פורום פסיכולוגיה קלינית

אתה לא...

https://www.youtube.com/watch?v=Y05rqt0YHtw

שבוע טוב דר יש לי אחות בת 40 רווקה וגרה עם ההורים, עובדת אך לא בריאה בכלל. זה מתבטא בכך שכל החדר שלה מלא בשקיות של סופר מלאים במוצרים , על הרצפה, ועל הספריה במשך שנים. דבר נוסף היא אוכלת שעה. מתקלחת שעה. עובדת בלילות וביום ישנה. וחוץ מכל זה יש לה אובססיה לשטוף כל היום ידים. שאני ואמי מנסות לדבר איתה על זה הוא מקללת אותנו ולא מוכנה ללכת לטיפול בשום אופן. אמי אישה מבוגרת בת 67 וסובלת ממנה. כבר אובדים עצות ממנה. מה לדעתך יש לה? ומה ניתן לעשות? תודה רבה

אודי, אתה יודע שהרבה זמן שהרסתי לנו (הרסתי? נהרס? אני לא יודעת) והיו לנו פגישות מרות כאלה. ופתאום היום יש בי געגוע עז אליה, כזה שלא עלה בי כבר המון זמן. ונדמה לי שאני מבינה קצת יותר למה זה רגש חיובי בעיניך... דווקא רגש של יש. דמיינתי שיש בי ברווז געגוע שהתעורר מקומה. אז זה נחמד שהוא התעורר והכל, אבל כואב לו בשרירים של הגעגוע. כואב לי בהם. :( נעמה.

תראי איזה געגוע חמוד :) https://www.youtube.com/watch?v=EKFZmLyoYlU שבוע נעים :)

שפסיכולוג ינסה לכוון את המטופל להפסיק להגיע לטיפול?

היי אודי ועוד משהו קטן לגבי הקטע של הפגיעה בשכל ובחשיבה זה הגיוני ואם כן אפשר לשקם זאת?

ומה זה הקטע הזה בטיפול, שהמטפל מתעכב מדגיש ומעודד לתלות הזדקקות ובקשת עזרה, ודווקא (גם מתוך כל מה שקוראת פה) אצל בנות(כולל אותי כמובן)שגם ככה תלותיות. לא ככ מבינה את הדבר הזה, ולמה זה טוב?? למה שארצה להעמיק את התלות הזו? להיפ]ך. רוצה לבסס את העצמאות. ולא להיות תלוייה. ובייחוד שנפגעת יותר כשתלוייה ונזקקת. אז למה זה טוב? ולמה גם.., שארגיש לגמרי בטוחה בלסמוך, בלהכנס עמוק יותר, לפתוח דברים, יחסים , עבר וכו אם כשהוא לא פה, ואולי אם אזדקק אין לי איך לפנות אליו. וגם אם אמרתי "לא" כשהציע בפעם ההיא לתת לי כתובת מייל.הוא אחכ לא נתן ולא הציע שוב(ואני בטוחה גם שלא הייתי משתמשת. אבל בשביל ההרגשה שלי.). ואז אחכ בפגישה...,הוא ידבר (מדבר) איתי על החשש להשבר וליפול.?? ושבגלל זה נמנעת. למה שלא יהיה חשש?? כשזה המצב?ושככה גם הוא פועל? וגם אם יש עוד דברים אצלו ואיתו ובייננו,חיוביים, וזה לא צובע את הכל, זה עדיין ישנו. ומשפיע. ומעורר לא מעט (כפי ששמת לב...) ועכשיו...כל הפגישות נדבר על זה שלא נתן??על איך זה מרגיש? או מנגד אשתוק אהיה חסומה עצורה ומרגישה עוד יותר מטומטמת וקטנה? או שאשים בצד ונמשיך הלאה..., כמו שכבר היה בעבר? וזה יעבור...עד...הפעם הבאה. וחוזר חלילה. אני לא מצליחה להבין! לא מצליחה! ומה חלקי? מה חלקו? איפה אני מחבלת? ומה באמת קורה פה?

היי ברוכית, בראייה שלי יש בין אנשים כל מיני ערוצי תקשורת. אני אוהבת את זה, זה נעים שדברים עוברים גם בטון, במבט, בתחושה. ובכלל נעים כשמבינים אותך דרכם. אבל יש משהו מסוכן בלהתבסס עליהם יותר מידי, לכל הכיוונים. כי אי אפשר תמיד לנחש ובמערכות יחסים שהן לא מטפל-מטופל (אולי גם שם, לא יודעת...) הדרישה הזו יכולה לעצבן ממש, אותי לפחות. כמה שהיא בעצם גם טבעית. אולי אסייג ואומר שזו שאלה של משקל וחשיבות שמייחסים להבנה. מכירה את האנשים שאת מרגישה מולם "אבל אם פשוט היית אומר לא הייתה לי בעיה!"? אולי אני גם רגישה לזה במיוחד אישית. תחשבי למשל על הדוגמה עם המייל - אמרת לא והוא שמע לא. במקרה הזה התכוונת בפנים "כן", אבל אם באמת היית מתכוונת ללא והוא היה שומע כן, זה היה עלול להיות די נוראי. וגם הדברים שאת כותבת כאן ונורא ברורים לך, הם בערוץ הזה שיכול להיות שהוא לא יכול לקרוא כמו שצריך כרגע. ואז אם לא תגידי לו הוא לא יבין, תרגישי לא מובנת ומתוסכלת אז תפסיקי להגיד דברים והוא ימשיך לא להבין וכן הלאה... אולי העניין כאן בעצם הוא שעצוב לוותר על הרצון להבנה המוחלטת הזו, במיוחד אם זו חוויה שחסרה מאי אז כיצור שחייב אותה... ואז היעדר ההבנה משתחזר. פלאי הפסיכולוגיה? מקווה שתצליחו לעזור לך להרגיש מובנת, איפשהו על הציר הזה של ישיר-נסתר. נעמה.

אני גם מקנאה, אבל גם לא רוצה האמת,ולמרות התסכול על המקום שלי בחיי ואיתו ,וגם הסקרנות..., לדעת עם מי נסע ואיך בילה ומה עושה עם משפחתו בחופשות ובכלל וכו. אבל בדברים אלמנטרים שגם נוגעים אלי,אליו וכמובן לטיפול ולקשר שלנו, כמו..., מתי נוסע מתי חוזר, מה אם יהיה מקרה חירום(גם אף אחד לא יודע שאני בטיפול.והוא כמובן יודע את זה), איך ומתי ניתן לפנות ,האם זה בסדר להתקשר וכו...,זה נראה לי משהו שכן היה צריך שיאמר. ומצידו. אפילו רק לשם ההרגעה(הרי לא מאמינה שבאמת הייתי עושה בזה שימוש אם זה לא היה הכרחי. והוא גם יודע את זה). אלא כדי לתת לי הרגשה בטוחה ורגועה, ושהוא באמת גם למד מהפעם הקודמת,לדבריו. ולמרות ההתנגדויות שלי והכעס והתסכול(שהרי אני לא עושה בכוונה ), ואולי דווקא בגלל זה! מה זה לא אובייס?? וזה שלא כתב לי בסוף ולא הציע שוב לתת לי כתובת מייל בכל מקרה, ואם בכל זאת ארצה לכתוב לו, זה באיזשהו מקום, נראה לי הדבר שמעכב, שבעצם לא מאפשר מבחינתי לפרוש כנף ולהתבונן על. כי כשהכעס חוסם,וההרגשה לא בטוחה, ונינוחה, זה מן הסתם שוב משאיר בדבר עצמו, מערבל, ובאי יכולת להתנתק מכל זה, ולשבת ולדבר על איך הרגשתי ומה כתבתי פה...., וכו..., וזה נראה לי ברור.אז למה הוא פועל כך?? וכמובן שזה סוגר אותי בסופו של דבר. ואיך זה אמור להתאפשר כשזו ההרגשה, ועוד אחרי הפעם הקודמת?? שהכל גם כבר נאמר. ואולי יש דברים בגו, שאני לא יודעת, והביאו למצב כזה. ?? אבל איך אדע אם הוא לא אומר?? אז מן הסתם הפרשנויות שלי והסרטים שלי מככבים. ברור. איך לא אם זה המצב בשורה התחתונה? ושוב ושוב גם "להטיח" ולכעוס ולחנך ולזעום , זה גם מעצבן.וגם...מה זה בכלל תורם? חוץ מלהרגיש עוד יותר פאטתית ונבוכה.כשהוא יושב מולי ומתבונן בי במבט ,שלא ברור לי (וכי עכשיו.....,זה הזמן שלי להתמקד בי ואני גם משלמת עליו). אוייי...., זה ככ מרגיז! האם ניתן להבין את זה??אותי?? או שזה לגמריי שלי ואין פה שום דבר ממשי מציאותי מעבר ?? והמעניין שדווקא כששואלת אותו משהו ,מתוך למשל הקשר שמגיעים אליו, ואפילו אם זה מאד אישי, הוא פתאום יכול לענות בכנות(כי לא רוצה להגיד שקר), אבל לא מרחיב. ואז...,זה משאיר את הנסתר הרבה יותר קיים מהגלוי ומעורר לעוד תהיות שלעיתים מטרידות.ואז כבר אין מענה. אז....מצד אחד, להמנע מכל אינפורמצייה, אפילו טכנית לגמרי, מנגד, "לזרוק" דברים מאד אישיים ,שמעוררים הרבה יותר ממגורים, ואז...גם להשאיר אותם כתעלומה, כי זה כבר כביכול יכול להכביד עליי. אז באמת, ככה יוצא בסוף, שזה מכביד! אני האמת..., לא מצליחה להבין. לא מצליחה. ולא מקבלת מענה ברור. והרבה דברים לא מדוברים גם כשמדוברים. או נשארים עדיין כלא בהירים. הזמן בסהכ קצר, הכעסים גדולים, יש חסימות, יש התנגדויות בשל כך, יש בור שחור, יש חסך גדול, יש צורך, יש גם הרבה חיבה ורצון לעוד...., וקנאה ותיסכול גדול, אז... איך ניתן לעזאזל להצליח כשזה המצב?? ואולי המסקנה צריכה להיות שוב, שטיפול זה לא עבורי?? או אולי דווקא, זה מה שנקרא טיפול.ו...זה הכי בשבילי ??? לצערי. אוף...לא בא לי על חיים כאלה! ומרגישה גם, כמו שכבר אמרתי, כאילו אני לא בסדר, שחושפת פה בפני כולם, וביותר מדיי פרטים, במשהו האינטימי כביכול שהוא רק שלי איתו. ואולי גם "מלכלכת" עליו כביכול??(כשזו לא כוונתי בכלל), ושוב חשה את הפלונטר הזה. האם אני פועלת לא נכון???

