פורום פסיכולוגיה קלינית

אודי,למה זה כואב כל כך? התלות הזו במטפלת שלי,למה היא כואבת? למה הטיפול מעורר רגשות כואבים וקשים? למה אני לא יכולה לאהוב את המטפלת אהבה בוגרת כמו שאני אוהבת הרבה אנשים סביבי? למה האהבה אלייה היא אהבה של ילדה לאמא??? זה כואב לי,מעלה עצב וחמלה כלפי עצמי..רוצה שיעבור יום בלי שאחשוב עלייה,רוצה שיעבור שבוע בלי שאזדקק לה.אודי, למה הטיפול כואב ולמה צריך לעבור דרך שיח דוקרני בשביל לצמוח? יודעת שאגדל,אבל עד אז...זה קשה וכואב.

אני כל כך מזדהה איתך, הייתי במקום הזה ולפעמים עדיין מרגישה כך, אך היום אני מרגישה איתה שיש תיקון מסויים...גם החיבוק הוא חלק מתיקון של הורות לקויה כנראה... עם הזמן הדברים מתמתנים מניסיוני...מיכל

העלית בי צמרמורת כשקראתי... מרגישה כמוך, ככ כואב להיות שם לפעמים.

אני פעם בשבוע רואה את המטפל שלי, לא במסגרת הטיפול...אנחנו נמצאים באותו בניין...ונמנעתי תקופה ארוכה לראות אותו...הייתי פשוט נשארת בחדר שלי, עד שהייתי יודעת שהוא סיים לעבוד... ובשבועות האחרונים יצא לנו להתראות, או שאני ראיתי אותו, או שהוא ראה אותי והרגשתי שהוא ראה אותי...הוא לא אומר לי כלום, ואני מתחמקת בכלל מהמבט שלו...אז גם אין סיכוי שהוא יכול להגיד לי משהו... זה מטלטל אותי! ואפילו לא יודעת למה!! והיום שוב ראיתי אותו, וראיתי שהוא ראה אותי והסתכל...וכל כך רציתי ללכת לחדר שלו ולהגיד בפשטות היי, שלום...לפרוץ את החשש הזה, בסוף לא נכנסתי.. להישאר בחדר שלי נעולה שוב ולא לצאת? לצאת? ולהגיד שלום? בפשטות כמו חלק מכולם? למה אני מפתחת רגשות לא בריאים כלפיו??... למה זה לא פשוט לי לראות אותו וכל מפגש מעורר אצלי רגשות מציפים ולא פשוטים??...

אודי, האם אתה חושב שטיפול יכול להחזיק פעם בשבוע??... אנחנו לא מתכתבים ולא כלום...וזה לא פשוט לי בכלל....כן, זה גם קושי לשנות הרגל שתמיד היינו מתכתבים בהודעות, במייל ופתאום כלום.....וגם אני מרגישה שהוא לא מחזיק, שהטיפול לא מחזיק, לא מרגישה שהוא שם...אף פעם לא הרגשתי שהוא ממש מחזיק, מכיל...ועכשיו הרבה פחות... הבעתי את הרצון שלי והתחושות שלי וביקשתי ממנו כמה פעמים שנעשה פגישה טלפונית, כי בגלל המרחק לא שייך פעמיים בשבוע להיפגש...הוא התחמק ולא ענה... כנראה הוא עסוק מידיי... מה עושים?.... איך מחזיקים את הטיפול הזה וכל מה שעולה בו??... רחל.

מאוד!!!!

אודי בבקשה תעשה משהו. אני יודעת שגם אני חופרת ומעצבנת אולי אסור לי לכתוב כי אז אני אפגע בה? זהו. כתבתי יותר מידיי. הילה

העוסית הזאת מצליחה להגיע אליי. מצליחה לחדש לי את תחושת התקווה. שכן יש זמן! שהחיים עוד לפניי ולא מאחורי. שלא אבזבז את הזמן על זעם סתמי. ששינוי אפשרי. ועוד ועוד. מתייחסת כאל שווה בין שווים בלי עמימות פוזות וריחוק מעושה ושטויות. היא מצליחה להכניס השפעה מרככת ללב שלי.. משהו שאני זקוקה לו ככ עכשיו. זה מפתיע אותי. הלוואי שיחזיק.

אודי, צר לי שהודעתי חסמה אותך.. צר לי באמת. צר לי עלי,בגלל שהפנטזיה שלי נהרסה. צר לי עליך,שמקום משחקי, מקום דמדומים של פנטזיה מעוררים אצלך מפלצות רדומות שמעוררות את הפחד/חרדה ש"עובדים" עליך ומנסים לרמות אותך. צר לי על מרחב הביניים שנהרס לי, שבשבילי הוא אויר לנשימה! חשוב לי לומר לך אודי, במציאות,לא הייתי מגיעה אליך בנקודת זמן זו,ובטח ובטח לא הייתי פונה אליך ,אלא לאחר שהייתי מעבדת עם אמא צביה .. ובפנטזיה נגיד,אם אמא צביה היתה חושבת שזה רעיון טוב, הייתי מתקשרת אליך ו ???? אתה יודע אודי ? זה באמת קצת מדרון חלקלק... אתה צודק.. אני חושבת שבשיחת הטלפון ,הייתי בוחרת לומר לך רק את שמי האמיתי, לא הייתי מזכירה מאומה את הפורום ואת הניק שלי פה.. ןרק בפגישה (הדמיונית) הייתי מחכה בכליון עיניים שתגלה שאני זו במבי..ורק אם לא היית מגלה, הייתי מגלה לך בסוף הפגישה שאני זו במבי.ומרגישה אכזבה גדולה.. אבל אודי, זוכר ? זו רק פנטזיה !!! במציאות אני לא מגיעה אליך !!! וואוו..אודי.. למה אני מרגישה כל כך, כל כך, כל כך דחויה על ידך ? מרגישה שבעטת אותי לכל הרוחות. במבי. צר לי שנפגעת, אך האמת היא שהודעתך חסמה אותי. מבחינתי, זו פנטזיה שנוגעת בחציית גבולות שאיני מאפשר במציאות. איני מסכים לטפל באנשים מהפורום, וה"משחק" שלך, תמים ככל שיהיה ונוגע בכמיהה שאראה אותך - נוגע אצלי בנושא מציאותי ולא פשוט. כל זמן שזו פנטזיה - זה בסדר. אבל תארי לך שזה קורה באמת, זו בעיה רצינית שמחבלת ביכולת לבסס טיפול על אמון. אז בספר כמו "על הספה" זה נגמר בטוב, במציאות - אני לא ממש בטוח. ואם את מסוגלת לראות מנקודת מבטי, מצב כזה מרגיש לי כאילו רימו אותי ועבדו עלי. אודי פתח בחלון חדש הדפסת ההודעההוספת תגובה

מהצד, אני הרגשתי במשפט " אבל איך אדע שזן את" דווקא הרבה חום ורוך, ואפילו חיוך שובב בזוית הפה... מבלי להיכנס לתוכן חילופי הדברים כאן, יש משהו בתקשורת כתובה ותמציתית, שלא היה קורה פנים מול פנים או אפילו בטלפון. זו תקשורת שטוחה וקרה, ללא אינטונציה, ללא שפת גוף , ללא יכולת להבין באמת מי עומד מאחורי המילים. כמו בכל דבר, גם בזה יש פלוסים ומינוסים , חסרונות וקשיים. הרבה פעמים מסר תמים לכאורה , מתפרש בצד השני כציני או מעליב. זה החיסרון של התקשרת במאה שלנו, או האלף, לא יודעת ( לצד הרבה יתרונות אחרים) פשוט צריך להיות מודעים...

לא הבנתי, בסוף זו תגובה שאודי ענה לך?

כשאני קראתי אותך לא באמת חשבתי שאת תלכי להיפגש עם אודי באמת. יכול להיות שלאודי עלו דברים אחרים. מבינה אותך ממש שנפגעת..

