פורום פסיכולוגיה קלינית

אודי, אתמול נסעתי ברכב כשנשמעה לפתע אזעקה. הרכב התחיל לזגזג.הידיים התחילו לרעוד.אני חושבת שנכנסתי קצת לפניקה.בטעות לחצתי חזק יותר על הגאז.הרכב זיגזג. אני מתה מפחד. היום בבוקר פחדתילהתקלח. פחדתי שתשמע אזעקה בדיוק כשאני אהיה עם סבון על הגוף.פחדתי שתשמע אזעקה והשיער שלי יהיה עם סבון שיטפטף לי על העיניים ואפילו לא אוכל לפתוח אותן. בסוף התקלחתי במהירות מטורפת כשאני מקשיבה כל הזמן אם נשמעת אזעקה. אודי, כרגע אני שומעת סירנה של ??? למה הם חייבים היום להפעיל סירנה ??? הם לא יודעים שהעצבים של בני"א מרוטים היום ??? אני מתה מפחד. אני אומרת לעצמי, ממילא כולנו נמות פעם ,ואי אפשר למות יותר מפעם אחת..אז מה איכפת לך.. אודי, אני רוצה לחיות. אני מפחדת. אתה רואה ??? מעורער בכל מקום..התחיל בפורום וממשיך בחוץ. אין מקום בטוח.הכל זז בטירוף. צריכה להיות לי פגישה עם אמא צביה היום מאחר בערב. אני מפחדת. ואם בדרך תשמע שוב אזעקה ?? ואם בדיוק אצל אמא צביה שתמע אזעקה ??? לא רוצה לצאת מהבית. מתה מפחד.

מבינה את הפחד שלך. איני יודעת היכן את גרה. בכל מקרה פחד הוא סובייקטיבי גם אם כביכול אין ממה וקו"ח אם יש. אתמול נשמעו אזעקות באזורים רבים בארץ. גם אצלי. פחדתי, לא אגיד שלא. עם זאת אני גרה במקום "כביכול" בטוח. יודעת שאין מקום בטוח אבל מבחינת נפילות, זה לא האזור. זה מרגיע אותי קצת. קשה לחיות בפחד. לבי עם תושבי הדרום, כי אני לא הייתי מצליחה לחיות בשגרה כזו. אני חשבתי לשאול אותה היום מה נעשה אם תהיה אזעקה כשאהיה אצלה (לא שאלתי), אך אולי כדאי לך לדבר איתה על זה, בצורה טכנית שתעזור לך להבין היכן את נמצאת... פתאום נראה לי שתשובתי בכלל לא מתאימה לך... אבל אולי בכל זאת תמצאי בה משהו. בתקווה שיהיו ימים שקטים ורגועים!

ממש רע ואין אוויר

יודעת לומר מה אולי יוכל לעזור? בינתיים אצטרף קצת, אם מתאים. נעמה.

אודי, יש לי שאלה: האם עצם העובדה שהמטפל שלי גבר (אולי... עוד לא החלטתי אם להתחיל בטיפול) לא תקשה על הטיפול? הרי יותר קל לאישה להיפתח בפני אישה. איך מדברים עם גבר על נושאים של מין, למשל? אודי, האם בתור מטפל גבר אתה יותר זהיר "ונבוך" מול מטופלת אישה מאשר מול מטופל גבר? האם יש יותר גבולות עם נשים? נניח תימנע ממגע עם אישה..... אשמח אם תאיר נקודה זו. האם דווקא יכול להיות שיש יתרונות בקשר טיפולי של גבר - אישה? תודה רבה

אני לא הייתי הולכת לגבר כי זה מסובך בשבילי. אני אוהבת את המטפלת שלי,מתגעגעת בחום, חושבת עליה כשנרדמת,זה מרגיע אותי. וכן אנחנו מדברות על דברים מאוד אישיים.היא יקרה לי. ואני שומרת מצוות ולהרגיש קירבה עם גבר שהוא לא בעלי הזוי בשבילי. את יכולה לחשוב מה מתאים לך.

