פורום פסיכולוגיה קלינית

ביום רביעי תהיה שנה. יש גם את התאריך העברי אך יש לו עוד כמה שבועות. היום בכיתי והיה לי עצוב וקשה. היא אמרה שהיא מרגישה את הכאב שלי ושגם לה כואב. אני חושבת שאולי היא גם בכתה אבל לא שאלתי. אני לא רואה כי אני מכוסה בשמיכה... סיפרתי לה שלא קיבלו אותי לעבודה. אמרתי לה, שכשחשבתי לעצמי שאספר לה אז היא תחשוב שמה הפלא.. ושלמה ציפיתי בכלל שיקבלו אותי.. בסוף אמרתי לה שתכף שנה היא אמרה שהיא גם זוכרת ושזה ציון משמעותי. אמרתי לה שגם אצל הקודמת הייתי בדיוק שנה. ועכשיו שנה אצלה. היא ענתה שהיא לא בהריון ושהיא לא עוזבת אותי.. (:

אנחנו נפגשים!! אחרי חודש וחצי... ויש לנו יום קבוע!... זה מוזר, כי דווקא שהוא התקשר לקבוע יום קבוע, הרגשתי כל כך רע, וביקשתי ממנו בוא נדחה את זה, נקבע בזמן אחר, אבל הוא לא ויתר לי ופשוט קבע. יש לנו רק זמן אחד מתאים להיפגש, והוא דאג לפנות את השעה הזאת כדי להיפגש. אני מפחדת.... מפחדת להגיע!! נבוכה לבוא.... אודי, אתה יודע שאנחנו בטיפול אני יושבת עם הגב אליו? לא מסוגלת להסתכל עליו... וזה כבר מעל חצי שנה ככה... הוא ניסה כמה פעמים לסובב לי את הכיסא או לשבת לידי, זה לא ממש עזר לו, כי שמתי סריג או צעיף עליי...ובאיזשהו שלב הוא חזר למקומו.. מה עושים עם כל זה?...

מזדהה עם מה שכתבת לגבי הישיבה. אני יושבת מולה אך מתכסה בשמיכה... לפעמים מצליחה קצת להוריד. מקווה שיבוא היום ויהיה לנו יותר קל לשבת מולם ולדבר. בהצלחה

אודי, אני לא רגועה. סוער אצלי בפנים. מרגישה מועקה. קשה לנשום. הבן שלי אמר לי שהגננת אמרה להם שזה יום עצוב. הוא שאל אם גם אני עצובה. הדמעות זלגו להן, לא יכולתי להשיב לו. חיבקתי אותו חזק חזק ושתקתי. עצוב לי ולא יודעת אפילו למה... נטע.

לטרואמה ובלכ זאת הרופאה אמהר שאצטרך להשמיך עם הכודרים לפחות שנה בגלל שהדכואן מאוד מורכב. משהו בתוכי ממישך לחפש ולא נרגע, כומ בערה פנימית חזהק ושורפת וצועקת צוקעת פתרון או מוות. קרתאי מעט על שיתט האימון האישי של דרור גרין. האם אהת מכיר? המ דעתך? אודי, נוכן שמשהו חייב לקרות כדי שכל זה יפסיק? משהו חייב להתחבר ולכבות ולעטףו ולהרגיע. כל כך עייפתי. מילי

הלכתי לבנק, ובדרך עברתי על יד חנות יד 2. כל מיני בגדים יד שניה ומוצרים עתיקים. פתאום ראיתי אהיל, מצאתי את עצמי נשאבת לגיל 7-8. יושבת לייד סבא, שמלמד אותי שח מט. סבא שותה כוס תה. ואני ליידו. סבא המבוגר היחיד בחיי שראה אותי שווה. אהב אותי והיה גאה בי כל כך. הוא נפטר כשהייתי בת 12 ממחלה סופנית. לא ידעתי שהוא חולה. חזרתי מהקייטנה והשכנה יצאה אלי ואמרה לי, מה לא ידעת, סבא שלך נפטר....... שכבתי בוכה במיטה של אבא....... כל עולמי חשך עלי...,.... איך? למה? מה קרה? הבלבול והכאב היו נוראים, והנורא מכל שהייתי לבד עם כל זה....... באזכרה של סבא אכלתי בורקסים, עוד אחד, ועוד אחד....... עד שהקאתי........ שיחקתי במחשב עם המשחקים שסבא שם בשבילי מעולם לא נפרדתי מסבא באופן רשמי...... קניתי את האהיל וגם את השטיח העגול מתחתיו. אני מרגישה שסבא איתי.

אודי, אני הבטחתי לעצמי שלעולם לעולם לא אקשר ולא אבטח באנשים. אני עכשיו בוגדת בעצמי. זה לא יגמר טוב. אתה תראה. זה אף פעם לא נגמר טוב!

נטע, לי זה נראה שדווקא עכשיו את סוף סוף לא בוגדת בעצמך.. שסוף סוף את מרשה לעצמך ללכת אחרי הלב שלך והאמת שלך בלי כל המסכות, החומות שנוצרו במהלך חייך וגרמו לך להבטיח את ההבטחה הזאת... ואני באמת מקווה שהסוף יהיה טוב, וזאת תהיה חוויה מתקנת עבורך... רחל.

הי נטע יקרה, אני חושבת שאני יכולה להבין מאד את החרדה הגדולה מהתמסרות, ואת החרדה מההרס, במיוחד לאור רקע התרחשויות העבר. ציפיות... שלך, סוריקטה

אודי..זה הופך להיות קשה יותר..החליפו לי כדורים והתחיל דיכאון שלא היה לפני..לא הולכת לעבודה..תשושה..חוסר אנרגיות..עייפה..חוסר הנאה ועניין. חוסר חשק...הכל סתמי מעייף מתיש..רק במיטה כל היום..וכ שפניתי לרופאה וי ידעתי אותה בכך..היא ענתה..אם כל כך קשה לכי לאשפוז..אני מחפשת רופא אחר כי הגישה שלה לא מתאימה לי..על מה אשפוז???אלפי מאות אנשים נמצאים בדיכאון ומטופלים בקהילה..אני לא בסכנת התאבדות אז למה לשלוח לאשפוז..לא חשבה על ההשלכות שעלולות להיות לזה..איבוד מקום עבודה...אולי גירושין...ילדה קטנה שאני עוזבת בבית לבד..הורים שאני אגרום להם צער אם אלך לאשפוז...

