פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום , אני סטודנטית לתואר ראשון לפסיכולוגיה ומדעי הקוגניציה בפתוחה ואני מעוניינת להמשיך ישר לתואר שני. ביררתי לגבי תנאי הקבלה לתואר שני אך יש לי כמה שאלות. 1. משום שבאוניברסיטה הפתוחה אין לי קשר מלא עם המרצים איך ביכולתי לבקש המלצות? 2. חוץ מהדברים הברורים, האם ישנם דברים נוספים שיכולים לעזור לי בקבלה לתואר השני? (עוזרת מחקר , התנדבו וכו..) 3. אני מאוד רוצה ללמוד פסיכולוגיה פלילית אך לפי מה שראיתי בארץ אין דבר שכזה. האם אכן תואר כזה אינו קיים בארץ? ואם לא איך כן אוכל לעסוק בתחומים אלו פה? בתודה מראש בתאל

אודי, האם יש מקום בו פסיכולוג מאמץ מטופל? לא ממקום שהוא פורץ גבולות ומביא את המטופל לביתו,אלא ממקום שבו המטפל מפתח רגשות אבהיים/אימהיים כלפי המטופל ובתוך המסגרת הטיפולית הוא מנסה לאמץ את המטופל כפי יכולתו? הילה

קראתי את מה במבי כתבה... גם בי התכווץ משהו כשקראתי את התגובות שלך לסימלי. יהיו הסיבות אשר יהיו אבל אם מישהו שהוא משהו בשבילי היה מגיב לי ככה...לא יודעת מה היה איתי...הייתי מרגישה ילדה קטנה שחטפה עתה מכות והתגלגלה על הרצפה בניסיון להתמודד עם הכאב המטורף ,מתביישת מסימנים שהם השאירו על גופה ושונאת את עצמה שלא הייתה חזקה אלא צרחה והתחננה לרחמים...ולא רק,היא גם כל פעם מחדש בתקופה ש"הוא" היה יותר מאוזן חשבה ש"הנה עכשיו הכל יהיה טוב וסוף-סוף אני אפנה אליו לעזרה ואצליח לקרוא לו "אבא"(מגל 12 לא אמרתי את המילה הזו בקשר אליו)... והנה,המפלצת התעוררה...באור היא לא מפחידה כל כך.במיוחד במרחב הווירטואלי...אתם יכולים להכיר אותה,ללחוץ ידיים...היא מפחידה ונראת מסוגלת לרצוח אבל היא גם שומרת עלי שחלילה לא יקרא לאף אחד "אבא" בטעות ולא אשנא את עצמי אחרי זה...והנה גם אני אולי "משפריצה" את השיחזורים שלי?..טוב,מקסימום תעזרו במטהר אוויר... חלום

האמת,בחיים לא העזתי להפתח במקומות הרגישים שלי מול גבר... זה מלחיץ...אני מבינה שיש לך שיקולים משלך ומכבדת אותם,אני גם יכולה להבין את ההגיון שמאחורי זה...אבל מצד שני אם אתה הייתה נכנס בי ככה כשאני פתוחה הייתי מתה מבפנים,קופאת בשוק...אני בחיים לא שמעתי את המטפלת שלי ככה גם כשכעסתי עליה נורא ובכיתי,ירקתי דם חצי מעולפת עד שהתנתקתי ולא הרגשתי יותר כלום,רק הדמעות זלגו וזלגו...והיא ישבה לצידי וספגה את כל הגהנום הזה בחמלה ובחום...וזה עדיין קורה מידי פעם...גם כשבכיתי שאני לא מרגישה שאיכפת לה וגם כשאני מתקשרת ואומרת שהיא נאבדה לי ואני לא מצליחה להרגיש אותה... אתה לא הוא...אבל אני מפחדת אחרי זה להיות פה... חלום

