פורום פסיכולוגיה קלינית

אודי, אני רגילה שגברים פוגעים בי. אני רגילה שמתייחסים אליי כאל חפץ, כאל בובה יפה. רגילה שמושכים לי חזק בחוטים. מכאיבים. משתיקים. אני לא רגילה לטוב ולא מרגישה בטוחה כשטוב לי. מחכה לרע שיגיע. כשרע לי אני מרגישה מוכר. מרגישה בבית. לכן אני משחזרת שוב ושוב מערכות יחסים שבהם אני נפגעת. איך מתקנים את זה??? טוב אתה בטח תענה - בטיפול. אז יופי, אתמיד בטיפול. אני בדרך הנכונה. אבל בעצם, החיים האמיתיים הם לא בטוחים ומוגנים כמו חדר הטיפולים. אני אסמוך על "המטפל" וכך לא אגן על עצמי ובחוץ כן יפגעו בי.... אני מבולבלת. מה עושים? (אגב, גם אני "חופרת" שוב ושוב אז למה אתה לא נוזף בי כפי שנזפת במימה??? גם אני נעה במעגלים. רוב ההודעות שלי פה עוסקות באמון, תלות. גם בי תנזוף???? אתה לא צריך לנזוף בי, אני אנזוף כבר בעצמי!). לילה טוב נטע.

נטע, עצובה תחושת המריונטה הכאובה שאת כל כך מכירה... נזכרתי בסיפור של פינוקיו, אבל באופן סלקטיבי. רק בלוויתן שבולע אותו ובעיר השקרים המפחידה, פתאום אני לא זוכרת איך הכל מסתדר. וכשניסיתי להשלים לבד חשבתי שמישהו צריך ללמד אותו לשמור על עצמו, ושאפשר לעשות את זה רק מקרוב. אולי ככה לומדים משהו חדש לחזור עליו. נעם לי לקרוא שאת מרגישה שאת והג'פטו שלך בדרך הנכונה... נעמה.

אז איך נוכל להיות כאן את תהיה ככ עסוק? אודי אתה ממש איש רב פעלים. איזה כיף לנו שאתה כאן. אודי זו ממש זכות. באמת. אם תעזוב? לא יכולה לדמיין. סליחה מכולן שזה עלה לי, פשוט אחרי מה שכתבת על תולדות הפורום ועכשיו. אני מניחה שלא תהיה כאן לעד. אני צודקת? מי היה מאמין כמה אפשר להיקשר כאן. מרגישה שגם כאן אנחנו בסוג של טיפול.

איך מפסיקים את זה?? חווית קושי מלבה כאב בפצע נרקיסיסטי שקיים והוא זורק אחורנית לשחזור רגשי בזכרון. לופ שכזה

התקשרתי למשטרה להתלונן על רעש. כבר כמה חודשים והיום החלטתי לנסות להתלונן. התקשרו כמה פעמים מחסוי כדי לוודא מאיפה בדיוק הרעש. עוד לא יודעת מה נסגר אם בכלל ומעניין אם יעדכנו אותי. זה רעש של דיבורים אך זה בלתי אפשרי. כל לילה עד אחת שתיים לפחות. פתחו איזה מקום בילוי קטן מתחת לחלוני. המקום קטן ומכיל אולי חמישה עד עשרה איש. מה שקורה שכולם נמצאים בחוץ.. נראה מה יהיה. ועדיין הלב שלי דופק. אולי המשטרה תכעס שסתם התלוננתי. אולי הם ידעו מי התלונן ויכעסו.

אתה גאה בי? נכנסתי ולא הייתי בטוחה אם קירבה את הכורסא. ומיד שאלתי!! וענתה ששכחה. ושאלה אם אני רוצה שתקרב לקח לי רגע ועניתי שכן. כשקרה פעם וקרה יותר מפעם אחת, יכלה לעבור חצי פגישה עד שהצלחתי לומר מה מפריע וחצי שני עד שהצלחתי לקופ ולתת לה להזיז. רציתי להראות לה תמונות. פעם אחת הראתי אבל זן היתה תמונה אחת אז לא הייתה בעיה. כשחשבתי שאולי אראה לה אז חשבתי שאני רוצה ששתינו נהיה באותו כיוון כי גכה אוכל להראות לה נורמאלי. וכשאמרתי לה שלא יודעת איך.להראות לה מבחינה טכנית לא הצלחתי להסביר. לא רציתי להגיד איך חשבתי שאראה לה. הצלחתי. אודי אתה גאה בי? היה קצת מוזר שישבה קרוב אליי ןהיו רגעים שגם דיברתי כדי להסביר לה. לפני גם אמרתי לה שפעם שעברה כשהראתי בטעות נגעתי בה ןהיה לי לא נעים. אמרה שתשים לב הפעם. אולי דווקא כן רציתי לגעת בה.. מצד שני זה כנראה עוד לא הזמן.

את יודעת, יש הרבה דברים שאת כותבת שאני מאד מזדהה איתם. גם לי יש קטע עם הכיסאות.. זה יפה שהצלחת להגיד. אני מכירה את זה שאת רוצה להגיד משהו ולא יוצא... זה קשה. ועוד לבקש לשבת לידה! וואו! אני מקנאת שישבת קרוב אליה. כשאני מראה לה משהו, היא מסתכלת לבד. כל אחת במקום שלה. גם אני רוצה מקווה שבסדר שכתבתי לך.. לאחרונה הייתה לי הרגשה שאת לא מעוניינת בתגובות שלי.

השורה האחרונה שלך גרמה לי לחשוב על הפתיחות כאן היום. מעניין למה את חושבת ככה? בכל מקרה ממש לא. אני מעוניינת בכל תגובה מכל אחד. כל תגובה משמחת אותי וגורמת לי להרגיש טוב ושהתייחסו אליי. את יותר ממוזמנת להמשיך. אכן קשה לי כשרוצה לומר או לעשות משהו ולא מצליחה. לאט לאט. לפעמים מצליחה יותר, לפעמים פחות. כשרציתי שנהיה אחת ליד השנייה זה היה בעיקר מנוחות. רציתי להראות חלק מהתמונות וזה לא היה מצליח אם היינו יושבות כרגיל. האמת לפני שהתחלנו לא חשבתי על זה שזו באמת קרבה מכרגיל. היה לי קצת לא נעים ועם זאת מאוד נעים.

חנה איך זה שהמגע שלה לא היה לך נעים? הייתי מתה לזה

מקווה שבכלל תראי. ומקווה עוד יותר שאת מרגישה טוב. המגע שלה מצד אחד היה לי מאוד נעים, זה גם היה בטעות ואולי קצת הפתיע אותי. מצד שני, זה היה גם מפחיד וקרוב מדי. הייתי רוצה שיהיה לי רק נעים עם זה..

אודי... תעזור לי?

מצטערת על ההודעה הלא ברורה... אני נמצאת באיזושהי סיטואציה לא קלה, שמשותפת לעוד אנשים, (אני לא יכולה לפרט, חוששת להיחשף) ומוצאת את עצמי עצובה מכל הסיבות הלא נכונות. מרגישה זרה, תלושה, לא קשורה (כשטכנית אני כן) מלאה בזעם על המקום התלוש הזה, על עצמי ועל מי שגרם לי להיות כ"כ זרה גם במקומות הפשוטים והטבעיים ביותר. (לכאורה) כעת גם לא מצליחה להתנסח בצורה ברורה... לא יכולה לספר באמת ונאלצת להשאר עמומה. עצוב לי. מכל הסיבות הלא נכונות (וגם קצת מאלו שכן)

והתרסקה. אף אחד לא היה ליידה. לתת לה יד.אפילו לא שמעו את קריאות העזרה זה היה בחושך רחוק רחוק

את בסדר?

אווף, את נמצאת במצב ממש קשה. אני לא יודעת איך אפשר לעזור. רק שתדעי שאני חושבת עלייך וגם דואגת. יש לך כוחות ובע"ה את תצליחי.

נגעת ואני רוצה להכנס לחושך ולתמוך בך. אנא, תני הזדמנות לאנשים טובים...

המקום פה מעורר. מחשבות. תהיות. הרבה מספרות פה על מה עובר עליהם בטיפול. הרבה מקבלות כל כך הרבה. חיבוק כל פגישה. מתנה יומן. חגיגת יום הולדת של תחילת הטיפול. ועוד. ואני מבקשת חיזוקים. חיבוק. מילה טובה. שיגיד לי שהוא מאמין בי. שאני בסדר. וכלום. שתיקה רועמת. אני גם רוצה...;( ויודעת גם שגם אם הוא יגיד, יחבק, זה לא יעשה לי כלום בלב. לא אאמין לו בלב שלם. בגלל זה אולי הוא לא אומר, לא מחבק.. אבל למרות הידיעה הזאת. זקוקה. ו...פשוט רוצה. רחל.