הי חנה, יש בך משהו כל כך אותנטי.. תודה מתוקה, במבי. וזה כייף לי שהגבת וגם לך סיגלל תודה.. קשה לי לראות כרגע בתגובתו ההיא של אודי חום ורוך.. אבל אולי אוכל מתישהו לראות גם דרך הזוית שהארת.. תודה.

אודי הי, לא יודעת בדיוק מה בתגובתך ריכך את הפגיעה, אבל משהו נעשה רך יותר... אולי זו הכותרת שבחרת ? אולי ההסבר/שיקוף שנתת לי בגוף ההודעה ? אולי המשפט המאסף שלך:"מקווה שנתגבר" ? ואולי כל התשובות נכונות ? מאחלת לך לילה רך.. במבי.

היי במבי, אני סוג של חדשה כאן. (סוג של, כי הייתי כותבת כאן בתקופות ניהול הפורום שקדמו לזו של אודי). לא עקבתי אחר השתלשלות הכתיבה שלך עם אודי, אבל ההודעה הזו תפסה את עיני. רציתי לספר לך שאני מטופלת כבר 5 וחצי שנים (בהנאה ושמחה) אצל אחת ממנהלות הפורום הקודמות. היא נגעה לליבי באופן מיוחד כשניהלה את הפורום, אהבתי את המילים והדיוק שלה, וכשעברתי לאזור בו היא מטפלת (ולאחר שהסתיים הטיפול בו הייתי אני), שלחתי מייל ושאלתי אם תסכים להיפגש איתי. שיחת הטלפון הראשונה והפגישה הראשונה היו מופלאות בעיניי. כמובן שהיו גם נושאים שנגעו למעבר מכתיבה לדיבור, מוירטואלי לאמיתי, אבל אלה היו נושאים שהעסיקו אותי ממילא גם בחיים האמיתיים, והעיסוק בהם איתה עשה לי טוב. אני מרגישה הקלה ושמחה שידעתי לבחור אותה כל כך טוב ;-) אני חושבת שהיא מישהי שהייתי צריכה לפגוש לאורך הדרך. אני מניחה שעבור כל מטפל ומטופל הנושא הזה נחווה אחרת. בשבילי זה היה, ועודנו, מבורך ורב-חסד. לינה

ראשית,תודה על השיתוף. אם מותר,רוצה לשאול אותך מס' שאלות : 1. היית פעילה בפורום לפני פנייתך אליה לטיפול ? 2. בשיחת הטלפון הראשונה,כשהצגת את עצמך בפניה, שיתפת אותה על היותך פעילה בפורום ? 3. הצגת בפניה את הניק שלך ? 4. זה לא הפריע לה ? 5. זה לא יצר אצלך בלבול ? 6. המשכת להיות פעילה בפורום שלה לאחר שהתחלת בטיפול אצלה ? 7. אם המשכת להיות פעילה, לא קינאת בייחס שלה אל המשתתפות האחרות ? וואוו.. אני חושבת שזה מאוד מורכב.. מבחינתי זה בלבול בין הפנטזיה למציאות.. לי בפנטזיה יש רצון/צורך להגיע לאודי ...לעבור אצלו טיפול בהיפנוזה.. במציאות, לא הייתי מגיעה אליו בנקודת זמן זו בשום אופן..זה היה מערער אותי לחלוטין.. מה עוד שאני בטיפול פסיכואנליטי אצל פסיכואנליטיקאית מאוד מאוד טובה בנוסף, אודי גבר ואני עדיין ממש לא בשלה לעבור טיפול אצל מטפל גבר. (עברתי בילדותי פגיעה מינית ) תודה לך לינה, במבי.

אודי תחילת שבוע חדש. מצליחה להסתכל לשמים. שמים תכולים עם עננים לבנים, קלים. תחושה של מרחב. תחושה שהכל עוד פתוח. שהחיים לפני. הפחד ליפול הוא עצום. אני יודעת שזה יקרה. לא יודעת מתי. לא יודעת איפה וכמה. מנסה להחזיק בטוב, מחזיקה בציפורניים. אוחזת את הסלע. מקרקעת את הרגליים חזק. לא מביטה לאחור. עדיף לא לראות את התהום למרגלותי. האיש שמטפל בי, לא מרפה מהעניין של התשלום. זה מקומות שאני נופלת בהם שוב ושוב. קשה לי לשים ברקסים. לעצור. לנשום. להרגע. אבל נראה לי שעכשיו זה הזמן לקחת אוויר לראות. לנשום עמוק. ולקוות לטוב. שימשיך. אודי, תעזור להחזיק? הילה

אודי, איך אפשר להעזר בקשר שנוצר בין בני אדם אם אני לא חשובה לאיש ואין לי קשרים מסוג כזה? זה חלק מהפלונטר.. וכמו שאמרתי, כשמוסיפים קשר לפלונטר הוא מסתבך יותר. בקיצור, הכל סתם, חסר ערך ואין משמעות וחשיבות אבוד כמו שאמרתי

את כותבת איך אפשר להיעזר בקשר שנוצר... לי זה מראה שאת כן מאמינה שיש, פשוט קשה לך כרגע. אני מבינה אותך ככ. הרבה פעמים מתאכזבת מחברות, נעלבת, כועסת. לפעמים גם מצליחה להגיד. כמו שאומרים לי הרבה פעמים, אם לא אנסה ואעז לא אדע. אני מאמינה בך, באמת. גם כאן נעלבת לא פעם והרגשת יחס לא טוב כלפייך ואת עוד כאן. ולא סתם, כי כנראה יש כאן גם דברים טובים עבורך.

פה אני באמת נעלבת לפעמים, אבל בחוץ אין לי קשרים בכלל, אין ממי להעלב אפילו.. חוץ ממנה. וגם איתה אני לא מרגישה שזה אמיתי.. אני מגיעה לכאן גם בדיוק בגלל זה שאין לי מקום אחר להיות בו.

להתנצל בפני מטופל שהוא העניק לו טיפול גרוע? הייתי שמחה אם היא הייתה מבינה את הפגיעה שפגעה בי ומתנצלת. אני חושבת שזה מתבקש. אני חושבת וסבורה שבאמת מגיע לי התנצלות על כך שהכשלון שלה לתפקד היטב כמטפלת עבורי הסב לי סבל שכזה. מטפלת אחרת התערבה באמצע ומשכה אותי אלי . לא נראה לי שזה נעשה בצורה הכי אתית כי התערבה על דעת עצמה בעודי הייתי בטיפול אצל מישהי אחרת. אני לא סגרתי את המעגל מהטיפול ההוא. זה לא מעובד אצלי ואני סובלת כבר זמן רב בתודעתי באופן טראומטי וטורדני. המטפלת הזאת חייבת לי תיקון. האם ניתן לחייב אותה לקיים עימי מפגש שבמסגרתו תתנצל ותכיר בפגיעה הנרקיסיסטית הקשה שהסבה לי? אני מרגישה זקוקה לדבר הזה. הפקירו אותי לאנחות. לא מצליחה לעבור הלאה באמת. בלילות לפני השינה ומול טריגרים מסויימים הזעם משתחזר לי שוב ושוב. אני רוצה הכרה והתנצלות. אני רוצה שהיא תרגיש את הכאב שלי ותשתתף בו. היא השאירה אותי לגמרי לבד עם המצוקות לאורך כל הטיפול ההוא עד שהזעם שלי הרס אותו, אותה. אבל עכשיו אני זקוקה לסגור מעגל והיא לא באמת כמו הורה שמת. היא מטפלת חיה וקיימת. יש דרך לחייב אותה להכיר בסבל שנגרם לי בעקבות טעויות התייחסות שלה? שפעם אחת ארגיש שהיא באמת מתוך ענווה כנה מודה בכך ושתאחל לי רק טוב מכל הלב שלה. אותו לב שבעת שחזןר חויתי כנעדר ממית וקר. היא חייבת לי תיקון. זה מקשה עליי וגובה ממני המון אנרגיות שאין לי סגירה משם.

