פורום פסיכולוגיה קלינית

אודי, וחברות יקרות: במבי, מיכל, נעמה, סוריקטה, חנה, מילי, עפרה,מימה, ומי שכחתי???....... רוצה לשתף אתכן בבעיה שיש לי, האם תוכלו לעזור לי???? הרבה פעמים נוצר דו שיח, בתוך עץ ששתלה אחת הבנות ואני מאוד מאוד רוצה להרגיש שייכת ולהיות חלק מזה. אז מה הבעיה??? הבעיה שאני הולכת לאיבוד. אני לא יודעת למי להגיב?? איך להגיב??? הכל נהיה לי בלבלה אחת גדולה של שמות והודעות. ואז אני הולכת לאיבוד ולא מצליחה להגיב ולקחת חלק. וזה ממש ממש מבאס אותי!!!!!!! אז......רק מבקשת שאם בכל זאת אזרתי אומץ להגיב באיזה עץ אם תוכלו להגיב לי בחזרה..... שאני לא ירגיש תלושה שם, ולא שייכת.:/ ורוצה להגיד לך אודי ולכן שאני אוהבת אתכן. ושהפורום הזה הפך להיות חלק ממני. אההה.....עוד משהו:0 האיש שלי יוצא לחופשה מיום שישי הקרוב עד יום שישי שאחריו...... בא בא בא פרצוף המום/מבואס/מפרגן/וחסר אונים. מרגישה:| הילה

יקרה, אני אוהבת שאת מגיבה. בכלל, נעים לי כשאנחנו מגיבות בינינו, אני מרגישה שיש בזה משהו שמאוד מחזק אותי. רעיון ושאלה לי. רעיון, אולי גם כשאת מבולבלת תגיבי ותסייגי ותאמרי שאת מבולבלת? אולי זה יעזור לעבור את הקו הזה, שמפחד ללכת לאיבוד? אם מראש מגדירים את זה שהולכים לאיבוד, זה כבר בשליטה. :) ושאלה, אם קשה למצוא מילים, גם רק לומר "קראתי, תודה" יעזור? לפעמים פתאום אוזלות לי המילים מהאצבעות ואני לא יודעת מה לכתוב, או לא רוצה לחפור יותר מידי, כמו שאני כבר די עושה... זה יוכל להרגיע קצת את תחושת הנידפות ברוח? נעמה.

מבינה את הצורך בתגובה למה שכתבת.. אני חושבת שאני משתדלת. גם אני שמחה שקוראים ומגיבים אליי. נראה לי זה צורך של רובנו כאן. לא הבנתי למה את הולכת לאיבוד.. את תמיד יכולה להגיב להודעה הפותחת או לכל אחת. מה שנוח לך. אני מבינה שאת רוצה להגיב אז אפילו תתחילי באופן חלקי. לאט לאט תצליחי כמו שתרצי (: מאחלת לך שהשבוע הקרוב יעבור בטוב.

הי הילה, את יודעת, אני חושבת על העיתוי בו כתבת את ההודעה ועל תוכנה, ומה שהכי נשמע לי זו החרדה להינטש. חרדה גדולה. וכמו-כן, משאלה להיתלות. או שאני מבלבלת קצת מושגים ולהזדקק מתאים יותר. אשלח לך מילים דומות לאלו שאודי היקר כתב לי לא מזמן - אנחנו כאן, הילה יקרה. אנחנו כאן. אני יודעת, כך לפחות אני חושבת, שלפעמים לא מספיק שתאמרנה המילים, צריך שמשהו בפנים יהיה מוכן לקלוט ולספוג אותן. שיאמין. מאד מורכב. לא פשוט. ולפעמים, גם כשנעדרות המילים, יש בפנים ייצוג של חלק שכן אומר. אם כן, איחוליי - הלוואי שיהיה. שלך, סוריקטה

הי יקרה, תודה שהגבת!!!! זה רעיון לכתוב שקשה לי ואני מבולבלת ומנסה...... אם תעשי אפילו סמיילי ;) קריצה

הנה, מתאמנת. :)

המממ... קראתי את דברייך ומייד הרגשתי אשמה.. אני יודעת שגם את,חנה, נעמה,מיכל ובנות נוספות כותבות לי לפעמים תגובה ואני לא מגיבה.. למה ??? שאלה טובה.. לפעמים באמת לא מוצאת זמן. טכני.. (לא כ"כ "קונה" את מה שאמרתי עכשיו..) לפעמים,אין לי אנרגיות לענות.לפעמים, לא יודעת כל כך מה להגיב, לפעמים גם אין לי מה להגיב.. פעמים לא מעטות מרגישה אשמה על כך שלא הגבתי.. בכלל, אני מרגישה אשמה באופן די כרוני. מרגישה גם ים של אשמה על מה שכתבתי לגבי מימה.. למרות שבאמת התחרפנתי כבר.. מצד אחד,בימים האחרונים אני במצב די מעורער וכל פיפס קטן מצליח להוציא ממני שדים לא קטנים.מצד שני,מרגישה אחרי זה אשמה.. לגבי התגובות שלך ושל האחרות. התגובות שלך ושל האחרות משמחות אותי.נותנות לי הרבה פעמים כיווני מחשבה שונים,מרחיב ומעמיק את ההסתכלות ... אני מבקשת את רשותכן,כשאין לי אנרגיות,או כשאין לי מה להגיב לתגובה, אסמן סמיילי.. טוב ? שלך/שלכן -במבי. נ.ב מעניין מה קרה עכשיו שיש לקבוצה צורך מחודש לקבוע חוקים,כללים ונורמות להתנהלות.. אודי, יש לך מושג ?

הי במבי, מרגישה קצת רגשות אשמה משלי על רגשות האשמה שלך. מתנצלת אם הכאבתי לך , כשפניתי אלייך בתגובה להודעתך למימה - זו בטח לא הייתה כוונתי. מקריאתי אותך אני מכירה את אותה רגישות אצלך לדברים שכותבים אלייך. וסמייל בתור תגובה יכול להיות רעיון טוב..

אתחיל בלענות לך, אפילו כאן בעץ שלי הלכתי לאיבוד. אבל הנה החזרתי לך. זה כל כך מרגש התמיכה שלכן מרב התרגשות רועדות לי הידיים. הילה

אם את מגיבה לפני שההודעה עולה לאתר, נניח אם ראית במייל, אכן אין לך ברירה אלא לענות כביכול להודעה הפותחת, במקרה הזו שלך. אם ההודעה שלי למשל עלתה ואת רוצה להגיב לי אז את מגיבה לי ישר. כך או אחרת, שניהם בסדר. הבנת אותי? אבל הכי חשוב שתרגישי טוב ואני מקווה שזה אכן כך. שבת שלום! ושתהיה רגועה

פגעת בול הילה

אשמה את לא אשמה א ת ל א ש מ הילה

גם אני מתאמנת :)

שלום אודי, אני לא רוצה להתבכיין ועוד בזמנים כאלו ובכל זאת...בזמן האחרון זה שוב קורה בלי לשים לב אני עוברת למציאות דמיונית, למן חלום חצי עלילתי בהקיץ , אני בתור "אני" לא נמצאת באותה מציאות/יות, וזה נוח לי מאוד לא להיות. אחרי כמה זמן אני פתאום שמה לב למה שאני עושה ומפסיקה ונוזפת בעצמי. מחמת הבושה, אני לא יכולה לדבר בכלל על המצבים האינפנטיליים הללו כי אני לא רוצה שיחשבו שאני משוגעת, אפילו אם אני קצת משוגעת נעלמת וחוזרת, הבעייה היא שיש פעמים שאני נעלמת ואז כאילו יש מישהו אחר במקומי או יותר נכון "חלקים מנותקים של העצמי המפורק" . מישהו פחדן רכרוכי וטיפש פרייר נוראי...או מישהו אכזרי ומתעלל...בקיצור מישהו שנוא ... אחרי כמה זמן , אחרי שמאוחר מידיי בד"כ אני חוזרת ומוצאת את עצמי מסובכת, שוב מסובכת לפעמים אפילו לא זוכרת איך , ואז מגיע הלחץ הנוראי ונסיונות לשחזר מה היה שם ולנסות לתקן את הנזקים או לעזוב את זה ולנדור כל מיני נדרים שמהר מאוד מופרים, אני מכלה את לילותי בהתייסרויות ולא מבינה איפה הייתי ואיך יכולתי...ושונאת את עצמי בצדק רב ורוצה למות. נדמה לי שבצורה הזאת גם קלקלתי את הקשר עם הפסיכולוג ואין כל כך דרך חזרה, זה לא שעשיתי משהו נוראי אבל קצת התעללתי בו, ביטלתי אותו דיברתי הרבה מאוד שטויות...איכשהו הוא הפך זר ומרוחק. אני מצטערת שאני כותבת לכאן כי למעשה אין לי שום זכות להתלונן הכל בסדר וחיי טובים, בתחושה הפנימית לא כל כך מגיע לי, לא התאמצתי לא תכננתי שום דבר, למעשה אולי לא עשיתי כלום, הכל נעשה בהיסח דעת כאילו מישהו מסדר בשבילי את העניינים, אם אני בכל זאת מתכננת או מתאמצת זה תמיד לא מצליח...זה קצת מדאיג כי אין לי שום שליטה, ובכל זאת ...ואולי למען האיזון צריך לומר גם שפעם רוב הזמן לא הייתי, והכל היה הרבה יותר מבולגן ומעורבב ...אם כי אפשר לחיות גם ככה אפשר לעבוד על כולם כל הזמן חוץ מאשר על עצמי, על עצמי אפשר רק מידי פעם לא כל הזמן (-:. נקווה שיבואו ימים רגועים, שיהיה קצת שלום בתוכנו ז"א שתהיה הסכמה וקצת פחות שינאה עצמית כי שלום עם שכנינו לא יהיה בזמן הקרוב , אלא אם כן יקרה נס והערבים יספרו לעצמם סיפור אחר ויפסיקו להתקרבן ולהתבכיין. אפשר לחיות טוב גם בלי שלום. ולסיום שיר בתקווה שנוכל פעם להעיז ולומר שלום... https://www.youtube.com/watch?v=lAmQ17x4bfQ

אם הייתי יכולה הייתי מוחקת את ההודעה הקצת הזויה הזו (היא כבר לא רלוונטית). אני יודעת שאתה לא מוחק הודעות ובכל זאת אולי רק הפעם הזאת ? משום שזה גורם לי לאי נעימות ממש גדולה?.

למה למחוק??? דוקא מאוד רלוונטי מה שכתבת, במיוחד הסייפא של דברייך, מסכימה איתך שזה הזמן לחשבון נפש ובדק בית ביחסים שלנו עם עצמנו, ואולי היינו צריכים את אותה הדחיפה שהצד השני מספק.. שיהיה שקט-הלואי!!

אהבתי את התגובה.