רחל, את עוד תגיעי לזה אם תתמידי. ההקשבה, ההכלה, העניין שהוא מגלה בך, ההכוונה, אי שיפוטיות וכל שאר המאפיינים של הטיפול הם אלה שבסופו של דבר מרפאים את הנשמה. מגיע זמן בטיפול שאת מרגישה את החיבוק רק מעצם הקשר, שמתנה היא עצם הפגישה ומה שקורה שם. מרגישים את זה באמת. רק סבלנות, התמדה, והרבה הרבה עבודה קשה.... לא קל אבל בהחלט מתגמל

אני מהזה בדיכי, התחלתי לא מזמן תהליך פרדה מהפסיכולוגית שלי, שאנחנו כבר כמה שנים טובות ביחד (פרדה מאילוץ). אני כל הזמן לא מפסיקה לחשוב על זה, אני מרגישה שאין לי חשק לעשות כלום ולא בא לי לאכול יותר.. מה עושים?? אני שונאת אותה! זה נכון שהתקדמתי אתה הרבה, אבל פתאום נראה לי שמה פתאום הלכתי אליה. סתם לא קשורה אלי משום כיוון, מצד שני, לא בא לי שום פסיכולוגית אחרת. כולם דפוקים! ולאף אחד לא יהיה אכפת ממני באמת

ופרידות מדמות משמעותית וככל שהיא משמעותית יותר -על אחת כמה וכמה קשה הפרידה. זה לא מפתיע או מוזר שאת עוברת מה שאת עוברת עכשיו. זה טבעי. תהליך התאוששות לוקח זמן.

אני תמיד שואלת... ודרך זה בטח אתה מבין קצת מה עובר עליי... מה אתה חושב אודי? שזה נכון לקחת הפסקה מטיפול בגלל עומס של עבודה ולימודים מטורף?? סוף סמסטר, עבודות, בלאגנים...לא נושמת... ולהגיע אליו זה פרוייקט שעתיים נסיעה כל כיוון, אני מגיעה מותשת וחוזרת מותשת... זה נכון לבקש הפסקה לחודשיים האלה? או ששוב מנסה לברוח?..... משום מה, חשובה לי הדעה שלך... אתה מדייק אותי ואת העבודה שלי הרבה פעמים. תודה אודי.

אודי, כמה באמת ראית שפסיכותרפיה אנליטית עוזרת לאנשים עם פגיעות מוקדמות בעצמי? כמה ראית שאנשים צומחים בעזרתה ונעשים מאושרים יותר מסופקים יותר ומתפקדים וממשים את עצמם יותר? לעומת זאת כמה ראית שהתקשו לדבר? או ששחזרו סבל נוראי בלי שהוביל לשינוי? שיצאו אם תחושת אכזבה מרה? שהנפש שלהם נותרה או נעשתה מעורערת ולא נתרמו מהטיפול הזה? סטטיסטית בקליניקה- מה אחוזי ההצלחה שלך לעזור לבעלי פגיעות מוקדמות בעצמי. כאלה שחוו טראומות מוקדמות של לידה או החזקה והכלה בשנים ראשונות , כאלה שלא קיבלו בסיס בטוח לחקור ולהתפתח, נעשו חרדתיים ומסתגרים.. כמה פסיכולוגים באמת עזרו/עוזרים לאנשים כאלו לפרוח? להתממש בעולם המציאותי? כמה ראית שלא חל שינוי מהותי במצבם במציאות, או אולי אף הרעה. ולמה פסיכולוגים לעולם לא נותנים שום דין במקרה שהטיפול לא הועיל? אפילו לא החזק כספי. למה מותר לכם להיות יותר אלוהים מאלוהים ותמיד להבטיח את קבלת החלק שלכם בלי שום מחוייבות להועיל לצד השני? למה מותר לכם? מפריע לי שמותר לכם. ואפילו אם התברר שלמטופל את יכולת שינוי מהפרקטיקה שלכם.. עשו את הדבר ההגון והחזירו לו את כספו כי לא הרווחתם אותו ביושר. למה מותר לכם? למה?

אני מסכימה אתך בנקודה הזאת. יש אנשים רבים שהולכים לטיפול, והטיפול מביא אותם למקום טוב, בריא..ויש כאלה שלא. תשאלי את עצמך יקרה, האם כשאדם הולך לרופא פרטי ומשלם על טיפול רפואי, שלא מצליח, האם הוא מקבל את הכסף או לעתים את החיים בחזרה?... המטפל עושה את העבודה שלו. המטופל עושה את העבודה שלו. שניהם משתדלים שזה יצליח... השאר ומה שקורה באמצע - לא כל כך בשליטה שלנו. לפעמים המטפל פלט משפט לא נכון שפגע, לפעמים למטפל היה קושי להכיל דברים שאמרנו, ואז הוא מגיב בצורה שהיא אטומה ולא מבינה. לפעמים המטופל אמר משהו פוגע בלי ששם לב וגורם למטפל להרגיש לא בנוח. אבל זה כי היא, את, אני, כולנו בני אדם. אני כל הזמן תוהה למה את לא נפגשת אתה, סוגרת את המעגל הזה, מרפה ממנה אחת ולתמיד. תשחררי. בבקשה. אני מרגישה שהגיע הזמן.

אודי ציינת שאתה בספק אם אפשר לחייב מישהו להתנצל. למה הכוונה? בצחוק קצת נזכרתי בארדואן ראש ממשלת טורקיה שדרש התנצלות מישראל על אירועי המרמרה... האם אנשים שנפגעו לא יכולים לדרוש הכרה מבינה לפגיעתם? לצפות להתנצלות זה בעצם לבקש הכרה בפגיעה, בסוג של עוול שאדם חש שנגרם לו

רציתי להתנקד, התכנסתי פנימה-פנימה, אולי ככה איעלם, אולי ככה העולם יעלם, אולי לפחות לא אמשיך לטמא את מה שסביבי. אבל הקיום שלי הוא עובדה שאי אפשר להשהות, רק לבטל, וזה כרגע לא בתוכנית. זה לא רק מה שיש, בסוף זה יעבור, לאט-לאט, בסוף תוכלי לצאת מקונכיית הרעל שיצרת לך. מילים שאני מבינה, אבל חסרות כל משמעות כשכרגע אני טובעת לתוך עצמי. אני לא יודעת אם קודם יגיע ה"בסוף" הזה, או שקודם היאוש יביא לכלייה של מה שהוא אני. סליחה על ביקור הרעל... נעמה.

רוצה שתדעי שחשבתי עלייך. לי באופן אישי, היית חסרה. נטע.

בטח מרגיש לך ביקור לא קל... אבל... התגעגעתי. חיכיתי להודעות שלך, לשמוע מה איתך... אז זה בטח לא כל כך ביקור רעל..כהגדרתך.

נטע, רחל, אודי, עדיין יש בי פחד שאפעפע לכאן רעל... תודה על מילים אחרות מחוץ לקונכיה.

נעמה יקרה, חסרת. אגב, אפשר היה להמשיך לשחק עם האותיות ולכתוב גם ב-רעל-ה. מרגיש כאילו מתבקשת (חלילה) הקזת דם, כך חשבו פעם. זה, כמובן, רעיון רע. איתך, סוריקטה

סוריקטה, אולי במקביל למערכת הדם ובמקביל למערכת הלימפה קיימת עוד מערכת צינורות מפותלת שמובילה רגש. ובגלל זה לפעמים כשכל כך כואב, נדמה שכל הגוף מצטרף. ובגלל זה כשחותכים יש הקלה, כי בעצם פורצים אותה ואליה. להקיז כאב, שיצא החוצה, ילכלך. קראתי את הרצון שלך שיגלו אותך. וחשבתי שאולי מתלווה לכך גם איזה פחד שכמו סוד, ברגע שזה יתגלה זה כבר יהיה משהו אחר ומשהו ילך לאיבוד. (החתולה החביבה שלי קפצה לבקר, מילולית, ומסרה גם א6טו, עד שפיניתי אותה.) תודה, נעמה.