עם העוסית לא הסתדר לי. לא הרגשתי מספיק חיבור. הפגישות הלכו סחור סחור בלי שהרגשתי ננגעת ולמעשי שימרתי כמיהה לתיקון כלשהו בקשר עם הפסיכולוגית 'המיתולוגית השנואה'. ייתכן יש אפשרות לחזור אליה לטיפול. הייתי רוצה רק פגישה אחת לליבון דברים והתעדכנות מולה, אבל היא לא ממש מאפשרת לי את זה. היא לא אמרה 'לא' אבל גם לא אמרה 'כן'. היא התעלמה. ששאלתי אותה מה לדעתה אני אמורה לעשות עם צרכי התיקון שלי ביחס לתהליך שהיה היא ענתה משהו לקוני על כך שהתנהלותי לדעתה מזיקה לי והאופציה היא טיפול מתמשך רציף. אפילו לא אמרה אם אצלה או אצל מישהו אחר. אני פשוט כבר נקשרתי אליה כדמות בעולמי אז לא רואה טעם להתחיל מחדש אצל מישהו אחר. זה כאילו משהו בזמן קפא מלכת אצלה. ואי אפשר לעבור הלאה כמו שצריך מבחינה רגשית. אפשר לעבור ברגליים אבל לא בנפש. עדיין חסום לי. הבעיה שמולה היה השחזור המסוייט והיא לא התנהלה כמו שצריך ומלא פעמים לא הבינה אותי ואני ממש מפחדת לסמוך עליה. אני כאילו נקשרתי למישהו שאני חוויתי אכזבה עמוקה ממנו. למה נקשרתי אליה יותר מאשר לעוסית שדווקא על פניו התגובות שלה (של העוסית) היו יותר מותאמות? אני לא מבינה את הנפש שלי. אני ממש מפחדת לחזור לטיפול אצלה ודי צופה מפח נפש נוסף. היא אפילו לא מוכנה הייתה להסכים לפגישה אחת. היא לא רוצה לבחון באיזה מקום אני היום? הרי חלו כל מיני שינויים. איך היא מדברת בצורה כ"כ טכנית על תהליכים ארוכי טווח כאילו רק היום לראשונה אני מתעניינת בטיפול? כאילו לא עברנו יחד כבר איזו כבדת דרך? איכשהו תמיד ההרגשה היא שאין הבנה בינינו. שאין ראיה עין בעין, שמשהו לא מצליח להגיע להבנה משותפת. ואני עדיין.. קשורה דווקא אליה. לא מאוד. כלומר נכון לעכשיו אני לא קשורה לכלום כי ניתקתי את עצמי ואני די נשמרת מגירויים רגשיים כרגע, לא נקשרת, לא מאפשרת התמסרות. אבל מרגישה שרק אצלה יש סיכוי אולי לגעת, כי הקול שלה כבר ספוג לי בזכרון כמו קול של אמא מלטפת כזאת שמתגעגעים אליו. למרות ששנאתי אותה כ"כ וכעסתי עליה כ"כ שהיא פגעה בי כ"כ. איך כל זה מסתדר? הכל ממש מפחיד אותי. להשען שוב. נפתחתי כדי להאטם? זה היה שחזור. השכל שלי לקח שם פיקוד. היא אפילו לא הסבירה לי. הייתי מעריכה אותה הרבה יותר אם היא הייתה מסבירה לי. זה היה מאד לא מכבד מצידה לא להסביר לי. אני קוראת עכשיו 'היומן הקליני של פרנצי' וכל פעם שלומדת עוד ועוד דברים על הנעשה בטיפול אני מתכעסת עליה שהיא לא הסבירה לי. אפשר לבטוח באדם שלא כיבד אותי מספיק כדי להסביר לי? העוסית דווקא כן הסבירה אבל אני לא יודעת למה, לא הצלחתי להתנתק מהפסיכולוגית הזאת. לא הצלחתי. משהו קפא אצלה וההרגשה הפנימית שלי היא שהשחרור יכול להתרחש רק אצלה ומולה, שאי אפשר לחדש תהליך במקום אחר, שהקיטוע הוא פשוט יותר מדי, מן מרווח כזה שנוצר שחייב השלמה, איחוי ברצף, כי משהו שובש באופן קריאת המציאות שלי והזדהויות שלי ומאז לא מתאפשר עיכול שלם מוצלח שיצור אינטגרציה טבעית ויתניע תנועה לעתיד. שלא לדבר על הפצע הנרקיסיסטי שנפער והפסיכולוגית הזאת כמו שפכה עליו חומצה. אבל הייתי מטופלת של הפסיכולוגית והעוסית קצת 'חטפה לה אותי' בין האצבעות כאשר ניגשתי אליה להסדרת עניין שיקומי. לא התכוונתי בכלל להתחיל תהליך רגשי דינמי מול העוסית. אולי גם בגלל זה זה לא הצליח. לא נקשרתי מאותו מקום אליה, הקול שלה לא הפך להיות כמו הקול של הפסיכולוגית, היא לא חדרה לנפשי כמו מן דמות אם כזאת ולא עוררה אותו דבר, זה פשוט לא היה אותו דבר, לא הגיע ולא נגע באותם מקומות, נותרתי אסופה מולה ומאוד בשליטה ואינטלקטואלית. מול הפסיכולוגית נעשיתי פסיכית לגמרי לעומת זאת, כל המגננות ירדו ועלה כאב עצום ושחזורי זעקות עזרה הזויים, אני מפחדת שעדיין עשויה לגלוש לשם מולה, הייתי מעדיפה להיות אסופה גם מולה. נראה לי שאם היא תדבר אליי מעמדת סמכות היום זה לא יזיז לי כמו פעם, אני לא אתערער והנפרדות שלה לא תפרק ותכווץ אותי. אבל יש איזו כמיהה. שאפילו קשה לי להסביר- אני צריכה משהו שחסר. זה משגע אותי שאני ככה. אני לגמרי נבוכה מעצמי שאני לא מסוגלת להרגיש בשום מצב נינוחות מספקת, לא ביחד ולא לבד .מה חסר לי? משהו חסר. אבל מה? 'לכידות עצמי'? מה חסר לי? כ"כ הייתי רוצה לפגוש מישהו שבאמת מסוגל לעזור. אבל באמת. לעזור לי לחוש אדם שלם ובטוח בעצמו שנע שבעולם בבטחון ומתבטא ופועל ועושה ושואף ולא מוותר. האם באמת ניתן להחיות חלקים 'מתים' או רק להפגיש עם המוות הזה ולהתאבל עליו? מה שווה אם לא ניתן להחיות? היא לא הייתה אמורה לעזור לי להחיות? למה אני אני אני לא מצליחה להשתחרר ממשהו שהיה כ"כ פוגעני ואפילו עכשיו שבסה"כ רציתי 'פגישת מחזור' כזאת לספר לה איפה אני בחיי מה עשיתי, מה הרגשתי, מה עוד קשה לי.. היא לא זורמת עם זה וטוענת שהתנהלותי מזיקה לי לדעתה והסיכוי הוא בטיפול מתמשך רציף (אפרופו בניגוד גמור להמלצת הפסיכולוגית מהפגישת היעוץ שלא לחפש מענה בטיפולים אלא בקשרים בחיים האמיתיים). אבל זאת בדיוק הבעיה. זה לא נגיש מבפנים. אין התמסרות. אין חשק. אין חיפוש. אני לא רוצה להיות כזאת שחסרים בה דברים. רוצה להרגיש מה שאחרים מרגישים שהם מסופקים בתוכם מיחסים וסומכים ומממשים ומגשימים. היא באמת יכולה לעזור לי? היא יכולה? היא חשפה לי פצע נוראי שם של ילדה נזקקת נטושה והפקירה אותי לאנחות. למה שאסמוך עליה שוב? חוויתי שם מגע עם כל מיני פצעים ומכאובים- בשביל מה? באופן הגנתי נאטם ונחסם לי הכל. איך אוכל לסמוך עליה שהיא בכלל מבינה מה היא עושה? הנפש שלי לא רוצה לסמוך. הנפש שלי חושבת שלסמוך זה למטומטמים נאיבים שלא למדו לקח :/

נשמע לי שאם תחזרי ולא יהיה טוב או לא כמו שציפית הכל ייחרב ויהרס יותר ממה שעכשיו. גם לא יודעת אם בכלל תהיי מסוגלת להמשיך איתה. מודה שקצת הסתבכתי מכל ההודעה. בבהתחלה חשבתי שאולי יהיה טוב אם תתייעצי עם העוסית לגבי חזרה לפסיכולגוית. עכשיו אני כבר לא בטוחה. אולי בתוכך את יודעת מה ניתן לעשות? אולי שווה להיפגש עם מישהו/י (לא יודעת מי) ולהתייעץ איתו. ואולי את פשוט צריכה להמשיך הלאה. היינו מטפל חדש. מקווה שתמצאי את מה שנכון עבורך בהקדם.. ותרגישי טוב יותר.

אודי, אולי תעזור לי להבין. מתקשרת קודם ל'חברה'. התקשרתי אליה אתמול לא ענתה לי וגם לא חזרה אליי. התקשרתי קודם, הייתה אזעקה וחשבתי להתקשר לשאול מה שלומה. היא ענתה לטל' ושמעתי שהיא לא ככ רוצה לדבר, שהיא כנראה באמצע משהו. המשהו הזה היה לראות איזו תוכנית.. אחרי שתי דק' של שיחה היא אומרת לי נדבר יותר מאוחר, אני אתקשר, ואז מגחכת ואומרת או שלא... (התכוונה שלא תחזור אליי, לא מכוונה רעה אלא פשוט לא יהיה לה כוח/זמן). ואני תוהה למה, מה ככ דפוק בי שככה היא מתנהגת אליי. אתה יודע? אני מרגישה שהיא מנצלת אותי. פעם, דיברנו או יותר נכון התכתבנו (כי אני כידוע לא אגיד לה מה שאני רוצה) ואמרתי לה שנעלבתי ממנה. איכשהו היא החזירה הכל אליי. אז לא, לא יעזור שאגיד משהו. הייתי אומרת לעצמי להתרחק ממנה. אתה יודע אבל מה הבעיה? שאני צריכה אותה. צריכה שתהיה חברה שלי. גם המשפ' שלנו חברות. ואני לא רואה שום דרך לראות את מה שקורה כאן בצורה אחרת. אולי אתה יכול להאיר את עיניי.. אז אתה מבין אותי? הדברים האלו שמצטרפים אחד לשני הורסים אותי.

שכעת התקשרה, התנצלה שלא חזרה אליי אתמול. לא רציתי לענות לה, נעלבתי ממנה. וכן עניתי. לפחות על זה אני גאה בעצמי.

אז איך זה אמור לגרום למטופל להרגיש טוב עם עצמו שבכלל שיש לו צורך פנימי מסויים בתמיכה טיפולית הוא נדרש לשלם כ"כ הרבה ולקבל על עצמו את הגבולות בלי שיש לו שום קביעה פה? אודי מן הסתם רק אנשים נואשים יסכימו לשלם כ"כ הרבה וליישר קו עם הגבולות של מטפלים ככה. אני רוצה להבין למה בעצם אתם בוחרים לטפל דווקא כך ולא אחרת? למה דווקא כך? תסביר לי. הנה, שאלתי. תסביר לי. אני רוצה להבין.

זה שקיימים גבולות בתוך הטיפול (ותשלום כמובן), לא אומר שלפסיכולוגים לא אכפת מאיתנו. לכל קשר יש גבולות, אפילו לקשר של הורה - ילד. הגבולות שומרים עלינו. הפסיכולוג שלי זמין לי גם בין הפגישות ועשה לי הנחה משמעותית מפני שאני אצלו יותר מפעם אחת בשבוע. אני מרגישה שאכפת לו והוא מסור אליי ולטיפול. אבל כדי שהוא יטפל בי הוא מוכרח לטפל בעצמו וחלק מכך זה לשמור על גבולות (לנוח, לצאת לחופש וכדומה) למען שנינו. נטע.