אווו....מעניין.אודי תשובה יפה לדעתך?? כנראה זה באמת תלוי במה שמתפתח..,ובמשתתפים ...,אם את נירית למשל זה הרגיע. אותי תשובה כזו אני מניחה, היתה מלחיצה ומבלבלת. ביחוד אם היה מדגיש שהאינטימיות הקדושה הזו,אפילו עמוקה יותר מזוגיות, והיה אומר ש"איתי בפרט"...,אין בזה איזה מסר רב משמעי שעלול לבלבל?? מה זה אומר משפט כזה? אותי זה זורק לגבר-אישה, לאינטימיות, לעובדה, שאם העלתי שמקנאה באשתו שיש לה אותו, ותשובתו אליי , כזו, אז.., מצד אחד הייתי שמחה מאד לשמוע את זה ,את מה שמרגיש כלפיי, את העוצמה, ובטח שאני "המועדפת" משאר המטופלים, ואפילו אולי מהקשר הזוגי שלו,באיזשהו אופן , אם יש יותר אינטימיות במפגש שכזה בייננו..מאשר בזוגיות. אני מניחה שזה בעיקר היה מעסיק אותי (מאחר וגם ככה זה מעסיק אותי עם כל ניואנס שלו, חיוך,כמיהה,רצון,קנאה, דיבור, תיסכול, כעס ועוד ועוד...) מנגד...,זה גם היה אולי מפחיד...? לא יודעת. המטפל הקודם, מהרגע הראשון שפגש בי הדגיש כמה אני מיוחדת עבורו.יפה. חכמה. אינטילגנטית. כמה הוא מתגעגע אליי מעבר לפגישות, חושב עליי, שמח בבואי, עצוב בלכתי ושנגמר לנו הזמן, וחושב עליי הרבה מעבר.ושאני המטופלת העדיפה עליו.ואפילו הפליא לספר לי דברים על מקרים עם מטופלים אחרים,שקצת עוררו את השתאותי האמת. וגם שיתף אותי היכן גר מה מצבו המשפחתי ילדים וכו'..., ושמחתי להיות המועדפת והנבחרת. אבל זה ליווה אותי, ולא ככ ידעתי האמת איך להתייחס לכל זה, בעיקר שלא ידעתי למה הוא בדיוק גם מתכוון??זה רק פשוטו כמשמעו?? או אולי יש שם משהו איתי מעבר?? את הסוף כבר סיפרתי פה..., היה מר מאד. וממטופלת עדיפה שמעוררת ככ הרבה אהבה וחיבה, הפכתי בעינייו למטעה. למשהי שכבר לא יכל לסבול יותר, שייסרה אותו במפגשים סיזיפיים מלאיי כעסים(היתי רק פעם בשבוע , וזה היה ככ ככ מעט וקשה).עד שבסוף כבר אמר שאין בו שום אמפטייה כלפיי וגם לא אהבה. זה היה נורא. והכאב כמובן היה גדול.המילים היו קשות ורבות, כולל הנטישה אחרי התחלה מבטיחה כביכול ואמונה גדולה שלו בי ובטיפול, ובעיקר אני הרגשתי אשמה, כי כביכול אני זו שהטעתי.הזוי , עד ממש עד בלתי נתפס האמת.ואולי בעיקר מה שכאב שבסופו של דבר אני זו שרומייתי ולא הפוך.ועד היום תוהה מה זה היה בעצם כל זה??איך מקיצוניות אחת נהייתה קיצונית שנייה? ואולי בכלל מההתחלה הוא סתם שיחק איתי בכלים טיפוליים כביכול ?? ולא באמת התכוון למה שאני פרשתי או מה?? האם אני זו שלא מבינה? אחרת מה?? ועד כמה אפשר לסמוך גם על טיפול ומטפל ועל דברים שנאמרים על מידת כנותם ואמינותם וכוונתם?? הוא כמובן לא ענה אחכ על שום דבר מכל התהיות הללו שהפנייתי כלפיו. חוץ מלהגיד שצר לו מאד שכך ניהיה. זה לא מספיק טוב בעיניי. בכל אופן נותרתי מאד מבולבלת. היום עם המטפל שלי, קיים הרצון לשמוע את הדברים החמים האלו מצד אחד, מה הוא מרגיש כלפיי(ואני גם יודעת שהוא כן) ולהבין מה זה אומר, ואיך גם להתייחס לכל זה?? אבל לא נוח לי לעלות את זה. זה כמובן מביך אותי מאד. בייחוד שאני מרגישה המטופלת הקטנה ,ומי אני בכלל מולו , ובטח גם כשנשוי. אבל גם הוא ביוזמתו ולמרות שהיו הזדמנויות שיכלו להתאים, לא יזם על זה דיבור. למה בעצם?? התעלמות מזה עדיפה? או שזו אחריות שלי?? או מה?? זה לא "חומר טיפול" לכשעצמו??

הלכתי היום ליום כיף עם חברה אבל בכלל לא היה לי כיף. רק בא לי למות. ככ כואב הנטישה הזאת... התחתכי את עצמך רק בשעת הפגישה אם את רוצה לקבל התיחסות. ה אני רק עבודה. לפעמים היה נדמה לי שלא שאני יותר מזה עכשיו אני מרגישה שעבדתי על עצמי . בבית יש לה ילד ותינוק ובן זוג והורים וחברים וחיים מלאים... ואני.. פחות חשובה מכל הדברים האלו. ככה היא אמרה. ושזה טבעי. זה רק לא טבעי שלי אין את הדברים האלה אז אין מה לכעוס עליה רק לכעוס על עצמי שאין לי...

אודי, דובר פה על אהבה... רציתי להוסיף - אמרתי לפסיכולוג שלי שאני מקנאה באשתו על כך שיש לה אותו 24/7. אתה יודע מה הוא ענה לי??? הוא אמר לי שעם המטופלים שלו (ואיתי בפרט) נוצרת אינטימיות מקודשת, והקשר הטיפולי אינטימי יותר מאשר זוגיות... משהו כזה... אהבתי את התשובה שלו והיא הצליחה להרגיע את הקנאה "שאכלה" אותי. מה אתה חושב בנושא? מה אתה אומר על התשובה שלו? כיצד אתה היית מגיב?