הנה שוב צללתי. אודי, כל מה שקורה עם הילדים זה נורא ואיום. אין לי כבר כח. צלילה חופשית לתהום הרגליים כבר לא מחזיקות היא התרסקה היא נפלה לתהום

אני כל הזמן תופסת אותה מפהקת. היא מנסה להסתיר את זה, אבל אני רואה. זה מרגיז. מה אני אמורה להרגיש?! עכשיו תגיד שאין אמורה, ומה שחשוב זה איך אני מרגישה. אז זה לא נעים לי! וזה גורם לי להרגיש רע. אני יודעת שאפשר להגיד שהיא רק בן אדם, אולי עייפה, אולי לא ישנה בלילה. בסדר.. אבל כמה פעמים אפשר?! נמאס. מרגיז. איך אפשר להיעזר בקשר כזה, אין לי מושג. להפך......... אוף! אתה מפהק עכשיו, אודי?

מבינה. מצד אחד זה טבעי, מצד שני אם זה משהו תכוף אני הייתי מדברת על זה. בכל מקרה אודי וגם אני חושבת שבכ"מ כדאי. אני לפעמים שומעת את הבטן שלה, פיהוקים אני לא שומעת ולא יכולה לראות, אך מניחה שלא קיימים. כשלא הרגישה טוב והתעטשה זה הפריע לי. אני כאילו לא רוצה לראות אותה מעבר לדמות המטפלת. כמובן שדיברנו על זה היא אמרה שהיא גם בנ"א וכו'.. אני אבל לא רוצה לדעת כלום. אני יכולה להבין שהפיהוק מתפרש אצלך כשעמום או משהו דומה. מבינה אותך ממש ואין מנוס מלדבר על זה. אני גם חושבת שאת יודעת שיש עוד צדדים. אני הייתי יותר כועסת שהיא באה עייפה ולא מוכנה ולכן אם זה היה משהו ממושך ולא משתנה הייתי עוזבת. קל לי לדבר כי הקודמת כל הזמן איחרה, ולא עזבתי. כן כעסתי ורק כשאמרתי מפורש זה הפסיק. עדיין זו חוצפה בעייני. בסוף ילדה ואל חזרתי אז כבר לא משנה. בהצלחה ותעדכני

אז זה לא שיש מה להעיר.. אם לא אכפת לה ממני, אין מה לעשות עם זה. זה לא שפתאום יהיה לה מעניין... אוף, קשה להיות פה בפורום, לקרוא את כל הדברים שמטפלים אחרים עושים ולהשוות לשלי. אני ממש מרגישה את חוסר האכפתיות שלה. וואו... זה לא הוגן

ראיתי שענית לפי המייל. אני לא יודעת. יש שתי אפשרויות. אחת שהיא פשוט לא טובה לך ואת צריכה לקום ולעזוב. וזה יכול לקרות. היום אני יודעת שכנראה הייתי שם. לא בטוחה ועדיין חושבת עליה לעתים, אל במובנים מסוימים ואולי באופן כללי היא כנראה לי הייתה מתאימה לי. השנייה, אני מניחה שאת יודעת. להישאר ולדבר. לתת בה אמון ולעבוד על זה. אני לא יודעת איפה את. ויכול להיות שגם את לא בטוחה ואת זה צריך ג"כ לברר. ברור שזה לא פשוט אבל זו כנראה העבודה שלך. מבינה שאת יכולה להתבאס מהודעות של אחרות על המטפלים שלהן. תזכרי שהדשא של השכן.. וגם זה הטיפול שלך וכנראה את צריכה להיות שם. מקווה שבקרוב תוכלי לראות את הטוב שבו. בהצלחה

אני מתכוונת באופן ספציפי. נניח היום, אני רוצה להביא לה מה שכתבתי, וזה הרבה. אני רוצה להראות לה תמונות. ועוד הרבה דברים אחרים. לפעמים כשאני נכנסת לחדר אני רוצה משהו אחר. אבל איך מספיקים? ברור שא"א ובכל זאת איך בוחרים את מה כן ומה לא? לא נראה לי שיש מצב שבו "אסיים" לומר את כל מה שאני רוצה. גם ככה לוקח לי זמן להתחיל לדבר כל פעם אז בכלל. אז מה עושים?

הי חנה, אני חושבת שאת יכולה לנסות להתחיל את הפגישה הבאה שלכן בשאלות ה-מאד-לא-מבוטלות הללו בדיוק... סוריקטה

איך בכלל הוגים את שמך? אגב, גם לא ידעתי מה זה אומר אבל בזמנו בדקתי. זה עולה בטיפול, כמעט כל פעם. היא יודעת שיש כמה דברים ואני לא יודעת איך לבחור בסוף יוצא משהו אבל גם מתלווה לכך אכזבה על מה שלא הספקתי. אני כבר "רגילה" שזה מה שקורה ואיכשהו ממשיכה. קרה ולפני פסח לא הצלחתי לומר משהו ולא הסכמתי לצאת ממנה, עד שהיא הבינה שאני צריכה עוד פגישה לפני פסח וקבענו שתתקשר אליי ונקבע. רק אז הצלחתי להירגע ולצאת.

כאילו אף פעם לא הספיק הזמן..

כתבתי אתמול שקשה בטירוף נעלם?

אודי, מנסה להבין את תגובתך לבמבי: האם הגבת כך מפני שחששת שאם "תזרום" עם במבי ותמשיך את הפנטזיה אז יש מצב ממשי שהיא תפרש זאת כעידוד מצדך אכן לעשות זאת (להגיע אליך לקליניקה)? האם זה היה החשש שלך? אודי, אתה קצת תמים בעיניי. אתה באמת מאמין שמטופלים שלך לא נכנסים לפורום? אם המטפל שלי היה מנהל פורום, לא הייתי עומדת בפיתוי. אני גם לא בטוחה שזה כל כך גרוע אם הם כן נכנסים לקרוא או אפילו כותבים, כל עוד זה לא נעשה בסתר, וזה מדובר ומעובד בפגישה זה בסדר בעיניי ואפילו מספק חומר טיפולי נהדר לעבוד עליו בפגישות. אפרופו, המרחב האינטרנטי, בטיפול הקודם אמרתי לפסיכולוג שלי שנכנסתי לפרופיל שלו בפייסבוק. הוא ענה לי: "לא חשבתי אחרת, וגם אני נכנסתי לפרופיל שלך בפייסבוק". וזה היה סבבה לגמרי. אני יודעת שגם לקוחות שלי בוודאי מציצים מדי פעם בפרופיל שלי בפייסבוק ואני לא מעלה תמונות או תכנים שאתבייש או אהיה מובכת. אני יוצאת מתוך נקודת הנחה שזה חשוף וגלוי לעיניי כל. סתם רציתי לשתף. נטע.

את יכולה לומר שהיא גם בנ"א וגם סקרנית. נכון ובכ"ז זה לא היה עובר אצלי בשתיקה. א. אני יודעת שהיא לא תעשה זאת. סיפרתי לה על הפורום לא מעט שאני כאן ושאלתי פעם אם היא קוראת כאן, היא לא יודעת מה שמו ואני יודעת שלא תחפש. ב. נניח והסתקרנה וקראה, כאן או בפייסבוק הייתי מצפה שתעדכן אותי. ותגיד לי. קרה שהיא דיברה עם הפסיכא' עליי. זה היה אחרי שהפסיכיא' התקשרה אליה והן דיברו בהקשר אחר, ואז הפסיכי' שאלה מה שלומי. אני ממש כעסתי שלא ישר סיפרה לי. היא קיבלה זאת ואמרה שלא היו צריכות לדבר. יצא שהפסיכיא' יצרה איתי קשר והיה נראה לי חשוד שזה קרה לכן ביררתי אם הן דיברו. בקיצור אין מצב שזה היה קורה. ורק התייחסתי לאמירה שלה אלייך שהיא ג"כ הסתכלה. יצא ארוך.. כנראה שיש לי הרבה על הנושא הזה.