גיגית היקרה, אני מבינה אותך מאוד ורוצה להגיד לך שהדיכאון יעבור וחשוב שתזכרי את זה! ותזכרי שיש לך כוחות פנימיים גם כשאת תשושה..שולחת לך חיבוק גדול! מאי

התעוררתי. אני עייפה מאוד. עוד יום עמוס לפני. עבודה, קניות הביתה......... אני עייפה. רוצה לחזור לישון. לשים את הפוך על הראש ולא לשמוע כלום. אוףףףףףףף מאבק יומיומי על השפיות. שתדע אודי שזה עולה לי למאמצים עליונים. אוףףףף מעצבן

תזכורת: " בנושא לימוד נהיגה, הבעיה מתחילה בכך שאני אדם דיכאוני, לא ערני, טרוד בהרבה צרות ומחשבות,לא מתחבר לתחום הנהיגה והרכב כל כך, ומגיב לאט גופנית כאשר אני קולט את הבעיה. עכשיו צברתי ניסיון של קרוב ל100 שיעורים ולא מעט טסטים. ולא יודע אם כדאי לחזור שוב ללמוד? יש לא מעט חסרונות בנהיגה עלות שנתית של דלק+ביטוח+תקלות והחלפת רכיבים+צניחה מהירה של שובי האוטו+עלות האוטו עצמו+ השפעת הנהיגה על חיי היום יום מחוץ לזמן הנהיגה+סכנה לפגוע בעצמך ובזולת+בית סוהר. יש חסרונות ויתרונות גם לתחבורה ציבורית ובקיצור אינני יודע מה כדאי לעשות? *נ.ב. אני נוטל תוספי תזונה ולא כדורים נוגדי דיכאון. מחכה לתשובה תודה מראש" תשובתך : "שלום לך, לא תשובה, אלא שאלה: אם הגעת כבר למאה שיעורים, לא עדיף לסיים, לעבור טסט, ולהחליט שאינך נוהג אם לא מתאים לך?" ----------------------------------- אז ככה מאז שהפסקתי עברו 5 שנים, הנושא חזר שוב לסדר היום משום, שאם המעבר שלי התקרבתי הרבה יותר בנוחות לאפשרות לשלב לימודי נהיגה ושכאילו יקפיצו את איכות חיי- יש בזה גם לחץ משפחתי. אבל למעשה המורה לנהיגה שלי טען שאני נוהג טוב, אבל לא ערני בצורה מדאיגה לגילי, אם אחזור לנהוג אצטרך להשקיע הרבה אנרגיה+זמן וגם כסף אז אני לא יודע מה לעשות אולי פשוט יש אנשים שעדיף שלא ינהגו? באותה נימה רציתי לשאול אותך האם יש אפשרות להוריד אחוזי נכות כאשר אדם דיכאוני, אך אינו נוטל כדורים פסיכיאטרים?

איך יודעים ומגלים מתחת לכל המסכות, הפחדים, החששות מה הרצון הפנימי שלי לגבי הטיפול....??? אם אני באמת רוצה להיות שם ולעבוד על הקשר הטיפולי או שאולי הרצון הפנימי שלי הוא באמת לא להיות שם בכלל?....

הי רחל, לא שאני אומרת משהו חכם במיוחד אבל, אני חושבת על מצבים של קונפליקט - קול אחד מושך לכיוון אחד והשני למנוגד. להכיר אותם זו גם התחלה, אולי. סוריקטה

אודי, להיות בשקט על ידך. במבי.

אודי אני מקבלת תמיכה כל כך נרחבת. אז למה לא טוב לי? אני מתגעגעת לילדה שלי. לצחוק שלה. לסודות שהם רק שלנו. לקצב הנשימות שלה. היום ראיתי אותה שעה אחרי שלא פגשתי אותה כמעט חודש. היא אמרה שהיא תבוא ביום שלישי. אהובה שלי- אני אפרוס לך שטיח אדום........ רק תבואי..... לסוף העולם אלך

יום שלישי זה כבר... מחר!:)!

מתחילה טיפול חדש נוסף על הקיים בהמלצתו ועידודו.משהו יותר התנהגותי לנפגעות. בכלל לא נראה לי שאני מסוגלת.מפחדת מזה.רוצה לברוח ולא להיות.שם.

מה בודקים? מעניין אותי. אני מוכנה להשבע שמטפלים ניסו לבחון ככה משהו עליי. התייחסו בצורה 'קשה' ורצו לראות אם אפרוץ בבכי או אתקפל תחתם. אודי , מה בודקים ככה? שמטפלים מדבר מאוד מתוך הסמכות שלו או הנפרדות שלו? חוסן אגו?

הי מימה, את לא הראשונה שאני שומעת שמרגישה כך ובביטחון, אבל הייתי מזכירה שאומרים שמוטב ובריא להשאיר מקום לספק. התפיסה הרכה יותר, שחשבתי להציע (בעלת אופי פחות נרקיסיסטי או פרנואידי) היא, שאין 'המטפלים' נוקטים במכוון ובאופן גורף בדרכים 'סחטניות' ו'זדוניות' כדי לבחון את תגובותייך וכוחותייך ולאו דווקא מתוך ארוגנטיות. מתרחשים דברים במציאות, את מגיבה אליהם, ואולי החשיפה לתכנים מציאותיים מרגישה שורפת, צורבת, הגם שהיא נעשית בהדרגתיות מדודה. מתוך הנקודות הכואבות המסוימות הללו את יכולה בעיקר ללמוד על עצמך וחלקים בך, אותם לא תמיד קל לקבל. ככה עובד טיפול, כפי שאני מצליחה להבין. ויש הימור ויש סיכונים... סוריקטה

היי מימה, לי זה נשמע כמו צורך להציב גבול מאד מאד חד וברור. גם בשבילך, גם בשבילם. לפעמים כשכ"כ פרוץ, הניסיון להציב את הגבול הופך להיות נוקשה, חותך ולא מאפשר את הנשימה והביטחון שהגבול אמור להוות. אולי?

אודי, זה בסדר אם במשך המון המון המון המון שנים אהיה תלויה בפסיכולוג שלי? אני מרגישה שהוא מזין אותי, ואני כל כך רעבה. זה בסדר? נטע.

במקםו כתביה עילגת עדין אןי לי חכ

השמיים רצים רצים רצים בתריסים כל מיני עיגולים נוצצים כל מיני דברים נעשים יותר ויותר סמוכים. אני נזהרת מדברים נופלים מאש, מרוח, משירים בתריסים כל מיני רוחות מכים כל מיני עופות מדברים אבל אני שומרת את נפשי מהם וגם איני בוכה אני זוכרת שביקשת שאהיה ברוכה אני ברוכה, אני ברוכה. השמיים רצים הם אינם נוגעים בשיער ראשי שלך הם אינם מתקרבים אפילו לרוח שבאה אלי ממך השמיים רצים למקום אחר והרוח סביבנו טבעת שקופה, כמו בערב שרב אנחנו ירח, הרוח סביבנו עבה

איזה יופי!!

בזכותך, מילי, למדתי שזהו שיר שתרצה אתר חיברה בתגובה לשירו הדואג של אביה, נתן אלתרמן, אליו הייתה קשורה כל-כך. סוריקטה

מעניין לגלות, תודה!

שאלה שמעסיקה אותי- מה הדומה/השונה בין הקשר האינטימי בין מטפל מטופל לבין סקס? הילה-hila

הקשר- בטיפול יש מגע, דרך המילים מגע הרבה פעמים מתקשר לי לכאב וכאב מתקשר לי לעונג גם האינטימיות בטיפול מזכירה לי סקס.

הגשמתי חלום בן 5 שנים. סגרתי על חוזה לדירה. קיבלתי את המחמאה הגדולה בעולם מבעל הדירה- הוא אמר: כל הכבוד לך שאת זהירה. סע לאט

מזל טוב!