אודי, גם הפסיכולוג שלי בחופש. כשהוא חוזר, אני טסה לשבוע. זה אומר שלא נתראה שלושה שבועות (עם פגישה אחת באמצע). הוא מאפשר לי ליצור איתו קשר במייל ובמקרה חירום בווטסאפ אבל אני לא רוצה להפריע לו. קשה לי נורא. לא ממזמן חזרתי לטיפול וכבר פרידה. אבל זה לא מה שרציתי לשאול... רציתי לדעת כזה דבר - אנחנו מדברים בטיפול המון על העבר, כלומר, על הילדות. הוא מכוון לשם. אני מרגישה שאני רוצה לדבר יותר על ההווה. יש לי לפעמים הרגשה שהוא מנסה "להוכיח" לי שהילדות שלי לא הייתה כזו מושלמת כפי שאני זוכרת אותה, ואני טוענת שאם זו החוויה שלי (תמונה ורודה ומאושרת) אז למה להרוס? למה ל"חפור"? מה הטעם לעסוק כל כך הרבה בעבר? ונניח שאגיע לידי הבנה שלא היה באמת כזה טוב, אז כיצד זה יעזור לי בהווה? איך זה יעזור לי להיות בן אדם מאושר יותר? בכלל, איך פסיכותרפיה עוזרת? מדברים מדברים מדברים, מבינים יותר, אבל כיצד זה עוזר בפועל? סוף שבוע רגוע.

הי במבי יקרה מה שלומך? השבוע את לא היית כאן, ואת חסרה לי כל כך. המילים המדויקות שלך...... מוכנה להזמין אותי לטבע,? שלך- הילה

כן..השבוע קשה לי לכתוב :( אני מחוסרת אנרגיות :( עצובה מאוד. מאוד. רוצה להזמין אותך לטבע. אבל אין לי טיפת כוח. גם לא גרגר. עצוב מדי.

בהודעות האחרונות כתבת לי כמה פעמים: "תתחילי לזוז", "תוכיחי לו שהוא טועה", "תאמיני בשביל שניכם אם הוא לא מאמין".... אני נזהרת מלצאת בהצהרה ורוצה להיות עם החוויה של המילים האלה......פתאום לקחת אחריות שתמיד הרגשתי שרוב האחריות בטיפול היא בכלל לא עליי.... האם מטופל צריך לקחת כל כך אחריות על טיפול, על ההתנהלות שלו?...או שבגלל שהרסתי ופגעתי בו ובטיפול, עכשיו התפקיד שלי קצת...? רוצה לאחל לך ולכולן פה, שבת רגועה גם בחוץ....וגם בלב בפנים עמוק עמוק. ואני חייבת לומר, שיש מקום שלא נכשלת ולא הורסת ולא פוגעת. פה. תודה אודי ותודה לכולן על המקום ועל המילים שנוגעות. רחל.

ולמה הכל צריך להיות ככ "סודי" כביכול. למה לא יכול להגיד לי בפשטות, את התאריכים שלא יהיה,היום שיוצא ,היום שחוזר(מעבר לפגישות הספציפיות שלנו שיתבטלו), אם הוא בארץ או בחול, עד מתי ניתן לתקשר איתו באסמסים וממתי עד מתי רק במיילים(שאמר שהם רק לחופשה), וכל ההסתרה הזו ממני כביכול,יוצרת גם הרבה אי הבנות וכעסים מיותרים שלי, עם כל מיני פרשנויות, שאולי היו נמנעות בכלל, אם היתי יודעת את הדברים.אז למה כל "המשחק" הזה?? ובנוסף ההתנהלות הזו, גם מרחיקה אותי מלרצות לשתף אותו בחיי בתחושותיי ובאופן פתוח וגלוי, כשהוא נמנע מדברים כביכול בסיסיים(אפילו איפה הוא גר הוא לא אמר,למרות שלא היה קשה לגלות...), אז איזה מין קשר זה?? ועל אחת כמה וכמה ,וזה חשוב בהקשר שלנו,מה אם למשל אהייה זקוקה לו כי משהו חלילה קרה ו...לא יודעת מה...,אז ניתן להתקשר? מתי? וכו...,דברים שבכלל לא העלה, ולמרות שאמר, שהפעם ובניגוד לפעם הקודמת,הוא חושב שהתנהל נכון .אבל עובדה שזה לא ממש מרגיש כך.וממה הוא כביכול שומר\מגן עליי בחוסר המידע האישי הזה כביכול??(כפי שטוען לעיתים) מה זה משנה אם אדע למשל אם הוא בארץ או בחול ומתי יוצא ומתי חוזר וכו....?להיפך,אם כבר,זה מרגיש פחות שומר עליי.וכל זה, מבאס אותי מאד ולא ברור לי סוג הקשר הזה, ואם הוא גם כזה, איך בכלל ניתן להקיש ממנו לקשרים אחרים בחוץ בטח משמעותיים וקרובים. מישהו בחוץ אם אני מרגישה רע או זקוקה לו או רוצה שיבוא, אני מתקשרת ומבקשת שיבוא. פה בקשר כזה זה ממש הרי לא כך!! וגם זה קשה לי מאד.וגם על זה דיברתי איתו כבר. אז...?? מה זה נותן?

שלי גם בחופש. אמרה שלא תהיה זמינה בכל הזמן. שאלתי את טסה? לא הסכימה לענות. אני ממש מבינה אותך.. גם אני שאלתי אותה מה הקטע, למה לא להגיד? אבל בסופו של דבר אני יודעת שאם היא לא אומרת *לי* יש לה סיבה לכך.

כי לי הוא סיפר לכמה זמן נוסע לאן ועם מי.הייתי מעדיפה לא לדעת. סתם קינאתי:-/

למה? כל דבר זורק אותי? היום נפגשנו שוב הוא אמר שהוא טעה שאני עדיין לא יכולה לעמוד בזה משהו על ספרציה מנסים להתחיל מחדש

??

נראה לי שזו היכולת להרגיש ולשאת נפרדות, ולהיות בקשר ממקום פחות סימביוטי, תלוי, אלא יותר עצמאי ... והנה , אם בא לך: http://www.betipulnet.co.il/lexicon/%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%A6%D7%99%D7%94-%D7%90%D7%99%D7%A0%D7%93%D7%99%D7%91%D7%99%D7%93%D7%95%D7%90%D7%A6%D7%99%D7%94/#lexicon

אתה חושב שהיא תכעס עליי שלא אהיה אצלה כמעט חודש ולא אשלם לה?? איך אתה היית מרגיש לו זה היה קורה לך? אולי היא צריכה את הכסף?

אודי, איך מבדילים בין נגיעה טובה לנגיעה הורסת? לפעמים נדמה ששתיהן מכאיבות, או ששתיהן טובות. על מה מסתמכים כשאין תחושת בטן אמינה? בינתיים מאחלת קצת מוקדם סוף שבוע ממלא, מרגיע, מהנה ומיטיב. תודה לך, אודי. נעמה.

שלום אודי יש לי שתי שאלות אז ככה דבר ראשון זו שאלה קצת מביכה אבל היא נורא מטרידה אותי כבר לפני יותר משנה אני חושב שלאחר שאני מתפנה כלומר עושה קקי לא משנה עם כמה מיים וסבון אני מנקה את הטוסיק אני חושב שיש לי רייח של צואה מהטוסיק זה מחרפן אותי האם זה הגיוני שלאחר שאני עושה צרכים גם אם אני מנקהאת הטוסיק עם מים וסבון שיהיה לי רייח בבקשה תענה לי זה מחרפן אותי ואני חייב תשובה ועוד משהו קטן הרבה מאוד זמן סבלתי מחרדות רבות שפשוט היו משתקות אותי ומשגעות אותי הצלחתי להתבגר על כולן ללא יוצא מן הכלל וכיום אני מבין שהירקות הללו היו סתם שטויות ושהיום אני כבר לא מפחד מכלום ממה שפחדתי ממנו פעם אבל אני חושב שלאחר שסבלתי מחרדות כל כך הרבה זמן החשיבה שלי והשכל שלי נפגעו זה הגיוני ואן כן כיצד אפשר לשקם את המצב הזה תודה מראש

באתי לנוח פה לא רוצה להיות לבד

אודי, אני קוראת הודעות (כמו של גלי מפעם אבל לא רק) וזה מעורר בי חרדה. האם באמת יש מטפלים שאומרים למטופלים שלהם כאלו דברים??? אני תוהה אם אכן יש מטפלים כאלו אטומים וחסרי רגישות או שזו נקודת מבט מאוד מסויימת (ואולי מעוותת) של חלק מהכותבות פה. אני תוהה האם יש מטופלים "קשים" ותובעניים אשר "מוציאים" מהמטפלים שלהם ציניות ותוקפנות? האם המטפלים האלו מטפלים בעצמם על מנת שיצליחו להכיל את אותם מטופלים "קשים"? זה די מדאיג אותי. מפחדת שגם הפסיכולוג שלי "יתהפך" עלי, שגם הוא לא יוכל להכיל אותי. אנחנו בונים בנינו אמון והכל כל כך רגיש ושביר. מפחדת שהחרדה שלי תהרוס הכל. הוא בחו"ל ואני בסדר עם זה ממש, ודווקא ממקום טוב של פרגון וחיבה. אני מחבבת אותו ממש. אני רגועה ויודעת שאם היה משבר, הוא היה זמין עבורי גם בחופש. זה מרגיע אותי מאוד. דווקא הידיעה הזו מאפשרת לי "לשחרר" ולא ליצור איתו קשר. נטע.

