרגשתי כל כך רע, וביקשתי ממנו בוא נדחה את זה, נקבע בזמן אחר, אבל הוא לא ויתר לי ופשוט קבע. יש לנו רק זמן אחד מתאים להיפגש, והוא דאג לפנות את השעה הזאת כדי להיפגש. אני מפחדת.... מפחדת להגיע!! נבוכה לבוא.... אודי, אתה יודע שאנחנו בטיפול אני יושבת עם הגב אליו? לא מסוגלת להסתכל עליו... וזה כבר מעל חצי שנה ככה... הוא ניסה כמה פעמים לסובב לי את הכיסא או לשבת לידי, זה לא ממש עזר לו, כי שמתי סריג או צעיף עליי...ובאיזשהו שלב הוא חזר למקומו.. מה עושים עם כל זה?...

מזדהה עם מה שכתבת לגבי הישיבה. אני יושבת מולה אך מתכסה בשמיכה... לפעמים מצליחה קצת להוריד. מקווה שיבוא היום ויהיה לנו יותר קל לשבת מולם ולדבר. בהצלחה

אודי, אני לא רגועה. סוער אצלי בפנים. מרגישה מועקה. קשה לנשום. הבן שלי אמר לי שהגננת אמרה להם שזה יום עצוב. הוא שאל אם גם אני עצובה. הדמעות זלגו להן, לא יכולתי להשיב לו. חיבקתי אותו חזק חזק ושתקתי. עצוב לי ולא יודעת אפילו למה... נטע.

לטרואמה ובלכ זאת הרופאה אמהר שאצטרך להשמיך עם הכודרים לפחות שנה בגלל שהדכואן מאוד מורכב. משהו בתוכי ממישך לחפש ולא נרגע, כומ בערה פנימית חזהק ושורפת וצועקת צוקעת פתרון או מוות. קרתאי מעט על שיתט האימון האישי של דרור גרין. האם אהת מכיר? המ דעתך? אודי, נוכן שמשהו חייב לקרות כדי שכל זה יפסיק? משהו חייב להתחבר ולכבות ולעטףו ולהרגיע. כל כך עייפתי. מילי

הלכתי לבנק, ובדרך עברתי על יד חנות יד 2. כל מיני בגדים יד שניה ומוצרים עתיקים. פתאום ראיתי אהיל, מצאתי את עצמי נשאבת לגיל 7-8. יושבת לייד סבא, שמלמד אותי שח מט. סבא שותה כוס תה. ואני ליידו. סבא המבוגר היחיד בחיי שראה אותי שווה. אהב אותי והיה גאה בי כל כך. הוא נפטר כשהייתי בת 12 ממחלה סופנית. לא ידעתי שהוא חולה. חזרתי מהקייטנה והשכנה יצאה אלי ואמרה לי, מה לא ידעת, סבא שלך נפטר....... שכבתי בוכה במיטה של אבא....... כל עולמי חשך עלי...,.... איך? למה? מה קרה? הבלבול והכאב היו נוראים, והנורא מכל שהייתי לבד עם כל זה....... באזכרה של סבא אכלתי בורקסים, עוד אחד, ועוד אחד....... עד שהקאתי........ שיחקתי במחשב עם המשחקים שסבא שם בשבילי מעולם לא נפרדתי מסבא באופן רשמי...... קניתי את האהיל וגם את השטיח העגול מתחתיו. אני מרגישה שסבא איתי.

אודי, אני הבטחתי לעצמי שלעולם לעולם לא אקשר ולא אבטח באנשים. אני עכשיו בוגדת בעצמי. זה לא יגמר טוב. אתה תראה. זה אף פעם לא נגמר טוב!

נטע, לי זה נראה שדווקא עכשיו את סוף סוף לא בוגדת בעצמך.. שסוף סוף את מרשה לעצמך ללכת אחרי הלב שלך והאמת שלך בלי כל המסכות, החומות שנוצרו במהלך חייך וגרמו לך להבטיח את ההבטחה הזאת... ואני באמת מקווה שהסוף יהיה טוב, וזאת תהיה חוויה מתקנת עבורך... רחל.

