פורום פסיכולוגיה קלינית

אודי שלום, בשנים האחרונות אני מרגישה התדרדרות במצב הרוח, חוסר יוזמה וחוסר רצון לעשות ולהניע דברים בסיסיים ודחיינות קשה של כל דבר שאני צריכה לעשות. אני מרגישה שכל זה משפיע עלי לרעה ועם הזמן זה רק מדרדר. הייתי בטוחה שאחרי שאני אהפוך לאמא זה ישתפר אבל ממש לא, הקושי בטיפול האינטנסיבי בילד המקסים שלי מקשה עלי יותר. אני לא רוצה שהמצב הזה שאני נמצאת בו ישפיע לרעה על יחסיי עם בעלי ועם בני (למרות שאני מרגישה שזה כבר משפיע מאוד). יש ימים שאני מרגישה קושי כל כך גדול שאני לא יודעת איך להתמודד עם זה ובא לי להתפוצץ אבל אני לא מצליחה לעשות כלום בשביל לצאת מזה. האם כדאי ללכת לפסיכולוג? או לגורם אחר שיכול לעזור לי אשמח לעזרתך קרן

אני צריכה שמישהו ידע. אתה הרי יודע שלפעמים קשה לי ואני מחפשת אותה למשל באינוטרנט. הפעם האחרונה הייתה לפני כשבועיים כשגיליתי איפה היא.למדה. סיפרתי לה כמובן... דיברנו על זה שאני צריכה לראות.איך.לא להגיע למצבים האלו. אז עכשיו 'נקרתה בפניי הזדמנות' ללכת לחפש את הבית שלה. צריך רכב בשביל זה. התלבטתי כן או לא. המשכתי להתלבט חשבתי שזה יהיה מוזר לחפש ושהיא בטח לא תאהב את זה. תיארתי שלא.באמת אמצא ובכל זאת... התחלתי לנסוע. עכשיו אני אחרי הפרסה, יושבת.באוטו. צריכה להוציא את זה ממני. אני יודעת שהיא תהיה גאה בי... לא.יודעת למה אבל מתחילה לבכות:-(. הייתי צריכה לספר עד שאראה אותה. ומקווה שהכל בסדר אצלך ושנהנית בכנס.

בלילה באים הפחדים. במהלך היום הם כאילו אינם. את מקומם תופסת קהות חושים משכרת, ואני מרגישה שכלום לא משנה, כלום לא יקרה. ואם יקרה - לי לא אכפת. אני רחוקה מהכל. אין סיכוי שמשהו יחדור מבעד לחומה שלי, אין סיכוי שארגיש. אבל מסתבר שהם ישנם. מקיימים חיים חשאיים מאחורי גבי. הם מתגנבים בשקט מאחור, חתוליים, שקטים להפליא, נעים בתנועות מתפתלות, בלתי מורגשים. אבל כשעוברת שעת חצות, והרחוב חשוך וריק, ואני מוכרחה ללכת בו יחידה, אני עייפה ומנומנמת. ושוכחת לרגע את התפקיד שלי במופע היחיד הזה - תפקיד שומר הסף של החומה, ומנסה ללכת סתם כך, כמו בחורה שהולכת ברחוב, אני מתרוקנת. השער נשאר נטוש ופרוץ. ואז, בבת אחת, הם מתפרצים לזירה. מתגלים במלואם ללא חשש, יודעים היטב, שעכשיו - הבמה כולה שלהם. הם פושטים על כולי, לא משאירים חלקה ריקה. בכל פינה שלי שוכן נציג פחד, מחלחל ומרעיד. הגוף מתכווץ בחרדה, העיניים בולשות סביב לראות מאיזו פינה נסתרת עלול לצוץ תוקף פוטנציאלי, השפתיים כורתות בריתות עם אלהים, נשבעות בשמי לשוב בתשובה שלמה, להתפלל כל יום, לקיים כל מצוה אפשרית, רק שיציל אותי בבקשה עכשיו, הלילה, יותר לא אבקש... הרגליים מאיצות את הקצב, (אבל לא יותר מידי, חשוב לא להפגין פחד.) הידיים נקמצות באימה, וכל כולי נעשית שלו. נתינה מן השורה בממלכתו של הפחד. אח"כ מגיעה, נועלת את הדלת, מתעשתת, נרגעת, מתפקחת. ומגיעה שוב ושוב לאותה המסקנה - הדבר היחיד שמפחיד אותי, הוא אנשים.

היום יום שלישי. לא הגעת. אני דואגת לך. תבוא רק להגיד שהכל בסדר. טוב? אכפת לי ממך. אתה יקר לי. הילה

אתה בסדר ?? קרה לך משהו ?? למה לא ענית אתמול ? ולא כתבת את מה שאתה תמיד כותב ביום שני בלילה ?? היום יום שלישי ואין לנו את ההודעה האדומה שלך .למה ??? קרה לך משהו אודי ?? תענה.. אבל לא שמעתי שקרה משהו ביישוב שלך ??? אני שונאת את המלחמה המטומטמת הזו. אני שונאת שחיים במדינה הזו כמו על אוניה שכל רגע יכולה לטבוע. מתנדנדת בצפון, בדרום, במרכז. כל הארץ לא בטוחה.. אני גם מרגישה לא טוב פה.. ראית ? מימה הפסיקה לכתוב.. כתבתי דברים קשים בתגובה לנטע בהקשר להודעה ההיא של מימה והתגובה שלך.. אתה רואה אודי למה אני מעדיפה שלא להיות בקשרים עם בני אדם ?? לא להשתייך לקבוצות ??? רואה מה קורה ??? זו דינמיה שמאוד מאוד מוכרת לי.. כשאני מרשה לעצמי להשתייך לאיזשהו מקום, מרגישה איכפתיות ורגשות טובים. ואם אני מרגישה שמישהו פוגע, אני מגיבה. אחרי זה אני מרגישה אשמה איומה ומתחרטת שהתערבתי ומתחרטת שמכירה בכלל בני אדם. אודי, שתדע לך שעם עצמי אני מסתדרת מצויין. הקשיים הם כשיש עוד אנשים. אני מרגישה אשמה איומה. אמרתי לאמא צביה מלא פעמים, שכשאמות ,זה יהיה מרגשות אשמה. למה מימה הפסיקה לכתוב ??? אני אשמה ????? אבל אודי, אני הרגשתי שאני באמת משתגעת ממה שהיא כתבה. זה הטריף לי את השכל. הרגשתי שזה לא הוגן !!! לא הוגן כלפיך, לא הוגן כלפי כולם. הרגשתי שאני מתחרפנת.. כאילו, בא לי לבקש ממימה סליחה שהתערבתי, אבל אני נזכרת מה היא כתבה לך ואני שוב כועסת, ואז אני קוראת את מה שהיא הגיבה לתגובה שלך, ורוצה להיות על ידה ולתת לה יד.. אודי, אתה מבין למה אני רוצה לברוח ליער,לשבת ולחבק את גזע העץ.. עצים לא פוגעים. :(((((( ולמה אין את ההודעה המרגיעה של יום שלישי ??? קרה לך משהו ???? אתה בסדר ???? אוףףףףףףףף עם כל העולם הזה

הי במבי יקרה, ללמוד שאת לא אשמה בסבל העולם... המממ... בשביל זה עובדים כל כך קשה על פרידה והפרדה בטיפול... חיבוק, סוריקטה

.. סוריקטה מותק... כמעט בא לי להגיד שאם האזעקות הצליחו להביא אותך חזרה לפה אז.. :) טוב לראות אותך כאן אחותי שלי :) קראתי תגובה שלך לאודי. מה זאת אומרת שהפסקת לישון במיטה ? את יודעת סוריקטה, קראתי שישנם גולשים שמתכתבים עם אנשי גדודי.. ומישהי ביקשה שישלחו את הרקטה הרקטה בערב בגלל שבגן של הבת שלה אין ממד ואין לה סידור לילדה... לי מתחשק לבקש מהם שאם הם שולחים רקטות,שלא יעשו זאת משעות החשיכה ,אז רמת החרדה שלי עולה לאין ערוך.. תראי לאן הגענו... אני קוראת מה אני כותבת ואומרת שכל העולם צריך אישפוז -ומייד. אם היה תלוי בי- הייתי "זורקת" את כולם לבריכת שחייה. -שכולם ירגיעו . ומייד. את יודעת סוריקטה ? לא הבנתי "למה התכוון המשורר" באומרו : "בשביל זה עובדים כל כך קשה על פרידה והפרדה בטיפול".... סוריקטה מותק, בימים טרופים אלו,נראה לי שחלק מהמוח שלי קפא/השתבש/ מתקשה להבין דברים רבים.. שלך-במבי.

אודי, אני מפחדת למות, ועוד יותר מפחדת לחיות, והכי הכי מפחדת - לתפוס מקום. היום ישבנו בממ"ד והרגשתי שאני שואפת יותר מדי חמצן, ועוד מעט כולם ימותו בגלל "החזירות" שלי. אוף אודי, אתה מצליח להבין אותי??? נטע.

נטע יקרה ! וואוו.. הרגשתי שאת כל כך מדייקת את ההרגשה הבסיסית שלי בעולם.. קראתי שוב ושוב את מה שכתבת. כמו צילום רנטגן.. כל כך מדוייק.. זו הרגשה מאוד קשה, נכון נטע ?

קצת קשה לי להגיב עכשיו כי אני במקום לא טוב. רק רוצה להגיד לך שהודעתך הייתה משמעותית עבורי. הרגשתי פחות לבד "בלבד". תודה. כנראה שבאמת "קל הרבה יותר לפחד ביחד". נטע.

