פורום פסיכולוגיה קלינית

יוצאת עכשיו מהפגישה. נפרדים. זה לא היה פתאום. אבל עדיין זה מרגיש כמו בום בלב. אמרתי לו שאוהבת אותו. באמת. הוא אמר לי שגם הוא. באמת. אמר שאנחנו בלופ מטורף, שהוא לא יודע איך לצאת ממנו. שניסה כל דרך. ולא. שהוא מרגיש בביצה, שאם ימשיך לנסות לצאת הוא ישקע יותר, נשקע יותר, ועדיף לעצור. רק שיצאתי מהדלת שלו בפעם האחרונה, נכון לפחות לתקופה הזאת, הרגשתי כמה רוצה שיחבק אותי...חיבוק אמיתי....וכבר היה מאוחר מידיי. הלכתי.

מחר יש לבן או לבת שלה שנולדו יום הולדת שנה. פתאום אני רוצה לשלוח לה הודעת מזל טוב. אני לא יודעת אם כדאי. גם לא הספקתי לדבר על זה עם המטפלת. מניחה שלא אעשה זאת כי אני צריכה אישור מהמטפלת... מה דעתך?

"באין רואה אותך, רעי, פניך מתחילים לגווע. לבלי הציל, לבלי עצור, שלוחי סנטר כדוב הקוטב, הם גוועים. אתה משכיב אותם על כר, או צף אתם לאורך כותל, או מציגם בלב חלון גבוה, אל מול אוויר הכוכבים. משקט וזגוגית שבירים לילות סיון. הרחוב כמו משקפת כחלחלה פקוח. על פני העיר תלוי ירח מאובן- עולם שאין בו צליל ואין בו רוח. עוד דומית חצות ניצבת בכיכר, שוקטת בסחרחורת מגדליה. היכון והיכנע למגעה הקר, אין המולה, רעי, שלא תידום אליה. פניך רעדו ומתו בחלון, כמו למול מולדת משתכחת, כי מסכה סהורה של רוחק בחלום, של דרך ערירית, גם עליהם הונחה. ובעוד באישוניך תימהונות בוהים והיראה בקצות הפה כואבת, הוארת עד אימה בצלם אלוהים, בצלם עולמותיו חיוורי האבן." (נתן אלתרמן)

גילת יקרה, נתקעתי על דב הקוטב שבהתחלה. קרחונים נמסים, המים עולים על גדותיהם, מציפים, ובדידות וסטריליות, ותחושה של סכנת הכחדה, ולהתמזג עם הרקע. אפשר להיות איתך קצת כאן? בינות בדידות של פנים נעלמים? לשמוע עוד, אם את רוצה לספר? (ואודי סיפר שסוגריים זה חיבוק. אז לחבק את הלבד? ) נעמה.

נעמה, כן, דב קטב, מתמזג עם הרקע... עוד יש כאב, כלומר- הרגשה, שגורמת שלא להתמזג לחלוטין , עוד לא להיטשטש לגמרי כאילו שלקחתי אופיום. אז בין לבין, הדב הזה, עוד נוכח אבל בריק כזה שאפילו לצעוק בו אין טעם. ורוצה להגיד שכמעט ו - , אבל לא יודעת כמעט ומה, וגם חושבת שאולי דווקא מה שקשה כל כך זו דווקא האופציה שיישאר בדיוק כך, הבין לבין הזה. מנסה לסיים במשהו רך (אולי במקום קרח קצת שלג), אבל קצת קשה לי, למרות שאני יודעת שהוא שם, למשל בדמות כמה אנשים שמנסים להושיט יד ובדמותי שמנסה גם קצת בחזרה, מאי שם. קרובה-רחוקה . נעניתי קצת להזמנת השיתוף... תודה

אני יכולה גם להצטרף? לפחות נהיה לבד ביחד

נשמע כמו בדידותו של הסובל מנדודי שינה . יש שעה כזאת בערך בין שלוש ובין ארבע (גם זה שיר של אלתרמן) שהעולם נראה נטוש האויר דומם ונדמה שהזמן נעצר, ורק אדם אחד נותר ביקום. איזה יופי של שיר הבאת, פשוט גאון אלתרמן.

כתבתי איזו תגובה ואיני יודעת אם נעלמה או שעוד תופיע, אכתוב שוב וקצת אחרת – לשמלי, בהמשך לתגובתי אלייך למטה, אני שמחה שהצטרפת, להתחבר קצת... לגבריאלה, תודה שהגבת. והזכרת לי גם את השיר הזה: http://www.youtube.com/watch?v=Ku9vB1TiOAI (ואז גם השתעשעתי קצת מהקליפ שלו, כמו כל הקליפים ההזויים של משינה משנות ה90...) ולאודי, תראה, השיר הזה מתחבר לי. לא יודעת. גם היה לי מוזר לשים אותו פה. מרגישה פה עכשיו מקבץ של אנשים בודדים, שמלקטים אותם, ככה, כמו פירורי לחם על כרית האצבע... לא יודעת ... שמת לי בכותרת "באין רואה".. ואולי דווקא מהכיוון השני צריך להסתכל על זה, אין נראית... מעלימה את עצמי קצת... למרות שיש רואים... לא יודעת... והטיפול הזה עכשיו – זה כמו מאמץ להנכיח את עצמי. לתת לי מילים, צבע... אני שקופה ואיכשהו בכל זאת היא רואה אותי?! ונעמה הצוללנית, הזכרת לי איך לקח לי המון זמן ללמוד לשחות, פחדנית נורא, אבל היום זה כיף ומשוחרר מאד... תודה, גמדי אינטרנט, גילת.

אינ כותבת אליך כי ודאי לא תעהנ להודעה האחרוהנ בעץ האחרון שהיא שאלה לשאלתך על ביסוס קול. ואם אכתוב מאוחר לא תעהנ כי בזמן האחרוןאינך עונה על השאלות האחרונות. לפעמים אני מקווה שתהיה לך תגובה של ממש שתשאיר אותי עםמשהו... לא שאלה משהו לקחת וללכת איתו עדין אני מקווה שתהיה לך לא ממש יודעת המ לעשות עם עצמי ואיפה לשים את עצמי וקהש לי לשמוע את הקולות ולהתעםל אודי אהת חושב שאפשר לעזורז לי? ואולי אתה יודע איך

מילי יקרה, אני קוראת אותך הרבה זמן וכואבת את כאבך ובעיקר כל כך מזדהה. גם אני סובלת מפוסט טראומה מורכבת כל מני תוספות "נחמדות". אודי אל תהרוג אותי שאני כותבת את זה ואולי אני טועה בגדול אבל נדמה לי שמשהו "בהחזקה הטיפולית" שלך לא עובד נכון. אני עוברת גיהנום בחודשים האחרונים, פצעים ישנים נפתחים ומייסרים אותי אבל אני מרגישה שאני לא לבד בתוך כל זה. יש מי ששומר ומחזיק. אודי, יכול להיות שיש הבדל בין טיפול פרטי לבין טיפול במסגרת ציבורית (לטובת הפרטי)? הזמינות של "המטפל" שלי עוזרת לי להחזיק את הראש מעל המים. אני תוהה בקול רם (ואם לא מתאים לך, תתעלמי ואני מתנצלת) מה לא עובד בטיפול שלך???? אודי, בבקשה תגיב גם אתה מהזווית המקצועית. נטע.