היי אודי, אני מטופלת בקליניקה פרטית שיש בה הרבה מטפלים, לוקחים לפגישה 450 שקל וממש במקרה גיליתי שבעל הקליניקה לוקח מכל מטפל 200 שקל.. כך שהמטפלים מרוויחים למעשה 250 שקל.. זה גורם לי להרגיש מאוד רע..מהרבה בחינות .. לא יודעת אם לדבר על זה עם המטפלת.. פוחדת שתכעס שאני מתעסקת במאחורי הקלעים.. מרגישה שהמטפלת לא מקבלת תמורה מספקת לטיפול בי.. מרגישה שמנהל הקלינקה רודף בצע..מרגישה שאני מתבאסת לשלם ככ הרבה כסף כשבעצם רק חצי הולך אליה..אני מרגישה שהקליניקה הזאת נהייתה מסחרית מידי יותר מידי מתוקשרת יותר מידי יחצ.. הייתי מעדיפה קליניקה אישית קטנה אינטימית ואותנטית של המטפלת שלי בלבד.. ושתעזוב את המקום הזה.. שונאת את המקום הזה.. יותר מידי מקום עיסקי.. ואני יודעת שאין לי מה לעשות עם זה.. כי אני לא אעזוב אותה :/

באמת קשה ומבאס. נראה לי שאם אין לה קליניקה אחרת אני הייתי נשארת. תחשבי שאולי יש לזה יתרונות בשבילה שהיא שם ואולי זה לא רק לרעתה. (אין לי מושג, רק נק' למחשבה)

וואלה, איך מגלים דבר כזה... אבל אני חושבת שמצד שני, אילו הייתה לה קליניקה פרטית משל עצמה היא הייתה צריכה לשלם שכ"ד גבוה, את כולו, וארנונה מלאה לעסק, וחשמל ומים וביוב וכיו"ב. ואולי הייתה צריכה לעבוד קשה יותר כדי להשיג פציינטים, כדי לא להיות בהפסד. לא יודעת, אולי זה חלק מהשירותים שהמקום נותן לה. סוריקטה

שלום רב לפני מספר שנים עברתי אירוע של דום לב ובעקבות כך הושתל בי קוצב לב ומאז אני סובלת מסיוטים בכל לילה ובנוסף לכל סובלת מהפרעת OCD אני כבר הגעתי למצב שאני עייפה מכל זה ואין לי כוחות לסבול יותר השאלה שלי האם ישנו טיפול תרופתי שמונע את ההפרעה הזו ובמידה וכן איזו תרופה? הייתי שנתיים וחצי בטיפול את פסיכולוג זה עזר אבל לא באופו משמעותי. האם ישנו טיפול כלשהו שיכול להפסיק את ההפרעה הטורדנית הזו אשמח בבקשה לעזרתכם תודה מראש ושבוע טוב אירית

עבר וריצתי לכתוב הרהב מילים אבל לא היה לי כח עדו שבוע מתחיל קהש לי מדי

סוריקטה הסקרנית חיפשה בגוגל וביוטיוב ומצאה שלשיר של 'החברים של נטאשה' קוראים 'חדשות', אבל יש את 'עוד יום' של מתי כספי, ושל קרן פלס וגם של לאה שבת :-) סוריקטה

שבת שלום, אתאר את מצבי הנפשי כמטפורה: אני נמצאת בבור מאוד עמוק. אני שם הרבה זמן...בהתחלה היה את הרצון לצאת ממנו ונעשו נסיונות, אבל זה לא צלח. עם הזמן הלהבה הפנימית הלכה ודעכה עד שהפסקתי לנסות לצאת והשלמתי שאשאר בו כל חיי. האם יש עוד תקווה לצאת מהבור הזה?.. שבת שלום

כנראה שלא סתם ענית לי ביום הזה!

טוב. האחריות שלי היא שפשוט הייתה לי תגובה רגשית הזויה לתסכול יחסית פעוט במונחי 'גורליות'. יותר עוד קצת תוספת זמן, פחות עוד קצת תוספת זמן... כאילו הגבתי לזה ממקום רגשי הזוי שהטעין 30 דקות אובייקטיביות בשעון במשמעויות של תקווה vs יאוש, חיי הגשמה vs גורל מפוספס ומר... באמת שכיום השכל מבין שהתגובה שלי הייתה לחלוטין לא פרופורציונלית לגירוי. אבל זה מה שמתעתע. שלא בהכרח השכל פעל שם אלא הרגש. זה היה מוזר. כאילו לשאלת ההענות שלה לבוא לקראתי או לא הייתה משמעות רגשית שלא יכולתי לנבא אפילו. רק אחרי שסירבה זה פרץ. כיום מבינה שהבעיה הייתה שהנחתי מראש שהיא תסכים. כאילו בכח הדמיון שלי הנחתי מראש. למדתי שלא כדאי להניח מראש דברים יותר וצריך לשהות במרחב של 'אי ידיעה' לראות מה יהיה.. דבר שמאוד קשה לי לעשות כי יוצר מתח לא נעים בכל ההוויה שלי. אפילו לא ידעתי שאפשר לשפר את זה בטיפול. התחרפנתי מתחושת חוסר הפשר. הרגשתי ממש במצוקה כבר מרוב בלבול וחוסר יכולת להבין מה אנחנו עושים שם. היא נשארה רגועה כזאת ואמרה 'קשה לך עם אי ודאות?' הרוגע שלה עצבן אותי והרגיש אכזר.למה בכלל היא מסבה לי את ההרגשות האלה במקום להעשיר אותי בחוויות טובות וברורות ומספקות ומהנות? נחרדתי מכל זה. עוד האחריות שלי שלא השכלתי לקום וללכת בזמן (גם פיסית אבל עוד יותר מנטאלית) וכל הזמן נשארתי והתלוננתי. נקלעתי ל'תסמונת הקורבן' או משהו... וזה כנראה כבר לא באשמתה שכ"כ קשה לי לשחרר ולהשתחרר. אני צריכה למצוא איזשהו מוצא לזה.. כנראה רק לאסוף חוויות חדשות. ולאט לאט העבר ידעך. למרות ש'ההכרה בכנות' שחתמתי במהלך הטיפול אצלה השאיר מן חותם. כי לפני הטיפול עדיין לא היה לי 'המעמד' הזה. התיוג. זה כאילו סתם, כלום. אבל מרגיש כמו כתם ברזומה. גם העובדה שלא עשיתי צבא בעבר.. החיים שלי סטו מהמסלול אבל אז לא הייתי בשלה להבין את זה אפילו. עכשיו בושה. אני כנראה גם אחראית לזה שלא מצליחה לעזור לעצמי מספיק טוב. אבל אני ממשיכה לנסות. אני לא מוותרת. אי אפשר לוותר. זה צו החיים- וגם אם יש לי קצב של צב מעוך אז זה הקצב שאתקדם בו. העיקר שמתקדמים ובהחלט עושה דברים חדשים גם פה ושם. ומחר למשל אני אנסה לתרגל לחוות. לשהות ולחוות. להתבונן.. להקשיב.. לראות.. להבחין.. לא קל שיש כזה עומס של מחשבות ובליל הרגשות ועקצוצי מתחים בעור. יהיה טוב!

מה שאלתי לא נכון ..שנבחרתי יומיים רצוף לא לקבל התיחסות כל שהיא.. שבת שלום

אתה תראה את מה שהגבתי לך היום? נראה לי שהגבתי לכל הודעה כמעט שאתה ענית. אני רוצה שתייחס, מניחה שזה יהיה רק שבוע הבא. תוכל?