מנסה לראשונה מסלולארי. .אני בוכה שוב..איפה החוסן? לכן מעדיפה שלא להפגש כנראה. זה מציף משהו סליחה על ריבוי הודעות..עצוב לי..

מיכל, זה תמיד קרה כשהיא "נעלמה", לא? שברגע האחרון מגיעה התהיה - אולי עדיף בכלל לא להיקשר? להמשיך בהפסקה? להפסיק? אולי הפעם נוסף לזה האלמנט המפתיע, שחשבת שזה לא יקרה. (ובאמת הפעם זה קרה ממש לקראת הסוף, אולי בדיוק בזמן בשביל לעבד את זה איתה?) בין אם תחליטו להיפגש ובין אם לא, שולחת לך חיבוק ואת ההצעה לנוכחות אינטרנטית בינתיים... נעמה.

תודה על ההבנה והחיבוק.. הייתי זקוקה לחיבוקים גם אם אינטרנטיים :) את צודקת זה הפתיע...בסופו של דבר סיכמנו על פגישה אחת ביום א' ואז שוב שבועיים פלוס...מבאס אותי מאוד. מ.

הלוואי שתהיה כבר, זקוקה לכזו גם בתוכי...מרגישה מוזר, משהו צץ ולא אוכל לבוא לפגישה בכל זאת ברביעי...האם בכלל כדאי לבקש להפגש ביום אחר? אוףףףף משהו בתוכי פתאום מרגיש...אוףףףףף שלא יתערער אודי, אתה שומע, עד שכבר הייתי בסדר.....לא רוצה..אולי עדיף פשוט להמשיך בהפסקה ארוכה???????

שלום חברים וחברות, בשל תקלה ברשת התקשורת באזור שלי, איני יכול להעלות תגובות להודעותיכם. עמכם הסליחה... אודי

נראה לי שתסריטי אימה מבקרים בראש במהרה בימים אלה... מוזר להתנזר מאינטרנט, לא? קצת כמו ויפאסנה. ;) נעמה.

אתה יודע, אודי, מה הזכירה לי התקלה שקרתה? את הקטע מ"ארץ נהדרת", בו כבה האור בחדר המדרגות בעיתוי אזעקתי, אי אז במבצע 'עמוד ענן' אך אקטואלי גם לעכשיו, והאסוציאציה המיידית שם היא לפגיעה ישירה ברידינג. http://tinyurl.com/k49k7c2 אבל להגיד לכם ת'אמת - אחרי האזעקה שהייתה ממש עכשיו אני רועדת. והייתה נסיגה שהיא והפסקתי לישון במיטה, אבל בסוף חזרתי. לרגע איבדתי הישג טיפולי. ניסיתי להרגיע את עצמי בחישובים סטטיסטיים, זה קצת עבד. לפעמים אני חושבת שהאגרסיות הפנימיות שלי, ללא קשר למצב, מפחידות יותר. נעזרתי בכדורים והצלחתי לישון בלילות האחרונים. זה חשוב. שלכם, סוריקטה

סוריקטה, עצבים מרוטים זה ביטוי כל כך הולם לפעמים... נראה לי שבגלל הרגישות המפורזת הזו שלהם, ביומיום שלנו ובמיוחד בעתות משבר קיצוני ואלימות אדירה, האגרסיות הפנימיות נתפסות כיותר ויותר מסוכנות, כיכולת לזרוע הרס ממשי כמעט כמו טילים ורקטות. אם יורשה לי לפרשן אותך על החיובי שבדבר, נראה שעל אף התחושה הבלתי נסבלת של חוסר האונים אל מול עצמך הפגנת שליטה ומסוגלות. שיחזרת הישג טיפולי (מה שקרה רגע אחרי שאיבדת, לא?), הצלחת למצוא בעצמך דרך להירגע קצת והיא עזרה, הצלחת לישון. אני מרגישה שכמו שכל תקשורת מכל צד מוטה בצורה קיצונית וחשוב תמיד לשים לב לכל הכיוונים, גם במלחמה שלך עם עצמך כדאי לראות גם את הכוחות הפנימיים ולא רק האגרסיות. שולחת תקווה להגבלת היללות לחתולי הבית בלבד בלי סירנות, וחיבוק להרגיע את הרעד, נעמה.

שזו רק תקלה...לאמיתו של דבר, לראשונה שלא ממש דאגתי, הבנתי שהיה "משהו" והאמנתי שתחזור.... מרגישה רעה שלא דאגתי לך כל כך...מוזר אבל זה טוב אולי? שהצלחתי לדעת שאתה תסתדר...אז מה דעתך?

אודי נגמרו לי המילים וקצת הלכתי לאיבוד ואיני מוצאת את עצמי ודרכי בתוך השיגרה העמוסה. קהות רגשית. ניתוק רגשי. פגישות עקרות ושטוחות, כמעט כמו החלפת מתכונים או תלונות על עניינים שבשיגרה, תסכולים עם בן הזוג ועוד. חסר מגע אמיתי, היא יושבת מולי מקשיבה ומהנהנת סוגרת משפט באמירה שטוחה שאף איני מצליחה לזכור. מדברת על חשיבות הגבולות ה setting הטיפולי, על חוסר האפשרות לתקשורת בין הפגישות, אפילו לאתקשורת כתובה, כי טיפול זה רק בחדר. אני מנסה להסביר על כל המילים שעולות בין פגישות וכמה הולך לאיבוד כשמותרים עליהן. אולי צריך להפסיק. איך אפשר לחיות בצד ליד בלי ולמרות. לותר כל הזמן על מה שאני באמת צריכה ולהכנע להסברים מערכתיים כאלה ואחרים. עייפתי. מאוד.

מה שלומך יקירה? המטפלת שומרת על הגבולות, על הסטינג, היא שומרת עליך, עליה. היא נלחמת על הטיפול שלך. את לא עוזבת בשום אופן! את שומעת אותי. סוף סוף יש התקדמות. חייבים לשמר את זה. לפעמים הנפש מורידה ווילון על הכאב, כדי לאסוף כוחות למערכה הבאה. אני לא יודעת אם את מחפשת פתרון קונקרטי. אפשר להדפיס מה שאת כותבת פה, לכתוב ביומן ולהקריא, לכתוב ולהביא לה בסוף הפגישה. תנוחי יקירה. טובה מנוחת הלוחמים:) ביי לבינתיים. חושבת עליך הרבה. הילה

ריגשת אותי. עד מאוד. מאוד

אני מהפלאפון ולא מצליחה להגיב להןדעה ההיא. האמת טיפה.נעלבתי שאמרת שצחקת כשדמיינת אותנו מתכתבות. אבל אני בסדר. היא ממש לא כותבת לי. פעם הייתי רק כותבת במהלך הפגישה. גם הייתי כותבת בבית ומביאה. היום יותר טוב. יש דברים שלא מצליחה לומר ואז מבקשת לכתוב. בבית כותבת אבל לא תמיד מביאה. אני יושבת בכורסא שלי. יש לי גם שמיכה וכרית. לא.יושבת צמוד אליה.. מתכסה בשמיכה כדי שגם אני לא.אראה אותה ושהיא לא אותי.. עכשיו תדמייני אותי. לגבי רגשות- יש בי משהו שחושב שקנאה היא לא לגיטימית, בניגןד לכעס נניח. לכן קשה לי להודות בזה. לפעמים מרגישה שאני לא יודעת מה בסדר לומר אן להרגיש בחיים. בטיפול אני כבר יודעת שאפשר הכל:-) וכשכתבת על חמותך קינאתי. כי גם אני רוצה שתהיה לי אחת כזו. רוצה להאמין שאפגוש מישהו ושיהיה לנו טוב אבל...

צר לי שנעלבת מהדימוי שראיתי מול עיני והצחיק אותי.. באמת שאין לי כוונה לפגוע בך/להעליב אותך.. התמונה שהצטיירה לי מול העיניים הצחיקה אותי (בטוב ) רוצה לומר לך חנה, מבחינתי לגיטימי לדבר, לשתוק, להתכתב,לצייר ועוד כיד הדמיון הטובה.. אז מה אם זה הצחיק אותי ? מה בזה העליב אותך ? מנסה לחשוב,אם היית מגיבה וכותבת לי שהצחיק אותך לדמות אותי שוכבת על הספה של אמא צביה ,על הכרית שלה עם הורוד שלה... את יודעת מה ? אולי זה גם היה מעליב אותי ??? מצטערת חנה.. אגב, לא כתבתי כלום על חמותי. כתבתי על חמי ויחסו האוהב לבת שלו (לא אלי ) ומאחלת לך שתפגשי מישהו שיהיה לכם טוב ביחד.. במבי.

עכשיו אני לא מרגישה נעים. חושבת אולי את כועסת עליי.. אווף אני דפוקה בזה. אני טיפה נעלבתי אבל אני ממש בסדר וכבר לא זוכרת את זה. ואני נעלבת מכל דבר... (וסליחה על חמיך.. התכוונתי שאני מקנאה שיש לך חם וחמות..מעבר ליחסים ביניכם)

באתי לומר שלום.... מהדיבורים פה על האזעקות, רציתי שתהיה אחת קודם כי היינו ביחד.. טוב שלא כמובן. אודי אני אוהבת אותה. נכון שהיא אוהבת אותי למרות שיש לה עוד מטופלים? אבל אני לא רוצה שיהיה לה. אבל יש לה. זו בעיה... אודי, אתה בסדר? אתה יודע שאולי אני רוצה שיקרה לי משהו כדי שהיא תדאג לי... אבל זה דפוק לחשןב כך אבל ככה אני.חושבת...