לילה טוב... חשבתי לפני שהגבתי ..כן או לא להתערב.... תראי אני יכולה להגיד מבחינה אישית מאד קשה לי לפנות לטיפול פרטני אני יודעת שאני אישית לא מסוגלת לשבת מול מישהו שאני לא מכירה ולדבר על הדברים האישים שלי.. ודרך אגב אני משלמת על זה מחיר גבוהה... כאן לא מדובר בטיפול...כאן יושב כבר שנים פסיכולוג שמוכן בזמנו האישי לענות על שאלות, בעיות,בקשות... כאן לדעתי קיימת האוזן הקשבת על מנת להוריד קצת את הלחץ... ולכן אין כאן חוסר הצלחה... להגיד את הדברים כפי שנאמרו [ואני בטוחה שלא מכוונה חלילה רעה או לפגוע] זה לירוק לבאר שכולנו שותים ממנה ... זו דעתי בכל אופן.... שבת שלןם

תוהד נטע. הטיפול בשיורת הציבורי אןכ מוגבל ואין החזקה בןי הפגיושת לאחר האשפוז הומלץ יל לפונת למסגרת הזו ולא לפריטתמבשל היותה מערכת שיכוהל לתמוך. המטפילם שהוי לי במגזר הפרטי קודם לאשפוז פסיכולוג ופסיכיואר היו זמינים אך הם אלה שהפנו אותי לאשופז ולאחריו וגם לאחר נסיןו אובדני בעצם יצוא לגמרי מהתמוהנ והעדיופ להתנתק במה שנאמר לטובתי וכמובן שאינו משהו לא בסדר ולא מצליח כי הנה כבר חמשי ה חודשים אני שם ומרגיהש כל כך בודדה ובמבוי סתום תוהד שכתבת

היא קיבלה קופסא במתנה בלי שרצתה לא היה פתק החלפה הכל בפנים היה שבור זה מקולקל זה לא שלה של מישהו אחר הוא כבר הלך השברים מפוזרים ברצפה על אדן החלון או במקום נעלם שאף אחד לא ידע יש לה דרכים עקומות לתקשר היא סגרה אותם על רגליה על ליבה ועל אמונתה

כמה נוגע... פאזל של חתיכות פוצעות, חתיכות לגו ממתכת חדה שדורכים עליהן ברגעים הכי לא מתאימים. ובקישור נדוש אך מתבקש - אולי גם תיבת פנדורה, שהחיובי היחיד בה היה התקווה שמתלווה להרס? זה לא הוגן לקבל ילדות שבורה. נעמה.

אני מטופשת. כל הזמן מדברת על זה שאני לא חלק. סליחה, לא מדברת - חופרת.. בכלל לא מגיע לי להיות חלק משום דבר. אני יצורה נאלחת. פיכס. לא מגיע לי כלום. באמת. זו חוצפה שאני מתבכיינת בכלל. כבר אמרתי שצריך לשים אותי בצינוק.. (וכתבתי ארבע ימים, כשזה ארבעה וזה מציק לי)

את מזכירה לי ככ אותי. אני מתבאסת על טעויות כתיב כאן... וגם אצלה. יש לי טעות בראש מעניין אם היא תזכןר כשאגיד לה, אם בכלל אגיד. לכןלם יש טעויות גם למי שיודע. זה בסדר. את יודעת, כתבת לי שגם את מסתכלת לה ברכב ועוד כל מיני. רציתי ךענות לך אז ןכנראה שלא יצא. שאנחנו ממש דומות בטיפול:-) ובכלל לא משנה מה אגיד לך כרגע כי זו כנראה החוויה שלך אבל את ממש מותק ןאני בכלל לא רןאה כאן את מה שאת מדברת עליו. ואת

שמלי, בדיוק כתבתי הודעת לבד. והרגשתי איך הרבה פעמים הודעות פה זועקות כל אחת את הלבד שלה. והרבה פעמים נשארות כלואות/כולאות עצמן במסגרת של ריבוע אדום, צינוק, לבד לצד לבד... ולפעמים גם צומחים קצת ענפים , ידיים קצת נוגעות.. אז באתי להוסיף ענף ללבד שלך. גילת.

באמת.. יש בפורום הזה הרבה כאב וקושי, אבל מהצד השני גם הרבה רוך וטוב.

איזו מילה משונה צינוק/תינוק. כתבת ש"צריך לשים אותי בצינוק" ולי קפץ לראש ישר שצינוק זה מקום קטן דחוס וחשוך, קצת כמו רחם...מי ששמים אותי בצינוק הוא שמור. אולי את צריכה שיחזיקו אותך קצת? אולי אני סתם מקשקשת, מקווה שלא תכעסי עלי.

מישהו סיפר לי לאחרונה שכשלצוללנים נגמר האוויר הם חווים שיכרון מעמקים, נעשים לא הגיוניים, שוחים למטה במקום חזרה למעלה. ובלבול הוא מילת המפתח לשקיעה הזו שאני נלחמת-לא-נלחמת בה. ובעצם זו לא שקיעה למקום של כאב, אלא למקום של אדישות. אני מצליחה לנוע רק בין הכואב מידי ללא אכפת לי, לא יודעת מה עדיף, איפה להיות, אם אכפת לי איפה אהיה. העיקר התנועה? עדיף להיות בכואב כדי שארצה בכלל לשנות? זה לא משנה כי לא מגיע לי בכלל טוב יותר מזה? לא יודעת למה להקשיב. אודי, קראתי את ההודעה שלך כמה פעמים ובכל פעם התשובה לשאלה מרגישה? הייתה שונה. לא, לא מרגישה שום דבר עכשיו. מרגישה וזה נוגע. לא מרגישה אבל זה בסדר. לא מרגישה וזה מבעית. אין לי מושג מה למעלה מה למטה, מבולבל לי מידי. נעמה.

נעמה. זה כל כך מוכר הזריקה בין הקצוות. נראה לי שבכל זאת את לא ממש שם. מצליחה כבר לראות את זה מבחוץ. יש דברים שלא פשוט לשנות. הם עיקשים. מכירה את זה כל כך. נעמה, בא לי להגיד לך משהו? היה בא לי לטייל איתך על החוף, לנשום אוויר צלול. להרגיש את החול על כפות הרגליים את הצדפים שעוקצים ברגליים. את יודעת? היתה פעם שהעזתי לשכב על הבטן בחוף הגלים שטפו אותי החול הציף אותי החוויה שטפה אותי........... לילה רך הילה

על המילים וההזמנה. ים שלא במעמקים דווקא מיטיב, חול שורט-פוצע שמותר, מלח שמכיר בפצעים ומחטא. הכי אני אוהבת לעמוד בקצה, כשהגלים באים, וכשהם חוזרים כל החול בורח בליטוף מתחת לכפות הרגליים... נעמה.

שלום..למרות הרצון להיות [או להשתדל] אופטימית אין לי כוחות לסטירות שלא מפסיקות להגיע... התחלתי טיפול תרופתי חדש שהופסק אחרי שבועיים בגלל תופעות לוואי קשות שפגעו ישירות בסכרת ולא ניתן היה להמשיך ... לאחר שיחה עם הרופא הוחלט לאור ההחמרה בחודשיים האחרונים שלא מפסיקה וחוסר התגובה כמעט לכל טיפול תרופתי..להתחיל טיפול כימוטרפי על מנת לגמור לגמרי את מערכת החיסון.. נכון...יש דברים גרועים יותר אבל אני ממש מרגישה מותאשת וחסרת כח להתמודד עם הדברים.. חשבתי שנופלים לפני שמתחילים לעלות..אבל לא האמנתי שכל כך עמוק צריך ליפול... פעם האמנתי או חשבתי שבאיזה שהוא שלב הדברים נעצרים היום אני בכלל לא בטוחה בכך... לילה טוב וסליחה על הפסימיות

שלום! אני לפני מתאם ורוצה להתקבל לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית. אני בתקופה עמוסה נפשית ומדוכדכת, ורציתי ללכת לפסיכיאטר לקבל כדורים להרגעה. האם זה יפגע בסיכויי קבלה שלי ללימודים? האם הם יכולים לדעת מזה? האם עדיף להימנע מזה ולעבור את התקופה הזאת עם התמודדות בדרך טבעית יותר? תודה על העזרה.

רק אני הייתי באובססיה לבדוק כל רגע למה האתר לא עולה לי? אפילו חשבתי איזה כיף יהיה לאודי שאולי הוא יקבל יום חופש בזכות זה (:

הי אודי, הפורום קצת השתגע.. שמת לב? לפני חודש כשעברה שנה ביקשתי ממנה שתגיד משו. שאלה מה אני רוצה שתגיד. רציתי שתגיד שאני מתקדמת... משהו בסגנןן. אז ענתה שהיא לא הייתה משתמשת במילה הזו אבל לא הייתה לה גם מילה אחרת במקומה. היום שאלתי אותה מה היא עושה. הכוונה הייתה מה היא חושבת. אני הייתי מתחת לשמיכה ןחשבתי לעצמי ורציתי לדעת איפה היא. היא ענתה והופתעתי קצת. קצת לקחה את זה לכיוון גם שאולי אני צריכה לדעת שהיא נמצאת ושלא תעלם לי. הזכירה גם חלום שסיפרתי לה שבאמצע הטיפול אני פתאום מגלה שהלכה. בכל אופן מה שרציתי לספר היה שהיא שאלה אותי אם אני זוכרת את מה שהיא ענתה לי אז לפני חןדש שכשביקשתי שתגיד משהו. אמרתי שכן. ואז אמרה- שבתקופה האחרןנה היא מרגישה שהתקדמתי. ואם אז לא יכלה לומר, אז היום היא כבר אומרת שכן. גם אמרה ששאלה כמו ששאלתי לגבי מה היא חןשבת לא הייתה נשאלת ואולי אם כן אז היא לא הייתה עונה כי לא חשבה שאהיה מסוגלת לשמןע. והיום כן!! אודי, נכון שזה טוב? היה לי טוב לשמוע את זה ולהרגיש. קצת גם מפחיד אתה יודע. כי זה לא שמה שבהכרח יכלתי היום או אתמול אצליח גם מחר. אבל זה בסדר נכון? אודי אתה שמח בשבילי?