ובכל זאת, יודעת שזה בשבילי, וכנראה שגם בשבילה. היא שומרת עליי. וגם עליה. היא אומרת לי שהיא שומרת עליי ואני גם יודעת את זה. ברור שזה קשה, כל אחד בעמדה שלו ואנחנו לא שוות. אני באתי אליה לטיפול ולא היא אליי. מימה, ככה זה. אני סומכת עליה שככה זה טוב לי ושהיא שם בשבילי. יכול להיות שאת צריכה סוג של טיפול אחר?? אני לא יודעת אני תוהה יחד איתך.

לפי מה כמטפל דינמי אתה מעריך אם מטופל צריך טיפול דינמי או לא? או שכל מי שפונה אוטומטית 'מתקבל לטיפול'? ולמה התהליכים הדינמיים האלה מוצעים במתכונת ארוכת טווח? ממתי יש לאנשים זמן וכסף לזה? זה ממש מרגיש שאתם אטומים למשתנים מציאותיים בחיים של אנשים. וזה גם מבלבל כי כשעוד הייתי בתוך הטיפול אמרו לי שאין זמן ודחפו להסתגלות למציאות אבל מצד שני אומרים שהטיפול הוא תהליך ארוך טווח שלוקח זמן.. זה כמו סתירה במסרים

סתם לא במצב רוח לחיוכים

היי יש לי תסמינים שנראים כמו חרדה. אני רוצה לדעת מה הסוג שלה והחומרה שלה כדי לדעת להתאים לה טיפול. מי בעל המקצוע הכי מתאים לאבחן חרדה ? פיסכולוג ? פסיכיאטר ?

גם לאבחון וגם לטיפול.. תרגישי טוב

מרגישה עלה נידף רוצה להישען על גזע רחב להניח את הראש ולחבק את העץ. אפשר?

האחרונה, זה אוכל. וזה נותן את אותותיו עליי.

הגבת לי.. ויהיה לי עוד יותר מביך אם לא תראה... אנסה להתגבר.

כתבתי. ארוך. עצוב. מבולבל. לא נראה לי שנשלח טוב. אולי עדיף כך. אודי... הכל רע

את לא לבד. למרות שמאד רע עכשיו בהרגשה שלך מאמינה שיגיעו ימים טובים יותר. בינתיים את לא לבד. הרגשה הרע הזאת מוכרת כאן לרבות מן הסתם. היי חזקה בכך שתרשי לעצמך להיות חלשה זמנית ולשרוד את זה.

אי אפשר אתה.מבין? אין שום קצה של משהו שאוכל להאחז בו.. כמה כבר אפשר?! ככה אי אפשר להמשיך כך זה יותר מדי. אתה שומע אותי???

יורדות לי דמעות הרופא אמר לי היום שיש לי שומנים בדם וגם קדם סוכרת קשה לי קשה לי קשה לי אוףףףף למה????

קצת שיפור, טיפה אויר, הפוגה קלה בסערה. תודה מילי

כן יש פה גלים.סוערים.יש הרבה קושי שמתואר.בטיפול,עם המטפלים .ואני באמת תוהה...אז מה זה אומר?? האם הקושי הוא בהכרח שלנו המטופלות עם כנראה איזשהו מכנה משותף שמביא לתחושות שכאלו מהטיפול,מהמטפל,וכל התיסכול המועקה ,החסר החסימות ועוד... שזה מעורר?? או אולי יש משהו ב"גישה הטיפולית" ביחס המטפלים במכנה המשותף הזה דווקא...,והאופן בו הם מקפידים או לא מקפידים על דברים?? ומה הפתרון לעזאזל?? זה אכן מתסכל מאד עד בלתי נסבל.יש מצבים(יותר מאחרים) שאני ממש זקוקה לתגובה ממנו, ואם הוא בוחר שלא להגיב ,אז כמובן ששוב מתעוררת השאלה לגבי מידת האכפתיות שלו,והקשר איתו,ובעיקר לא ברורה לי העמדה הזו אם אני כבר מראה הזדקקות ופונה,ואין התייחסות אז מה המסר בדיוק??ואני גם לא מקבלת תשובה ממשית בפגישה.אז..??מה להבין מכל זה?ולמה שארצה להיות זקוקה ותלוייה אם זה רק מביא לפגיעות ואכזבה.??ועוד ממנו. ובאופן כללי מסתבר שהחוויה הלא פשוטה הזו של טיפול,מטפל וכו משותפת פה לעוד, עדכדי שחשבו שאני ונטע זו אותה אחת .וכנראה שיש כאלו ברי מזל(בגלל מי שהן,או מי שהמטפל שלהן,והדינאמיקה שנוצרת)שאצלן זה לא ככה.והטיפול עובד נכון...,זה מעודד מצד אחד אבל גם מעורר קינאה כי אולי אצלי לעולם זה לא יקרה ויהיה מספק בטוח ומרגיע. אודי הרי גם המטפלים בטיפול אישי(כפי שגם ציינת) האם אצלכם בטיפול שלכם,,זה נחווה אחרת מהמקום שאתם נמצאים בו? ומזה שאתם גם עם הכובע הנוסף של המטפל?? ...או שאתם חווים גם כאלו תיסכולים?? מעניין...מאמינה שלא.ושוב תוהה אז מה בעצם הסיפור פה?שלנו?שלי?של טיפולים?

המשפט של אודי עשה לי בום בלב!!! "קצת ויסות לפני ששורפים כאן אנשים שמקדישים את חייהם לעזרה לאחרים" - אפשר להדגיש את זה???? נכון, כואב, קשה , מורכב, מתסכל, מכאיב, מערער, שובר....ואפשר להוסיף עוד מילים קשות... אבל, זה אנשים שמקדישים את החיים שלהם להיטיב עם האחרים. ומקדישים - זה פשוטו כמשמעו!!! נכון שהם מקבלים תמורה, אבל אין השוואה לעומת מה שהם נותנים לנו. לפחות ממה שאני קוראת פה על מה הבנות מקבלות בטיפול, ומה אני מקבלת....הזמינות, השעות, הכל. יש כאלה שמצליחים יותר, ויש פחות - אבל כולם עם אותה מטרה!!!!

יודעת משהו, גם אם היא מקדישה "רק" את ה-50 (100) דקות בשבוע, בנוסף לתקשורת מעבר נקודתית כשצריך, בנוסף למחשבה מעבר, גם בלי שאבקש, בניסיון להיטיב איתי - זה המון. אני משלמת לה כי זה המקצוע שלה, אבל בעוד שיש מקצועות שאפשר לעשות רק בשביל הכסף, זה פשוט לא אחד מהם (מה גם שהיא, ואני יודעת שמטפלים רבים, עובדת גם בשירות הציבורי). אישית לא יצא לי לכעוס עליה מהסיבות האלו, של כסף/חוסר אכפתיות וכו', אבל מרגעים אחרים של כעס כלפיה אני יכולה להבין איך מסך של חרדה מטשטש גם את ההבנה שהכוונות אוהבות... נעמה.