היי אודי, לא כתבת לי "ששיש יתרונות בטיפול עם גבר, כי דווקא קשר מייטיב עם גבר יכול לתקן המון כאשר גבר הוא זה שפגע". ממש משונה שכתבת את זה. אכן היה גבר בעברי שפגע. מאוד פגע )-: איך ידעת? נראה לי שאני מתעסקת בסוגיית הגבר - אישה כאסטרטגיית הימנעות. כלומר, חוששת להתחיל בטיפול, ולהתחייב לוותר על הפרעת האכילה שלי. גם המטפל הזה נשמע "קשוח". זה בסדר לחייב אותי לעדכן אותו פעמיים ביום מה קורה אצלי? האם יש פה עוד מישהו שנדרש לכזה דבר? אודי, זו לא אמורה להיות החלטה שלי? למה הוא עושה את זה? אומנם הפרעת האכילה שלי די חמורה ומדאיגה (האמת גם אותי) אבל אני לא בסכנת חיים מידית. אני סטודנטית, עובדת, מפרנסת את עצמי. הוא לא רואה את זה? איך מקבלים החלטה ומתחילים טיפול? זה שהוא רשום כפסיכולוג קליני מומחה הופך אותו לכשיר וטוב? תודה על ההתייחסות ליהי

הרבה פעמים כבר קרה שלא קראת הודעות משתפכות שלי וזה בסדר, לפעמים אני באה ו'מקיאה'פה בשביל הונטילציה ומבינה את חוסר הטעם בלבחוש בעוד מאותו הדבר. אבל בהודעת האחרונה כששאלתי אם חשת ש'אי פעם הרגשת שהשפילו אותך עד אובדן צלם אנוש', על אף החזרתיות הרבה של תכנים שכבר פלטתי בעבר ניסיתי לתאר שם את הקושי שלי. את הקושי הממשי שחוויתי מול הציפיה שלה ש'קח אחריות לבוא לפגישות בקביעות' את מה שחויתי שם שלא איפשר לי לשרוד את הטיפול הזה ובאמת שמדם ליבי כתבתי מתוך החוויות הכי קשות ועמוקות של השחזור שהיה, הקושי שהיה, ששם לא הבינו והשאירו אותי לבד. ששם היא לא עזרה ששם משהו בטיפול הפסיכולוגי הזה התפקשש. ודווקא הייתי רוצה שתקרא. הייתי רוצה שלפחות תהיה עד לאיך שזה הרגיש. במיוחד שלפני יומיים בסה"כ קיימתי אינטרקציה קצרצרה איתה בסמס וזה הוביל להישענות של הרגשתי הקושי ההוא, זה הזכיר לי את מה שעברתי שאותו היא לא הבינה ולא קלטה. לפחות תקרא. לפחות הפעם על תאמר 'חפרת'. זה בדיוק זה שלא שמעו ולא רצו להבין את הכאב והקושי שחויתי שם. גם היא לא רצתה לשמוע או לקלוט. אבל באמת שלא יכולתי. היא חשפה אותי למשהו שהיה קשה מנשוא בגלל תחושת ההשפלה שזה עורר. אז גם אתה בעצם לא מעוניין לשמוע איך זה הרגיש. לא מוכן לרגע לרדת איתי לתוך השאול של הרגשת חוסר האונים ההיא שחויתי. הופך אותי למטרד, מן זבוב שעושה בזזז באוזן ולא מפסיק. בשבילך זה סתם עוד הודעה פה לרפרפ. בשבילי זה היה בתוכי בנפש, קשה מנשוא לעיתים, מכאיב, פולש למחשבותיי בלילות. לפחות תקרא. לפחות תעשו מאמץ להבין. היא לא עשתה. לפחות אתה שאתה לא מעורב כמוה ולא 'מוטרד' ממני תקרא על איך הרגיש לי :/ שמישהו יוכל להבין. ניסיתי לתאר את הקושי. נכון זאת קריאה מאוד ממוחזרת ומייגעת אבל ניסיתי לתאר איך הקושי שהיא לא הבינה או לא רצתה להבין וכמה חשוב היה לי שהיא תבין ולא תטיל עליי אחריות שם, זה היה קשה ו'משפיל' מנשוא. הרגיש כמו אובדן צלם אנוש. תקרא :/ הפעם. ואם רק היית יכול למצוא מילים להתייחס. כי כן רציתי פגישה איתה. כן היו לי כוונות טובות. לא הצלחתי להבין מדוע לא. רק להשלים עם זה ש'ככה'. תקרא כמה קשה היה לי. כיצד האחריות שהטילה עלי שם הרגישה לא מותאמת ומכבידה וחונקת אותי. בתוך השחזור הנטל הזה של התחושות, נשאתי אותו לבד. בלי לקבל הבנה.

בלי להתייחס התוכן כרגע, אני חושבת שקשה לקרוא הודעות כשהן ארוכות וצפופות. לפחות לי. מעידה על עצמי שלא מצליחה לעקוב אחרי זה. לא רק לגבייך אלא בכללי כאן וגם במקומות אחרים.

לרצות תיקון. ובעיקר לרצןת תיקון דווקא אצלה? זה כבר לא יהיה אז למה הנפש שלי לא מצליחה באמת להרפות ולעבור הלאה? רק בכאילו אבל עמוק בפנים תקוע כזה. נגיד בלילה לפני השינה המח שלי חוזר לשם. לכמוה למענה שלה שאני כבר יודעת בודאות בשכל שלי שהוא לא יגיע. אז לאן ממשיכים מכאן? את משחררים את התקיעות שבלב? אני רוצה להרגיש חיה חיים אמיתיים. לא כלפי חוץ ובפנים תקועה במקומות האלה

מימה יקרה, לדעתי את צריכה להתייעץ עם פסיכיאטר בנוגע לטיפול תרופתי. זה יכול לעזור לך מאוד לצאת מהלופ האובססיבי הזה ואולי גם עם הבולמיה. נטע.

אולי אלו החיים "האמיתיים" שלך. כמיהה אינסופית ותקיעות.

הי מימה יקרה, הקשיבי, אנא, הקשיבי - אני מכירה אצלי את המשאלה שהזמן ישוב לאחור אוולד מחדש לאותה אמא בריאה וכך יתוקן. משאלה חזקה מאד ועקשנית במיוחד. רעיון שאני מציעה הוא, שייתכן כי גם אצלך קיימת משאלה דומה, ואולי את משליכה אותה על אותה פסיכולוגית, שם את מבקשת את ה'תיקון'. דווקא שם. או בהקבלה -- דווקא אצל האמא-הבלתי-טובה-דיה שלך, שקל לעשות לה אידאליזציה/דמוניזציה שלמה. איך נפרדים? זו שאלה ענקית. ענקית, לדעתי. צריך שייפול איזה אסימון ויבין שלא יקרה, ושהאחריות עוברת אלינו, על אף שאין אנו אשמים. והמעבר הזה, הויתור הזה, כנראה גם כרוך בדיכאון מג'ורי. גם טיפול רב שנים, שיכול לתרום רבות אם מתמידים בו, לא תמיד מבטיח הצלחה ויש בו הימור. ואסיים בעדיף מאוחר מאשר לעולם לא, כך אומרים. למרות שלעתים ה'לעולם לא' קל יותר מקבלת החלקיות. שלך, סוריקטה

המצב הזה לא מפחיד אותי. כלומר, אני לא רוצה שאף אחד יפגע, ומקווה שאיש לא יינזק, אבל לי לא אכפת למות מאיזשהו טיל. אני דווקא אשמח. לפחות זה יהיה מוות עם משמעות.

היי עפרה, אפשר לספר לך על ה"רומן" שלי עם מוות? בהתחלה לא רציתי להיות ואז רציתי לא להיות ואז לא רציתי לחיות ואז רציתי לא לחיות ואז רציתי למות וביליתי קצת בכל תחנה עם המחשבות והתחושות האלו. ומתישהו, תגידי שזה טיפול/זמן/תרופות,/התגלות, לא יודעת, הצלחתי להכיל את ההכרה שיש משהו אבסורדי בלרצות למות. אני לא אשמח אם אמות, כי אני פשוט לא אהיה, לא יהיה מה שישמח. מוות לא יהיה הקלה, כי הוא פשוט יהיה לא. וניסחתי לי מחדש - אני רוצה שהכאב הזה ימות. ועכשיו אני במסלול ההפוך איתו, כשהיעד הפחות אלים וזועם הוא לרצות שלא יכאב ולקבל כשכן. מביך אותי לכתוב, יש בי משהו שמאוד מתבייש בזה. אבל זה שווה את זה אם זה יכול קצת להגיע אלייך, כדי שתרגישי שזו רק תחנה, לא מקום קבע. (מקווה שזה מתאים. מצחיק, אני כותבת על רקע האזעקה המייללת...) נעמה.

הי נעמה, דבר ראשון - אני ממש מעריכה שכתבת גם במחיר מבוכה, זה יקר לי. מעריכה גם את היכולת שלך להפוך את הרצון למות לרצון להמית חלקים קשים, למרות שזה קצת רחוק ממני. מרגישה שהחלקים הקשים שלי - הם אני ואם אמית אותם, לא אהיה. שזה בעצם = למות... אחרי הכל, החיים מפחידים אותי יותר.

הי עפרה, לא מתים כל-כך מהר, כנראה. האפשרויות האפורות שבדרך בין השחור ללבן, הן יכולות להיות המפחידות דווקא - להיפצע קשה, לאבד בית... סוריקטה

הי סוריקטה, העניין הוא, שלא רק המוות לא מאיים עלי, אלא אני באמת לא מצליחה לפחד גם מהאמצע. הכל נראה לי אותו הדבר, להכל אפשר להתרגל. יש לי מחשבה ישנה שחוזרת ועולה בי הרבה, כשאני פוגשת ברחוב הומלסים או שומעת על מקרים קשים, ברור לי שהם לא חשבו שזה יקרה להם, וברור לי שבאיזשהו שלב מתרגלים. אם כך - גם לי זה יכול לקרות, וגם אני אתרגל, ומי בכלל אמר שהחוויה הזאת תהיה קשה לי יותר מהצורה ששבה אני חווה את החיים עכשיו?! מה שאני מנסה בעצם לומר זה, שהכל נראה לי אותו הדבר, כך שכלום לא משנה.

סליחה אם נשמעתי קנטרנית. תמיד תודה, שאתה

היי אודי, חייבת לציין שאני לא כל כך חשה את הגבולות האלו שחנה ומימה מדברות עליהם. כמובן שלא יהיה מגע פיזי ביני לבין המטפל וזה לגמרי ברור ולא רצוי מבחינתי (וכמובן, שמבחינתו). כמובן שגם לא ניפגש בקולנוע או בבית קפה, וגם זה לא רצוי בעיניי שיקרה (מרגישה מוגנת ובטוחה בקליניקה שלו) ולא מחפשת חברים חדשים. הגיוני לי שפגישה טיפולית תהיה פגישה של שעה (במידת הצורך הוא מוסיף כמה דקות ובוטחת בו שאם יהיה צורך ממשי אז הוא לא ינטוש אותי כי "נגמר הזמן"), מבחינת תשלום אני גם כן רגועה ויודעת שהוא לא פסיכולוג בשל תאוות בצע ורצון להיות עשיר אלא מתוך רצון אמיתי וכן לעזור לאחרים (ואולי גם לעצמו). מה עוד??? אה - קשר בין פגישות... אני יודעת שזה נושא "חם" פה. אז כן - יש לי אפשרות ליצור קשר 24/7 והוא תמיד עונה בפרק זמן סביר. אודי, אתה לא מבין כמה זה עושה לי טוב. מרגישה אותו איתי, ומשתדלת לא "להציף" כי לא רוצה לעייף אותו כי גם לו מגיע לנוח, לבלות עם משפחתו וכדומה. אז מה אני מפספסת פה? למה מתכוונים כשאומרים גבולות בטיפול? וכן, לפעמים אני רוצה יותר ממנו... אבל הוא מעמיד את עצמו לרשותי. וכן, לפעמים זה לא מספיק )-: נטע.