לא להתקע בעבר. היא אומר שהטיפול שהיה לי לא היה טוב כי עורר דברים בלי להתמודד איתם ולהכיל ולהחזיק אבל שזה לא אומר שחייב להתקע והיא מנסה לשקם לי מסר של תקווה, שדברים עוד פתוחים לפני, שזה בעצם מה שהטיפול הקודם נכשל בו

אני נשואה כבר 4 שנים ולאחרונה הכרתי מישהו שעשה לי רגשות מעורבים הגבר הזה הוא תפוס אבל אנחנו מדברים הרבה וכיף לנו לדבר...הוא כל הזמן אומר שטוב לו עם אישתו ומדרבן אותי להיות עם בעלי ולא לריב איתו ומצד שני מנסה כל הזמן להתחיל איתי אני מבולבלת כי הוא מקסים ואני מפחדת שאני מתחילה לפתח רגשות מה עושים?

(למי שמתעניין סביב עמ' 550 מדובר על העזיבה שלהם. אודי התחיל בעמ' 560. לא, לא קראתי את כל הפורום מימיו הראשונים.) אודי, דבר ראשון הבנתי שהיו שלושה מנהלים בו"ז, נראה לי קשה מדי, לי לפחות. אני הייתי מצפה מכ"א מהם "לעקוב" אחריי וזה כנראה בלתי אפשרי. חושבת שגם יכול להיווצר מצב של השוואות בין כל אחד מן המטפלים. אם הייתי שם בזמנו סביר שהייתי כועסת וממש מבינה את הקושי של מי שהיה שם להיפתח שוב ולהתחיל מההתחלה. זה מזכיר לי פתאום את הטיפול שלי. אני מאוד כעסתי שאאלץ ללכת למישהי חדשה. לא היה לי כוח לספר הכל שוב. עוד כשחשבתי שאחזור להיא שילדה. גם אחרי שהחלטנו שאשאר ועד היום אני חושבת על זה מדי פעם. במיוחד עכשיו שעברה שנה (אצל החדשה, וגם הראשונה הייתה שנה) וכאילו הזמן שלהן עכשיו שווה, אני חושבת מה "הספקתי" לספר להיא ולה עדיין לא. אודי, תכף התאריך שבו היא ילדה.. אגב ביקשתי ממנה לא לספר לי מה היא יולדת. לא רציתי לדעת. יש לי רצון לכתוב לה הודעת מזל טוב ושתדע שאני לא שכחתי אותה... אבל יש מצב שזה יעורר אצלי כל מיני דברים. הלועזי היה והעברי עדיין לא. בכל אופן אני בעקרון מתייחסת לעברי. גם התחלת הטיפול לפי העברי היא רק השבוע. מה אתה אומר שייך? יש לי עוד שבועיים להתחבט בעניין. כמובן שאדבר איתה. אני חושבת שאולי זו שעכשיו תיעלב אם ארצה לשלוח להיא הודעה. ואולי אם אשלח לה הודעה היא בכלל לא תשים עליי ולא תתייחס אליי ואז בכלל זה יהיה לא טוב. רק אכנס לסרטים. אז מה אתה חושב? (מעבר ללדבר עם המטפלת שלי על זה) אתה היית שמח? אתה בכלל זוכר מטופלים שלך שעזבו? דואג להם במחשבותייך? כועס אם הם עזבו אותך? (אולי אף אחד לא עזב אותך בכלל??)

(אודי, כל פעם שאני מגיבה, מפחדת שלא תראה או שלא תגיב..) לרוב פרידה היא לא מוחלטת. כמובן שיש מקרים שכן. אם הטיפול ככ עוסק בקשר (אגב, יצא לי בטעות שקר ואז תיקנתי.. מה זה אומר (: ), אז איך אפשר פתאום לנתק אותו לגמרי? אני מניחה שהיא חושבת עליי פחות, אם בכלל, ממני.

אודי, לפעמים אני מרגישה ציניות ולעג בטון תשובותיך אלי. היכולת להגיב במילה או שתיים נראה שזקוקה גם למימד הפיזי בו נראים גם הפנים והתנועות, וגם הנשימה נשמעת. כשאתה כותב "כמה נוגע..." אני רוצה לשאול כמה? כי לא ברור אפילו אם נכתב אחרי שקראת את הכל, אולי רק שורה או שתיים,אולי ברפרוף או תוך כדי. ומה לקחת מהטקסט ןמה הבנת ולמה בחרת להתייחס מתוך כל המילים שנכתבו שם. אודי אני חושבת שא י במצוקה שהולכת וגדלה, וככל שהיא גדלה אני מיטיבה להסתיר אותה בעבודה קשה וימים עמוסים עד שאני מותשת ולא יכולה לישון. שבת שלום מילי

התעוררתי משיני עם מחשבה לא טובה על דברים מבאסים אותי וכעסים. אודי אני רוצה את עצמי לעצמי חזרה. איך מרפאים לי את הנפש? נמאס לי שזכרונות כעסים ומרמורים זולגים לי בין החריצים. אתה יודע שאם היית פוגש אתי במציאות היית פוגש מישהי שנראית חייכנית ובסדר גמור לכאורה? התעוררתי משינה עכשיו עקב עיבוד רגשי של ןומר מטריד בחלום.

הי מימה אי אפשר לעבד דברים בלי לעבור דרכם. זה דומה למעבר בתוך מנהרה....... את זה עושים בטיפול. אין דרך אחרת יקירה. את יכולה לכעוס ולזעום ולהטיח, זה בסדר. אבל עיבוד לא יצא מזה. בהצלחה בדרך! הילה

כמעט כל נושא לטיפול. הובכן זה משאיר רושם חזק וטעם רע פשוט. זה משאיר רושם חזק ולא נעים שמטפלים גובים כפי שהם גובים ואפילו לא מסבירים כמו שצריך למה הם עושים את זה. "הם עבדו קשה, הזמן שלהם שווה יותר, אלה המחירים בשוק..." לא מבינה איך עם מסרים כאלה אדם שתפקודו נפגע אך במקור היה שאפתן באופיו אמור לחוש רווחה והטבה בתחושת הדימוי והערך העצמי שלו. זה מאוד בעייתי. בייחוד שעדיין נזקקים להחזקה הטיפולית הזאת מדי פעם ולא ניתן להתמודד בבטחה עם החיים ללא זה. איך אפשר שלא לחוות צרימה מן הפער הזה?

אני כמובן משלמת לה הרבה יותר ממה שאני מרוויחה. נכון, זה מעצבן. זה עולה לי לא מעט במחשבות. אני גם אמרתי לה שתדע שלא לעד אהיה אצלה כך בטיפול כי הכסף שלי ייגמר. לא מדובר בעוד עשרות שנים, כפי הנראה זה יכול לקרות כבר בשנה הקרובה. אני מנסה לראות איך אני יכולה להרוויח יותר. לצערי יש דברים שאני לא קונה. בחסכון שלי לא אגע. היא גם הציעה לתת לי הנחה, אני לא מעוניינת וגם לא חושבת שזה יקל עליי. אני הולכת פעמיים כך שההוצאה היא גבוהה יותר. ובקיצור, אני לפחות עוסקת ג"כ בזה. חושבת שאת לא לבד. זה טבעי וזו הוצאה יקרה. מבחינתי אין אפשרות לוותר על הטיפול ולכן בוחנת עם עצמי איך אני יכולה לגרום לו להתקיים. אני חושבת גם שלא כל אחד יכול להרשות לעצמו להיות מטופל במסגרת פרטית. יש חלופות של טיפול דרך הקופה. מניחה שזה לא אידיאלי אך לפעמים זה עדיף על כלום. מה שכן, לגבייך, לי לא מפריע שרוב (כל) הודעותייך סובבות סביב עצמן.. נראה לי שכולם כאן רוצים לטובתך ולכן מנסים לעזור. טוב שא בטיפול חדש ומקווה בשבילך שתצליחי להתגבר ולראות שיש גם מטפלים טובים (לך), שרוצים בטובתך. אגב, לגבי הכעס שלך כלפיי בגלל מה שכתבתי. לפעמים אני מפחדת שמא יכעסו או יצחקו על מה שכתבתי... שמחה לשמוע שאת לא.