לא קרה איזה משהו מיוחד.. יש לי צורך לכתוב לך. למה ? לא יודעת בדיוק.. מרגיש לי בלב געגועים. כנראה שגם חרדות. מהמציאות החיצונית .אולי גם הפנימית.. אגב, זוכר שמתישהו אמרת לי לגבי ויניקוט ואיזו אמירה מפורסמת שלו בפני הפסיכואנליטיקאים בלונדון כשבחוץ רעמו התותחים.(משהו ברוח זו ) אז מייד למחרת שאלתי את אמא צביה, והיא סיפרה לי. אני זוכרת שהקשבתי לתוכן שלה כרקע..וזכור לי בעיקר צליל קולה.. אני שוכבת על הספה, מניחה את הראש על הכרית שלה,הורוד הזה על הלחי,מכוסה בשמיכת הקרם שלה עד הצוואר ושומעת את צליל קולה.. שומעת אותה מספרת על ויניקוט לגבי האמירה הזו שלו.. מבחינתי זה היה בסדר שתדבר גם בערבית, איטלקית,הונגרית או כל שפה אחרת..ממילא שמעתי/לא שמעתי.. זה היה רק כרקע.. זכור לי שצליל קולה היה רך..זו היתה חוויה מאוד נעימה.. גם החוויה הזו של האזעקה ביחד איתה בכוך הזה, כשהיא אומרת משהו (לא זוכרת מה ) וראיתי במבט שלה משהו כזה..רך כזה.. אודי, מרגיש לי בלב געגועים. מתגעגעת וגם דואגת לאמא צביה. מחר זה שלישי אז לא נפגש. וואאו רק ברביעי..לך תדע מה יקרה עד רביעי..וואוו.. מתגעגעת וגם דואגת לך... למה אתה גר במקום מסוכן אודי ??? אולי תעבור דירה בתקופה המטורפת הזו ??? גם אתה לא תהיה בשלישי. אודי, לא תאמין.. פתאום אני מרגישה שאני צריכה שגם אתה וגם אמא צביה תהיו קרוב אלי.. רק עד אחרי כל התקופה המפחידה הזו.. שלך-במבי.

לא מצליחה להיכנס ופותחת כינוי חדש, אז כל הסיגל + מספר למדים משתנה, זו כנראה אני :-) נתראה מחר בכנס פוטותרפיה!

איזה כיף לך!

מה שלומך אודי?... כמו כולן פה...דואגת..לך. לבנות היקרות פה. שנעבור את הימים האלה מתוך שלוות נפש... כתבת לי באחת ההודעות הקודמות "לאט ובזהירות".. לגבי השאלה שלי איך מתמודדים עם חוסר רגש בולט למטפל... אמרת שהם קווי הגנה שלי... ואתה יודע? פתאום חשבתי על זה. ואני באמת כמעט ולא מרגישה כלום כלפי דמויות משמעותיות בחיים שלי. דווקא רגש שלילי על פגיעה מסוימת, כן אפשרתי לעצמי להוציא אחרי שנים ואחרי תהליכים עם עצמי והנפש שלי (דווקא לא בטיפול עצמו, בעקבות לימודים), אבל כמעט ולא מרגישה. הם סתם בשבילי. איך כן מרגישים? איך גורמים להרגיש?.. כשיש ניתוק כזה. ודווקא לדמויות משמעותיות. וזה מוזר לי, כי הקשר עם המטפל שלי התחיל בסערות מטורפות, חרדות ברמה רצינית - לפני, באמצע ואחרי הפגישה... החמרה של מצב בריאותי ברמה משמעותית.. ופתאום כלום. שום רגש. כאילו סתם בן אדם. ואני רוצה קשר אחרת. רוצה שהקשר עם המטפל יהיה משמעותי לי. לא מבינה מה קורה לי. רחל.

ראשית נטע, תודה, את כזו מקסימה :) לא קראתי פה כמה ימים והנה פתחתי הבוקר והודעתך נגעה לליבי... אני בסדר, כמו כל עם ישראל, נמאס לי מהמצב הזה, אתמול הייתי אצל בת דודה שלי היא עם שלושה ילדים קטנים (אחת מהם תינוקת בת שנה)ילדי שלי ובת אחותי וכלנו נכנסנו יחד לממ"ד וחשבתי שכבר נמאס לי מאזעקות למרות שאני לא במקום מסוכן כל כך... מקווה שכבר יגמר! במיוחד מעצבן אותי ומלחיץ לנסוע ברכב לכיוון דרום ששם גרים משפחתי, היינו אצלם בשבת, או להביא את בני בבוקר לקייטנה... נטע יקרה, אני נכנסת מדי פעם לקרוא, פחות מתמיד כי מעדיפה להפחית...זה לא אומר שלא טוב. מקווה שאת בסדר ומתמידה בטיפול כי זה חשוב מאוד! לגבי הטיפול שלי היא עדיין בחופש, עוד יומיים פגישה שאני מעדיפה לא להגיע כי אחר כך יהיו עוד שבועיים בלעדיה, אני אסמס לה כנראה כי קשה לי לבוא ושוב לא להפגש....נראה מה אחליט. אודי יקר, מתגעגעת :) ועדיין מחכה לחיבוק שלך (ביקשתי אך לא קיבלתי, תודה על השיר אגב) , גם כשטוב אפשר לחבק לא? ... שיהיה שקט, מיכל

מיכל, לא הייתי בדיוק במצב כזה, אבל במצבים דומים לפעמים אנחנו קובעות שנעשה פגישה "קלילה" בהגדרתה. כזו שמחזקת ומזכירה את הביחד, שמרווה מעט את הגעגוע, אבל לא כזו שיש סכנה שיהיה בה משהו שייקטע באמצע, עומק שנכנס אליו בלי זמן ראוי לתפור בחזרה. מה דעתך? נעמה.

היא אמורה לחזור היום מחו"ל...ביום רביעי אמורות להפגש ופתאום נוצר מצב שלא אוכל לבוא.....אז אנסה מחר ליצור איתה קשר...אולי נקבע למחר ואולי עדיף לוותר כבר....זה רק מעורר בי פתאום הכל, הייתי בסדר ופתאום משהו מתערער בתוכי....קשה להסביר....ועכשיו מדברים על הפסקת אש..הלוואי...שתהיה הפסקת אש גם בתוכי :)

טוב לשמוע ממך. היית חסרה. באמת שאלה האם ללכת לטיפול ואז שוב לחזור להפסקה הזו.. אני מבינה אותך. אני גם לא יודעת מה הייתי מחליטה במקומך. הלוואי שהשגרה תחזור בכל המובנים.

תודה שחשבת עליי...שהרגשת בחסרוני..אין לי מושג מה יהיה בנתיים לא אוכל לבוא לפגישה שנקבעה במילא...אולי אנסה למחר, למרות שלא רוצה להטריח כי היא רק חוזרת הערב...לא קל, גם משהו מתערער בי...לא יכולה להסביר כרגע..

חלמתי שיוצא לי קקי מהפה.הרבה. כל היום הסתובבתי עם בחילה ואפילו הקאתי כמה פעמים זה כל כך חי לי ועולה בעוצמה כל הזמן בלי שליטה.פתאום עולה ואני ממש מרגישה את התחושה של זה בפה שלי. זה בטח קשור לזה שהתחלתי לדבר על הפגיעה..... בלתי אפשרי לי לעשות את זה :-(((

חשוב מאוד לדבר...נשמע שאת ממש מתקדמת אגב, סוף כל סוף יש מילים ויש מקום וחשיבות למילים, בהצלחה

רוני, מה שלומך יקירה? הייתי היום בעבודה כשקראתי את ההודעה שלך. זה לא יצא לי מהראש הדימוי הזה של קקי יוצא מתוך הפה. זה מגעיל, דוחה ומעורר בחילה כנראה שזה התחושות שעולות בקשר לפגיעה סוף סוף זה יוצא ממך רוני סוף סוף תרשי לי לחבק אותך, אם מתאים לך. אני גאה בך על הדרך הלא פשוטה שאת עושה, בדרכך שלך, שלך, הילה

שלום חברים. אשמח לעזרה בהבנה של חלום שחלמתי: אני שוכבת במיטה שפונה אל חלון פתוח בלילה. לפתע אני מבחינה בזוג רגליים איש מטפס אל החלון, הוא מפחיד אותי. הפנים שלו מטושטשות ונראה שיש לו קווים אוטיסטיים. הוא ועק והצעקה שלו נמרחת כמו בסרטי אימה ומושיט את הידיים קדימה ומנסה לחטוף אותי. התעוררתי ממש מבוהלת. לאחר שעה נרדמתי שוב. חלמתי שאני מגיעה לפסיכולוג שלי כדי לפרש את החלום, אך הוא נראה משונה. לפתע הוא מתחיל להשתעל ואומר שהוא לא מרגיש טוב. אני שואלת אותו מה קרה והוא לא עונה. לפתע הוא תופס אותי ומנסה לאנוס אותי. (יש לציין שאני מטופלת אצלו כבר חצי שנה והוא נהדר). מה זה הדבר הזה? אשמח לשמוע דעתכם. תמר.