עוברים עליי ימים לא קלים בכלל. ובמקום לכתוב לאיש היקר שלי שרוצה להיפגש, שמחכה כבר להיפגש, כותבת לו בידיוק ההיפך. למה כותבת ההיפך ממה שמרגישה ואחר כך מתייסרת לגבי זה???? כותבת לו שלא יציע לי להיפגש, שרע לי, ואם ארצה להיפגש, אני אבקש ממנו. והוא עושה ככה. לא שואל. שותק. ואני מתחרפנת. הרי בעצם רציתי שיגיד לי שוודאי נפגשים. שדווקא בגלל שרע לי חייבים להיפגש. ואז כשמעיזה לבקש, כבר אי אפשר... ומתעצבנת. ומשגעת אותו בהודעות. שהוא לא מבין למה זקוקה באמת. שנמאס לי שאין לנו זמן קבוע. שהוא לא לוקח אחריות על הטיפול שלי וזורם למרות הכשלים והבעיות. וכעסתי. והוצאתי. והוא כותב בקיצור. כותב שצודקת לגבי זה שאין לנו זמן קבוע. אבל שמאשימה, כי אני זאת שאמרתי שלא רוצה להיפגש. ואני נשארת מתוסכלת. כועסת. לא מאוזנת. לא מבינה למה לא יכולה להביע עצמי בצורה פשוטה. למה קשה לי כל כך להגיע אליו. למה כל פגישה איתו זה חששות לפני, באמצע ואחרי???.... רוצה לא לשמוע ממנו. רוצה לשמוע ממנו. אוף!!!!!! רחל.

כל כך מוכר לי.מתנהגת ממש ככה.מעניין מה אנחנו רוצות בעצם...

זה רק גורם לי לחזור על עצמי כמו תקליט שבור :/ ולהפתח לגבי דברים אחרים קשה לי כאן. יש כתובות אחרות בשביל זה.. עשיתי הרבה שינויים בחיים לאחרונה אבל המחשבות עדיין מציקות וקשה לחוות נקי את החיים. לגעת ממש ולהנגע ממש. גם הזהות שלי כמו מוכתמת בגלל ההיסטוריה העקומה שבאתי ממנה. הלוואי ויכולתי להשתחרר מכל זה כבר. אולי זאת שוב הודעת פרידה? דווקא בא לי. בא לפרוש כנפיים ולעוף. זה קצת קשה שהתחושת הזהות שלי היא הרגשה של 'כתם' . כאילו אני אדם מוכתם. אני לא אמורה להרגיש ככה אבל לא מצליחה להתנער מזה. גם כן 'הכרה בנכות'. עוזרים קצת בכיס אבל מפריעים בנשמה. אם לא הייתי צריכה את הגב הכלכלי הזה הייתי מבטלת את ההכרה המסריחה הזאת. כמו כתם. סוד שצריך להסתיר. שונאת את ההרגשה הזאת. נמאס לי להסתיר מצד שני אני גם לא מצליחה לקבל את זה. זה לא נכון. אני לא נכה ולא כלום. סתם לא רציתי לעבוד כמו עבד. למה העולם כזה מסריח? ככה או ככה לוקחים לי את החופש להיות אני. אדם חופשי. כובלים בתיוגים ומילים..שימותו כבר. רוצה לפרוח. אני רוצה לפרוח אודי!

אם אף פעם שום דבר לא עוזר. חיים דפוקים. אין עבודה. אין חברים. משפחה דפוקה. למה שארצה לחיות ככה? אין לי סיבה להאמין שיהיה טוב

אז אני ארגיש יותר טוב? יהיה לי פתאום טוב? אני לא מבינה את זה!

אודי, אני זקוקה!!! לא יודעת למה או למי רק יודעת שזקוקה ושונאת את זה!!! יודעת שאין אדם בכל העולם כולו שיצליח למלא את כל החסכים. אין מישהו או משהו שימלא את הריקנות האיומה הזו. רוצה לפגוע בעצמי (לא לדאוג, לא רוצה להתאבד). רוצה להרוס, בעיקר את עצמי.

כתבת לנטע, אבל יצא שגם נורא דייקת אותי... תודה לך.

אני הפ אבל אין לי כ ח לדרב, תשלח לי מילים של שטק וכח? תו דה

אני נחה מונחת עד שיעובר הגל אולי תשאר?

אבל למה חייבים לחיות?! מי אמר? אני לא רוצה חיים כאלו. ואם אני לא מצליחה בהם, אז מה אתה מציע לי?אני באמת שואלת. עדיף שאסבול? אתה חושב (בלי קשר אליי), שתמיד עדיף לחיות מאשר למות?! אני לא בטוחה בזה.

אודי, אני לא ברחתי מהטיפול. אני מחזיקה בטיפול עוד מעט 5 שנים. זה הרבה זמן, נכון אודי? היום כתבתי לו מכתב על זה שנפגעתי ממנו. לא הייתי מסוגלת לדבר איתו על זה. הבאתי לו, וביקשתי שיקרא כשאני לא שם. הקשר איתו מטלטל אותי, ומכאיב לי. אמרתי לו היום שאני מרגישה ששוב נגענו בפצע. הוא אמר שהוא יודע, שהוא מרגיש. הוא סיכם איתי שתהיה מחר ב7 בערב שיחת טלפון. קשה לי להכיל שהוא גם וגם. שהוא אוהב ומכיל, ואז הוא מפשל, מאחר/טלפון בסוף הפגישה וזה זורק אותי. קשה לי להחזיק מורכבות. קשה לי להחזיק את 2 הקצוות. אני סוערת מאוד. מרגישה צונמי בתוכי. מרגישה סערה גדולה. מערבולת שמאיימת לשטוף. היום דיברתי לראשונה על המפלצת שבתוכי. אודי, אני מתפתחת, נכון? הילה-hila

אודי, בהמלצת הפסיכולוג שלי, והעוסית השיקומית אני עוזבת את האזור שאני גרה בו לעיר סמוכה. זה מעבר לא פשוט. מורכב מהרבה בחינות. ראיתי כמה דירות. הכי התאימה לי מבחינת המחיר דירה חמודה. יש מטבח חדש. יש סלון יפה. יש אור, אוויר, והרבה חלונות. המחיר סביר. יש קושי שחדר המדרגות מוזנח. וגם השכונה. זה שכונה בהתפתחות. אין לי הרבה ברירות. ואני לא רוצה להיכנס לבוץ כלכלי. אודי, אתה שומע את הלב שלי דופק כמו תופי טם טם? אודי. קשה לי. זה מפחיד. הילה- hila

אתה זוכר שאמרתי שיש לי ראיון? אז היום החזירו לי תשובה... ולא. וכשהייתי שם ראיתי מישהי שגם באה לראיון ואני מכירה אותה. והיא אפילו חברה שלי. טובה. היא לא ראתה אותי ולא אמרתי לה כלום. היא לא אמרה לי שהיא הולכת לראיון. כנל אני. בינתיים אני גם לא יןדעת אם היא התקבלה ןיש סיכוי גדול שכן. ועוד הרגשתי טוב בראיון. חרא. נמאס לי. רוצה להיכנס למיטה ולא לצאת ממנה. חיים דפןקים. עכשיו אין לי ברירה ואני צריכה לעשות משו אבל אחכ אני מתכוונת להיכנס למיטה ולא לצאת ממנה. רוצה למות עכשיו!!! שום דבר טןב אין בחיים שלי. ואני מנסה. אבל אחרי דבר כזה אני לא.רואה שום טעם לחיות.