אודי לפי מה אתה בוחר לאיזה מן ההודעות שלי כן להגיב ולאיזה לא?

גם אני תוהה לגביי ובאופן כללי.. כשכותבת הרבה אודי לא מגיב לכל ההודעות השלי. זה מה שאני שמה לב אצלי. אותי זה קצת מעליב אבל מנסה לנחם את עצמי.

אודי תסביר לי. רק אני רואה את העוול פה? הרי גם אני שאפתי ורציתי להגיע למשהו בחיים. לא בחרתי בחרדות וקשיים שתקפו אותי . אז למה מטפלים אומרים דבר כזה? אודי- אתה לא רואה שזה משפיל? זה מתנשא ומגעיל. אודי אתה לא רואה את זה?? זה לא ברור להגיון שלך גם? רק להגיון שלי זה ברור?

חשת מושפלת ונפגעת. אבל את חייבת להמשיך הלאה ולא להיות תקועה. לוותר ולהניח לעבר. לשים לעצמך גבול , לומר לעצמך: עד כאן. מספיק.

נכון שמותר? מותר גם לא לישון. נכון שמותר גם לא לישון? אני לא ישנה. כבר שבועיים כמעט שאיני ישנה. וככל שעוברים הימים אני מרגישה יותר ויותר ערה. מותר לאכול. נכון שמותר? מותר גם לא לאכול. נכון שמותר גם לא לאכול? כבר שבועיים כמעט שאיני אוכלת. וככל שעוברים הימים אני מרגישה יותר ויותר קלילה ודרוכה וחיה. מותר לבכות. נכון שמותר? מותר גם לא לבכות. נכון שמותר גם לא לבכות? כבר שנתיים שאיני בוכה. וככל שעוברים הימים אני מרגישה יותר ויותר חלולה ומנותקת. מותר לחכות. נכון שמותר? מותר גם לא לחכות. נכון שמותר גם לא לחכות? אני לא מחכה. כבר שנתיים שאיני מחכה למחר. וככל שעוברים הימים אני מרגישה יותר ויותר רחוקה מהיום שאחרי מחר.

והאם אתה הקמת את הפורום או נכנסת לניהול במקום מישהו אחר?

לעתים תוהה לעצמי מאיפה הכוחות והרצון שלך להיות כאן...

אודי, אני זוכרת מה היה. (כמה שנים שאני פה..., ואגב, יש לי פנטזיה שכאשר יהיו לי חיים הרבה יותר מלאים 'אשכח' מהפורום, מסיבות טובות). הצצתי מעט לאחור, היה זה בראשית מרץ 2009, עמ' 560 למי שמעוניין. אז אני זוכרת. והיה נורא. ואכזבנו קשות. כמה שלא יכולנו לקחת אחריות. וכמה הגבולות עפו לכל עבר. ועד כמה שרציתי שיהיה לנו חופש, הבנתי שצריך כל-כך את ההגנה של הסינון. ואת שכמותך כמנחה. וכן, גם אני חושבת שמאד מאד לא פשוט לנהל פורום כזה. שתהיה לי בריא. שיהיה בריא גם המטפל שלי שעבר איתי את שעבר. ואני כל-כך רוצה להודות לו בכך שאמצא דרך לדאוג לעצמי יותר. זו מתנתי לו. ומה תוכל להיות מתנתנו לך? פחות להפגין את הצד התלותי שלנו? פחות להשתמש בפורום כשק הקאה? ואני זוכרת שהייתה גם תקופה של טרור ארוכה בפורומים שגאתה שוב עם תחלופת מנהלות בפורום מקביל, והיא פסקה. ועד היום אני תוהה האם ערבו איזה גורם כמשטרה לצורך הפסקת ההודעות האלימות במיוחד שנשלחו לכאן, גם אם לא פורסמו. אגב, היום אני שמחה ומעריכה מאד את ההגנה של הכינוי הקבוע, אבל חבל שעם הקידמה והסלולריה החכמה ניתן לעקוף את זה. אודי, יש לך, כמנהל, אפשרות לראות את כתובות הדוא"ל שמתלוות לכינוי? אני שואלת כי זה יכול להיות סוג של זיהוי. מי אמיתי ומי יכול להיות חשוד כמתחזה. סוריקטה

אודי, למה אני קוראת פה שוב ושוב, וגם חווה בעצמי, את הקושי הזה של להיות בטיפול, לחוות, להתקדם??... ומצד שני מכירה חברות שהטיפול שלהם זורם על מי מנוחות, כן, יש מורכבות אבל לא מתסכל כל כך... זה המטפל? זה אנחנו שיש לנו מורכבות של יחסי אובייקט?? זה הנפש שלנו שרגישה מידיי?? מה זה???

מהעניין הזה. תוהה מה מייחד/שונה משאר האנשים שאני מכירה שנמצאים בטיפול לעומתנו כאן בפורום.

הי אודי, הפעם אני מרגישה שהייתי רוצה לגמול לבמבי על עזרתה לי בעבר. נראה לי שמאד כואב לה שם למטה וייקל לי אם 'תדברו' בינכם, למרות שגם פספוס ניתן לתקן, ובכל זאת סופשבוע וכאלה, חרדותיי ואנכי. גם אני הוספתי תגובות על עצים רחוקים, אחת מהן לבמבי היקרה. את מצוקותיי שלי חלקתי עם רופא הנפש שלי גם כדי לא להעמיס כאן עוד. המון תודה אודי, באמת וסופשבוע רגוע עד כמה שניתן. מרגישה מעט אי נוחות ואי נעימות בבקשתי, ואולי בקוצר הרוח שלי, כי אני יודעת שאתה טורח מעל ומעבר. סוריקטה

הי אודי יקר, ראיתי בעצם התקשורת, הידיעה וההבהרה הקלה מסוימת (עבורי). תודה, סוריקטה

תודה מתוקה.. שלך-במבי

אני רוצה להכריז שטיפול זה מקום שיכול לתסכל ולייאש כל פעם מחדש..עברתי כמה מטפלים ואיך שהוא תמיד הגיע השלב שבסוף אני נשארת עם עצמי לבד כאובה ומגיעה למסקנה הזו: טיפול=מקום מתסכל אני רואה שזה אפילו לא משהו שדפוק רק אצלי,אני קוראת את ההודעות של הכותבות פה ורואים שכל אחת חוותה או חווה איזה שהוא טיפול מתסכל שאחריו הגיעה הנפילה..אז מה עושים כשבכל זאת זקוקים לעזרה האם לנסות שוב ולפתח מן מנגנון הגנה מוקדם שכזה ולהיכנס לטיפול עם מודעות מלאה שאני עומדת להיפגע ולהרגיש חרא בסוף? או שפשוט לוותר על העניין? והנה עכשיו-אני נפגעתי עד מאוד מהמטפלת שלי .ואני לא יכולה לעשות עם זה כלום..דיברתי איתה על זה וכלום לא עזר....פשוט מתסכל..

יש לי מספר שאלות שאשמח לקבל עליהם תשובה: כיצד הורי התלמידים ה-'רגילים' יכולים לעזור לשילובו של תלמיד עם חרדות בכיתה? כיצד תלמידי הכתה ה-'רגילים' יכולים לעזור לשילובו של תלמיד עם חרדות בכיתה?

