פורום פסיכולוגיה קלינית

אודי, קשה לי ככה. מיואשת. מפחדת לנסות כדי לא שוב להתאכזב, שוב לא להצליח. ואני מנסה, ואני קמה, אבל זה קשה. מרגישה שכל פעם אני חוזרת לנקודת ההתחלה שהיא לא טובה. היא מזכירה לי איפה אני לא רוצה להיות. את כל הרע בחיים שלי. לא הכל תלוי בי, אני יודעת. אבל ככה אי אפשר כבר, אי אפשר! אתה מבין? אני נעלבת מכל מילה שניה שאומרים לי ואז מתרחקת. אני יודעת שזה לא מה שיקדם אותי.. אתה יודע שמישהי שגרה איתי טסה לשבוע (לא זו שרציתי להצטרף) ואני בכלל לא ידעתי מזה.. הבנתי שזה קורה כי שמעתי כל מיני דברים.. ובבוקר כשיצאתי, רגע לפני שהיא נסעה, לא רציתי לומר לה כלום אבל בסוף אמרתי לה ביי ושתהנה. את השותפה השלישית הייתי צריכה לשאול לאן היא טסה ולכמה זמן. ואני לא נחמדה אליהן אני כל היום בחדר שלי, במיטה... אודי, מה עושים? אתה יודע מה מעצבן? שאני מרגישה שיש דברים דפוקים בחיים שלי שלא הולכים להשתנות.. נניח המשפחה שלי.

השתגעה היא השתגעה כך היא חושבת הכל בלגן תוהו ובוהו כמה הרס ודם כולם חושבים שזה נכון רק היא השתגעה היא יודעת מה זה לחרב חיים שלמים הילה

אומרים את האמת? ואם אחרי שאני אגיד היא לא תרצה להמשיך איתי? אני לא אצליח להתמודד עם זה....

הי לכולם, כרגע אני 'נעולה' על החדשות הקשות. גם אחי קיבל צו 8, האזעקות לא פעם תופסות אותי בחוץ עם התינוקת החמודה בה אני מטפלת כרגע. ימים לא פשוטים וכואבים. ד"ש לכולם, ואם מישהו רוצה לכתוב לי - אנא לענף הראשי של העץ, כי אין לי בימים אלו גישה למחשב. כותבת דרך הסלולר. שלכם, סוריקטה

שיהיו בשורות טובות. שאחיך יחזור בשלום יחד עם כל החיילים שלנו..

תגובה ממש ארוכה והיא לא נקלטה תרגישי טוב יקירה

נתקעתי כי אין לי מה להגיד. בדיוק התכתבתי עם חברה שגויסה ("רק" לבחוץ לפחות) וכל מה שהיה לי להגיד זה שאני שולחת המון אהבה. אז גם כאן, אהבה חום יחד זה מה שיש לי לומר. נעמה.

הי, תודה חנה, נעמה, הילה ואודי יקרים על תגובות רגישות, תודה שכל כך השתדלתם. שלכם, סוריקטה

אני בן 29 שעשה את כל הטעויות האפשריות עד כה הן מבחינת בחירת מקצוע הן בבחינת עיתוי החתונה והן בבחירת האשה אני לא יודע מה לעשות אני מרגיש שמצבי הנפשי מתדרדר ואין לי עם מי לדבר , זה מתבטא בירידה במשקל עצבות חוסר חשק לפתוח את הפה קשה לי לחייך אני מרגיש שהחיים סוגרים עלי שהם מנצחים אותי אני מרגיש מובס ואני לא יכול להעמיד פני חזק יותר אני רוצה להתפרק לפעמים אני מרגיש שאין לי טעם לחיות הדבר היחיד שעוזר לי בני בכורי רציתי לדעת מה קורה איתי ומה אפשר לעשות אם בכלל שיעזור לי להתמודד

מסובך לי2טיפולים מרגישה איך אני יוצרת ספליטים רואה את זה ובכל זאת נשאבת. מיואשת כבר ממני.

היי רוני, מכירה את המשחק? עם הנקודות הצבעוניות שצריך לדרוך עליהן לפי ההוראות... אפשר לדבר עם המטפלים שישארו בגבולות צבעים דומים? שלא תהיה רגל פה, יד שם, חוסר יציבות ושבריריות אינסוף? קשה לבד להימנע מהדבר שתמיד עזר, גם אם הוא בעצם מזיק. אולי כדאי להיעזר בהם גם כאן? עצוב לשמוע אותך קרועה ככה... נעמה.

שיש מקרים שטיפול דינמי אנליטי מזיק לאנשים? האם גם אתה נוהג להתעלם מפניות של מטופלים מחוץ לגבולות ובכך להכאיב להם ולייסר אותם? האם גם אתה מתעקש על תעריפים ומתסכל? קראתי את פרנצי פעם כותב שהייסורים האלה הכל בכוונה כדי שהמטופל ימצא את תעצומות הנפש מתוך עצמו. האם זה נכון אודי? אבל מה אם כל הייסורים האלה לא הופכים לתעצומות אלא סתם משאירים את הנפש פצועה ומאוכזבת ומיואשת מבני אדם ואפשרות לקרבה אמיתית? בשביל מה לחשוף את הכאב אם לא חובשים ומרפאים בשום צורה? בשביל מה לבטא הזדקקויות אם אין מי שנענה ולמה בעצם תמיד יש יותר ראייה של האין ומה שכן יש לא מצליח למלא אחת ולתמיד את הסדק הזה שבנפש שחיה מציאות פנימית של הנטשות ופגיעה בערך העצמי? אודי אתה לא חושב שגם לי מגיע שיהיה לי טוב? כי אם אתה חושב את זה אז למה לא מוצאים שום פתרון לאיזשהו אי שקט פנימי של אנשים כמוני? אני לא יכולה להיות בקרבה כי אין לי הרגשה של ערך עמוק בפנים והזיופים של אני חזק ולא כזה שמרגיש חסר ערך זה מעייף לאורך זמן. גם המעברים מעייפים. אודי מה יכול לרפא את הפצע הזה ולגרום לי להרגיש ערך וגם יציבות פנימית ושתפסיק החולשה הנזקקת הזאת ותלותיות- שרק מול המטפלת העזתי לבטא אגב. איך מפתחים יכולת להיות בקשרים קרובים ממושכים ומספקים, שתהיה לי זהות לפעול מתוכה בעולם. צריך 'זהות'? אולי מספיק פשוט להיות כמו שבא ספונטני וזהו? אודי נמאס לי להתייסר ולהרגיש מרירות בתוכי וצרות עין שאנשים שלעומתי כן הצליחו בחיים. מה יכול לעזור אודי. שלא מציעים עזרה מועילה אני נופלת למקומות שמרגישה חוסר ערך. כאילו לא מספיק בן אדם שווה בשביל שיעזרו לי. זה תלוי רק בי אודי? אם זה תלוי רק בי איך אני מחזירה לעצמי יציבות פנימית ואנרגית חיים חיוביות שתחזיק ובטחון?

מרגישה אגוצנטרית שכתבתי על הטיפול, על החדר...מה זה משנה כשיש מלחמה? שנהרגים חיילים? שנפצעים....מרגישה רעה שחושבת על עצמי.... :( באיזו זכות אני ככה? יש לי חברות שהילד שלהם נלחם עכשיו בתוך עזה :( אוףףףף מרגישה עצב גדול. חייל ילד ממש מהמשפחה שלי נפצע נמצא בבית חולים...ואתה יודע מה אודי, אני שמחה שנפצע כי ככה הוא לא יכנס שוב פנימה..זה נורא לחשוב ככה? אני נוראית...