השפלה נוראית בתחנת המשטרה שוחחתי עם קצין בכיר מתחילת המלחמה לא יודעת איפה ילדיי!!!!! הקצין שוחח עם פקידת הסעד וסרב לחפש את ילדיי. ככל הנראה פקידת הסעד אמרה לו שאני מקרה פסיכיאטרי. אודי זה נורא נורא נורא

בא לי לבכות איתך... הילה יקרה , כל כך קשה!! במיוחד בגלל המצב...תחזיקי מעמד!!! איתך, מיכל

זה נשמע באמת נורא !!! נורא !!! כל כך מקומם.. מרגיש חוסר אונים, משפיל.. יש בי צורך לשבת על ידך וממש לעטוף אותך, להגן עלייך כמו חייץ בינך לפגיעות כואבות כל כך.. הרי את מבקשת בקשה כל כך אנושית,אלמנטרית... וואוו... איתך-מחבקת אותך בעדינות (איך שמתאים לך) במבי.

אוף, הילה. אלימות באה בכל כך הרבה צורות (אפרופו רשימת השלום היותר אופטימית של במבי...), מכל מיני גורמים. נעצבתי-כאבתי-זעמתי איתך, מקווה שיהיה שיפור (יש איזה גורם שעוזר לך?) נעמה.

כאב לי לקרוא את שכתבת.. ומצד שני - הרגשתי כעס גדול!!! רוצה לבוא אליהם, לנער אותם, שיראו אותך!!!!!! רחל.

תודה על המילים החמות מרגישה אותך איתי. הילה

הי במבי אני יודעת שזה מדיה ציבורית ובכל זאת רוצה לשתף רק אותך בחוויה שאני חשה. {(|המטפל שלי בחופש ויש חוויה שחוזרת על עצמה בתוכי. אני מרגישה שהוא מניק אותי. אמא כמעט ולא הניקה אותי. אבל כן, קצת.עכשיו מרגישה אותי צמודה לשד שלו. שד מלא מלא חלב. חלב נעים. לא קר ולא חם|) ולכל הבנות המקסימות שתומכות, ובכלל לכל מי שכאן. שולחת חיבוק. אוהבת מאוד. דואגת לנו, לכן, לאודי די. שהמלחמה תיפסק. הילה

הילה, את אמיצה.. יש בך משהו משוחרר ... כן, אני מאוד מבינה על מה את מדברת.. אשתף אותך טיפה. אמא שלי (הביולוגית) היניקה אותי שבועיים. ... כן.. החוויה שאת מדברת מוכרת לי .. :) וואוו..את אמיצה.. במבי.

עצוב לי לשמוע. לא יודעת איך ואם אפשר לעזור לך. רק תדעי שאני חושבת עלייך ודואגת.

אפשר סתם לומר שלום? ולקבל שלום בחזרה? (למרות שלאור הימים האחרונים למשפטים האלו משמעות כבדה מכפי שהתכוונתי...) נעמה.

שלום נעמה :) מה שלומך? כלנו מייחלים לשלום...הלוואי...הכל חולף והשקט יחזור. מיכל

בינתיים אני מחזיקה את החרדות והבלגנים של בפנים ברסן, שלא יפריעו. ודווקא החרדות של כלפי חוץ, שהתחילו במבחנים והמשיכו למבחנים בשילוב רקטות, יותר נסבלות לי. מקווה שהחרדה הפנימית לא תחזור עם ריבית... נעמה.

שלום אפשר באופנים שונים.. אפשר לחכך אף באף.. זרת מתחברת לזרת.. כפות ידיים צמודות זו לזו מלוות בקידה קלה.. טפיחה על הכתף.. קריצה בעין.. ניפנוף יד.. כף יד נפתחת ונסגרת.. ועוד אפשרויות רבות.. באיזה אופן את בוחרת נעמה? :) איתך-במבי.

במבי, נורא שימחה אותי הרשימה הזו של דרכים לשלום. :) דמיינתי בינתיים את כולן יחד, במין ריקוד עדין של שלום, מחווה של איזו תרבות נסתרת ולא מוכרת. נעמה.

אפשר גם שלום פשוט מחבק...? בלי הרבה מילים... רחל.

נעים גם החיבוק השקט. נעמה.

http://www.youtube.com/watch?v=8mbykdTsfzo&feature=kp

היי מילים מילים, מחמם את הלב לפגוש ככה ידי אחות, מבט, הזמנה להישאר ולא להכות עד זוב דם... תודה, נעמה.

איזו מציאות סוריאליסטית ומכאיבה, מלחמה זה מובן מאליו, מחווה הומניטרית זו החריגה מברירת המחדל שתתקבל בברכה. (וזה בכלל בלי קשר לדעות פוליטיות, שלא ברור לי לחלוטין באילו אני מחזיקה. סתם מתוך כאב תמים על אלימות ושנאה, לפני שהוא מתפתח למחשבה) תודה על המציאות הקטנה והשונה כאן, נעמה.

מיכל, בימים טרופים אלו, אשמח לשמוע בכמה מילים מה איתך. רק אם מתאים לך כמובן. נטע.

תודה יקירתי, אני בסדר, אכתוב כבר לך ולכולם בהודעה נפרדת...

וכבר כועסת על המטפל. מרגישה שהוא מנסה להשתלט לי על החיים ולקחת ממני הכל. למה אני מחויבת על פי החוזה הטיפולי לעדכן אותו במצבי על בסיס יומיומי (זה היה תנאי שלו לקבלה שלי לטיפול אצלו)??? זה לא הוגן!!! הוא "בעל שם" בתחום הפרעות אכילה, אז מצד אחד, זה מעניק לי ביטחון ותקווה, ומצד שני, מרגישה מושפלת.

היי, אני מאמינה שזה זמני, ההחזקה חייבת להעשות בהתחלה, אחר כך זה יפחת, החזיקי מעמד ואל תוותרי לעצמך, בהצלחה

ממנו בנוגע לדרישה שלו להיות איתך בקשר בין הפגישות, קשה לי להבין למה זה מפריע לך? למה את כך כל מתנגדת? אצלי זה היה נתפס בצורה כה שונה. הייתי שמחה. אני מרגישה שאם הייתי במקרה שלך, הייתי יכולה לכתוב הודעה כמו שלך כדי להראות שהנה אני זקוקה לטיפול כזה. תראו אותי אני מסכנה. אבל זו אני. ואני יודעת שסביר שכך הייתי מגיבה. זה מה שמעוררת ההודעה שלך אצלי. ותוהה איפה את בכל הסיפור הזה?

גם אתה צריך לשמור על עצמך, לצאת לחופשה, לסנן הודעות שמוציאות מאיזון, לענות לאלה לקונית. משהו כאן הולך ומתעצם ןגדל והולך ומתעצם עד שלא נותר מקום לפעמים אפילו לך... במקום הזה שבו רק על עצמי לדבר ידעתי ועוד הרבה שכמותי, נהיה קצת צר. מילי

בגיל 27 פניתי לטיפול אצלה. עם כל האידאליזציה המטורפת שלי שהיא נראתה לי כזאת מושלמת ואני כ"כ נחותה בהשוואה. היה טיפול נוראי, פוגעני בחוויה שלי גרוע, במהלכו במקום לנסוק לשמיים, התרסקתי לקרקע. במקום הישגים מרשימים וגאווה, חולשות ונחשלות.. ואפילו הגעתי לעוסית ואיכשהו השתבש באמצע ודבר התערב בדבר, ודבר הפריע לדבר, העוסית נדחפה באמצע למרות שעוד הייתי כ"כ קשורה אליה, לפסיכולוגית הזאת. ועשיתי לה 'אקטינג אאוט' מפה ועד להודעה חדשה והסתיים בקיטוע ולא טוב , ושנאה, לדעתי שנאה הדדית.. אבל גם חיבה.. אבל שנאה, פגעו בכבודי. שונאת ושנאתי אותה כ"כ אבל כמהתי אליה כ"כ בו זמנית. היא הפקירה אותי מתי שהיה הכי קשה. היא אכזבה אותי באלף רמות. היא היא... אבל התקווה שלי נשארה שם. אצלה. לא הצלחתי להרגיש יותר תקווה בשום מקום אחר. כאילו היא לקחה לי אותה ואני צריכה לבקש ממנה שתשיב לי אותה. דווקא ממנה. דווקא ממנה. ואחרי 6 שנים שוב היה איזה דיבור והאופציה לחזור לטיפול אצלה התחדשה כמובן עם כל ההגבלות והמגבלות שהיא עומדת עליהן. ואני לא ממש יודעת עכשיו מה לעשות. לפחות לפגישה אחת אני בטוח אלך, אנסה לחדש את הטוב על פני הרע. בהחלט ייתכן שהבטן הרכה שלי תתכווץ שם שאני אשב מולה והיא תעשה את תפקיד 'האמא הטובה' בתוך הקליניקה. בניגוד לרשעות האטומה שלה שהייתה , ויהיה לי אפילו קשה להסתכל לה בעיניים ואני מפחדת שארגיש שנאה במקום אהבה. אולי היא כן תצליח לעזור לי סוף סוף? אני כ"כ רוצה להרגיש אהבה ולא שנאה. אבל אני לא רוצה להתפשר על הכבוד שלי. היא פגעה לי בכבוד ואני רוצה שהיא תשקם את הפגיעה הזאת ותחזיר לי את התקווה . התקווה שלי שנשארה כמו בת ערובה אצלה בטיפול אחרי שעזבתי. תקווה שבכ"ז אני אהיה אדם שלם עם חיים טובים ומספקים ולא 'חלקיות' ולא 'נכות' ולא בולשיט. ערך עצמי וסיפוק אמיתי ויכולת לאהבה וגם לעוצמה נפשית להתמודד עם דברים. שתעזור . הלוואי שתעזור. 6 שנים הזמן הנפשי כמו עמד מלכת באותו מקום עמוק בנפש ששם חל השחזור. אני באמת רוצה סוף סוף להצליח להמשיך הלאה. באופן איירוני בגלל זה אני שוקלת דווקא לחזור אחורה להגיע שוב עד אליה. עם העוסית לא הצלחתי לעבור הלאה. לא מרגיש לי נכון שהשחזור קרה מולה והעיבוד אצל מישהו אחר. הרצף הוא אצלה אמור להיות. אצל הפסיכולוגית הזאת. לא אצל אף אחד אחר. אני רוצה להשתחרר באמת ולא רק ברגליים בזמן שהנפש שלי נשארת תקועה בחווית הפגיעה וקיטוע. אני רוצה להתשחרר מזה מבפנים ולהרגיש תקווה לעתיד יותר טוב בשבילי. לחדש זרימה. שיהיה גורל מספק. ולא רק 'חלקיות' והתאבלות ומכאובים ואפור. רוצה להיות שלמה וחיה ופועמת ומחוברת לעצמי וחזקה. עם רצון ויכולת לפעול למימוש. יכולת לסמוך על עצמי וקול לבטא. זהות ושייכות למין האנושי. ממקום טוב. ממקום גאה בעצמו. גאה בעצמי ועל מי שאני. לא נחיתות יותר :/ לא לעומתה ולא לעומת אף אחד! גם לי מגיע חיים טובים. מתישהו אני אקח נשימה עמוקה (מאוד) ואני אקבע איתה פגישה. במקביל אני מקווה כבר להתעופף מכאן כבר כדי שאוכל להשקיע את כל האנרגיות שלי בהתקדמות ולא במחאות. פה זה מן מקום כזה של מחאות שנהיה, כאילו זה מה ששירת לי. אודי תאחל לי בהצלחה? נראה לך יש תקווה שיהיה תיקון בשבילי והגשת חיים טובים מלאים ומספקים? אתה מאמין? מאמין שבסיכום הדברים יהיה טוב? התגעגעתי אליה ולהרגשת התקווה שהייתה פעם. אם היא תצליח לגרום לי להרגיש התחזקות וערך זה כבר יעזור. הלוואי שהיא תצליח. זה בעצם מה שאני צריכה ממנה. דווקא ממנה. עכשיו רק צריך להיות לי אומץ ללכת. זה עניין של אומץ לא אודי? נראה לי אפילו אני לא אצטרך המון פגישות בשביל זה, מקווה שלא אצטרך המון פגישות בשביל זה. כי אני כבר מבינה שאת המענה הסופי צריך לחפש בחיים האמיתיים ולא בטיפול. אז זה ברור לי מבחינת המטרה.