אני שמחה בשבילך.. גם שלי בדיוק אמרה לי בפגישה האחרונה שיש איזשהי התקדמות.. זה מוזר. אנחנו באמת דומות בטיפול. ואני גם יודעת שזה מפחיד.. אבל מה שכבר הצלחת לא יעלם, זה נשאר איתך, גם אם לפעמים נראה שלא.

התלבטתי אם ללכת לאיזה משהו. לא היה לי כוח לקום ורציתי להיכנס למיטה, השעה הייתה רק שבע בערב. התלבטתי והתלבטתי והיה לי קשה להקים את עצמי. אבל הצלחתי. עכשיו חזרתי. היה טוב. שמחה מאוד שיצאתי. קשה לי לקום ולהצליח לצאת או פשוט לעשות עם עצמי משהו, מקווה שאצליח להמשיך.

מכירה מעצמי כמה קשה לפעמים להזיז את עצמנו לפעולה. טוב שיצאת. זה עוזר להתאוורר. מקווה בשבילך שהמגמה תמשיך (אחרי הכל המיטה לא בורחת לשום מקום ותמיד אפשר להכנס אליה, אבל יותר מספק לעשות זאת מתי שנחים מיום של מפגש עם החיים, ולא כי בורחים מהם). בהצלחה מימה

אני מתפרקת לא מצליהח לרגע אני מרגיהש בשליטה ושוב צוללת כלפי חןץ כאילו בסדר כולם מרוצים נהדרת משתדלת מתפקדת ימים שלמים כל כך ארוכים כי איני יכוהל לישון ממש. מתעוררת מסיוטים כולי רטוהב מזעה ומפדח. ושוב סימנים שאני הולכת ולא אחזור הפעם וצער על שחזרתי ורחמים על הילדםי ושנהא וחוסר הבהנ ומחשבות שהעהולם הגדול הזה לא בשבילי אז להמ אני כאן ואלי תענה לי ביותר ממשפט וחצי המ אעשה ולאן אפהנ ואיך אלך ואיך אשאיר חורןב שכזה ואיך אשרוד ולהמ איכפת אם הכל שנאה להכל וכולם ובלבול. אני משתדלת אבל היא לא רוהצ להרפות ואומרת די תנוחי כבר עבר מספיק זמן ובסופו של דבר הכל נותר כפי שהיה וכך ימשיך והיא אורמת רק דברים מאוד רעים ואניפוחדתמכי היא חזקה ממני עכשיו אינ צריהכ להפסיק והיא צורחת בטרוף והראץעש בראש לא מפסיק המ היא רוהצ ממני. אנשים שסמכתי עליהם עזבו ולא רצו לטפל בי, הקשו עורף. הבדידות הזו בתוך החוויה ,ל הכאב והחלום והסיוטים והמוות קשה מאוד. עכשיו אני צריהכ להפיסק

שומעים מההודעה את ההצפה שאת מרגישה והבדידות עקב התמודדויות לא פשוטות ולפעמים ההרגשה שמכריעות וכבר אי אפשר. שאת כ"כ רוצה לנוח להפעמים ולרפות. האם להרפות זה חייב להיות דווקא משהו הרסני? אולי אפשר להרפות לפעמים ולנוח כדי להתאושש, לא במובן של 'לחדול ולוותר'. לא הבנתי מי זאת היא שצועקת עליך. האם דמות חיצונית או חלק פנימי שבך. מקווה עזר קצת שפרקת כאן את החוויה הלא פשוטה. שאני עושה את זה בזמנים של הצפה /סערה אודי קורא לזה 'ונטילציה'. עלי זה מקל לפעמים.מאחלת לך למצוא את רגעי המרגוע שלך ותגלי שלמרות כל הקשיים והאכזבות את מסוגלת ויכולה לעמוד בהם.

את כותבת דברים מאד קשים.. המילים זועקות החוצה את התחושות שלך אני מרגישה מההודעות שלך את הכאב הבלתי נסבל, זה עובר אליי ועושה לי צמרמורת. את נוגעת ללב הלוואי שיוקל לך, באמת באמת. אני מאחלת לך שיהיה יותר טוב ושקט.

תענה ? תגיד איך אפשר ליצור קול הם נוצרים מעצמם. תסביר איך בבקשה

תתייחס בבקשה לנושא התיוג שמציק לי. אבחנת 'בורדר ליין' שלטעמי כבר לא תקפה באמת. איך מתגברים על צרימת התיוג הזאת? טיפים? רעיון? הבנות הנפלאות כאן הגיבו לי. אשמח לשמוע גם ממך התייחסות לזה

שאלה לי אליך בתור מטפל וגם בתור אחד ששייך לקבוצת המטפלים. נניח ואתה, או כל מטפל אחר לצורך העניין, הולך לטיפול פסיכיאטרי, אתה תחשוב עליו משהו? תחשוב שהוא לא בסדר? לא יפריע לך בכלל? אשאל אחרת, אתה חושב שמי שמטופל תרופתית יכול לטפל? (ולא, אני לא שואלת על עצמי אלא בכללי), אני פשוט מנסה לדעת מה אתם חושבים לגבי זה. זו רק הרגשה שלי שמשהו לא בסדר? אתם בכלל יודעים מה זה להיות בטיפול? כי לי לפחות זה לא פשוט. אתה יודע את זה? זה נחמד מאוד להזדהות איתי בקושי שלי וזה אפילו נעים לי לרוב. אבל אתם יודעים מה זה? אתם מבינים שזה לא ככ פשוט. (אני מתכוונת גם לטיפול תרופתי וגם לטיפול פסיכולוגי)

להתמחות בפסיכיאטריה. נותן כיוון, עם זאת זה שמחייבים זה כביכול לא מעיד על הצורך האישי בטיפול...

משהו בטיפול הפסיכולוגי לא עבד. היא טעתה בצורה שהתנהלה בטיפול (הקודמת) ושאני שואלת לדעתך זה משהו אחר ואין מה להקביל בין זה לחוויות שהיו לי שם. זה דווקא ניסיון לחוש בדומות, במקומות שיש מכנים משותפים בתור בני אנוש אבל אצלה החוויה הייתה של פערים על גבי פערים וזה רק יצר פגיעה בחווית הערך העצמי.

ממש לא התכוונתי לחיבוק קונקרטי מצד המטפל שלי....זה לא מה שמציק או מטריד אותי.... אני מדברת על תחושה כללית של חיבוק, של החזקה, של הכלה בטיפול.... למרות שקוראת פה על בנות שכן מקבלות את החיבוק, וזה קצת מעורר רצון....אבל לא. אנחנו רחוקים נפשית מידיי מכדי שיהיה איזה רצון לחיבוק קונקרטי.... נקודה שלך שאני לא הבנתי, למה התכוונת שאם חייתי במצב של חסר וקור, אז הוא גם עושה את זה בטיפול??....זה נשמע לי הזוי... לא מספיק חסר כל כך מדמויות משמעותיות, וגם הוא מתנהג כמוהם?...וכן, ההתנהגויות שלו מציפות אותי מאוד....אבל מה הטעם? לאן זה מוביל אם מתחילה לראות אותו כמוהם ואפילו יותר גרוע,?? כי הוא עושה את זה בכוונה, הם לא. זה לא אמור להיות להיפך? שאם אדם חווה חוסר, אז הטיפול צריך למלא את המקום הזה לאט לאט?.... רחל.

אנשים שהם כמו 'יריבים'? שיש מתיחות ביניכם, חילוקי דעות, אינטרסים מנוגדים וכיוב' וההרגשה בזמן שהות משותפת היא של מתיחות? מכיר את ההרגשה הזאת? איך סובלים את זה? לי מאוד קשה לשהות באיזורים כאלה. איך אתה מתמודד? או שאתה פשוט מסתדר עם כולם? (יש דבר כזה?)

