פורום פסיכולוגיה קלינית

אודי, אהת חושב שללכת לאשפוז נוסף זה לוותר? על השגהר העבודה המפשחה העשייה? להרים שוב ידיים ולהכנע להרפות ולהבןי שמשהו אל יכול יותר להשמיך. האם אני יכוהל להרשות לעצמי שוב? לשחרר להרפות לנוח ולישון? שוב ההצפה גדוהל מדי המים מכסים ואני טובעת. למרות כל המאמצים, למרות הכל, שוב. אודי, המ לא בסדר איתי?

אני לא יודעת מה אודי יענה לך. מנקודת מבטי- לא כדאי למהר להתאשפז.זה כמו דלת מסתובבת. תנסי לצאת מהדפוס הזה. נראה לי שהמפתח הוא דווקא לתת לעצמך. לא צריך להתאשפז בשביל לתת לעצמך. פנקי את עצמך בכל דבר שיכול לעשות לך טוב. גם אם בתחילה זה יראה לך לא שייך.ולא מותאם. האם יש מישהו תומך בסביבה חוץ מהמטפלת? יש לי תחושה שהאנשים שמסביבך לא תומכים בך. זה יכול להיות? נסי למצוא כל מקור תמיכה שיכול לעזור ולא להזיק. בנוסף- האם תבעת את הביטוח הלאומי בקצבת נכות? האם יש לך סל שיקום? בסל שיקום יש עובדת סוציאלית,מדריכה שיקומית ומלווה תעסוקתית. אותי הם הרימו על הרגליים. אל תוותרי מילי!!!! שולחת לך מכאן חיבוק רך,שומר, עוטף. אם מתאים לך. את שומעת מילי? זה מגיע אליך? הילה

אני שומעת אותך, כל כך נחושה ונהדרת. תודה הילה!

כולם פה חוזרים על עצמם וזה בסדר מבחינתך כשזאת אני, פתאום זה גדול עליך. מה זה התשובות המזלזלות האלה? שוב ושוב..

אני רועדת אני בוכה כואב לי רוצה להגן עליך לפרוס עליך כנפיים אודי מי שיעיז לפגוע בך אני לא יודעת מה אני יעשה לו!!!!!!!!!! הילה

שלום... אני מרגישה מותאשת כבר הרבה זמןןןןןן... מכל ניסיונות הטיפול התחלתי להרגיש כמו חיית מעבדה...ברור לי שלכולם חשובה טובתי בלבד ..ואין לי ולא היו לי מעולם תלונות לאף רופא ..ובכל זאת אני מרגישה צורך לצעוק די... אולי דווקא ההכנעות תביא איתה משהו טוב... רק שהפחד משתק אותי... והמחשבה מה יכול לקרות לא נותן לי מנוח... התחלתי לפני חודשים טיפול כימותרפי על מנת להחליש את מערכת החיסון ...אחרי הטיפול הראשון התופעות היו קשות אחרי השני הם כבר היו נוראיות..ועכשיו כשאני עומדת לפני השלישי בכלל לא ברור לי אם אני ניגשת לשם.. נכון לכל החלטה היו השלכות..אבל למה הכל כל כך קשה וכבד??? עיפה ..עיפה...עיפה

בעיקר מרגישה מאד מבולבלת עם הכל!!

העץ המתאפק / רבקה מרים נעמי החליטה ללמד את העץ המתאפק לפרוח. מי שראה אותה עומדת מול העץ המתאפק ומסתכלת בו בעיניים קשות ורכות בבת-אחת, יכול היה לראות מיד שנעמי החליטה להוציא מן העץ המתאפק את הפריחה, למרות שהוא מתעקש ואינו רוצה בשום אופן לפרוח. קשה לה, לנעמי, להיזכר מתי ראתה בפעם הראשונה את העץ המתאפק. נדמה לה שהיה זה בתחילת האביב. בוקר אחד, ירדה אז, אל הגינה, אל העצים שעמדו שם כפופים תחת כובד פרחיהם הצבעוניים. היא חשבה שאולי האביב מגיע, תמיד, כשהוא רואה שכל העצים כבר פורחים. הריח החזק העולה מין הפרחים מושך את האביב למטה, דרך כל שכבות החורף התלויות עדיין על הגגות ובראשי העננים. לפני שהעץ המתאפק נגלה לעיניה, טילה לה נעמי בשקט בתוך הצמיחה. בין הענפים הלכה, נוגעת בזהירות, בקצה האצבע, בניצנים שלא נפתחו עדיין. היא חששה שאם תיגע בהם ממש- יפתחו הניצנים לפני הזמן, לפני שהצבע בתוכם יבשיל. רק מזווית העין הביטה בהם, גם הם הביטו בה רק מהזווית, מין הסדק הדק שהתחיל להיפתח בהם. הם נראו מלאי סוד, כמו אוזן. נעמי הלכה, מתנדנדת, פרחים ורודים, לבנים, אדומים נוגעים בה, צובטים בקצות עלי הכותרת שלהם את פניה, את ידיה, ואת שמלתה. ואז ראתה אותו- את העץ המתאפק. לא כמו כל העצים עמד. העצים האחרים היו כפופים מפריחה, כאילו משתחווים לעצמם, והוא היה זקוף מאוד, מתוח, כאילו אין קווים עגולים בעולם. העצים הפורחים היו מלאי צבע, והצבעים התרוצצו בהם, קפצו, השתנו מרגע לרגע. העיניים שהביטו בפריחה לא יכלו לנוח, הן התחילו לרוץ בתוך מרוצת הצבעים. לעץ המתאפק היה רק צבע אחד. הוא היה חום כולו, חום כהה., שום צבע אחר לא התערב בו, ואפילו לא חום בהיר, לא אפור ולא ירקרק. העץ המתאפק נראה כאילו מעולם לא האיר אותו אור, ולא החשיך אותו צל. כאילו לא היה בו שום שינוי- לא שלכת ולא לבלוב, לא חורף ולא קיץ. העץ המתאפק נראה כאילו מעולם לא היה ענף צעיר, ולעולם לא יהיה לגזע זקן, עבה ומחוספס. נעמי ניגשה אליו. פתאום לא שמה לב לכל העצים האחרים. נדמה היה לה שדווקא הוא, העץ העירום, עומד במרכז. רק הוא היה חשוב לה, רק בו רצתה להסתכל ולגעת. אולי דווקא מפני שהיה ישר לגמרי ובלי בליטות, כמו קרש, נראה היה שכל העצים המעוגלים מכוונים אליו. נעמי התקרבה. היא התחילה לדבר אליו, בקול. תמיד כשמדברים אל צמחים אפשר לראות שהם מרגישים את הקולות, כי תנועותיהם משתנות לפי הדיבור. והעץ הזה לא השתנה. התנועות שלו לא השתנו כי לא היו לו תנועות בכלל. אפילו הרוח לא הניעה אותו. -הוא לא רוצה שיגעו בו!- הבינה נעמי פתאום- ואפילו לא שיביטו בו. אבל אני מוכרחה לעשות זאת, מוכרחה. ונעמי, שהידיים שלה לא היו חזקות, הרגישה פתאום כמה כוח יש בה, כשניגשה אל העץ לטלטל ולנענע אותו. היא שלחה את שתי הידיים לפנים,ואחזה בעץ שהיה חלק מאוד. היא דחפה אותו קדימה, ומשכה אותו שוב אליה. כשדחפה אותו צעקה "לך!" וכשמשכה אותו צעקה "בוא! בוא!" היא רצתה להניע בתוכו את כל הנענועים שלא התנועע משך הזמן הארוך שהוא, כנראה, כבר מתאפק. קשה מאוד היה לנעמי להחזיק בו, הוא היה חלק כל כך. נעמי חשבה שאולי העץ חלק, כי שום דבר לא השפיע עליו. הפנים של סבתא שלה, למשל, מחוספסות ומקומטות מאוד, כי הרבה דברים השפיעו עליה. דברים שראתה ושמעה וטעמה באו אליה מתחת לעור וצירו בה מערות ומחבואים, הרים וגבעות ונחלים- כמו במפה. ובכל זאת החזיקה נעמי בעץ. לא עזבה אותו. וכשטלטלה וכשנדנדה אותו ניסתה להבין כל הזמן למה הוא מתאפק. איך הוא יכול להתאפק. איך הוא יכול להשאיר את כל הפרחים ואת כל הבליטות עמוק בתוכו. הרי הפריחה ממש מדבקת. תמיד כשנעמי רואה עץ פורח, היא עצמה רוצה לפרוח, לפרוח בידיים, ברגליים, בבטן, פרחים וניצנים. והעץ המתאפק- איך זה שהוא לא נדבק בפריחה שסביבו? כך עמדה מול העץ. מנענעת אותו. מסתכלת בו בעיניים קשות ורכות בבת אחת. צועקת אליו "בוא!" ו"לך!". ציפורים קטנות שראו את נעמי עומדת מולו ירדו אליה, ובכנפיים שלהן כמו במניפה הביאו אליה רוח. ואז נשבר העץ. לשניים נשבר, ורק קול נקישה קלה נשמע בזמן השבירה. וכשנשבר נפלו מתוכו עלים ופרחים שהתייבשו בו מפני שלא יכלו לצאת. הרבה עלים ופרחים נשרו ממנו, עלים ופרחים שאולי היו בו עוד מהזמן שנולד. הם היו דקים והתפוררו מיד, הפכו לאבקה צהובה וחומה שהתפזרה סביב. נעמי ירדה על הברכיים ולקחה אותם אליה, וברכיה, שמלתה, ואפילו ריסי עיניה התכסו באבקה יבשה של צמיחה. ואז, כשנגעו בה רסיסי הפרחים והעלים ראתה נעמי שכבר לעולם לא יוכלו כבר לפרוח. הם יצאו מהעץ מאוחר מדי. מה תעשה עכשיו בכל האבקה הזו שעליה? ומה תעשה בעץ שמונח על ידה ריק, שבור, יבש, וכל מה שבתוכו מפורר? נעמי הביטה סביב. העצים הפורחים עמדו מכל צד, דבורים מזמזמות סביבם, פרפרים נחים עליהם. איך יודעים הם לפרוח? איך תוכל לקחת את סוד הפריחה שלהם ולמסור אותו לעץ המתאפק? היא הורידה את ראשה והסתכלה בעץ השבור המונח מתחת לרגליה, ועל הפירורים שלא היו עלים ולא היו פרחים. באותו רגע זכרה נעמי את הגרעין. כל דבר שמתחיל לצמוח מוכרח שיהיה לו גרעין.הגרעין הוא קטן, וסגור מאוד. בפנים, כנראה, חשוך לגמרי, אבל החושך אינו חושך מפחיד, זהו מין חושך אחר, זהו חושך שיודע לראות. נעמי חשבה-כולם מקבלים, בודאי, את הכוח לצמוח רק מן הגרעין שלהם. ונדמה היה לה, אפילו, שהיא זוכרת איך היא עצמה, לפני שנולדה הייתה מכונסת בגרעין כזה, כהה עד בלי סוף, שעטף אותה, חימם אותה, אהב וכיסה את כל כולה. היא הייתה קטנה כמו נקודה, ובתוך הקטנות הזאת קיבלה את הכוח לגדול ולצמוח. והעץ המתאפק? אולי לא היה הגרעין שלו סגור מספיק? -כדי שיכול לפרוח- אמרה נעמי אל עצמה בקול- צריך להחזיר אותו אל תוך הגרעין. עכשיו, מהר. אולי עוד לא מאוחר מדי. היא לא ידעה איך יחזור העץ אל תוך הגרעין עכשיו, כשהגרעין כבר נעלם ואיננו. היא לא ידעה. בידיים ריקות לטפה את הפירורים שעליה. ואז החליטה לנסות להיות כמו גרעין לעץ המתאפק. נעמי התיישבה, לקחה את השברים אליה. גם את האבקה החומה צהבהבה, שלא צמחה אף פעם, לקחה אליה גרגר אחר גרגר. היא התכופפה, הניחה ראשה על הברכיים. מכל הצדדים התקרבו אליה העצים הפורחים. על קצות השורשים באו והתכופפו סביבה. הם הקיפו את נעמי והיו צפופים כל כך, שנראו מרחוק כמו כדור, או כמו ציפור גדולה דוגרת, שהכנפיים שלה פרושות. נעמי והעצים הצטופפו והיו קרובים עד שאפילו קרן אור לא יכלה להציץ ביניהם. דבורים שזמזמו על ידם חשבו שהם עוד ניצן גדול, ניצן שלא נפתח עדיין. אבל באמת הם היו גרעין. אי אפשר לדעת כמה זמן עמדו וחיכו. חם היה. אולי רק דקות עברו, ואולי ימים, ימים רבים. בתוך הגרעין אי אפשר למדוד שום דבר. ואז, פתאום, הרגישו, ששם עמוק, מתחת, זז משהו. אולי זה היה העץ המתאפק, שעטוף שם למטה וחם לו. אולי עוד מעט לא יוכל להתאפק עוד. הנה בעוד רגע יוריד העץ את כל הכיסויים מעליו ויתחיל, בבת אחת, לפרוח.