היי מיכל, יש גם פנים וגם חוץ ושניהם מתקיימים. אי אפשר להתעלם מאף אחד מהם אבל אי אפשר לחיות רק בתוך אחד מהם... זה איזון קשה ומטורף, כי הסיטואציה הזו קשה ומטורפת. אבל אי אפשר בלי קליפה כלשהי. אתמול בדיוק כל כך נכנסתי לכאב ולסבל של האלימות הנוראית, של המשמעות של מלחמה, של שכול, של חיים שנהרסים מכל הכיוונים, ומרגע שאיבדתי את הקליפה כל צרות העולם התיישבו אצלי. וזהו, לא יכולתי עוד לתפקד. עצרתי את העבודה שעשיתי ולא יכולתי להמשיך ולתחזק את עצמי כנפרדת מכאב העולם. אז לדעתי איזון זה לא משהו להתנצל עליו. את שומרת על עצמך. וגם בדיוק העסיקה אותי המחשבה שכשאני פותחת ידיעה עם שמות הרוגים שהתפרסמו, מתפלקת לי אנחת רווחה כשזה לא אחד ממכריי הרחוקים יותר או פחות שנמצאים שם. מה נעשה, נדמיין את עצמנו חסרי פרטיות ורק ישות לאומית אחת? אי אפשר באמת, סתם נשקר לעצמנו... אם הייתי אדם מאמין הייתי חותמת באיזו תפילה. אבל יש לי רק ייאוש ואיזו תקווה חסרת אחיזה במציאות שייגמר כבר הכאב בעולם או לפחות בפינה הקטנה הזו שלו. נעמה. (וסליחה על החפירה)

כרגע קצת קשה לי להשיב באופן מלא...אז רק תודה...ואני כן אדם מאמין ומנסה להחזיק בתקווה שלפחות המערכה הכואבת הזו תגמר כבר..מרגישה שהכאב שלי נמצא על הולד, חייב להימצא שם בפנים עמוק ולא לצאת עכשיו.....רק שלא יזיק...

שלום אודי, ברצוני לשאול אם יש דרך לחזות או למנוע מראש דיכאון אחרי לידה באמצעות טיפול/ מודעות. בקצרה אציין שלאחר 3 שנים של טיפולי פוריות קשים נכנסתי להריון וילדתי בניתוח חירום טראומטי שהחוויה הקשה שלו נשארה בנפשי עד היום, כמה חודשים מאוחר יותר נכנסתי להריון טבעי ומלבד השמחה יש הרבה חששות ואחת מהם היא ההשפעה על המצב הנפשי שלי, ההריון והרגישות גורמים לי להפליג במחשבות על כל מה שעברתי ואני מרגישה שעברתי המון שינויים בזמן קצר ואני חוששת שהקושי שיבוא לאחר הלידה יכול לפתח אצלי דיכאון לאחר לידה.. שאלה נוספת, האם זה משהו גנטי? אמא ש לי סבלה מדיכאון קשה אחרי לידה שארך שנים. תודה רבה

אין לי מידע מקצועי בקשר לתורשתיות של דיכאון אחרי לידה, אני יכולה רק לציין שספציפית אצלי המציאות הראתה שאין תורשתיות. אמא שלי היתה ועודנה חולה בדיכאון של אחרי לידה, מדובר על 40+ שנים אחורה, ולא אצלי ואף לא אצל שתי אחיותי הופיעה התופעה הזאת. מקווה מאד בשבילך שתעברי בקלות את התקופה הזאת, ושהאושר הרב הקיים בגידול הילדים יחפה על כל הקשיים הנלווים.

קשת הבנה... אני לא מצליחה להבין מה אתה אומר, למה אתה מתייחס, ואיך אתה בורר בתוך בליל המילים שלי למה להתייחס. ובתוך כך אינך מחכה או מצפה לתשובה, מדוע אינך רוצה שאשיב? כשאתה שואל אותי אם אני רוצה שתעזור לי להגשים את משאלת המוות, אתה הרי יודע שלא הייתי מבקשת זאת ממך.אני גם יודעת שאיש לא היה נעתר לבקשה שכזאת. אני מבקשת שתעזור לי להציל אותי ממני. אני מציפה ומתנצלת על כך, האם תאמין שהקשר איתך הוא האינטנסיבי ביותר שיש לי? רציתי שתקרא את תשובתי לתגובתך, את הדברים שקראתי, את התובנות. אני מן הסתם מגזימה. הן לא נוכל לנהל כאן שיחות של ממש. הנואשות הזאת, הנזקקות הזאת זועקת ואינה מרפה. אני לא רוצה להתאשפז, הנה אני מתפקדת, ברורה, עובדת, אמא, ועוד. להתאשפז כדי להשביע.את הנזקקות זה כמו לקיים קשר אסור, כמו לתת למישהו לקחת את גופי תמורת אהבה.

אודי, נכון שכתבתי שזה כייף שיש ספה, כריות שמיכה...אבל האם בטיפול רגיל של פסיכולוגית קלינית שאמור להיות פנים מול פנים מכניסים את כל זה? הרי זה שייך לאנליזה...הכל נעשה בהדרגה ויש לי הרגשה שהיא חותרת לאנליזה...אני לא רוצה אנליזה, זה כואב פולשני ומפחיד!! ואין לי כסף לפגישות מרובות, גם לא מתאים לי... האם יש בטיפול רגיל מקום לספה, שמיכה וכריות? מה דעתך? אני יודעת שבהשתלמות שהיא למדה אומרים שיש לספק צרכים וכו'.....אולי זה קשור..וחוץ מזה אני יושבת איתה בחדר פנימי שרוב המטופלים בחדר אחר עם כיסא מולה...האם היא מנסה עליי דברים חדשים שוב? בטח תאמר לשאול אותה.. הבעיה שאין כרגע את מי לשאול היא בחו"ל... ואותך אני רק רוצה לשאול אם מקובל להכניס את כל זה לטיפול רגיל ולא אנליטי? אתה מוכן לענות בלי קשר לחששות שלי, בסדר?

היי מיכל, אני לא יודעת מה אודי יענה בנוגע למחשבות ה"רשמיות" יותר, אבל אני יכולה לספר שהמטפלת שלי רחוקה מלהיות דינאמית (ומעידה על עצמה שהאופי שלה מתאים לטיפול מסוג אחר) ובכל זאת יש בקלינקה ספה וכריות ופעם בחורף גם שמיכה, לבקשתי. אני לא שוכבת על הספה ולדעתי היא שם גם משיקולים של טיפולים זוגיים וכו', אבל נעים לשבת ולהתרווח, שיש מרחב. :) נראה לי שחשוב לזכור שהיא לא "עושה לך טיפול", אלא שאתן "עושות טיפול" יחד, לא? ואז אם היא תציע משהו שלא יתאים לך, יהיה מקום חשוב ומהותי לדעתך. עוד מעט היא תחזור ואני מקווה שזה ישקיט קצת... נעמה.

לי יש שמיכה וכרית.. ספה לא. יש כורסא שנשכבת, נוסה פעם אחת(: ספה ממש יש בחדר הכניסה. לפעמים רוצה לבקש, אך לא נראה לי שייך לבקש וגם לא שייך להיות שם במהלך הפגישה. לא יודעת לענות לגבי מה ששאלת, אך יודעת לומר על עצמי שלאנליזה לא נגיע (ככל שתלוי בי).