שאני קורסת לי ככה בין 2 הטיפולים ומרגישה בסופו של דבר הכי פחות מוחזקת מאז שהתחלתי טיפול בכלל... מטומטמת לי ואין מי שישמע ויראה..

כששמעתי שהייתה אזעקה בגליל... (מרגישה אולי שחדרתי לפרטיותך, אבל.. ומקווה שלא תכעס).

מהפחד שבאמת יכעסו עליי. אתה מבין? והייתה עכשיו בעיה באתר ולא רציתי שתלך עדיין. עכשיו זה חזר, אז אני שמחה שאתה עדיין כאן.

אודי, כמה תוקפנות יצאה ממך בתגובה להודעה של מימה: "להתאבל ולהשלים...". אני לא מעבירה עליך ביקורת (אולי כי חוששת...) ומבינה שגם אתה בן אדם בשר ודם, ושאתה אולי מרגיש מותקף שלא בצדק, ושהגיעו מים עד נפש, אבל חשוב לי שתדע שהיה לי קשה לקרוא. הגוף התכווץ ודמעות זלגו. לא יודעת למה הגבתי קשה כל כך (או שכן יודעת, לצערי). סתם רציתי לשתף. נטע.

ואני רוצה לומר לך שמאוד מאוד מאוד שמחתי על תגובתו של אודי להודעה ההיא.. כשקראתי את מילותיה, הרגשתי שהבטן שלי מתכווץ.. הרגשתי עליה זעם נוראי.. הרגשתי שאני ממש רוצה להרביץ לה.. חשבתי לעצמי : חוצפנית !!!!! מה אודי חייב לך ? אודי לא חייב לך כלום !!!!! מה את זורקת כל כך הרבה ג'יפה על בן אדם שקורא את דברייך , סופג,מכיל ומכיל ומכיל ומכיל ומכיל... די !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! זה כבר בלתי נסבל... לפני שקראתי את תגובתו של אודי הרגשתי מייד שאני צריכה להגן על אודי.. אין לי עכשיו אנרגיות לכך.. כשקראתי את תגובתו של אודי, הרגשתי הקלה.. הרגשתי שאודי שומר עלי !!! שאני לא צריכה לשמור עליו. שהוא מספיק חזק להגן על עצמו ולכן אודי לא "על הכתפיים שלי " אני מודה לאודי !!!!!!! מרגישה שאודי שומר על עצמו, עלי, על מימה !!!! (דרך הגבול הברור שהציב לה סוף סוף ) ושומר עלינו כקבוצה פה בפורום !!! לי הגבולות הללו מאפשרות שקט, מנוחה. אודי תודה !!!!! במבי.

התגובה שלי לא פורסמה

לומר ש... אני בסדר ולא לקחתי מאד קשה את ההחלטה של אודי להגיב לי כך ולא אחרת. אני מבינה שנמאס לו 'מהבעיטות'. יכול להיות שבזמן אחר הייתי גם מרגישה כמוך מן כיווץ ודמעות, ואולי שקוראים את מהצד אז נראה יותר צורם. לפעמים לא מקבלים את התגובות האמפתיות ואולי אפילו להיפך, מקבלים תגובות 'קשות'- אבל החכמה היא לשרוד את זה. לא להרס. ואם כבר בטיפול עסקינן נראה לי שזה אחד המטרות שמנסים שם להשיג עם כל הרגישות יתר המטורפת שלנו לכל ניואנס הכי קטן ופצפון של מענה לא אמפתי. במקרה זה לא הרגשתי 'מותקפת ונהרסת'. הרגשתי פשוט שלאודי נמאס. זכותו. אני די קרציה בלופים שלי, לא? לצערי, זה לא הכי בשליטה תמיד... תרגישי טוב .

אודי, אתה בסדר ?? דואגת לך. מאוד. יודעת מהאתר שלך שאתה גר בגליל המערבי. אתמול דיברו על נפילה ביישוב.. לא ציינו איזה.. אני דואגת לך.. בכלל המצב הזה מערער אותי לחלוטין. אני ישנה לא טוב. מפחדת להתקלח. מפחדת לצאת החוצה. מפחדת מצליל האזעקה וכל צליל שמזכיר. כולל מסירנות של אמבולנסים ,מכבי אש ומשטרה. אודי, אני מפחדת. אתמול, שוב שמעתי את האזעקה הזו.. כמו מפלצת מרובת רגליים שפותחת את הלוע ויוצאים ממנה לשונות רבות של אש ,שמשמיעים רחש שקט.. מפחיד..מאיים :פששששששששש... עוד רגע וייתפסו אותך..אתה מתח לרוץ..מגביר מהירות, מנסה לברוח, לנוס על נפשך.. יודע מראש שזה אבוד.. אין לך סיכוי מולם.. עוד רגע וישלחו את טלפם,ימחצו אותך כמו מקק חום קטן.. אף אחד לא יידע מה פה קרה.. אין עדות .. שתיקה..

לפני כמה דק' שלחתי הודעה לאודי שחשבתי עליו אתמול כששמעתי שגם לגליל זה הגיע... אני פחדתי שאולי הוא לא יאהב את זה ששאלתי... אבל עלייך הוא לא יכעס (: (אז מניחה שגם עליי לא). את יודעת, אתמול קמתי מהמיטה בבהלה, חשבתי ששמעתי אזעקה, אך מסתבר שזו הייתה ניידת. מרגישה שאני כבר לא מבדילה בין הסירנה לאזעקה. באמת מפחיד.

ראשית, רוצה לתקן את דברייך לגבי הכעס של אודי אלי.. אודי כתב לי מס' פעמים מילים לא קלות בכלל.. בפעם הראשונה, כשהייתי פה חדשה..בתחילת נובמבר 2009.. פעם סוריקטה עשתה קישור לקטע ההוא.. אודי כתב לי אז מילים קשות ביותר.. עניתי לו. התכתבנו בפורוםר והתפייסנו... לדעתי זה קרה פעם נוספת מתישהו.. כשכתבתי לאודי שאני דואגת, בכלל לא עלתה בדעתי המחשבה על איך הוא יגיב.. כתבתי את מה שהרגשתי. והאמת היא שנרגעתי רק כשראיתי שהוא מעלה הודעות. הסקתי מכך שהוא בסדר,ורגעתי. ולמה כתבת ש "אבל עלייך הוא לא יכעס :) " ? ואם אלו מחשבותייך הן בודאי מלוות ברגש ..ובטח לא סמיילי מחייך ? אני מניחה שאם אלו היו רגשותי ..הייתי מרגישה קנאה , ומשתפת בכך את האנשים פה בפורום.. חנה.. יש לי בקשה.. אם את מסכימה.. תפתחי..תני מקום לרגשות שיש לך..אולי כעס עלי ?? קנאה ?? זעם ?? אני מאמינה שכשפותחים ומדברים, מרגישים שחרור.. אני מרגישה כלפייך הרבה חום ורוך .. כל כך מבינה אותך כשאת מתארת בספונטניות את הפגיעה שלך מחברות וכו'.. מחייכת בהנאה כשאת מתארת כל מיני סיטואציות. רגעיות /ממושכות.. איתך-במבי.