הי אודי, רציתי רק להגיד שכרגיל התלבטתי לפני העלאת ההודעה, וקצת התחרטתי אחריה, אבל באופן ספציפי, אני מרגישה שבלהעלות לפה הודעה אני 'דורשת' ממך תגובה, במיוחד אם קורה ואף אחד אחר לא מגיב. אני לא ממש יודעת מה לעשות עם הפלונטר הזה, ובאופן כללי- משתדלת לא ממש לכתוב מסיבות אלו ואחרות, אבל אומר על ההודעה הזו ספציפית, בכל מקרה, זה לא ממש "רק" כי הסיפור די ארוך... אני סתם רציתי להניח אותו כאן... אולי לאחרים, אולי לעצמי... אתה באמת מכל הלב פטור מלהגיב. |מסתבכת| גילת.

הי גילת היה כיף לקרוא, סיפור יפה ומעניין. אם כי מבחינה קונקרטית בעולם שלנו אם אף פעם לא היו לעץ הזה עלים ירוקים שעשו פוטוסינתזה הוא לא היה יכול להצמיח גזע וענפים. העצים רוצים לצמוח ולפרוח וכך גם בני האדם, ככה נבראנו בשאיפה לצמוח אפילו כשהתנאים הם לא מיודעמה (חוץ מהאיסלם הקיצוני שהשאיפות שלו זה לדכא את הנשים ולהרוג את כל היהודים... אי אפשר בלי פוליטיקה בעת הזו) שולחת לך עוד סיפור על עץ http://www.youtube.com/watch?v=-tSpYoWIw9k

העץ הפולני שלך שעשע אותי מאד, תודה :) ומעניין, מה שאת אומרת, בכל זאת, זה שופך קצת אור (אפרופו פוטוסינתזה) על העץ המתאפק שהצליח איכשהו להצמיח את הענפים שלו... עוד דרך לנסות לעזור לעצים מתאפקים זה כנראה לתת להם תרופות, מעין "הורמוני גדילה" אולי? :-/ הלוואי שיהיה טוב, באופן כללי, גילת

גילת, ניסתי לחשוב קצת מי הגיבור, העץ המתאפק או נעמי? ומי את? ואז חשבתי, אולי נעמי עצמה תקועה בגזע העץ? ואז התבלבלתי מאוד. :) לך, בוא, לך, בוא, אולי נתנדנד יחד קצת? נעמה.

איזה בלבול מדויק... תודה, הרהרתי בתגובה שלך... כלואה בתוך העץ המתאפק... ממש התגובות שלך ושל מילים-מילים היו משמעותיות. שלכן גילת

נראה לי שאני בבעיה!ומעבר לכל הקיים גם ככה,גם הטיפול מהווה כרגע בעיה כולל ההתנהלות עם ומול המטפל.ויוצא בעצם אם כך,שבשורה התחתונה אני לא באמת מצליחה להיות בטיפול כי השכל הבוגר והישר כביכול לא מצליח להתגבר על המצב הרגשי שמשתלט,בהרגשה כלפייו...,ואם אני לא מצליחה לעשות דיבור איתו על כל זה, ורק נסוגה לתוך סגירות פגיעות כעס כמיהה אכזבה תסכול וכו...,אז מה הטעם להיות בטיפול ככה? ובטח אם גם מאד מתקשה לקבל את הפורמט הזה.את החוסר שוויון.את הגבולות שאני צריכה לעמוד בהם.את הבושה. את האי ידיעה מה הוא באמת מרגיש כלפיי,חושב עליי וכו... וזה ממש מחבל בי.אז...איך אמורה לעשות את הסוויץ הזה ולהבין שהוא "רק" המטפל שלי ושכל השאר זה רק אשליות.אני ממש מרגישה בפלונטר. זה אומר שאני לא מתאימה לטיפול? או מה??? ולא נראה לי שהוא באמת רואה אותי פנימה עמוק.אחרת כבר היה מבין.שואל.תוהה.וכו. מעבר לזה אני ממש מתקשה לקבל את החלקיות המביכה והחד סטרית שבצורך הזה שלי,לעומתו,ולא רוצה "להתחנך" לאמצע ואיזון.זה רק מעורר בי כרגע יותר דחייה ומרחק.וקשה לי עם זה שלא רוצה אותי מעבר....(או אולי כן...?)אז מה אני הוזה או מה??ומה הפתרון??? יווו זה נשמע לא נורמאלי. האם כך???