תודה ששיתפתן....מעניין שיש גם אצלכן...חנה אצלי היא שינתה בשלבים עד שפתאום יש ספה ממש כריות ושמיכה פתאום מקופלת בצד..

כרית הייתה לי גם אצל זו הקודמת, סתם כרית סטנדרטית שהייתה מונחת בכ"מ על הכורסא... לא נראה לי שתהיה ספה כי הקליניקה היא לא רק שלה.. אגב, גם בעלה מטפל שם.. עדיף שלא אחשוב על זה בעצם...

האם תסכול יכול לגרום להרגשת שנאה?

שנאה כלפי מי? ולדעתי תסכול אכן יכול לגרום ל"שנאה". המילה הזו פתאום כבדה עליי קצת...

הייתי רוצה לענות בשאלה... מה אתה חושב? אני מבקשת שתעזור לי להתנגד ולהרגיש שזהו הדבר הנכון. אני ,מבקשת שמישהו יעזור לי להציל אותי. אני מתחננת. אני זקוקה למגע שיאפשר לי להתאבל גם על הכשלון ולא רק על הטראומה. אף אחת לא חעזור לי להפרד, זאת.אני יודעת. כמעט כל המילים שלי אליך הולכות לאיבוד כשאתה.מסכם במשפט שאלה ומנסה.לבדוק היכן אני עומדת מולך אודי, אני חייבת עזרה

...

נגיד בה מטופל עם כושר השתכרות נמוך לטיפול. הוא לא מבין בדיוק מה זה ומפתח רגסיות ופורצת תלות הוא מזדעזע מרגיש שצריך יותר החזקה, נגיד 2 פגישות במקום 1 בשבוע, אבל אין לו כסף לממן את זה ובגלל הקשיים התפקודיים שלו כושר ההשתכרות נמוך ובעצם מכניסים אותו למן מלכוד נוראי- אני לא מבינה איך אתם מעיזים לעשות דברים כאלה אודי. באיזה זכות חושפים לכאלה חוויות מנטאליות קשות מנשוא בלי שום אחריות- אפס אפס אחריות למה שקורה למטופל. היא הפקירה אותי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! היא הפקירה אותי באמצע התופת של השחזור!!!!!!!!!!!!!!! החוצפנית הקלינית הבכירה. איך היא העיזה???????????????? איך איך איך איך היא העיזה להתנהל בצורה כזאת בזמן שנפשי סבלה כ"כ וביקשה עזרה? התחננה לעזרה???? איך היא העיזה?????????????????? בא לי לשבור למישהו את העצמות מרוב זעם. כולי דמעות. אתה יודע עברו 4 שנים !!! וזאת החוויה עמוק בפנים שהיא העיזה להפקיר אותי במקום להעזור לי!!! להפקיר ולהשפיל אותי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! אתה יודע שנפגשתי איתה לפני שבוע ???? דיברנו נורמלי. דיברתי נחמד ובנועם. היא יודעת שנפגעתי מאוד. היא יודעת שהיא טעתה. היא יודעת שהיא פישלה........ מה זה עוזר לי עכשיו???? רק יושבת שם כמו סתומה ומשקפת לי 'נפגעת מאוד'. אתה חושבת שבאמת אפשר לבטא את הזעם הזה שמרגיש לי עמוק בפנים? את החוויה שהיא הותירה בי עמוק בפנים? פעם היא האשימה אותי שקטעתי באמצע אבל הייתי צריכה את העזרה שלה!! וביקשתי את העזרה שלה והתחננתי לעזרה שלה והיא התתעלמה ממניייייייי. בא לי לשבור את המקלדת. בא לי לשבור את הקיר. בא לי לצרוח להרעיד את העולם למה היא עשתה את זה?????????? למה? אתם לא בני אדם. אתם לא בני אדם אתה מבין אודי??? או שזאת רק היא?? רק היא שיכלה להתנהל ככה בתוך השחזור שלי. היא נראתה כ"כ נחמדה ושלווה . חיה על מי מנוחות. זאת אני ששילמתי בסבל וכעס ופגיעה והשפלה . זאת אני ששילמתי שחטפתי את המכות הקשות מהטיפול הזה!!! כי בתוכי עמוק עמוק בפנים נשאר הזכרון של השחזור במקום שיהיה מקום אחר. תיקון. תיקון אמיתי. למה היא עשתה את זה??????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????. למה??????????????????????????????????????. מה הבעיה לעזור לבן אדם שמבקש עזרה? שמבקש התחשבות? שמבקש שישמעו את קולו????????? היא פספסה את המומנטום הקריטי. אמרתי לה "זה שיש לי צרכים זאת לא סיבה להשפיל אותי!!!!!!!!! והיא לא הקשיבה. היא התעלמה והמשיכה בשלה. למה?? למה? מי הרשה לכם לאנוס על הנפש שלי את הפרקטיקה הארורה הזאת בצורה כזאת? הלוואי והיא יכלה לתקן עכשיו. הלוואי ולא מאוחר מדי. איך יכול להיות שבפגישה כאילו הכל היה בסדר יחסית ושאני לבד עם עצמי יש לי את הזכרון של החוויה הארורה הזאת, ואסור אפילו לזעום עליה. אסור לזעום על הפסיכולוגית הזאת. אסור לשרוף ולכלות אותה כמו שהרגיש לי שהיא שורפת ומכלה אותי אם האטימות שלה וחוסר הענות שלה. אני לא מבינה למה היא עשתה את זה. לא מבינה איך אתם לומדים להיות כאלה לא אנושיים. איך? מאיפה אתם לומדים את הדבר הזה?? או שזאת רק היא? רק היא פישלה לי ככה עם הנפש שלי? ואולי זאת לא היא. זאת אני. כי ניסיתי להשיג מה שאני הרגשתי וחשבתי וידעתי שאני צריכה בשביל להרגיש יותר טוב עם עצמי. אבל היא כפתה עלי משהו אחר שלא קשור לרצונות שלי ולכמיהות שלי. היא לא הקשיבה לי ולא הבינה אותי ונשאר לי הזכרון הנוראי הזה. והיא יודעת שהיא פישלה. נותרתי לבד עם העוגמת נפש והזעם האלה. בלי תיקון. איך מתקנים את הדבר הזה?? איך מתקנים אותו? שווה לי לחזור אליה לטיפול? אני ממש מפחדת שלא יקרו דברים אפילו יותר גרועים. אבל זה לא פייר שזה הזכרונות שנשארו לי. הלוואי וכבר יקרו דברים טובים בחיים שלי שיאזנו את ההרגשות האלה וסוף סוף ארגיש שגם לי יש מזל. שיש לי מזל טוב בחיים. שאני מאלה שיש להם מזל טוב בחיים. שדברים הולכים להם. שדברים מצליחים להם. ולא רק מח מוכה זכרונות, לא מפוקס ועייף שמעביר יום ועוד יום בשגרה סתמית 'נוחה' בלי לאתגר ובלי להתקדם. האם טיפול פסיכולוגי חייב להיות משפיל???? אי אפשר לעשות טיפול פסיכולוגי בלי שיהיה משפיל?? אתם משפילים ומתנשאים על אנשים עם פחות כוחות אגו ודוחק כלכלי. זה מה שאתם עושים. אתם משפילים. למה אתם עושים את זה? כנראה בכוונה, כנראה המטופל בכלל לא אמור לבוא. הוא אמור להסתלק. אתם מסלקים אותו ככה. שיבוא רק אם הוא נואש מת נואש בלי טיפת כבוד עצמי שנשארה לו ועם עדיין נשארה לו איזה טיפה כזאת אז שלא יבוא. אף אחד לא מכריח אותו.......