ההיגיון שלי אמר שאני לא צריך אנשים סביבי (גיל 16) בגלל שאף פעם לא הייתי ממש ממש בודד הבאתי את עצמי למצב הזה אולי בגלל ששכנעתי את עצמי שאפשר להסתדר בלי אנשים ולא הבנתי את החוסר שזה גרם לי רק אחרי כמה שנים של בדידות קשה מאוד מה אפשר ללמוד מזה לעתיד? להתייעץ עם אחרים? להקשיב לתחושות בטן? נ.ב אודי - שלחתי לך מייל שבוע שעבר לגבי עלויות, אשמח לקבל תשובה במייל :)

על מה שאני מכתנן לעשות בחיים ולהעזר בו עוד הרבה הרבה שנים.. כנראה את ההיגיון המוטעה שלי לא אצליח לשנות. וסליחה לגבי מקודם לא ידעתי.

זה כמו מאסר עולם.

זה לא הנבכים חל עבכעםפח בעדכון לכבודי יסכים הילה

מה שלומך? איך את מרגישה?

לא טוב

תשובתך ממש נגעה בי פגעת בול הילה

היה לי חבר במשך שנתיים וחודשיים. הכרתי אותו כשהייתי בתיכון והוא היה בן 26 . הוא בהתחלה היה הדבר הכי מתוק שראיתי. אהבתי אותו מהרגעים הראשונים שלנו ביחד. בהתחלה הוא ראה הודעה שכתבתי כשהייתי עצבנית ומאז הוא זוכר אותה כתבתי שאני אבגוד בו. זה היה לפני שנתיים. אחר כך התנצלתי ביקשתי סליחה ומה לא. אחר כך היו כל מיני גילויים של זלזול והוא פגע בי המון. בגלל שלא התייחס אליי וירד עליי. כל כך אהבתי אותו. גרנו ביחד עשיתי כל מה שהוא ביקש . הוא ביקש ממני ללכת לעבוד עשיתי הוא ביקש שאנקה את בית עשיתי למרות שהיה לי מאוד קשה. כל פעם שפגע בי סלחתי כי אהבתי אותו. הוא נפרד ממני 5 פעמים . ובכל הפעמים האלה בכיתי לו שיחזור כי אני אוהבת מאוד. ולפני שבועיים התקשרתי אליו בבכי שיחזור והוא ניתק לי בפנים. הכאיב לי כל כך. למה? למה הוא מכולם? לבן אדם שהכי אכפת לי ממנו. כל החודשיים האלה אני ובוכה וקשה לי. כל יום. קשה לי לקום בבוקר קשה לי לאכול קשה לי ללכת לצבא ולעבוד. אני קורסת בבית ונופלת למיטה לבכות עד שארדם. ככה במשך חודשיים.אני כל כך אוהבת אותו. אני לא יודעת מה לעשות . הזמן לא מרפא אותי. אקבל כל עצה

שמטופל אומר 'אני רוצה לבוא לפי הצורך ולא לשלם משבוע לשבוע. זה סתם יקר'. והמטפל מסכים. בשלבים מאוחרים יותר בטיפול כשמשהו משתבש המטפל טוען 'לצערי לא הצלחנו שתגיע מסודר. הניסיון שלנו מלמד שצריך להגיע בצורה מסודרת לפגישות'. האם היה מותר בכלל למטפל להסכים שמטופל יגיע לפי בחירתו? מדוע לא הסביר המטפל מלכתחילה שטיפול הוא תהליך על פני רצף והעקביות חשובה? האין זו אחריותו של איש המקצוע להבהיר דברים ככגון זה על ההתחלה ולא שנתיים אחרי להגיע למסקנה שהגיע? איל אתה מקבל מטופלים אודי? אתה מבהיר להם על ההתחלה שצריך לבוא מסודר? או גם מאפשר שמי שרוצה לבוא לפי הצורך יוכל לעשות זאת?

היי אודי, רציתי לדעת אם פסיכולוג יכול לטפל רק מהרגע שקיבל את הרישיון שלו? אני שואלת כי יש פער גדול בין הזמן שסיימה את לימודיה ועד לתאריך קבלת הרישיון(זה מופיע באינטנט),, תודה..

כמה זמן אורך התואר הראשון וכמה השני? כמה זמן ההתמחות ומתי אפשר להתחיל לטפל באופן רשמי ו/או פרטי? כמה מטופלים ביום יש בערך למטפל שעובד בקליניקה פרטית? מעניין אותי.. אם לא תענה/ו לי אאלץ לשאול אותה(: וזה יקח זמן.

ממה שאני מבינה ונראה לי גם מאד הגיוני ,טיפול דינמי ,מהותו יצירת קשר,יצירת אינטראקצייה בין שניים ושיש בו הרבה אינמטימיות ,אז...כשפסיכולוג למשל נפגע/מתעצבן/כועס/נגעל וכל רגש שלילי אחר, האם יש מקום שהוא יביע את תחושותיו? גם מתוך שיקוף למטופל על משהו שמכעיס אותו למשל בטענות של המטופל כלפיו,וגם מתוך הדיאלוג בינהם כולל דוגמא אישית שלו לשיח פתוח וכנה שטיפול מעודד לו(וכמובן בגבולות ההגיון ושמשרת את הטיפול) או... שעליו להמנע מכל הבעה רגשית שכזו מאחר וזה שייך לטיפול שלו ולא כביכול על חשבון הזמן של המטופל ולכן הוא לא צריך להביא את זה.? ומה אם מתפלק לו??פתאום יש תגובה אוטנטית שלו,למצב שישנו באותו הרגע,שאחכ הוא מצטער על כך, ועוד מנסה להחליק את זה כלא היה ולהמשיך הלאה ולא לתת לזה מקום.אבל... זה עדיין ישנו.קיים.אי אפשר להתעלם.ויש לזה מן הסתם גם השפעה על המטופל שרואה את התגובה שלו . כלומר יש פה למעשה איזשהו חוסר אוטנטיות אם המטפל מרגיש משהו ומשתדל שלא לתת לזה מקום כל עוד הוא מודע ובשליטה מלאה. ובכלל...איך מטפל שמרגיש תחושות שליליות למטופל יכול לעבוד איתו,זה הרי בסופו של דבר זולג ומורגש...גם אם לא אומר.? זה לא המצב שאני חשה בטיפול שלי באופן כללי,אבל היתה איזו סיטואצייה בהקשר של משהו מסויים שהיה וזה עורר בי את כל התהיות הללו,וגם זה מסקרן ברמה העקרונית.מעבר לכך כבר חוויתי בעבר מטפל שאמר לי בסוף דברים קשים מאד שחש ולא היה מסוגל כבר להמשיך(וזה אחרי שגם אמר דברים הפוכים לגמריי בהתחלה ובאופן גם די קיצוני).אז...ברור שזה מלחיץ ומעלה חשש.(ואולי זה עניין של גישה טיפולית??) וכן הייתי רוצה לדעת מה המטפל שלי חש כלפיי, ובעיקר שידבר איתי על הדברים בכנות אם משהו מפריע לו ,כי הרי תכלס זה גם קשור אלי מן הסתם,לדינאמיקה איתי,לקשר בייננו ,וזה לא רק שלו עם עצמו,וגם מורגש!. ולא היתי רוצה גם שיצבור, וחלילה אחכ זה עוד יתעצם ויתנפץ לי בפרצוף.וגם חשובה לי מאד האוטנטיות של מה שקורה למה שמדובר,ולא שתיקות מצידו,זה רק חוסם אותי יותר.אני רוצה שהדברים יהיו באמת ולא כפאסון טיפולי!או מוגדר כ"כשל אמפטי" כלפיי.זה מקומם .ואולי אני רוצה ממנו משהו שהוא לא במסגרת חוקי הטיפול??ולהרגיש אחרת איתו??ועלכן מתקשה לשמוע תשימוש במונחים הללו כלפיי?? זה בעייתי.כי זה כל הזמן הגבול והאיזון הדק הזה בין הדברים.מלאכה לא פשוט.שמעוררת הרבה תיסכול.אודי אשמח לתשובות והבהרות מצידך ובתור מטפל שמתמודד בטח עם סוגיות שכאלה,.תודה.

אני גם מתלבטת עם עצמי לא מעט. רוצה לדעת מה היא חושבת עליי מה היא מרגישה כלפיי. אני חושבת שיצא ששאלתי אותה ולא קיבלתי תשובה מספקת (את הקודמת בטוח שאלתי ואף פעם לא ענתה לי). לפעמים יכולה לראות שהיא עצובה ובוכה בהקשר לדברים שאמרתי וגם להפך כמובם. היא גם כעסה עליי, פעמיים אני חושבת (והיה לי מאוד קשה לחוות את הכעס שלה כלפיי, אני מבינה לגמרי על מה זה היה ומקבלת). מעבר לזה אני לא יודעת. לא יודעת מה היא מרגישה ביחס אליי. אני יכולה לראות אם היא לא מרוצה לפעמים אבל ממש רגשות לא כ"כ.