אודי, אומרים שבטיפול משחזרים דפוסים ויחסים עם דמויות משמעותיות מהעבר וההווה. לצערי, היחסים שלי והחוויות שלי עם דמויות "מטפלות" ומשמעותיות מעברי, הם יחסים של ביזוי, השפלה, חודרנות, חוסר גבולות, ביקורתיות, חוסר קבלה, קור ודחייה. אז איך זה שאני כן מצליחה "לקבל" ממנו ("המטפל") חוויה מסוג שונה? הוא מזרים לי רכות ואמפתיה לתוך הורידים. מרגישה אותו איתי. ממש איתי!!! וברור לי שאכפת לו ממני מאוד מאוד ושנכנסתי לו ללב. אודי, הוא פשוט מטפל רגיש ומסור במיוחד? זו אני שמתמסרת? לא מבינה מה קורה פה. לפי הספר וכל התאוריות, הייתי אמורה להיכנס "לסרטים" (כמו בטיפול הקודם): לחוות אותו נוטש, קר, פולש וחודרני. אז מה קורה פה? מה קורה לי? אפילו איתך מרגישה (על פי החוויה האישית שלי) שיש לי לפעמים יחסי אהבה-שנאה. לפעמים אתה מרגש אותי ולפעמים מכעיס ומתסכל. ואיתו זו חוויה מסוג כל כך שונה - הכלה "ונגיעה" רכה. זה לא שאין טעויות, אבל הוא תמיד לוקח אחריות ומנסה לתקן וללמוד אותי. זה מבלבל אותי. נטע.

אודי, החיבוק...חשבתי פשוט לפתוח את הנושא הזה איתה, עד הסוף!! ולא להשאיר ספקות!!!שוב...אבל הפעם לומר לה שתהיה מודעת לכל הסיכונים שבקרבה (למרות שהיא מודעת) שוחחנו על הכל, שאני יודעת שרוב המטפלים מתנגדים, שזה נדיר ויש כל מיני סוגי מטפלים ויש צרכים שונים לכל אחד....הבהרנו דברים ועכשיו אני שמחה על החיבוק וגם על הגבול :) וזה מרגיש שזה מתאים לי בדיוק!!! ודווקא מאז שיש חיבוק בכל פגישה אני הרבה יותר בטוחה בטיפול, יותר משתפת ומסתכלת עליה יותר במבט ישיר במקום להשפיל מבט, בפגישה הזו גם שוחחתי שוב על הנושא שהכי קשה לי במבט ישיר!!! ויש התקדמות משמעותית בטיפול! כנראה שזה נכון עבורי, תודה שאתה דואג להבהיר את הגבולות ואכן זהו נושא רגיש.. קראתי גם לאחור ויש בך אומץ שנשארת לנהל פה למרות כל הבלאגן שהיה, אני לא הייתי בתקופה ההיא הצטרפתי שנה מאוחר יותר ואני חושבת שלטובה :), אתה עושה עבודת קודש!!! הגבול ששמת פה בפורם, העקביות של אמצע וסופי שבוע עושים את שלהם!! גאה גם בך!!(קצת כמו בת) ושמחה שאתה כאן!!! מיכל

מסכימה איתך לגבי הגבולות. הם ככ חושבים לי כאן גם אם לפעמים קשה לי איתם.

חבל): לילה טוב

התארסתי אחרי שנות רווקות ארוכות ומתישות. ואני רועדת שכל החלום המתוק שנבנה יהרס כשתגיעה ההכרות האמיתית בשגרה המעיפת והמתישה. כל עוד שאני רוקה לבד אין בסביבה נפגעים קשה. פשוט המשפחה שומרת מרחק ברגעי תשישות. אבל מה יהיה עם בן הזוג אחרי הנישואין, אני מפחדת שהוא יבהל שיגלה אותי מתפקדת אישיותית גרוע.זה קורה תמיד לקראת סוף השבוע, אני מרגישה שאני מתנהגת כמו בע"ח: עצבנית עיפה ולא עדינה, מרוב תשישות ולחץ כשאין לי אפשרות לנוח כמו שצריך, כשיש מטלות דחופות מאד סביבי.אני לא יעמוד בזה אם הוא יגלה א"ז ובצדק וירצה לברוח. איך מתמודדים בזוגיות ברגעים קשים כשקשה להיות הכי הכי?

החזרת אותי הרבה אחורה בזמן..16 שנה אחורה, הייתי בערך באותו מצב, פחדתי שבעלי יגלה שאני לא ראויה בכלל לאהבה שלו, שיגלה עליי דברים, פחדתי מפרידה...אבל אני יכולה לומר לך שעל זוגיות עובדים ולאט לאט נפתחים ומגלים שאפשר לקבל אותך כמו שאת, גם את החלקים הפחות טובים...היום אני נשואה+ שלושה בנים מקסימים!! נמצאת בטיפול שמאוד עזר לי בקבלת עצמי והפחתת חרדות, אני ממליצה בחום ללכת לטיפול ושם לברר כיצד להתגבר על החששות, מזל טוב ובהצלחה, מיכל

אני שונאת אותה!! היא סיימה את הפגישה בצורה מגעילה.. התעלמה ממשהו שאמרתי וניפנפה אותי לגמרי מהפגישה ופשוט אמרה שצריכים לסיים.. אמנם זו רק פעם שניה במשך הזמן שאני אצלה שהיא סיימה את הפגישה בצורה הזו.. אבל כל היום שלי שחור בגללה.. אולי הגיע הזמן להפסיק את הטיפול הזה..אני באמת סובלת.. לא יודעת אם אפשר לצמוח מהמקום הזה.. איך אדע אם לעזוב?? לא איכפת לה ממני היא רק רצתה שאני אעוף משם.. שלחתי לה הודעה שחבל שסיימה ככה את הפגישה ושזה הכניס אותי למצב הרסני... נכנסתי למלחמות עם עצמי אם לשלוח לה הודעת סיום טיפול.. היא מתה שאני יעוף משם.. מה לעשות??

חיכיתי שיחבשו הענפים היתומים בתחבושת שאין בה כדי לרפא ולעיתים רחוקות תצליח להשכיח את הכאב או לחדד רעיון או מחשבה. וכךהופכת הציפייה למטרידה במיוחד, מחלישה ומקטינה. את שרוצה לצעוק בכל המקומות, שישמעו אותך ולא יראו, שיכירו בכאבייך וירגישו את יאושך. שמישהו יצליח במילה או במבט להראות לך אותך בתוך כל הכאוס הזה. שבוע טוב אודי

מכבי תל אביב ניצחה!!!! איזה יופי לכבוד הלאומי שכל כך חסר לנו לאחרונה........... זאת המסקנה שדי למלחמות! שלום לא משיגים במלחמות. שלום משיגים בהדלקת אבוקות,(אפרופו לג בעומר). רק ככה מגרשים את החושך. אין לנו דרך אחרת. הילה שכמהה לשלום בארץ הזאת כמו ילדה קטנה ופטטית.

אודי..מה אני יכולה לעשות עכשיו? כואב לי כאב נפשי חזק..לקחתי כדור הרגעה..רוצה להרגיש טוב

אודי,למה זה כואב כל כך? התלות הזו במטפלת שלי,למה היא כואבת? למה הטיפול מעורר רגשות כואבים וקשים? למה אני לא יכולה לאהוב את המטפלת אהבה בוגרת כמו שאני אוהבת הרבה אנשים סביבי? למה האהבה אלייה היא אהבה של ילדה לאמא??? זה כואב לי,מעלה עצב וחמלה כלפי עצמי..רוצה שיעבור יום בלי שאחשוב עלייה,רוצה שיעבור שבוע בלי שאזדקק לה.אודי, למה הטיפול כואב ולמה צריך לעבור דרך שיח דוקרני בשביל לצמוח? יודעת שאגדל,אבל עד אז...זה קשה וכואב.

אני כל כך מזדהה איתך, הייתי במקום הזה ולפעמים עדיין מרגישה כך, אך היום אני מרגישה איתה שיש תיקון מסויים...גם החיבוק הוא חלק מתיקון של הורות לקויה כנראה... עם הזמן הדברים מתמתנים מניסיוני...מיכל

העלית בי צמרמורת כשקראתי... מרגישה כמוך, ככ כואב להיות שם לפעמים.

אני פעם בשבוע רואה את המטפל שלי, לא במסגרת הטיפול...אנחנו נמצאים באותו בניין...ונמנעתי תקופה ארוכה לראות אותו...הייתי פשוט נשארת בחדר שלי, עד שהייתי יודעת שהוא סיים לעבוד... ובשבועות האחרונים יצא לנו להתראות, או שאני ראיתי אותו, או שהוא ראה אותי והרגשתי שהוא ראה אותי...הוא לא אומר לי כלום, ואני מתחמקת בכלל מהמבט שלו...אז גם אין סיכוי שהוא יכול להגיד לי משהו... זה מטלטל אותי! ואפילו לא יודעת למה!! והיום שוב ראיתי אותו, וראיתי שהוא ראה אותי והסתכל...וכל כך רציתי ללכת לחדר שלו ולהגיד בפשטות היי, שלום...לפרוץ את החשש הזה, בסוף לא נכנסתי.. להישאר בחדר שלי נעולה שוב ולא לצאת? לצאת? ולהגיד שלום? בפשטות כמו חלק מכולם? למה אני מפתחת רגשות לא בריאים כלפיו??... למה זה לא פשוט לי לראות אותו וכל מפגש מעורר אצלי רגשות מציפים ולא פשוטים??...