פעם כנראה שזה היה מבריח אותי כי היה גורם לי לסבול. אם לא היה לי נעים לא הייתי נשארת. אבל כיום אני מגיעה למסקנה שחיכוכים ומגעים צורמניים פה ושם יהיו תמיד אז אני צריכה ללמוד לשאת את זה איכשהו ו'לסבול' בלי להתרגש יותר מדי מהעובדה שאינטרקציה כלשהי לא זרמה בצורה הרמונית כמו שהייתי רוצה ויש קושי וצרימה ונוצר קונפליקט. לא לברוח בגלל זה. להצליח לשאת ולהמשיך להיות נוכחת בזירת הפעילות. שאלת אותי אבל בעצם לא ענית לי איך אתה חווה ומתמודד! נכון שזה אחרת מאצלי? נכון שאין לך את אינסטינקט ההמנעות? ובאוירה של ביקורת, קונפליקט, אי הסכמה, חיכוך, צרימה, יריבות.. אתה לא מבזבז אנרגיות על חווית התאכזבות מהעולם למה הוא כזה ולא אחר. נכון? כי אותי זה כן זורק לשם עדיין ולוקח לי זמן להתאושש בהרגשה

וואו, כמה הודעות היו. אם הייתי צריכה לענות על כל ההודעות האלה בפעם אחת, הייתי מתייאשת.. דמיינתי את עצמי במקומך והרגיש לי כאילו שאני טובעת בים. זה קשה לקרוא כל אחת ואחת ולתת תשומת לב והתייחסות ספציפית לכל סיפור בנפרד. ואתה עושה את זה כבר כמה שנים, ארבע ימים בשבוע! מקפיד תמיד להיות כאן בימי הפעילות - ראשון, שני, רביעי וחמישי. איך אתה עושה את זה????? בנוסף לאינסוף דברים אחרים שאתה עושה בחייך מחוץ לפורום! זה מדהים! מעריכה את זה מאוד! ואתה יודע, למטה קראת לי סמבדי. הייתי אמורה להעלב, אבל דווקא לא נעלבתי. הרגיש לי כאילו שאני מישהי אחרת, כאילו שלרגע לא הייתי אני. זה נחמד לא להיות אני.

שעסוקה בעצמי כל כך....באמת שאשמח לשמוע על הכנס, על תובנות של הכאב....ואולי כבר תלך לא נורא תספר בחמישי :)

ובכוונה הוספת אחת טפשה תלויה על ענף בודד עם אות קלון אדומה?

איך יש לך כוחות לכל כך הרבה דברים. אתה יודע? לא טוב לי בעבודה. החלטתי שאני חייבת לקחת את עצמי בידיים ולהתחיל ללמוד ולהתמקצע קצת יותר. אתמול בלילה קראתי קצת. מקווה שאצליח בזה. זהו, סיימתי לחפור להיום. אם בכלל תראה את זה עוד לפני רביעי. לילה טוב או יום טוב!

אוף אני מקנאה אודי חח. ברמה התיאורטית זה מסוג הנושאים שמאוד מעניינים גם אותי. נראה לי מרתק.

אתה יודע מה זה הזכיר לי היום? הייתי ביום רביעי וחזרת היום. כמו בטיפול שלי. אנחנו נפגשות שני ורביעי. זה שימח אותי כשחשבתי על זה. אז למרות שהיית חסר כאן אולי יצא משהו טוב.

הפעם לא אומר כלום (:

כי הן כן הגיעו אל המייל. שמלי כתבה וגם אני הגבתי. זו הייתה ההודעה שכתבתי שאני רוצה שהיא תהיה רק שלי... טוב לא חשוב, יכול לקרות.

אודי שלום משהו מוזר קורה. אני קוראת בפורום כבר כמה שנים (לא כותבת, רק קוראת), קוראת את כל ההודעות והתגובות והתשובות, מכירה את הסיפורים האישיים, עוקבת אחר מה שקורה וכמובן גם מזדהה עם חלקים (כאלה שאין לי אומץ לכתוב). כמה כמה שבועות אני לא קוראת. בכלל. רוצה אבל משהו עוצר אותי. אני ממשיכה להכנס לפורום מידי יום. רק רואה שהכל מתקיים כרגיל... שיש שאלות, שאתה מגיע מידי יום לענות, ששומר על ימי המנוחה וכו'. רק מצליחה לראות שהכל ממשיך כרגיל ואז יוצאת מהאתר (ואומרת לעצמי שאחזור בהמשך לקרוא...). אני לא יודעת בדיוק מה אני שואלת פה. אולי אם אתה מבין מה קורה לי? מה ההיגיון בהתנהגות הזו? תודה

שלום, אני מטופל כבר מספר שנים בתרופות פסיכיאטריות נוגדות אובססיביות וחרדה. במהלך 2.5 השנים האחרונות הצלחתי להתמודד עם הלימודים האקדמיים (למרות חרדה משמעותית מלימודים) בזכות הסיוע התרופתי. בקיץ האחרון החליפו לי תרופות בגלל תופעות לוואי, ומאז אני לא מצליח לתפקד. עזבתי את הלימודים בשל התגברות החרדה מהלמודים והיעדר יכולת להתמודד. רציתי לדעת האם קיימים סוגי טיפול פסיכולוגיים שבזמן קצר (יחסית...מספר חודשים הכוונה) יכולים להביא לשיפור משמעותי? האם יש טיפולים "ממוקדים" לחרדה מועצמת הקשורה למשהו ספציפי? יש לציין, כי עומדים לרשותי רק 30 מפגשים מסובסדים, וחשוב לי לדעת האם מדובר במספר מפגשים מספיק לטיפול כנ"ל, או שמא מדובר במעט מפגשים? פשוט אין לי אפשרות לשלם מחיר מלא... אודה לכל עצה בעניין. תודה!

אודי, למה אני הורסת את עצמי? משחיתה את הגוף שלי בכל מני דרכים שונות ומשונות? אודי, איך אני אמורה להמשיך לחיות בשלום עם הגוף הזה? הגוף שלי הוא עדות לזוועה. אני מצבה מהלכת. ישר עולות בי מחשבות על ניצולי שואה שנשארו עם מספר על היד חרוט עמוק עמוק בבשר. גם אצלי זה כך. מרגישה את הזוהמה עמוק בגוף. נטע.

נטע יקרה , כל כך כואב שאת מרגישה ככה.. רוצה להיות לידך ולקוות שהדברים ישתפרו ושלא תרגישי את הזוהמה., כי זאת לא אשמתך :/

אבל הי, לפחות לא נעלבתי ממך. גם עכשיו וגם כשענית. זה גם טוב, לא?

ככ בא לי . בא לי להיות בן אדם שמח ושכבר לא יפריעו דברים שמפריעים עכשיו. אודי, איך עושים את זה? מרגישה שמשהו חסר. אז איך ממלאים? איך ממלאים באמת?

כל כך זהירה כמעט בלתי מורגשת הפחד להתרסק ליפול חזרה לתהום עדיף ליפול מנמוך מאשר מגבוהה אודי, תחזיק תקווה. בבקשה הילה

אודי, יצא כבר בחיי שכעסתי או התאכזבתי או סבלתי וכאבתי. אבל מה שלא קרה לי מעולם זה חוויה של 'לב נאטם'. שהיכולת להרגיש אבדה פתאום משהו מאוד נסגר, נאטם. אני לא מצליחה להבין מה התועלת בחוויה כזו לאדם אבל חוויתי אותה בתוך הטיפול הפסיכולוגי ומבחינתי היא התרחשה כתוצר של תנאי הטיפול. מה מטפל אמור לעשות כשמטופל חווה דבר כזה? מה כבר שבאותו רגע לא הייתה לי אפילו יכולת לדווח במילים מה עובר בי. פשוט נסגרתי והתכווצתי. משהו בי נאטם. זאת הייתה חוויה קשה.

זה שעכשיו לא מעורר בי דברים קשים כאלו בתוך הפגישות, הוא שונה לגמרי. היא מדברת אלי בגובה העיניים כמו חברה כזאת, לא באה בעמימות. וגם אני לא עושה לה אידיאליזציה כמו שהיה עם הקודמת

אני רוצה להגיד שקשה ועד כמה אבל המילים מתפוררות בדרך החוצה.. אני רוצה להסביר את החלל הזה ששואב אבל אי אפשר להוציא ממנו.כלום. קשה לי!!!!