סוף שבוע רגוע אודי היקר אודי כואב לי בלב כואב לי שהכנסתי את עצמי שוב לטיפול אצלה אני מקווה שאצליח לסיים את זה פשוט ללכת ולא לחזור אליה לעולם אני מנסה לעזוב,ניסיתי..אבל כל יום וכל שבוע שעבר שלא נפגשנו הרגשתי יותר עצוב יותר רע בלעדיה אז חזרתי מרוב שהפרידה קשה לי ממנה ,אפילו שגם היה קשה איתה אודי מאוד הצטערתי לראות כמה שמטפלת פסיכולוגית שקיבלה רישיון יכולה להתאכזר ככה לבן אדם ועוד למטופלת שלה.נמאס לי שכל פעם אנחנו נכנסות ללופים האלה ואף פעם לא הייתי כזאת.זאת היא שמוציאה ממני כל כך הרבה רעל,עצבים זעם אדיר וכעס עצום..אודי אני בבור ללא תחתית מרגישה שאני שוקעת אני רוצה שהיא תראה אותי ..אני רוצה אמפתיה,סבלנות ,חום,חיבה ,אהבה ממנה אבל היא מאמינה באדישות,בקרירות,בריחוק ואני בתור מישהי עם חרדת נטישה מקבלת את זה ולא עוזבת ולא הולכת למטפלת אחרת ואני לא גאה בעצמי שאני נשארת אצלה..ממש ממש לא..אני לא מרגישה אכפתיות ממנה גם אם היא תגיד שכן אני לא אצליח להרגיש את זה ..כל כך הרבה שברים ומשברים קרו מולה שזה מבחינתי אבוד.. אודי אתה יודע,כשאני לא יכולתי להגיע לפגישות היא חייבה אותי בתשלום ועכשיו היא זאת שלא יכולה בשעה הקבועה ואף אחד לא מחייב אותה בכסף על זה.. אודי איזה יום שחור אמאל'ה ..דיברתי איתה היום אחרי שהיא אמרה לי "כרצונך ,אל תבואי" התקשרתי אליה המון פעמים..(ואני בכלל לא כזאת כי מעולם לא התקשרתי אליה בין הפגישות חוץ מהיום) חושבת שכבר אין לי מקום אצלה..היא במילא עומדת לזרוק אותי מהטיפול אז מה זה משנה אודי אני מתפוררת..ממש אבל ממש מתפוררת..אין..

??? אולי פה פחות לבד?????....לילה בכי עצבות...נמאס כבר..

כלכך מודה לך..חשבתי שהלכת וכבר לא הסתכלתי...ביקשתי ממנה כך שלמזלי היא נענתה לי אפילו שכבר היה מאוחר.שוחחנו....רק בבוקר ראיתי שחזרת אליי ..וואו..כלכך מודה לך על המחווה...

כל כך הרבה יחד, ועניין משותף... זה מרתיע, וגורם לי להרגיש הכי לא קשורה שאפשר. ברור שלא מגיבה לאחרים, ובד"כ גם נאלמת ונעלמת לזמן מה. אבל... שמלי נוגעת לי באיזשהו עצב חשוף, ובכל פעם שאתה קשה אליה כ"כ - זה כמו דקירה בלב שלי (סליחה אודי, אני לגמרי לא שופטת או מבקרת אבל זה מה שזה עושה לי..) שמלי, אוף... הלוואי שתצליחי קצת יותר להיות, בעצמך, לרגע בלי כל ההגנות המקוללות האלו.. (אני יודעת שזה קשה בטרוף, במיוחד עכשיו) הלוואי שלא תכעסו עלי שניכם, על ההתערבות הלא קשורה שלי..

אתה זוכר?... שאמרתי לך, לקחת בחשבון שאענה אם אתה שואל?... (רוצה לוודא, כי כרגע אני פשוט מרגישה נודניקית בטרוף שאני עונה) ולגבי היחד המרתיע, אני לא יודעת. לא בטוחה שאני במקום שמעז לבקש, וגם אם היתה בקשה, שהיתה נענית - מן הסתם לא הייתי מצליחה להיות שם. לכן אני פשוט פורשת מראש, מהיחד המרעיש הזה (שנשמע אצלי בראש כמו 7 אתרי בניה שפועלים בו זמנית בקצב שונה) ומנסה רק להיות בעצמי.