דבר ראשון, תודה על התגובה שלך...:) דבר שני, המקום הזה ש"מבין" בשיטות טיפול, ש"שולט", גורם לי להיות במקום שמציע לו על דרכי עבודה איתי...שזה גם המקום ששוב, לא מצליח להתמסר אליו, לדרך שלו... הוא מספיק מקצועי ועם ידע עצום (וגם מומחה בהיפנוזה), אז דווקא ביקשתי ממנו שיעשה לי כמה פגישות של היפנוזה, והוא אמר לי שזה יכול להיות רעיון טוב...אבל בפועל הוא לא עשה לי. (עדיין). הרצון להיות בהתמסרות, להישען על מישהו בעולם הזה הוא חזק ממני. יחד עם הפחד העצום מזה, גם הרצון הוא עצום ועצמתי. זה הקושי שלי בטיפול..וזה הרצון האמיתי שלי. להתמסר. להתחייב. להיקשר. להרגיש. רק להרגיש. בלי לחשוב. בלי ניתוחים אינסופיים במקצוע. להתחבר. להזדקק. להיות תלותי. לעצום את העיניים. להיות מולכת. לאהוב. להיות אהובה. שמורה. מוגנת. להיכנע. לשחרר כשידיים טובות מחזיקות בי. להרפות. פשוט להיות. וזה מרגיש לי הצגה ומשחק לבקש ממנו לאפשר לי להיות במקום הזה...כי או שזה קורה או שזה לא קורה....לא אודי?? אנחנו לא מסיימים בסוף את הטיפול. לא כרגע. ממשיכים. ככה. ולא רוצה לבקש... ומצד שני, זה לא בא.... ולא יבוא... כי משהו בטיפול נהיה קר כזה, מרוחק, טכני....:(... פחות מבולבלת.. מתחילה להבין לפחות מה רוצה ביותר בהירות... גם אם ולמרות שזה לא קורה בפועל. רחל.

שלום אני שוקלת להתחיל טיפול חדש לאחר שלושה טיפולים שנכשלו (בגללי. פשוט עזבתי כשהתחיל להיות קשה).אני סובלת מהפרעות אכילה. הייתי בשלוש פגישות אצל פסיכולוג קליני ונאמר לי שאם ברצוני להתחיל בקשר הטיפולי, אני אהיה חייבת בין הפגישות לעדכן את הפסיכולוג בסמס או במייל פעמיים ביום מה מצבי. הוא מתחייב לענות "קראתי", "קיבלתי", "ראיתי", וכמובן נדבר על מה שיעלה בפגישות. אם לדעתו יהיה צורך, אז ניזום שיחת טלפון "כעזרה ראשונה". הוא גם נותן לי אפשרות לכתוב לו מיילים (שישמשו על תקן יומן אישי). הוא לא יתייחס למה שכתבתי במייל (מלבד - "קראתי, אני איתך" והערות בסגנון הזה) ונדבר על כך בפגישות. אני יודעת שקשר בין פגישות נחשב לפריצה של גבולות או משהו כזה (קראתי על כך הרבה), אז מה קורה פה? איך אדע שאני מתחילה טיפול אצל מישהו טוב שאכן יודע מה הוא עושה ולא יפגע בי. מה המטרה של הקשר הזה בין הפגישות שהוא חושב שהכרחי עבורי ועבור הצלחת הטיפול? אשמח לשמוע דעה נוספת בטרם אתחיל טיפול נוסף והפעם מקווה לא "לברוח". ליהי

שוב אני. מצטערת שפותחת הודעה חדשה אבל שכחתי לשאול: מה ההבדל בין פוסט טראומה "רגילה" לבין פוסט טראומה "מורכבת"? לא כל כך הבנתי כיצד הפסיכיאטר איבחן אצלי פוסט טראומה מורכבת וקצת קשה לי עם "התווית" הזו. חיפשתי חומר קריאה אבל אין כמעט חומר על מורכבת. האם יש ספרים / חומר בנושא (אפשר באנגלית)? תודה!

אודי, אני קוראת פה בפורום (לאחרונה, לא מעט מפני שאני בבית עם רגל שבורה) וזה רק מחזק את החשש שלי מפני התחלת טיפול. כל החיים היה לי דפוס של תלות: בהורים, תלות בבני זוג. אני חוששת מתלות במטפל. הבעיה היא שהפסיכיאטר שהייתי אצלו טוען שאי אפשר לטפל בפוסט טראומה מורכבת רק באמצעות טיפול תרופתי. הוא ממליץ על פסיכותרפיה של פעמיים - שלושה בשבוע. אודי, האם אתה מסכים איתו? יש שתי בעיות שהכי מציקות לי כרגע: אחת היא הפגיעה העצמית שממלאת אותי בבושה ובתחושה של כישלון, והשנייה היא סיוטים בלילה. אני קמה בבוקר עייפה וסובלת מכאבי ראש. מהו הטיפול הטוב ביותר בסוג כזה של פוסט טראומה? לעולם לעולם לא הייתי בטיפול ואני מבולבלת. האם כדאי שאלך לפסיכולוגית אישה (מפני שהפגיעה היא מינית)? האם זה מסוכן להיכנס לטיפול, כלומר, האם בהתחלה יש סיכוי להחמרה ולנסיגה במצבי? תודה על עזרתך

ואני אומרת זאת בבושה רבה מאד, (הי כולם) שהאגרסיות הפנימיות שלי כל-כך חזקות עד כי הן מרגישות לי גולשות החוצה ושנפגעים מכך בסביבה. והכי מפחיד אותי שנפגעים מכך ילדים או תינוקות או גורי בעלי חיים. ודנתי את עצמי באופן בלתי סלחני לנידוי ולעונש כבד בגלל זה. בדרך כלל יש לי המוני סבלנות וחמלה כלפיהם, אני חושבת, והפעם איני מכילה, אם כך אפשר לקרוא לזה, כל-כך. מקווה שזה בר תיקון, אני באמת מנסה. אבל קשה קצת כשהשינה נפגעת מאד. (משתמשת בתרופות לסיוע). הנה הרחבה סוריקטה

https://www.youtube.com/watch?v=ofTvwQ9N3W4 נעמה.

רשמה פה מישהי להגביל כמות הודעות ואני בעד. אני אפילו בעד לחסום את שם המשתמש שלי פה באופן גורף. לא בטוחה שהכתיבה שלי פה משרתת משהו טוב. עמכם הסליחה על ההצפות.

את אהובה ויקרה, עם. ולמרות. רחל.

את רצויה כאן מאוד ואהודה על חברות הפורום, אני חושבת שכל הודעה שלך חשובה בפני עצמה, גם אם את מקבלת תגובות של די כבר לחפור, הרי הפגיעה בך היא קשה מנשוא ואם הכתיבה בפורום עוזרת לך לשחרר את הסערה שמתחוללת בתוכך אפילו במקצת, אז למי איכפת שאת מריבוי ההודעות?! תמשיכי ללכת עם האמת שלך, כי רק את יודעת מה טוב לך. שירן

הפסיכולוג שלי לא הפסיק "לאהוב" אותי ואכפת לו מאוד מאוד (אולי לצערי). אני מחפשת בנרות תירוצים שונים ומשונים על מנת לעזוב את הטיפול המכאיב הזה אבל הוא מטרפד לי את התוכניות. בכל זאת אני שונאת אותו. במבי חכמה ויקרה, איך את מסבירה זאת??? אגב, אני ולוריטה הן לא אותה הכותבת. הזדעזעתי ממה שלוריטה כתבה (זה ה - פחד הכי גדול שלי בעולם) והייתי חייבת לשמוע האם אודי חושב שזה לגיטימי.

ראשית, תודה על ההבהרה..היא היתה מאוד חשובה עבורי.. כל דבר קטן מצליח לערער לי את הריצפה לגמרי..וואוו. פעם אם אני זוכרת נכון,סיפרת שאבא שלך מאוד אהב/אוהב אותך ומעניק לך יחס מיוחד..ואותו אב שאהב.פגע כל כך.. ייתכן, שאת מפחדת משחזור יחסים כאלו עם המטפל ?? את מתארת את האהבה והאיכפתיות של המטפל, ייתכן שהרצון לברוח ,החשש הגדול זה שהדמות האוהבת והאיכפתית ,תפגע כל כך עמוק.. ייתכן מאוד שאני טועה בגדול.. ושוב תודה לך נטע על ההבהרה..