קראתי את הודעתה של סוריקטה.. אודי... הלב שלי מתפוצץ למליוני חלקיקים קטנים.. הזעם,חוסר אונים, הכאב הנוראי והעצב האינסופי הזה... אודי, יש בי המון זעם על העולם . איך לא רואים את סוריקטה ? על עוורון העולם... איזה חוסר אונים.. כאליו, בא לי לתת לה יד, לקחת אותה איתי, להציג אותה במקומות העבודה שלי ושיפנו לה כסא ענקי.. כן אודי..פנטזיית "המציל".. "אני במבי כל יכולה,אומניפוטנטית, אני אציל את העולם ".. :(((( אודי, נורא נורא כואב לי.. אני לא יודעת אם סוריקטה באמת עומדת להפרד מאיתנו.. היא דיברה על הרגשת פרידה.. וזה כנראה מחבר אותי להרגשות פרידה שלי.. אודי.. הלב שלי מתנפץ מכאב.. אני כאילו מתבוננת על הגלים שמתנפצים אל הסלעים ומרגישה עצב אינסופי.. אין לו סוף לעצב.. במבי.

(      חיבוק כזה רחב      ) שלך ואיתך, סוריקטה

אחותי שלי.. יש בי רצון ופנטזיה לפגוש אותך.. שלך-במבי.

במבי, את יודעת, במציאות, כבר שנים שאני מבקשת עזרה במציאת מקום, מבקשת אותה מקבוצת האנשים המצומצמת שאני מכירה. אחת מאלו שאני מכירה אמרה לי, ודווקא מישהי שעזרה לי קצת ממרחק אמנם (היא לא אוהבת אותי), ש - אף אחד לא ייקח אחריות בהמלצה למקום עבודה מישהי כמוני שאין לה CV. אבל את יודעת, עדיין יש לי פנטזיה שמישהו כן ירצה להציג אותי על אף ש אההמ, קורות החיים שלי מבחינה תעסוקתית ולימודית לא מראות על ניסיון רב. קצת באסה. סוריקטה

סוריקטה אהובה, אם תראי את ההודעה בכלל, רק רציתי לספר שאיש אהוב ויקר לי הוא בעל כישורים מרשימים בצורה יוצאת דופן ובעל איזה קושי פנימי עם מסגרות, או לפחות היה בעל קושי שכזה, ולכן ברזומה שלו יש 9 שנות לימודים בלבד וניסיון תעסוקתי אפסי. וזה לא סיפור סינדרלה שעכשיו הוא מנכ"ל בלהבלה או משהו, אבל הוא מצא לו עבודה שמתאימה במידה מסויימת ליכולותיו ובתהליכים מתקדמים של הקמת עסק קטן משלו בתחומו. אז אני מרשה לעצמי להיות אופטימית, טוב? מאמינה בך... (העזרה הקונקרטית שאני יכולה לספק מאוד נקודתית ומוגבלת, אבל אם את חושבת שהיא יכולה לעזור במשהו, אשמח, גם בעולם האמיתי...) נעמה.

קצת רבה הרבה הרבה באסה.. את יודעת? אני מכירה לא מעט אנשים עם תארים מתקדמים, עם תעודות מקיר לקיר... ואת יודעת מה ? וגם אם התעודה היחידה שיש לך היא תעודת סיום של כיתה א' עממי.. את "מכניסה בכיס הקטן" כל כך הרבה אנשים עם החוכמה שלך, הדיוק, העומק, הידע.. כאילו, לא נשמע לי הגיוני שאדם שהוא אוטודידקט , ישאר ככה.. כאילו, בא לי לשאול אותך איך אני יכולה לעזור לך ממש ? ואולי שאלה שקודמת לה, האם אני יכולה לעזור לך ? איך את מצליחה ללחוץ לי מיידית על כפתור "הרצון להציל" ייתכן שבגלל שכילדה "הייתי מפגרת" וכן..איכשהו כשגדלתי אולי כזה עקפתי את "המפגרת"..והמשכתי וכן, יש לי ביד אי אילו ניירות.. אבל הזכרון הזה ,חוסר אונים,זעם אדיר,קנאה ומה לא.. רוצה שתדעי שאני מאוד מאוד מאוד מעריכה אותך ואוהבת אותך.. עם אנשים כמוך העולם יראה אחרת.. טוב יותר. איתך-במבי.

כמעט רציתי לכתוב בעילום שם...האם יתכן כי יש דברים שאנחנו שוכחים אבל נזכרים בהם בעקבות הטיפול? מתארת לעצמי שכן אבל האם גם דברים שהם לא טראומטיים? כלומר יכול להיות שעכשיו בעקבות הטיפול נזכרת בדברים אפילו שבזמנו לא נחוו אצלי כטראומטיים ובעצם הם לא כאלה רק הם גורמים לי לשנוא את עצמי וממש לא להתגאות בי :( האם גם פה זה הדחקה? וזה זיכרון כזה רגיל לא פלאשבק, פשוט זיכרון שאולי פשוט מופיע......גם בלילה קצת בחלום......מה אתה אומר? הייתה הדחקה?

לא ענית אבל מדוע חשובים הפרטים????? אין טראומה, אין!!יש חוויה אחרת וזה גורם לי לחוש רע :( ושונה ומוזרה מכל האחרות..... ואל בטוחה בכלל שתראה את ההודעה כבר :(

שלום! אני בת 27 מתל-אביב, בריאה בדר"כ אבל עם עבודה מלחיצה והרבה תסמינים שהם כנראה פסיכוסומטיים. יש לי באמת סה"כ (טפו טפו) הרבה סיבות להרגיש מצוין, אבל אני מרגישה שמשהו חסר לי ולכן חשבתי לנסות טיפול. הבנתי מאנשים שונים וגם מחיפוש באינטנרט שיכולה להיות בעייתיות עם טיפול דרך הקופה, בעיקר מבחינת החשיפה של המידע לרופאים שונים שאינם הפסיכולוג, ובכלל. האם באמת ישנו סיכון שכזה מללכת לטיפול בקופה? במידה ולא, אני יכולה להרשות לעצמי טיפול פרטי, אבל אני לא יודעת מאיפה להתחיל בחיפוש אחר מטפלת. אשמח לסיוע בהתלבטות! תודה.

טוב נו, משתפת למרות מבול ההודעות.......אוףףףףףףףףף אמרתי לה שאני טוחנת מים, חוזרת על אותו הדבר, היא אמרה שאפילו 7000 פעם זה בסדר כי זה עיבוד או שצריך את זה משהו כזה לא זוכרת מה ענתה.. ואז ספרתי לה פרטים שלא שמעה מעולם ואולי גם אני לא ממש שמעתי אותם??????? למה חשוב לספר פרטים?????? בכלל לא זכרתי אותם ועכשיו זוכרת עוד ועוד ועוד שזה מחרפן.......ולמה אודי זה חשוב הפרטים? מה זה? מציצנות???????למה?????????למה שאלות כאלה???????ובכלל אני לא סובלת מפלאשבקים זה לא זה! וגם לא ניתוקים אבל זה מפריע......למה?????? אוףףףףףףףף עצבנה אותי, ובכלל היה לי טלפון עניתי כי זה הילד שלי..והיא בינתיים אמרה שהיא מציצה בפון שלה כי אני הייתי בפון....לא שאכפת לי אבל אח"כ הפון שלה נשאר על השולחן וזמזם ואני עם הפרטים שלי והיא עם השאלות שלה............מצב דפוק!!!!!!!! רע לי היום :( אולי מצטערת ששיתפתי אותה בכלל :( ובסוף אמרתי לה שיהיה לי קשה השבוע...היא אמרה שנתחבק אני לא רציתי, ויתרתי על זה......והיא דווקא אמרה שטוב שאני יכולה לומר לה מתי לא מתאים לי........ובאמת קשה.....השיתוף הזה.....אין פה לעג נכון????? היא לא לועגת לי?????אוףףףףףף