אודי, האם אתה חושב שטיפול יכול להחזיק פעם בשבוע??... אנחנו לא מתכתבים ולא כלום...וזה לא פשוט לי בכלל....כן, זה גם קושי לשנות הרגל שתמיד היינו מתכתבים בהודעות, במייל ופתאום כלום.....וגם אני מרגישה שהוא לא מחזיק, שהטיפול לא מחזיק, לא מרגישה שהוא שם...אף פעם לא הרגשתי שהוא ממש מחזיק, מכיל...ועכשיו הרבה פחות... הבעתי את הרצון שלי והתחושות שלי וביקשתי ממנו כמה פעמים שנעשה פגישה טלפונית, כי בגלל המרחק לא שייך פעמיים בשבוע להיפגש...הוא התחמק ולא ענה... כנראה הוא עסוק מידיי... מה עושים?.... איך מחזיקים את הטיפול הזה וכל מה שעולה בו??... רחל.

מאוד!!!!

אודי בבקשה תעשה משהו. אני יודעת שגם אני חופרת ומעצבנת אולי אסור לי לכתוב כי אז אני אפגע בה? זהו. כתבתי יותר מידיי. הילה

העוסית הזאת מצליחה להגיע אליי. מצליחה לחדש לי את תחושת התקווה. שכן יש זמן! שהחיים עוד לפניי ולא מאחורי. שלא אבזבז את הזמן על זעם סתמי. ששינוי אפשרי. ועוד ועוד. מתייחסת כאל שווה בין שווים בלי עמימות פוזות וריחוק מעושה ושטויות. היא מצליחה להכניס השפעה מרככת ללב שלי.. משהו שאני זקוקה לו ככ עכשיו. זה מפתיע אותי. הלוואי שיחזיק.

אודי, צר לי שהודעתי חסמה אותך.. צר לי באמת. צר לי עלי,בגלל שהפנטזיה שלי נהרסה. צר לי עליך,שמקום משחקי, מקום דמדומים של פנטזיה מעוררים אצלך מפלצות רדומות שמעוררות את הפחד/חרדה ש"עובדים" עליך ומנסים לרמות אותך. צר לי על מרחב הביניים שנהרס לי, שבשבילי הוא אויר לנשימה! חשוב לי לומר לך אודי, במציאות,לא הייתי מגיעה אליך בנקודת זמן זו,ובטח ובטח לא הייתי פונה אליך ,אלא לאחר שהייתי מעבדת עם אמא צביה .. ובפנטזיה נגיד,אם אמא צביה היתה חושבת שזה רעיון טוב, הייתי מתקשרת אליך ו ???? אתה יודע אודי ? זה באמת קצת מדרון חלקלק... אתה צודק.. אני חושבת שבשיחת הטלפון ,הייתי בוחרת לומר לך רק את שמי האמיתי, לא הייתי מזכירה מאומה את הפורום ואת הניק שלי פה.. ןרק בפגישה (הדמיונית) הייתי מחכה בכליון עיניים שתגלה שאני זו במבי..ורק אם לא היית מגלה, הייתי מגלה לך בסוף הפגישה שאני זו במבי.ומרגישה אכזבה גדולה.. אבל אודי, זוכר ? זו רק פנטזיה !!! במציאות אני לא מגיעה אליך !!! וואוו..אודי.. למה אני מרגישה כל כך, כל כך, כל כך דחויה על ידך ? מרגישה שבעטת אותי לכל הרוחות. במבי. צר לי שנפגעת, אך האמת היא שהודעתך חסמה אותי. מבחינתי, זו פנטזיה שנוגעת בחציית גבולות שאיני מאפשר במציאות. איני מסכים לטפל באנשים מהפורום, וה"משחק" שלך, תמים ככל שיהיה ונוגע בכמיהה שאראה אותך - נוגע אצלי בנושא מציאותי ולא פשוט. כל זמן שזו פנטזיה - זה בסדר. אבל תארי לך שזה קורה באמת, זו בעיה רצינית שמחבלת ביכולת לבסס טיפול על אמון. אז בספר כמו "על הספה" זה נגמר בטוב, במציאות - אני לא ממש בטוח. ואם את מסוגלת לראות מנקודת מבטי, מצב כזה מרגיש לי כאילו רימו אותי ועבדו עלי. אודי פתח בחלון חדש הדפסת ההודעההוספת תגובה

מהצד, אני הרגשתי במשפט " אבל איך אדע שזן את" דווקא הרבה חום ורוך, ואפילו חיוך שובב בזוית הפה... מבלי להיכנס לתוכן חילופי הדברים כאן, יש משהו בתקשורת כתובה ותמציתית, שלא היה קורה פנים מול פנים או אפילו בטלפון. זו תקשורת שטוחה וקרה, ללא אינטונציה, ללא שפת גוף , ללא יכולת להבין באמת מי עומד מאחורי המילים. כמו בכל דבר, גם בזה יש פלוסים ומינוסים , חסרונות וקשיים. הרבה פעמים מסר תמים לכאורה , מתפרש בצד השני כציני או מעליב. זה החיסרון של התקשרת במאה שלנו, או האלף, לא יודעת ( לצד הרבה יתרונות אחרים) פשוט צריך להיות מודעים...

לא הבנתי, בסוף זו תגובה שאודי ענה לך?

כשאני קראתי אותך לא באמת חשבתי שאת תלכי להיפגש עם אודי באמת. יכול להיות שלאודי עלו דברים אחרים. מבינה אותך ממש שנפגעת..

הי חנה, יש בך משהו כל כך אותנטי.. תודה מתוקה, במבי. וזה כייף לי שהגבת וגם לך סיגלל תודה.. קשה לי לראות כרגע בתגובתו ההיא של אודי חום ורוך.. אבל אולי אוכל מתישהו לראות גם דרך הזוית שהארת.. תודה.

אודי הי, לא יודעת בדיוק מה בתגובתך ריכך את הפגיעה, אבל משהו נעשה רך יותר... אולי זו הכותרת שבחרת ? אולי ההסבר/שיקוף שנתת לי בגוף ההודעה ? אולי המשפט המאסף שלך:"מקווה שנתגבר" ? ואולי כל התשובות נכונות ? מאחלת לך לילה רך.. במבי.

היי במבי, אני סוג של חדשה כאן. (סוג של, כי הייתי כותבת כאן בתקופות ניהול הפורום שקדמו לזו של אודי). לא עקבתי אחר השתלשלות הכתיבה שלך עם אודי, אבל ההודעה הזו תפסה את עיני. רציתי לספר לך שאני מטופלת כבר 5 וחצי שנים (בהנאה ושמחה) אצל אחת ממנהלות הפורום הקודמות. היא נגעה לליבי באופן מיוחד כשניהלה את הפורום, אהבתי את המילים והדיוק שלה, וכשעברתי לאזור בו היא מטפלת (ולאחר שהסתיים הטיפול בו הייתי אני), שלחתי מייל ושאלתי אם תסכים להיפגש איתי. שיחת הטלפון הראשונה והפגישה הראשונה היו מופלאות בעיניי. כמובן שהיו גם נושאים שנגעו למעבר מכתיבה לדיבור, מוירטואלי לאמיתי, אבל אלה היו נושאים שהעסיקו אותי ממילא גם בחיים האמיתיים, והעיסוק בהם איתה עשה לי טוב. אני מרגישה הקלה ושמחה שידעתי לבחור אותה כל כך טוב ;-) אני חושבת שהיא מישהי שהייתי צריכה לפגוש לאורך הדרך. אני מניחה שעבור כל מטפל ומטופל הנושא הזה נחווה אחרת. בשבילי זה היה, ועודנו, מבורך ורב-חסד. לינה

ראשית,תודה על השיתוף. אם מותר,רוצה לשאול אותך מס' שאלות : 1. היית פעילה בפורום לפני פנייתך אליה לטיפול ? 2. בשיחת הטלפון הראשונה,כשהצגת את עצמך בפניה, שיתפת אותה על היותך פעילה בפורום ? 3. הצגת בפניה את הניק שלך ? 4. זה לא הפריע לה ? 5. זה לא יצר אצלך בלבול ? 6. המשכת להיות פעילה בפורום שלה לאחר שהתחלת בטיפול אצלה ? 7. אם המשכת להיות פעילה, לא קינאת בייחס שלה אל המשתתפות האחרות ? וואוו.. אני חושבת שזה מאוד מורכב.. מבחינתי זה בלבול בין הפנטזיה למציאות.. לי בפנטזיה יש רצון/צורך להגיע לאודי ...לעבור אצלו טיפול בהיפנוזה.. במציאות, לא הייתי מגיעה אליו בנקודת זמן זו בשום אופן..זה היה מערער אותי לחלוטין.. מה עוד שאני בטיפול פסיכואנליטי אצל פסיכואנליטיקאית מאוד מאוד טובה בנוסף, אודי גבר ואני עדיין ממש לא בשלה לעבור טיפול אצל מטפל גבר. (עברתי בילדותי פגיעה מינית ) תודה לך לינה, במבי.