אודי, אני הולכת בעקבותיך....... עמותה שמוקמת ממש בימים אלו. אני הולכת לקבל שם תפקיד ניהולי עם אחריות. כבר עכשיו אני פעילה, בעיקר בדף הקהילה בפייסבוק. וגם שם אני לומדת ממך המון, איך להגיב. הבחור שמקים את העמותה הודה לי על הדוגמה שאני נותנת, ועל האווירה החיובית שאני מקרינה בקבוצה. וואי, זה כל כך מרגש. ועוד משהו- זה יהיה בהתנדבות. חוץ מזה אני עובדת במשרה מלאה לפרנסתי. טוב, השווצתי מספיק להיום. נתינה. נתינה. נתינה. רק ככה גדלים. הילה

למה כולם משקרים?? למה אף אחד לא אומר את האמת? אני רוצה לדבר איתה והיא משקרת לי. אני לא יכולה עם זה יותר.

שנכנסתי לכאן.... טעות שלי

אני חושבת שאודי התכוון שכלנו משקרים, לא אלייך ספציפית...ולא הסברת כלום, איך אפשר לדעת על מה את מדברת, אולי תסבירי שנבין?

(הייתה לי הקדמה ארוכה, אבל לא צריך. השיר פשוט מסביר בעצמו משהו שניסיתי לא מזמן לכתוב במילים עקומות על מחשבות על מאיפה הכאב בטיפול בא.) שעת הכאב החדש / חזי לסקלי הכאב נמצא בתוכך אבל אתה רוצה להיות בתוכו. לשם כך עליך להוציא את הכאב, להניחו לצדך ואחר כך להיכנס לתוכו כמו שנכנסים לחדר. עכשיו, כל שנותר לעשות הוא להדליק את המנורה ולנשק לאחד הקירות החדשים שהוא אחד מדפנות הכאב החדש. לנשק ולחייך, לדבר אל הקיר בקול מדויק ולקוד קידות קטנות של נימוס בלתי מתפשר. (מתוך "העכברים ולאה גולדברג") מאוד, מאוד נגע בי. נעמה.

זה נגע יקירה וגם המילים המדויקות שכתבת בעץ שלי שלמטה. אני בדחף של אהבה. אני אוהבת אותך. אם זה לא מעיק עליך. אם זה מעיק אז.......אני לא, כלומר, אני לא אומרת כדי שלא להעיק. אוף הסתבכתי. לילה שקט עד כמה שניתן. אודי, תמסור לחולדות שאצלך שאנחנו לא עכברי המעבדה שלהם. :/ הילה

תודה הילה, יקירתי, האהבה שלך התקבלה כאהבה מהסוג המיטיב והממלא... אוהבת בחזרה, נעמה. (יש סופר ספרי פנטזיה, דאגלס אדאמס, שטוען שהעכברים חכמים הרבה יותר מבני האדם... :) )

בא לי שיבוא לי להיות מולה ילדה. מתסכל אותי שאפילו הכעס שלי כלפיה מנומס. קשה לי לדעת כמה מזה זה פשוט חלק בריא שרוצה לא לפגוע ולא להיות קיצוני מידי, וכמה מזה זה חלק תקול שמפחד להרוס ולהיות נוכח. אני לא יודעת להפריד ולהבין אם אני לוקחת תפקיד של מבוגר כי אני (סוג של) מבוגרת או כי אני חוששת עליה. בא לי שיבוא לי לשרבב שפתיים, לשלב ידיים ולרקוע ברגליים. אבל אני לא יכולה להרגיש את זה מולה. זה יכול לרפרף לרגע ואחרי שהכרת המציאות מתיישבת, אני לא יכולה למצוא את זה שוב. משהו מקולקל במנגנון ההתיילדות שלי, מאז ומתמיד. אבל לא ברור לי אם זה בכלל הגיוני לתקן אותו כשהביטוי שלו כבר לא מתאים בשום מצב לחיים האמיתיים. אנשים חושבים שהבגרות שלי לגילי היא הישג מרשים, הם לא מבינים שזה בכלל פגם מולד... נעמה.

היי אודי, זה "בא לי" חלוש, מתפוגג, חסך ערך אמיתי. "בא לי" בלי "בשר", סתם מתווה דק, כזה של לא לבלוע ולא להקיא. נעמה.

אווף. לא טוב לי מכל מיני סיבות..אפילו רע. היום הייתי אצלה ובקושי הצלחתי להגיד משהו בכלל. לא טוב לי. רוצה לוותר, להרפות. מרגישה שאולי עדיף לא לנסות ולהרים ידיים, מאשר לנסות ולהתאכזב מה שקורה פעם אחר פעם. אני לא מדברת על משהו ספציפי, זה כבר יותר מדי דברים. עבודה, (אין) חברים, משפחה ועוד... לא מצליחה להזיז את עצמי, לא מצליחה לקוות, להאמין, לנסות, לעשות משהו.. אני רוב היום במיטה.. חוזרת מהעבודה נכנסת ישר למיטה. אין לי כוח לאנשים. נעלבתי מכל מיני ואני לא רוצה לדבר איתם.. אין לי כוח לחיות ככה.

זו תקופה.. אבל לא חשוב.. מרגישה שבכלל לא הבנת אותי.. אין לי כוח וזה לא משנה כי אתה הולך עכשיו ומניחה שגם לא תראה ולא תגיב להודעה הזו.

אודי ענית לי שאם בפגישה 'מתחברים פנימה' אז זה בהחלט קורה. למה זה קורה? ולמה בטיפול תמיד יוצרים חוויה של 'חסר'? כאילו תמיד יש איזו כמיהה שפוגשת שם מגבלה. המטפל משקף את ההרגשות במקום לספק מענה כלשהו. למה זה מבחינת פסיכולוגים עדיף מאשר הקניית חוויה מסוג אחר? כל 'החסר' הזה. זה גורם לעולם להפוך יותר 'אפור', לא? מה הכיף בלחיות בעולם אפור?

היי מימה, נראה לי שהתכוונת ל"אפור" מבחינת לא צבעוני, אבל בקריאה ראשונה חשבתי שזה "אפור" שבין שחור ללבן. ואז אני חושבת שזה "אפור" מאוד רצוי... לחיות כל הזמן בין שחור ללבן זה מעייף, מסחרר. כל נפילה היא עד לעומק התהום, כל אכזבה משתלטת על הכל. ואז אמצע יכול להיות נחמה אמיתית... אולי השיקוף עוזר להתמקם על האפור הזה? נעמה.

מימה יקרה, אני יכולה להגיד לך שבטיפול שלי אין רק דיבור על הצורך, המון פעמים יש סיפוק קונקרטי של הצורך. כמובן שלפעמים זה לא מספיק ויש רצון לעוד אבל לומדים לקבל את חוסר המושלמות. המטפל הוא לא מושלם, הוא כמו "אימא טובה דיה", וכן לפעמים זה מתסכל אבל מטפל טוב יודע לעבוד עם התסכול הזה וממשיכים הלאה. נטע.

כנראה שזה מה שחשוב, ששורדים את המהמורות וצומחים מהם. שמחה בשבילך נטע.