הטיפול מחזיק יום אחד אחרי זה אני משתגעת למה בית חולים וקופת חולים זה לאנשים שכואב להם הגרון או הרגל? למה אין קופת חולים או אחות לדבר איתה לנפש? הנפש כואבת יותר מהגוף מייסרת וממלאת אותי בדידות נוראית למה הבנות פה לא מדברות על הנפש עם חברות? למה? למה מותר לבכות רק ביום הזיכרון? או אם מת לך מישהו? למה אין לגיטימציה לעצב ולכאב,? לאן זה הולך, אודי? הילה

אני עובדת כמעט שנה וחצי במשרה חלקית עם שכר נושק למינימום.. פעמיים ביקשתי מהמעסיקה העלאת שכר והיא אמרה שהיא תתן לי כאשר המצב הכלכלי של העסק ישתפר. היום הגיעו יותר הזמנות ויש יותר עבודה. היא שאלה אותי אם אני יכולה לקחת עוד משמרות. במקביל מישהי מהעובדות הודיעה על כוונת עזיבה ואין הרבה כח אדם גם ככה. ברור לי שאני הופכת קריטית יותר כרגע עבור המעסיקה כי תעזר בי לתגבור. מאוד רציתי להזכיר לה בסוף במשמרת שאני מעוניינת בהעלאת השכר לשעה אבל לא היה לי אומץ.הרי כבר העליתי את הנושא והיא אמרה שתקח לתשומת ליבה. מה הקטע לנג'ס לה עם זה ולהזכיר שוב ושוב? היא טוב מאוד יודעת שאני מעוניינת בזה הרי. אבל עד כה לא ראיתי שחלה העלאה. והיום היא דיברה על כך שלא רוצה להעסיק עובדות זמניות אלא קבועות. בנות שלא סתם תשקיע בהכשרתן לעבודה ועד שיתמקצעו כבר יעזבו.. אבל מה היא משחקת אותה תמימה? בשביל שאנשים ירצו להשאר לטווח ארוך ומתוך שביעות רצון צריך לתגמל אותם. צריך לתת לעובדים תחושה שהשקעתם מוערכת. וגם להעריך את ההתמדה לאורך זמן במקום עבודה. אחרי שנה וחצי זה היה יותר ממתבקש לפרגן לי העלאה בשכר שהתחלתית כזה נמוך. אז היא מתמהמהת עם זה ואחכ מקשקשת איך היא רוצה עובדות רציניות ולא זמניות.. נו באמת. איזה היתממות. הבעיה שכרגע זאת לא עבודה שאני יכולה להרשות לעצמי לעזוב כי אין הרבה עבודות שאני מסוגלת לסבול ולהתמיד בהן. זאת באמת סביבת עבודה מאוד מיוחדת ונעימה , אבל זה מתסכל שזאת הגישה. שגורמים לאנשים לחוש שעליהם לקבץ נדבות של איזה שקל שניים בשכר במקום לפרגן. לצערי אני לא יכולה לאיים שאו שתעלי לי או שאני עוזבת.. כי אין לי אלטרנטיבה נכון לעכשיו. רוב העבודות בשוק פחות אטרקטיביות מבחינתי, להוציא בקטע של השכר.. זה מעצבן. גם מעצבן אותי שלא הבנתי את עצמי להזכיר לה במפורש היום שהיא אמרה לי שמתי שתהיה עוד עבודה היא תעלה לי. הרגשתי קושי לדבר על זה שוב. זה מעצבן. אפילו התמהמתי לידה בכוונה לומר אבל נסוגתי ברגע האחרון :/ אני לא אוהבת את ההרגשה של לסובב למישהו את היד אבל ככה העולם הזה לא? עניינים של היצע וביקוש ומקח.. קשה לי עם זה. למה היא מפגרת מכדי להבין שיש לפרגן לעובדים אם היא רוצה שהם ישארו לעבוד שם מרוצים? העיקר מטפלים דופקים 'תעריפים'. עלות פגישות טיפול אחת זה כמו העלאה בשכר שלי שמצטברת לחודשיים! אין שום פרופרציה. חארות משני הכיוונים. חרא קמצן מי שמשלם לי וחרא תעב בצע מי שגובה ממני. שום פרופורציה. אין שום הגיון בעולם הדפוק הזה.

כשהגעתי לסוף הודעתך חייכתי. את יודעת למה? כי גם כשההודעה לא מתייחסת באופן מפורש לטיפול שלך הצלחת לעשות זאת גם כאן. ממש מקווה שלא הכעסתי אותך.

לא הכעסת בכלל. בתור מישהי שצרכה טיפול להוצאה הזאת יש מוחשיות בחיי ולכן גם ההכנסות שלי מקבלות ציביון יחסי לזה. לא מבינה איך מנתקים בכזאת קלות את הפן של תהליך רגשי מההיבט החומרי כלכלי שכרוך בזה. איך לא יהיה קשור אם במציאות הממשית בקושי נותנים לי העלאה של שקל אבל במציאות הטיפולית עושקים.

הלכתי לאיבוד הוא שוב לא כאן שוב רוצה לפגוע קשה לי מאוד הילה

מאי יקרה, זה היה תהליך מאוד ארוך ולא כזה פשוט, שוחחנו על הצורך בחיבוק, על מה זה בשבילי ומלא שיחות, שלא תחשבי שפתאום היא חיבקה... בהתחלה היא לא הסכימה בכלל...לקח יותר משנתיים אולי שלוש עד שהיו חיבוקים פעם ב...גם אני לא ממש הייתי בטוחה שזה מה שאני רוצה או צריכה ממנה...וחיבוק בכל סוף פגישה ורק בסוף פגישה התחיל ממש לא מזמן כשאני כבר כמעט ארבע וחצי שנים איתה...וכל זה בחוזה מוסכם בנינו. זה משהו רגיש ולא מתאים לכל אחד, תלוי גם במטרת הטיפול ועוד.... אני ממליצה קודם לשוחח על זה, לראות מה קורה ואז להחליט יחד אם מתאים. בהצלחה מיכל

תודה מיכל! אני מאוד מקוה שהחיבוק יגיע מתישהו.. היא אמרה שלא יהיה אף פעם.. אבל אני מקווה שדברים ישתנו עם הזמן כמו שאצלך ואצל גיגית קרה...

ימים עמוסים, מטלטלים, נטולי מנוח. מחפשת מקום לשקוט בו. אפשר להיות כאן קצת ? נ.ב. היום מצאתי את עצמי ממליצה למישהו על טיפול בהיפנוזה, בעקבות התרשמותי מספרו המצוין של ד"ר בונשטיין... :)

הייתי שעה בעבודה.ברחתי בחזרה לפה..למיטה.

מה זה אומר להיעזר בקשר כדי להתיר פלונטר? נראה לי שאם מוסיפים קשר לפלונטר הוא מסתבך עוד יותר. אלא אם דיברת על קשר שנוצר בין בני אדם.. ובמקרה כזה, איזה קשר? עם הפסיכולוגית? או שהתכוונת למשהו אחר

אם תראי את זה, רציתי להגיד לך תודה שכתבת לי שאת מאמינה לי וגם על שאר הדברים שאת מגיבה לי. אני מעריכה את זה :)

כנראה שאסע למשפחה שלי... כידוע זה לא קל. גם אם אשאר לא יהיה קל. אני מנחמת את עצמי בכך שזה שבסוף זה יעבור וגם שלא תמיד עושים מה שרוצים.

בדרך נזכרתי שפעם שעברה רבתי עם מישהו כאן בקשר למזגן.. וממש אין לי כוח שיקרה שוב. אחרת אני לוקחת את הדברים שלי ועפה מכאן

אודי, תשובתך לשמלי נשמעת לי קצת מוזרה. למיטב הבנתי, הפעוט הצעיר רואה עצמו תחילה דרך העיניים של הוריו או דמויות משמעותיות אחרות בחייו אשר מהוות עבורו (או אמורות לפחות) זולת עצמי, והם אלו הגורמים לו לחוש בעל ערך. אני טועה? נטע.