איך פותרים רגשות ככגון זה? ואם מישהו ישפוט אותי- למה האפשרות הזאת מרגישה כמו כזה דבר מאיים? זאת שאני שצריכה להיות שם לעמוד לצידי לא? מפחדת להיהרס מביקורת ו/או עויינות/צרות עין של אחרים. רוצה להיות יותר חזקה מזה. לא לפחד להיות אני כמו שאני עם סיפור חיי כמו שהוא . נמאס לי מהבושה אודי, מהפחד. אז לא היה לי מסלול חיים של ילדי שמנת בצורת תיכון צבא טיול לחול אוניברסיטה זוגיות קריירה ילדים.... אז אני פגומה בגלל זה? שווה פחות בגלל זה? אני מרגישה שלא הייתי צריכה לחתום נכות אלא להתמודד עם הקשיים שלי, רק שלא הבנתי אותם ולא הסבירו לי אותם כמו שצריך.. מרגישה שהפילו אותי בין הכסאות. קשה לי אודי. אני לא מאמינה שהגעתי לזה שיש לי תוית כזאת של אנשים מוגבלים עם פיגור או נכים בכסא או אני לא יודעת מה. אני נורמלית לגמרי חכמה ונחמדה וקצת קשה לי יותר אז למה יש לי את התוית הדפוקה הזאת רק כי היה לי קצת יותר קשה בחיים לתפקד? זה מרגיש כמו גנאי. 'הכרה בנכות'. איך זה אמור לעזור לי להרגיש יותר טוב עם עצמי ככה? בא לי ללכת לביטוח לאומי לבטל את זה ורק בגלל הכסף אני משאירה... ואם הייתי מביאה ילד מה זה אומר שיש לו אמא עם הכרה כזאת? אתה מבין שבכלל לא הבנתי את ההשלכות של זה ופעלתי רק תחת לחץ של המטפלת שאצא לעבוד? זה כאילו שפכו חומצה על הפגיעות הנרקיסיסטית שלי. מה אני אמורה לעשות עכשיו?!! בא לי לצרוח אודי. לצרוח. בוכה. ואתה לא תעזור בכלום. מרגיש כמו לדמם מול קירות לבנים שאפילו דוחים את הכתמים כמו טפלון. כלום לא נוגע בהם. לא אכפת להם בכלל. שוב מן מיני שחזור שכזה.. כי אף אחד לא עוזר לי לתקן וליישר את כל מה שהתעקם לי במסלול החיים ומצד שני גם לא ממש עוזרים לעכל, לקבל... זה מאוד מעכב אותי אודי. זה אוכל לי אנרגיות ויוצר עיכוב. פגעו לי בדימוי העצמי במקום לעזור לשקם. הטיפול ההוא פגע לי באופן נוראי בדימוי העצמי. מה יכול לעזור? אבל באמת לעזור? איך יוצאים מהארון של הבושה?? מרגישה חוסר אונים נוראי. בא לי לצרוח ואף אחד לא עוזר. הפסיכולוגית נטשה אותי בשיא התופת שהייתה. כיוונה אותי לא מותאם ואז נטשה אותי להתמודד עם ההשלכות לבד. אני לא יכולה לבוא אמיתית מול העולם בלי מסכות . שמישהו יעזור כבר. למה אף אחד לא מבין את הקושי שלי כמו שצריך ולא מציע פתרון? אף אחד לא מבין אותי :( גם אני לא. לא מבינה למה הבושה הזאת. יש אנשים שעושים דברים נוראיים ולא מתביישים אני בגלל חולשות בא לי למות מבושה. אני שונאת את המילה 'נכות'. זה לא נכון וזה גנאי! כמו כינוי קלון ובסהכ מה חטא אדם? אין לי פיגור ואין לי כסא גלגלים. אני נורמלית! אז למה דווקא מילה כזאת?? לא יכלו להמציא אחרת??? זאת גם מילה מאוד פטליסטית 'נכות'. זה נוראי. לא כיף לי שמדביקים לי מבחוץ תויות וכינויים. מביש לפגוש אנשים ככה ולתת להם להכיר אותי באמת. אני לא מסוגלת להגיד את זה על עצמי אפילו. כמו משהו טראומטי שלא רוצה לחשוב עליו. מדחיקה. זה נראה לך נורמלי לנפש אודי? חבל שסמכתי והקשבתי למטפלים. אם היה לי אותי כמו שצריך עם תעצומות וכח זה לא היה קורה. זאת הבעיה, שאין לי אותי לצידי כמו שצריך. הכל יותר מדי מחלחל לי. עזרה. אני רוצה עזרה מועילה! רוצה עזרה מועילה!

להיות במקום כל כך קשה, נזקקת, זועקת ולהרגיש לבד בתוך כל זה. את חזקה בלהעביר את רגשותייך בעצמה, במילים. כאן את בלי מסכות ובחוץ זה בסדר לא לקדש את המחלה, המחלה היא לא את, היא שלך ואינך חייבת להביא אותה בכל מקום. אולי תוכלי לחשוב על קצבת הנכות כעל מילגה שניתנת לך כדי ללמוד לטפל בעצמך כרגע. לכשתתחזקי תוכלי לותר עליה, אם תרצי.

כשאני יותר מאופסת חושבת גם בדומה למה שרשמת

באמת איך פותרים? סליחה מימה שאני תופסת עלייך טרמפ. אני שואלת לא בציניות, כל כך הרבה שנים ועדין לא מסוגלת לשתף באמת או לספר על עצמי מרוב בושה אני חושבת להפסיק את הטיפול בין היתר בגלל זה. מצד שני אפשר לחיות גם ככה, וגם בלי שום טיפול, אני חיה עם הפיצול הזה מאז שאני זוכרת את עצמי, כבר המון שנים בזוגיות בתור אמא, אפילו בתוך הטיפול... אבל יש לזה מחיר, זה לחיות על חבל דק, כל הזמן לוותר ולהיות מאוד חרדה או מנותקת. אולי באמת אין לזה פתרון מלא?

את כל מה שכתבתי. אני קצת מדוכאת, וסתם כותבת כאן במקום לעשות מה שצריך...(ומה בכלל צריך?) הכל סתם. סליחה

זה בדיוק זה. המעברים בין תקווה ליאוש. בין לוותר לבכ"ז לחפש דרך, מוצא פתרון. מאחלת לך להצליח למצוא . מאוד קשה לחיות עם הפיצולים האלה. לפעמים נראה לי שכל הרעיון הזה של טיפולים בקליניקות שיש סודיות ושם אנשים מראים חולשות ובינתיים בחיים הם מעמידים פנים, איכשהו יוצא שהכל מפצל ומפוצל..

הי מימה, הבושה, התגובה העוצמתית-ואולי-אף-הרסנית לשיפוטיות -- בדר"כ נובעות כתוצאה מקיומו של קול פנימי יהיר, נוקשה ובלתי סלחני או מתפשר, המזדהה כל-כך עד שהוא עושה כזה זום-אין שהופך את החולשה או הפגם או הנכות ל-הכל ופחות מכיר בנחמדות, בחכמה, ביופי וברוך. אינטגרציה משמעה להצליח לראות גם וגם. את השלם אך לא מושלם. מה קוראים אותה לקבל את עצמך כמו שאת. לקבל אחרים כמו שהם. סוריקטה

מימה, רציתי לכתוב לך בהודעה על ההעלאה בשכר שני דברים, האחד מזל טוב (ובאמת עם חיוך, כי כתבת כמה שזה חשוב לך כבר מזמן!), והשני שמבין השורות נדמה לי שמגיע לך והיה מגיע לך גם לפני שהיא נתנה לך את ההעלאה וגם אם היא לא הייתה נותנת. כלומר, שהייתה שם מציאות קיימת גם אם לא קיבלה אישוש. ואז בהודעה הזו גם רציתי לומר שני דברים דומים. האחד שהקושי קיים שם בין אם מגדירים אותו באופן מסויים ובין אם לא, הוא מציאות שישנה בלי קשר להכרה של הממשל בה או לא. והשני, שבהתחלה נורא כעסתי על הדברים שלך. יש אנשים אהובים לי שמסתובבים גם הם עם תעודת נכות, והכעיס אותי שאת מחברת לזה קלון, גנאי, פחיתות. אדם על כסא גלגלים לא פחות טוב מאדם הולך. ואחרי שקצת נרגע בי הכעס החליפה אותו ההבנה שזה בעצם פשוט מראה כמה כואב לך עם עצמך, ונעשה לי עצוב. אולי אם החברה הייתה נגישה ב-100% לכל סוגי האנשים ולכל סוגי הקשיים לא היה צורך בקצבאות נכות בכלל, אבל במציאות כיום לא בכל מצב קל להתנהל בחברה. וככה אני רואה את ההכרה בנכות - אנו מכירים בנכות החברה להתאים את עצמה לכל אחד באופן מושלם, ועל כן מסייעים לאנשים שונים להסתדר בה. זה לא מסיר מהאדם את האחריות על עצמו, זה לא מסיר קושי אובייקטיבי שמגבלות שונות מביאות. פשוט נטו הכסף שכל כך דרוש במציאות שלנו, ויש מי שקשה לו יותר להשיג אותו... חשבתי על ילדה יקרה לי, שהייתי מאחלת לך לתפוס את הנכות כמוה. היא אומרת שתעודת הנכות היא מה שעוזר לשלם על הטיפולים שהיא צריכה ומה שבגללו היא מגיעה קדימה בתור בלונה פארק, כי באמת קשה לה מאוד לחכות. :) נעמה.