חבל, חבל כל הזמן לזרוק את עצמך בין 2 הקצוות. התקבלת לעבודה וזה נפלא. זה טוב, זה התפתחות. את מצליחה לראות גם את זה? ומה דעתך על להיכנס למיטה עם ספר טוב? אולי סרט? מוזיקה? לנוח, להרפות, לנשום........ שבת שלום. הילה-hila

ככה זה כשאני כותבת מהפלאפון הוא לא שולח לי למייל כשיש תגבוות. אבל לא התקבלתי איך הבנת שכן?

עכשיו אני בכלל מרגישה טוב יותר. מעניין לפי מה אתה מחליט לשנות ומתי להשאיר.. אז דווקא כאן החלטת להחליף.

בחוויה שלי בא לי לבכות . להרגיש זה קשה, בייחוד שמכאיבים לי ומאכזבים אותי. הפסיכולית שיקפה לי פעם בשאלה 'כמו שהמיתו בך חלקים?' מי לכל הרוחות אומר דבר כזה?? ותחשוב אודי שאלה הזכרונות שאיתם יצאתי משם. אז אם נלך על הקו הפרשני של הגברת הגאונה, איך תהיה לי חוויה אם 'המיתו בי חלקים' ? אודי, אתה לא חושב שהיא עברה את הגבול עם הטמטום האטום שלה? יש עכשיו טיפול אחר. אין לי מושג מה החוויה שלי שם. בעיקר שנמאס לי לשלם. גם ככה אין כסף .. אבל אני אמורה לעשות 'עיבוד' של דברים שעברתי וזעזעו אותי אז אני ממשיכה ללכת. איזה חוויה.. לפעמים יש משהו אחר, טוב. אבל הזכרונות מציקים לי!!

אני לא חושבת שהיא צודקת. פגעו בי אבל לא המיתו את מה שבאמת חשוב. משפט כזה רק מעיד על 'הכשרון' של אומרו. לא היה לה שום דבר באמת מזין 'ומחייה' להציע. מטפלת מדולדלת.

אודי רשמת לי באיזו הודעה שבטאתי כעס וסלידה מאמא שלי שלדעתך אני מתחילה להתקרב למקור הכעס המקורי. אני רוצה להבהיר מעולם לא היה לי צל של ספק שאמא היא היא 'המקור' לפגיעה שהייתה ולא על זה הזעם שלי! הזעם שלי הוא שחשבתי שהתפקיד של פסיכולוגים זה אשכרה למלא צרכים ולא לתסכל ולהכאיב ולשחזר. ואת זה לא הסבירו לי!! וכמו כן בתור בחורה מאוד שאפתנית בעבר שניסיתי לתפקר אבל כוחות האגו כנראה לא היו יציבים ופיתחתי סימפטומים חרדות וכיוב- ואז פסיכולוגית בכירה מתנשאת ברבןת הימים 'עברתי קשה' להסביר את ההתקדמות שלה- זה מרתיח את הדם אודי!!! היא מעולם לא סבלה מחרדות כמו שלי והתחושות האלה. אז מה הצבועה הזאת מתנשאית בכלל??? הייתי מעדיפה שתגיד את האמת!! 'היה לי מזל שניחנתי ביכולת להשקיע מאמצים במטרות שלי בלי לחוות משברים עמוקים בזהות'. היה לה מזל!! הצביעות הזאת שהשתמעה מן האמירה שלה זה מה שהכעיס אותי כ"כ. השחזור הטראומטי חל מאוחר יותר ורק הוסיף שמן למדורה. שאשת מקצוע חצופה מתרברבת ככה ומבזה אותי בעוד כל מיני דרכים, למשל לשבת עם חיוך בזמן שסיפרתי על משהו כואב או רגיש.אנסה לי בכח אנליזה על הנפש. זה מה שמרגיז אותי!!! לא צריך לדבר רק במונחי שחזור עבר. גם בהווה החברתי שמתבטא ביחסי הטיפול עצמם היה מספיק מעצבן מקורי לכשעצמו!

מימה, אני לא מקנאה בך. כמויות ההתקפה העצמית....... אוף, מימה. תמשיכי בטיפול, בסדר? הילה-hila

היי מימה, אני לא חסידה של פסיכולוגים. שונאת ומתקשה להשלים עם העובדה שאני זקוקה בכלל לטיפול אבל חייבת להגיד לך (ואני בן אדם ציני להחריד, שמתקשה מאוד לתת אמון) שלא כל הפסיכולוגים הם כמו הפסיכולוגית "הידועה לשמצה". לא כל הפסיכולוגים מתסכלים (לפחות לא בכוונה כחלק ממטרות הטיפול), וכן יש פסיכולוגים רגישים ועדינים, שמנסים להיות מותאמים, למלא חסכים ולגעת ברכות בכאב. אני מקווה שהנוכחית שלך היא כזו. אני ממש רוצה שתהיה לך חוויה מתקנת. אל תוותרי! מימה, אולי תספרי לנו (אם נכון ומתאים לך), מדוע החלטת לקחת הפסקה של חודש מהפורום? האם בזמנו נכנסת לפורום? קראת? אני מאוד דאגתי לך. נטע.

היי מימה, יש משהו החלטי וודאי בידיעות שלך על המטפלת שנפגעת ממנה ואני יושבת ועולות לי המון שאלות לגבי זה, אז סליחה על ההצפה אבל אני אציף אותן. הכאב שלך כ"כ עוצמתי וחודר ואולי יכול להיות שאיזשהי תזוזה קלה במה שכ"כ החלטי וברור יצליחו להקל קצת. אז אני מתחילה וסליחה מראש אם זה יעצבן, זאת ממש לא הכוונה!!- איך את יודעת מה האמת? את יודעת מה היא עברה בחייה? מאיפה היא הגיעה? על איזה משברים היא היתה צריכה להתגבר בחייה ולעיתים לשבור את הראש בנסיונות נואשים לעבור את הקיר החוסם?...... אולי החיוך שלה נבע מתוך איזשהי הזדהות אישית עם הכאב שלך? אולי היא עברה משהו דומה בחייה ומהמקום שמבין על מה את מדברת ומה את עוברת משם היא יכלה לחייך, מתוך נקודת ההנחה שהיא מאמינה בך שתוכלי לצלוח את הקושי הזה, אולי כמו שהיא צלחה אותו? מאיפה את כ"כ בטוחה שאת כ"כ יודעת מי היא ומה היא עברה בחייה? מלא שאלות (ויש עוד הרבה שאפשר לעלות), אולי זה יפתח פתח לחשיבה אחרת.