אני חושבת שהגבולות של כל אחת כאן בטיפול מותאמים לה. עם כל הצער שלי לגבי הגבולות *שלי* בטיפול, אני משתדלת להבין שזה לטובתי. לפעמים כועסת, לפעמים מנסה בכל זאת גם דברים שלא מרשה/לא רצויים, לפעמים מבקשת אולי בכל זאת תסכים שאשלח הודעות.. והיא לא מסכימה כמובן(:. ברור לי מעל לכל ספק שזה אך ורק לטובתי ושאין לה שום כוונה רעה אלא להפך. בוטחת בה שהיא שם בשבילי ויודעת ומרגישה את זה. 'הכללים' שלנו הם לאחר דברים שקרו וראינו שהם לא טובים עבורי. הגבולות אצלי מתבטאים באופן כזה: אין קשר בין פגישות. במקרים דחופים בהם אני מרגישה שאין לי ברירה כי למשל אני עומדת לפגוע בעצמי או שפשוט לא יכולה לבד(אחת ל.. בד"כ לפני שבת, וזה קורה פעם בחודש בערך, אולי פחות) או הזזת פגישות נניח, אני יכולה להתקשר כמובן. רק להתקשר הודעות לא. אין דבר כזה שפגישה מתארכת, אולי בדקה שתיים. גם אז, זה נניח כי אני משלמת לה בסוף כל חודש או שבדיוק הייתי באמצע משהו וזה יקרה רק אם דיברנו על משהו שממש כואב או חשוב נניח. לאחרונה היא התחילה לומר לי חמש דק' לפני שמסיימים וזה עוזר. אני מחכה ברחוב מעל או רחוק מהכניסה ומגיעה בדיוק בזמן. לא מחפשת את הרכב שלה. מה שלא ככ מצליחה לעשות ולשמור על זה זה לא לחפש עליה ועל בעלה באינטרנט (גם על הפסיכיאטרית והפסיכו' הקודמת), עם זה מאוד קשה לי להקפיד. טוב נראה לי שזהו. אה וגם לנסות לדבר בטיפול ולא לכתוב מתוך בריחה. מספיק גבולות, לא? (: מעניין למה אבל זה כאילו 'משמח' אותי לכתוב את זה. נראה לי שאני רוצה שיראו שאני זקוקה לגבולות האלה (זה כנראה חלק מהצורך הדפוק שלי להיראות מסכנה). מרגישה שחפרתי...

היי נטע, יעזור אם אכתוב שאני מזדהה עם זה? בנוגע להכל, להגבלה של רק בטיפול, לזה שיש מגבלת זמן וזה בסדר, לזה שהתשלום הוא לא מתוך תאוותנות ועושק, לאפשרות לתקשורת בין הפגישות (שגם אני לא מנצלת אותה הרבה, רק במידה, מה שאולי הופך אותה באופן פרדוקסלי לאפשרית בכלל?). פעם הייתי רק מקבלת את זה, בלי שום פיפס קטן של טרוניה או כעס. היום יש רגעים שאני יכולה להרגיש גם את החלק בי שמוחה על הסופיות, המגבלות. אבל גם אז, כשאנחנו מדברות עליו, החלק של המציאות מסייג ומודע לכך שמה שמדבר הוא החלק הייצרי הגולמי הזה. המעשים שלי נותרים מקבלי מציאות וגם האהבה שלי כלפיה. שוב האמצע וקבלת הגם וגם הזה נראים כמו פיתרון רצוי (שנעים לי לראות על עצמי שפחות רחוק מפעם)... נשמע לי שבינתיים המטפל שלך עומד במבחנים שאת מעמידה בפניו, לא? :) נעמה.

אי פעם השפילו אותך על להרגשה של אובדן צלם אנוש? זה מה שהרגשתי אז שביקשתי עוד חצי שעה זמן והיא לא נתנה לי. ב'חוזה' שעבדנו לפיו סיכמנו שאגיע לפי הצורך. לאור התסכול של בקשתי התחלתי לחוות שחזורי תופת ולשרוט ולא ללכת , היא אמרה 'זה מלמד שצריך לבוא מסודר'. אני לא ידעתי את זה. למה היא לא הסבירה מהתחלה? למה בצורה מבזה כ"כ שתוך כדי טיפול פתאום שאופן חוויתי גיליתי מה מתרחש במרחב הארור הזה? ולפני כן קראתי ספרים והיא לא הסבירה לי שעליי להרפות מן התהליך האינטלקטואלי ולהתמסר לרגשי. היא כמו הוליכה אותי שולל בדרך של עמימות ואי הסברה .והשחזור, התסכול, הדרישה שאגיע לפי התנאים שלה ,שאתכופף רק כי יש לי הזדקקות נחווה כ"כ משפיל שאיבדתי את יכולת הדיבור. שנחנקתי לתוך עצמי. שהרגשתי שהנפש לי נסערת ועושה לוליינות לתוך עצמה נחנקת לתוך מערבולת וזועקת לעזרה, טובעת, רוצה להתחנן, לזחול על גחון להתחנן לרחמים לחמלה להתחשבות והאגו שלי לא הרגשתי לדבר ככה אבל ככה זה הרגיש וסימסתי לה רק 'תעזרי לי'. 'תעזרי לי בבקשה'. היא לא הייתה שם בשבילי. היא נשארה עם הגבולות שלה וההרגשה הזאת שמשפילים אותי עד אובדן צלם אנוש. שכופים עלי את האטימות הזאת. המון זמן עבר מאז וניסיון לטיפול אחר אצל העוסית בכלל. ובאינטרקציה הקצרצרה מאוד באסמסים שניהלתי עם הפסיכולוגית ביומיים האחרונים השחזור חזר על קנו, הרגשתי את זה שוב. ביקשתי ממנה פגישה אחת, בחוויה שלי עם כוונות טובות, עם רצון לעדכן אותה במה קרה אי איתי בחיי, עם רצון לתיקון, לחוות את הפן של ה'אם טובה דיה' שלה כדי אולי להשאיר את זה בתור הטעם האחרון של הזכרון, לא יודעת. כוונות טובות. היא התעלמה, לא נענתה, כשאלתי מה היא חושבת היא ענתה שלדעתה הדרך שבה אני מתנהלת מזיקה לי ושרק בטיפול מתמשך ורצוף יש סיכוי לתת מענה לכמיהות שלא באופן מלא אבל באופן חלקי. ישבתי מול הסמס הזה שלה ולא ידעתי מה לענות. זה הרגיש שרציתי פגישה אחת בטוב והיא מדברת על משהו בכלל אחר. על התחייבות ממושכת שגם כרוכה בכסף שלא ממש יש לי, וגם לא ממש אנרגיות רגשיות לזה, זה לא מה שהייתי מעוניינת בו ושוב החוויה הנוראית שאני במקום של הזדקקות והיא בעצם אומרת 'בדרך הזאת או שום דרך' ומותירה אותי אובדת עצות אבודה חסרת יכולה ללכת בדרך שהיא חושבת לנכון ושוב כמיהה מנופצת ותחושת השפלה נוראית. אובדן צלם אנוש ומחנק לתוך עצמי. אם פסיכולוגית כמוה עדיף לא להרגיש. עדיף לא להרגיש תלות והזדקקות לעולם. האם אי פעם השפילו אותך על להרגשה של אובדן צלם אנוש אודי? כמו אז שלא יכולתי להמשיך להגיע לפגישות שהיא סירבה לבוא לקראתי עם הזמן היא כאילו נזפה והגיבה בחוסר סבלנות 'את רוצה לבוא או לא?' ואני בתוכי הייתי בגהנום אודי כל כך הרבה קושי. מתפתלת בתוך עצמי מתה נחנקת אין קול, מאבדת את הצפון הפנימי נסערת רוצה לזעוק לחמלה לרחמים להתחשבות שתבין אותי, שתבין מה עובר עליי שתבין את הקושי שלי מול מה שהיא מצפה ממני להחליט כדי להגיע - והיא לא רואה, לא מבינה, לא שומעת לא מתייחסת, לא מרככת, לא עוזרת, לבד בתופת. נחנקת לתוך עצמי והיא? מקסימום נוזפת לי להפסיק להטריד אותה. היא נזפה בי להפסיק להטריד אותה. כאילו היא הקורבן שלי. כאילו אני מטרד. ואני ... אני לא אוהבת פסיכולוגים אודי. היית מאשים אותי? אם בהרגשה שלך היית חווה את מה שאני חויתי גם אתה לא היית אוהב אותם. בסה"כ רציתי פגישה בטוב. איך קורה שמכוונה טובה כשאין פרטנר שמשתף פעולה דברים גולשים לכל כך הרבה שליליות ויאוש ונסערות וסיוט? היא לא הייתה אמורה להיות שם איתי מחוברת עקב לצד אגודל, להבין את הקושי, ולעזור לי לצעוד, להרגע, להיות מסוגלת, להחזיק לי את האמונה והתקווה , לתת לי יד ולעזור עד שהייתי מצליחה לגייס כוחות מתוך עצמי להתגבר על תחושת ההשפלה האיומה ולחוש שהיא בצד שלי מבינה אותי ומכבדת ומשקמת לי את הערך העצמי וכבוד ולמרות כל ההזדקקות המטורפת הזאת ונואשת שכאילו אין לי רגליים להרים את עצמי לבד להגיע והאחריות שהיא מטילה עליי שם לבחור בלי שהיא איתי מעודד מלווה מאמינה, משכנעת, חוברת אליי להיות איתי, עיכול משותף, עקב לצד אגודל. לא. לא נתתם את זה. האם בכלל טיפול פסיכולוגי אמור לספק דבר כזה? כל כך רציתי שהיא תבין את התופת שעברה עלי ותהיה שם לעזור. במקום זה נדרשתי להפסיק להטריד. החוסר אונים שלי היה יותר מדי בשבילה ולא הייתה לה סבלנות לזה והיא פשוט הפקירה אותי. ככה הכל הרגיש. והשכל אומר שזה לא מציאות אלא רגש אז אני אשמה? אני אשמה שעיוותתי הכל? שהרגש שלי לא מציאותי? השכל מבין, אבל האם הטיפול לא אמור להיות רגשי? ברמת הרגש? האם הטרנספורמציה לא אמורה להתחולל מתוך הזנה של חוויות רגשיות אחרות? זה מספיק שהשכל מבין שהרגש 'מגזים ונסער לתוך שחזור'? זה פתרון טיפולי? זה נחשב פתרון? כי אם זה פתרון אין סיכוי שאי פעם אעיז להתאהב או להוליד ילדים. דברים כאלה לא עושים מהשכל. אלא מהאיטואיציות רגשיות. ואם שלי כ"כ דפוקות ופגועות עמוק בפנים על מה יש לדבר? אז אני אחיה 'חיי שכל'. זה מה שאני עושה בלווא הכי. אבל אודי זה באמת היה מוכרח להתפתח ככה? לא היה כאן בטיפול ההוא פספוס של החיים? אולי היא באמת הייתה צריכה לזרוק אותי הרבה קודם ולא לנסות להתעסק איתי בכלל. רציתי מאוד לבוא לפגישות אז, לפני 3 שנים שהייתי בטיפול אצלה. היא לא הבינה כמה קשה לי. למה לחשוף בני אדם למשהו שהם לא מבינים ולהכריע תהליכים טיפוליים בצורה כזאת? את הכסף היא לקחה, בלי בושה כמו שאתם יודעים טוב מאד , עוד דרך להשפיל מטופלים, ואני, אני.. אתה יודע את המשך. תוהה עם לכמיהה שלי היה סיכוי למענה בכלל אי פעם או שזה נועד להיות כאב שבוכים ומתאבלים עליו ותו לא. בלי להעניק בשורה חדשה בעומק אלא רק פיתוח מודעות. לא רציתי ילדים לפני. פוחדת פחד מוות להביא ילדים אחרי. רק ההבדל שאני יותר מודעות למקורות הפחד כיום. זה מה שהיה לטיפול להציע לי תמורת כ"כ הרבה כסף וזמן? די שרלטני מצדכם הייתי אומרת. לפחות לא הייתם פוגעים לי בתחושת הכבוד על הדרך עם ה'עבדתי קשה' וכל הבולשיט:/ ולחשוב שבאמת ובתמים רציתי איתה פגישה אחד בטוב. פגישה אחת לספר לה על ההישגים שלי (הכל יחסי) שלא היו מובנים מאליהם וגם לשתף בקשיים שעוד נותרו. אולי אח"כ הייתי מתרצה להמשיך ליותר? (כלכלית קשה לי להאמין). אבל למה להתנות מראש בצורה כזאת נוקשה אטומה שלא רוצה ממטר יותר את הבן אדם? אז טיפול פסיכולוגי זה לא בשבילי יותר. הקושי לוותר על תקוות ביחס אליו קשה שבעתיים כאשר אני יודעת שקניתי וקראתי מיליון ספרים. כאילו פעם באמת החזקתי ממכם מומחים, באמת חשבתי שאתם יודעים איך לעזור לאנשים ועושים את זה. כיום אני מבינה שמה שנשמע מאוד עמוק וחכם כזה בספרים ממש לא מרגיש כזה בתוך הקליניקות המכאיבות ומתסכלות האלה שלא בנויות להתאים לצרכי החזקה ולכיס של בני אדם כמוני. אני גם חושבת שחלון ההזדמנויות שאולי היה אז פעם בשחזור מולה לא יפתח יותר. שהטיפול באמת לטוב ולרע השאיר בי חותם שעיצב אותי כך ולא אחרת. הקשיח את החלק של הבטן הרכה ואטם. כי גישה לשם זה רק כאב טהור שיוצא בצורה של פרצי בכי. לא ריפא לי. לא ריפא לי את הפצע. רק חשף. האם אי פעם נועד לרפא? אפילו על זה קראתי מאמר של תיאורטיקן עכשוי מסויים שטוען שלא. שאנליזה לא מרפאת את הטראומות הראשוניות, שאין תיקון. רק מודעות רבה יותר. מי בכלל היה משלם לכם מאות שקלים כל פגישה אם הייתי יודעת כמה שהמענה מוגבל? אז יש ספרציה.לפחות יש ספרציה. לפחות יש עיניים שרואות עכשיו. אבל יש גם מעין חלל בלב של הנפש. כל עוד השכל שולט ולא מגרים לי את ענייני כמיהות הנפש זה מעומעם ונסבל. ואולי החיים יפתיעו אותי ותחול איזושהי החלמה ספונטנית בנפש שלי? יש גם מן תקווה כזאת. כמו שהגוף הפצוע יש לו מנגנונים לריפוי עצמי. אולי זה יקרה? אולי משהו שם בתחושות החשק והחיות והיציבות ינבוט מעצמו בסוף ויתעצם לטובה. רק הזמן יגיד אם כן או לא. רק הזמן יגיד. זמן זה הכל. כל מה שיש ואין לנו בבסיס.