אודי - ההתבוננות שלך על ההודעות של כעס וכו', מה נראה לך? נכנסים לפורום פסיכולוגיה כל אחד מרוקן את הארסנל שמתאים לפורום. על מה ידווחו? על מה יספרו? הרי מתעסקים כאן ברגשות, אמנם הטריגר של הרגשות הוא מגוון, אבל הרגשות שמתאימות לכאן, הן בדרך כלל שליליות. תאר לעצמך כותבת שנכנסת לכאן, ובאופן קבוע היא מדווחת - כיף לי, החיים נפלאים, הכל טוב, שמש פז זורחת, הצלחה מסחררת בעבודה,- נו... נראה לך שזה בדיוק מה שמתאים לכאן. נכון שאם אלו הכותבים על בעיותיהם באופן קבוע, כותבות מדי פעם על קרן שמש, זה עוד מתאים. כבר כתבתי, אמנם לא על הפורום אלא על הליכה לפסיכולוג, שלפעמים אתה מגיע אליו, ואין לך איזה מטען לרוקן, הכל בסדר, אבל זה נראה בזבוז אם לא תספר על דברים שמטרידים אותך. סיפרתי על חוויה שהייתה לי עם פסיכולוגית, שהצליחה בכל דבר למצא את החור השחור, למרות שהדברים היו וורודים לחלוטין. אז זהו, פורום פסיכולוגיה הוא נפלא כאשר רוצים לפרוק, כאשר קשה, כאשר מכאיב, אבל יש לו את המחיר, וזה המחיר. התבוננות נוספת שלי, מקריאה די שטחית של הודעות. אודי, אתה הופך לאישו, בעצם מה שצריך לעניין זה הידע הפסיכולוגי, העצות באופן אוביקטיבי, אבל אולי בגלל תמונתך מה שקורה זה שמעבר לעצות, רוצים את אודי. אנסה להסביר, בעקרון, תאר לעצמך שהיו בונים תוכנה של שאלות ותשובות בפסיכולוגיה, וכל אחד היה מקליד את הביעה, והיה מקבל תשובה מהמחשב, תשובה קולעת ולעניין, שיש בה הרבה ידע והכוונה, האם לדעתך זה היה עונה על הצורך של הכותבים כאן בפורום? לדעתי לא, כי מעבר לעצה, מעבר לשמיעת חוות הדעת, רוצים את התשומת לב שלך בתור אודי - מקווה שהבנת אותי. לא יכולה שלא להעיר משהו - ת'אמת, לא קראתי את ההודעות של שמלי, לא יודעת מהיכן פרץ הוולקנו, אבל כן מזהה משהו אצלה שיכולה להזדהות אתו, אודי, כל מה שהיא מבקשת זה מילה טובה ממך, דווקא התוקפנות היא תוצאה של מה שכתבתי לך, שמחפשים אותך, מעבר לעצה. אני כל כך שומעת אותה זועקת את זה, נראה לי שכמה מילים טובות ממך, והיא הייתה כמו צמא במדבר שמקבל טיפות מיים. שוב, לא בקיאה, לא יודעת, קראתי רק כמה הודעות אחרונות, אולי לא הבנתי, אבל אתה יודע, מבוגרים, כמו ילדים, יכולים לשכב ולרקוע על הרצפה, ולעצבן תופת, וכל מה שהם רוצים לשמוע זה שאוהבים אותם!

גם אני עוסקת עם ילדים וגם אני מסוג האמהות שמעולם לא נכנעת לתכתיבים שמלווים ברקיעות רגליים וצעקות אבל.... לאחר האירוע לאחר שלא נכנעתי לאחר שהילד הבין היטב שבהתנהגות כזו לא מקבלים כלום לאחר שוך הסערה אני מוצאת את הדרך לחבק אותו חזק ולספר לו שאני אוהבת אותו, ואמא תמיד אוהבת, לא משנה מה, ואז כשהרוחות רגועות, אני נותנת לו להבין שאמא עכשיו ולעולם AND THAT'S WHAT I MEAN