מה שלומך? כתבתי לך למטה.... לגבי האפור- שחור ולבן יוצר ריגוש. אבל זה לא מייצר שקט, מצע שאפשר לבנות עליו, לצאת מתוכו ולהתקדם. שחור ולבן זה קצוות. זה לנו כל הזמן בין שתי קצוות. מזכיר לי צירים- בהתחלה הם רכים ואפשר לנשום בהם ואפילו לדבר. כשמגיעים צירי הלחץ המוניטור מראה צירים חדים ביותר. זה ממש לא נעים....... לילה רך הילה

אולי הטיפול בעצמו גם גורם לתחושות מדכאות? כי נגיד מטפל יפגוש אדם שמח- הטיפול תמיד יגיע לנקודה שבה בפנימיות שלו יתגלה משהו מדכא דווקא? או לא בהכרח? אולי יש אנשים שיש בתוכם שמחה אז טיפול אמור להיות נעים ושמח לא? כי ישקף מה שפנימיותם כביכול. או שאנשים שמחים בפנימיותם אף פעם לא מגיעים לטיפול?

אודי יקר, בימים טרופים כאלה בהם עולה המציאות על כל דמיון, מרגיש כאילו הכל מתגמד ובכל זאת הקשיים פנימה ממאנים להרפות. די היה בחתול קטום זנב שראיתי הבקר כדי להגביר את העצב והדכאון. החיים גדולים עלי. ראיתי אתמול ב TED מישהו שסיפר על נסיון ההתאבדות שלו ועל החיים של. ניצולי התאבדות, והשתיקה הגדולה והפחד סביב נושא האובדנות, גם בקרב מטפלים. אף פעם לא חשבתי במושב של ניצולת התאבדות, אך יש משהו בהגדרה. לאחר המעשה ניסיתי שוב ושוב לעבד את החוויה הזו, הרגשתי כמו מישהו אחר, רציתי לשחזר שוב ושוב במילים וגם תכננתי במעשים, אף אחד לא היה איתי במקום הזה, לנסות לעבור ולשחזר את השניות, שברירי השנייה. יותר מהזכרונות הטראומטיים החוויה המטלטלת הזאת המשיכה וממשיכה להדהד מבלי שאיפשרו לה את המקום והזמן, מה גם שאחר כך התחיל טיפול חדש ודוקא את החוויה הזאת חשבתי שצריך לעבד עם מישהו שכבר בטחתי בו. חשוב לי אם תוכל לחזור לשרשור על גבולות הטיפול ולקרוא את תגובתי לתגובתך. אודי, משהו כל כך קשה לי, ואני מרגישה שכל ההתחזקות הזאת.נועדה לאפשר לי את המקום להכריע. אודי, כמה כל זה קשה, אם החיה אפשר להעביר את ההתפתלויות ןהכאבים ןהקושי, הייתי רוצה להעביר אליך משהו מזה ולשמוע שיש שבי אחד קטן, קטנטן, שדרכו אפשר להמלט מכל זה. אודי אולי אתה יכולת לעזור לי?

הייתה טובה בסופו של דבר...הייתי קצת לחוצה והיא מאוד הרגיעה אותי...דברנו על המצב (איך לא?) ושיש לי ארוע בדרום שאני צריכה לנסוע לבד ללא בעלי וקצת מלחיץ בדרך בגלל אזעקות ושלא מיירטים בשטח פתוח.....היא שאלה איך אני ואמרתי שהדברים האישיים בהולד כרגע והעדפתי שנדבר על איך אני בתוך המצב...וכך היה.. היא החליפה את הריהוט בחדר, את הספה ואת הכיסא שעליו היא יושבת, ידעתי את זה כי זה היה בשלבים... כנראה כדי שהמטופלים ירגישו בנוח :)..בדרך כלל אני לא אוהבת שינויים אבל הפעם הרגשתי כאילו זה נעשה בשבילי, הרגשתי כמו ילדה קטנה שקבלה חדר חדש...יש ספה עם כריות ושמיכה מקופלת בצד..איזה כייף, כל כך מתחשק לי לשכב שם ולנוח...בינתיים אחכה שבועיים, זה עשה לי חשק דווקא לחכות ולדעת שזה יחכה לי, ושהיא תחזור...ועוד אמרה לי תשמרי על עצמך ושהיא שמחה לראות שאני בסדר, כמה מחמם את הלב שאכפת לה ממני...ואני אמרתי שהתגעגעתי וכן מתגעגעת שוב...מחכה כבר שיעברו שבועיים...ולא רוצה למחוק הכל :) ובמבי יקרה, נזכרתי בתנאים הטובים אצל אמא צביה והרגשתי כל כך טוב שהנה התנאים גם אצלי משתפרים...פעם רק ישבנו על כיסא מרופד כזה...אחר כך הייתה מעין ספה ועכשיו יש לי הרגשה שהיא עברה איזה שינוי בעקבות הפגישות שלנו, הרגישה שאני צריכה ספה יותר רחבה לשכב עליה ממש וכריות נוחות ואפילו שמיכה שכבר מחכה מקופלת, פעם לא הייתה שמיכה, היא הייתה בארון...והיא הוציאה אותה וכסתה אותי בה זוכרים? ... הפעם זה כבר כאילו חלק מהטיפול...כמה כייף, מיכל.

היי, זה כל כך מרגש ספה עם כריות ושמיכה כמו שיש אצלי ואצל במבי. איזה יופי שאת מחזיקה את ממש ממש גיבורה שתדעי בא לי להכין כרזה ולכתוב מיכל את גיבורה הילה

כן...חלק מהשינוי שגם היא עברה..אני עוברת יחד איתה כנראה...היא כל הזמן לומדת ומתפתחת וזה מתחיל למצוא חן בעיני...מנסה להחזיק למרות הכל ולמרות החדשות והקושי שיש גם בחוץ...טוב שיש את אודי ואותך ואת כל מי שפה..תודה.מקווה שאת מרגישה יותר טוב.

להניח בו את הגוף שלי את הראש שלי אין לי מקום להיות בו

היי הילה, מקווה שבינתיים התחברו הראש והגוף, יותר קל למצוא להם מקום כשהם לא דוחפים זה את זה, כשהם אחד. יש לך מקום כאן, יש לך מקום (כרגע כואב) בטיפול, לפעמים את מוצאת את מקומך בעבודה. הצלחת להרגיש בנוח באחד מהם היום? במקום חדש? מרגישה שהתשובות אצלך ומאמינה שאם עוד לא מצאת, זה עוד מעט יגיע... בינתיים מזמינה אותך לשבת לידי, אם תרצי. נעמה.

מהשינה סיוט בהלה פחד נוראי

האם יש חשיבות לעובדה שטיפול זה דבר יקר. האם יש לזה משמעות טיפולית? האם צריך להיות קשה לממן טיפול ואם זה לא יהיה קשה אז משהו באפקט הטיפולי ילך לאיבוד? האם למשל זה גם בא לדחוף אנשים שלא ממש מתפקדים אולי לצאת לעבוד כדי שיוכלו לממן? סתם תהיות...

מטפל הוא בן אדם והיות שכך הוא צריך לפרנס את עצמו ואת משפחתו. מעבר לזה, בדברים טובים צריך להשקיע. בדיוק כמו ברפואה פרטית. וגם מטפל בפרטי מתנהג כמו רפואה בפרטי- מחזיק קליניקה שעולה כסף. מטפל ברפואה הציבורית בדיוק כמו רופא- מגיע לבניין בשרות הציבורי, עושה כמיטב יכולתו ומקבל משכורת רעב מהשרות הציבורי. זה ברור מימה? החיים לא הוגנים,מעצבנים. נכון גם אותי. אבל זה חלק מהמכלול........ יש לי שאלה מימה- האם את שואלת את זה כי התחלת טיפול פרטי ואת רוצה לדעת שלא יצאת פראיירית??? סתם סקרנות תעני אם מתאים הילה

2 פסיכולוגים שיצא לי לפגוש טיפול מהבית.. כל הדיקלומים האלה. ומה עם המטופל שמשתכר נמוך? לו אין הוצאות מחייה?? מעניין למה תמיד מדברים רק על הצרכים הכלכליים של המטפל ומתעלמים מאלה של המטופל.