יתר ההודעה ניסיתי לתאר את הכאב הקושי שהרגיש לי בטיפול שהקשה עליי ללכת. תחושה חזקה של הזקקות והשפלה עקב חוסר מענה. חבל שלא קראת

קטנה או שתיים או יותר (ולא לא יותר)... פתאום הרגשתי ניכור כזה ממך,למרות שכתבת שאתה שמח, אבל כאילו נכתב כלאחר יד. ורציתי באמת שתהיה איתי כשאני אומרת כבר ארבעה וחצי ימים שטוב יותר. אולי תתעניין או תשאל שאלה... כזו שמראה שאיכפת ולא הקלה שהרפיתי

שלום אודי וכולכם.. בעיקר קוראת פה.... היתה לי פגישה עם הפסיכולוגית ופתאום נשמעה אזעקה. הקליניקה משמשת גם כממ"ד של הבנין. והיא שאלה אותי אם אכפת לי שניתן לשכנים להיכנס... מה הייתן עושות בסיטואציה הזו? ומה דעתך אודי? סיטואציות נורמליות הופכות פתאום לכל כך לא נורמליות

אכן מצב מורכב מבחינת שתיכן. מבחינתך זה הרי ברור, אבל גם מבחינתה, אני לא הייתי שמחה לראות אותה בסיטואציה שונה ממה שאני מכירה, למשל מנהלת שיחה עם השכנים או נלחצת מהמצב ועוד. אני חושבת שאין הרבה ברירה מבחינת ההתנהלות (לי נראה שאין מה לעשות וצריך לאפשר את זה, מה גם שאני מניחה שזו לא ממש החלטה שלך), אלא צריך לחשוב מראש מה עושים. אצלי למשל יש כניסה מעין סלון וחדר פנימי של הטיפול. אולי הייתי מבקשת, לו הייתי עומדת במצבך שנהיה כל אחת בחדר אחר אא"כ ארגיש צורך להיות לידה. מבחינת השכנים הייתי מנסה להתעלם כל עוד אני לא מכירה אותם. הייתי מחפשת מה לעשות עם עצמי, סביר שהייתי בוחרת בעיסוק בפלאפון. * באופן כללי, קצת מוזר לי שהקליניקה שלה היא ממד לכל הבניין..., זה אומר שבכל רגע נתון כל אחד נכנס? מקלט זה מקום ציבורי, לא?

אני יודעת שאשמע דפוקה לגמרי עכשיו.. אבל אני דווקא קינאתי מאוד שהאזעקה הייתה 10 דק לאחר שהפגישה הסתיימה.. אותי זה תפס בנהיגה.. והמטופלת שאחריי הייתה עם המטפלת שלי באותו זמן.. אולי אני מקנאה כי אולי היא דאגה לה והן היו בסיטואציה מאוד לא שיגרתית.. אולי זה קירב ביניהן.. זה ממש אוכל אותי מבפנים.. מביך ביותר!!

איתך לגמרי בהרגשה. מובן בהחלט. בכלל לא מביך. אני הייתי מרגישה בדיוק כמוך. הרצון שהיא תהיה שלך ואיתך.. תעלי את זה מולה מניחה שיעזור לך. אני מנסה "להתכחש" למציאות של מטופלים אחרים, אולי זה לא נכון, אבל כרגע זה מה שמתאים לי. יחד עם זאת יודעת שאני חשובה לה למרות קיומם של מטופלים אחרים.

עזרתם לנרמל את זה :) הלוואי שיהיה שקט

קניתי את ספרך!!! אתחיל עוד מעט לקרוא..... התרגשתי משום מה לקנות את הספר שלך ולהחזיק בו......;)... שאלתי את המטפל שלי לגבי היפנוזה, והוא אמר לי שלהיפנוזה יש השפעה טובה, אבל היא זמנית, ולכן לא כדאי להתעסק בה יותר מידיי, ועדיף עבודה פנימית..אלא אם כן, הבעיה היא קטנה וממוקדת... אז האם עדיין כן כדאי לעשות כמה מפגשים של היפנוזה באמצע טיפול כשאין בעיה ממוקדת וכשהרצון הוא להרפות ממחשבות מציקות וניתוחים אינטלקטואלים מיותרים? או שאין טעם?.... רחל.

זה מתחדד. הקושי להיות בקשר, בקרבה, להחזיק קשר- משתנה לחוסר רגש בקשר. לכלום כזה... זה הגיוני אודי?... מה עושים עם זה?... בתוך הטיפול?.... מתוך תקווה שאלמד גם לקשרים משמעותיים בחיי?... רחל.

חלולה, מרוקנת, מצורעת, לא קשורה, מנותקת, אנטי סוציאלית, צינית, מרוחקת, מרחיקה, אפס. לא בנ"א. לא אמורה להיות. טעות. כשלון.

הי, ראשית רציתי להודות לכל האנשים הטובים שכתבו לי, ועוד לומר שעצוב לי, עצוב, כי בסופו של דבר אני מוצאת בי את התיקונים, לבד. ובעצם, עם קצת כלים שקיבלתי. "אבל הוא לבדו בין כה וכה..." הלילה הייתה לכאורה עוד סיבה לא לישון - האזעקות - ובכל זאת לקחתי תרופה והלכתי לישון, כמה שהצלחתי. שהטובים ינצחו בפנים, בהחלטות. סוריקטה

מאז שהייתה התייחסות כאן לעודף הודעות (לא זוכרת מי זו הייתה, סליחה), אני מנסה להתמתן. אמרתי לעצמי שאכתוב עד הודעה אחת ליום. בפועל, זה לא ככ מצליח. אודי, דבר ראשון מה את חושב על זה? דבר שני, שבשבילו נכנסתי לכאן זה לומר ששוב שבת. שוב התלבטות היכן להיות. האם לנסוע ולהצטער? האם להישאר ולהתבאס? לכל מקום יתרונות וחסרונות. עקרונית חושבת שמעדיפה להיות כאן.. אתה יודע? לו היה לי את הבית שלי, אז מילא. אבל כל שבת לחפש את עצמי, עם מי להיות ואיפה (יש לי דירה ששוכרת, אבל לבד בשבת זו לא אופציה עבורי).

וקצת כמוך גם לי לא מאוד מצליח לרשום מאוד פחות. אז אני מנסה איכשהו קצת פחות

לרוב אני מחייכת כאשר קוראת את הודעותייך. חושבת בשבילך שזה קשה אבל מחייכת כי אומרת לעצמי כמה אפשר לדבר על זה. גם כשאודי עונה לך זה גורם לי לחייך. אני הייתי נעלבת מתגובות כמו שלו, מניחה שבשבילך זה בסדר (?)