זה לא עניין של אחד שצודק והאחר שלא צודק, זה לא עניין של הוכחות של מי שפגע או מי שנפגע. של מי שכבר ביקש סליחה ומי שלא. שמלי, אני שמעתי כמיהה עזה שלך להיות חלק, להיראות, לקבל חום, אהבה, קבלה ובו בזמן אי יכולת לשאת את זה. יכול להיות שבתור אודי הייתי כותבת לך את אותם דברים רק בצורה אחרת לגמרי, הייתי משתמשת במילים אחרות ומעבירה את אותו מסר. תראי איך כל עץ שאת כותבת בו מצמיח ענפים רעננים, אנשים רוצים להיות לידך, את יוצרת פה עניין שיכול ללכת לכיוונים של בניה מדהימה, זה לא העניין של החזרתיות שלך, אלא העניין של ההדיפה. אנשים רוצים להיות בקרבתך ולהקשיב לך אבל מרוב שזה כנראה מחריד מידי עבורך ובלתי מתקבל על דעתך שזה באמת יכול להיות את לא מצליחה לקבל את היד שמושטת לכיוונך. את יכולה להמשיך לחזור על עצמך רק תפתחי עוד ערוץ, אל תבטלי מיד את הקרבה שמציעים לך. גם אם זה נראה לך לא הגיוני ולא אמיתי וסתם ושאת כלל לא ראויה לזה, תנסי לשים את זה בצד כשמזמינים אותך רואים אותך בטוב ופשוט תמשיכי משם, במקום להגיד זה לא אמיתי ולא יכול להיות ומליון סימני קריאה, אם את לא מאמינה, תשאלי, זה אמיתי? באמת את מזמינה אותי? אם תמשיכי לשים את סימני הקריאה ההרסניים האלה לאנשים באמת יהיה קשה לרצות להיות איתך כי הכל חסום ואין איזה זה סדק צר להכנס בו. אני חושבת וסליחה אם זה נשמע יהיר וחצוף, זה לא מהמקום הזה, שלך אודי הקטע עם שמלי נגע באיזה אזור רגיש שלך וגרם לך להגיב בצורה לא אופיינית שאותי באופן אישי מאוד הפתיעה והרתיעה. ועוד איזה דבר מהניסיון שלי במרחב הזה. כשאני הגעתי לכאן לפני שנים ניהלו פה מס' אנשים את הפורום, לא הכרתי כלום, הייתי קטנה ומפוחדת, לא הכרתי את העולם הזה ובאתי עם שאלה מאד קונקרטית בניסיון להבין משהו קיבלתי תשובה שהיממה אותי, שתלה אותי והיתה כל כך לא מתאימה. הרגשתי שאומרים עלי פה דברים בכלל בכלל לא נכונים ולא בכיוון וגם אם יש בהם מין האמת רק הגעתי ואי אפשר לדחוף לי את כל הדבר הזה ככה ישירות לפצוף. זה פגע בי והוריד לי את הביטחון שגם ככה שאף למקומות נמוכים מאד. למזלי היו פה כמה דמויות ויכולתי למצוא מישהו אחר שיותר הבין אותי ואז נהיה חיבור כל כך טוב שאני יכולה להגיד במבט לאחור שיש לו חלק גדול בזה שאני חיה היום. לא תמיד המקום הזה מתאים לנו, צריך גם לזכור את זה. לא לכולם המדיה הזו נכונה, לםעמים הצורך הוא אחר ממה שיכולים להעניק פה ולפעמים הדמויות שאנו פוגשים פה לא יכולים לקלוט אותנו נכון. ואם לא מתאים לא חייבים להתעקש. נראה לי שמלי שממש קשה לך עם מה שקרה לך פה ואת מנסה לתקן את זה, כי זה ממש לא את מה שקרה לך. לא בטוחה שבדרך הזו זה מה שיקרה. אל תתאמצי יותר מידי בשביל לתקן את זה, אם בא לך להיות פה פשוט תהיי ותני למי שרוצה להיות לידך ולשמוע אותך להתקרב. גשמים טובים, חורף חם לכולם. סליחה על החפירה... :)

תודה אודי שהגבת, זה חשוב לי. מסכימה עם דבריך באופן מסוים. גם אני בעד אותנטיות אנושית ולא להשאר "בדמות המטפל", אבל גם זה עד גבול מסוים. קוראת גם את התגובות הלא רכות שלך פה לכל מיני, אבל בחוויה שלי התגובות לשמלי היו משהו מעבר לזה. להית'

משחק זה צביעות, ואין לך דבר יותר מגעיל מזה. כך שלשחק אותה את מה שאתה לא מרגיש זה דבר מבוזה. אבל גם אם לא משחקים ומביעים את הרגשות, יש כל מיני דרכים לעשות זאת, ומי כמוך כפסיכולוג יודע זאת, ואמון על לתת לאנשים את הכלים לתת ביטוי מסוים לרגש מבלי להחניק אותו. כשאני רואה מישהו מחייך בצביעות, בא לי להוריד לו סתירת לחי, לעומת זאת כאשר הפתיל הקצר שלי משתחרר לא פעם, (והוא קצר הפתיל שלי), ואני אומרת לאנשים בדיוק בדיוק מה אני חושבת עליהם, לא פעם לאחר מעשה, אני חושבת, או קיי, לא מתחרטת על מה שאמרתי אלא על איך שאמרתי. וזה קורה. אני ממש מזדהה אתך, כי אני טיפוס שלא מסוגלת לשחק אותה מה שאני לא מרגישה, זה חלק אינהרנטי בי, וככה אני אוהבת את הסביבה שלי, אבל דווקא בגלל שזו נקודה שמאד מאפיינת אותי, לא פעם אני חושבת שאני צריכה לעבור תרגול של איך לומר את הדברים.