הי נטע יקרה, אני חושבת שאני יכולה להבין מאד את החרדה הגדולה מהתמסרות, ואת החרדה מההרס, במיוחד לאור רקע התרחשויות העבר. ציפיות... שלך, סוריקטה

אודי..זה הופך להיות קשה יותר..החליפו לי כדורים והתחיל דיכאון שלא היה לפני..לא הולכת לעבודה..תשושה..חוסר אנרגיות..עייפה..חוסר הנאה ועניין. חוסר חשק...הכל סתמי מעייף מתיש..רק במיטה כל היום..וכ שפניתי לרופאה וי ידעתי אותה בכך..היא ענתה..אם כל כך קשה לכי לאשפוז..אני מחפשת רופא אחר כי הגישה שלה לא מתאימה לי..על מה אשפוז???אלפי מאות אנשים נמצאים בדיכאון ומטופלים בקהילה..אני לא בסכנת התאבדות אז למה לשלוח לאשפוז..לא חשבה על ההשלכות שעלולות להיות לזה..איבוד מקום עבודה...אולי גירושין...ילדה קטנה שאני עוזבת בבית לבד..הורים שאני אגרום להם צער אם אלך לאשפוז...

גיגית היקרה, אני מבינה אותך מאוד ורוצה להגיד לך שהדיכאון יעבור וחשוב שתזכרי את זה! ותזכרי שיש לך כוחות פנימיים גם כשאת תשושה..שולחת לך חיבוק גדול! מאי

התעוררתי. אני עייפה מאוד. עוד יום עמוס לפני. עבודה, קניות הביתה......... אני עייפה. רוצה לחזור לישון. לשים את הפוך על הראש ולא לשמוע כלום. אוףףףףףףף מאבק יומיומי על השפיות. שתדע אודי שזה עולה לי למאמצים עליונים. אוףףףף מעצבן

תזכורת: " בנושא לימוד נהיגה, הבעיה מתחילה בכך שאני אדם דיכאוני, לא ערני, טרוד בהרבה צרות ומחשבות,לא מתחבר לתחום הנהיגה והרכב כל כך, ומגיב לאט גופנית כאשר אני קולט את הבעיה. עכשיו צברתי ניסיון של קרוב ל100 שיעורים ולא מעט טסטים. ולא יודע אם כדאי לחזור שוב ללמוד? יש לא מעט חסרונות בנהיגה עלות שנתית של דלק+ביטוח+תקלות והחלפת רכיבים+צניחה מהירה של שובי האוטו+עלות האוטו עצמו+ השפעת הנהיגה על חיי היום יום מחוץ לזמן הנהיגה+סכנה לפגוע בעצמך ובזולת+בית סוהר. יש חסרונות ויתרונות גם לתחבורה ציבורית ובקיצור אינני יודע מה כדאי לעשות? *נ.ב. אני נוטל תוספי תזונה ולא כדורים נוגדי דיכאון. מחכה לתשובה תודה מראש" תשובתך : "שלום לך, לא תשובה, אלא שאלה: אם הגעת כבר למאה שיעורים, לא עדיף לסיים, לעבור טסט, ולהחליט שאינך נוהג אם לא מתאים לך?" ----------------------------------- אז ככה מאז שהפסקתי עברו 5 שנים, הנושא חזר שוב לסדר היום משום, שאם המעבר שלי התקרבתי הרבה יותר בנוחות לאפשרות לשלב לימודי נהיגה ושכאילו יקפיצו את איכות חיי- יש בזה גם לחץ משפחתי. אבל למעשה המורה לנהיגה שלי טען שאני נוהג טוב, אבל לא ערני בצורה מדאיגה לגילי, אם אחזור לנהוג אצטרך להשקיע הרבה אנרגיה+זמן וגם כסף אז אני לא יודע מה לעשות אולי פשוט יש אנשים שעדיף שלא ינהגו? באותה נימה רציתי לשאול אותך האם יש אפשרות להוריד אחוזי נכות כאשר אדם דיכאוני, אך אינו נוטל כדורים פסיכיאטרים?