לא מצליחה להגיד אותו מרגישה אותו כל כך... אפשר שוב לשבת פה לידך? מבטיחה לא להעציב אותך..

שלום, בת 36 נשואה אמא ל3 ילדים קטנים. תמיד היה לי קשה לשמוע על חיילים הרוגים. היום כאמא אני מסתכלת על בני הקטן והמחשבה שמחר גם הוא יהיה חייל מקשה עליי נפשית. אני מוצאת את עצמי שומעת ורואה על החיילים ההרוגים ובוכה בצורה קיצונית ברמה שאני מרגישה שהגוף שלי הופך נוקשה ואני לעיתים מתקשה לטפל בילדים. אני איתם בבית. אחיין שלי נמצא בעזה מה שעושה את המצב הלכאורה מרוחק הזה למאוד קרוב. אני מרגישה שבר כלי. מה עליי לעשות?

מושגי המלחמה מוטמעים גם במערכה הפנימית, שוב אני נוחלת תבוסה, מקשיבה חה ומרגישה איך מרגע לרגע הכל נחלש. האחיזה הזאת מפוברקת, שקרית, אני תבוסתנית עלובה, שוב הכדורים ןהסכין ואני כל כך עלובה סליחה סליחה

נפלו היום רסיסים ליד הקליניקה.. היא הייתה שם.. היא בסדר.. אחרת היו אומרים משו בחדשות.. שלחתי לה הודעה שאני פוחדת שמשו יקרה לה.. היא לא ענתה.. עד כדי כך לא איכפת לה ממני? אני אוויר? אני נכנסת למצב מאוד הרסני.. אף אחד לא רואה אותי

אודי אני משתדלת להשתדל, להאחז בכח, חזק, והנה מזדחל לו רגע והקול שלה שמתאמץ לערער אותי, וברגע הזה ממש אני כותבת אליך למרות שאינך נוכח כאן ועכשיו להשקיט . כל רעש הנורא הזה מבחוץ, הרוע והכאב והאסון. והאנוכיות הזו שמתביישת בפנים. אני רוצה לקרוא בשמך חזק כדי לתת לך תוקף. אני רוצה לצרוח ואיני יודעת כבר מה ולמה. אודי. סייבר אודי

נפגש...ואחר כך עוד שבועיים שלא נפגש שוב.. אבל הולכת בכל זאת. יש המון נושאים, ולא אעלה אותם..לא יודעת מה אעשה בפגישה אולי סתם אשב ואסתכל עליה, ארגיש אותה איתי? אודי, יש אזעקות עדיין..חיילים נהרגים, אני מכירה שלושה חיילים בתוך עזה ילדים של חברות שלי....שני חברים שלנו, בגילי במילואים גם בעזה. נזכרת בחבר שלי מהתיכון שנהרג בלבנון, ועל התקופה שחברים נלחמו שם...קשה.. ואני זוכרת שגם אתה סיפרת על תקופת הצבא פה פעם...אתה יכול לתאר לעצמך מה אני חושבת....יש לי שלושה בנים.. זוכר? והם רוצים להיות קרביים...כי ככה חינכנו אותם...אבל קשה במדינה שלנו ברור שבתור אמא הייתי מעדיפה ג'ובניקים :( מצד שני מי ילחם?? אוףףףףףף לא קל...שיגמר כבר... אני צריכה לנסוע לארוע משפחתי בדרום, קרובים שלי.. איך אסע עכשיו איך? זה גם לא יפה לא להגיע.. קרובת משפחה קרובה...מפחדת לנסוע בכבישים...מה דעתך? אם לא נבוא מי ישמח אותם? מבין? אין ברירה חייבים להמשיך בשגרה כך אומרים להיות ערניים ..מה אעשה בכביש ראשי כשיש אזעקה???....אוף וזה בערב כשיש אזעקות...חושבת אם לנסוע או לא.....אוף אודי.. הלוואי שיגמר כבר..ובתור אחת חרדתית דווקא מתמודדת לא רע אולי... הדברים האישיים מתגמדים לעומת מה שקורה עכשיו....נקווה לשקט, מיכל

ביןם שישי לא הצלחתי לדבר היום רוב הפגישה שכבתי על הרצפה בשרותים רק לקראת סוף הפגישה הצלחנו לדבר. הוא אמר שזה מקומות עיקשים אצלי. שזה מקומות ששורפים לי בקשר עם אנשים. כל כך קשה אודי. באמת. נראה לי שביום שלישי זה יהיה אחרת. הילה

קשה לקרוא אותך....אבל את שמה לב שתמיד יש אצלך תקווה? אני אוהבת את זה שאת לעולם לא מתייאשת. את חזקה כל כך! מיכל

על המילים החמות

אודי, אתה אומר שאפשר יהיה לדון על בסיסי התקשורת כשהקשר הטיפולי יתבסס. אבל לא, בשרות הציבורי אין דיון יש חוקים של מערכת ואין כל קשר בינם לביו גבולות, שיודעת אני היטב על חשיבותם וכו'. בטיפול בפוסט טראומה מורכבת אף יש חשיבות בהרחבת גבולות הטיפול וגם למקומם של התכנים העולים בין הפגישות וכמובן גם למצוקות. לתחושתי, וכבר חצי שנה אני במערכת, מנסים לאלף.אותי לגבולותיה וויתור הצרכים שלי ומכאן אני חושבת שקצת קשה לבסס קשר אמיתי. אני ממשיכה, פוחדת להתחיל שוב מחדש, פוחדת שיאמרו לי ללכת ופוחדת שאיני נמצאת בדרך הנכונה. בשנה האחרונה הועברתי ממסגרת פרטית לאשפוז יום ממנו "פוטרתי" לאחר חמישה שבועות, לאשפוז מלא של שלושה שבועות ועוד חודשיים אשפוז יום במוסד פסיכיאטרי, וכעת למסגרת טיפולית לנפגעות. זה המון, המון אנשים ואני בכלל פוחדת מהמון אנשים. ועכשיו אני לא בטוחה בדרך, ולמרות נסיוני והבנתי את הצרכים שלי איני מצליחה לקבל את התמיכה שאני זקוקה לה ושוב קולי אינו נשמע ואני נותרת במקום הזה חסר האןנים שנכנע ומוותר למרות הידיעה שלא זו הדרך. מרגיש לי כמו מבןי סתום. אןדי .אתה מבין למה אני מתכןונת ומה אני מרגישה? ןאם אתה מבין מדוע אתה אומר שהגבולות חשובים כשהעניין אחנו הגבולות אלא הגדרת המסגרת והגבולות לפי הצרכים שלי. ואם אפשר להפנות אותך למאמר על אלסטיות הרחם הטיפולי: http://www.israpsych.org/books/?p=464 וגם למאמר של דר נעה בר חיים http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2672