רוצה לספר לה שאני טסה... אבל יש עוד יותר משבוע. אנחנו אמורות להיפגש ביום שני, לא הקרוב אלא הבא. אני מאמינה שהיא כבר חוזרת לפני מהחופש. שייך להתקשר אליה בראשון? לא כדי לספר לה אלא פשוט לראות אם אפשר לסדר עוד פגישה או להאריך... אודי, מה אתה חושב? אני גם בטוחה שבמכתב האחרון היא תכתוב משהו על זה שתכף נפגשות ביום שני, אז לא ככ רוצה להפריע לה. ואתמול נזכרתי פתאום שראיתי אותה בבית קפה, זה עדיין לא עושה לי ככ טוב להיזכר בזה.

היי אודי, ציינת באחת ההודעות הקודמות שלי שדווקא כאשר עבדו איתי על תפקוד חל שבר בדימוי העצמי. אז זהו ש.. הייתי בהעברת אידיאליזציה ורציתי להיות 'כמו'. פסיכולוגית גם. קיבלתי הנחיה 'לצאת לעבוד'. לאחר 2 ניסיונות תעסוקתיים שהחזיקו מעמד חודשים אחדים, בפעם השלישית ששוב אמרה לי 'קודם תמצאי עבודה' בחרתי לפנות לסיוע שיקום ומאוחר יותר התערערתי ממשמעות הצעד- לא חשבתי על כך לפני כן כי הייתי עסוקה בניסיון למלא את הנחיית הפסיכולוגית המואדרת שהיא הסמכות, ובטח יודעת מה צריך כדי להעשות פסיכולוג.......... אני לא ממש מבינה את הבלבול של עצמי שם- כי אם רציתי להיות פסיכולוגית אז צריך ללמוד פסיכולוגיה. למה הייתה לי מן ציפיה שהיא תוכל לגרום לזה או לעזור בזה רק כי היא פסיכולוגית בעצמה? משהו בתפיסה שלי שם לא היה מחובר לחוקי המשחק של המציאות עד הסוף. אבל השאלה היא האם היא לא הייתה צריכה לזהות את זה ולהתייחס לזה ולא סתם להורות מתוך סמכותה שאצא לעבוד קודם, כי כך נגררתי למעשים ללא הבנות ועיבוד, גם ללא התייחסות קוגניטיבית לקשיים שהיו לי בעבודות קודמות שניסיתי לעבוד בהן. באיזשהו מקום גם הרגשתי שהבעיה היא שרציתי עבודה משמעותית יותר בין כה וכה.

מרגישה יותר טוב אבל עדיין רוצה להרגיש מוחזקת מהר לי מידי השיחרור הזה שלו.שאעדכן במידת הצורך וניפגש במידת הצורך.... אני רוצה שהוא ירגיש את הצורך ולא תהיה לי חובת ההוכחה... מבינים?

ואת הרצון הזה.

ראשית,אני מעלה הודעה חדשה כי שמתי לב שלעיתים ,בגלל אולי עומס הודעות,כשאני עונה בשירשור זה לא תמיד שוב מקבל תגובה(אודי יש שתי הודעות ממני למטה כתגובה לדברים שענית לי,אבל הן כבר לא נענו מצדך, למרות שפורסמו.). בכל אופן,כרמל, זה בסדר גמור שכתבת.להיפך, מעניין לשמוע התיחסויות. ואודי תודה שהגבת.זה חשוב לי מאד. אכן ההודעה האחרונה היתה ארוכההההה מאד. העניין עם רווח אחרי הנקודות,זה משהו שלדעתי קשור לכתיבה במחשב ואיך שזה יוצא.לא הייתי ערה לזה.ואולי...,גם בגלל שבאמת היתה ארוכה מאד,השתדלתי גם שלא ליצור עוד רווחים שיאריכו אותה עוד יותר.אבל...מה שכן,ההודעה לא נכתבה באיזה "קריז" או שצף קצף , כפי שיצאה ונחוותה.אבל אני יכולה להבין את הקושי שבקריאתה,וההצפה שהורגשה מעומסה.מקווה אבל אודי,שלמרות הקושי כן קראת את כולה. ? כרמל- כשאני אומרת לו באותו רגע "לא", אני מרגישה כך ומתכוונת לזה! זה לא "לא" שמתכון ל "כן"...,אבל נמנעת. אלה שאחכ ובדיעבד,ולעיתים גם באותו הרגע,הייתי רוצה להרגיש אותו אחרת.ושלא מוותר.והוא יודע את זה.ובוחר משומה להגיב כך.ואז...שוב זה מכעיס.כי אנ י מצפה שאם מכיר אותי ומבין אותי ואכפת לו, שידע איך להתנהל מולי. וברגישות. ומעבר לזה,באמת לעיתים לא ברורים לי שיקולייו כמטפל.שמחליט שלא להגיב, ולמשהו שנראה לי משמעותי. ובסופו של דבר גם שלא השאיר לי כתובת למקרה שאולי שיניתי דעתי (כמו שהוא יודע שעלול לקרות).ולא התייחס למה שהעלתי. וזה הרגיש לי חוסר רגישות ואכפתיות. ונמאס לי גם להגיד את זה כל פעם(זה כבר נאמר בפעם ההיא, וטחנתי לא מעט על זה )וזה מרגיש לי מבזה לחזור על זה שוב ושוב.וכשאין באמת גם מענה. אודי , אם הייתי יכולה לאמר את כל מה שאתה מציע לי, לא היתה בעיה : )....זה היה מוגדר "טיפול" כמו שצריך. הבעיה שכשאני פגועה וכועסת ומרגישה את חוסר האונים הזה וחוסר השוויוניות הזו מעצם התפקידים האלו, ואת זה שהוא פועל איך שפועל,ואז אני צריכה לשבת ולהגיד את הכעס שלי, את זה שכתבתי פה, את הלבד וכו וכו...אני לא מסוגלת! זה עוד יותר מכעיס אותי.וסוגר אותי.ומרגיש לי כאילו "הרצחת וגם ירשת"??מין משהו כזה. לא מספיק שככה אתה בוחר להתנהל, אחכ אני עוד צריכה לשבת ולדבר את רגשותיי איתך,ולספר ...??זה מבזה אותי.אני מרגישה מושפלת וקטנה.בייחוד שבסופו של דבר הוא לא ספר אותי.ויצא...לחופש שלו,כשאני נשארת טרודה כאן. ויש גם תפעמים שכן מצליחה לכעוס ולאמר את הכעס, אבל זה בגדר האשמות הטחות ביקורת ציפייה ואכזבה ..., כי כך אני מרגישה. ולא מסוגלת איתו, כשהוא המושא, ליצור במקביל גם שיח אחר מהמקום הכעוס הזה שלי, ולנווט אותו לכאב, לקושי וכו וכו..., בייחוד שזה ככ לא הדדי.(ואת זה דווקא כן אמרתי לו,ודי הרבה.) אז...מה עושים?? הכעס באמת צובע ולא מאפשר. מנגד,זה מכעיס. ואולי אני לא מתאימה לטיפול שכזה?? אם לא מסוגלת למה שטיפול דורש ומציע? וכשהרבה מהזמן הכעס מדבר , אבל כנראה מבלי להצליח לדבר תצמו באמת. מרגישה בפלונטר. וכשיחזור...,לא בא לי לבוא. זהו הוא נח,נפש,חזר, ואני מתייצבת לפגישה. לא בא לי. גם אם רוצה.כי אני גם יודעת שהכל יצבע....וגם, בא לי לעשות לו "דווקא" להחזיר לו, שירגיש שכועסת.., אם זה בכלל ישנה משהו. בטח...הוא בעיקר יתבאס, מזה שהמשכורת החודשית תקטן(אני סתם רעה עכשיו.אבל ברור שזה גם מרכיב נכבד.וקשה לי גם עם זה).כולל שהיתי רוצה אני לצאת איתו לחופש.|(במקום אשתו או המשפחה שלו...), ונראה לך שאני אהייה מסוגלת להגיד לו משהו כזה..,??? ממש לא. בטח כשאין לי מושג איך ומה הוא מרגיש כלפיי. ומרגישה כמו ילדה קטנה מפגרת. עוד יותר. מקווה שהפעם היו יותר מרווחים,למרות שהיו רגעים שזה נכתב בעצבים....