הייתה לנו אי הבנה לגבי הזמן של הפגישה.. אמרתי לה שנפגעתי ממנה ממשהו שקשור לזה וגם לא אמרה בבירור לגבי הזמן. בשני כשכבר היינו בדלת, היא אמרה ניפגש ברביעי ב12 וחצי. וזו לא השעה הקבועה שלנו. היא אמרה לי שבוע שעבר שנצטרך להזיז, אך לא אמרה מתי בדיוק וגם אמרה שאחזיר לה תשובה אם זה בסדר. אני כעסתי עליה.. והופתעתי ממש כשיצאתי ממנה בשני. מה שחשוב הוא שאמרתי לה. היום בסוף הפגישה באיזה שהוא הקשר אמרה שהיא מקווה ששנה הבאה (אחרי תחילת שנה"ל הכוונה) נחזור לשעה קבועה ומסודרת. אתה יודע מה עלה לי בראש? שזה הרבה זמן, ולמה ברור לה שאני ממשיכה איתה עוד שנה..? ברור לי שזה ברור לי שאני ממשיכה. אני יודעת שאני לא עוזבת אותה והיא לא אותי. אבל אולי כי הרגשתי שהיא מחליטה בשבילי, לא יודעת למה.. אבל זה קצת הכעיס אותי.

אודי, אתמול נסעתי ברכב כשנשמעה לפתע אזעקה. הרכב התחיל לזגזג.הידיים התחילו לרעוד.אני חושבת שנכנסתי קצת לפניקה.בטעות לחצתי חזק יותר על הגאז.הרכב זיגזג. אני מתה מפחד. היום בבוקר פחדתילהתקלח. פחדתי שתשמע אזעקה בדיוק כשאני אהיה עם סבון על הגוף.פחדתי שתשמע אזעקה והשיער שלי יהיה עם סבון שיטפטף לי על העיניים ואפילו לא אוכל לפתוח אותן. בסוף התקלחתי במהירות מטורפת כשאני מקשיבה כל הזמן אם נשמעת אזעקה. אודי, כרגע אני שומעת סירנה של ??? למה הם חייבים היום להפעיל סירנה ??? הם לא יודעים שהעצבים של בני"א מרוטים היום ??? אני מתה מפחד. אני אומרת לעצמי, ממילא כולנו נמות פעם ,ואי אפשר למות יותר מפעם אחת..אז מה איכפת לך.. אודי, אני רוצה לחיות. אני מפחדת. אתה רואה ??? מעורער בכל מקום..התחיל בפורום וממשיך בחוץ. אין מקום בטוח.הכל זז בטירוף. צריכה להיות לי פגישה עם אמא צביה היום מאחר בערב. אני מפחדת. ואם בדרך תשמע שוב אזעקה ?? ואם בדיוק אצל אמא צביה שתמע אזעקה ??? לא רוצה לצאת מהבית. מתה מפחד.

מבינה את הפחד שלך. איני יודעת היכן את גרה. בכל מקרה פחד הוא סובייקטיבי גם אם כביכול אין ממה וקו"ח אם יש. אתמול נשמעו אזעקות באזורים רבים בארץ. גם אצלי. פחדתי, לא אגיד שלא. עם זאת אני גרה במקום "כביכול" בטוח. יודעת שאין מקום בטוח אבל מבחינת נפילות, זה לא האזור. זה מרגיע אותי קצת. קשה לחיות בפחד. לבי עם תושבי הדרום, כי אני לא הייתי מצליחה לחיות בשגרה כזו. אני חשבתי לשאול אותה היום מה נעשה אם תהיה אזעקה כשאהיה אצלה (לא שאלתי), אך אולי כדאי לך לדבר איתה על זה, בצורה טכנית שתעזור לך להבין היכן את נמצאת... פתאום נראה לי שתשובתי בכלל לא מתאימה לך... אבל אולי בכל זאת תמצאי בה משהו. בתקווה שיהיו ימים שקטים ורגועים!

ממש רע ואין אוויר

יודעת לומר מה אולי יוכל לעזור? בינתיים אצטרף קצת, אם מתאים. נעמה.

אודי, יש לי שאלה: האם עצם העובדה שהמטפל שלי גבר (אולי... עוד לא החלטתי אם להתחיל בטיפול) לא תקשה על הטיפול? הרי יותר קל לאישה להיפתח בפני אישה. איך מדברים עם גבר על נושאים של מין, למשל? אודי, האם בתור מטפל גבר אתה יותר זהיר "ונבוך" מול מטופלת אישה מאשר מול מטופל גבר? האם יש יותר גבולות עם נשים? נניח תימנע ממגע עם אישה..... אשמח אם תאיר נקודה זו. האם דווקא יכול להיות שיש יתרונות בקשר טיפולי של גבר - אישה? תודה רבה

אני לא הייתי הולכת לגבר כי זה מסובך בשבילי. אני אוהבת את המטפלת שלי,מתגעגעת בחום, חושבת עליה כשנרדמת,זה מרגיע אותי. וכן אנחנו מדברות על דברים מאוד אישיים.היא יקרה לי. ואני שומרת מצוות ולהרגיש קירבה עם גבר שהוא לא בעלי הזוי בשבילי. את יכולה לחשוב מה מתאים לך.

עם העוסית לא הסתדר לי. לא הרגשתי מספיק חיבור. הפגישות הלכו סחור סחור בלי שהרגשתי ננגעת ולמעשי שימרתי כמיהה לתיקון כלשהו בקשר עם הפסיכולוגית 'המיתולוגית השנואה'. ייתכן יש אפשרות לחזור אליה לטיפול. הייתי רוצה רק פגישה אחת לליבון דברים והתעדכנות מולה, אבל היא לא ממש מאפשרת לי את זה. היא לא אמרה 'לא' אבל גם לא אמרה 'כן'. היא התעלמה. ששאלתי אותה מה לדעתה אני אמורה לעשות עם צרכי התיקון שלי ביחס לתהליך שהיה היא ענתה משהו לקוני על כך שהתנהלותי לדעתה מזיקה לי והאופציה היא טיפול מתמשך רציף. אפילו לא אמרה אם אצלה או אצל מישהו אחר. אני פשוט כבר נקשרתי אליה כדמות בעולמי אז לא רואה טעם להתחיל מחדש אצל מישהו אחר. זה כאילו משהו בזמן קפא מלכת אצלה. ואי אפשר לעבור הלאה כמו שצריך מבחינה רגשית. אפשר לעבור ברגליים אבל לא בנפש. עדיין חסום לי. הבעיה שמולה היה השחזור המסוייט והיא לא התנהלה כמו שצריך ומלא פעמים לא הבינה אותי ואני ממש מפחדת לסמוך עליה. אני כאילו נקשרתי למישהו שאני חוויתי אכזבה עמוקה ממנו. למה נקשרתי אליה יותר מאשר לעוסית שדווקא על פניו התגובות שלה (של העוסית) היו יותר מותאמות? אני לא מבינה את הנפש שלי. אני ממש מפחדת לחזור לטיפול אצלה ודי צופה מפח נפש נוסף. היא אפילו לא מוכנה הייתה להסכים לפגישה אחת. היא לא רוצה לבחון באיזה מקום אני היום? הרי חלו כל מיני שינויים. איך היא מדברת בצורה כ"כ טכנית על תהליכים ארוכי טווח כאילו רק היום לראשונה אני מתעניינת בטיפול? כאילו לא עברנו יחד כבר איזו כבדת דרך? איכשהו תמיד ההרגשה היא שאין הבנה בינינו. שאין ראיה עין בעין, שמשהו לא מצליח להגיע להבנה משותפת. ואני עדיין.. קשורה דווקא אליה. לא מאוד. כלומר נכון לעכשיו אני לא קשורה לכלום כי ניתקתי את עצמי ואני די נשמרת מגירויים רגשיים כרגע, לא נקשרת, לא מאפשרת התמסרות. אבל מרגישה שרק אצלה יש סיכוי אולי לגעת, כי הקול שלה כבר ספוג לי בזכרון כמו קול של אמא מלטפת כזאת שמתגעגעים אליו. למרות ששנאתי אותה כ"כ וכעסתי עליה כ"כ שהיא פגעה בי כ"כ. איך כל זה מסתדר? הכל ממש מפחיד אותי. להשען שוב. נפתחתי כדי להאטם? זה היה שחזור. השכל שלי לקח שם פיקוד. היא אפילו לא הסבירה לי. הייתי מעריכה אותה הרבה יותר אם היא הייתה מסבירה לי. זה היה מאד לא מכבד מצידה לא להסביר לי. אני קוראת עכשיו 'היומן הקליני של פרנצי' וכל פעם שלומדת עוד ועוד דברים על הנעשה בטיפול אני מתכעסת עליה שהיא לא הסבירה לי. אפשר לבטוח באדם שלא כיבד אותי מספיק כדי להסביר לי? העוסית דווקא כן הסבירה אבל אני לא יודעת למה, לא הצלחתי להתנתק מהפסיכולוגית הזאת. לא הצלחתי. משהו קפא אצלה וההרגשה הפנימית שלי היא שהשחרור יכול להתרחש רק אצלה ומולה, שאי אפשר לחדש תהליך במקום אחר, שהקיטוע הוא פשוט יותר מדי, מן מרווח כזה שנוצר שחייב השלמה, איחוי ברצף, כי משהו שובש באופן קריאת המציאות שלי והזדהויות שלי ומאז לא מתאפשר עיכול שלם מוצלח שיצור אינטגרציה טבעית ויתניע תנועה לעתיד. שלא לדבר על הפצע הנרקיסיסטי שנפער והפסיכולוגית הזאת כמו שפכה עליו חומצה. אבל הייתי מטופלת של הפסיכולוגית והעוסית קצת 'חטפה לה אותי' בין האצבעות כאשר ניגשתי אליה להסדרת עניין שיקומי. לא התכוונתי בכלל להתחיל תהליך רגשי דינמי מול העוסית. אולי גם בגלל זה זה לא הצליח. לא נקשרתי מאותו מקום אליה, הקול שלה לא הפך להיות כמו הקול של הפסיכולוגית, היא לא חדרה לנפשי כמו מן דמות אם כזאת ולא עוררה אותו דבר, זה פשוט לא היה אותו דבר, לא הגיע ולא נגע באותם מקומות, נותרתי אסופה מולה ומאוד בשליטה ואינטלקטואלית. מול הפסיכולוגית נעשיתי פסיכית לגמרי לעומת זאת, כל המגננות ירדו ועלה כאב עצום ושחזורי זעקות עזרה הזויים, אני מפחדת שעדיין עשויה לגלוש לשם מולה, הייתי מעדיפה להיות אסופה גם מולה. נראה לי שאם היא תדבר אליי מעמדת סמכות היום זה לא יזיז לי כמו פעם, אני לא אתערער והנפרדות שלה לא תפרק ותכווץ אותי. אבל יש איזו כמיהה. שאפילו קשה לי להסביר- אני צריכה משהו שחסר. זה משגע אותי שאני ככה. אני לגמרי נבוכה מעצמי שאני לא מסוגלת להרגיש בשום מצב נינוחות מספקת, לא ביחד ולא לבד .מה חסר לי? משהו חסר. אבל מה? 'לכידות עצמי'? מה חסר לי? כ"כ הייתי רוצה לפגוש מישהו שבאמת מסוגל לעזור. אבל באמת. לעזור לי לחוש אדם שלם ובטוח בעצמו שנע שבעולם בבטחון ומתבטא ופועל ועושה ושואף ולא מוותר. האם באמת ניתן להחיות חלקים 'מתים' או רק להפגיש עם המוות הזה ולהתאבל עליו? מה שווה אם לא ניתן להחיות? היא לא הייתה אמורה לעזור לי להחיות? למה אני אני אני לא מצליחה להשתחרר ממשהו שהיה כ"כ פוגעני ואפילו עכשיו שבסה"כ רציתי 'פגישת מחזור' כזאת לספר לה איפה אני בחיי מה עשיתי, מה הרגשתי, מה עוד קשה לי.. היא לא זורמת עם זה וטוענת שהתנהלותי מזיקה לי לדעתה והסיכוי הוא בטיפול מתמשך רציף (אפרופו בניגוד גמור להמלצת הפסיכולוגית מהפגישת היעוץ שלא לחפש מענה בטיפולים אלא בקשרים בחיים האמיתיים). אבל זאת בדיוק הבעיה. זה לא נגיש מבפנים. אין התמסרות. אין חשק. אין חיפוש. אני לא רוצה להיות כזאת שחסרים בה דברים. רוצה להרגיש מה שאחרים מרגישים שהם מסופקים בתוכם מיחסים וסומכים ומממשים ומגשימים. היא באמת יכולה לעזור לי? היא יכולה? היא חשפה לי פצע נוראי שם של ילדה נזקקת נטושה והפקירה אותי לאנחות. למה שאסמוך עליה שוב? חוויתי שם מגע עם כל מיני פצעים ומכאובים- בשביל מה? באופן הגנתי נאטם ונחסם לי הכל. איך אוכל לסמוך עליה שהיא בכלל מבינה מה היא עושה? הנפש שלי לא רוצה לסמוך. הנפש שלי חושבת שלסמוך זה למטומטמים נאיבים שלא למדו לקח :/