אבל קודם אודי שאל אותי מה צריך לקרות כדי שאני אאמין שאני חשובה, ואני החזרתי לו בשאלה..לכן נראה לי שהוא הסכים איתי בנוגע לזה שאני צריכה קודם כל להיות חשובה בעיני עצמי.. בכל מקרה, אני לא חשובה בעיני עצמי עכשיו.. ואז נשאלת השאלה למה. זה יותר עמוק וכאן אולי מגיעים העניינים ששייכים לראשית חייו של אדם ולסביבתו החיצונית, שאמורה לתת לו ערך כדי שבהמשך חייו ירגיש חשוב בעיני עצמו וכך יוכל להרגיש חשוב עבור אחרים גם.

אתה יודע שאני יודעת פה הז לא, אבל גם שם זה לא ובאף מקםו זה לא כי הכן תאמרו הוא רק מבפנים וכך עובורת שנתיים בהן אני מועברת מהפ לשם כי םש בטח יצליחו לטפל וגם מגורשת מפה ומשם כי אחריות היא מצרך נדיר. אתה מבקש שאפסיק לכתוב כאן? הז בסדר... המרחב הוא שלך

אני חושבת עליה המון, זה ממלא קצת את הריקנות ואז כשהמחשבות נרגעות הריקנות שוב גדלה. חושבת בעיקר אם איכפת לה ומנסה להיאחז במילה/בטון דיבור/מבט שהרגישו לי שאיכפת לה קצת.. אודי אם המטפלת שלי לא מחבקת אותי, האם זה אומר שפחות איכפת לה? אם היה לה איכפת לא היה לה רצון לחבק אותי?

כל כך מבינה אותך!המחשבות המרובות על המטפלת.אוף!!לפעמים זה מתיש וקשה וכואב. מקוה שמהתלות הזו תגדלי ותצמחי. לגבי החיבוק- אל תכניסי לעצמך רעיונות לראש.אי מתן חיבוק אינו שווה חוסר אהבה.אפשר לאהוב גם בלי לחבק. אני כבר שנתיים אצלה ורק עכשיו התחילו חיבוקים ואני יודעת שגם לפני כן היא אהבה ודאגה.תנסי לחשוב בהגיון ולהיזכר במחוות נעימות שלה..כמו מבט חם וחיוך טון דיבור..לפעמים החיבוק הרגשי חשוב יותר מחיבוק פיזי.אל תעשי השוואות בין טיפולים פה.כל טיפול מיוחד במינו ומושפע מהמטפל מהמטופל מסוג בקשר מהצורך של המטופל מהגבולות של המטפל..אצלי היא לא אוהבת לדבר בטלפון..היא מאפשרת שצריך אבל אני יודעת שהיא ממש לא אוהבת ולפעמים גם מסרבת לי ומעדיפה הודעות..אז מה?? זה לא אומר שהיא לא אוהבת..

חלש, עצוב ומלא בחרדות, היום בעבודה האחראית משמרת כל הזמן תקפה אותי ודיברה אלי לא יפה. היה יום קשה, הרבה לחץ ותובענות בעבודה. ניסיתי לעזור לה, הרגשתי שקשה לה. פתאום הבנתי אותה. ראיתי אותה נמצאת בחרדה נורא גדולה, מאשימה את עצמה על כך שהיא לא מספיקה........ במקום לכעוס על הלקוחות או ההנהלה ששמים אותה במצב כזה. ניסיתי לדבר אליה, אמרתי לה שאני מנסה לעזור לה. שמתי גם גבולות, אמרתי לה שלא תאיים. היא איימה שנישאר בעבודה עד שתיים עשרה בלילה...... אמרתי לה שזה לא פיתרון וזה לא מקובל עלי. עבדתי קשה. אבל הייתי גם קשובה לעצמי ולכוחות שלי. באיזה שהוא שלב היא התחילה לבכות. שאלתי אותה מה היא רוצה לשתות. היא אמרה שהיא לא רוצה כלום. הלכתי, והכנתי לה תה, מתוק עם סוכר. והכנתי גם לעצמי. פתאום זה הזכיר לי את הפעמים בהם הפסיכולוג שלי היה מכין לי לשתות כשהגעתי לפגישות באפיסת כוחות. פתאום הבנתי כמה החמלה, היא דבר חשוב. כמה מי שחזק מסוגל להיות חלש, מסוגל להיעזר. הגעתי הביתה. אני יושבת עם עצמי. בדירה החדשה. יש עדיין כביסות לעשות, וכלים בכיור. היום הלכתי לקנות נורות הביתה. לא שמתי לב שיש לי חושך באמבטיה והשרותים. כאילו דברים כאלה חיוניים נעלמים לי מהעניים. וגם היגיינה. בגלל שגדלתי בהזנחה נוראית. אני נופלת בזה שוב ושוב.היום הגעתי לעבודה עם חולצה מלוכלכת. ולא התקלחתי. אני מתגעגעת לילדי מאוד. לוקחת את המאבק צעד אחד קדימה. אודי, שתדע שהכנתי לילדי חדר מלא משחקים. הם עדיין בקרטונים. לא מסוגלת לפתוח אותם. גם המצעים והשמיכות של הילדים. אודי, אנשים מסביבי אומרים שאני חזקה מאוד. מה הופך בן אדם לחזק? מה גורם לאנשים להפוך להיות מיוחדים בדורם? כמו איינשטיין? ועוד רבים ידועי שם? הילה

כשתבוא לראות אותנו כמו אלוהים רק בשקט, בחרש, מבלי להגיד ראה אותנו בסבלותנו מחכות למילותיך הדקות, חדות, רכות לעולם לא תגע במימנו העמוקים לא במילה, גם לא במבט לא תושיט לנו יד אל חוף מבטחים תראה איך היית לרגע ואינך לעולם לא נגיע לחוף. גם לא במבט לא בהרגשה או במבול מים למטה ומלמעלה לעולם לא שמים אויר פתוח המקום הפתוח הכי סגור בעולם מקום פתוח תמיד מקום סגור פתוח לא פתוח ולא סגור כלומר סגור פתוח כלומר לא סגור ולא פתוח לעולם שלא אדמה לראות מלמעלה את הכל לראות מלמעלה את הנוף היה רק רוחני לעולם שלא נדע לעולם שלא נרגיש ממש אף פעם לא ממש מדוע אתה שב אל תוך הרוח הרעה הזאת הנוראה הזאת שנושבת באוזניך לשווא

אודי, אני לא רוצה שיחבקו אותי!!! לא רוצה שיגעו בי!!! הכל אצלי ובי מזוהם. רקוב. משומש. אני מנסה לפגוע בגוף שלי שוב ושוב. מנסה להשחית אותו. כל כך הרבה שנאה עצמית. אודי, הייתי רוצה לנקות את כל הגועל ולהגיע לילדה הקטנה שבתוכי ואז לחבק אותה. חיבוק טהור. לא פיזי. במילים. במבט. אתה מאמין שאפשר לחבק במבט??? אתה מחבק את המטופלים שלך במילים? נטע.

חיבוק - הכי הכי במבט, הכי הכי חזק אוהב מכיל, כזה שנשאר איתך ונשאר ונשאר.....