נכון שיש גם מטפלים אחרים יותר רגישים ומוצלחים. מקווה שהנוכחית כזאת. היא מצליחה לשכנע אותי שאכפת לה. אין מה לדאוג . אני בסדר למרות כל הכעסים ומחשבות שפולטת פה. רק בריאות לכן אמן

באתי אליה עם הפרעת אכילה (בולימיה). והיא ברקורד שלה עם ניסיון בטיפול בתחום זה. באופן איירוני היא הייתה מאוד רזה וחטובה (דבר שדי גרם לי אי נוחות והרגשת נחיתות מועצמת) וגם הודתה כששאלתי אם יש לה מאמן כושר אישי, שיש. מן הסתם קנאתי גם בגזרה שלה, בין היתר. היא חזרה על אותה תמה גם כאן 'אני עובדת קשה כדי להראות ככה'. (זה אחרי שכבר אמרה בנוגע לרמת החיים הגבוהה שלה שהיא עבדה קשה להתקדם היכן שהגיעה). לעיתים תהיתי אולי היא סבלה בעצמה מהפרעת אכילה כלשהי כי כ"כ מקפידה על הגיזרה. אבל היא אמרה משהו שהפריך את העניין: 'מעולם מימיי לא ספרתי קלוריות' . כלומר ההתעסקות האובססיבית במזון היא ממנה והלאה... בקיצור לא יודעת מה היא עברה או לא אבל אם היא סבלה והתקשתה בחיים ברמות מיוחדות כלשהן זה לא ניכר בכלל עליה ועל אורח החיים שלה (לא צריך להיות שרלוק הולמס בשביל להסיק שרמת החיים שלה גבוהה. זה פשוט היה ככה. בית בשכונת יוקרה.. מנקה שמעסיקה וכיוב) והיא גם לא ממש העידה על עצמה דבר שעברה סבל כלשהו. להיפך. רק הדגישה את 'היש' שלה. זה לא היה קשה לחלץ ממנה הודאה בעובדה שבמובנים רבים (כלכלית, תעסוקתית, חברתית, חיצונית) החיים חייכו אליה ויש לה מזל. היא גם זה באמת מה שהיה שם. היא גם אמרה לי די בהתחלה בטון מודגש 'אני מאוד אוהבת את העבודה שלי' ובהמשך שדיברתי על הבאת ילדים ולמה מביאים אותם לעולם כה מכוער היא אמרה שבחרה להיות אמא ולהביא ילדים בשביל הסיפוק שבהורות!! (אתה קולט?? ומה נראה לה שאמא שלי גם הביאה אותי בשביל 'הסיפוק"? כל הטיפול הזה היה ביזיון ועלבון שהיא מנפנפת מולי ביש שלה) על הרקע הזה התסכול שהסבה לבקשתי לתת תוספת זמן לפגישות בעד התשלום הרגיש מר עוד יותר. כאילו אדם עם כ"כ הרבה 'יש' בחייו, מסרב לבוא לקראתי ואפילו מתייחסים ל'תעריף המוזל' כאילו צריך להשתחוות בהכרת תודה שלקחו 'רק' 200. והמחירים ברגיל הם 350... ובנתיים לחצה עלי ללכת לעבוד בלי לשאול מה בא לי לעבוד. רק כדי לסמן וי על מטרה טיפולית כנראה. ובכסף בכלל נראה לי משתמשים כעוד טריקים של כפיית ספרציה, אבל העלבון הצורם שעל הדרך מסבים לבן אדם, על זה לא חושבים. אדם פוץ כמוה יושב ומתסכל אדם כמוני כי ביקש להנות מקצת יותר ואומרת לי 'להסתפק' במה שיש ואפשר. נו באמת, עם פערים כמו שהיו בינינו מאיפה היא חשבה שיש לה זכות דיבור לומר לי דבר כזה? הצביעות שם עוררה בי חלחלה איומה. היא חשבה שהקשר, ההתקשרות הרגשית, זה יהיה חזק מהכל וינצח הכל. יעזור להבליג על כל הפערים. לא. זה לא עובד ככה. לפערים יש השפעה ממשית על הנפש. אפשר לסבול אותם עד סף מסויים אבל אם זה עובר את הגבול זה שובר את הקש. ובכלל הלכתי אליה כי רציתי ללמוד פסיכולוגיה. תאר לך את תמימותי... היא לא לימדה אותי פסיכולוגיה. היא ביצעה עליי פסיכולוגיה. ובצורה די גרועה. והכי מוזר שאני לא רק כועסת אלא גם מתגעגעת כי פרידה נורמלית לא הייתה שם והיו חציית גבולות. אבל מנסה עכשיו להמשיך הלאה, גם אם זה לא ניכר במילים שלי פה. אני עושה מעשים בחיים ונאבקת להתקדם ולא ולוותר לקשיי התפקוד. אני אלמד את עצמי לשאת אי ודאות. אני אאמן לעצמי את הראש! אני אלמד את עצמי ספונטניות. אני לא אוותר. אפילו את החור שמרגיש במרכז החזה. אני אלמד איך למלא בדברים טובים ומגע רך. כבר התחלצי לעשות צעדים ואני לא אפסיק ואסוג עכשיו. לחוות ולהרגיש.. אממ.. גם את זה אני אלמד. לפתח לי קיבולת יותר טובה לזה.

בנושא לימוד נהיגה, הבעיה מתחילה בכך שאני אדם דיכאוני, לא ערני, טרוד בהרבה צרות ומחשבות,לא מתחבר לתחום הנהיגה והרכב כל כך, ומגיב לאט גופנית כאשר אני קולט את הבעיה. עכשיו צברתי ניסיון של קרוב ל100 שיעורים ולא מעט טסטים. ולא יודע אם כדאי לחזור שוב ללמוד? יש לא מעט חסרונות בנהיגה עלות שנתית של דלק+ביטוח+תקלות והחלפת רכיבים+צניחה מהירה של שובי האוטו+עלות האוטו עצמו+ השפעת הנהיגה על חיי היום יום מחוץ לזמן הנהיגה+סכנה לפגוע בעצמך ובזולת+בית סוהר. יש חסרונות ויתרונות גם לתחבורה ציבורית ובקיצור אינני יודע מה כדאי לעשות? *נ.ב. אני נוטל תוספי תזונה ולא כדורים נוגדי דיכאון. מחכה לתשובה תודה מראש

הי.. חזרת.. סוף סוף נגמר השבוע הזה.. ועכשיו יוצאים שוב למנוחת סוף שבוע.. סתם רציתי לשאול.. יש לי הרגשה כזאת.. שיש לפסיכולוגית שלי חלק אצלי, שכביכול שמור לה, וששם אני מרגישה כמה היא חשובה לי והתלות בה וכל זה.. אבל יש לי תחושה כזאת, שהחלק הזה הוא מקור שלילי.. חלק מעיק, שגורם לי ללחץ והרגשה רעה.. לא יודעת למה.. אני מרגישה שלא יכולה בלעדיה, שזקוקה לה ורוצה להיות איתה, אבל מצד שני היא מלחיצה אותי, כל זה מלחיץ אותי, מפחיד.. אתה מבין על מה אני מדברת? אתה יודע מה זה אומר?? כי איך מישהי שכביכול מאד חשובה לי ואני נזקקת לה מצד אחד, יוצרת לי תחושה די רעה מצד שני.. ולמען האמת.. עכשיו, כשאני כותבת הודעה זו, אני מרגישה באופן דומה גם כלפי הפורום.. שזה גם מעין.. משהו מלחיץ..לא יודעת איך להסביר.. כאילו זה איזה חלק בתוכי .. שמביא אותי למקום לא טוב.. זה נשמע לך משוגע? אם הבנת, תוכל לנסות להסביר לי מה קורה? תודה.. מקווה שהיה לך טוב בחופש..