נשמע לי שאם תחזרי ולא יהיה טוב או לא כמו שציפית הכל ייחרב ויהרס יותר ממה שעכשיו. גם לא יודעת אם בכלל תהיי מסוגלת להמשיך איתה. מודה שקצת הסתבכתי מכל ההודעה. בבהתחלה חשבתי שאולי יהיה טוב אם תתייעצי עם העוסית לגבי חזרה לפסיכולגוית. עכשיו אני כבר לא בטוחה. אולי בתוכך את יודעת מה ניתן לעשות? אולי שווה להיפגש עם מישהו/י (לא יודעת מי) ולהתייעץ איתו. ואולי את פשוט צריכה להמשיך הלאה. היינו מטפל חדש. מקווה שתמצאי את מה שנכון עבורך בהקדם.. ותרגישי טוב יותר.

אודי, אולי תעזור לי להבין. מתקשרת קודם ל'חברה'. התקשרתי אליה אתמול לא ענתה לי וגם לא חזרה אליי. התקשרתי קודם, הייתה אזעקה וחשבתי להתקשר לשאול מה שלומה. היא ענתה לטל' ושמעתי שהיא לא ככ רוצה לדבר, שהיא כנראה באמצע משהו. המשהו הזה היה לראות איזו תוכנית.. אחרי שתי דק' של שיחה היא אומרת לי נדבר יותר מאוחר, אני אתקשר, ואז מגחכת ואומרת או שלא... (התכוונה שלא תחזור אליי, לא מכוונה רעה אלא פשוט לא יהיה לה כוח/זמן). ואני תוהה למה, מה ככ דפוק בי שככה היא מתנהגת אליי. אתה יודע? אני מרגישה שהיא מנצלת אותי. פעם, דיברנו או יותר נכון התכתבנו (כי אני כידוע לא אגיד לה מה שאני רוצה) ואמרתי לה שנעלבתי ממנה. איכשהו היא החזירה הכל אליי. אז לא, לא יעזור שאגיד משהו. הייתי אומרת לעצמי להתרחק ממנה. אתה יודע אבל מה הבעיה? שאני צריכה אותה. צריכה שתהיה חברה שלי. גם המשפ' שלנו חברות. ואני לא רואה שום דרך לראות את מה שקורה כאן בצורה אחרת. אולי אתה יכול להאיר את עיניי.. אז אתה מבין אותי? הדברים האלו שמצטרפים אחד לשני הורסים אותי.

שכעת התקשרה, התנצלה שלא חזרה אליי אתמול. לא רציתי לענות לה, נעלבתי ממנה. וכן עניתי. לפחות על זה אני גאה בעצמי.

אז איך זה אמור לגרום למטופל להרגיש טוב עם עצמו שבכלל שיש לו צורך פנימי מסויים בתמיכה טיפולית הוא נדרש לשלם כ"כ הרבה ולקבל על עצמו את הגבולות בלי שיש לו שום קביעה פה? אודי מן הסתם רק אנשים נואשים יסכימו לשלם כ"כ הרבה וליישר קו עם הגבולות של מטפלים ככה. אני רוצה להבין למה בעצם אתם בוחרים לטפל דווקא כך ולא אחרת? למה דווקא כך? תסביר לי. הנה, שאלתי. תסביר לי. אני רוצה להבין.

זה שקיימים גבולות בתוך הטיפול (ותשלום כמובן), לא אומר שלפסיכולוגים לא אכפת מאיתנו. לכל קשר יש גבולות, אפילו לקשר של הורה - ילד. הגבולות שומרים עלינו. הפסיכולוג שלי זמין לי גם בין הפגישות ועשה לי הנחה משמעותית מפני שאני אצלו יותר מפעם אחת בשבוע. אני מרגישה שאכפת לו והוא מסור אליי ולטיפול. אבל כדי שהוא יטפל בי הוא מוכרח לטפל בעצמו וחלק מכך זה לשמור על גבולות (לנוח, לצאת לחופש וכדומה) למען שנינו. נטע.

ובכל זאת, יודעת שזה בשבילי, וכנראה שגם בשבילה. היא שומרת עליי. וגם עליה. היא אומרת לי שהיא שומרת עליי ואני גם יודעת את זה. ברור שזה קשה, כל אחד בעמדה שלו ואנחנו לא שוות. אני באתי אליה לטיפול ולא היא אליי. מימה, ככה זה. אני סומכת עליה שככה זה טוב לי ושהיא שם בשבילי. יכול להיות שאת צריכה סוג של טיפול אחר?? אני לא יודעת אני תוהה יחד איתך.

לפי מה כמטפל דינמי אתה מעריך אם מטופל צריך טיפול דינמי או לא? או שכל מי שפונה אוטומטית 'מתקבל לטיפול'? ולמה התהליכים הדינמיים האלה מוצעים במתכונת ארוכת טווח? ממתי יש לאנשים זמן וכסף לזה? זה ממש מרגיש שאתם אטומים למשתנים מציאותיים בחיים של אנשים. וזה גם מבלבל כי כשעוד הייתי בתוך הטיפול אמרו לי שאין זמן ודחפו להסתגלות למציאות אבל מצד שני אומרים שהטיפול הוא תהליך ארוך טווח שלוקח זמן.. זה כמו סתירה במסרים

סתם לא במצב רוח לחיוכים

היי יש לי תסמינים שנראים כמו חרדה. אני רוצה לדעת מה הסוג שלה והחומרה שלה כדי לדעת להתאים לה טיפול. מי בעל המקצוע הכי מתאים לאבחן חרדה ? פיסכולוג ? פסיכיאטר ?

גם לאבחון וגם לטיפול.. תרגישי טוב

מרגישה עלה נידף רוצה להישען על גזע רחב להניח את הראש ולחבק את העץ. אפשר?

האחרונה, זה אוכל. וזה נותן את אותותיו עליי.

הגבת לי.. ויהיה לי עוד יותר מביך אם לא תראה... אנסה להתגבר.

כתבתי. ארוך. עצוב. מבולבל. לא נראה לי שנשלח טוב. אולי עדיף כך. אודי... הכל רע

את לא לבד. למרות שמאד רע עכשיו בהרגשה שלך מאמינה שיגיעו ימים טובים יותר. בינתיים את לא לבד. הרגשה הרע הזאת מוכרת כאן לרבות מן הסתם. היי חזקה בכך שתרשי לעצמך להיות חלשה זמנית ולשרוד את זה.

אי אפשר אתה.מבין? אין שום קצה של משהו שאוכל להאחז בו.. כמה כבר אפשר?! ככה אי אפשר להמשיך כך זה יותר מדי. אתה שומע אותי???

יורדות לי דמעות הרופא אמר לי היום שיש לי שומנים בדם וגם קדם סוכרת קשה לי קשה לי קשה לי אוףףףף למה????

קצת שיפור, טיפה אויר, הפוגה קלה בסערה. תודה מילי

כן יש פה גלים.סוערים.יש הרבה קושי שמתואר.בטיפול,עם המטפלים .ואני באמת תוהה...אז מה זה אומר?? האם הקושי הוא בהכרח שלנו המטופלות עם כנראה איזשהו מכנה משותף שמביא לתחושות שכאלו מהטיפול,מהמטפל,וכל התיסכול המועקה ,החסר החסימות ועוד... שזה מעורר?? או אולי יש משהו ב"גישה הטיפולית" ביחס המטפלים במכנה המשותף הזה דווקא...,והאופן בו הם מקפידים או לא מקפידים על דברים?? ומה הפתרון לעזאזל?? זה אכן מתסכל מאד עד בלתי נסבל.יש מצבים(יותר מאחרים) שאני ממש זקוקה לתגובה ממנו, ואם הוא בוחר שלא להגיב ,אז כמובן ששוב מתעוררת השאלה לגבי מידת האכפתיות שלו,והקשר איתו,ובעיקר לא ברורה לי העמדה הזו אם אני כבר מראה הזדקקות ופונה,ואין התייחסות אז מה המסר בדיוק??ואני גם לא מקבלת תשובה ממשית בפגישה.אז..??מה להבין מכל זה?ולמה שארצה להיות זקוקה ותלוייה אם זה רק מביא לפגיעות ואכזבה.??ועוד ממנו. ובאופן כללי מסתבר שהחוויה הלא פשוטה הזו של טיפול,מטפל וכו משותפת פה לעוד, עדכדי שחשבו שאני ונטע זו אותה אחת .וכנראה שיש כאלו ברי מזל(בגלל מי שהן,או מי שהמטפל שלהן,והדינאמיקה שנוצרת)שאצלן זה לא ככה.והטיפול עובד נכון...,זה מעודד מצד אחד אבל גם מעורר קינאה כי אולי אצלי לעולם זה לא יקרה ויהיה מספק בטוח ומרגיע. אודי הרי גם המטפלים בטיפול אישי(כפי שגם ציינת) האם אצלכם בטיפול שלכם,,זה נחווה אחרת מהמקום שאתם נמצאים בו? ומזה שאתם גם עם הכובע הנוסף של המטפל?? ...או שאתם חווים גם כאלו תיסכולים?? מעניין...מאמינה שלא.ושוב תוהה אז מה בעצם הסיפור פה?שלנו?שלי?של טיפולים?

המשפט של אודי עשה לי בום בלב!!! "קצת ויסות לפני ששורפים כאן אנשים שמקדישים את חייהם לעזרה לאחרים" - אפשר להדגיש את זה???? נכון, כואב, קשה , מורכב, מתסכל, מכאיב, מערער, שובר....ואפשר להוסיף עוד מילים קשות... אבל, זה אנשים שמקדישים את החיים שלהם להיטיב עם האחרים. ומקדישים - זה פשוטו כמשמעו!!! נכון שהם מקבלים תמורה, אבל אין השוואה לעומת מה שהם נותנים לנו. לפחות ממה שאני קוראת פה על מה הבנות מקבלות בטיפול, ומה אני מקבלת....הזמינות, השעות, הכל. יש כאלה שמצליחים יותר, ויש פחות - אבל כולם עם אותה מטרה!!!!