(אודי, בוא נעשה תרגיל, טוב? בוא נעצום עיניים אני יעצום עיניים ולא אראה כלום גם אתה תעצום אולי תחזיק לי ידיים, בכאילו וככה. אודי, זה לא, זה לא, זה לא.... זה מה שאני יגיד לך טונות של עצב היום... )

עצם המציאות שלי גורמת להרס של אחרים. ולא, אני לא מדברת מתוך רגשי נחיתות לא ריאליים, אני לגמרי מקורקעת ומציאותית כרגע. זה לא משהו שאני עושה / אומרת. זה עצם היותי. אמנם הכוחות ההרסניים נמצאים והורסים גם בלעדי, אבל המציאות שלי בהחלט מגבירה את זה. הלוואי שלא הייתי.

זה לא תלוי בי. לא יכולה לפרט, אבל כפי שציינתי - זה לא קשור למעשים שלי. מה שבעצם אמרתי זה, שסיוט לחיות בתוך זה.

לא רוצה אף אחד בחיים שלי

מזכירה... המטפלת שלי אחרי הריון ולידה... היום כשדיברתי על הצורך להרגיש אותה איתי היא אמרה שכלום לא יכול להשתוות למשפחה ולזה שהמשפחה שלה יותר חשובה לה ממני... שזה שלי אין משפחה ולכן אני מחפשת אצלה יותר אר שהבעיה אצלי ולא אצלה.... חזר והתי מהפגישה היסטרית ביקשתי להסתמ איתה היא סירבה יש לה ספר אגו כשהיא קובעת שאין אז אין בלי חריגות... כתבתי לה שאני חותכת את עצמי ולא חוזרת לטיפול... לקחתי מלא כדורי הרגעה וחתכתי את עצמי... איך אפשר לסמוך על מישהו שככה מפנה עורף מחוץ לשעת הפגישה בשם עקרונות על כך שצריכים להיות גבולות אפילו שזה יוצא דופן ובכלל לא רגיל שאני פונה אליה. נמאס לי ממנה ומהחיים כולם. שום דבר לא מרגיש ששווה את ההשקעה הבלתי נגמרת שלא מביאה שום תוצאות. נמאס...

שנהיה בקשר, נכון?

אם זה שהמטפל שלי בטיפול הגיע למקום הזה שהוא אומר לי: "אני לא יודע אם אני יכול לעזור לך, אם אצליח לעזור לך או שלא, או אפילו יכול לקלקל ולפגוע לך בנפש יותר" - זה לא סימן שצריך לסיים את הטיפול?... לתת למישהו שכן מאמין שיכול לעזור...??.. ואם הוא לא מאמין, אז איך אני אאמין??? ואולי אי אפשר להאמין ככה בכלל???? (ועוד חסרת אמון שכמותי....:(... רחל.

בפגישה האחרונה המטפל שלי אמר לי (לא אני) שכל חוויה שלי מסתיימת בכישלון, בלא טוב, בתחושה שזה לא היה נכון או שהייתי צריכה לעשות את זה אחרת....וגם בטיפול, לא משנה מה הוא יעשה אני אתפוס את זה ככישלון, שקרובים יותר ומוצפת - אז מרגישה שהוא לא מכיל אותי, ושלא קרובים ורחוקה, אז מרגישה שהקשר לא נוגע ולא עוזר ולא מקדם אותי וכו'.. ולי זה צרם. אז מה הטעם בטיפול איתו, ואולי בחיים בכלל, אם הכל יסתיים בכישלון?.. יודעת שעושה המון טעויות בטיפול, ויודעת שגם הוא עושה טעויות בטיפול, אבל דווקא המקום שלמרות הכל זה בסוף ישתלם, שבסוף יסתדר, שבסוף יהיה טוב ואצליח להכיל אותי עם כל החלקים הטובים והפחות טובים - מחזיק אותי, לא נותן לי לברוח. עד הסוף. עד היום אני נשארת בטיפול, כי אני מאמינה שזה לא יסתיים בכישלון, וזה מה שמחזיק אותי. אם לא, מה הטעם? אולי הוא טועה?.. רחל.

חנה אני גאה בך! תהני :))

תמיד כיף לטייל. וזה עוד משהו שמאד רצית, אז יהיה עוד יותר כיף. זו פעם ראשונה שאת טסה לחו"ל? את לא חייבת לענות אם לא מתאים..

תודה לכן חנה, נעמה, לאה, סוריקטה, הילה, מיכ ונטע. רק עכשיו ראיתי את התשובות לשאלה שלי על אהבה מהמטפלים... תודה על הכנות.... הלוואי שהייתי פשוט מרגישה בזה בלי צורך לשאול אותה

בהתחלה מאוד התעסקתי בזה. זה לא שהיום לא, אבל אולי הצורך לשאול על כך פחת. אני יודעת שהיא 'אוהבת' אותי וברור שלא כמוני.. ובכל זאת לפעמים זקוקה לתזכורת (:

אני שמחה שהיא חושבת עליי... וטוב לי שיש לי את זה. וכנראה שיהיו שתי פגישות לפני שאטוס. אני ממש שמחה בשביל עצמי (:

הי אודי וכולם, נפגשתי עם רופא הנפש המטפל שלי, אחרי כחודש שלא ראיתיו. זה עזר ועדיין עוזר לפרק זמן להפחתת האגרסיות הפנימיות. יותר מכל תרופה. שיהיה שקט. שלכם, סוריקטה

סוריקטה, נעים לשמוע. מקווה שזה "דלק" להרגעה בימים וגם בלילות... נעמה.

אודי, לא התייחסת להודעתי מה 18/8 אבל קיבלתי התייחסות לדברים בצורה עקיפה (דרך תשובתך לברוכית). הבנתי שיש כל מני גישות בנוגע לקשר בין פגישות. יש גישות שבהן המטפל כן נמצא באופן טוטאלי עם המטופל ב"חור השחור". המטפל מספק את הצרכים של המטופל וע"י כך המטופל חווה מעין חוויה מתקנת, מרגיש עטוף ומוכל. לפעמים אני מרגישה שהוא "מגדל אותי מחדש" אבל הפעם אני עטופה ושמורה. האם הבנתי נכון? נטע.

מהפגישות האלה שאני שם-לא-שם, והיא קוראת בשמי ואני מחייכת, והחיוך בעצם ממש לא קשור לכל מה שאמרתי. והיא שואלת למה אני בוכה, ואני עונה שלא שמתי לב בכלל ואין לי מושג. והיא שואלת מה העציב אותי, העציב? כנראה שהעציב באמת. ואז בום של עצב שהתחבר למשהו, ואז שוב ריק. כלום, הכל בסדר. אולי זו תנועה של מחט שמחברת? לדקור, להעביר משהו ואז שוב לחזור לרגיל. או שאולי זה לשבור אותי ליותר רסיסים? מבלבל מידי. ומעייף שמבלבל. נעמה.

נעמה אני קוראת בפורום הזה כבר המון זמן היום פתאום השתחרר משהו והתחשק לי גם להגיב,לא יודעת למה שתדעי שאת כותבת בצורה כל כך נוגעת ומרגשת וכל הודעה שלך היא מיוחדת במינה. קצת כמו שירים קטנים. זהו, אוהבת לקרוא אותך. כ.

ממש ריגשת אותי. וגם שמחתי שהשתחרר המשהו הזה וכתבת, יצאת מהצללים. (אני מכירה כרמל אחת, שזה שמה האמיתי, והיא מאוד חביבה. אז ישר השם שלך העלה בי חיוך. :) ) נעמה.