אודי יקר, אנ י שוב מביאה עוד מאותו דבר, אין לי מילים אחרות ואין לי ימים אחרים. אי השקט חוזר ואינו מרפה, אני עומדת מולו מופתעת וחסרת אונים. לחץ מטורף לתמוך בכולם, להרגיע, להשביע, לטפל, לפשר, להכיל להכיל להכיל, עד יאוש, עד בכי של כאב שלא מוצא את מילותיו ןאינו יודע למה. יש לי פחד ממילים, אני מרגישה אותן בתוכי, סוערות, רוגשות, מחפשות נתיב דרכו יוכלו לצאת אך איני מצליחה להבין אותן או לסדר אותן. זה נשמע מוזר.. האם אתה יכול להבין למה אני מתכוונת? אולי תוכל להסביר לי... מה העניין הזה עם המילים שמטריפות אותי ואין להן אפילו משמעות רק תבניות ריקות של מילים שרצות בראש ועושות המון רעש. מילי

היי אודי, רציתי לדעת אם גם למטפלים יש את הצורך/ רצון שמטופלים יעריכו אותם ויאהבו אותם? או שזה לא משנה להם?

כל אדם שמח ורוצה שיעריכו אותו. אדם שמח לחוש נחוץ, נעים חכם ועוזר בכל קונסטלציה. את, הרי תהיי מאושרת אם הבוס שלך יהיה מבסוט ממך, למרות שאת לא מטופלת שלו... אפילו אם בעל המכולת יאמר לך שאת נחמדה, יהיה לך נעים. אני מניחה שכמות הנזקקות להערכה וההכרה משתנה מאדם לאדם, ממטופל למטופל ואפילו ממטפל למטפל... בכל אופן, כן, מניחה שזה חשוב להם לדעת.

תראי איזה קטע! בדיוק מישהו הראה לי כתבה שמתארת מחקר שמראה שגם כלבים מרגישים קנאה... ישר חשבתי עלייך. ;) (יש לי רק באנגלית, אני מצטערת... http://www.thespectrum.com/story/life/2014/07/26/yes-dogs-also-become-jealous/13232781/ ) לא סתם אנושי. עמוק, טבעי וחייתי. נעמה.

הזדהיתי עם הכלבים הקנאים :) גם אני הפכתי להיות אגרסיבית ושתלטנית :) כנראה החלק "הכלבי" שלי השתלט עלי לחלוטין.. זה נרגע כבר.. אמא צביה הצליחה להרגיעה את הקנאה.. את יודעת ? היום, אני חושבת שכבר בשישי, כבר לא חשבתי בכלל על הכלב הזה.. איכשהו הקטע הזה נגמר.. מרגיש איתה שוב רגוע כזה.. איזה בטחון, שלווה כזו.. הרגשה נעימה.. תודה לך מתוקה :)

נראה לי שזה מראה כמה שאמא צביה מכירה אותך, איך שכל כך מהר היא מוצאת לכן את הדרך חזרה לשלווה ולביטחון. :) אפשר ללוות מכן קצת נעימות? בפגישות שלנו "מקולקל" לאחרונה... נעמה.

אז למה אמרת שיש לי מקום כאן? לא נשמע שבא לך לענות לי

שמלי.. מחשבה יוצרת מציאות! את כל הזמן חושבת שידחו אותך ובסוף זה באמת יקרה.. תתני מקום גם למשהו אחר.. במקום לחפש אישור שדוחים אותך כל הזמן.. תתחילי לצאת מהעמדה הקורבנית הזאת (זהו זה אבוד וכו) ולקחת אחריות ולהתמודד.. גם אם את מרגישה מאוד דחויה תנסי לשנות קצת גישה ולצאת מהמעגל הנוראי שאת נמצאת בו!

אליכם/ן: טוב שסוף השבוע מאחוריי.זה תמיד לא קל לי בגלל שאין לי משפחה כרגע. לכן אני גם בוחרת לעבוד בשבתות כדי להיות לייד אנשים. הייתי רוצה להכיר בן זוג ומרגישה שזאת משימה בלתי אפשרית. הילה

האיש היקר שלי מעביר הרצאה בנושא שמאוד מעסיק אותי מבחינת עבודה..... אנחנו גם לפעמים נפגשים ורואים אחד את השנייה בהקשרים אחרים, בגלל שעוסקת בתחום מסוים שהוא גם עוסק בו... ונמנעת מהמפגשים איתו. כמה שיכולה. ולרוב מצליחה. ופתאום התעורר בי הרצון להגיע להרצאה שלו (ארבע שעות)... הוא אמר לי שמוזמנת.. הוא אמר לי בחטף, לא יודעת אם הוא חשב שבאמת רוצה או שאחשוב להגיע.... זה לא שייך?.... או שכן?... הרי אני אהיה מתוך כמות גדולה של סטודנטים ואנשי מקצוע?.... רחל.

היי אודי, מתחשק לי לשתף שהיום הלכתי לבקר חיילים בברזילי וסורוקה הכנתי להם המון משלוחים וברכות והבאתי להם ספרי תהילים :) וכולם שמחו.. והייתה סבתא אחת של חייל שכל כך התרגשה מזה שהיא פשוט התחילה לבכות... היה מאוד מרגש.., וזה מילאה לי קצת את הריקנות המטורפת מבפנים.. כמה עיניים מלאות באומץ וצניעות גם ראיתי היום.. זה כל כך עוצמתי הלוואי והייתי אמיצה בטיפול להילחם בתלות ושהיא לא תהיה מרכז חיי.. כי יש כל כך הרבה מעבר!!

יש לי רעש בראש חזק חזק

מחר מחר אולי אקום ואהיה טובה וחכמה ויפה וחזקה ונחשקת מחר אולי אקום ואהיה נחושה ואוהבת גם אותי וחומלת גם אותי ומבינה את שאני ובוכה את שאינני מחר אולי אקום ליום שהוא רק יום ואין בו אתמול או מחר או מחרתים מחר אולי אקום אל יום שעוצר ומביט גם אלי בנחישות עוטפת שהנה אפשר לאהב גם אותי לחמל גם אותי ולקחת את מותי

אודי, המון רעל נשפך ממני בזמן האחרון. למה העבר לא נשאר בעבר? למה לא מסוגלת להניח ולהרפות? אתה יודע אודי, בלילה אני שוכבת במיטה ולא מרגישה נטע בת 30. מרגישה שוב ילדה בת שבע. שומעת את הצעדים שלו, מריחה את הריח שלו, מרגישה אותו עלי, ואני נמחצת. רוצה לבכות אבל יודעת שאין מי שישמע. אח"כ נותרת לבד. כאובה ומדממת. גם היום אני כאובה ומדממת. הגוף והלב מצולקים. כל נגיעה גורמת לי להתכווץ. אודי, איך אפשר לשתף אותו בכל הפרטים מבלי שזה יהיה פורנוגרפי? רוצה "להקיא" את זה מתוכי. רוצה שהוא "יחזיק" את זה בשבילי. אודי, אני חושבת שעצם העובדה שהוא גבר הופכת את הכל לקצת יותר מסובך. מה אתה חושב? שיהיה לך סופ"ש שקט. נטע

הי נטע. גם אני בחרתי במטפל גבר. זה אתגר עבורך וגם עבורו. גם אצלי לקח הרבה מאוד זמן עד שהצלחתי לשים את הטראומה במילים. אבל היום אני חווה אותו אחרת. כמו אב שלא מזיק שיכול ללוות את ביתו בזמן ההתבגרות, כשהיא מקבלת מחזור,או כשמתחילה להתפתח גופנית. זה לוקח זמן, אבל אפשר לעשות הפרדות. גאה בך על הדרך שאת עושה,שאת לא מוותרת גם כשממש קשה. את גיבורה אמיתית. אפשר לתת לך יד? הילה

הילה, את "נוגעת" בי. במובן הטוב של המילה. תודה, נטע.

