תודה רבה

הי אודי, תודה רבה לך על התגובות, וסליחה על ריבוי ההודעות...באמת הארת קצת את עיניי, תודה. קראתי באחת התגובות שכתבת למישהי שאתה לא אוהב בלבול זהויות ואני הייתי כאן כמה פעמים כל פעם בכינוי אחר, אצלי הזהויות מבולבלות מאוד ואפילו מסוכסכות ביותר לפעמים אז סליחה גם על כך. קרה לי בעקבות הטלטול הזה שחווינו משהו, איזה מן חיבור או הבנה שבאמת יש דבר כזה "ילד פנימי"...עד אתמול, כל פעם שבטיפול או בכלל היו מדברים על "הילדה" "התינוקת" זה היה מעורר בי אי נוחות רבה, ישר זה היה זורק אותי לילדה שהייתי פעם, ילדה פגומה מגעילה ושנואה מבחינת התחושה, ובפועל ילדה מוכה ומוזנחת מאוד בערך בת שלוש, והתגובה המיידית הייתה לדחות את על העניין הזה חשבתי שזו המצאה לא מוצלחת של הפסיכולוגים שהומצאה לתרץ כל מיני דפוסים אינפנטיליים תקועים, יש כאילו את מי להאשים, באמת אין שום ילד/ה תינוק/ת. אבל אתמול הבנתי שיש, שהילדה הפנימית אצלי היא לא הילדה שהייתי אבל היא ילדה דחוייה ושנואה שמבקשת שייכות והכרה בכל מחיר, ואני בהתכחשות תמידית, אולי גם היא שונאת אותי אני חשה בכך כל הזמן, אין לי רגע של נחת... ולכל המסקנות הללו הגעתי אתמול בעקבות זה שחשבתי לעצמי שאני לא מקבלת את הילדים שלי קשה לי לאהוב, עם בכלל אני אוהבת... ובמיוחד את הילד הזה שהשתחרר מהצבא, זה תמיד היה מאבק כזה. וזה שאני לא מחוברת מבפנים גרם לי לראות דברים בצורה מפוצלת, וכשמדובר באותה ילדה פנימית אז זו גם ראייה מעוותת שלא מתיישבת עם אמהות ראוייה, וכך יצא שראיתי ולא ראיתי את כל נורות האזהרה ולא עזרתי לו. אתמול לא נלחמתי בילדה, נתתי לה להצטער על כל השטויות, על הדברים החיצוניים...אפילו בכיתי, ואני אף פעם לא בוכה. אמרתי לילדה שאני אנסה לא לבקר ולשפוט אותה כל הזמן. חשבתי לעצמי שאם אני אצליח להשלים איתה , אני אוכל גם לקבל את הילד האמיתי שלי ולאהוב אותו כמו שמגיע לו ולכל אחד בעצם. אני בהחלט מרגישה שפתחתי דף חדש.