אודי, אני מאמינה שלפעמים לא מתחשק לך לנהל ת'פורום ואתה חושב לוותר, ובכל זאת, עד היום המשכת. המון המון זמן. תקשיב, אתה יודע, הייתי שנים בטיפול, וכמו שדי צפוי ממטופלת קשה כמוני, גם התנהגתי לא הכי בעולם. בלשון המעטה. ושמעתי כראי מילים קשות ואמתיות. מילים, שקשה מאד לשמוע. מילים, שבא לברוח ולא לחזור. מילים, שקל לנפנף בהן במקום להבין שבאמת יש חלק פחות נחמד כזה בי. תוקפני מאד אפילו. יהיר אפילו. בז. זאת, במקום לשנות את ההתנהגות. במקום לקחת אחריות. אפילו במקום קצת להתבייש. כן, בושה יכולה להיות גם דבר חיובי. ואיך הסביר לי המטפל שלי שהורים טובים אוהבים את הילדים שלהם, אבל כשהם מאד כועסים, למשל, ובצדק, הם לא בדיוק מרגישים אהבה דווקא וחשוב לבטא את האמת הזו. ואתה יודע, לפעמים כשראייתי הייתה מאד חד צירית, וכבר ידעתי לזהות שזה 'חשוד' (אני, אגב, נוטה לכנות מצב כזה פסיכוטי לפעמים), יכולתי לומר למטפל שאני רואה בצורה עוצמתית ועיקשת מאד משהו אחר, ושאיני מצליחה לראות כלל את מה שהוא מציע, אבל סומכת על המקצועיות והניסיון הרב שלו, ומשאירה מקום לספק, לכך שהוא בעצם מאד צודק. והוא מה זה מכניס אותי לכיס הקטן במקצועיות שלו. כל-כך קל להשליך ולהפוך על מישהו אחר את השיגעון. אתה איש חזק, אמיץ ולא פרייאר, אני חושבת שגם המטפל שלי - יופי שיש אנשים כאלה. ועוד משהו, בהמשך לדברים שנעמונת רשמה – אולי לא תמיד אפשר למצוא משהו טוב, וגם זה בסדר. לפעמים רע זוועות וזה המצב. מצב, שמתוכו אפילו לא קל לזכור שישנם גלים. אבל ישנם. ומצד שני, אנ'לא בטוחה שנכון תמיד לשפוך כל מה שרע לפורום באופן מיידי, אימפולסיבי. לפעמים זה לא באמת נותן משהו. לפעמים אפילו הרסני. ויש שאומרים שגם להתאפק מידי לא רצוי. נו... בי, סוריקטה

המון רעש בפנים המון פחד נמאס לי מהדפוסים האלה נמאס לי שמכל דבר אני עושה דרמה והם כל כך פוחדים דברים שאנשים מקבלים באופן טבעי שינויי תוכנית או מקום צריך אצלי כל כך הכנה וגם אז זה מלחיץ ומפחיד ומטלטל זה לא יגמר לעולם הנזקים כל כך רבים ועמוקים . עצוב כל כך

זו שאלה מעניינת שלא חשבתי עליה אולי פחד הוא מדבר אמיתי, וחרדה היא רגשית ולא תמיד פונקציה של האינדיקטור? סתם ניחוש בעלמא, אשמח לשמוע מה יש לך לומר

לחידוד ..ההם פוחדים זה הקטנים בפנים ..והיה מה שטרגר לשם אם זה ברמת חרדה או פחד לא יודעת ..מה שבטוח לא נותנת לזה לעצור אותי זה רק מקשה ועצוב להתקל כל פעם בפגם נוסף מתוצרת אבי ואימי

אם אדם נמצא בטיפול, (של כמה שנים) ומישהו קרוב אליו רוצה להתחיל טיפול עם אותו מטפל, וזה מפריע למי שכבר נמצא אצלו... האם יש לו זכות לבקש מהמטפל לא לקבל אותו?...

לבקש תמיד אפשר, אבל לי ברור שהמטפלת שלי לא תטפל במישהו אם אני מכירה אותו והיא יודעת את זה...אם לי זה יקרה הטיפול שלי באותו רגע יסתיים.

אודי, אני רוצה להיות פה ולא יודעת איך. אני פוחדת. מסימני השאלה שחיברה לשמי אתמול במבי, משטף המילים הבלתי נלאה של שמלי, מרכבת ההרים של חנה, ממי שעסוקות כל כך ביחסיהן עם המטפלים, מהאימה במילותיה המתומצתות של רוני, מהתבונה, הרגישות וההתמודדות של נטע, מהתגובות שלך. כולן באות לכאן באומץ, מן התהום, עם התהום. אני לא מצליחה, כבר יותר משנתיים בדכאוו וטיפולים ותרופות לצד תפקוד ואמהות ונסיון כושל לשים קץ לחיי והתמודדות עם קולות מבפנים וזכרונות ופלשבקים. מתי יודעים להפסיק? מתי אומרים די? ומה עושים עם כאב שלא מרפה, לילות בלי שינה והרס הגוף שכבר קשה לו להחזיק ונותרה רק קליפה דקיקה שנסדקת מכל רעד קל.