המטפלת הנוכחית איכשהו מצליחה להפתיע אותי לטובה. מצד שני כל פעם שהיא עושה משהו בסדר. נוקטת בהתייחסות שמצליחה לשכנע אותי שאכפת לה, מצליחה איכשהו כן להגיע אלי, לגעת ולהזין, גם אם ההשפעה קצרת טווח לפעמים, עדיין- זה מפתיע. ובמקביל כל פעם שהיא מצליחה להפתיע אותי ככה ולגרום לי להרגיש נראית ומובנת ומורגשת אני רק מבינה יותר ויותר כמה גרוע היה הטיפול הקודם. כמה נוראי ועיוור ואטום ונחווה כמו שפיכת חומצה על פצע פעור במקום לשים איזשהו חומר משכך. הלוואי והיא תצליח להקליט לי בראש זכרונות חדשים. הלוואי. בלי שחזורי תופת וחרא. לפעמים אני תוהה אם יפתח מולה שוב הפצע שלי האם המגע שלה בו יהיה אחר. האם היא כן באמת תרפא שם משהו? איכשהו יש משהו שמצליח בהפתעה לנחם אותי בהתייחסויות שלה. אני צופה שהיא תתקיף אותי אותי כמן שעשתה הקודמת אבל זה לא קורה. לא הותקפתי. היא עוזרת לי להרגיש נסבלת :/

כמה כייף לקרוא ומצדיעה לך שאת נותנת צאנס והזמנות לעוד טיפול.

נשמע שיש שם משהו טוב ששומר עלייך..

על פגיעה...כתבת "יש דברים נוספים שיכולים להיות "בסביבה" גם מבלי שתהיה פגיעה ממשית"...אז היה משהו אצלי אך ממש לא נחווה כפגיעה ולא כניצול לפחות לא בזמנו...והדברים עלו קצת לפני הטיפול ובעקבותיו...אין לי פלאשבקים ולא ניתוקים ולא כל מיני חוויות רעות, אני מרגישה חריגה מאוד בקטע הזה ונכון שלטובה....אבל בכל זאת אני מרגישה אשמה בושה וכו'...ולא ראויה בעיקר לאהבה כי בבת אחת נפסק, ואף אחד לא הסביר, לא חיבק לא כלום...ודווקא אני רציתי שימשיך ולא שיפסיק...זה הופך אותי למשהו אחר, מישהי נוראית.... אחרת...הנה שיתפתי אשלח לפני שאתחרט :( מה דעתך? הייתי קטנה וטיפשה וכזו מרגישה גם היום.....האם טעות לקבל חיבוק בטיפול? אודי? זה לא מפחיד אותי זה עונה על צורך.....

היי מיכ, לגבי החיבוק אם טעות או לא..אני חושבת שזה נורא תלוי במטופל במטפל בסוג הקשר אנחנו אחרי שנתיים התחלנו עכשיו עם חיבוק לאחר כל פגישה לי למשל זה עוזר..נותן לי כוחות לימים שאחרי..לא מרגישה שהתלות מתגברת בגלל החיבוק אלא רק מחזק אותי מאד וגם מראה לי שאיכפת לה וזה מה שמחזק ואני זקוקה לזה עכשיו וזה מתאפשר גם מבחינתה..זה לא אומר של מטופל אחר זה יהיה טוב זה באמת תלוי מקרה.

ואולי גם עוד בנות.. זה נעים לכן החיבוק? אתן מרגישות שזה אמיתי? זה לא מרתיע? אני הייתי מפחדת.. מפחדת מהמגע איתה. הראיתי לה תמונה מהפלאפון וקרה שנגענו אחת בשנייה והיה לי לא נעים..

אני מרגישה שזה אמיתי..זה לא מרתיע..זה מחזק המון..זה מתבקש..ומה שכתבת רק מוכיח שזה ספציפי לכל מטופל

היי גיגית, איך זה שפתאום התחלתן להתחבק? פשוט ביקשת? אני כבר מעל שנתיים וחצי בטיפול.. ולא היה מגע בחיים.,איך אוכל לגרום לה לחבק אותי ? :/

מאי..זה לא שביקשתי וישר היא חיבקה..הוצאתי את זה בהתחלה בהודעה אפלייה..הצעתי שעל קידום שלי בתחום מסוים בחיים אקבל ממנה חיבוק כחיזוק חיובי והיא כתבה שלא שוללת אבל צריך לדבר על זה...דיברנו קצת...אחרי כמה פגישות..ביקשתי שתחזיק לי את היד והיא החזיקה לי את שתי הידיים ואז ביקשתי חיבוק והיא חיבקה...אחכ לא היו חיבוקים כמה זמן חוץ מפעם אחת..ואז עוד פעם ואז הוחלט שזה יהיה אחרי כל פגישה..זה היה בהדרגה..חשוב לדבר על זה וחשוב שאת תבדקי עם עצמך אם זה לא יגרום להתחזקות של התלות. אולי בגלל ה היא מסרבת??בשביל לשמור עלייך...לי זה לא חיזק תלות אלא חיזק ומחזק אותי בהתמודדות ביום יום אבל יכול להיות שהיא מפחדת מההשלכות שיהיו לחיבוק עלייך

מצטערת על המבול... אני חושבת שהיא גם בכתה... מתלבטת אם לשאול פעם הבאה כדי לא להתאכזב... אני גם יכולה פשוט לספר בלי שתענה לי. סביר שזה מה שארצה. אתה חושב שזו בריחה מהאמת?

מיום ראשון. לא רוצה לצאת.

עצוב לי לשמוע

רוני, אני מאד עצובה למקרא דברייך.....

מבינה מאד..מכירה לצערי..אולי בכל זאת ניתן למצוא משהו שבשבילו כדאי לקום?

כמו תמיד לקח זמן עד שהתחלתי לומר משהו... גם לא ידעתי מה בדיוק אני רוצה... אמרתי לה שאני רוצה להגיד ברצף, כי אחרת אני נכנסת לחרדה. היא ענתה שתחכה עד הסוף. התחלתי לדבר והגעתי לכל מה שקרה סביב יום העצמאות. אמרתי לה שאני רוצה לכתוב אבל גם אין לי כוח. ודיברתי ובכיתי. בשלב מסוים שאלתי מה השעה והיא ענתה שיש עוד חמש דקות. וגם אמרה שהיא ממש גאה בי שאני מדברת ושהיא מצליחה עכשיו יותר טוב להבין את מה שקרה. אז עם כל הבכי והכאב שהיה היא שימחה אןתי כשאמרה שהיא גאה בי. אני חושבת שגם אני גאה בעצמי.

אוף, אודי.. אני מרגישה שיש לי כזה פלונטר.. שהחיים שלי הם פלונטר.. ובמקום להתיר אותו, הוא מסתבך יותר.. עוד ועוד חלקים מצטרפים ונקשרים בקשר שהולך וגדל.. אני מרגישה שאיני מצליחה לעצור את זה, הכל רק הולך ומתרחב.. וזה מייאש אותי.. כל פעם להתעסק בחלק אחד, לנסות לפתור ובמקביל מופיעים עוד חדשים. זה מתיש אותי ובלתי ניתן לפתירה.. בא לי להרים ידיים ולשחרר, שיהפוך למפלצת אימתנית שתכלה אותי.

בעיני רוחי. דמיינתי אותו במן גרסת אנימציה כזאת של פלונטר גדל והולך ומכלה אדם שמסתבך בתוכו... המ. תיאור מאוד ויזואלי להרגשה פנימית

כבר ארבע וחצי. סה"כ ישנתי שעה אחה"צ.. מזל שמחר (או בעצם היום) אני לא עובדת. חשבתי שיש לי משהו בציפורן שאין לי כל כך כי אני כוססת. ניסיתי להוציא יותר מדי ועכשיו כואבת לי האצבע מאוד. נראה לי שפצעתי את עצמי.

אודי, מה צריך לקרות כדי שאדם יאמין שהוא חשוב? אולי דבר ראשון זה שיהיו לו בכלל אנשים לידו, שבשבילם הוא יוכל להיות חשוב. אני מהמרת שהתשובה הנכונה היא שקודם כל הוא צריך להיות חשוב בעיני עצמו.