מצאתי את עצמי קוראת כמה ספרים על ושל וויניקוט, על הנושא של תסוגה לתלות.... בילדות שלי קיבלתי הרבה תפקידים, חוץ מלהיות עצמי. ואולי החסכים שלי היום נובעים מאותו מקום....(ומעוד..:( ובגלל האישיות שלי ושל המטפל שלי, לא התאפשר המקום הזה של להיות תלותית בו, או אפילו להזדקק.. ואני מרגישה שזה כבר מעבר לרצון. לא יודעת מה זה. להזדקק. ורוצה. להניח את הראש, ושמישהו שם ידאג. שלא צריכה לפתוח כל חלקיק שנייה את העיניים לראות שלא פוגעים בי, שרואים אותי, שאני שם. בטיפול אני לא אפשרתי, ושכן אפשרתי ושכן ביקשתי שיהיה שם - הוא כבר לא היה שם... ועכשיו כבר מדברים על הסוף יותר מידיי...(זה גם מציק לי....או שממשיכים ממשיכים, או שעוזבים ודיי....!) אני לא רוצה לבוא אליו ולהגיד לו "לא אפשרתי לי להיות במקום הזה הנזדקק, לא נתת לי את המקום הבטוח" - כבר אמרתי לו את זה יותר פעמים, ונמאס לו שאני מתלוננת...(אולי בגלל זה הפסקתי להתלונן ומראה לו כמה אני מסתדרת עם הכל?) ומצד שני, אי אפשר לבקש ממטפל, שייתן לי את המקום הזה..או שזה קורה או שזה לא קורה... האם יש טעם לפתוח את זה איתו, ואם כן, איך?... או שפשוט לסיים את הטיפול בנחת, ולחפש יום אחד מטפל אחר שאולי יאפשר את זה, ואז אולי אצליח לבנות יותר זהות משל עצמי????... רחל המבולבלת.. ו.... אודי, אני... מעריכה המון, את נוכחותך, מילותיך...

אודי, תקשיב - אני שונאת אותו!!! רוצה לנער אותו ולצרוח חזק חזק. אני באמת חושבת שהשתגעתי. אני מאשימה אותו ואת הטיפול הפסיכולוגי המטומטם הזה!!!!!! אני שונאת את כל הפסיכולוגים (חוץ מאותך אודי). מצטרפת למימה - הלוואי שכולכם תשרפו באש (חוץ ממך אודי). אתם עושים לאנשים טיפול שורש ללא הרדמה. אתם סדיסטים ואנחנו מזוכיסטים שמשלמים לכם על זה. דפוקים אנחנו. באמת שדפוקים. נטע.

יש לי קושי בויסות, בגלל זה אני בטיפול... אגב, תדע לך שכתיבה "משחררת" כזו שנתפסת כתוקפנית ואלימה, עוזרת לי לעיתים להימנע מפגיעה עצמית: אני מפנה את הזעם כלפי חוץ במקום את הזעם כלפי פנים. רק שבד"כ אני כותבת לעצמי ולא משתפת פה כי הצדדים הזועמים האלו שבתוכי מאוד מבהילים אותי. אגב, אני מסכימה שנוסיף לרשימת הפסיכולוגים הטובים את הפסיכולוגית של במבי, של מיכל ואת המטפל של הילה. אתה רואה, אני נדיבה היום! נטע.

ויכולה לתאר לעצמי כמה קשה מה שאת עוברת. מאמינה שלא לעד ימשך ככה ויהפוך יותר נסבל בהמשך והמטאפורה שלך מצויין- כמו טיפול שורש בנפש בלי הרדמה. הם חושפים שם את המצבים הכי נזקקים של הנפש.

לעזרה לאחרים? לדעתי אתם מקדישים את חייהם לאהבת המקצוע וטיפוח הזהות המקצועית והסיפוק לאגו שזה נותן. אנשים בלי כסף שלא יכולים בכלל לממן טיפול הם אפריורית בלתי נראים ובלתי קיימים עבור הקליניקה הפסיכולוגית.

נטע, שמחה שכללת את המטפל שלי בתוך רשימת המיטיבים...... הוא לא יצא לחופשה בשלוש שנים האחרונות. לא בקיץ ולא בחגים. וזה בעיקר בגללי כי הייתי זקוקה להחזקה צמודה. השנה הוא נוסע לשבוע ואני מפרגנת לו מכל הלב. מימה, מה הקשר בין התמסרות למטופל לבין טיפוח אגו? הילה

אודי, אני בשלב אחר בטיפול. הצלחתי להיפרד מהסבל ומההתקרבנות. לעת עתה. אפשר לאמר שבעבודה בתקופה האחרונה יחסית בסדר, וגם במצבי רוח כבר הרבה פחות מנהלים אותי, המצב הכלכלי משתפר. אפילו בקשר לילדים מתחילים לראות את האור. וזה אמור לשמח אותי. אבל-;(((( בטיפול אני פחות כאובה ומרגישה שזקוקה לו פחות רגשית. ונכון שהוא אומר שהוא שם. ושהוא לא עוזב בטוב וברע. ובכל זאת אני חווה סוג של פרידה ממנו. למרות שהוא שם וממש שם. ברור שיש עוד לאן להתקדם. וכולי וכולי...... אודי- אתה מבין אותי???? מבין מה אני אומרת???????? במבי- את גם עושה אנליזה, אשמח לשמוע ממך. ובכלל מה שלומך יקירה? ובכלל כל מי שמזדהה עם מה שכתבתי ובכלל. הילה

אני אצל אמא צביה 5 פעמים בשבוע , וזה מרגיש לי נכון. את יודעת ? בחודש האחרון, היו עומסים גם אצלה וגם אצלי בעבודה שהצריכו שינויים בזמני הפגישות שלנו. אמא צביה התעקשה על ה 5 פגישות , וקרה שנפגשנו פעמיים ביום (עם הפסקה של מס' שעות ) אמא צביה צדקה. מרגיש לי ריצפה, רוגע כזה.. אני לא מצליחה לראות את עצמי כמה ימים ללא אמא צביה. אני קשורה אליה ממש כמו בחבל הטבור. חיבור כזה שמשרה רוגע, בטחון, ריצפה כזו. חיבוק-במבי.

אהלן, אבקש להתייחס ברצינות לשאלה. ערב טוב. אני בן 22 מדבר בשם חבר טוב שלי, שטען בפני שצילם עצמו בווידאו בדרך לא הכי צנועה. הוא חושש שמא גלשו סרטוני הווידאו בתוכנת ווטסאפ לאיש קשר אחד או יותר. למרות שהוא הסתכל ווידא שזה לא קרה באותו זמן, הוא ממש בפרנויה. זה קרה לפני מספר חודשים. באילו דרכים ספציפיות (טכניות) אפשר לדעת שזה לא קרה?

שרשמתי שאלה נוספת בשרשור הקודם שכנראה לא ראית. ואם תשים לב, ההודעה בשרשור החדש יותר מורכבת בסופה בשאלה אחרת. תודה.

אני באמת לא מבינה. אודי ביקשתי עזרה. ביקשתי עזרה ולא מוכנים לתת לי אותה. למה אודי? למה? אם יכולתי לעזור לעצמי בלי העזרה הזאת אתה לא חושב שכבר הייתי עושה את זה?????????????????. למה אתם לא מוכנים לתמוך מתי שצריך את התמיכה הזאת? אודי תסביר לי למה. אני לא מצליחה להבין. זה בכוונה? עושים בכוונה? זה 'קריז' כזה? 'גמילה מהשד'? מה זה אודי. למה לא מוכנים להעניק עזרה לבן אדם שמבקש אותה? למה אודי? אני לא מבינה.

בשביל מה שאלתי? תעזור להבין.

די, אי אפשר כבר יותר. מרגישה שיש כל כך הרבה דברים שפשוט כבר לא יכולה לעמוד בזה. רוצה להרים ידיים ולומר די. תעזבו אותי. לא רוצה יותר כלום. לא יכולה, לא מסוגלת. לא מצליחה לצאת ולקום ולעשות. חשבתי היום אולי אני בדיכאון, אבל לא נראה לי שזה הכיוון. פשוט חסרת כוח ומרץ ורצון והכל. ואגב אני לוקחת כדורים... ניסיתי היום משהו, כבר לא יודעת אם בגלל שאני מפחדת או שיש סיבות אובייקטיביות ללמה לא. מרגישה שכבר לא יודעת מה לעשות...