לא יודעת אם זה לא תיאור מוגזם... אבל כאילו שכל הרגשות של ההזדקקות הזו אליה והתלות הם כמו טפיל שיושב אצלי בגוף.. וגורם לי לתחושות רעות. טפיל שאי אפשר להיפטר ממנו. כאילו שהיא כישפה אותי וגרמה לי להזדקק לה ואין לי שום יכולת להיפטר מזה... וזה מלחיץ אותי. אני בידיים שלה והיא יכולה לעשות לי כרצונה ואין לי שום יכולת למנוע את זה כי אני צריכה אותה.

ברוך שובך, גם אני הייתי במדבר כמה ימים באזור מכתש רמון לפני כמה שבועות, כשהייתי הגבים היו מלאים, היתה פריחה זה היה קסום , מקווה שעוד נשאר מזה... חלמתי הלילה על הפסיכולוג שנמצא כרגע בחופש, בחלום הוא השתנה בזמן שלא נפגשנו, אפילו השתנה מאוד...עשה "מייק אובר" כמו בתוכנית הריאלטי המטופשת "היפה והחנון" (באמת הוא קצת חנון כזה...קצת דומה לאלעד אם אתה מכיר...הוא אפילו מדבר קצת לאט, הוא הסתפר, תספורת די מזעזעת, צבע את השיער לשחור החליף את המשקפיים, אולי אפילו ירד קצת במשקל, בנוסף הוא יושב מאחורי שולחן במשרד מפואר כמו איזה יועץ מס או עו"ד או משהו כזה. בחלום זה נראה לי מגוחך ביותר ומאוד חשוד ואני מנסה למצוא איזשהו רציונאל לשינויים , כאן היה איזה חוסר בהירות או עיוות כזה משום שבעולם של החלום זה היה מובן מאיליו שצריך לצבוע לפעמים את הגבות מגיל מסויים, ולכן אני חושבת לעצמי אולי על הדרך צבע גם את השיער? אני חושבת לעצמי (בחלום) שזה לגיטימי למרות שאני לא אוהבת שגברים צובעים זה לא "גברי" בעיניי, אני חושבת בחלום על החבר לשעבר המתעלל/מכה הגועלי ומלוקק של אחותי בחור בן ארבעים ומשהו שגם הוא נוהג לצבוע את השיער. אני לא מעיזה להיכנס ויושבת על כיסא מחוץ לקליניקה מול הדלת הפתוחה צריכה להתאמץ בשביל לראות אותו משום שהוא יושב בעומק החדר, אני מביטה בו מישירה מבט אולי בזכות המרחק בינינו משום שבמציאות רוב הפעמים קשה לי משום מה ליצור קשר עין, מתנהל בינינו דו שיח, אני מעירה משהו על השינוי שחל בו ובקליניקה והוא מגיב לזה אומר על זה משהו לא ברור, יש לי תחושה שכרגע הוא מרוכז בעצמו ואני מפריעה לו, הוא מסביר לי משהו או מנסה להסביר, אבל קשה לי להקשיב לו אני מוטרדת ביותר ויש רעש של פעימות לב שוצפות באזניים שלי. בכל זאת אנחנו משוחחים קצת, בסופו של החלום אני דווקא רוצה להיכנס אבל גם לא רוצה או פוחדת. הפירוש שלי לחלום: דבר ראשון, לצערי מידי פעם מתגנבת מחשבה לראשי האם הפסיכולוג באמת בחופש כל השבועיים הללו או שהוא כן עובד השבוע אחרי החג ולא הציע לי פגישה חלופית משום שהוא לא רוצה לראות אותי?, אולי למטופלים אחרים הוא כן הציע? (כמובן!) גם אם היה מציע לא בטוח שהייתי מגיעה ובאמת אני לא כל כך זקוקה ובכל זאת... אלו מחשבות אידיוטיות שאני לא מוכנה להיכנע להן אבל כשאני ישנה אין לי שליטה. דבר שני אירחתי את אמא שלי בליל הסדר, אמא שלי צבעה את הגבות ואת השיער לשחור והסתפרה (כשהייתי ילדה קטנה הייתי עוזרת לה לצבוע, הריח של הצבע היה נוראי) אם כי זה הקשר היחידי ואין שום דמיון משום בחינה בינה ובינו . (היא לא חנונית, הלואי שהיתה קצת כשהיתה יותר צעירה). לא נראה לי שאני אספר על החלום הזה בפגישה הבאה, אלא אם אני אכתוב לעצמי משום שודאי אשכח עד שבוע הבא. וגם בגלל העניין של החנוניות, זה יהיה לא נעים להגיד לו שאני חושבת שהוא חנון, הוא עד כדי כך חנון שאני בספק אם הוא בכלל שמע על "היפה והחנון" ואני אצטרך להסביר לו מה זה ולהודות שצפיתי בתוכניות מזעזעות הללו שהן בעיניי השפלה רבתי למשתתפים/ות ולצופים, אבל זה היה גם מצחיק . אני יכולה להשמיט את הפרט הזה כמובן אבל אז זה יהיה שוב לדבר חצאי דברים וחצאי אמיתות ולהסתבך בהסתרות. ואני לא כל כך רוצה לספר גם כי זה שם אותי במן עמדה קצת נחותה כזו , מידי פעם לעתים די קרובות אני חולמת עליו והוא כנראה לא חולם עלי אף פעם ובפעמים שסיפרתי לו שחלמתי עליו היה נדמה לי שהוא נהיה זחוח והתמלא חשיבות עצמית יותר מהרגיל, גם שהוא לא מופיע בחלום, תמיד הוא מקשר את זה לעצמו.

הצחקת אותי כשכתבת "יופי של חלום".

אודי, כמה מטופלים בערך ביום אחד יש למטפל? אני בטוחה שזה משתנה ועדיין. שלושה ליום? שמונה ליום? ועוד משהו, לא אוהבת שהיא אומרת שהיא מטפלת בי, מילא שתגיד שהיא המטפלת שלי אבל לא מטפלת כפועל. זה לא נעים לי.

אני כל כך מבינה. לי זה בעיקר מכאיב. שהוא אומר אנחנו נטפל ב.... או נוגעים ב..... זה השלב שבו אני מתחילה לבכות, ויש לי כאבים. היום זה היה. זה היה ממש ממש כואב. אוףףף כואב לי. תרגישי טוב. הילה- hila

מרגישה דפוק... מקווה שאת לפחות מרגישה טוב יותר

שהיא אומרת לי שהיא מטפלת בי. אני שונאת את זה. למה אתה לא עונה לי? אני שואלת כי זה מעניין אותי. אתה יודע מה עשיתי פעם? הסתכלתי על מספרי הקבלות וחישבתי כמה היו בין שתי קבלות שלי. אני למשל משלמת כל חודש יכול להיות שיש כאלו שאחרי פעם אחת. אז אני לא באמת יכולה להסיק מזה. אבל אצל הקודמת ראיתי שלפעמים היה הבדל של סה"כ שלוש. ותהיתי אם זה אומר שאין לה עוד מטופלים ואז אולי היא דפוקה ולא טובה ואף אחד לא הולך אליה. אולי זה גם קשור לשאלה שלי. עכשיו תהיה מוכן לענות לי על זה? מניחה שלא. תוכל להסביר לי למה? אם הייתי מטופלת שלך היית עונה לי?