אודי תחילת שבוע חדש. מצליחה להסתכל לשמים. שמים תכולים עם עננים לבנים, קלים. תחושה של מרחב. תחושה שהכל עוד פתוח. שהחיים לפני. הפחד ליפול הוא עצום. אני יודעת שזה יקרה. לא יודעת מתי. לא יודעת איפה וכמה. מנסה להחזיק בטוב, מחזיקה בציפורניים. אוחזת את הסלע. מקרקעת את הרגליים חזק. לא מביטה לאחור. עדיף לא לראות את התהום למרגלותי. האיש שמטפל בי, לא מרפה מהעניין של התשלום. זה מקומות שאני נופלת בהם שוב ושוב. קשה לי לשים ברקסים. לעצור. לנשום. להרגע. אבל נראה לי שעכשיו זה הזמן לקחת אוויר לראות. לנשום עמוק. ולקוות לטוב. שימשיך. אודי, תעזור להחזיק? הילה

אודי, איך אפשר להעזר בקשר שנוצר בין בני אדם אם אני לא חשובה לאיש ואין לי קשרים מסוג כזה? זה חלק מהפלונטר.. וכמו שאמרתי, כשמוסיפים קשר לפלונטר הוא מסתבך יותר. בקיצור, הכל סתם, חסר ערך ואין משמעות וחשיבות אבוד כמו שאמרתי

את כותבת איך אפשר להיעזר בקשר שנוצר... לי זה מראה שאת כן מאמינה שיש, פשוט קשה לך כרגע. אני מבינה אותך ככ. הרבה פעמים מתאכזבת מחברות, נעלבת, כועסת. לפעמים גם מצליחה להגיד. כמו שאומרים לי הרבה פעמים, אם לא אנסה ואעז לא אדע. אני מאמינה בך, באמת. גם כאן נעלבת לא פעם והרגשת יחס לא טוב כלפייך ואת עוד כאן. ולא סתם, כי כנראה יש כאן גם דברים טובים עבורך.

פה אני באמת נעלבת לפעמים, אבל בחוץ אין לי קשרים בכלל, אין ממי להעלב אפילו.. חוץ ממנה. וגם איתה אני לא מרגישה שזה אמיתי.. אני מגיעה לכאן גם בדיוק בגלל זה שאין לי מקום אחר להיות בו.

להתנצל בפני מטופל שהוא העניק לו טיפול גרוע? הייתי שמחה אם היא הייתה מבינה את הפגיעה שפגעה בי ומתנצלת. אני חושבת שזה מתבקש. אני חושבת וסבורה שבאמת מגיע לי התנצלות על כך שהכשלון שלה לתפקד היטב כמטפלת עבורי הסב לי סבל שכזה. מטפלת אחרת התערבה באמצע ומשכה אותי אלי . לא נראה לי שזה נעשה בצורה הכי אתית כי התערבה על דעת עצמה בעודי הייתי בטיפול אצל מישהי אחרת. אני לא סגרתי את המעגל מהטיפול ההוא. זה לא מעובד אצלי ואני סובלת כבר זמן רב בתודעתי באופן טראומטי וטורדני. המטפלת הזאת חייבת לי תיקון. האם ניתן לחייב אותה לקיים עימי מפגש שבמסגרתו תתנצל ותכיר בפגיעה הנרקיסיסטית הקשה שהסבה לי? אני מרגישה זקוקה לדבר הזה. הפקירו אותי לאנחות. לא מצליחה לעבור הלאה באמת. בלילות לפני השינה ומול טריגרים מסויימים הזעם משתחזר לי שוב ושוב. אני רוצה הכרה והתנצלות. אני רוצה שהיא תרגיש את הכאב שלי ותשתתף בו. היא השאירה אותי לגמרי לבד עם המצוקות לאורך כל הטיפול ההוא עד שהזעם שלי הרס אותו, אותה. אבל עכשיו אני זקוקה לסגור מעגל והיא לא באמת כמו הורה שמת. היא מטפלת חיה וקיימת. יש דרך לחייב אותה להכיר בסבל שנגרם לי בעקבות טעויות התייחסות שלה? שפעם אחת ארגיש שהיא באמת מתוך ענווה כנה מודה בכך ושתאחל לי רק טוב מכל הלב שלה. אותו לב שבעת שחזןר חויתי כנעדר ממית וקר. היא חייבת לי תיקון. זה מקשה עליי וגובה ממני המון אנרגיות שאין לי סגירה משם.

לא להתקע בעבר. היא אומר שהטיפול שהיה לי לא היה טוב כי עורר דברים בלי להתמודד איתם ולהכיל ולהחזיק אבל שזה לא אומר שחייב להתקע והיא מנסה לשקם לי מסר של תקווה, שדברים עוד פתוחים לפני, שזה בעצם מה שהטיפול הקודם נכשל בו

אני נשואה כבר 4 שנים ולאחרונה הכרתי מישהו שעשה לי רגשות מעורבים הגבר הזה הוא תפוס אבל אנחנו מדברים הרבה וכיף לנו לדבר...הוא כל הזמן אומר שטוב לו עם אישתו ומדרבן אותי להיות עם בעלי ולא לריב איתו ומצד שני מנסה כל הזמן להתחיל איתי אני מבולבלת כי הוא מקסים ואני מפחדת שאני מתחילה לפתח רגשות מה עושים?

(למי שמתעניין סביב עמ' 550 מדובר על העזיבה שלהם. אודי התחיל בעמ' 560. לא, לא קראתי את כל הפורום מימיו הראשונים.) אודי, דבר ראשון הבנתי שהיו שלושה מנהלים בו"ז, נראה לי קשה מדי, לי לפחות. אני הייתי מצפה מכ"א מהם "לעקוב" אחריי וזה כנראה בלתי אפשרי. חושבת שגם יכול להיווצר מצב של השוואות בין כל אחד מן המטפלים. אם הייתי שם בזמנו סביר שהייתי כועסת וממש מבינה את הקושי של מי שהיה שם להיפתח שוב ולהתחיל מההתחלה. זה מזכיר לי פתאום את הטיפול שלי. אני מאוד כעסתי שאאלץ ללכת למישהי חדשה. לא היה לי כוח לספר הכל שוב. עוד כשחשבתי שאחזור להיא שילדה. גם אחרי שהחלטנו שאשאר ועד היום אני חושבת על זה מדי פעם. במיוחד עכשיו שעברה שנה (אצל החדשה, וגם הראשונה הייתה שנה) וכאילו הזמן שלהן עכשיו שווה, אני חושבת מה "הספקתי" לספר להיא ולה עדיין לא. אודי, תכף התאריך שבו היא ילדה.. אגב ביקשתי ממנה לא לספר לי מה היא יולדת. לא רציתי לדעת. יש לי רצון לכתוב לה הודעת מזל טוב ושתדע שאני לא שכחתי אותה... אבל יש מצב שזה יעורר אצלי כל מיני דברים. הלועזי היה והעברי עדיין לא. בכל אופן אני בעקרון מתייחסת לעברי. גם התחלת הטיפול לפי העברי היא רק השבוע. מה אתה אומר שייך? יש לי עוד שבועיים להתחבט בעניין. כמובן שאדבר איתה. אני חושבת שאולי זו שעכשיו תיעלב אם ארצה לשלוח להיא הודעה. ואולי אם אשלח לה הודעה היא בכלל לא תשים עליי ולא תתייחס אליי ואז בכלל זה יהיה לא טוב. רק אכנס לסרטים. אז מה אתה חושב? (מעבר ללדבר עם המטפלת שלי על זה) אתה היית שמח? אתה בכלל זוכר מטופלים שלך שעזבו? דואג להם במחשבותייך? כועס אם הם עזבו אותך? (אולי אף אחד לא עזב אותך בכלל??)