אין סיכוי שאפרט. ואולי זו פעם ראשונה שאני כותבת הודעה כזאת. (המטפל כמה שבועות בחו"ל ועוד קודם לא יכול היה להיענות אליי כי היה חולה מאד) סוריקטה

אל תפרטי אם את לא רוצה.. תהיי כאן.. אל תשארי עם המצוקה לבד. בבקשה.. תהיי פה איך שנכון לך. אם את צריכה/רוצה משהו, בבקשה ממך-תאמרימה את צריכה/רוצה. אל תשארי עם הקושי לבד. יש פה הרבה בנות שאוהבות אותך. שאת משמעותית עבורן. וזה לא משנה באיזה מצב צבירה שאת. אוהבות אותך בכל מצב שאת. שלך-במבי.

היי אודי, שלחתי הודעה למטפלת ברגע של דחף וגעגוע שמזל שהיא איתי.. שקשה לי מאוד בתקופה האחרונה ושמי היה מאמין שהיא תיכנס ללב הנעול שלי... ושניה אחרי ששלחתי את ההודעה הרגשתי חשופה ופגיעה והצטערתי ששלחתי.. פתאום אני מתחילה לחשוש שאולי היא כועסת ששלחתי לה או שהיא מגחכת לעצמה ואומרת לעצמה מה המטופלת הזאת חופרת לי או למה היא חושבת שאני באמת איתה.. יש לה בעל ילדים חברים תחביבים.. למה ישר שהרגשתי שהיא איתי ושלחתי לה את ההודעה והכל פשוט התבטל לי בבת אחת.. איך אפשר להסביר את זה? ואודי האם אתה היית כועס על מטופל ששולח לך הודעה כזאת? תודה

אודי, לא מצליחה להבין. נטע ולוריטה הן דמות אחת ??? שתיהן כותבות על המטפל/ת (לא זוכרת) שמפסיק להכיל. כבר לא אוהב. יש הקלטות ??? של מי ?? ובשביל מה /מי להקליט ??? אודי, יכול להיות שיום בהיר אחד אמא צביה תסתכל עלי במבט מזרה אימים ותגיד לי : זהו! הפסקתי לאהוב אותך, אני לא יכולה להכיל אותך יותר.. הקלטתי אותך אומרת ?????? אודי, מה קורה פה ???? ואתה יודע ? אני כבר פוזלת בכל הגוף מהתנועות הקיצוניות של מימה.. רגע אחד, מימה מביאה תקווה, ואני שמחה .. ורגע אחרי זה קללות ודברים איומים על כל הפסיכולוגים. הכללה מוחלטת. כ-ו-ל-ם ! גם אתה, גם אמא צביה. כולם איומים.. האוזניים שלי כבר ממש נתלשות מהמילים האלו. אני לא יכולה יותר עם זה !!!!! די !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! אמא צביה מדהימה בעיני!!!!! אתה מדהים בעיני !!!!!!! לא יכולה עם זה יותר !!!!!!!!!!!!!!!!!!! די כבר מימה. תפסיקי עם כל ההכללות והקללות על כל הפסיכולוגים !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! אני משתגעת !!!!!!!!!!!! מה זה ההקלטות של נטע/לוריטה (?) מי מקליט ??? אודי, תגיד. מה קורה פה בפורום ???????? אודי, תשמור פה. מרגיש פה לא בטוח פתאום..

במבי, בידי ההחלטה אם לפתוח את ההודעות של מימה, ואני אכן פותחת וקוראת מתוך אימפתיה למצוקותיה, ומה שאני רוצה לומר זה שיש עוד אופציה למי שלא מעונין לקרא את מה מימה כותבת. וכאחת שקוראת כאן מידי פעם יש לא מעט מבקרות קבועות שחוזרות ומתלוננות על מצוקות קבועות שזה בהחלט לגיטימי בעיני, הסבל והתלאות שמביאה לכאן מימה והדרך שהיא בוחרת להביא אותם לכאן,הוא לא פחות מסבלם של האחרים,רק בגלל שהיא משתמשת בסגנון הכתיבה המיוחד לה, על אותו סגנון אפשר אולי להתוכח, ומי שלא מתחבר לזה יכול תמיד לדלג. ולגבי ריבוי ההודעות , אני נתקלת בהצפות גם של משתתפות אחרות , (מבלי לנקוב בשמות כמובן)ומימה לא יוצאת דופן מהבחינה הזו.אז לדבר על הגבלה במספר ההודעות רק מפני שמדובר בהודעותיה של מימה , מעורר תהיה ודי צורם.. מה גם שהפורום הזה ידוע ביחסי התמיכה והאימפתיה הניתנים זה לזה, או יותר נכון זו לזו.

אולי כדאי להגביל את מספר ההודעות שכל אחד יכול להעלות ביום? למנוע התשה והצפה של כל הצדדים...

בשקט בשקט, היה לה אתמול יום הולדת. הילה

(ואולי בקשר להודעה החדשה יותר - הופ, הופ, טרללה, הנה היא גדלה?)

האם בטיפול פסיכולוגי מאלפים אנשים מבחינה רגשית? הכי כופים על הכמיהות שלהם תסכול ומצפים שיישרו קו עם חוקי הסטינג- זה לא סוג של תהליך אילוף? כאשר מה שמאפשר אותו זה ההקשרות למטפל?

שלום, רציתי לשאול -כיצד נקראת ההפרעה/מחלה בה אדם ממציא מאורעות וסיפורים על חייו , מרגיש אותם פיזית וממש חי אותם.. תודה מראש

אודי, האם לדעתך זה לגיטימי להגיד למטופל "קשה" שכבר לא אכפת לך ממנו? שאתה כבר לא אוהב אותי ומתקשה להכיל אותו? (תחשוב שאתה שומע הקלטה של פגישה טיפולית, ושומע את המילים הללו במדויק, כך שאי אפשר "להאשים" השלכות ופרשנויות של המטופל המופרע). עכשיו בוא נשאל את זה קצת אחרת - האם זה לגיטימי שהורה יגיד לילד שלו שכבר לא אכפת לו ממנו? שהוא כבר לא אוהב? האם לא תייעץ להורה כזה ללכת לטיפול בעצמו ולהדרכת הורים מפני שזה נחשב לסוג של התעללות רגשית של חזק בילד פגיע ונזקק? אודה לתשובה כנה נטע.

אודי איך זה מסתדר שבכל מקום כצרכן כשאתה רוכש משהו, ובוודאי משהו יקר, אז יש אחריות שאתה מקבל למוצר/שירות .ואילו בטיפול פסיכולוגי המטופל שמשלם אפילו לא מבין על מה הוא משלם והמטפל לא מספק שום אחריות ביחס לתועלת הטיפול או תוצאותיו. איך זה מסתדר? ובייחוד במקרים שאולי נותרו משקעי נזק אז מגלגלים מטיפול לטיפול. אודי איך זה מסתדר? למה מנשלים את המטופל מכוחו כצרכן כשזה מגיע לטיפולים פסיכולוגיים? ובכלל למה מסבים לאנשים חוויות של חוסר אונים וחוסר שליטה 'באובייקט'? למה עושים את זה? מפגישים אנשים עם חוויות של חוסר אונים וחוסר שליטה, בכך שהמטפל עומד על הגבולות וחווית יכולת ההשפעה של המטופל נגזלת ממנו. מי אמר שהגבולות בטיפול נחוים כמשהו שהוא כורח מציאות. אני חויתי אותם כאינוס כוחני שהמטפלת כפתה על נפשי. למה עושים את זה? עד היום לא הבנתי למה. למה אודי?

אודי איזה מן הורות צריך לספק כדי שבעתיד יהיה לילד/בוגר תחושה ברורה של רצונות ושאיפות משלו?

השפיע על זה עניין בכלל אחר. מישהו שלא קשור לטיפול או פסיכולוגים הגיב לי למשהו אחרי כמה ימים שלא הראה שום יחס וכנראה קיוויתי שיראה יחס כלשהו וכשעשה את זה שיפר לי את ההרגשה.