שנית האם יש דרך לשלוח לך את המייל בהודעה אישית?

זו לא פעם ראשונה שזה קורה. לי יש הרגשה שהיא לא אוהבת שאני כותבת.. במיוחד לא כשאני כותבת במהלך הפגישה, היא מבחינתה לא אומרת שזה לא בסדר. אבל- היא אומרת שהיא לא תמיד מצליחה להיות איתי ביחד למשל, כשאני כותבת והיא כביכול לא איתי. או כשהיא קוראת מה שכתבתי והיא נמצאת בתוך הדברים שכתבתי ולא עם מה שקורה אצלי עכשיו. כשדיברנו לפני החג בטלפון (זו הייתה הפגשיה שלנו בעצם), היא הציעה שאם ארצה אכתוב ואז אביא לה. ואני אכן כתבתי קצת והבאתי לה היום, למרות שקצת התלבטתי אם להביא כי אני כבר לא במקום של הדברים שקרו אז. ואז היום היא שוב אומרת שהיה לה קשה בזמן שהיא קראה שהיא לא יכלה להיות איתי ביחד. ושזה משהו שקשה לה ושהיא צריכה "ללמוד/ להצליח" (לא זוכרת את המילה במדויק) לעשות את זה. ואמרתי לה שכשהיא אומרת את זה זה מראה לי שאני עושה משהו לא בסדר, שאם היא לא מצליחה להיות איתי או איך שהיא לא תגדיר את זה אז כנראה שיש לי בעיה. ואולי אני רוצה שהיא תצליח בהכל. אני זאת שרוצה שיהיו לה בעיות. לא רוצה לדעת שקשה לה איתי.. הבנת אותי? מה אתה חושב?

אתה לא מבין שזה לא נעים לי ככה??

שלום..מנסה הרבה פעמים להבין את עצמי ולא כלכך מצליחה...ברור לי שבמצב המסובך שלי בזמן האחרון אם ההיתי מצליחה לגשת למישהו ולדבר [וכן יש לי משפחה תומכת וחברים] אבל זה ממש לא אותו דבר..היה לי קל קצת יותר..ובכל זאת אני פוחדת רק מהמחשבה על כך.. מכיוון שהפיסטולה ביד נסתמה ללא אפשרות לתיקון נאלצתי גם לוותר על הטיפולים שעזרו לי כתוצאה מכך נשארתי עם סטרואידים במינון עולה שפוגעים מאד בסכרת..כרגע אני עם ערכים מאד גבוהים..נכון השלמתי אם הרבה דברים .. אבל המחשבה שאני מסבכת את עצמי במין מעגל ללא סוף משגעת אותי ולא מרפה.. לפעמים יש לי הרגשה שככל שאני מנסה לשפר יותר הסטירה פשוט כואבת יותר.. והאמת עיפתי ..ונכון שלא שואלים שאלות שאין אליהם תשובות ובכל זאת מידי פעם מנקרת במוחי השאלה מה עשיתי שהגעתי על הלום.. תודה על ההקשבה

קצת התפספסת...אז בינתיים עד ש... זה נשמע כאילו שאת מאשימה את עצמך במצבך הבריאותי שנשמע ממה שאת כותבת רחוק מאוד מהקו העליון התקין. את באמת לא צריכה, יש לך מספיק על הראש גם בלי זה... כל המצב נשמע באמת מעייף מאוד. מה מפחיד אותך כל כך בפניה לעזרה מקצועית? הרי אם זה יקל ולו במעט זה שווה לך, גם תקבלי קצת תמיכה והקשבה ותוכלי להבין את עצמך קצת יותר. מאחלת לך בריאות שלמה, זה יכול לקרות.

אודי, ברוכים השבים. יש לי שאלה: האם יש מטופלים שנוטים להיות "קשים" יותר? תובעניים יותר? האם יש סוגים שונים של אנשים או הפרעות או פגיעות אשר דורשים יותר מעורבות ו"החזקה" מצד המטפל? אני מניחה שטיפול בהפרעות אכילה או פוסט טראומה מורכבת נוטה להיות מאוד "דורשני" עבור המטפל. האם כאשר פסיכולוג לוקח על עצמו מטופל כזה הוא מודע לכך ולוקח בחשבון שהוא יהיה חייב להיות זמין יותר, נגיש יותר, נוכח יותר???? הרי יש הבדל בטיפול באדם עם חרדה חברתית או פוביה מנחשים לבין טיפול בבחורה חולה באנורקסיה. אודי, מה דעתך? נטע.

אודי שלום, עברתי בעבר תאונה שבעקבותיה סף הרגישות נהיה מאוד נמוך. (הייתה פגיעה עצבית, שלא מתבטת גופנית). גם לפני זה הייתי מאוד מאוד רגישה. בנוסף, אני פרפקציוניסטית מה שמוביל לא פעם לחרדות. בעבר, הומלץ לי טיפול בהיפנוזה. טופלתי אצל מומחה בדבר מעל 10 טיפולים ולא חשתי כל שיפור. היות ואני מאוד מודעת למצב אז אני גם יודעת להשתלט לרוב. עם זאת, מאוד הייתי רוצה לעבור טיפול מקצועי אך לא מצליחה למצוא פסיכולוג / מטפל אזור המרכז / השרון. אודה לעזרתך והכוונתך.

אודי, מה המשמעות של זה, שלפעמים אני מגיעה לאזורים חסרי פשר בטיפול. מתחילה לדבר קטעי הברות לא מובנות........ הוא לא אומר כלום. אודי. תדע שקשה לי.

למה החיים שלי מסובכים כל כך? למה הגורל שלי דפוק? למה הגברים בחיים שלי פגעו בי? נמאס לי. בא לי להרים ידיים. פאק אוף.

האם זה כשל של המטפל שלי שאין לנו זמן קבוע??... אומנם כבר שנה ו3/4 בטיפול, וכל שבוע אני/הוא שולחים הודעה אחד לשנייה מתי נפגשים.... וכן, הזמנים שלנו לא ממש מסתדרים... ותמיד מבטלת משהו כדי להגיע אליו, אז זה משתנה כל פעם.... אבל עדיין. בשנה הראשונה לי היה קשה להתחייב נפשית לטיפול, והוא זרם איתי. אבל זה נראה לי טעות. נראה לי שהוא היה צריך להגיד לי אם אנחנו לא מוצאים זמן, אז לא מטפל בך ככה. ועכשיו שמבקשת שוב ושוב זמן קבוע, הוא לא מצליח, לא יכול להתחייב ליום שאני יכולה..... ומצד שני, הוא אחד המטפלים הנחשבים, והוא יכול לוותר עליי בקלות ויש לו רשימת המתנה של מטופלים חדשים שרוצים להגיע אליו, אבל הוא לא מקבל כי הוא עמוס...ובכל זאת הוא לא מוותר עליי. ומצד שלישי או רביעי זה כבר פוגע. נראה לי שאפילו לא מעודכנת כמה. כי זה מאלץ אותי לחשוב שוב ושוב האם ללכת לטיפול, האם לוותר, מאפשר לי לא להתחייב או להתמסר לטיפול, מה שעושה כל חיי בקשרים עם אנשים ובני זוג... רחל.