(אודי, כל פעם שאני מגיבה, מפחדת שלא תראה או שלא תגיב..) לרוב פרידה היא לא מוחלטת. כמובן שיש מקרים שכן. אם הטיפול ככ עוסק בקשר (אגב, יצא לי בטעות שקר ואז תיקנתי.. מה זה אומר (: ), אז איך אפשר פתאום לנתק אותו לגמרי? אני מניחה שהיא חושבת עליי פחות, אם בכלל, ממני.

אודי, לפעמים אני מרגישה ציניות ולעג בטון תשובותיך אלי. היכולת להגיב במילה או שתיים נראה שזקוקה גם למימד הפיזי בו נראים גם הפנים והתנועות, וגם הנשימה נשמעת. כשאתה כותב "כמה נוגע..." אני רוצה לשאול כמה? כי לא ברור אפילו אם נכתב אחרי שקראת את הכל, אולי רק שורה או שתיים,אולי ברפרוף או תוך כדי. ומה לקחת מהטקסט ןמה הבנת ולמה בחרת להתייחס מתוך כל המילים שנכתבו שם. אודי אני חושבת שא י במצוקה שהולכת וגדלה, וככל שהיא גדלה אני מיטיבה להסתיר אותה בעבודה קשה וימים עמוסים עד שאני מותשת ולא יכולה לישון. שבת שלום מילי

התעוררתי משיני עם מחשבה לא טובה על דברים מבאסים אותי וכעסים. אודי אני רוצה את עצמי לעצמי חזרה. איך מרפאים לי את הנפש? נמאס לי שזכרונות כעסים ומרמורים זולגים לי בין החריצים. אתה יודע שאם היית פוגש אתי במציאות היית פוגש מישהי שנראית חייכנית ובסדר גמור לכאורה? התעוררתי משינה עכשיו עקב עיבוד רגשי של ןומר מטריד בחלום.

הי מימה אי אפשר לעבד דברים בלי לעבור דרכם. זה דומה למעבר בתוך מנהרה....... את זה עושים בטיפול. אין דרך אחרת יקירה. את יכולה לכעוס ולזעום ולהטיח, זה בסדר. אבל עיבוד לא יצא מזה. בהצלחה בדרך! הילה

כמעט כל נושא לטיפול. הובכן זה משאיר רושם חזק וטעם רע פשוט. זה משאיר רושם חזק ולא נעים שמטפלים גובים כפי שהם גובים ואפילו לא מסבירים כמו שצריך למה הם עושים את זה. "הם עבדו קשה, הזמן שלהם שווה יותר, אלה המחירים בשוק..." לא מבינה איך עם מסרים כאלה אדם שתפקודו נפגע אך במקור היה שאפתן באופיו אמור לחוש רווחה והטבה בתחושת הדימוי והערך העצמי שלו. זה מאוד בעייתי. בייחוד שעדיין נזקקים להחזקה הטיפולית הזאת מדי פעם ולא ניתן להתמודד בבטחה עם החיים ללא זה. איך אפשר שלא לחוות צרימה מן הפער הזה?

אני כמובן משלמת לה הרבה יותר ממה שאני מרוויחה. נכון, זה מעצבן. זה עולה לי לא מעט במחשבות. אני גם אמרתי לה שתדע שלא לעד אהיה אצלה כך בטיפול כי הכסף שלי ייגמר. לא מדובר בעוד עשרות שנים, כפי הנראה זה יכול לקרות כבר בשנה הקרובה. אני מנסה לראות איך אני יכולה להרוויח יותר. לצערי יש דברים שאני לא קונה. בחסכון שלי לא אגע. היא גם הציעה לתת לי הנחה, אני לא מעוניינת וגם לא חושבת שזה יקל עליי. אני הולכת פעמיים כך שההוצאה היא גבוהה יותר. ובקיצור, אני לפחות עוסקת ג"כ בזה. חושבת שאת לא לבד. זה טבעי וזו הוצאה יקרה. מבחינתי אין אפשרות לוותר על הטיפול ולכן בוחנת עם עצמי איך אני יכולה לגרום לו להתקיים. אני חושבת גם שלא כל אחד יכול להרשות לעצמו להיות מטופל במסגרת פרטית. יש חלופות של טיפול דרך הקופה. מניחה שזה לא אידיאלי אך לפעמים זה עדיף על כלום. מה שכן, לגבייך, לי לא מפריע שרוב (כל) הודעותייך סובבות סביב עצמן.. נראה לי שכולם כאן רוצים לטובתך ולכן מנסים לעזור. טוב שא בטיפול חדש ומקווה בשבילך שתצליחי להתגבר ולראות שיש גם מטפלים טובים (לך), שרוצים בטובתך. אגב, לגבי הכעס שלך כלפיי בגלל מה שכתבתי. לפעמים אני מפחדת שמא יכעסו או יצחקו על מה שכתבתי... שמחה לשמוע שאת לא.

אודי לפי מה אתה בוחר לאיזה מן ההודעות שלי כן להגיב ולאיזה לא?

גם אני תוהה לגביי ובאופן כללי.. כשכותבת הרבה אודי לא מגיב לכל ההודעות השלי. זה מה שאני שמה לב אצלי. אותי זה קצת מעליב אבל מנסה לנחם את עצמי.

אודי תסביר לי. רק אני רואה את העוול פה? הרי גם אני שאפתי ורציתי להגיע למשהו בחיים. לא בחרתי בחרדות וקשיים שתקפו אותי . אז למה מטפלים אומרים דבר כזה? אודי- אתה לא רואה שזה משפיל? זה מתנשא ומגעיל. אודי אתה לא רואה את זה?? זה לא ברור להגיון שלך גם? רק להגיון שלי זה ברור?

חשת מושפלת ונפגעת. אבל את חייבת להמשיך הלאה ולא להיות תקועה. לוותר ולהניח לעבר. לשים לעצמך גבול , לומר לעצמך: עד כאן. מספיק.

נכון שמותר? מותר גם לא לישון. נכון שמותר גם לא לישון? אני לא ישנה. כבר שבועיים כמעט שאיני ישנה. וככל שעוברים הימים אני מרגישה יותר ויותר ערה. מותר לאכול. נכון שמותר? מותר גם לא לאכול. נכון שמותר גם לא לאכול? כבר שבועיים כמעט שאיני אוכלת. וככל שעוברים הימים אני מרגישה יותר ויותר קלילה ודרוכה וחיה. מותר לבכות. נכון שמותר? מותר גם לא לבכות. נכון שמותר גם לא לבכות? כבר שנתיים שאיני בוכה. וככל שעוברים הימים אני מרגישה יותר ויותר חלולה ומנותקת. מותר לחכות. נכון שמותר? מותר גם לא לחכות. נכון שמותר גם לא לחכות? אני לא מחכה. כבר שנתיים שאיני מחכה למחר. וככל שעוברים הימים אני מרגישה יותר ויותר רחוקה מהיום שאחרי מחר.

והאם אתה הקמת את הפורום או נכנסת לניהול במקום מישהו אחר?

לעתים תוהה לעצמי מאיפה הכוחות והרצון שלך להיות כאן...

אודי, אני זוכרת מה היה. (כמה שנים שאני פה..., ואגב, יש לי פנטזיה שכאשר יהיו לי חיים הרבה יותר מלאים 'אשכח' מהפורום, מסיבות טובות). הצצתי מעט לאחור, היה זה בראשית מרץ 2009, עמ' 560 למי שמעוניין. אז אני זוכרת. והיה נורא. ואכזבנו קשות. כמה שלא יכולנו לקחת אחריות. וכמה הגבולות עפו לכל עבר. ועד כמה שרציתי שיהיה לנו חופש, הבנתי שצריך כל-כך את ההגנה של הסינון. ואת שכמותך כמנחה. וכן, גם אני חושבת שמאד מאד לא פשוט לנהל פורום כזה. שתהיה לי בריא. שיהיה בריא גם המטפל שלי שעבר איתי את שעבר. ואני כל-כך רוצה להודות לו בכך שאמצא דרך לדאוג לעצמי יותר. זו מתנתי לו. ומה תוכל להיות מתנתנו לך? פחות להפגין את הצד התלותי שלנו? פחות להשתמש בפורום כשק הקאה? ואני זוכרת שהייתה גם תקופה של טרור ארוכה בפורומים שגאתה שוב עם תחלופת מנהלות בפורום מקביל, והיא פסקה. ועד היום אני תוהה האם ערבו איזה גורם כמשטרה לצורך הפסקת ההודעות האלימות במיוחד שנשלחו לכאן, גם אם לא פורסמו. אגב, היום אני שמחה ומעריכה מאד את ההגנה של הכינוי הקבוע, אבל חבל שעם הקידמה והסלולריה החכמה ניתן לעקוף את זה. אודי, יש לך, כמנהל, אפשרות לראות את כתובות הדוא"ל שמתלוות לכינוי? אני שואלת כי זה יכול להיות סוג של זיהוי. מי אמיתי ומי יכול להיות חשוד כמתחזה. סוריקטה

אודי, למה אני קוראת פה שוב ושוב, וגם חווה בעצמי, את הקושי הזה של להיות בטיפול, לחוות, להתקדם??... ומצד שני מכירה חברות שהטיפול שלהם זורם על מי מנוחות, כן, יש מורכבות אבל לא מתסכל כל כך... זה המטפל? זה אנחנו שיש לנו מורכבות של יחסי אובייקט?? זה הנפש שלנו שרגישה מידיי?? מה זה???