אבחנת המציאות שלי תקינה, ואני מבחינה בין גן עדן למציאות. אמרת שגם לרחם יש גבולות ואחר כך אמרת שאני רוצה טיפול אידילי חסר גבולות כמו ברחם. אבל ההסבר הארוך שלי כוון להסביר שמה שאני מחפשת מעוגן בטיפול בנפגעות פוסט טראומה מורכבת. אני בטוחה שגם אתה היית מאפשר לי תקשורת מסויימת בין הפגישות, בכתיבה של אימיילים. אסמסים רק במקרי חרום. הפחד של המטפל הוא מתיחת גבולות החרום, כלומר טשטוש הגבולות אצל המטופל ושימוש יתר באמצעי תקשורת שנועדו למקרי חרום. גם כשהיתה לי אפשרות, מעולם לא התקשרתי בסופי שבוע או שעות לא מקובלות. הודעות אסמס שלחתי רק אם הייתי במצוקה שלא הצלחתי להשקיט גם בעזרת תרופות, ובפעם האחרונה שלחתי שתי קריאות מצוקה לםני שניסיתי להתאבד ולא נעניתי. עם כל השמירה על הגבולות של המטפל, וגם אלה של המטופל על עצמו ןעל המטפל, יש בעיה כנראה להבחין במצוקה אוטנטית למניפולטיבית או אחרת. אולי אני צריכה לכתוב על כך מאמר. אתה לא אוהב שאני אומרת לך, אבל או שאני מפספסת את המסר שאתה מנסה להעביר אלי, או שאינך מבין מה ניסיתי לומר כי איני ברורה. ואם איני ברורה לא אוכל לכתוב מאמר ברור.

מילי יקרה, את צודקת. גם אני בטיפול בעקבות פוסט טראומה מורכבת ו"החזקה" טובה בטיפול מתאפשרת המון בזכות קשר בין הפגישות. אני לא מוגבלת בכמות. יכולה גם ליצור קשר בסופ"ש. הידיעה הזו, שהוא קיים עבורי 24/7 מרגיעה אותי, ואני שומרת על גבולות ופונה במתינות ורק כשבאמת זקוקה לכך. מילי - יש הבדל בין טיפול פרטי לבין טיפול בשירות הציבורי. אין מה לעשות - כשמשלמים יותר אז מקבלים יותר (בד"כ. כמובן שלא תמיד). חשוב לזכור, מטרת הקשר בין הפגישות היא לצורכי החזקה. הטיפול מתרחש אך ורק בפגישות. אסור להתבלבל. איתך נטע.

אל הטיפול הציבורי הופניתי מהטיפול הפרטי. נראה שלא נמצאה דרך אחרת, או מישהו אחר. מעורר קנאה לחשוב שהכל יכול להיות אחרת ותחושתי לגבי תקשורת בין הפגישות נכונה. אודי?

מקווה ששלומך טוב.. תהיתי לעצמי השבת, אתה חושב שאתה או כל מטפל אחר לצורך העניין יכול לטפל בכל מטופל? אני מתכוונת איך אתם יכולים להזדהות עם כל אחד? איך בכלל זה אפשרי? איך אפשר להבין מישהו אם לא נמצאים במקום שלו? אני שואלת באמת. אני מבינה שהיא יכולה להיות איתי, להקשיב, לתמוך ועוד. אבל איך היא יודעת מה עובר עליי? אני חושבת על עצמי לפעמים לי קשה להבין אחרים. נניח יש לי חברה שסובלת ממיגרנות, אני לפעמים מרגישה שהיא "מגזימה" אבל יודעת שעקרונית לא ובכל זאת קשה לי להבין את הכאב שלה. אתה מבין את כוונתי? אגב, אתה יודע, כתבתי כאן על זה שהיא אמרה לי שהיא בוכה יחד איתי, ואז חשבתי על פעמים אחרות שחשבתי שגם ולא העזתי לשאול, אז שאלתי ואמרתי לה שקשה לי לשאול כי אני לא רוצה לשמוע שלא. היא ענתה שזה אכן קרה כמה פעמים. בזה סתם נזכרתי. באמת מעניין אותי לדעת, איך אתם מצליחים להזדהות עם המטופלים שלכם? היא הרי לא חווה את מה שאני כן...

ברור לי שפסיכולוג כמו כל רופא לא יכול ולא צריך [ברוך ד] לחוות את כל מה שחווים המטופלים או החולים.. אבל הרגשתי בטוחה יותר כשאחד הרופאים אמר לי..במשך שנים נהגתי להגיד לחולים שלי שאני מבין מה שהם עוברים.. היום ברור לי שאני לא יכול להגיד דבר כזה ..אני יכול לנסות להיות שותף ותומך אבל לא להיות במקום של... יש לי חברה שהיא חולה באותה מחלה שחליתי והיא גם רופאה..וגם ממנה שמעתי שעד שהיא לא חלתה היא לא הבינה מספר דברים [כמו למה לחולה דחוף לקבל תשובה של סיטי למחרת? וכו וכו] רק אחרי שהיא עמדה לצערה בצד השני היא הצליחה באמת להבין... אז חלילה שהרופאים או המטפילים ירגישו כל מה שחוליהם או מטופליהם מרגישים.. אבל לא לחינם נאמר "על תשפוט אדם עד שתגיע למקומו".. לילה שקט

למה קשה כל כך????! למה שורף כל כך בעצמה????? היום הגעתי לפגישה והיה יותר שורף, מציק ונורא מאי פעם. רב הפגישה נכנסתי לתרדמה לא נעימה תוך כדי בכיתי הרגשתי שהוא תוקף אותי במקום להבין אותי כל כך התאמצתי להגיע כששאלתי אותו למה הוא לא השיב להודעת סמס שלי הוא אמר מה את עושה לי מבחנים???? אני עכשיו עוד יותר פגועה ממקודם. זה מטלטל אותי אודי למה הטיפול כל כך מטלטל?? למה קשר עם אנשים הוא כל כך כואב????? הייתי רוצה לחיות ליד אגם וברבורים בלי אנשים נמאס לי מאנשים הילה

זה נורמלי?

כן..זה טבעי וקורה לכלנו, לי זה קרה המון, אבל יש גם טוב אחריי...בלהוציא הכל. אני חושבת שאצלך דווקא המקום של הדיכאון חשוב, כי נשמע שהוא מוציא אותך מהכעס והלופ שאינו נגמר.... מאחלת לימים טובים יותר, מיכל

הוא היה שבוע בחופשה כעסתי, זעמתי והתרגלתי בלעדיו. לא רוצה שיכאיב לי מחר. לא רוצה ללכת!!!! שלחתי לו הודעה שאני לא באה מחר והוא לא מגיב אני לא יבוא מחר!!!!!! מגיע לו

אודי,דוקא מהמקום הזה שזקוק לתמיכה, אחזקה.אינטנסיבית מדברים על גבולות מאוד נןקשים. קשה לי עם הגבולות האלה שכופים עלי כדי לאלף אותי ולהתאים אותי למערגת. אני נשארת לגמרי לבד כשהכל כל כך שברירי והמילים משתנות ומשנות את הלך הרוח ברזולוציה של שבריר שנייה לפעמים. אני זקוקה שמישהו יהיה איתי ממש.אני פוחדת מהתנודות, מהנפילה הבאה, מהתוכניות המדוקדקות שלא נגנזו, מהכח שיש לי ועשוי לשמש למימושן. אני לא ביקשתי את הפנטזיה של טיפול ללא גבולות, ביקשתי בסיס רחב יותר לתקשורת שיאפשר לי להחזיק מעמד גם בין הפגישות. אודי,תחושת ההטבה מלווה בחרדה נוראית שאולי היא רגעית, ואולי אינה יציבה ובעוד רגע תתחלף בנפילה. חרדה מפני הכוחות שעשויים להפוך אלימים ולפגוע בי. הבזקים של תחושות, אירועים ומחשבות על הזמן הזה שחרוט בצלקות על בטני, המוני צלקות של חתכים שהשאירה הסכין ונראות כמו טבלת יאוש. אני לא מצליחה לעבד את החוויות האלה, את החיבור ביני למה שקרה ואיך, את הקולות שהביאו אותי לנסיון ההתאבדות ואת ההתעוררות ממנו שלוותה בתחושת כשלון ואכזבה. תודה מילי

אודי, אולי בגלל המצב הבטחוני, (?) מרגישה צורך לשבת על ידך .קרוב. מאחלת לך, לנו ולכלל האנושות : שהחולדות יפסיקו להזיק לקווי התקשורת. שבני אדם יפסיקו להזיק לקווי התקשורת. שהחולדות ובני אדם יפסיקו לעשות אקטינג אאוט ויתחילו להשתמש בקווי התקשורת באופן פרודוקטיבי. מאחלת לכולנו שבת רכה, מאירה ומלטפת ללא אזעקות ברקע. שלך מקרוב-במבי.