היי איננו יודעים אם כאן המקום או הפורום, אך מאחר שהננו במצוקה נוראית, נשטח את שעל ליבנו כעת. לפני 3 שנים התגייס בנינו בכורינו לצבא, ומשרת בחיל מאוד משמעותי וסודי. אט אט עלה הוא בסולם הדרגות בצבא, הפך להיות מפקד על 25 חיילים וקיבל חייל מצטיין. נותרו לו עוד כשנתיים לשרת. מיותר לציין שהוא בחור מדהים, חכם עם יכולות מדהימות. 760 פסיכומטרי ובגרות מדהימה. הוא מוערך מאוד בצבא ותפקידו שוב סודי ביותר. מאז שהתגייס חיינו השתנו על פיהם. חיינו וחייו. מנער תוסס וחברותי, מצחיק וצוחק הוא הפך לאדם מסוגר. אינו יוצר קשר עם משפחתו המצומצמת או המורחבת. במפגשים משותפים מכונס בעצמו ושתקן גדול. שמחת החיים חלפה מעולמו כמו גם חבריו. היום שמנו לב שאינו יוצר קשר עין עימנו כלל.מדברים עימו והוא מרכין את ראשו. כפי שידוע לנו בצבא הוא מתפקד מצויין. כל זמן שהוא שוהה בבית ,הוא משוחח בפון עם המפקדים שלו ועם הפקודים שלו.שם הוא נפתח וזורם. השאלה שלנו אם יש סיבה לדאגה, בעקבות ההסתגרות, ההתרחקות, וההתכנסות בעצמו כשהוא עימנו. כמו כן שוחחנו עימו היום ושאלנו אם הוא צריך עזרה, או אם משהו מציק והוא ענה בשלילה. קשה היה לנו לדובב עימו לשוחח קצת יותר. אני דואגים מאוד מאוד מאוד מה עושים?

אני רק רוצה שקט נפשי ופניות להתעסק בחיים עצמם ולא לכאוב עוד מאכזבות מטפלים. אני רוצה מטרות ושאיפות ולחוש חיה ומכווננת לעתיד. מה יכול לעזור? הכל משתחזר לי גם פה. איך יוצאים מזה? איך אחייה את חיי באופן נקי מלא פניות להגדיר לעצמי מטרות ולממש בלי כל החיטוט החולני השואב הזה במכאובים ושחזורים מהעבר? גם מהפסיכולוגית קשה להרפות בתוכי. האם ללכת אליה? לא ללכת? הלוואי ויכולתי כבר להתפנות באופן מלא לחיי.

אודי אתה בתור פסיכולוג למשל עובד בעבודה שאתה מאוד אוהב ומקבל הכרה והוקרה וחש בוודאי בר מזל, יש לך גם משפחה. התממשת בחייך. עכשיו פונה אליך נאמר אדם כמוני ומשלם הרבה כסף בשביל תקווה לחיים מספקים וטובים גם ובעבור ההון תועפות שפסיכולוגים גובים ביחס לשכר מינימום של אנשים יוצא שמכוונים אדם כמוני להסתפק בחלקיות? לכאוב? להתאבל? איך אדם כמוך שלא נאלץ להספק בחלקיות הזאת אומר להשלים עם חלקיות ולהסתפק? זה לא נראה לך חצוף לקחת מאנשים ככ הרבה כסף כדי לתת להם כזה סוג של מענה? שיתאבלו על החלקיות? אז למה לקחת 200-300-400 שח לפגישה במשך שנה שנתיים שלוש? אם בסוף כל הפואנטה זה להתאבל ולהסתפק בחלקיות בזמן שאנשים כמוך אין להם גורל כזה ? אין פה צביעות? רק אני רואה את הצביעות? אתה רואה את הצביעות? אתה רואה פה צביעות אודי או לא? ואל תשקר שפסיכולוגים לא מתסכלים. עצם השמירה הבלתי מתפשרת על הככלים של הסטינג מתסכל כמיהות של מטופלים רבים. ורגע לפני שתרשום לי 'טוב אנחנו רשעים' ותהפוך הכל להלצה אשמח דווקא לתגובה עניינית יותר לטענותיי.אם היית בנעלים שלי אתה חושב שהיית מרגיש אחרת ממני? שכן היית מצליח לחוש הכרת תודה לפסיכולוגים אם היו מתסכלים ומכוונים אותך להסתפק בחלקיות ולהאבל? כאילו תקשיב מה הציעו לי תמורת כל כך הרבה כסף. איפה ההגיון? אה שכחתי.לא שילמתי למטפל בשבילי. שילמתי לו בשבילו. כי הוא עבד קשה. אודי אתה לא רואה את הצביעות? רק אני רואה אותה? ואולי הצורך הרגשי שלי בהתקשרות צריך להיות חזק יותר מן הצורך בצדק ואמת. כי רק ככה לטיפול פסיכולוגי יכול להיות סיכוי להעניק משהו. אם שמים רגש בצד ומסתכלים נקי על האמת זה מלא צביעות. אתה לא רואה? רק אני? :/

סתם הערה- במו אוזני שמעתי עשרות פעמים אנשים שהולכים לטיפול פסיכולוגי פרטי טוענים שהם לא רוצים לעשות זאת דרך קופות חולים ושירות ציבורי כדי שלא יופיע להם בתיק הרפואי תיעוד לסוג כזה של קשיים והתמודדויות, מחשש שלא ידפוק להם את החיים בעתיד במקומות תעסוקה והכשרה למיניהם. והחשש הזה מביא המון פרנסה למטפלים בשוק הפרטי. נקודה למחשבה. גם טיפול בשירות הציבורי נחשב מוגבל יותר, עם תורים ארוכים מאוד ומבוצע בידי מתמחים פחות מנוסים. ואולי הכי קריטי כאן- אני כבר משוקעת בתוך תהליכים טיפוליים אצל מטפלים בפרטי (פסיכולוגית ועוסית) וכנראה הן הולכות להיות הכתובות האחרונות שלי בעולם הטיפולי כי ממש אין לי אנרגיות נפשיות להתחיל תהליכים מחדש אצל מטפלים חדשים. הנפש שלי שבעה מקטיעות והתחלות. הרצף יותר חשוב מהכל עכשיו. גם התעלמת מהטענה שלי בהקשר הרחב שלה. זה לא שרק הטיפול יקר -אלא הוא יקר ומאכזב ביחס לתמורה שהוא נותן. כאשר אומרים לאנשים להתאבל ולהסתפק בחלקיות. עם כזה הרבה כסף שגובים זה קצת חצוף בעיני להציע חלקיות. אבל לדעתי הכסף בטיפול אינו מטרה אמיתית או עיקרית. זה עוד אמצעי שנועד לשרטט גבולות בין מטפל למטופל ולאכוף. לגבי זה שהבאתי את הטענות באופן אישי אלייך צודק. זה לא לעניין כי לא אתה באופן אישי אכזבת אותי כ"כ בטיפול.

סוג של כפייה בתהליך אנליטי של הגבולות ההגבלות על הנפש. אני כאילו לא חייבת להסתפק מחוץ לטיפול אולי אבל בתוך הטיפול ועוד איך כן! מטפל לא מתפשר ומחייב שאם אני מעוניינת בהמשך קשר והתקשרות עימו עליי להסתפק בחלקיות שהוא מציע תחת התנאים שהוא מציע והיה משהו בעקשנות שבה עמדו על כך שגרם לי להרגיש שמנסים להכניע אותי בכח וכן לחייב . אתה אומר שאני לא חייבת. אבל כל עוד הייתי שם בטיפול- בהחלט המסר היה 'את חייבת'. רוצה טיפול? כמהה לקשר עם המטפל? אז את חייבת להסתפק בתנאים שהוא מציע. חייבת! לגמרי חייבת. חובה כפויה. חייבת. או להפסיק ללכת, לוותר על הטיפול.. ומי כמוך יודע כמה זה קשה אחרי שנקשרים ביחסי העברה למטפל. אז זה מצב מאוד קשה 'וקורע' נפשית. בייחוד בדיעבד - כי זה לא שידעתי מהראש מה מצפה לי שם. אז כן חייבו אותי. חייבו אותי להסתפק. בהחלט חייבו. בטיפול מחייבים! זה לא משהו שהייתי ערה אליו לפני ההתנסות בזה. עכשיו נשאר רק לבחור. להמשיך בטיפול או לא. אני לא חייבת.. אבל מה לעשות שהנפש נותרה תלושה ואני מרגישה שחייבת כמה פגישות נוספות לנסות לעכל דברים ולסיים בצורה יותר טובה :/ כן, סובבו לי את היד והכריחו אותי. לגמרי הכריחו אותי. הכריחו אותי להיות חייבת לקבל את תנאי המטפל. אומרים שזה לטובתי. לא מצליחה להבין אבל התעייפתי. חייבת ועוד איך. חייבת. חייבו אותי. אילפו אותי. שברו אותי. רק כי הייתה בי הזדקקות והיו צרכים. אני צריכה להדחיק את כל זה ולשתף פעולה, כאילו זה לא הרגיש ככה, אבל זה כן הרגיש ככה. אני לא אותו אדם שנכנסתי לקליניקה שלה. התמימות שלי מתה לה. התפכחות. התפכחות :/ עכשיו המשימה שלי זה איכשהו לסלוח ולהעביר את הטיפול ההוא לפסים טובים.

אני מרגישה שאני אוהבת את המטפלת שלי ברמה יותר מידי קיצונית..( בגודל היקום כולו.. סתם) אז אולי זאת כבר התמכרות ופחות אהבה? ולחנה.. אם אז זוכרת סיפרתי לפני כמה זמן שזה מעצבן אותי שהמטפלת שמה את הטלפון על רטט וכל הזמן זה מפריע (אמרת לי לעדכן בזמנו ונזכרתי בזה פתאום).. אז בפגישה שאחרי שרשמתי פה את ההודעה.. מבלי להגיד כלום בנושא,, היא פשוט התחילה לשים את הטלפון שלה על שקט,,(אחרי שנתיים שהיא עם רטט!).. ממש הזוי ,, צירוף מקרים או שיש סיכוי קטנטן שהיא קוראת אותי פה? נשמע לי לא סביר.. יש סיכוי שמטפלים קוראים אותנו פה? נכון שזה חסר סיכוי?