:|||||||||||||||

תמיד שמשהו מתחיל לי להתעורר ברגש כלפי הטיפול, אני זקוקה לגבולות... כאילו מפחדת שתהיה התפרצות שלא אוכל לעמוד בה. שהמטפל לא יוכל לעמוד בה. כתבתי לו - אם יש גבולות מתי אסור לי לכתוב לו.. ובאותה נשימה כתבתי שרוצה להיפגש איתו שוב... לא בקשה להיפגש...אבל להביע את הרצון שלי.. והוא כתב לי ששמח שכותבת. ששמח ומברך שמביעה. האם גם כאן - צריכה להפסיק לחשוב אם לכתוב לו? האם זה זה נכון בסדר או לא?..ופשוט ללכת עם ההרגשה שלי בלי לנסות לנתח ולהסתבך (גם) עם זה??.... רחל.

אודי, אינ מצטערת ששוב אינ, הדברםי שכתבת גרמו לי להרגיש כפויית טוהב, אליך, המילים שלך היו חדות וכועסתו ואני התקפלתי והרגשית דחוהי, מאוהס. אודי, הז מה שאני גורתמ למטפלים להרגיש? בגלל הז הם עזבו אותי? אתה כועס עלי? אהת יודע שאתה הקשר הכי אינטניסבי שיש לי? שאהת חשוב לי? אינ כל כך נחרתד מהמחשהב שפניתי אלךי בצוהר פוגעינת.

אני עולה ל-י"ב. אני נרתעת מיחסים. אם דיברתי עם "חברה" אז לרוב רציתי ללכת, לעזוב. מסובך לי לתאר מה עובר עלי, אבל אנסה בכל זאת. לפעמים אני מרגישה מזוייפת באישיותשאני מציגה, זה מפריע לי להישאר בשיחה. דבר נוסף הוא שלפעמים אני מרגישה שיש יותר מדי פרטים שאני אמורה לפענח. יש לי רגישות יתר ואני מוצפת ביתר קלות מהעולם. אם הייתה לי בחירה, הייתי הופכת את עצמי לבילתי ניראית כשהייתי צריכה והולכת לנוח לי בטבע, הרחק מהרעש שמציף אותי, שמבלבל ומטיש אותי. אני לא רוצה פייסבוק או וואצסאפ, ככה שאין לי כאלו (וזה אומר שזה מרחיק אותי מבני גילי, כי ככה שומרים על קשר. פלאפון לא כל כך שימושי בנושא הזה, אבל הוא אופציה). אני כותבת ושואלת את זה, כי זה באמת מפריע לי. אני רוצה הבין מה הדבר ששונה בי בנושא הזה ולמה אני מתקשה ביחסים. למה אני מרגישה מוצפת ורוצה לברוח, מצד אחד, ומצד שני אני כן רוצה פעמים קשר אחד מבין ותומך, כי לפעמים זה גורם תחושת בדידות (אפילו לבדידות קשה). אני מן נעה על רצף כזה, שאני בעצמי חולמת להרחיק את עצמי מכולם ומצד שני גם צריכה אותם וזה מאוד מבלבל. הנקודה היא שאני לא רואה את עצמי מסולת להשתנות, להיפתח וכדומה. בכיתה י"א הדרכתי קבוצת ילדים בתנועה שלי ואמשיך להדריך ובינתיים אני נפגשת בתנועה (אנחנו מעלים הצגה). בתנועה שלי יש אותי ועוד ילדה ובשנה הבאה יצטרפו חדשים. היה לי ידיד אחד שבאמת הייתי איתו בקשר ואפילו דיברתי איתו על מה שישב לי על הלב, אבל הוא מתגייס בקרוב. אשמח אם תוכל להסביר לי מה קורה לי, למה ככה קשה לי ולמה אני ככה מסתבכת עם עצמי?, אני רוצה חיים נפשיים פשוטים יותר סוף סוף. אני רוצה להגיד לעצמי שאם לא נוח לי ביחסים אז שפשוט אשחרר ואתעסק במשהו אחר, בלי תחושת בדידות וכדומה.

אודי, זה טוב שאנחנו מתקרבים והוא הופך להיות מאוד משמעותי בחיים שלי? זה יקדם את ההחלמה שלי? אודי, גם אם אף פעם לא ארצה להפרד, זה יהיה בסדר? זה בסדר אחרי מה שעברתי ועוברת להיות "קטנה"? נטע.

גדולה שמרשה לעצמך.. גאה בך. רחל.

עשה לי טוב על הלב כשכתבת שאת גאה בי (-:

אודי :( יש בי חלק שצופה כאילו מלמעלה ואומר לי :" במבי, התחרפנת לגמרי, הכלב שלה,הוא רק כלב ! הייחס המיוחד שאמא צביה משקיעה בך הוא יחס שונה לגמרי.מה קורה איתך במבי." עוד אומר הקול הזה : " במבי, הקנאה הזו היא קנאה באח קטן שהגיע "-בדיוק כפי שאמרת לי אתמול. אבל הקול הזה חלש... הקול הדומיננטי הוא הקנאה והכאב הבלתי נסבל שתוקף אותי. החלטתי שלא אגיע אליה היום. לא אודיע כלום. אתן לה שתתייבש ותחכה לי במהלך כל ה 50 דקות. שהיא גם לא תלך לשום מקום, אפילו פיפי לא תעשה,שמא אגיע בדיוק בדקה הזו. אתמול קראתי לה כל הזמן בוגדת. כאילו שהיא בוגדת בי בגלל שהכניסה את הכלב הקטן והמטורלל שלה הביתה. אודי :(((((((((( אני גם רוצה שהיא תכניס אותי לבית שלה :((((((( אני מתה מכאב :((((((( למה רק הוא ??? אתמול גם שאלתי אותה איזה מצע היא הכינה לו. למטורלל הקטן שלה. היא לא ענתה לי. כשכבר לא יכולתי עם הכאב הזה, שאלתי אותה, אולי עברת ליד הכלבייה , ראית שמוציאים אותו ועומדים לשחוט אותו. הסתכלת עליו ושמעת את הבכי השקט שלו לפני שממיתים אותו ולא יכולת לעמוד מנגד ולכן החלטת לאמץ אותו ?? היא לא ענתה לי. אודי :( הכל נהרס.:(( לא מגיעה אליה יותר. אני אגיע אליך !!!!!! וכן, אני אומר מייד בטלפון :" אודי:( זו אני במבי אתה מסכים לאמץ אותי ? :( :((((((((((((((

במבי יקירתי, למטפלת שלי יש חתול, היא ספרה לי פעם, מעולם לא ראיתי אותו והיא ספרה לי שהוא מתרפק :( גם אני הייתי רוצה.. ויש לה שני ילדים שאותם ראיתי בפייסבוק כי לא יכולתי להתאפק וחיפשתי...גם לי היו פרצי קנאה לעיתים.....אני יודעת שיש לה עוד אנשים שהיא אוהבת עוד ולא במקום!!! זה לא מוחק את כל האהבה שיש לה כלפייך, הכלב לא במקומך! לך היא מקדישה זמן יקר ואיכותי שהוא רק שלכן..משהו מיוחד!! אף כלב או אדם לא יקחו ממך את זה!! אמא אוהבת את כל הילדים שלה גם כשנולד אח חדש :) ואת היית קודם :), אל תבטלי את כל הטוב, חבל, מיכל.

את צודקת.. זה אולי לא במקום.. בחוויה זה קשה.. זה כנראה גרוי לאח קטן שנולד.. הכלב "נולד אחרי" הוא עכשיו התינוק שכל תשומת הלב והאהבה מופנים כלפיו.. את הכלב היא בחרה עכשיו. הוא הרצוי, הנבחר, המועדף. את מבינה את ההבדל ? גם לאמא צביה יש ילדים. אבל הם היו לפני.. לפני שהיא הכירה אותי. מבינה את הגרוי שהכלב המטורלל שלה עושה לי ? אני יודעת שגרוי הכלב הוא לחוויה מוקדמת מאוד.. ובכל זאת, למרות הידיעה. הכאב גדול. היום כן נפגשנו. הגעתי בסוף, אמרתי לה שאני אעזוב אותה ואלך לאודי כי הוא שווה אותה פי אלף. אבל אני יודעת שבחיים לא אוכל להגיע לטיפול אצל מטפל גבר. בגלל הפגיעה המינית שעברתי בילדותי. החיים הם אוסף של כאב מצטבר :(

זה מרגיש לי בריא..אפילו בריא מאוד.. להרגיש ככה. שמחה בשבילך שנותנת מקום לרגשות האלה.. גם אם זה לא קל. רחל.