עד כמה זה אפשרי או הגיוני שמטפל יבוא למסיבה של מטופל? נניח חתונה, או בר מצווה לילד , או אפילו השקה של תערוכה? או טקס חשוב? האם מטפל יכול להיענות להזמנה שכזו? או שיתפתח רק דיון תאורתי שבו ידובר הרצון או הצורך?

שהיא תבוא לחתונה שלי (אין כזאת על הפרק). שתיהן (הקודמת וזו שעכשיו) אמרו לי שיבואו. אבל זה היה תיאורטי ועוד לא הגיע למבחן המציאות.

עוד לא סיימתי את ספרך, אז אכתוב לך על זה בהמשך.... יש לי דווקא כמה דברים לומר לך... אומנם קטונתי...אבל ביקשת....;) אבל כתבת שם באחד הדפים, שמספיק להיכנס לפורום תמיכה באינטרנט ולראות שם נפגעי טיפול.... מרגישה ככה. פגועת טיפול. אני מכירה שלוש חברות שגם אצלו בטיפול, שכל היום מהללות אותו, כמה הוא מדהים ומכיל, כמה הם מעריצות אותו, וכשהם מדברות אני מתחרפנת!! למה אני לא חווה אותו ככה??? למה איתי הוא לא כזה??.. מה יש בי שגורם לטיפול הזה להיראות ככה??????? רחל.

שנתיים בטיפול הזה... אתה יודע איך זה מרגיש שאתה מנסה להיקשר? לתת אמון? לסמוך? להיות? להאמין? רק להיות??? נלחם על זה ימים, חודשים, וזה לא קורה?.... יש לך מושג?? יש לך מושג איך זה מרגיש? כמה כוחות אני צריכה להוציא כדי לבוא לטיפול??.,. וכן, היו פגיעות מצידו, טשטוש גבולות... אבל גם היו ימים, שבועות (אומנם לא רבים במהלך השנתיים האלו...אבל היו...מודה) שפתאום משהו קורה, שמתחברת, שאוהבת, שמחכה, שמשתוקקת לקשר, שהוא העוגן שלי, ומרשה לעצמי קצת להתקרב.... אף פעם לא ממש....רק מתחילה.... אבל אז זה נהרס, כל פעם מסיבה אחרת, ואז מתרחקת וחוזרת למקום הלא בטוח... אני עייפה מכל זה. לא מבינה למה אני ככה, בעוצמות האלה, לא רוצה להרגיש ככה.. לא רוצה. דיי. עייפתי.

רק רוצה להרגיש את הנוכחות שלך. רוצה להרגיש מובנת. רוצה שתכיר בזה שאני נלחמת על החיים שלי. כואב לי אבל אני לא מוותרת. אני כל כך מפחדת ממנו. מצד אחד, רוצה לברוח ומצד שני, זקוקה לו כל כך. סוער בחוץ וסוער אצלי בפנים. לפחות, עכשיו יש הלימה. נטע.

הי אודי, השבוע שהמטפל מסע הולך להיגמר. היה קשה מאוד מאוד. הגרוש שלי שוב ביטל את הפגישה במרכז קשר לא ראיתי את הילדים שבועיים אבל עשיתי ספורט 45 דקות והגוף שלי מפריש דופימינים נכון לעת עתה אז המצב רוח שלי בסדר בניגוד לתחזית מאחלת לך ולבנות פה סוף שבוע שקט, שמרו על עצמכם. הילה

אני כבר כמעט שנה בטיפול די אינטנסיבי,לפני כן הייתי גם איזו חצי שנה בטיפול הקודם,שכאמור נגמר רע והותיר אותי בתחושה קשה מאד ולבד.בכל אופן לא שיתפתי אף אחד בהיותי בטיפולים אלו.וגם לא את משפחתי(ואמי במיוחד שכן משתפת אותה בכל מיני דברים).אני לא ככ רוצה לשתף האמת ובטח עכשיו ואחרי שחלף גם ככ הרבה זמן,מאז התחלתי תטיפול הנוכחי ,זה נראה לי כבר כרגע לא לעניין מביך ובעיקר לא יפה מצידי ואפילו פוגע קצת(בייחוד שאמי ככ איתי)ובטח כשגם המימון לטיפול זה בזכות העזרה הכספית של הוריי כל חודש.מה אתה חושב?? האם חשוב שאספר ואעדכן ,ואם כן למה כנל למה אם לא... תודה

אני מעורערת לגמרי.......אתה רואה? התחרפנתי.......תבוא להרגיע? לא רוצה שוב אזעקות די!!! וסתם אומרים הפסקת אש....כל היום שומעת חדשות אבל זה לא מרגיע...(אל תדאג לא בקו אש רציני רק קצת אזעקות...)ולא רוצה לבוא רק לפגישה כשיש עוד שבועיים של הפסקה..ובכל זאת אלך...ואין שום הפסקה ברגש...רגש רע תמיד יש......אוףףףףףףףףףף איך נושמים???תזכיר לי???

מה זה מבינה אותך.. וואוו.. זה באמת נשמע מטורף . אני הייתי מתה.. לא הייתי מצליחה לשרוד את הטירוף הזה.. נסעה בפסח. נסעה עכשיו ותיסע תיק תק שוב.. כאילו בא לי להדביק אותה לכיסא ולומר לה :"מספיק! את לא רואה מה קורה למיכל כשאת כל שניה מתעופפת" ועוד בתקופה כזו מופרעת.. מיכל, נראה לי שאפילו לטרזן ושמשון הגיבור זה היה כבד וגדול מידי.. אני יכולה להקל במשהו מיכל ? וואוו.. זה באמת יותר מידי.. איתך-במבי.

תודה על ההבנה...עכשיו בלאגן בארץ..אוףףף כניסה קרקעית..זה אומר חיילים שיכולים לההרג...כמה אפשר? עזה בוערת באש...די!!! זה רע.הכל רע...קשה הכל יחד...ולי בפנים שוב רע...אוףףףף..תשירי איתי על האיילה ליד המים? בואי איתי לדמיון כי המציאות קשה....

אני פשוט רוצה להיות כאן. זה הכל. התחלתי לכתוב, מחקתי ושוב ושוב.. אז אולי פשוט אהיה כאן קצת... בסדר אודי?

היי... אתה כועס עליי על מה שהיה? יש לי מקום כאן? נהיה לי עוד פחות נוח לכתוב, מרגישה שכל מה שאגיד יחשב שוב חפירה או חוסר אחריות..

מזמן לא היית..

תקוע לי בפה. מרגיש נורא.. אני סתם רוצה לשבת פה כשאתה ולנסות להרגיש שבכל זאת מישהו איתי... תודה..