הגבתי לך אך זה לא עלה משום מה. אולי עוד יעלה. אנסה שוב, ברור שאני זוכרת את מה שקרה.. אכן מוזר שהיא פתאום הפסיקה. אני לא יודעת אם היא קוראת או לא, אבל מקווה שאם כן היא תאמר לך. אני חושבת שאת צריכה להעלות זאת מולה. גם זה שהפריע לך עניין הרטט, גם זה שפתאום היא הפסיקה ושאת חושבת שאולי היא קוראת. אגב, אני הייתי כועסת אם המטפלת שלי הייתה קוראת בלי ליידע אותי. אני גם יודעת שהיא לא עשתה זאת ולא תעשה ללא רשותי. בהצלחה!

מחר הוא יעלה על המטוס לשבוע ימים היום נפגשנו וכבר אני מרגישה את הזעם הבלתי נשלט הרצון להרוס ולשבור להרוס לו את החופשה לפגוע השעה אחת בלילה ואני לא נרדמת כמעט הייתי אומרת מבעיט/מפחיד/מעורר חרדה חרדה נוראית שלופתת אותי כמו תמנון רב זרועות גם כשמוציאה רגל אחת של התמנון הארס נשאר והתמנון נצמד כל כך חזק שאין שום אפשרות להעיף אותו לקיבינימט כל הקשיים שאני מתמודדת איתם ביום יום- הילדים המצב הכלכלי והעבודה הולכים ומתעצמים גדלים כמו עצמים בחלל לממדים בלתי נשלטים אני כועסת על עצמי שאני כועסת עליו שהוא יצא לחופש אני הרי מבינה שמגיע לו אבל הקול של הילדה שבועטת ברצפה ושוכבת על הרצפה הוא יותר גדול וחזק הילה

אודי זה לא מחזיק אינ משקרת. היא אומרת תתחזקי כדי שתוכלי ללכת. אודי הז לא מחיזק. אין יל למי לפונת. אינ פוחתד סילחה

אפשר להיות פה קצת?... לקבל קצת חיזוק?... הריקנות הזאת והחוסר רגש בטיפול והכלום הזה..ממשיכים בטיפול.. שורדת את המקום הזה כבר כמעט חודשיים, וממשיכה בכל זאת... ההבנה שזה הגנות, לא מקלה כל כך. זה ריק. מנותק. מנותקת. חסר משמעות. תלוש. תלושה. קשה לי עם זה. כלום לא מחזיק... לא הוא, לא המפגשים, לא אני.... אני מפחדת. רחל.

איזה קטע הזוי עברתי היום.. אני נוסעת בדרך אליה, חלונות הרכב סגורים, המזגן פועל ואני מקשיבה לרדיו ברכב .כשאני חונה ליד הקליניקה שלה.אני שומעת מהרדיו : אזעקה נשמעת עכשיו ב... ואני אומרת לעצמי, זה לא ייתכן.אני פותחת את החלון ושומעת באמת אזעקה. יצאתי וסגרתי את הרכב, כשנעמדתי (תוך כדי אזעקה) ליד דלת הכניסה שלה. אני שומעת אותה פתאום קוראת לי... בואי, בואי מהר לכאן.. עמדנו בכוך כזה .היא אמרה לי משהו..לא זוכרת..אולי אמרה עוד דברים? נדמה לי שמתישהו כשעמדנו בכוך היא חייכה אלי (?) שמענו מס' פיצוצים ונכנסנו לקליניקה שלה.. החוויה הזו נחוותה אצלי כמשהו מרגיע.. נראה לי שאם אשמע שוב אזעקה, התמונה הזו שחוויתי היום תהיה לי מול העיניים ואפחד פחות.. מה דעתך אודי .חתיכת קטע עברתי היום. נכון ? מברכת אותך ואת כולכם בשבת רכה,נעימה, שקטה, ללא אזעקות וללא מטחי רקטות במבי.

באמת נשמעת חוויה נעימה (למרות שבמהותה כמובן היא לא) שבת שלום!

עם כל העצב של המצב הביטחוני והמלחמה הזאת.. אני ממממש מקנאאאה בך.. היית עם אמא צביה בזמן אזעקה.. זה כאילו שאת ילדה ואמא לידך דואגת לך ואת רואה בעיניים שלה את האהבה אלייך.. ואתן ביחד.. בסיטוציה מלחיצה.., ויש רגש עוצמתי ניראלי באותו הרגע.. אני הייתי אפילו מרגישה כמו תיקון לחסכים מאמא שלי.. אמא שומרת על הילדה שבך..

אודי, אני חרדה. חרדה לחיילים שלנו, חרדה לתושבים שבעוטף עזה, חרדה לבן שלי וחרדה למטפל שלי. מפחדת שיקרה לו משהו. אני מפתחת בו תלות. הנה, זה קורה. הפחד הגדול שלי מתממש. אני רוצה "לשקוע" בזה ולהתמסר, והוא מאפשר. נוכח בחיים שלי באופן יציב. אודי, זה בסדר? זה יהיה בסדר להניח את הראש בלי לדאוג... מנסה להיות ילדה גדולה, ולא מצליחה. אבל מה יהיה אח"כ? מה יהיה אם הוא יפגע בי? אם יקרה לו משהו? רואה בצורך הזה משהו שלילי. זה בדרך כלל השלב בו אני עושה משהו והורסת. בד"כ פוגעת בעצמי. אודי, תרגיע. תדייק. זקוקה לזה מאוד. נטע.

רק שתדע...

הגבתי להילה בעץ שלה ולא עלתה התגובה, תוכל לבדוק? חוצ"מ, מצטערת על קצב ההודעות שלי לאחרונה :( תודה שאתה... הנוכחות שלך יקרה לי.

היי אודי, למה אני צריכה שתגיד לי שהכל בטיפול שלי בסדר? שהמטפל כשיר, יודע מה הוא עושה, ושאני "בידיים טובות"? אודי, כל כך קשה לי לבטוח ולהודות בפגיעות שלי. זה מרגיש לי דפוק להזדקק כל כך. אני בת 31, כבר ילדה גדולה, וילדות גדולות לא בוכות. אודי, אם המטפל שלי היה עושה משהו שהוא נורא לא בסדר בעינייך אז היית אומר לי? היית שומר עליי? נטע.

ותבין מה עובר עליי..

מה זה גבולות אם ככה? תעשה לי סדר... למה לנטע זה בסדר שהוא זמין כל הזמן ותמיד עונה לה בזמן סביר? אף פעם המטפל שלי לא הציב לי גבולות, ולא שאלתי אותו אף פעם מה הגבולות.. גם לי הוא זמין רוב הזמן. ולהיפך. הוא מאפשר לי לכתוב לו הודעות, מיילים...ואם קרה משהו משמעותי- אז להתקשר...והוא עונה לי תמיד באותו יום או למחרת..אלא אם כן, קרה משהו. והוא שמח שכותבת לו ואומר את זה. בפגישות תמיד הוא מוסיף חמש או עשר דקות...בייחוד אם זה פגישה סוערת..הוא מתכנן מראש בתקופה האחרונה שהפגישה תהיה שעה ולא חמישים דקות.. הוא אף פעם לא אמר לי "אסור", "לא מסכים" ועוד- אולי רק לגבי חיבוק.. אז למה אצלי זה נתפס כחוסר גבולות? כטשטוש גבולות? למה אני נלחמת אם עצמי אם כן לכתוב לו או לא, אם זה בסדר? אולי צריכה להיות בתוך הגבולות היותר רחבים שלו?..ולאפשר לעצמי גם שם להיות?.. או שאולי זה לא נכון, ואני צריכה מצידי ליצור את הגבולות, כי הוא מבחינתו זה לא משנה לו??... רחל.

רחל יקרה מבינה אותך כל כך. גם לי בהתחלה זה הרגיש לא נכון. יש לי קושי "לקבל" ולשאוב נחמה מקשר עם אחרים. אני ישר חושדת ונכנסת לחרדות. אני חושבת שזה בדיוק מה שהוא מנסה ללמד אותי. נטע.

הרבה פעמים אני קוראת אותך ומזדהה עם המורכבות של הרגשות שלך לגבי הטיפול... אני כבר שנתיים שם... וההגנות, הקושי לקבל ולהיות - עדיין שם. זה מתסכל, מייאש, ובעיקר - מייסר את הנפש... רחל.

האמת שלא מבינה הרבה. אגב רציתי לשאול מהספריה את ספרייך, יש לי מנוי חדש שם(:, אך ספרייך נמצאים רק בספריית העיון, היינו לא ניתנים להשאלה. אז בהזדמנות אבקר שם. ולשאלה- בהרבה או חלק, מתשובותייך כאן אתה ממליץ על טיפול בהיפנוזה. אני בטוחה שזה קשור לזה שאה עוסק בזה. מתקשה לנסח את השאלה, האם אתה באמת חושב שזה מתאים תמיד כשאתה כותב? האם למטופלים שלך אתה ממליץ גם באופן שגרתי על טיפול בהיפנוזה? סתם מתוך עניין. לא חייב לענות אם לא מתאים לך.