מה שלומך? דואגת גם לך, סוריקטה

(ברגעים שנופל האסימון, בגלל איזה זוג עיניים או חשיבה מנותקת, אני לא יכולה להכיל יותר את האלימות שהמין שלי מסוגל לה, כזו עם כוונה. אומרים "אנושיות" כשמדברים על חמלה, שוכחים שהיא קודם כל הרס ושנאה. האלימות חוצה קבוצות, חוצה מגדר, חוצה הכל, מה שאומר שהיא גם בי, וזו מחשבה מטלטלת, גם אם מסקנה חשובה.) (עצוב-כאוב-מייאש-מערער. אבל בסוגריים, כדי שלא יגלוש וייצבע את כל החיים, שתהיה גם תנועה. אם בכלל יש טעם לנסות להמשיך לבנות ולהאיר.) נעמה.

רק לא מזמן כתבת לי "יש גם פנים וגם חוץ ושניהם מתקיימים. אי אפשר להתעלם מאף אחד מהם אבל אי אפשר לחיות רק בתוך אחד מהם... זה איזון קשה ומטורף, כי הסיטואציה הזו קשה ומטורפת." אותו הדבר יש רע בעולם אבל יש גם טוב....אי אפשר לחיות רק בתוך אחד מהם כדברייך, יש מדינות שבכלל אין להן צבא את יודעת? כמו קוסטה ריקה :) הלוואי שיכולנו אבל...תראי איזה עם נהדר יש לנו, נותן לחיילים מכל הלב....תראי כמה באו להלוויות "חיילים בודדים" הם לעולם אינם בודדים פה!! את שייכת לעם ולמין האנושי הטוב הזה!!!!!!!!!! שימי לב למה המין האנושי שלך מסוגל כמה טוב לב :) כמה אנשים נרתמים לעזור אחד לשני, בכל מקום מבקשים לתרום, לקנות מתושבי הדרום ועוד.. איזה עם נפלא!!!!!! אני גאה להיות ישראלית!!!! תהיי גם את גאה במין שלך כי יש במה!!!!!!!!! ודרך אגב תראי כמה מנסים להשיג הפסקת אש מכל הכיוונים. מיכל

היי מיכל, תודה יקרה. אני עדיין עומדת מאחורי מה שאמרתי, מניחה כאן כאב ושנאה כדי שאוכל להיות גם בעוד דברים בלי שזה יישאר בפנים. לא ידעתי כבר איפה לשים את הכאב כדי להצליח לעבור הלאה... יש משהו במורכבות הזו שמחייב את הפיצול כמנגנון התמודדות, מה? אם אני עמוק באלימות, אני לא מצליחה להכיל גם את הטוב והיפה שנראים לי תלושים, אם אני בטוב קשה לי להכיל גם את הזוועה. אז נחמד שאפשר לעשות כאן חלוקת תפקידים משתנה, לא? :) משמרת "החיובי התורן". תודה לך, נעמה.

אתה צודק, בגלל זה הכל אבוד. אז מה צריך לעשות? מה זה אומר לקחת אחריות? לשקר לעצמי? לחשוב בכוח שהיא אוהבת אותי למרות שהיא לא? מה יוצא מזה חוץ מאכזבה ועוד כאב?

מרגישה צורך להיות כאן כל יום.. לכתוב גם אם אין על מה, כדי שתראה אותי כאן. אולי אני רוצה שתחשוב עליי....

אני בת 28 והתחלתי טיפול בעקבות אובדן של מישהו קרוב. אני חייבת לציין שטרם האירוע הטראומטי הייתי בן אדם מלא, מתפקד, שמח ומאושר. הייתי מוקפת בהמוני חברים טובים ועבדתי בעבודה מספקת ומתגמלת, בה הייתי מוערכת מאוד. בהתחלה הטיפול סייע לי וחשתי הקלה. לאט לאט "נסחפתי" לתוך הטיפול והוא הפך למוקד של חיי. חייתי מפגישה לפגישה. כל היום חשבתי על הפסיכולוג וחיכיתי לפגישות שלנו. נוצר מצב, שהטיפול, במקום שיעזור גרם לי לעצב, השתוקקות אינסופית וריקנות. כאשר הפסיכולוג יצא לחופש נכנסתי למצוקה וחרדות צצו ועלו. חשוב לי שוב לציין שטרם הטיפול, לא הייתי בן אדם תלותי. אני ממשפחה טובה ויש לי קשר נהדר עם הורי ואחיי. בלב כבד, סיימתי טיפול של שנתיים ומאז אני לא מצליחה להתאושש. בוכה כל היום ומרגישה ריקנות. ירדתי המון במשקל והתרחקתי מכולם. אשמח לשמוע מה דעתך. האם המצב אותו אני מתארת מוכר?

נירית יקרה, צר לי לשמוע כי עברת אובדן טראומטי, אני כותבת לך מתוך ניסיון אישי בטיפול שארך שנתיים, נפרדנו והפרידה הייתה קשה מנשוא ולכן חזרנו...עברו עוד שנתיים ועדיין אני בטיפול, כנראה נפרדנו מוקדם מדיי לפני שנתתי מקום לעצמי לחוות את התלות ולדעת לנתב...היום אני במצב שונה ואחר, הטיפול ממשיך להעסיק אך אינו מרכז חיי, כשהיא נוסעת אני נעזרת בסביבה וגם פה...התלות כבר נהיית משהו אחר....פחות מאיים. אולי כשנפרדים מוקדם מדיי לפני שמדברים על התלות בטיפול ומעבדים אותה מרגישים כל כך רע... אולי יש מקום לחזור ולעבד? הרבה מדובר פה על תלות ואף אחד מאיתנו לא מרגיש בחיי היום יום שהוא תלותי, רק בטיפול....והיום אני רואה את זה כחלק בלתי נפרד מהטיפול שצריך לעבור אותו...התלות בסופו של דבר מובילה לעצמאות שאת ניצניה אני מתחילה לחוש רק עכשיו אחרי טיפול ממושך..שלא תדעי עוד צער.. מיכל.

תודה על תגובתך. מישהי כתבה כאן בעבר על "טיפול כהתמכרות" ואני מאוד הזדהתי עם הכותבת ועם הכתוב. לא סתם הדגשתי שהחיים שלי היו "דבש". לא עברתי התעללות, ההורים שלי היו קשובים ומסורים, עד שהכל התנפץ. איבדתי בן אדם קרוב. העולם הטוב כפי שהכרתי התערער. הורי עודדו אותי ללכת לטיפול מפני ששקעתי בדיכאון ולאט לאט הטיפול הפך להיות מרכז חיי. הרגשתי שאיבדתי את עצמי. ששכחתי איך חושבים לבד ואיך נרגעים לבד. פיתחתי תלות בפסיכולוג שלי, והוא אפשר את זה מפני שטען שזה מה שאני צריכה. זה הפחיד אותי מאוד. עזבתי את הטיפול כדי למצוא את עצמי שוב. עברו כבר חמשה חודשים ולא מצליחה להתאושש. המשקל שלי ירד ואני בתת משקל. חלשה ומפורקת. אני לא יודעת למה אני מספרת לכם את זה. מרגישה שלא יכולה לשתף את האנשים הקרובים אליי. הם לא יבינו. איש לא יבין.

אודי, סליהח אם פגעית בך. בקריאת תגובותיך הצטערתי שאל אוכל לדבר איתך, להסביר את שנכשלית להסביר... אני מרגיהש שאני שוב ושוב נכשלת בנסיונתו להעיבר אליך את תחושוית ומכעיהס אוךת. אני מניהח שאהת מנסה ללמד אותי משהו על יחסםי כשאהת אומר שדרך פניותי אליך גורמתו לך להרגיש מה שאני מריגשה הםא אתה מעדיף שאל אבוא לכאן? שאבוא אחרת? תולכ לעזור לי? תודה שאתה

מה גורם לאנשים/קבוצות/עמים להקדיש את עצמם להרס ככה? למות למען איזשהו רעיון אידאולוגי? להעדיף מלחמה על שלום?

הרבה עבודה אנחנו מספקות לך כאן. לשאלתך-הם דיברו פעם אחת.קשה לי המחשבה שידברו עלי מעלי... אתה חושב שאני צריכה להרשות להם לדבר יותר? אוף מסובך. כאילו פתאום נולדה לי עוד אמא..