אני באמת לא רוצה להזדהות עם תוית כזאת וגם לא מרגישה שהיא נכונה. יש לי קשיים. כן. יש לי קשיים, רגישות יתר וכ'. דווקא מבחינת סימפטומים מצב יחסית משופר ביחס לעבר ודווקא עכשיו אני תקועה עם התוית הזאת. אני לא מרגישה שהיא מתארת אותי ואת מצבי. היא יוצרת פיצול בנפש . זה מאוד בעייתי תוויות כאלה ולא הקדשתי לכך מחשבה בכלל בזמן שקיבלתי את ההחלטה. עכשיו אני מרגישה שזה מייצר בעיה בדימוי העצמי שלי. אני לא אוהבת את הרגשת ההסתרה הזאת. זה מפריע לי להיות אדם שלם. מנסה לחשוב על זה כעל סיוע כלכלי נטו שמקבלת כי קשה לי לסבול שהות בתוך מסגרות תובעניות מדי. זה הכל. מעבר לזה אני רוצה להיות נורמלית לגמרי ומשתדלת לתפוס את עצמי ככזו, זה פשוט מפריע. כי איפושהו התיוג הזה קיים בכ"ז. מקווה שאלמד לעשות את ההפרדה בלי שיערער אותי יותר. ה'הכרה בנכות' זה רק חתיכת נייר עם עם רבע משפט שמנפיקה איזו מערכת ביורוקרטית. זה לא מי שאני!

היי מימה, כלכך מזדהה עם מה שאת כותבת, מאוד מבינה על מה את מדברת.. אם היה לי הכישרון להתבטא כמוך, אלו בדיוק המילים שהיו יוצאות לי מהפה. כמוך, גם אני מרגישה שעלי להתכסות תמיד , כי נדמה לי שמשהו בהתנהלות של חיי שונה ומשונה, וחורג מהסדר הטוב והמקובל והלא קונבנציונלי, גם אצלי, ( כך נדמה לי...)דברים התקלקלו בדרך ושלא באשמתי, ומסתובבת עם מעין אות קיין על המצח. האמת , כבר נואשתי מלמצא פתרון שחפשתי שנים, ואני נמצאת בסוג של הרמת ידיים לטוב ולרע. תודה לך מימה על השיתוף.

התרגשתי לקרוא שמישהו פה מרגיש כזאת הזדהות. בד"כ מרגישה סתם חופרת ולבד בהתמודדות שאחרים לא ממש מבינים

משהו יציב אני מבקשת,שאפשר להשען עליו להרגיש כמ הוא בטוח ושומר ומגן.למה צריך לשמןר עלייך טפשה? מפני מי או מה. אנילא בטוחה שאני יודעת. הולכת ומשתגעת.מחפשת ולאמוצאת.לרגע מצליחה להאחז ובאחת שוקעת עולה מדברת איתי אל עצמי דברים שאי אפשר בהם לגעת ואני יןדעת שהתרופה רעה משבשת את הגוף כמו אותן נשים כבדות בקבוצה, כולן מנופחות מכדורים, ודיבורן מוזר והרופאה רק אומרת מחקרים מןכיחים ש.. אני מורידה מינונים על דעת עצמי כדי שלא אצטרך שוב לשאול ולשמןע עד כמה זה לא משמין אני שמנה מכדורים ןלא ממש מאוכל ואנ י לא פוחדת להפסיק בהדרגה או בבת אחת אבל אני נזהרת. ובטיפול הזה היא אומרת שאני צריכה להתרגל או למה באתי אליהם ומה היה בכל מקום אחר. למה את כל הזמן רוצה עוד טפשה? אף פעם את לא מסתפקת רקצועקת מתרחקת רוצה לבד או כלום או הרבה או משהו משמעותי שלא קוראים לו במילים ודברים שלא נוגעים במקומות ןהכל נשאר נקי. למה את צריכה להגיד את זה טפשה? זה לא קשור למילים רק להרגשה שבמקום אחד מותר ואסור באחר ואם אף אחד לא מקשיב וכולם עוזבים איך אמצא מקום בטוח ושומר. מה זה בטוח טפשה?

אחת תלויה כאן על ענף בודד וכולם דרכו עליו והלכו סביב והיא נשארה עם אות קלון אדומה תלויה על ענף בודד, רואה איך כולם עלו למעלה והיא דוחפת קצת מלמטה כדי לקבל קצת אויר. מחר אולי לא אהיה כאן, אלך למקום אחר, שבו לימים יש מקצב לא ברור ולאנשים יש קצב אחר. הכל יתנהל באיטיות מבהילה, בין קירות שהיו לבנים. ודשדוש רגליהם במסדרון הצר, יהיה השעון של יומי. מצד אחד לאחר עוברים הצעדים כל היום עד שלילה ירד. אז תשמע אנחה, צעקה, אנקה, שתרעיד את מיטות הברזל. ומה אעשה כאן עם כל הכאב והצער שנותר מאחור? ומתי יגמר כל הפרק הזה ואיך אוכל לחזור.

כנראה שההודעה שלך התפספסה. נשמע מכל השירים החזקים וההודעות שקשה לך אבל את נלחמת. הלואי שהניצחון קרוב, שיהיו רגעים של שלווה ונחת. שתמצאי את היציבות וההגנה בתוכך פנימה.

שכותבות אחת לשנייה בעצים מסועפים אני הולכת לאיבוד בתוך כל זה ומרגישה לא שייכת ;(((((( מרגישה עלה נושר שעף ברוח

הי הילה יקרה, אולי נשב לצדך בעץ שפתחת ותוכלי להרגיש קצת חמימות מחבקת? סוריקטה

יודעת לומר מה יעזור?

כבר כמעט לא נשאר בי את הקול שכן שולח יד, כל כך הרבה הודעות מחק עכשיו הקול שדורש להעלים אותי ואת הגועל שאני מעלה בו. אולי זו הודעה של זרת שלוחה, שמחפשת זרת אחרת. מחפשת דרך לשים שנורקל קטן לפני הצלילה הבאה. לא ברור לי למי להקשיב. מבולבלת כל כך, מילים של לפני שקיעה, כבר תחילתה. נ ע מ ה

בוא בבקשה תעזור לה להרגע

אודי, אני מנסה לתת בו אמון. זה המון עבורי. זה קשה אבל אני לא מוותרת. אני גם לא בורחת. אני מתמודדת בפעם הראשונה בחיי. כשקשה אני מדברת איתו, גם אם זה מביך וכואב. אודי, תודה שכתבת שאתה מזהה התקדמות. זה היה חשוב לי לשמוע את זה. אני חושבת שהתובנה הכי משמעותית שהגעתי אליה בעקבות חווית הטיפול היא שתלות (בבן אדם הנכון) היא לא בהכרח דבר רע. הידיעה שהוא זמין עבורי 24/7 מרגיעה אותי וגורמת לי להרגיש מאוד "מוחזקת". דווקא כשהוא לא מגביל אותי בקשר בין הפגישות, אני רגועה ולאו דווקא יוצרת קשר. טוב לי עם הידיעה שמתי שאצטרך הוא יהיה נוכח עבורי. נטע.

אודי..בחודש האחרון יש שיפור משמעותי בשני תחומים בחיים שלי..ממש קידום ניכר..וגם המצב רוח הרבה יותר טוב..כולם מחמיאים לי שקרה לי משהו טוב לאחרונה..ואני באמת מרגישה שעליתי על דרך המלך..אני שמחה שאני בכיוון הנכון..רק שיש לי דבר אחד שגורם לי לכאב..לקושי..וזה התלות במטפלת..מנסיון שלך מטופלים נגמלים מהתלות הזו? מרגישה שהקשר איתה מרפא אותי..מחייה אותי..כאילו אני עוברת לידה של עצמי מחדש וגדלה מחדש הפעם לצד אם אוהבת..מפחדת שלא אגמל ממנה..יש קידום משמעותי בתפקוד שלי בחיי היום יום אבל חושבת עלייה המון..היא איתי כל הזמן..איך נפרדים מדמות כזו? היא באמת כמו אמא בשבילי!אני אוהבת אותה!!