עכשיו להפסיק להיות. להפסיק להשמיע קולות להפסיק להשפיע על אחרים. להיות מושפעת מהם. עכשיו להיות הרבה, להיות שוב ושוב אולי לנסות לתקן, לסדר בלגן שאני משאירה. לנסות לבדוק את היותי ההיות המוזר הזה של ההיא, המוכרת/זרה. הי, מה זה כתבת שם, אני בכלל לא מסכימה. (לא מבינה איך אנשים בכלל מעזים להשמיע להישמע) עכשיו לחכות לתגובה. עכשיו לא להבין איך זה שמישהו אחר רואה וקורא. למי הוא בכלל כותב תגובה. גילת מקלקלת והורסת (עוזרת וטובה?) מקלקלת והורסת מחריבה לא שווה משאירה חותם? שקופה? ואיזה חותם משאירה? (גילת דפוקה).

מותר לתפוס לך מקום ושיהיה אכפת לך מאחרים. מותר לך להיות ו"אפילו" יש לך זכות לכך. את בסדר גמור!!!

למה הכינוי? את מרגישה כמו סנופקין מהמומינים? או שאולי היית רוצה להיות כמוהו? עצמאי כזה, לא תלוי, אוהב את הטבע, הולך וחוזר מתי שבא לו, וכולם שמחים כשהוא שב?... מנגן לו בחלילית על הרים ירוקים... (מקווה שאני זוכרת נכון :-)) אני אוהבת מאד את הדמות של סנופקין, אבל מרגישה רחוקה ממנו שנות אור, אולי בקצה השני... לא כזאת עצמאית...מאד תלויה וזקוקה... לא מסוגלת לעזוב ולחזור כשבא לי, בשנה הבאה... אוהבת את הטבע, כן, אבל יותר מדי מסובכת עם המין האנושי... (אולי גם הוא ולכן הוא הולך...) ולא כל כך בטוחה ושקטה מה יקרה כשאחזור ... (סנופקין נראה לי גם לא מתערבב כזה, לא מכניס את האף לעניינים שלא שלו... חכם מצידו?) אפשר לשאול למה בחרת את הכינוי?

שבהתחלה נעלבתי שהשארת את כל ההודעות שלי לבד. ורציתי ללכת לכל אחת מהן ולהגיב לעצמי אפילו בנקודה. רק כדי שלא יישארו לבד...אבל התגברתי. ותכלס אתה צודק שלא הגבת.. אבל בכל זאת תוכל להגיב לי להודעה "אודי אתה צודק שזה משהו שחוזר על עצמו"... טוב אודי? ושבת שלום!!

אודי, אני לבד לבד לבד. מרגישה נטושה. אבודה לגמרי. נמצאת בתוך טיפול אבל לא מרגישה מוחזקת. נשארתי לבד להתמודד עם הזכרונות, עם הסיוטים והחרדות. אני מנסה להיות חזקה, להחזיק את הראש מעל המים אבל לא יכולה לבד. פשוט לא יכולה. ובבת אחת, הוא כבר אינו כתובת עבורי. איבדתי את האמון בו. זה בלתי נסבל. הבולימיה חזרה ואיתה הפגיעה העצמית. אני מלעיטה את עצמי בכדורים, ובאלכוהול. העיקר לא להרגיש, לא להיות. ודווקא עכשיו יש לי תקופה לחוצה בעבודה, והילד חולה, והבעל טס לכמה ימים. אודי, אני בקריסה מוחלטת. אני בקושי ישנה. עוצמת את העיניים ורואה את אבא מולי, מרגישה את כובד הגוף שלו עליי. מוחץ אותי, ואני לא נושמת. אודי, אני לא יודעת מה אני רוצה ממך, מה אני בעצם מבקשת. מרגישה סוף. מרגישה מוות. נטע.

נטע יקרה, אני מרגישה כל מילה כי גם אני יודעת, ובדיוק במקום שלךעם אלכוהול וכדורים והרס הגוף וצעקה גדולה מבפנים. אין לי לתת לך אלא את הזדהותי. את גיבורה, נבונה וכל כך רגישה בכל נימייך. החזיקי מעמד עד ישוב בן זוגך, אז אולי תוכלי מעט לנוח. הלבד והאחריות קשים ומבעיתים במצבים שכאלה. עמליה

כל כך מבינה אותך שולחת כוחות אולי יעזור וחיבוק אם נכון לך ..ובקשה קטנה סמני הודעות כאלה כטריגר ..