אודי :( תשמע משהו הזוי. נכון עכשיו במצב המטורף שאנחנו נמצאים ? אז כן, שלשום הייתי מפורקת ולא הצלחתי להרגע מכל ההרוגים. לא יכולתי להפסיק לבכות. גם אצל אמא צביה משהו היה מפורק. בכיתי ללא יכולת להפסיק.הרגשתי גם המון אשמה על כך שהחיילים למעשה מקריבים את חייהם בכדי שאני אוכל לשבת בנחת ולהקליד הודעה בפורום.. אתמול זה היה שלישי אז לא נפגשנו. בערב כשעשיתי הליכה (אני נוהגת לעשות הליכה כמעט כל ערב) פתאום אני רואה אותה הולכת ברחוב עם הכלב שלה ! תבין אודי, אני יודעת שזה הזוי.. עד עכשיו אני יודעת שלא היה לה כלב. (היתה לה מזמן אבל היא מתה ) ידעתי שהכלב שהביאה -חדש. ככל שעבר הזמן התחלתי להרגיש שאני מקנאה בכלב. היום שאלתי אותה ממתי הכלב, מאתמול ? והיא ענתה לי שכבר כמה ימים.. כל הפגישה רק דיברתי אליה ועליה ועל הכלב החדש שלה מילים נוראות. אני מתה מקנאה בכלב :((( ראית ? אמרתי לה. איתי את רק בכאילו. עם הכלב את במציאות !! את הולכת איתו לטיול, קונה לו את האוכל הטוב ביותר בסופר. את בחרת אותו !!! את רצית ורוצה בו !!! וואוו אודי, אני שונאת את הכלב שלה !!! אני יודעת שזה הזוי, אבל אני משתגעת מכאב וקנאה בכלב שלה.. אמרתי לה היום. את לא בחרת בי. אני הגעתי אלייך. אולי לא סבלת אותי בהתחלה ? אולי שנאת אותי ? אולי הייתי כמו עצם בגרון שלך ? התנחמתי רק בעובדה שלא מאפשרים בסופר להכניס כלבים. אמרתי לה שכשהיא תכנס לסופר ותקשור אותו בחוץ, אני אשחרר אותו בכדי שילך לאיבוד ומישהו אחר יקח אותו. :( אודי אני יודעת שזה נשמע הזוי אבל אני משתגעת מכאב וקנאה. למה היא הכניסה עכשיו כלב ??? אני לא מספיק טובה בשבילה ??? אני יודעת שאני מדברת שטויות. אבל כך הלב שלי מרגיש. אני שונאת את הכלב שלה !!!!! :(((

מסכימה איתך היא ממש ממש חוצפנית:))) הילה

מתוקה.

עשה לי מרגיע ותחושה שאנלא סתומה לקרוא אותך! הכלבה של המטפלת שלי נמצאת יחד איתנו בחדר... בד"כ אני בשלום איתה, אבל הכלבה מוציאה ממנה משהו שאני מוציאה ממנה לעיתים נדירות- משהו שונה בהבעת הפנים שלה התמוגגות כזו...והיא גם נוגעת בה מולי.. וגם אני רוצה!! ולא אמרתי לה..אולי מתישהו.

אתה צריך לש מןע את כל זה, איזו זכות יש לי להלןי ולהיצף אוךת במילים שלי בתוחשות שלי באכב שלי??? אל יכולתי יורת הכל יותר מדי ורוחות מלחהמ ילידם חיילםי שלא חוזרים ילדים שמתים אנישם פוחדים. והרעש בפנםי שלא הפסיק ותנוהע כל היום מנסה להרגע ואני כבר יותר בסדר אודי יכוהל לשלוט ואין לי בריהר ג כשאף אחד אל מקשיב. לקחית כדור להרעג ועוד אחד ועוד אחד ועוד יכ אל עזר שום דבר הרעש היה קהש וגם קתצ שתיתי וכאהב לי הבןט מאוד והייתי צריהכ לחתוך את הבןט שאל תכאב והדם קצת עהש לי שקט והקאתי והרגתשי מגעילה והתקללתי חשרפו החתיכפ. ועכויש אני יותר טוב כי כבר אני יותר בסדר אודי אני הולתכ לטיפול ולוקחת תרופות ומתאפקת מאוד לא לשלוח אימיילים שאל אקלב עליםה תשוהב לפסיכולוג שהיה והפסיכיאטר שהיה ודחה אותי. אינ יותר בסדר כי אינ יודעת להתגאר לבד אודי. אבל להמ אתה צריך לשמוע את כל הז

מה הז אומר אם הפוהכ הז לא המ שרציתי שיהיה חשבו

צריכה להפסיק לחשוב, לנתח, להתפלסף... עד ש... אתחיל להרגיש. להרגיש. פשוט. לבוא לפגישות ככה. בלי היגיון. פשוט כי האיש היקר אמר לי לבוא. והרגש? חיבור? געגוע? רצון לקשר?... יגיע????.... יגיע!!!!!!!

חלמתי על המטפל שלי.חלום מיני.אין מצב שאספר לו.בעיה לא?גם לא זוכרת בדיוק.אבל הקונספט היה כזה.לא נוח לי לדבר על זה.מביך אותי.בטח אם זה חד סטרי.מה עושה עם התחושות האלו?המשיכה המינית?הרצון למצוא חן בעינייו וכו...?הרי זה מחבל לי בטיפול לא?קשה לי גם ובעיקר מעצבן ומתסכל שלא באמת יודעת מה הוא מרגיש כלפיי? האם החלום הזה זה לא רק פאנטזייה,אלא תחושת בטן שיש כן משיכה וגם מצידו...??הרי לא אקבל בכל מקרה תשובה ממנו. אז...??מה עושה עם כל זה??

אף אחד לא יכול להיות לידי עכשיו זה גם כך בלתי נסבל

שוב- תוקפת ובסוף תחליפי לך אמא..... הילדים- אני רוצה אותם לידי אנחנו צריכים לישון ביחד. למה הם לא כאן???

אני רוצה שהיא תאהב אותי זה אפשרי?

ברור שלא אבל אני ממש רוצה!!

היי שמלי, זה הזכיר לי שפעם מישהו התעצבן עליי כשאמרתי משהו דומה וענה לי: "את לא יכולה להחליט בשבילי אם אני אוהב אותך או לא! למה נראה לך שאת יודעת יותר טוב ממני?". מרוב הלשנוא את עצמי יצא שהחלטתי בשבילו וחשבתי שאני יודעת יותר טוב. אני יודעת שהקול המכאיב בך יכול למלא עמודים שלמים על ה"למה?", אבל כשמרחיבים את השאלה ל"למה זה כזה ברור?" מכניסים גם את המורכבות של אדם נוסף וקצת יותר קשה לנחש. נעמה.

מה זו הרייקנות הזו שהרבה מדברות עליה כולל אני??נשמע כמו איזה מכנה משותף...,\ אבל של מה?? ממה הרייקנות? האם זה ממשי או רק תחושה ולא משנה מה...?ולמה יש כאלו שחווים אותה וכאלו שלא?במה זה בעצם תלוי?התחיל?יושב..?כולל לגבי התיסכול,המועקות,תחושת החסר הגדול,הזעם,הקושי בלהסתפק בגבולות של הטיפול שככ מתסכלים?מה זה??למה זה?? ומה צריך בעצם לקרות כדי להתמלא???ולהרגיש גם כך.ולאורך זמן...?

כמה שאני כועסת לפעמים עליה או בכלל, לא מדברת, או לפעמים צועקת, היא היחידה שמבינה אותי, גם בלי שאגיד כלום. היא יודעת בדיוק מה אני צריכה. כשבאמת אין לי כוח, אני אומרת לה שהיא לא עוזרת לי ושאני לא רוצה כלום ועוד.. אבל היא תמיד איתי ומנסה בכל זאת גם כשאני לא נותנת להתקרב אליי. כמה שאני לפעמים לא רוצה אותה, אני הכי רוצה אותה וצריכה אותה. היא כנראה הבן אדם שהכי קרוב אליי (לא יודעת אם זה ככ טוב..), הכי מבין ומקבל אותי. וכתבתי מעצבן, אבל ברור שזה גם משמח. ועכשיו אני רוצה לבכות. אודי, אני רוצה שיהיה לי טוב, אני מנסה. אתה מאמין לי שאני מנסה? קודם התקשרתי למישהי בקשר לעבודה כלשהי. יש עוד זמן ולכן לא רוצה לטפח תקוות שווא, אבל אני ניסיתי. אני יודעת שאפשר תמיד עוד ואני מקווה שאמשיך לנסות. היא לפחות מעודדת אותי בכך שהיא אומרת (ולא פעם אחת) שהיא רואה שאני מתקדמת ודברים שפעם לא היו יכולים לקרות היום מצליחים.