שתפנימי אותה כל כך... שלא תזדקקי ולא תהיי תלויה בה בעוצמות האלה...

אוי, זה מעורר אצלי תחושת גועל ותחושות מאוד לא נעימות. שונאת את ההשוואה הזו. לא מסתדרת ולא רוצה שיגידו את זה לידי.

כל כך!! זה אולי חלק מיחסי העברה שיש לי איתו, אבל המילים שלו, ההתנהגות שלו גורמים לי להרגיש לא רצויה, לא בסדר, אשמה בכל מה שקורה לי בחיים...בכל מה שקורה בטיפול.... כן, תובנות ודברים שפתחנו גרמו לי להרגיש אשמה יותר, ובמקום שירכך את זה ויגיד לי שלא, שאני בסדר. הוא שותק. ושהוא מתבטא הוא לפעמים פוגע...וגורם לי להרגיש יותר אשמה.... למה מטפלים אומרים שוב ושוב בואי נעבוד על זה, נדבר? ואין להם אומץ להגיד פגענו, והטיפול לא מתקדם, בואי נחשוב על דרך אחרת??? למה?????? כי אני משלמת להם???? סליחה שמצופת וקשה לי.....;(

אז אולי תגיד לי איך אני אמורה לדעת ולשפוט מתי טיפול הוא יעיל ושווה להתמיד בו ומתי אני מזבזבת זמן וכסף ואולי בכלל יש עזרה מסוג אחר יותר מועילה? העוסית עושה איתי עכשיו מה שהיא מכנה 'עבודת אינטגרציה בין חלקים'. היא אפיינה אצלי כמה חלקים באישיות שהם דומיננטיים,למשל החלק הזועם שבי, החלק המרצה, החלק חסר האונים... לטענתה עבודה על אינטגרציה תועיל אפילו לירידה בסימפטום הבולימי... היום היא התחילה 'לראיין' את החלק הזועם שבי ודיברנו על תפקידו כמנגנון הגנה מפני תחושות שקשה לסבול... הכל סבבה, אפילו שאלה אותי איפה החלק הזה בא לידי ביטוי בילדות, אוקי... כלומר שוב 'עבודת שורשים'.. שיהיה. אבל שיצאתי משם אני מרגישה ספק איך זה אמור לעזור בחיי בהווה, והאמת שהיה לי את תחושת הריק המוכרת ודחף לקניית אוכל... הצלחתי למתן אותו קצת הפעם. האם אתה חושב שהתמדה בתהליך שהיא מובילה אותי בו באמת תעזור לי אודי לשפר את חיי? אני מחפשת בנרות איזה שביב אחריות שלכם כאנשי מקצוע כלפי התועלת של תהליכים... אני מאוד רוצה שיעזור ושוב מוצאת את עצמי משקיעה זמן וכסף ובאותה נשימה חוששת שאולי אני מפספסת משהו שיכול להיות מתאים יותר ובאמת מספק יותר מבחינת מענה. אין כסף וזמן להכל הרי. חשבתי לנסות פסיכודרמה בכלל. מכיר קצת את התחום הזה? אני רוצה לעזור לעצמי להתקדם בחיי ואין לי מושג איפה הכי כדאי להשקיע את המשאבים שלי. מקווה שלא אקבל תשובה פילוסופית כגון 'אין בחיים בטחונות בכלום' . זה ישר מחשיד ששוב אני מכלה את עצמי לחינם ואף אחד לא עומד מאחורי הסיוע שהוא מציע. מכיר מקומות/מטפלים טובים לפסיכודרמה? רוצה ללמוד לבטא ולהביע את עצמי באופן עשיר ומלא יותר. נמאס מפטפוטים על העבר :/ זה משגע אותי שאין לכם אחריות על עצמכם והכל רק המטופל לבד צריך לגשש בערפל של אי ודאות וללכת לאיבוד בים של סימני שאלה..

יש הבדל בין לענות לי תשובה שאני ביקשה לקבל ודעה שאני ביקשתי לשמוע לבין על דעת עצמך לומר לי מה אתה חושב על משהו בלי שביקשתי לדעת ורק אז זה נחווה מערער. אם אני שואלת אני אחווה תשובה שמשהו מערער. אולי 'לא מספק'. אבל לא מערער. לא הרסני. כי זה לא חודרני אם השאלה הגיעה מיוזמתי

שלום רב, אני סובלת כבר שנים מעליות וירידות במצב הרוח. מאד רוצה להתחיל טיפול מקצועי לטווח ארוך. אשמח להמלצה על מטפלת באיזור ר"ג-גבעתיים-ת"א שעובד בהסדר עם קופ"ח כללית. תודה מראש

אודי, אני אומרת משהו.. טוב? היית חסר ביום חמישי

אודי, מתי יודעים??... אז באתי, דיברתי, הבעתי, סיפרתי כל מה שקשה לי, יש גבולות. אין התכתבויות, יש שעה קבועה. אבל לא, הוא לא מכיל אותי. לא מספיק תומך. קר כל כך רגשית. וזה ככה בחודשים האחרונים. רק הולך ומחמיר. וניסיתי. באמת ניסיתי אודי!! אני מרגישה שטיפול יכול להיות אחרת. לא מרגישה, יודעת. בוודאות. כן, יש מורכבות וקשיים. אבל לא ככה. זה מרגיש לי כבר לא נכון. לא בריא. ואולי צריכה להישאר, כי כבר איתו ועברתי דרך. אבל לא רוצה. לא בא לי. זה חסר כל כך!!!!! כל כל בלי!!!! ואמרתי לו ושוב קיבלתי שקט ודממה.. ואמירה של אני אחשוב איך אני מרגיש עם זה, וכלום. כל החודשים האלה, גם ביקשתי עוד פגישה, לדבר בטלפון אם לא מתאפשר פגישה, שלא מחזיקה, שקשה לי עם ההתנהלות...וגם על זה הוא אמר אחשוב על זה...ונראה לך שקיבלתי איזה תשובה????? עברו כבר חודשיים מאז. רוצה טיפול אחרת. אני מרגישה אודי שזאת לא בריחה. שזאת בחירה. בלהחליט שהטיפול הזה לא מתקדם לשום מקום. שבוחרת אחרת. אז תחבק קצת פה? כי לא מקבלת בשום מקום... גם שמשלמת על זה לא מקבלת.

רחל,אפשר לדבר איתך בפרטי?

...

בעולם המוזר הזה אני מנסה למצוא מילים והגדרות כדי שיהפכו לרשת בטחון שתהיה לי אחיזה בחלל האפל ארגתי ערסל של מילים ואני בתוכו מוצצת אצבע ובוהה באפלה ודואגת מאוד שאהפוך לחשכה כי החושך הזה דביק וסמיך הוא אפילו לא שתיקה ואני כדי להרגיע את עצמי טווה עלילה בעלילה שאוכל לכסות את עצמי בעצמי. אני טווה את עצמי לסיפור ומספרת לעצמי את עצמי שוב ושוב עד שכבר לא ברור מי טווה את מי מי אני ומי הסיפור וכל הזמן זה בעצם אותו הסיפור רק בגרסה קצת שונה וכל הזמן שבעולם לא יספיק לכל הגרסאות

ואני חשבתי- לטוות ולפרום. אולי דווקא לפרום קצת. לפרום מילים מתוך הפה החוצה אולי דווקא לדקק. (לזכך?) לדבר עד כדי עירום ולא כיסוי. אני מחפשת מילים כאלו שמסירות כיסויים. מורידות ולא מוסיפות. תשליל כזה. ובכל זאת חשוב כנראה הערסל של מילים כדי לא להיות לבד לא להתמזג עם החשיכה. להגדיר גבולות עצמך. (ואם רק קשקשתי לעצמי ולא התאים - סליחה). ליל מנוחה.

ובטח שזה מתאים. זה נחמד מאוד שיש התייחסות וכל אחד יכול להבין מה שמתאים לו, זה מעניין לשמוע. כתבתי את הדבר/שיר הזה לפני כמה שנים בעקבות אמירה של הפסיכולוג שאני אספר את הגרסה שלי, אחרי כמה שנים היה נדמה לי שהבנתי למה התכוון "המשורר" ובכל זאת עדין לא סיפרתי את הגרסה שלי במלואה, אני לא יודעת אם אוכל לספר ולהישאר בחיים אחרי זה...יש דברים שפשוט אי אפשר.