יודעת משהו, גם אם היא מקדישה "רק" את ה-50 (100) דקות בשבוע, בנוסף לתקשורת מעבר נקודתית כשצריך, בנוסף למחשבה מעבר, גם בלי שאבקש, בניסיון להיטיב איתי - זה המון. אני משלמת לה כי זה המקצוע שלה, אבל בעוד שיש מקצועות שאפשר לעשות רק בשביל הכסף, זה פשוט לא אחד מהם (מה גם שהיא, ואני יודעת שמטפלים רבים, עובדת גם בשירות הציבורי). אישית לא יצא לי לכעוס עליה מהסיבות האלו, של כסף/חוסר אכפתיות וכו', אבל מרגעים אחרים של כעס כלפיה אני יכולה להבין איך מסך של חרדה מטשטש גם את ההבנה שהכוונות אוהבות... נעמה.

דבר ראשון, תודה על התגובה שלך...:) דבר שני, המקום הזה ש"מבין" בשיטות טיפול, ש"שולט", גורם לי להיות במקום שמציע לו על דרכי עבודה איתי...שזה גם המקום ששוב, לא מצליח להתמסר אליו, לדרך שלו... הוא מספיק מקצועי ועם ידע עצום (וגם מומחה בהיפנוזה), אז דווקא ביקשתי ממנו שיעשה לי כמה פגישות של היפנוזה, והוא אמר לי שזה יכול להיות רעיון טוב...אבל בפועל הוא לא עשה לי. (עדיין). הרצון להיות בהתמסרות, להישען על מישהו בעולם הזה הוא חזק ממני. יחד עם הפחד העצום מזה, גם הרצון הוא עצום ועצמתי. זה הקושי שלי בטיפול..וזה הרצון האמיתי שלי. להתמסר. להתחייב. להיקשר. להרגיש. רק להרגיש. בלי לחשוב. בלי ניתוחים אינסופיים במקצוע. להתחבר. להזדקק. להיות תלותי. לעצום את העיניים. להיות מולכת. לאהוב. להיות אהובה. שמורה. מוגנת. להיכנע. לשחרר כשידיים טובות מחזיקות בי. להרפות. פשוט להיות. וזה מרגיש לי הצגה ומשחק לבקש ממנו לאפשר לי להיות במקום הזה...כי או שזה קורה או שזה לא קורה....לא אודי?? אנחנו לא מסיימים בסוף את הטיפול. לא כרגע. ממשיכים. ככה. ולא רוצה לבקש... ומצד שני, זה לא בא.... ולא יבוא... כי משהו בטיפול נהיה קר כזה, מרוחק, טכני....:(... פחות מבולבלת.. מתחילה להבין לפחות מה רוצה ביותר בהירות... גם אם ולמרות שזה לא קורה בפועל. רחל.

שלום אני שוקלת להתחיל טיפול חדש לאחר שלושה טיפולים שנכשלו (בגללי. פשוט עזבתי כשהתחיל להיות קשה).אני סובלת מהפרעות אכילה. הייתי בשלוש פגישות אצל פסיכולוג קליני ונאמר לי שאם ברצוני להתחיל בקשר הטיפולי, אני אהיה חייבת בין הפגישות לעדכן את הפסיכולוג בסמס או במייל פעמיים ביום מה מצבי. הוא מתחייב לענות "קראתי", "קיבלתי", "ראיתי", וכמובן נדבר על מה שיעלה בפגישות. אם לדעתו יהיה צורך, אז ניזום שיחת טלפון "כעזרה ראשונה". הוא גם נותן לי אפשרות לכתוב לו מיילים (שישמשו על תקן יומן אישי). הוא לא יתייחס למה שכתבתי במייל (מלבד - "קראתי, אני איתך" והערות בסגנון הזה) ונדבר על כך בפגישות. אני יודעת שקשר בין פגישות נחשב לפריצה של גבולות או משהו כזה (קראתי על כך הרבה), אז מה קורה פה? איך אדע שאני מתחילה טיפול אצל מישהו טוב שאכן יודע מה הוא עושה ולא יפגע בי. מה המטרה של הקשר הזה בין הפגישות שהוא חושב שהכרחי עבורי ועבור הצלחת הטיפול? אשמח לשמוע דעה נוספת בטרם אתחיל טיפול נוסף והפעם מקווה לא "לברוח". ליהי

שוב אני. מצטערת שפותחת הודעה חדשה אבל שכחתי לשאול: מה ההבדל בין פוסט טראומה "רגילה" לבין פוסט טראומה "מורכבת"? לא כל כך הבנתי כיצד הפסיכיאטר איבחן אצלי פוסט טראומה מורכבת וקצת קשה לי עם "התווית" הזו. חיפשתי חומר קריאה אבל אין כמעט חומר על מורכבת. האם יש ספרים / חומר בנושא (אפשר באנגלית)? תודה!

אודי, אני קוראת פה בפורום (לאחרונה, לא מעט מפני שאני בבית עם רגל שבורה) וזה רק מחזק את החשש שלי מפני התחלת טיפול. כל החיים היה לי דפוס של תלות: בהורים, תלות בבני זוג. אני חוששת מתלות במטפל. הבעיה היא שהפסיכיאטר שהייתי אצלו טוען שאי אפשר לטפל בפוסט טראומה מורכבת רק באמצעות טיפול תרופתי. הוא ממליץ על פסיכותרפיה של פעמיים - שלושה בשבוע. אודי, האם אתה מסכים איתו? יש שתי בעיות שהכי מציקות לי כרגע: אחת היא הפגיעה העצמית שממלאת אותי בבושה ובתחושה של כישלון, והשנייה היא סיוטים בלילה. אני קמה בבוקר עייפה וסובלת מכאבי ראש. מהו הטיפול הטוב ביותר בסוג כזה של פוסט טראומה? לעולם לעולם לא הייתי בטיפול ואני מבולבלת. האם כדאי שאלך לפסיכולוגית אישה (מפני שהפגיעה היא מינית)? האם זה מסוכן להיכנס לטיפול, כלומר, האם בהתחלה יש סיכוי להחמרה ולנסיגה במצבי? תודה על עזרתך

ואני אומרת זאת בבושה רבה מאד, (הי כולם) שהאגרסיות הפנימיות שלי כל-כך חזקות עד כי הן מרגישות לי גולשות החוצה ושנפגעים מכך בסביבה. והכי מפחיד אותי שנפגעים מכך ילדים או תינוקות או גורי בעלי חיים. ודנתי את עצמי באופן בלתי סלחני לנידוי ולעונש כבד בגלל זה. בדרך כלל יש לי המוני סבלנות וחמלה כלפיהם, אני חושבת, והפעם איני מכילה, אם כך אפשר לקרוא לזה, כל-כך. מקווה שזה בר תיקון, אני באמת מנסה. אבל קשה קצת כשהשינה נפגעת מאד. (משתמשת בתרופות לסיוע). הנה הרחבה סוריקטה

https://www.youtube.com/watch?v=ofTvwQ9N3W4 נעמה.

רשמה פה מישהי להגביל כמות הודעות ואני בעד. אני אפילו בעד לחסום את שם המשתמש שלי פה באופן גורף. לא בטוחה שהכתיבה שלי פה משרתת משהו טוב. עמכם הסליחה על ההצפות.

את אהובה ויקרה, עם. ולמרות. רחל.

את רצויה כאן מאוד ואהודה על חברות הפורום, אני חושבת שכל הודעה שלך חשובה בפני עצמה, גם אם את מקבלת תגובות של די כבר לחפור, הרי הפגיעה בך היא קשה מנשוא ואם הכתיבה בפורום עוזרת לך לשחרר את הסערה שמתחוללת בתוכך אפילו במקצת, אז למי איכפת שאת מריבוי ההודעות?! תמשיכי ללכת עם האמת שלך, כי רק את יודעת מה טוב לך. שירן

הפסיכולוג שלי לא הפסיק "לאהוב" אותי ואכפת לו מאוד מאוד (אולי לצערי). אני מחפשת בנרות תירוצים שונים ומשונים על מנת לעזוב את הטיפול המכאיב הזה אבל הוא מטרפד לי את התוכניות. בכל זאת אני שונאת אותו. במבי חכמה ויקרה, איך את מסבירה זאת??? אגב, אני ולוריטה הן לא אותה הכותבת. הזדעזעתי ממה שלוריטה כתבה (זה ה - פחד הכי גדול שלי בעולם) והייתי חייבת לשמוע האם אודי חושב שזה לגיטימי.

ראשית, תודה על ההבהרה..היא היתה מאוד חשובה עבורי.. כל דבר קטן מצליח לערער לי את הריצפה לגמרי..וואוו. פעם אם אני זוכרת נכון,סיפרת שאבא שלך מאוד אהב/אוהב אותך ומעניק לך יחס מיוחד..ואותו אב שאהב.פגע כל כך.. ייתכן, שאת מפחדת משחזור יחסים כאלו עם המטפל ?? את מתארת את האהבה והאיכפתיות של המטפל, ייתכן שהרצון לברוח ,החשש הגדול זה שהדמות האוהבת והאיכפתית ,תפגע כל כך עמוק.. ייתכן מאוד שאני טועה בגדול.. ושוב תודה לך נטע על ההבהרה..

מצאתי את עצמי קוראת כמה ספרים על ושל וויניקוט, על הנושא של תסוגה לתלות.... בילדות שלי קיבלתי הרבה תפקידים, חוץ מלהיות עצמי. ואולי החסכים שלי היום נובעים מאותו מקום....(ומעוד..:( ובגלל האישיות שלי ושל המטפל שלי, לא התאפשר המקום הזה של להיות תלותית בו, או אפילו להזדקק.. ואני מרגישה שזה כבר מעבר לרצון. לא יודעת מה זה. להזדקק. ורוצה. להניח את הראש, ושמישהו שם ידאג. שלא צריכה לפתוח כל חלקיק שנייה את העיניים לראות שלא פוגעים בי, שרואים אותי, שאני שם. בטיפול אני לא אפשרתי, ושכן אפשרתי ושכן ביקשתי שיהיה שם - הוא כבר לא היה שם... ועכשיו כבר מדברים על הסוף יותר מידיי...(זה גם מציק לי....או שממשיכים ממשיכים, או שעוזבים ודיי....!) אני לא רוצה לבוא אליו ולהגיד לו "לא אפשרתי לי להיות במקום הזה הנזדקק, לא נתת לי את המקום הבטוח" - כבר אמרתי לו את זה יותר פעמים, ונמאס לו שאני מתלוננת...(אולי בגלל זה הפסקתי להתלונן ומראה לו כמה אני מסתדרת עם הכל?) ומצד שני, אי אפשר לבקש ממטפל, שייתן לי את המקום הזה..או שזה קורה או שזה לא קורה... האם יש טעם לפתוח את זה איתו, ואם כן, איך?... או שפשוט לסיים את הטיפול בנחת, ולחפש יום אחד מטפל אחר שאולי יאפשר את זה, ואז אולי אצליח לבנות יותר זהות משל עצמי????... רחל המבולבלת.. ו.... אודי, אני... מעריכה המון, את נוכחותך, מילותיך...