לא יודעת מה לעשות עם כל איך שמרגישה.הוא יצא לחופש.פעם שלישית בארבעת החודשים האחרונים(כשאנחנו נפגשים 2 בשבוע).כבר קצת סיפרתי ותארתי את שהיה קודם,הכשלים כביכול,כשגם הסכים שלא טיפל בזה נכון יותר.כשהפעם לדעתו, התנהל נכון.אבל זה שוב צבע את כל התקופה האחרונה,ועורר הרבה,והקשה מאד עליי ועל הכל,ויחד עם כל עניין האסמסים שכבר דובר פה לא מעט,הכעס השתלט כולל התסכול והמועקה,כולל מרגשות האשם שלי אל מול הכעס הזה.כשבשורה התחתונה,כרגע, הוא יצא.נופש.מתנתק.משנה אוירה,נשימה,מתרחק ,ואני נשארת עם כל החרא.בתקיעות שלי.בלי חופש אמיתי קצת משלי,וגם בלעדיו.ויכולה לראות ,שהכעס הספציפי הזה על חיי שלי,קשור אלי ולא אליו.אבל... ההרגשה שכן מעיקה עליי ומכעיסה וכן קשורה אליו,אליינו,לקשר שלנו כביכול,זו העובדה שלמרות הכל ואחרי הכל,אני מרגישה אותו שוב חוזר בצורה כזו או אחרת,על אותה התנהלות ,שוב ושוב,ולמרות שאומר שמכיר אותי ומבין אותי ושאכפת לו. אז איך כשאני כותבת באסמסים לפני הפגישה האחרונה,ומעלה את עניין התקשורת בזמן החופשה,וזה מעורר אצלי לא מעט, ואחכ זה גם עולה בפגישה ,כשהוא שואל אם אני רוצה לרשום תמייל שלו ואני אומרת שלא.ושלא אכתוב לו כלום,ושחסכתי לו...,והוא רואה תקושי,תכעס,תחסימה את כל המועקה סביב הכל,אבל...בוחר שלא להגיב!לא מפתח את זה לשיח,לא אומר כלום.שותק.ואז אני נסגרת ונחסמת עוד יותר ובעיקר לא מבינה איך זה שהוא לא רואה לנכון לפתח את זה קצת יותר בכל המצב הקיים ובטח כשכבר יוצא לחופש ואני נשארת כך.?ואיך לא מנסה לברר איתי,ולמרות הקושי שלי,או אולי דווקא בגלל.וכן לתת לי בסוף תמייל שלו.ולהגיד לי למשל,אני אסמס לך אותו בכל מקרה(כמו שהציע קודם),ולהוסיף...,אם תרצי ותצטרכי תשתמשי ותכתבי,ואם לא אז לא.או משהו כזה.לתת לי להרגיש שלא משנה מה,אני רצוייה ומוזמנת.וגם אם אני כרגע(וזה משתלט עלי)מתנהגת כביכול כמו ילדה קטנה ומפגרת...,ושהוא מבין שהוא המטפל,"המבוגר האחראי" וכביכול ההורה,שלא אמור לוותר עליי.(הרי הוא זה שתמיד מדגיש כמה התפקידים שלנו לא שוויונים.אז בבקשה...שייישם גם). וביחוד לתת לי חוויה שכזו,כדי לקרב בייננו.ולעשות את המקסימום מצידו.כך אני ציפיתי..וחשבתי בדיעבד,שכך היה אמור להיות.כשהוא המטפל. אחכ שאל אם ארצה בכלזאת לבוא למחרת לפגישה קצרה, וזה יצמצם את החופשה שלו ביום אחד...,וזה סתם הרגיז,הרגיש מביך,ובטח אחרי פגישה שלמה שהיתה מעיקה חסרת טעם,ושהוא גם בחר ככה לשתוק בה ולא להתייחס .אז לא...,לא רציתי.ואחכ גם כתבתי לו אסמס הסברתי תצמי,וגם על עניין המייל וזה שלא הציע שוב לתת כתובת ולהזמין אותי לכתוב אם אחליט(הוא יודע כמה קשה לי שלא,גם כשאומרת שיותר לא אכתוב....,וגם בעצמו אמר שכשנמנעתי בעבר בכלל מלכתוב,זה היה מתוך המנעות וגזירה שגזרתי על עצמי וזה הקיצוניות השניה).אז הייתי בטוחה שאחרי כל זה,יתקן ,ויכתוב לי חזרה,וירשום לי את המייל שלו.אבל לא. הוא לא הגיב.לא התייחס.וזהו.יצא.וזה פוגע בי.ומרגיש לי שאם באמת ובתמים היה לו אכפת,לא היה "עוזב" ככה,ומשאיר אותי בלי שום התייחסות מצידו(גם אם בהתחלה אמרתי לא).גם על הפגישה..למחרת,אמרתי לא,אבל עובדה שלגבי זה הוא כן שאל שוב.(אז מה שעולה בי בכל הסיטו' הזו,זה למה את זה כן טרח והעלה שוב? כי על זה אני משלמת??וגם אם אולי זה לא נשמע טוב,כך זה מרגיש.כי אחכ כבר לא שמעתי ממנו חזרה בכלל).ואז...כשיחזור לו,הכל אמור לחזור להיות כביכול כרגיל?ושוב יגיד...שמה שהכי חשוב זה לדבר!כי זה מאד משמעותי.הכל.כל מה שמרגישה וחושבת....,ואכפת לו ממני ומאיך שמרגישה.??זה רק עוד יותר מכעיס.בטח אחרי הכל.וגם את זה אחרי הפעם הקודמת,כבר דיברתי ואמרתי.והנה זה קורה שוב.אז...??מה הטעם לעזאזל בדיבורים האלו?זה ככ משאיר אותי מטומטמת וקטנה, ושככ לא חשוב תכלס בסופו של דבר מה שמרגישה,אם זו התוצאה. זה מטריף.וכשהכעס ממלא...לדבריו,לא ניתן לשום כלום אחר להכנס ולהתאפשר. אתה מבין כמה זה מעצבן???איך הכעס לא ימלא אם זה מה שקורה?הלואי שלא היה לי על מה לכעוס עליו.ואיך אני יכולה לסמוך על הרגישות,על ההכרות,על ההבנה,על האכפתיות,על קשר שאמור להתפתח וקירבה..., כשזו ההרגשה בסופו של דבר??ושנראה שלא ממש אכפת.והכעס שלי כבר לא נוגע או מזיז בכלל.שתכעס....,ובמילא בסוף גם הכל הרי מסתכם בי.כי מן הסתם אני המטופלת והכל השלכות שלי..., וזה הטיפול שלי.וזה ככ עוד יותר מכעיס וסוגר.או מנגד גם לאמר לי,לא הכל זו את והשלכות,יש גם אותי.ואת החלקים שלי.אז...אתה לא שם לב?לא מודע?או מה??ושוב להגיד את כל זה,ושוב הוא שותק מולי,ושוב מרגישה קטנה ואומללה מול כל הסיטו' המביכה הזו. וככ לבד עם הכל בסופו של דבר.והחוסר אונים גם,כי מה גם הברירת מחדל שלי??כשאני המטופלת פה.להתאפק...לחכות שיחזור....ואז בצורה בוגרת ומדוברת להגיע להגיד את הדברים??להתחבר לכאב,לילדה שבי וכו וכו...???ואיתו??כשזה ככ מכעיס אותי כל ההתנהלות שלו?זה לא אפשרי לי.מקומם. בא לי לצרוח.לקום.לעזוב.לא לחזור.אבל אז...המטפל(יהיה אשר יהיה)...יגיד, למי את עושה דווקא??זה החיים שלך.הטיפול שלך.לא שלי.אני רק פה לעזור לך....,ואני כלואה בתוך החרא הזה,החוסר אונים הזה בתוך כל הדבר הזה,ומה בדיוק הפתרון?? ואיך יודעים שנמצאים גם במקום הנכון?? ואם במילא הכל מתחיל ונגמר במטופל.???והוא בחופש....,רחוק ממני,אני בסופו של דבר עבודה ומטופלת שגם מבלבלת לעצמה את המוח.ומה שגם מאד מקשה על הכל,שבמקביל לכל זה, אני גם מרגישה אשמה.על הכעס.על זה שכותבת עליו פה ככה.וזה עוד יותר מכביד ומעיק ומרגיש לבד.