גם בזה שאת אומרת שלפעמים את רוצה בקרבתה רואים שאת מנסה (וגם מצליחה יותר ויותר, לא?). נעמה.

עוד מעט תבוא ושוב תלך, סייבר אודי. הלילות שלי רדופים, מקומות, אנשים ומצבים בלתי אפשריים ואני בתוך כל אלה בחלום, מנסה להתמודד, תמיד מול כל הסיכויים, תמיד מערימים עוד קושי, תמיד משהו בלתי אפשרי, תמיד לבד תמיד בצד ותמיד הפחד. החלומות מלווים את הערות בתחושה כבדה של אין מקום ואין מוצא. בתוך חיים לגמרי נורמליים של קריירה ובית וילדים וחברים ועוד אני מתנהלת במסכה נינוחה ורגועה שמאחוריה החלום והפחד והטראומה והמוות והקול שממאן ללכת ומסביר לי שוב ושוב שאי אפשר כך. היא אומרת לי להיות אדישה לילדים, היא אומרת שאני לוזרית, שמנה ומכוערת. שיש לי הפרעת אישיות ואות קלון. היא אומרת שאסור לחכות שהמסכה תיסדק כי זה יהיה הכי גרוע.

אודי, קשה לי ככה. מיואשת. מפחדת לנסות כדי לא שוב להתאכזב, שוב לא להצליח. ואני מנסה, ואני קמה, אבל זה קשה. מרגישה שכל פעם אני חוזרת לנקודת ההתחלה שהיא לא טובה. היא מזכירה לי איפה אני לא רוצה להיות. את כל הרע בחיים שלי. לא הכל תלוי בי, אני יודעת. אבל ככה אי אפשר כבר, אי אפשר! אתה מבין? אני נעלבת מכל מילה שניה שאומרים לי ואז מתרחקת. אני יודעת שזה לא מה שיקדם אותי.. אתה יודע שמישהי שגרה איתי טסה לשבוע (לא זו שרציתי להצטרף) ואני בכלל לא ידעתי מזה.. הבנתי שזה קורה כי שמעתי כל מיני דברים.. ובבוקר כשיצאתי, רגע לפני שהיא נסעה, לא רציתי לומר לה כלום אבל בסוף אמרתי לה ביי ושתהנה. את השותפה השלישית הייתי צריכה לשאול לאן היא טסה ולכמה זמן. ואני לא נחמדה אליהן אני כל היום בחדר שלי, במיטה... אודי, מה עושים? אתה יודע מה מעצבן? שאני מרגישה שיש דברים דפוקים בחיים שלי שלא הולכים להשתנות.. נניח המשפחה שלי.

השתגעה היא השתגעה כך היא חושבת הכל בלגן תוהו ובוהו כמה הרס ודם כולם חושבים שזה נכון רק היא השתגעה היא יודעת מה זה לחרב חיים שלמים הילה

אומרים את האמת? ואם אחרי שאני אגיד היא לא תרצה להמשיך איתי? אני לא אצליח להתמודד עם זה....

הי לכולם, כרגע אני 'נעולה' על החדשות הקשות. גם אחי קיבל צו 8, האזעקות לא פעם תופסות אותי בחוץ עם התינוקת החמודה בה אני מטפלת כרגע. ימים לא פשוטים וכואבים. ד"ש לכולם, ואם מישהו רוצה לכתוב לי - אנא לענף הראשי של העץ, כי אין לי בימים אלו גישה למחשב. כותבת דרך הסלולר. שלכם, סוריקטה

שיהיו בשורות טובות. שאחיך יחזור בשלום יחד עם כל החיילים שלנו..

תגובה ממש ארוכה והיא לא נקלטה תרגישי טוב יקירה

נתקעתי כי אין לי מה להגיד. בדיוק התכתבתי עם חברה שגויסה ("רק" לבחוץ לפחות) וכל מה שהיה לי להגיד זה שאני שולחת המון אהבה. אז גם כאן, אהבה חום יחד זה מה שיש לי לומר. נעמה.

הי, תודה חנה, נעמה, הילה ואודי יקרים על תגובות רגישות, תודה שכל כך השתדלתם. שלכם, סוריקטה

אני בן 29 שעשה את כל הטעויות האפשריות עד כה הן מבחינת בחירת מקצוע הן בבחינת עיתוי החתונה והן בבחירת האשה אני לא יודע מה לעשות אני מרגיש שמצבי הנפשי מתדרדר ואין לי עם מי לדבר , זה מתבטא בירידה במשקל עצבות חוסר חשק לפתוח את הפה קשה לי לחייך אני מרגיש שהחיים סוגרים עלי שהם מנצחים אותי אני מרגיש מובס ואני לא יכול להעמיד פני חזק יותר אני רוצה להתפרק לפעמים אני מרגיש שאין לי טעם לחיות הדבר היחיד שעוזר לי בני בכורי רציתי לדעת מה קורה איתי ומה אפשר לעשות אם בכלל שיעזור לי להתמודד

מסובך לי2טיפולים מרגישה איך אני יוצרת ספליטים רואה את זה ובכל זאת נשאבת. מיואשת כבר ממני.

היי רוני, מכירה את המשחק? עם הנקודות הצבעוניות שצריך לדרוך עליהן לפי ההוראות... אפשר לדבר עם המטפלים שישארו בגבולות צבעים דומים? שלא תהיה רגל פה, יד שם, חוסר יציבות ושבריריות אינסוף? קשה לבד להימנע מהדבר שתמיד עזר, גם אם הוא בעצם מזיק. אולי כדאי להיעזר בהם גם כאן? עצוב לשמוע אותך קרועה ככה... נעמה.

שיש מקרים שטיפול דינמי אנליטי מזיק לאנשים? האם גם אתה נוהג להתעלם מפניות של מטופלים מחוץ לגבולות ובכך להכאיב להם ולייסר אותם? האם גם אתה מתעקש על תעריפים ומתסכל? קראתי את פרנצי פעם כותב שהייסורים האלה הכל בכוונה כדי שהמטופל ימצא את תעצומות הנפש מתוך עצמו. האם זה נכון אודי? אבל מה אם כל הייסורים האלה לא הופכים לתעצומות אלא סתם משאירים את הנפש פצועה ומאוכזבת ומיואשת מבני אדם ואפשרות לקרבה אמיתית? בשביל מה לחשוף את הכאב אם לא חובשים ומרפאים בשום צורה? בשביל מה לבטא הזדקקויות אם אין מי שנענה ולמה בעצם תמיד יש יותר ראייה של האין ומה שכן יש לא מצליח למלא אחת ולתמיד את הסדק הזה שבנפש שחיה מציאות פנימית של הנטשות ופגיעה בערך העצמי? אודי אתה לא חושב שגם לי מגיע שיהיה לי טוב? כי אם אתה חושב את זה אז למה לא מוצאים שום פתרון לאיזשהו אי שקט פנימי של אנשים כמוני? אני לא יכולה להיות בקרבה כי אין לי הרגשה של ערך עמוק בפנים והזיופים של אני חזק ולא כזה שמרגיש חסר ערך זה מעייף לאורך זמן. גם המעברים מעייפים. אודי מה יכול לרפא את הפצע הזה ולגרום לי להרגיש ערך וגם יציבות פנימית ושתפסיק החולשה הנזקקת הזאת ותלותיות- שרק מול המטפלת העזתי לבטא אגב. איך מפתחים יכולת להיות בקשרים קרובים ממושכים ומספקים, שתהיה לי זהות לפעול מתוכה בעולם. צריך 'זהות'? אולי מספיק פשוט להיות כמו שבא ספונטני וזהו? אודי נמאס לי להתייסר ולהרגיש מרירות בתוכי וצרות עין שאנשים שלעומתי כן הצליחו בחיים. מה יכול לעזור אודי. שלא מציעים עזרה מועילה אני נופלת למקומות שמרגישה חוסר ערך. כאילו לא מספיק בן אדם שווה בשביל שיעזרו לי. זה תלוי רק בי אודי? אם זה תלוי רק בי איך אני מחזירה לעצמי יציבות פנימית ואנרגית חיים חיוביות שתחזיק ובטחון?