מהעניין הזה. תוהה מה מייחד/שונה משאר האנשים שאני מכירה שנמצאים בטיפול לעומתנו כאן בפורום.

הי אודי, הפעם אני מרגישה שהייתי רוצה לגמול לבמבי על עזרתה לי בעבר. נראה לי שמאד כואב לה שם למטה וייקל לי אם 'תדברו' בינכם, למרות שגם פספוס ניתן לתקן, ובכל זאת סופשבוע וכאלה, חרדותיי ואנכי. גם אני הוספתי תגובות על עצים רחוקים, אחת מהן לבמבי היקרה. את מצוקותיי שלי חלקתי עם רופא הנפש שלי גם כדי לא להעמיס כאן עוד. המון תודה אודי, באמת וסופשבוע רגוע עד כמה שניתן. מרגישה מעט אי נוחות ואי נעימות בבקשתי, ואולי בקוצר הרוח שלי, כי אני יודעת שאתה טורח מעל ומעבר. סוריקטה

הי אודי יקר, ראיתי בעצם התקשורת, הידיעה וההבהרה הקלה מסוימת (עבורי). תודה, סוריקטה

תודה מתוקה.. שלך-במבי

אני רוצה להכריז שטיפול זה מקום שיכול לתסכל ולייאש כל פעם מחדש..עברתי כמה מטפלים ואיך שהוא תמיד הגיע השלב שבסוף אני נשארת עם עצמי לבד כאובה ומגיעה למסקנה הזו: טיפול=מקום מתסכל אני רואה שזה אפילו לא משהו שדפוק רק אצלי,אני קוראת את ההודעות של הכותבות פה ורואים שכל אחת חוותה או חווה איזה שהוא טיפול מתסכל שאחריו הגיעה הנפילה..אז מה עושים כשבכל זאת זקוקים לעזרה האם לנסות שוב ולפתח מן מנגנון הגנה מוקדם שכזה ולהיכנס לטיפול עם מודעות מלאה שאני עומדת להיפגע ולהרגיש חרא בסוף? או שפשוט לוותר על העניין? והנה עכשיו-אני נפגעתי עד מאוד מהמטפלת שלי .ואני לא יכולה לעשות עם זה כלום..דיברתי איתה על זה וכלום לא עזר....פשוט מתסכל..

יש לי מספר שאלות שאשמח לקבל עליהם תשובה: כיצד הורי התלמידים ה-'רגילים' יכולים לעזור לשילובו של תלמיד עם חרדות בכיתה? כיצד תלמידי הכתה ה-'רגילים' יכולים לעזור לשילובו של תלמיד עם חרדות בכיתה?

הטיפול מחזיק יום אחד אחרי זה אני משתגעת למה בית חולים וקופת חולים זה לאנשים שכואב להם הגרון או הרגל? למה אין קופת חולים או אחות לדבר איתה לנפש? הנפש כואבת יותר מהגוף מייסרת וממלאת אותי בדידות נוראית למה הבנות פה לא מדברות על הנפש עם חברות? למה? למה מותר לבכות רק ביום הזיכרון? או אם מת לך מישהו? למה אין לגיטימציה לעצב ולכאב,? לאן זה הולך, אודי? הילה

אני עובדת כמעט שנה וחצי במשרה חלקית עם שכר נושק למינימום.. פעמיים ביקשתי מהמעסיקה העלאת שכר והיא אמרה שהיא תתן לי כאשר המצב הכלכלי של העסק ישתפר. היום הגיעו יותר הזמנות ויש יותר עבודה. היא שאלה אותי אם אני יכולה לקחת עוד משמרות. במקביל מישהי מהעובדות הודיעה על כוונת עזיבה ואין הרבה כח אדם גם ככה. ברור לי שאני הופכת קריטית יותר כרגע עבור המעסיקה כי תעזר בי לתגבור. מאוד רציתי להזכיר לה בסוף במשמרת שאני מעוניינת בהעלאת השכר לשעה אבל לא היה לי אומץ.הרי כבר העליתי את הנושא והיא אמרה שתקח לתשומת ליבה. מה הקטע לנג'ס לה עם זה ולהזכיר שוב ושוב? היא טוב מאוד יודעת שאני מעוניינת בזה הרי. אבל עד כה לא ראיתי שחלה העלאה. והיום היא דיברה על כך שלא רוצה להעסיק עובדות זמניות אלא קבועות. בנות שלא סתם תשקיע בהכשרתן לעבודה ועד שיתמקצעו כבר יעזבו.. אבל מה היא משחקת אותה תמימה? בשביל שאנשים ירצו להשאר לטווח ארוך ומתוך שביעות רצון צריך לתגמל אותם. צריך לתת לעובדים תחושה שהשקעתם מוערכת. וגם להעריך את ההתמדה לאורך זמן במקום עבודה. אחרי שנה וחצי זה היה יותר ממתבקש לפרגן לי העלאה בשכר שהתחלתית כזה נמוך. אז היא מתמהמהת עם זה ואחכ מקשקשת איך היא רוצה עובדות רציניות ולא זמניות.. נו באמת. איזה היתממות. הבעיה שכרגע זאת לא עבודה שאני יכולה להרשות לעצמי לעזוב כי אין הרבה עבודות שאני מסוגלת לסבול ולהתמיד בהן. זאת באמת סביבת עבודה מאוד מיוחדת ונעימה , אבל זה מתסכל שזאת הגישה. שגורמים לאנשים לחוש שעליהם לקבץ נדבות של איזה שקל שניים בשכר במקום לפרגן. לצערי אני לא יכולה לאיים שאו שתעלי לי או שאני עוזבת.. כי אין לי אלטרנטיבה נכון לעכשיו. רוב העבודות בשוק פחות אטרקטיביות מבחינתי, להוציא בקטע של השכר.. זה מעצבן. גם מעצבן אותי שלא הבנתי את עצמי להזכיר לה במפורש היום שהיא אמרה לי שמתי שתהיה עוד עבודה היא תעלה לי. הרגשתי קושי לדבר על זה שוב. זה מעצבן. אפילו התמהמתי לידה בכוונה לומר אבל נסוגתי ברגע האחרון :/ אני לא אוהבת את ההרגשה של לסובב למישהו את היד אבל ככה העולם הזה לא? עניינים של היצע וביקוש ומקח.. קשה לי עם זה. למה היא מפגרת מכדי להבין שיש לפרגן לעובדים אם היא רוצה שהם ישארו לעבוד שם מרוצים? העיקר מטפלים דופקים 'תעריפים'. עלות פגישות טיפול אחת זה כמו העלאה בשכר שלי שמצטברת לחודשיים! אין שום פרופרציה. חארות משני הכיוונים. חרא קמצן מי שמשלם לי וחרא תעב בצע מי שגובה ממני. שום פרופורציה. אין שום הגיון בעולם הדפוק הזה.

כשהגעתי לסוף הודעתך חייכתי. את יודעת למה? כי גם כשההודעה לא מתייחסת באופן מפורש לטיפול שלך הצלחת לעשות זאת גם כאן. ממש מקווה שלא הכעסתי אותך.

לא הכעסת בכלל. בתור מישהי שצרכה טיפול להוצאה הזאת יש מוחשיות בחיי ולכן גם ההכנסות שלי מקבלות ציביון יחסי לזה. לא מבינה איך מנתקים בכזאת קלות את הפן של תהליך רגשי מההיבט החומרי כלכלי שכרוך בזה. איך לא יהיה קשור אם במציאות הממשית בקושי נותנים לי העלאה של שקל אבל במציאות הטיפולית עושקים.