הי ברוכית מקווה שלא מפריע לך שאכתוב. לא קל לקרוא אותך- פיזית... הכל בשצף קצף, תוכלי לנסות קצת לרווח את גוף ההודעות, ואולי לנשום ככה קצת בין משפט למשפט ? ההודעה מרגישה קצת כמו מבחן- מי שאת חשובה לו יצלח אותה, וככה גם מרגישה האינטראקציה בינך ובין המטפל. למה את אומרת לו "לא " כשאת רוצה לומר "כן"? זה קורה לך אולי בעוד מקומות בחיים שאת רוצה משהו אבל מתנהגת כאילו לא רוצה אותו? אולי תנסי לחשוב מה מפחיד אותך בלרצות... שווה לך לברר את זה , ואולי לנסות להיות יותר כנה ופתוחה מולו, לא רק בהודעות טקסט אלא בפגישות עצמן, בהן מתרחש הטיפול האמיתי. הוא חשוב לך וזאת דווקא נקודת חוזקה של הטיפול... בהצלחה רבה..... כרמל

עזוב אבחנות... לא כל כך הבנתי אם אתה נותן פרשנות לשיר, פרשנות עליי, או מה בדיוק... האבחנה של "דיכאון" זה משהו שנתנו לי. אבל, באמת, זה כ"כ לא משנה... אם אני מאבחנת את עצמי, פגם באהבה... זה קרוב למה שאני מרגישה. וגם, לב שבור, בדידות. פוטנציאל לא ממומש... אם אפשר לומר. כאב גדול, אני חושבת... לא רוצה יותר מדי מילים, אם אפשר משהו אחר, לא יודעת... רק בינתיים... אולי רק להיות קצת.

כתבת לי שאין דרך להאבק בזה ושזה לא עומד להשתנות - האם זה אומר שאין לי טעם ללכת לטיפול? טיפול בשבילי הוא בזבוז זמן? וכל פסיכולוג ירגיש שאני מתישה, מייאשת ובלתי נסבלת?

היי שמלי, עוד דרך לקרוא את דבריו של אודי, בהתמקדות במשפט האחרון שהוא אמר שם: ולמרות זאת - אנחנו כאן. אם תצליחי למרות כל זה להשאר כאן גם את - זה טוב דיו. אולי הלופ הוא נקודת המוצא, הקשה מנשוא, שקשה להיות בה וקשה לראות שהיא תשתנה. אבל אם את נשארת למרות זאת, זו כבר שבירה כלשהי של הלופ. ואם יש מספיק סבלנות ונכונות, יגיעו עוד שבירות. ואגב, אולי זה שפסיכולוג ירגיש שאת מתישה, מייאשת ובלתי נסבלת יהיה בעצם הדרך שלך להוריד את הרגשות האלו מעצמך? אם הוא מרגיש ככה, את יכולה לנוח קצת מהרגשות האלה. הוא יחזיק אותם, ישלב קצת חמלה, ויחזיר אותם כך שיהיו נסבלים יותר... נעמה.

בהתחלה ריגש אותי שאודי ראה אותי שם למטה ואפילו הגיב. כנ"ל לגבי המשפט האחרון הזה.. שמחתי.. אבל פתאום זה התחלף.. לא בטוחה כבר אם זה משהו חיובי או איך לקרוא את זה. הרי כבר סולקתי מפה וברוב חוצפתי נשארתי.. למי יש מספיק סבלנות?? אני מתישה, מייאשת ובלתי נסבלת! בסוף מסלקים אותי, מתעצבנים, כועסים, מאבדים את הסבלנות. וזה שפסיכולוג ירגיש שאני מתישה... זו חצי דרך לסלק אותי. איזו חמלה יש כלפי דבר כזה, לא מגיעה לי חמלה. לא יודעת... לא יודעעעעעתתת מה לחשוב!!! די! מספיק! (אני די בטוחה שלכולם נמאס כבר לראות את ההודעות שלי תקועות פה עם החזרתיות המעצבנת הזאת)

אולי אני עושה את זה בכוונה?

בכוונה שמה יקרה, שמלי? שואלת באמת, איתך. כי אני לא מאמינה שהכוונה שלך היא שיהיה לך רע, לא ברמה העמוקה. ברמה המידית אנחנו עושות דברים שפוגעים בנו, אבל כמענה לאיזו שאלה ובעיה עמוקה יותר. על מה זה עונה? מה ה"טוב" שיוצא מהלופ הזה? על מה תוותרי אם תוותרי עליו? נדמה לי שאחרי שעונים על השאלות האלה, אפשר להיעזר בטיפול כדי למצוא חלופות לענות על הצורך. ואולי רוב הטיפול הוא בכלל השאלות האלה... ועוד משהו, אני יודעת שהמקום של הגם וגם הזה, גם להרגיש שנואה וגם להרגיש שלא וכו', הוא כואב להחריד. ראיתי אותך בחרדה והכאב שהוא עורר. ובכל זאת, שמחתי שאיפשרת לעצמך להיות בו, מתוך האמונה שלי שזה המסדרון לדלת היציאה... נעמה החופרת.

אני לא רוצה להתלהב מדי.. אבל כנראה שאני טסה. אודי אתה מאמין? אתם מאמינים? אני כ"כ רוצה ורציתי כמובן בעבר. זה לא קרה עד עכשיו מכל מיני סיבות שאתם יכולים לשער.. אודי, כנראה שכשהיא תחזור תהיה רק פגישה אחת עד שאטוס. זה יהיה ממש מוזר אם זה מה שיקרה. אולי אתקשר אליה יום לפני בהנחה שהיא כבר לא תהיה בחופש ואדבר איתה ואולי עוד נצליח להיפגש עוד פגישה אחת.. ואיך אדבר איתה כשאהיה שם?! לא בטוח שזה יהיה אפשרי, אולי מייל אם היא תסכים. אתה יודע שאני ממש רוצה לקנות לה מתנה? ולא פתחתי את המעטפה של מחר... מחר אפתח בזמן (:

חנה, אני שמחה לשמוע. ויודעת משהו, אפילו אם משהו יתפקשש ובסוף לא יצא, עדיין קרה משהו מעולה - עשית משהו כדי שיהיה לך טוב, התגברת על החששות וקיבלת החלטה. :) נעמה.

אני כנראה ממש בדרך לסגור. ונרגעתי ממש, כי חשבתי שיש איזו בעיה עם הימים אבל זה יותר טוב ממה שחשבתי.

איזה כיף!!!!! ממש התרגשתי לקרוא את ההודעה (כאילו אני טסה בעצמי...:)!! שמחה כל כך בשבילך, ובעיקר - על הצעד!!!!!! את גדולה מהחיים!:) רחל.

הלא מרגישה הזה התארח כאן בפורום. ואני כזה טיפוס:לא מרגישה שמגיע לי. הדחיפה הראשונה שלי לשינוי בחיים שלי (בשנות הארבעים!) היה בעקבות כך שגיליתי שהמילה "ראויה" (זכאית) לא קיים בלקסיקון שלי. מאיפה זה מגיע? למה שבן אדם ירגיש שלא מגיע לו? הוא נולד עם זה? מה היה הכיוון שהיית אומר לי לבדוק כדי לנסות להבין את ההרגשה הזאת ????

הי לאה, כיוון שהציטוט הזה הוא ממני, נדמה לי, אנסה כמה מחשבות. זה יכול להיות סוג של מסגרת חינוכית, תפיסות עולם שקשורות לזה שתמיד צריך להיות בשביל אחרים זה יכול להיות חוויות מוקדמות, מסרים שהופנמו אני חושבת שאולי גם בשביל להרגיש ההפך צריך משהו שיכוון אותך לשם? תוהה האם קיים בכלל base line מסוים שנולדים איתו בעניין הזה? ובכלל, המילה "לידה" נשמעת לי קשורה... מי "בחר" שניוולד, ועל מי ה"אחריות" ש"יגיע לנו" משהו בעולם.. בכל אופן... כולנו...נולדנו...וכאן...וזקוקים...לתת ולקבל...

ולפעמים גם, יכולה להיות אשמה על אחריות שבאמת לא לקחת על עצמך...