בראשית החיים הוא צריך אנשים סביבו שיהיה חשוב בעיניהם ועבורם. אחכ הוא מפנים את זה וחש חשוב בשביל עצמו. נראה לי שזאת התיאוריה הפסיכולוגיסטית.. שיתקן אותי אודי אם טעיתי

כבר ארבע וחצי. סה"כ ישנתי שעה אחה"צ.. מזל שמחר (או בעצם היום) אני לא עובדת. חשבתי שיש לי משהו בציפורן שאין לי כל כך כי אני כוססת. ניסיתי להוציא יותר מדי ועכשיו כואבת לי האצבע מאוד. נראה לי שפצעתי את עצמי.

הי חנה, מה שכתבת בעיתוי שכתבת, מזמין מאד את השיר "ארבע בבוקר לא נרדמת"... אני מנסה להיעזר בתרופות במקרים כאלה. ולא אכפת לי שאומרים שממכר, יותר נוראיים לילות לבנים של חרדות. סוריקטה

אני לא יודעת אם הייתה מעורבת בזה חרדה... כיוון שידעתי שאני לא צריכה לקום מוקדם נרגעתי. כן, קורה לפעמים שאני פשוט לא מצליחה להירדם מעודף מחשבות.. השאלה אם תרופות יעזרו? לא אכפת לי לנסות, אאכ יש לזה תופעות לוואי. ידוע לך על כאלו? ממי אפשר לבקש כדורים? מרופאת משפחה או מהפסיכיא'? מעדיפה לא ללכת לרופאת משפחה, מצד שני אני לא מדברת ככ עם הפסיכיא' ובנוסף לא רוצה לשלם על זה פרטי.

הי חנה, כנראה שלך יש תשובות טובות מאשר לי. מניחה, כמוך, שאצל שתי הרופאות אפשר לקבל מרשמים, ואני חושבת שתמיד על הנייר (החוזה) שמצורף לתרופה תרשמנה 'תופעות לוואי'. לפעמים גם למזונות שאנו אוכלים ולמשקאות שאנו שותים יש כאלה מבלי שהן רשומות. סוריקטה

נורמאלי

אודי בעקבות הפוסט של חנה רוצה לשאול אותך - לפי מה קובעים מתי מתאים למטופל ואפקטיבח יותר טיפול קוגניטיבי ממוקד או קצר מועד ומתי טיפול רגשי דינמי? לפי מה מטפל מקצועי למשל מכריע הכרעה כזו? מאוד מעניין אותי להבין. אני יודעת שלטיפול דינמי הרבה פעמים מגיעים מתוך משיכה הקשרותית כלשהי או צורך בכזו.. אבל גם בטיפול קוגניטיבי המרכיב הזה יכול להתקיים.. אז מה האינדיקציות להתאים שיטת טיפול למטופל לפי מצבו הנתון?רק המטופל עצמו מחליט מתוך נטייתו או יש גם שיקולים קליניים שניתן לסווג לפיהם לאן עדיף לשלוח מטופל? והאם זה נכון שטיפול דינמי נחשב יותר עמוק ובלתי הפיך מהתערבות קוגניטיבית בלבד?

אני באתי בידיעה שאני רוצה טיפול CBT, גם אמרתי זאת בטלפון הראשון אליה. אני חושבת שכבר בפגישה הראשונה היא אמרה שהיא חושבת שמה שמתאים לי זה טיפול דינאמי. היא שאלה לדעתי, אני לא בטוחה שרציתי אך עניתי שהיא תחליט מה נראה לה שנכון. וכך החל הטיפול השלי. והאמת, לפני שהתחלתי את הטיפול וידעתי רק בגדול מה זה CBT, תהיתי איך זה יהיה אצלי כי אני לא רואה משהו ספציפי לתרגל (אולי יש, כנראה שזה לא מה שהייתי צריכה).

היום בפגישה דיברתי על דברים אישיים מאוד מאוד מאוד אודי אני לא יכןלנ. לבוא ביןם שישע אני יתיבא לו בשרותים אי אםשר הקשר הזה מטלטל אותי זה מפחיד אותי זה באמת מפחיד אודי, תעזור לי???? תשלח גלגל הצלה......... הילה ר

נסעתי עכשיו באוטו עם עוד שתי חברות, נסיעה של חמש- עשר דק', חזרנו מאיפה שהוא. אני ישבתי מאחור. התכתבתי בטלפון עם חברה אחרת. חברה שישבה מקדימה אמרה "את מוכנה להפסיק/ לכבות את הצפצוף המעצבן הזה" (ניסוח בערך..) ישר נעלבתי וכמעט התחלתי לבכות. אח"כ ירדנו מהאוטו והיינו צריכות לחצות את הכביש (לא במעבר חציה), חיכינו שיחלפו המכוניות, מכונית פנתה כדי לעצור והיה נראה לרגע שממש מתקרבת אלינו. באינסטינקט החזקתי/נגעתי בחברה שלי, כשחצינו את הכביש כנראה שעדיין נגעתי בה, אז היא אומרת "מה אני ילדה קטנה, אני יודעת לחצות לבד.." מיותר לציין שתוך פחות מחמש דק' שוב נעלבתי. הגעתי הביתה, נכנסתי לחדר ועכשיו אני בוכה במיטה. אני כבר לא יודעת אם אני זו שמגזימה בתגובות שלי... ועוד דבר לפעמים אני חושבת אחרי שנעלבתי ממשהו, אם אני גם עושה את זה ואם אחרי נעלבים ממני. לא הצלחתי עדיין להגיע למסקנה.

כבר דוברנו על זה כאן הרבה. כשמגיבים לתגובה שלך אתה הרבה פעמים לא שם לב, או שאולי אין לך מה לומר? לא יודעת.. אותי זה קצת מעליב. לפעמים אכתוב הודעה חדשה כי ארצה שתתייחס, ואני רואה שאני לא היחידה, קצת מתסכל אותי ואפילו משפיל הצורך הזה. כשאתה שואל שאלה אני כמעט בטוחה שגם אם אענה אתה לא תגיב. ואני צריכה שתגיב... ולגבי העלבויות- אולי אתה צודק שעוצמת ההעלבות היא זו שאני צריכה לתהייחס אליה, אבל לפעמים הבעיה שאני לא יודעת אם ההעלבות עצמה היא נורמאלית. אולי אתה תגיד שאין דבר כזה נורמלי או לא, אבל אני מרגישה שאני צריכה איזו שהיא "הסכמה" לגבי זה. צריכה שיגידו לי שזה בסדר להעלב/ לא להעלב. אני מתכוונת בכל סיטואציה בנפרד, אני מרגישה שאני כבר לא יודעת בעצמי איך אמורה להתנהג.

היי אני יוצאת עם בחור כשבועיים. לאחרונה אני שומעת ממנו שהוא לא אוכל, כל הזמן חושב עליי (אני רואה לפי הודעות טקסט שהוא שולח לי במהלך היום), מתרגש לדבר איתי.. ואני לא שם. אני יודעת מאיפה הוא בא. הוא די תמים בכל נושא הדייטים ולפי מה שהוא אומר הוא יצא עם קצת בחורות לקשרים שלא הבשילו. אני כן. היו לי מספר מערכות יחסים. חלקן ארוכות יותר וחלקן פחות. אני לא יכולה להגיד לו את אותו דבר אחרי שבועיים. זה כלום בשבילי, לא אינדיקציה אפילו. כל הנתונים טובים. בן אדם שמתייחס אליי כמו מלכה, באמת. אבל כל הסיטואציה מלחיצה אותי. (לא פלא שאני רווקה בגילי - שלושים פלוס - למרות שבפועל אני מאד רוצה להתחתן וללדת) הרעיון של מישהו שמתעלק עליי קשה לי. ואולי אני תמיד ארגיש ככה עם מישהו שמאוהב בי? דילמה...