אני באמת לא יודעת מה לעשות/ לחשוב.. למרות כל המודעות לחלק דברים... אני לא יודעת למה אני מתנהגת כמו שאני מתנהגת. ובפשטות- אני לא מצליחה להיות בקשר עם המטפל שלי...זה לא קרה מעולם ברמה ובעוצמה הזאת... אני מצליחה לשרוד בטיפול רק שהכל סתמי...כשאנחנו מדברים סתם על דברים, פגישות קלילות כאלה שעוסקות בלימודים, בעבודה שלי... אבל שקשה לי ושהוא פוגע/ מאכזב- אני רוצה לברוח, כועסת, בורחת, מתעצבנת עליו, דוחה פגישות...מרגישה שהוא פוגע כמו כולם. ושגם שטוב לי באמת והוא רגיש ודואג ואמפתי כלפיי- אני נבהלת, נסגרת, מתרחקת, גם לא מסוגלת להגיע לפגישות...בורחת...לא מסוגלת לדבר או לחשוב על להיפגש.. איך מתמודדים?....;/ אין לי כוח לזה. רחל.

המטפל לא צריך להיות מרכז חייך, הוא בסך הכל כלי כדי לאפשר לך למצות את מלא הפוטנציאל מהחיים שלך, הוא לא מטרה, הוא רק אמצעי. אם את עושה אותו למטרה, את מחטיאה את המטרה. ברגע שתפנימי שהוא רק אמצעי כדי להגיע למטרה שהיא היכולת לחיות את החיים האמיתים שלך טוב יותר, לא כל כך תפגעי מדבר כזה או אחר שהוא עושה יותר תתייחסי לענין בצורה קולית ותבחני האם הוא אכן מבציע את המטרה שלשמה באתי אליו או לא. אל תעשי ממנו יותר מדי אישו מטפל זה לא בן זוג, זה לא הורה, זה לא ילד, כולה מטפל, כמו רופא שאת באה כשאת משתעלת, את באה אליו כשיש לך מועקה, והוא צריך לתת לך כלים כדי להתגבר על המועקה. לא עשה את עבודתו טוב, מה בסך הכל קרה? מתוך ההודעות אני רואה שנותנים למטפל מקום יותר מדי מרכזי, ועושים כאן בלבול, כאילו נתלים בו שהוא יהיה העץ החזק שעליו נשענים, בעוד שכל אחד צריך למצא את החוזק את העוצמה, את היכולות בתוך תוכו, וזה התפקיד של המטפל.

אתמול כתבתי פירורי מחשבה בעץ שפתחת שכותרתו התבוננות.. קראתי עכשיו קצת יותר ורוצה לשתף אותך במחשבות נוספות, פותחת עץ חדש, כנראה שיש לי צורך להנכיח את ההודעה הזו ולתת לה מקום.. כנראה שאני גם רוצה לשמוע הערות/הארות וכו' שלך ואנשי הפורום: (לא זוכרת אם שלחתי את ההודעה הזו גם כהמשך בעץ שלך... אודי, קראתי עכשיו את הכותבות השונות ורוצה להוסיף טיפונת : אתה צודק, גם נטע ונעמה ואולי בנות נוספות דיברו ורוח של כעס,אכזבה ויאוש נשבה מהודעותיהן.. אני שמה לב לדינמיקה מעניינת שמתרחשת עכשיו בפורום: ישנה תחושה של "התפרקות הקבוצה " לתתי קבוצות : * "המקובלות" יותר או פחות -ניתן ביטוי לכך דרך ליליפוט * אלו ששוחחו גם בפורום נוסף -ניתן ביטוי לכך דרכי ודרך חנה שביטאה את מחאתה על כך ("בנות שמדברות בצד ") ייתכן שרוח חזקה של שייכות מנשב בפורום כשהשאלה היא : "מי שייכת יותר / פחות לקבוצה.. מי בפנים מי בחוץ ייתכן שכל הקטע ההזוי בינך ושמלי אף הוא תורם לכך.. כלומר, ייתכן שכתוצאה מהדיבור הקשה ביניכם, מתעוררת חרדה גדולה "במשפחה" וכל "ילדה בבית" שואלת : איפה הגבול של אודי ? האם /מתי יגיע תורי ??? ואני רוצה לומר לך שמצד אחד אני מאוד מאוד שמחה שאתה שם גבול לשמלי... אופן הדיבור שלה אליך (הן כאדם והן כמנהל הפורום שנותן כל כך הרבה, כל כך הרבה ובהתנדבות..) הדיבור התובעני כלפייך ,הבוטות שקורעת לי את עור התוף.. מצד אחד אני רותחת על שמלי ומאוד מאוד שמחה שאתה מגיב אליה כפי שמגיב.. שם לה גבול מאוד ברור ומאפשר שינוי וגדילה אם היא היתה בוחרת לנסות ולראות אחרת.. מצד שני, הבטן שלי מתכווצת עם כל תגובה קשה שאתה כותב לשמלי קשה לי.. אני חושבת לעצמי, אם היית כותב לי מילים כאלו, הייתי מתה !!!!! אני גם שומעת את שמלי עם הכאב המטורף שלה והיכולת לא לוותר שומעת איך היא צועקת :"אני לא טרול !!! ואם אני טרול זה בגלל שאתה הפכת אותי לטרול " ושואלת את עצמי , עד כמה הריקוד המשותף המטורף ביניכם, שכנראה, כן, כן אודי, משהו אולי באופן שמאוד לא דייק לשמלי גם אתה באיזשהו אופן נותן יד ומחזק את הטירוף הפסיכי הזה.. ואז.. כשהחוויה היא של חרדה גדולה מהתפרקות הקבוצה, מגיעה נעמה עם הרעיון "להדבקה מחודשת" לשם חיזוק הביטחון שהופר ? והיא עושה זאת דרך ההודעה ששלחה היום עם ההצעה לחוויות /מעשים/אירועים (?) לא זוכרת בדיק את הניסוח, אך ברעיון אם הבנתי נכון, הכנסת אנרגיות חיוביות... זהו לעכשיו.. :) ואודי, דיר באלק.. בבקשה.. תענה לשאלת ההמשך ששאלתי אותך בהמשך לתגובתך שכותרתה היא :"דמיון ומציאות" עץ שפתחתי ב 11/26 (אם אינני טועה) שלך-במבי.