אודי למה זה קורה ומה עושים? גם ככה היא מתעלמת, אז למה אני לפעמים מוצאת את עצמי בנקודה הזאת שוב ? ומה התפקיד שלה פה? האם זה נכון שהיא מתעלמת? זה מה שהיא צריכה לעשות? למה אני נופלת למקום הזה? מזכיר קצת בולימיה שמחליטים "ממחר אני אאזן את האכילה שלי' אבל אז נופלים לאכילה בולמוסית שוב . כאילו הפסיכולוגית הזאת נהייתה 'הסימפטום החלופי' . הנפילות שלי קורות בהזדעקות הפתאומית אליה בהרגשה שלי. בייחוד שהיא סיפקה לי חוויה טיפולית 'בלתי מעוכלת' . מה עושים? אודי למה אין לכם שום אחריות כלפי המטופלים? תראה כמה זמן אני תקועה ואין שום מענה שהיא יכולה לתת חוץ מהתעלמויות כדי אולי לסייע לי לעכל אחרת? אני לא מבינה את ההתעקשות הזאת שלא לעזור לי. ואפילו אתה אומר 'אני לא מתיימר לעזור'. אז איזה מן מומחה אתה? אתה פסיכולוג ואנשים פונים ומשלמים כסף כדי שתעזור להם לא? אז גם היא, חשבתי שהיא אמורה לעזור לי. אני לא מבינה. אודי אתה מצליח להבין את ההרגשה שלי ? זה מרגיש לא אנושי :/ אז למה אתם לא עוזרים ככה שירגיש אחרת? נמאס לי להרגיש ככה. היא העבירה אותי טיפול אנליטי וגרמה להשתחזרות טראומטית, היא צריכה להיות אחראית להפוך את כל העניין ל'ניתן לעיכול'. איפה האחריות שלכם? תחזירו לי תחושה של ערך עצמי כדי שאוכל להפגש עם אנשים בעולם הזה ולתת להם להתקרב אלי ולהכיר אותי ושאוכל להתקרב ולהכיר אותם בעצמי בלי למות מבושה בזמן שאני מתחזקת מולם 'עצמי אסוף לכאורה'. אודי יש לכם אחריות כלפיי! גם אם אתם מועלים באחריות הזאת השכם וערב, כולל הפסיכולוגית הזאת, אתם מועלים ומפקירים אותי- מישהו מכם צריך להצליח לעזור לי לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי ולרגיש נוח עם זהות נורמלית שאפשר לקיים איתה מגעים אנושיים ספונטניים נורמלים בעולם הזה ולא הרגשה של בושה. ואולי לאנשים אחרים לא באמת אכפת אם יש לי נכות או היו לי קשיים על רקע נפשי? אולי זה רק בראש שלי נתפס עכשיו ככזאת בושה גדולה? אודי אולי זאת בושה רק בראש שלי ואף אחד לא ישפוט אותי לרעה בגלל זה? מה אתה חושב?

מימה,אף מטפל אינו מלאך.יתכן שהיא טעתה במשהו.את לא טועה? ףא מטפל אינו רוצה שתתביישי ממנו אלא להפך.הטיפול הוא מקום הכי בטוח להלחם עם הבושה הזות...כמה זה מוכר לי...כמה נלחמתי... אני מבינה אותך.זה בושה ששורפת אותך מבפנים עד מוות...אני ניצחתי אותה.מגיע לך גם!אבל רק את זות שיכולה לנצח בעזרת טיפול. לגבי אחריות,כל עוד שאת לא בטיפול,את לא מטופלת שלה.מדוע היא אמורה להתייחס להודעות שלך.או שאת בטיפול או שלא.אני מחליפה עם המטפלת שלי פעם פעמיים בשבוע כמה משפטים במייל.זה מתאים לשתינו.פעם כשכתבתי כל יום פה ושם כי לא יכולתי לשרוד את ההצפות לבד היא קראה אבל לא הגיבה כדי להעמיס עלי עוד יותר.אז כעסתי.היום אני מבינה שהיא צדקה.היה לי בטוח.ידעתי שהיא לא תענה שלא לא יחכה לתגובה בטירוף... את זרקת את הטיפול בתחילת דרכו ונשארת איפה שעזבת.לא בא לך לפעמים לחזור ולהלחם על עצמך? הנכות שלך זה רק בשביל נוחות.לאיש זה לא מעניין.את יכולה לבנות את עצמך ואת חייך ולשכוח על זה.אפשר לנצח פוסטראוומה ולחיות חיים הרבה יותר מספקים.מגיע לך. יש לך ראש טוב.תפעילי אותו למענך בחמלה ובנחישות ואל תוותרי. ועוד,נדמה לי שאנחנו צריכות לזכור תמיד שמאז שנשמנואת האוויר של העולם הזה אין ביכולתו של אדם אחד לספק את כל הצרכים הרגשיים שלנו...במיוחד בתקופות קשות שאנחנו כל כך זקוקים לאוזן קשבת ולתמיכה... בקיצור,הסבל שלך נוגע לליבי.ואני כולי תקווה שתרצי לקחת אחריות על עצמך,לגייס עזרה ולנצח את הגהנום... חלום,בתקווה

על התגובה שלך.

בא לי עדיין לפעמים לשלוח לה הודעות..אפילו שמניסיון קודם היא רק מתעלמת. למה זה קורה אודי? ומה עושים? איך עוברים הלאה באמת בלי לכעוס? שבזמן הטיפול אצלה התקשיתי להחזיק עבודה והיא התעקשה בכיוון ובסוף פניתי לביטוח לאומי עם הנכות ושיקום.. לא חשבתי איזה השפעה פוגענית תהיה לזה עלי מבחינת תחושת ערך ובעיקר בפן החברתי. אני חשה בושה מזה ולא תמיד נשמרת לי הפרטיות בעניין. אני לא יכולה לפרט אבל המידע מגיע לאנשים מסוימים שמכירים אותי ואני ממש מרגישה שקשה לי לא להרגיש בושה ומבוכה קיומית מהעובדה הזאת. שאני נתמכת ככה. האם הפסיכולוגית לא הייתה אמורה לשוחח איתי על השפעות אפשריות שכאלה לפני שעשיתי את הצעד? אז לא חשבתי על זה אבל היא פסיכולוגית. היא הייתה צריכה לחשוב על זה ולהתייחס למען שמירה עלי. שהחלטות יתקבלו ממקום מעוכל ומבין ולא באופן תגובתי שיצר זעזוע בדיעבד. מאוד קשה לי עכשיו. מרגישה תקועה. כלכלית זה עוזר באופן מינימלי אבל איך אפשר להתקדם ככה בחיים? לא יודעת למה/לאן לשאוף. יש לי הכנסה של איזה 3700 בחודש הכנסה מקצבה עבודה. מה אני אמורה לעשות עכשיו? להמשיך לחיות מזה ככה בלי לשאוף יותר לכלום? אני גם מתביישת שלא השגתי יותר בחיים. אני מתבאסת.

אודי, עשיתי עכשיו כל שאלון לאבחון עצמי שרק מצאתי, ובכולם התוצאה כמעט זהה - דיכאון חמור. זה אמין? זה אומר משהו ממשי? מה עושים??? זה מפחיד אותי ממש.