מרגישה אגוצנטרית שכתבתי על הטיפול, על החדר...מה זה משנה כשיש מלחמה? שנהרגים חיילים? שנפצעים....מרגישה רעה שחושבת על עצמי.... :( באיזו זכות אני ככה? יש לי חברות שהילד שלהם נלחם עכשיו בתוך עזה :( אוףףףף מרגישה עצב גדול. חייל ילד ממש מהמשפחה שלי נפצע נמצא בבית חולים...ואתה יודע מה אודי, אני שמחה שנפצע כי ככה הוא לא יכנס שוב פנימה..זה נורא לחשוב ככה? אני נוראית...

היי מיכל, יש גם פנים וגם חוץ ושניהם מתקיימים. אי אפשר להתעלם מאף אחד מהם אבל אי אפשר לחיות רק בתוך אחד מהם... זה איזון קשה ומטורף, כי הסיטואציה הזו קשה ומטורפת. אבל אי אפשר בלי קליפה כלשהי. אתמול בדיוק כל כך נכנסתי לכאב ולסבל של האלימות הנוראית, של המשמעות של מלחמה, של שכול, של חיים שנהרסים מכל הכיוונים, ומרגע שאיבדתי את הקליפה כל צרות העולם התיישבו אצלי. וזהו, לא יכולתי עוד לתפקד. עצרתי את העבודה שעשיתי ולא יכולתי להמשיך ולתחזק את עצמי כנפרדת מכאב העולם. אז לדעתי איזון זה לא משהו להתנצל עליו. את שומרת על עצמך. וגם בדיוק העסיקה אותי המחשבה שכשאני פותחת ידיעה עם שמות הרוגים שהתפרסמו, מתפלקת לי אנחת רווחה כשזה לא אחד ממכריי הרחוקים יותר או פחות שנמצאים שם. מה נעשה, נדמיין את עצמנו חסרי פרטיות ורק ישות לאומית אחת? אי אפשר באמת, סתם נשקר לעצמנו... אם הייתי אדם מאמין הייתי חותמת באיזו תפילה. אבל יש לי רק ייאוש ואיזו תקווה חסרת אחיזה במציאות שייגמר כבר הכאב בעולם או לפחות בפינה הקטנה הזו שלו. נעמה. (וסליחה על החפירה)

כרגע קצת קשה לי להשיב באופן מלא...אז רק תודה...ואני כן אדם מאמין ומנסה להחזיק בתקווה שלפחות המערכה הכואבת הזו תגמר כבר..מרגישה שהכאב שלי נמצא על הולד, חייב להימצא שם בפנים עמוק ולא לצאת עכשיו.....רק שלא יזיק...

שלום אודי, ברצוני לשאול אם יש דרך לחזות או למנוע מראש דיכאון אחרי לידה באמצעות טיפול/ מודעות. בקצרה אציין שלאחר 3 שנים של טיפולי פוריות קשים נכנסתי להריון וילדתי בניתוח חירום טראומטי שהחוויה הקשה שלו נשארה בנפשי עד היום, כמה חודשים מאוחר יותר נכנסתי להריון טבעי ומלבד השמחה יש הרבה חששות ואחת מהם היא ההשפעה על המצב הנפשי שלי, ההריון והרגישות גורמים לי להפליג במחשבות על כל מה שעברתי ואני מרגישה שעברתי המון שינויים בזמן קצר ואני חוששת שהקושי שיבוא לאחר הלידה יכול לפתח אצלי דיכאון לאחר לידה.. שאלה נוספת, האם זה משהו גנטי? אמא ש לי סבלה מדיכאון קשה אחרי לידה שארך שנים. תודה רבה

אין לי מידע מקצועי בקשר לתורשתיות של דיכאון אחרי לידה, אני יכולה רק לציין שספציפית אצלי המציאות הראתה שאין תורשתיות. אמא שלי היתה ועודנה חולה בדיכאון של אחרי לידה, מדובר על 40+ שנים אחורה, ולא אצלי ואף לא אצל שתי אחיותי הופיעה התופעה הזאת. מקווה מאד בשבילך שתעברי בקלות את התקופה הזאת, ושהאושר הרב הקיים בגידול הילדים יחפה על כל הקשיים הנלווים.

קשת הבנה... אני לא מצליחה להבין מה אתה אומר, למה אתה מתייחס, ואיך אתה בורר בתוך בליל המילים שלי למה להתייחס. ובתוך כך אינך מחכה או מצפה לתשובה, מדוע אינך רוצה שאשיב? כשאתה שואל אותי אם אני רוצה שתעזור לי להגשים את משאלת המוות, אתה הרי יודע שלא הייתי מבקשת זאת ממך.אני גם יודעת שאיש לא היה נעתר לבקשה שכזאת. אני מבקשת שתעזור לי להציל אותי ממני. אני מציפה ומתנצלת על כך, האם תאמין שהקשר איתך הוא האינטנסיבי ביותר שיש לי? רציתי שתקרא את תשובתי לתגובתך, את הדברים שקראתי, את התובנות. אני מן הסתם מגזימה. הן לא נוכל לנהל כאן שיחות של ממש. הנואשות הזאת, הנזקקות הזאת זועקת ואינה מרפה. אני לא רוצה להתאשפז, הנה אני מתפקדת, ברורה, עובדת, אמא, ועוד. להתאשפז כדי להשביע.את הנזקקות זה כמו לקיים קשר אסור, כמו לתת למישהו לקחת את גופי תמורת אהבה.

אודי, נכון שכתבתי שזה כייף שיש ספה, כריות שמיכה...אבל האם בטיפול רגיל של פסיכולוגית קלינית שאמור להיות פנים מול פנים מכניסים את כל זה? הרי זה שייך לאנליזה...הכל נעשה בהדרגה ויש לי הרגשה שהיא חותרת לאנליזה...אני לא רוצה אנליזה, זה כואב פולשני ומפחיד!! ואין לי כסף לפגישות מרובות, גם לא מתאים לי... האם יש בטיפול רגיל מקום לספה, שמיכה וכריות? מה דעתך? אני יודעת שבהשתלמות שהיא למדה אומרים שיש לספק צרכים וכו'.....אולי זה קשור..וחוץ מזה אני יושבת איתה בחדר פנימי שרוב המטופלים בחדר אחר עם כיסא מולה...האם היא מנסה עליי דברים חדשים שוב? בטח תאמר לשאול אותה.. הבעיה שאין כרגע את מי לשאול היא בחו"ל... ואותך אני רק רוצה לשאול אם מקובל להכניס את כל זה לטיפול רגיל ולא אנליטי? אתה מוכן לענות בלי קשר לחששות שלי, בסדר?

היי מיכל, אני לא יודעת מה אודי יענה בנוגע למחשבות ה"רשמיות" יותר, אבל אני יכולה לספר שהמטפלת שלי רחוקה מלהיות דינאמית (ומעידה על עצמה שהאופי שלה מתאים לטיפול מסוג אחר) ובכל זאת יש בקלינקה ספה וכריות ופעם בחורף גם שמיכה, לבקשתי. אני לא שוכבת על הספה ולדעתי היא שם גם משיקולים של טיפולים זוגיים וכו', אבל נעים לשבת ולהתרווח, שיש מרחב. :) נראה לי שחשוב לזכור שהיא לא "עושה לך טיפול", אלא שאתן "עושות טיפול" יחד, לא? ואז אם היא תציע משהו שלא יתאים לך, יהיה מקום חשוב ומהותי לדעתך. עוד מעט היא תחזור ואני מקווה שזה ישקיט קצת... נעמה.

לי יש שמיכה וכרית.. ספה לא. יש כורסא שנשכבת, נוסה פעם אחת(: ספה ממש יש בחדר הכניסה. לפעמים רוצה לבקש, אך לא נראה לי שייך לבקש וגם לא שייך להיות שם במהלך הפגישה. לא יודעת לענות לגבי מה ששאלת, אך יודעת לומר על עצמי שלאנליזה לא נגיע (ככל שתלוי בי).

תודה ששיתפתן....מעניין שיש גם אצלכן...חנה אצלי היא שינתה בשלבים עד שפתאום יש ספה ממש כריות ושמיכה פתאום מקופלת בצד..

כרית הייתה לי גם אצל זו הקודמת, סתם כרית סטנדרטית שהייתה מונחת בכ"מ על הכורסא... לא נראה לי שתהיה ספה כי הקליניקה היא לא רק שלה.. אגב, גם בעלה מטפל שם.. עדיף שלא אחשוב על זה בעצם...