אודי, תקשיב - אני שונאת אותו!!! רוצה לנער אותו ולצרוח חזק חזק. אני באמת חושבת שהשתגעתי. אני מאשימה אותו ואת הטיפול הפסיכולוגי המטומטם הזה!!!!!! אני שונאת את כל הפסיכולוגים (חוץ מאותך אודי). מצטרפת למימה - הלוואי שכולכם תשרפו באש (חוץ ממך אודי). אתם עושים לאנשים טיפול שורש ללא הרדמה. אתם סדיסטים ואנחנו מזוכיסטים שמשלמים לכם על זה. דפוקים אנחנו. באמת שדפוקים. נטע.

יש לי קושי בויסות, בגלל זה אני בטיפול... אגב, תדע לך שכתיבה "משחררת" כזו שנתפסת כתוקפנית ואלימה, עוזרת לי לעיתים להימנע מפגיעה עצמית: אני מפנה את הזעם כלפי חוץ במקום את הזעם כלפי פנים. רק שבד"כ אני כותבת לעצמי ולא משתפת פה כי הצדדים הזועמים האלו שבתוכי מאוד מבהילים אותי. אגב, אני מסכימה שנוסיף לרשימת הפסיכולוגים הטובים את הפסיכולוגית של במבי, של מיכל ואת המטפל של הילה. אתה רואה, אני נדיבה היום! נטע.

ויכולה לתאר לעצמי כמה קשה מה שאת עוברת. מאמינה שלא לעד ימשך ככה ויהפוך יותר נסבל בהמשך והמטאפורה שלך מצויין- כמו טיפול שורש בנפש בלי הרדמה. הם חושפים שם את המצבים הכי נזקקים של הנפש.

לעזרה לאחרים? לדעתי אתם מקדישים את חייהם לאהבת המקצוע וטיפוח הזהות המקצועית והסיפוק לאגו שזה נותן. אנשים בלי כסף שלא יכולים בכלל לממן טיפול הם אפריורית בלתי נראים ובלתי קיימים עבור הקליניקה הפסיכולוגית.

נטע, שמחה שכללת את המטפל שלי בתוך רשימת המיטיבים...... הוא לא יצא לחופשה בשלוש שנים האחרונות. לא בקיץ ולא בחגים. וזה בעיקר בגללי כי הייתי זקוקה להחזקה צמודה. השנה הוא נוסע לשבוע ואני מפרגנת לו מכל הלב. מימה, מה הקשר בין התמסרות למטופל לבין טיפוח אגו? הילה

אודי, אני בשלב אחר בטיפול. הצלחתי להיפרד מהסבל ומההתקרבנות. לעת עתה. אפשר לאמר שבעבודה בתקופה האחרונה יחסית בסדר, וגם במצבי רוח כבר הרבה פחות מנהלים אותי, המצב הכלכלי משתפר. אפילו בקשר לילדים מתחילים לראות את האור. וזה אמור לשמח אותי. אבל-;(((( בטיפול אני פחות כאובה ומרגישה שזקוקה לו פחות רגשית. ונכון שהוא אומר שהוא שם. ושהוא לא עוזב בטוב וברע. ובכל זאת אני חווה סוג של פרידה ממנו. למרות שהוא שם וממש שם. ברור שיש עוד לאן להתקדם. וכולי וכולי...... אודי- אתה מבין אותי???? מבין מה אני אומרת???????? במבי- את גם עושה אנליזה, אשמח לשמוע ממך. ובכלל מה שלומך יקירה? ובכלל כל מי שמזדהה עם מה שכתבתי ובכלל. הילה

אני אצל אמא צביה 5 פעמים בשבוע , וזה מרגיש לי נכון. את יודעת ? בחודש האחרון, היו עומסים גם אצלה וגם אצלי בעבודה שהצריכו שינויים בזמני הפגישות שלנו. אמא צביה התעקשה על ה 5 פגישות , וקרה שנפגשנו פעמיים ביום (עם הפסקה של מס' שעות ) אמא צביה צדקה. מרגיש לי ריצפה, רוגע כזה.. אני לא מצליחה לראות את עצמי כמה ימים ללא אמא צביה. אני קשורה אליה ממש כמו בחבל הטבור. חיבור כזה שמשרה רוגע, בטחון, ריצפה כזו. חיבוק-במבי.

אהלן, אבקש להתייחס ברצינות לשאלה. ערב טוב. אני בן 22 מדבר בשם חבר טוב שלי, שטען בפני שצילם עצמו בווידאו בדרך לא הכי צנועה. הוא חושש שמא גלשו סרטוני הווידאו בתוכנת ווטסאפ לאיש קשר אחד או יותר. למרות שהוא הסתכל ווידא שזה לא קרה באותו זמן, הוא ממש בפרנויה. זה קרה לפני מספר חודשים. באילו דרכים ספציפיות (טכניות) אפשר לדעת שזה לא קרה?

שרשמתי שאלה נוספת בשרשור הקודם שכנראה לא ראית. ואם תשים לב, ההודעה בשרשור החדש יותר מורכבת בסופה בשאלה אחרת. תודה.

אני באמת לא מבינה. אודי ביקשתי עזרה. ביקשתי עזרה ולא מוכנים לתת לי אותה. למה אודי? למה? אם יכולתי לעזור לעצמי בלי העזרה הזאת אתה לא חושב שכבר הייתי עושה את זה?????????????????. למה אתם לא מוכנים לתמוך מתי שצריך את התמיכה הזאת? אודי תסביר לי למה. אני לא מצליחה להבין. זה בכוונה? עושים בכוונה? זה 'קריז' כזה? 'גמילה מהשד'? מה זה אודי. למה לא מוכנים להעניק עזרה לבן אדם שמבקש אותה? למה אודי? אני לא מבינה.

בשביל מה שאלתי? תעזור להבין.

די, אי אפשר כבר יותר. מרגישה שיש כל כך הרבה דברים שפשוט כבר לא יכולה לעמוד בזה. רוצה להרים ידיים ולומר די. תעזבו אותי. לא רוצה יותר כלום. לא יכולה, לא מסוגלת. לא מצליחה לצאת ולקום ולעשות. חשבתי היום אולי אני בדיכאון, אבל לא נראה לי שזה הכיוון. פשוט חסרת כוח ומרץ ורצון והכל. ואגב אני לוקחת כדורים... ניסיתי היום משהו, כבר לא יודעת אם בגלל שאני מפחדת או שיש סיבות אובייקטיביות ללמה לא. מרגישה שכבר לא יודעת מה לעשות...

אין סיכוי שאפרט. ואולי זו פעם ראשונה שאני כותבת הודעה כזאת. (המטפל כמה שבועות בחו"ל ועוד קודם לא יכול היה להיענות אליי כי היה חולה מאד) סוריקטה

אל תפרטי אם את לא רוצה.. תהיי כאן.. אל תשארי עם המצוקה לבד. בבקשה.. תהיי פה איך שנכון לך. אם את צריכה/רוצה משהו, בבקשה ממך-תאמרימה את צריכה/רוצה. אל תשארי עם הקושי לבד. יש פה הרבה בנות שאוהבות אותך. שאת משמעותית עבורן. וזה לא משנה באיזה מצב צבירה שאת. אוהבות אותך בכל מצב שאת. שלך-במבי.

היי אודי, שלחתי הודעה למטפלת ברגע של דחף וגעגוע שמזל שהיא איתי.. שקשה לי מאוד בתקופה האחרונה ושמי היה מאמין שהיא תיכנס ללב הנעול שלי... ושניה אחרי ששלחתי את ההודעה הרגשתי חשופה ופגיעה והצטערתי ששלחתי.. פתאום אני מתחילה לחשוש שאולי היא כועסת ששלחתי לה או שהיא מגחכת לעצמה ואומרת לעצמה מה המטופלת הזאת חופרת לי או למה היא חושבת שאני באמת איתה.. יש לה בעל ילדים חברים תחביבים.. למה ישר שהרגשתי שהיא איתי ושלחתי לה את ההודעה והכל פשוט התבטל לי בבת אחת.. איך אפשר להסביר את זה? ואודי האם אתה היית כועס על מטופל ששולח לך הודעה כזאת? תודה

אודי, לא מצליחה להבין. נטע ולוריטה הן דמות אחת ??? שתיהן כותבות על המטפל/ת (לא זוכרת) שמפסיק להכיל. כבר לא אוהב. יש הקלטות ??? של מי ?? ובשביל מה /מי להקליט ??? אודי, יכול להיות שיום בהיר אחד אמא צביה תסתכל עלי במבט מזרה אימים ותגיד לי : זהו! הפסקתי לאהוב אותך, אני לא יכולה להכיל אותך יותר.. הקלטתי אותך אומרת ?????? אודי, מה קורה פה ???? ואתה יודע ? אני כבר פוזלת בכל הגוף מהתנועות הקיצוניות של מימה.. רגע אחד, מימה מביאה תקווה, ואני שמחה .. ורגע אחרי זה קללות ודברים איומים על כל הפסיכולוגים. הכללה מוחלטת. כ-ו-ל-ם ! גם אתה, גם אמא צביה. כולם איומים.. האוזניים שלי כבר ממש נתלשות מהמילים האלו. אני לא יכולה יותר עם זה !!!!! די !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! אמא צביה מדהימה בעיני!!!!! אתה מדהים בעיני !!!!!!! לא יכולה עם זה יותר !!!!!!!!!!!!!!!!!!! די כבר מימה. תפסיקי עם כל ההכללות והקללות על כל הפסיכולוגים !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! אני משתגעת !!!!!!!!!!!! מה זה ההקלטות של נטע/לוריטה (?) מי מקליט ??? אודי, תגיד. מה קורה פה בפורום ???????? אודי, תשמור פה. מרגיש פה לא בטוח פתאום..

במבי, בידי ההחלטה אם לפתוח את ההודעות של מימה, ואני אכן פותחת וקוראת מתוך אימפתיה למצוקותיה, ומה שאני רוצה לומר זה שיש עוד אופציה למי שלא מעונין לקרא את מה מימה כותבת. וכאחת שקוראת כאן מידי פעם יש לא מעט מבקרות קבועות שחוזרות ומתלוננות על מצוקות קבועות שזה בהחלט לגיטימי בעיני, הסבל והתלאות שמביאה לכאן מימה והדרך שהיא בוחרת להביא אותם לכאן,הוא לא פחות מסבלם של האחרים,רק בגלל שהיא משתמשת בסגנון הכתיבה המיוחד לה, על אותו סגנון אפשר אולי להתוכח, ומי שלא מתחבר לזה יכול תמיד לדלג. ולגבי ריבוי ההודעות , אני נתקלת בהצפות גם של משתתפות אחרות , (מבלי לנקוב בשמות כמובן)ומימה לא יוצאת דופן מהבחינה הזו.אז לדבר על הגבלה במספר ההודעות רק מפני שמדובר בהודעותיה של מימה , מעורר תהיה ודי צורם.. מה גם שהפורום הזה ידוע ביחסי התמיכה והאימפתיה הניתנים זה לזה, או יותר נכון זו לזו.

אולי כדאי להגביל את מספר ההודעות שכל אחד יכול להעלות ביום? למנוע התשה והצפה של כל הצדדים...