כתבת לי בתשובתך האחרונה..."אם צריך טיפול - זו המסגרת הבטוחה ביותר ללמוד על האופן בו אנו יוצרים את הקשרים שלנו". אבל...אני בספק לגבי הבטוחה ביותר...וביחוד לאור כל מה שכבר סיפרתי ושיתפתי בחוויה המאד טראוומתית מהטיפול הקודם שנגדע בעיבו כי המטפל כבר לא יכל היה להכיל יותר תקורה, ואמר מפורשות שכבר לא אכפת לו ממני ושהוא גם לא מוצא אהבה בתוכו כלפיי(ואחרי חלה המבטיחה),. אז איך זה מסתדר עם האמירה שטיפול זה המקום הבטוח ביותר??? ובטח כשמאז יש רק עוד יותר חשש, שזה שוב עלול לקרות כשדברים לא מסתדרים וקשים בטיפול הנוכחי ועם המטפל מזה כשנה,וגם לא בטוחה אם יכולה גם לסמוך ולהרגיש בטוחה ועם אמון לגבי האוטנטיות שלו כבר,ושזה בא ממקום אמיתי, ולא מתוך אילוץ תפקידי בשל הנסיבות. בקיצור בעיה.וקשה לי מאד.מאד.ומרגישה מאד לבד.מאד מתוסכלת.במועקה גדולה.וחסומה נורא.ואני בטוחה שהוא מאד מתקשה ומתוסכל גם. ומה הפיתרון לעזאזל כשיש גם ככ הרבה כעס ופגיעות גם ממנו,כמיהה ואכזבה שלא מצליחה לקבל מה שהיתי רוצה ושהוא "רק" המטפל שלי כביכול,ולא מעבר לזה. ??וזה מטריף אותי. הוא אמר שחושב שיכול להיות כתובת עבורי, אבל איך זה בא לידי ביטוי ומעבר לזמן הנתון והקצוב שלי, אם הוא לא באמת זמין לי כשצריכה .לא עונה לאסמסים,ורק קורא לדבריו(הרבה פעמים גם לא זוכר דברים שנכתבו),..וזה עושה בי שמות כל הערבוביה הזו,שמצד אחד כביכול הוא מרגיש שבא לקראתי המון(מבחינת הזמן והכסף ) ומנגד יוצא(מבלי שהתכוון לכך)שבעצם אין לזה תמורה הולמת מבחינתו לא כספית ולא של הוקרה.או משהו כזה...,גם אם לא יודה בכך שוב,ואני רק נסגרת כבר לא יודעת מה ממה שאומר נכון ואמין,ומה רק לשם האמירה התפקידית,והכאב עצום.עד בלתי נסבל.

ראית שאיחלתי לך שבת שלום?! עכשיו כבר יותר מתאים שבוע טוב (:

סגירת דלתות, ביטול אופציות, מחיקת אפשרויות. אני אלופה בזה.

אודי, אני מרגישה כל כך פגיעה עכשיו. פגיעה וחשופה. רוצה שמישהו או משהו "גדול" וחזק יעטוף אותי וישמור עלי רק שלא ברור לי מפני מי או מפני מה. אודי, חבל ששרדתי את מה ששרדתי, הייתי מעדיפה למות. לא להיות. זה בלתי אפשרי לחיות כך כאשר העבר אינו מרפה. הוא המית אותי. אומנם נשארתי בחיים אבל לפעמים מרגישה זומבי חי - מת. מרגישה שהחיים שלי הצטמצמו ואני עסוקה בלשרוד. ראיתי שכתבת פעם למילי, שהתאבדות של הורה היא טראומה עבור הילד. משהו איום, שבלתי ניתן להתאושש ממנו וזה מה שמחזיק אותי. הילד שלי. יצרתי חיים ואני מחוייבת להיות עבורו ולשמור עליו. אודי, עלי אף אחד לא שמר. למה אימא שלי לא שמרה עלי?

שלום לכם ולכל מי שיכול לעזור לי בבקשה שמי דורון אני בן כמעט 30 ואני יש לי בעיה שלפני 13 שנה מילאתי טופס לוטו שלא בדקתי אותו והיה זוכה שלא הגיע לפדות את הפרס ומאז עלתה לי המחשבה שאולי הפסדתי את הפרס וכל דבר שקורה לי מתקשר למחשבה הזו באופן מסויים ונורא קשה לי להשתחרר מזה ואני מרגיש ממש תקוע בחיים אני לא יודע אם בגלל זה או בגלל דברים אחרים אני רוצה שתייעצו לי מה לעשות כדי לעזור לי נורא קשה לי ואני דיי מיואש מהמצב תודה על העזרה בהקדם

אודי נעמה אמרה שאנחנו מדברים במורס באמת דייקת מאד אז אולי גם עכשיו תבין אותי במורס בלי מילים? סליחה, אודי יקר עמוס פה מאד. שני קווים עם חור ביניהם עם רווח באמצע . וכשאני קצת- קצת מפסיקה להרוס לעצמי-להאשים את עצמי וחוזר חלילה הכל נהיה כזה ריק ומאיים.. אגב. שלחתי הודעה להילה אתמול. או שהיא נעלמה או שמשהו בה היה נראה לך שכדאי לא לפרסם? אם כן אני סומכת על שיקול דעתך. נראה לי שזה יותר מדי מורס.. אני אסתפק בהחלט ב"שומע, עבור". ולך נעמה רציתי להגיד נראה לי ששתינו מעדיפות קצת לדבר במורס, במטאפורות, שלא יהיה חשוף מדי, מה את אומרת על הנטייה הזו? ונעים כשמבינים את המסר הסמוי וגם לא הורסים לך את הכיסוי.

(מסתבר שכשהחלופה היא ללמוד למבחן מבאס במיוחד, פתאום יוצאות ממני הרבה מילים. סכנה/הזדמנות של ממש...) זו שאלה טובה, למה מטאפורות, למה ככה. חלק גדול מזה זה בטח ההתכסות, ההסתתרות, כמו שאמרת. אבל אני שואלת את עצמי אם אני בכלל יודעת גם אחרת... יש אצלי הפרדה מאוד ברורה בין נעמה המתפקדת לנעמה הכואבת וכל גישור ביניהן מסוכן. זה משהו שמשתנה, אבל עדיין אני מסוגלת להגיד "עצוב לי" בפחות קושי מאשר "אני עצובה". משהו בדימויים ומטאפורות מרחיק את זה לעולם פחות מוחשי. אולי גם אם אני מדברת בחידות ולא מבינים זה בסדר, ומונע את הסכנה שבלומר מפורשות ולהיות לא מובנת/לזכות להתעלמות. אולי אין לי בלקסיקון את הביטוי הפשוט, הגולמי, הילדי, של רגש. הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי מרגישה קנאה כלפי מי שמצליח "פשוט להרגיש"... אבל יאמר לזכות הדימויים שלפעמים הם גם פשוט מבטאים משהו בצורה הכי מדויקת... איך הם משמשים כיסוי עבורך? או מפני מה? נעמה.

מרגיש לי ריק. שוב ושוב. באה לפגישה, דנה איתו על נושאים כאלה ואחרים דיונים שאין בהם טעם.. משתפת אותו בעובר עליי, שאפילו אני מרגישה את החוסר אותנטיות בקול שלי. שוב, בחמש דקות אחרונות, פותחת נושא מורכב.. ושוב, הפגישה נגמרת. והוא מביט אל השעון. ריק. בזבוז זמן, כסף, אנרגיה. למה את באה בכלל??? לכי לך. שנתיים של טיפול, ועדיין לא מאפשרת לו לגעת באמת בנפשי. רחל.

רציתי לומר לך שאם הייתי פותחת נושא בסוף פגישה תמיד היא הייתה פותחת את הנושא בפגישה הבאה אפילו שזה היה כאילו ביוזמתה כי הבינה שאני מחכה לשנייה האחרונה בפגישה וכך לעולם לא אדבר...אז זה עזר, כדאי גם לך לבקש שישים לב לכך ביחוד אם זה חוזר על עצמו...

תודה על התגובה.. אבל זה לא ישנה. היו כאלה כמה פעמים, והוא קולט אותי, והוא מנסה להחזיר אותי, אבל אני מעבירה נושאים בחכמה, שותקת, אומרת שיש דברים יותר חשובים... וסתם מדברת על הא ועל דא.... הוא כנראה חכם ממני, אבל אני עקשנית ממנו. או יותר מדויק, הנפש שלי. עקשנית. יותר. למה אי אפשר לשבור את החומות? או אולי אפילו להמיס אותם?.. רוצה להיות פשוט בקשר אמיתי. להיות. נוכחת. מביאה. או באמת ללכת. רחל.