יקרה, אני לא יודעת מאיזה מקום זה אצלך.. ואני לא בטוחה שאנחנו מדברות על אותו מקום... אבל יכולה לשתף ממקום אצלי, שמרגישה לא ראויה, שלא מגיע לי.. שהיה לי רע בחיים- האשימו אותי. גם כשפגעו בי פיזית ומינית- האשימו אותי. שזה עצוב, אבל זה סוג של יחס. והייתי פייטרית בתור נערה...אז שהייתי קמה, ופתאום מאושרת, וגם כשמצליחה בענק - הייתי זוכה להתעלמות. לא ראו אותי. בעיקר אמא שלי. אבא היה גאה בסתר. הייתי חוזרת מאושרת הביתה, ומקבלת את המבט הריק הזה, שלא אומר כלום. וככה המקומות שטוב לי בהם התמעטו. אני "דאגתי" שלא במודע להפחית אותם. ו"יצרתי" מקומות של כאב - כי שם יש לפחות יחס, גם אם פוגע... והיום גם כשטוב, והכי טוב, עדיין מרגישה שלא מגיע לי יחס. שכאשר טוב- יש העלמות. והתעלמות. הרי אם היה מגיע לי טוב, אז היו שמחים איתי. הרי אם סיימתי השנה שנת לימודים בממוצע של 97 - חייב שיגידו לי כל הכבוד, שגאים בי, שמגיע לי. ואם זה לא קורה, אז אולי לא מגיע לי. אז מרגישה שאולי לא ראויה לטוב. בכלל. שלא מגיע לי לחוות טוב בכלל. והיום, כשבגרתי מעט, שמגיע טוב, אני מאבדת את עצמי. אני לא מצליחה להכיל. כלום. רוצה לעזוב, לברוח. שמישהו יהיה קרוב אליי? אין סיכוי. לא מגיע לי. שמישהו יהיה קרוב? שמישהו יאהב? אני לא ראויה. אני אשלח לפני שאתחרט, אף פעם לא שיתפתי ככה לגבי עצמי ועולמי פה.. וגם בטיפול מתקשה להביע את זה.... רחל.

רוצה לשאול - מה שמיכ כתבה למטה על כך שדווקא כשמרגישה התקרבות היא פוחדת ובורחת, זה לא דומה למה שקורה לי באיזשהי צורה? זה לא גם לופ? אז למה רק אני מתישה, מייאשת, בלתי נסבלת ומעצבנת?

עבור כל אחד כל דבר הוא "רק אני"... כל אחד בסופו של דבר בעולם שלו. ואולי גם שם המפתח... (אם לא מתאים לך שמגיבה, אשמח שתאמרי...)

אבל רק לי אמרו ככה.. אנשים חיצוניים מעולם משלהם. ופתאום הופיעה הודעה שהראתה לי שלא בהכרח רק אני חושבת ש"רק אני". אני שמחה שאת מגיבה.. רק מוזר לי שלך מתאים.. תודה

לפני שאת עוזבת, ונעלבת מהמטפל שלך בעניין הסמסים. קחי את זה כהזדמנות. להיות קצת עצמאית. לחוויות חוויה מבלי צורך או רצון לדווח. להיות איתה שניה , עוד קצת לבדך. את מסוגלת, אחרת לא היה מציע זאת. אגב, מנקודת מבטי וראות עיני- 2 סמסים ביום זה גבול נדיב בהחלט.

הלוואי עליי2 אסאמאסים ביום! ;) מצטרפת לסיגלללללללל , הילה את חזקה ואת מסוגלת להרים מהפיכות חברתיות אז מה זה בשבילך הגבלה לשתי הודעות... ככה תצטרכי לחשוב ולתכנן כל הודעה ולהפוך אותה לעמוקה ומשמעותית יותר. קצת כמו הפתקים של המטפלת של חנה לשעת חירם. וכתבת בעבר כמה וכמה פעמים כמה את אוהבת אותו והוא יקר לך ותומך בך אז לעזוב כרגע זה כנראה לא הפיתרון... אבל כן שווה לדבר איתו על הרגשות שזה העלה בך מעריצה מרחוק כרמל

למטפל דינמי. ויושב ומשתף... ונגמר הזמן ובשבוע הבא שוב.. מדבר על בעיותיו אך בשלב מסויים נקשר למטפל ומפתח תלות והמטפל ייתכן עובד איתו על היפרדות.. האם כל זה עדיף מלהציע למטופל טיפול קוגניטיבי שיסייע בבעיות התפקוד שלו? בלי לעורר שדים של תלות ושחזורים טראומטים ודחפים תוקפניים שגורמים לפציינט 'להתפרק' יחד איתם. מלבד זה גם הערך העצמי של הפציינט ישתפר אם כושר תפקודו ישתפר לא? אז מדוע לא להציע סיוע קוגניטיבי למטופלים בעדיפות ראשונה?

שלום רציתי לשאול, אם זה אפשרי שעברתי טראומה בגיל צעיר ואני לא זוכרת אותה? ואם כן, איך אני מגלה אם זה באמת קרה? תודה

במה זה יתרום לך אם תגלי? אם את לא בטוחה שעברת טראומה אז אולי עדיף לא לדעת? מה את חושבת?

אני שוקלת ולא ממקום של מחטף בריחה או איום ממקום חושב ובוחר אני שוקלת לסיים את הטיפול. מרגישה שיש דברים שחוזרים על עצמם- למשל איחורים חוזרים ונישנים,שכבר שוחחנו עליהם כל כך הרבה. וגם מה שקרה ביום ראשון- אני חושבת שזה לגיטימי לדבר על הפסקה של סמסים. אבל יש דרך לעשות את זה. זה נעשה בצורה ממש איומה. אני הגעתי לטיפול בחרדה נוראית. הוא התעלם מההרגשה שלי. הוא לא שוחח איתי על זה. זה גם לא עלה קודם. זה היה לגיטימי בכל שנות הטיפול. ופתאום כך בבום החלטה שלו. דבר כזה ראוי לשוחח עליו- לתת מקום לאיך זה מרגיש לי, להכין את הקרקע. הרי זה מהות הטיפול- ללמוד לשוחח על דברים, ולעשות תהליכים יחד. אני כל כך מכבדת את גבולות הטיפול ואת המקום שלו. משלמת בזמן וכמה שסוכם. אני ממש לא פורצת את הגבולות. וזה לא הדבר היחיד. אני לא יכולה לפרט בפורום הזה הכל. לפני ארבעה חודשים היה משבר בטיפול בוטלו פגישות והין איחורים חוזרים ונישנים שלו. ואז עשינו חוזה מאוד ברור וגם דובר שם על סמסים ועל האיחורים שלו. ששוב חזרו. ויש עוד משהו שכואב לי- אתה יודע שהוא כמעט ולא מחכה לי כשאני באה???? כמעט תמיד אני מחכה לו- הוא מגיע בדקה התשעים ותשע פסיק תשע. ואז הוא מארגן את החדר. שוב אודי. כל הדברים האלה דוברו. אני אוהבת אותו כל כך. כל כך. הוא האדם היקר לי ביותר. ושהיה לי את הקשר הכי משמעותי איתו. עשינו דרך מדהימה ביחד. אני רוכשת לו כבוד ואהבה. מצד שני- אי אפשר להמשיך כך. אוףף אודי כואב לי כל כך בלב. לו רק תדע איך בכיתי כמו ילד...,,,,, הילה

תודה!!!!!

שמחה שדיבר אליך.

אני סתם מרגישה שהוא אוהב אותי? מדמיינת??? אין כזה דבר אהבה מצד המטפל למטופל???

לאה, אחרי ששלחתי את ההודעה, הרגשתי רע. מי אני שאחליט אם המטפל שלך אוהב אותך או לא אוהב אותך??? איני מכירה אתכם ואת הקשר שנרקם בינכם. בגדול - לא מאמינה שפסיכולוגים אוהבים אותנו. מאמינה שהם חשים אחריות, אכפתיות, חיבה אבל לא אהבה. אני חושבת שלעיתים רחוקות, מטופל באמת נכנס ללבו של מטפל וקשר מיוחד נוצר בינהם אבל איך אפשר לקרוא לזה אהבה כשבסופו של דבר אם לא תוכלי לשלם, הקשר יפסק?! לא יודעת אולי אני טועה, ואולי משהו במילה "אהבה" צורם לי בהקשר הזה. אם תחליפי את המילה "אהבה" במילה "חיבה" או "אכפתיות", זה יהיה הולם יותר. מבקשת את סליחתך, נטע.

להתקיים... וינקוט כותב על שנאה של מטפלים למטופלים כהעברה נגדית, אז אם שנאה אפשרית, בטוח גם אהבה... אבל ברור שזה לא קורה תמיד, ותלוי טיפול וקשר זאת דעתי בכל אופן...

היי אני בת 37 כרגע לא עובדת והילדים בחופש מה שגרם לשעות השינה שלי להשתגע כל הלילה אני לא מצליחה לישון ורק בשעות הבוקר המאוחרות אני מכריחה את עצמי להרדם ואז אני קמה בשעות אחר הצוהוריים המאוחרות מה שגורם לכאבי ראש, חוסר פוקוס, חוסר אנרגיה וכו... מה אפשר לעשות זה ממש מוגזם תמיד הייתי בן אדם של לילה אבל הפעם זה ממש יצא משליטה