רציתי לבוא ולהגיד לך שלום...

היי לכולןם, בעקבות ההודעה של אודי ניסיתי לחשוב על האפקט המדבק של הפורום ורתימתו למשהו שמניע לחיוביות. והרגשתי שמצד אחד זה בעייתי מכמה סיבות: כשמרגישים נורא, הבקשה לחפש משהו חיובי בחיים נתפסת חסרת רגישות ומבטלת/מפספסת. אם הטוב בפנים בווליום נמוך, כשטוב של אחרת ייתקל בו הוא לאו דווקא יעצים אותו ואולי בכלל ידגיש את הפער. יש משהו שתמיד עיצבן אותי בגישות fake it till you make it והזמנה למצוא בכוח משהו חיובי שעבר עליי. ומצד שני, זה יכול להיות מאוד חזק. ההודעה של חנה על הקבלה לעבודה, למשל, באמת שימחה אותי, מבפנים. ולמצוא דברים חיוביים שעברו עליי השבוע זה אולי קצת מזוייף, אבל אם אני מוצאת משהו, הוא גם אמיתי. ואז אולי אפשר לקרוא לזה אימון לאיתור הדברים החיוביים. (מישהו הראה לי את האתר הזה פעם - http://baldwinlab.mcgill.ca/labmaterials/materials_BBC.html שבו צריך למצוא את הפרצוף המחייך, והטענה הייתה שאימון בזה מביא להפניית תשומת הלב בחיים לדברים החיוביים. לא יודעת כמה אני מאמינה בזה, אבל אולי יש בזה משהו (אודי? בתור איש המקצוע שכאן, זה בולשיט מוחלט או לא?), וכרגע אני לוקחת איזו הצעה לשיפור שנותנים לי.) איך הייתן מרגישות אם היינו פותחות מדי פעם עץ דברים טובים? מחפשות ומספרות על דברים חיוביים שקרו לנו השבוע? (בכל מיני רמות, לאו דווקא משהו קיצוני. אני, למשל, יכולה לחשוב על זה שהספקתי לקרוא את חומרי הקריאה לכל השיעורים שלי השבוע כמשהו חיובי. :) ) בבקשה תגידו מה דעתכן, גם אם במילה. יש בי פחד להישאר תלוייה באוויר עם השאלה ונראה לי שזו תחושה שאין לי כוח להכיל גם אותה... נעמה.

דעתי היא שאת מתוקה..

אני אנסה להגיב.. אבל בדר"כ התגובות שלי לא קשורות אני גם לא מאמינה בזה.. שלחפש את הדברים החיוביים זה מה שהפוך הכל למושלם. הזכרת לי עם הדוגמה שלך על חומרי הקריאה, שהיה לי שבוע אחד שבו דברים פשוט זרמו לי. לא שקרו דברים חיוביים שהביאו אותי לאושר, אלא שהיה שבוע אחד שפשוט עבר בלי יותר מדי בלאגן והרגיש לי נעים לחשוב כך. באמת שזה היה שבוע רגיל לגמרי, שום דבר קיצוני, אבל עצם העובדה שהוא היה רגיל לגמרי היה חיובי בפני עצמו וגרם לי להרגיש פחות רע. אז יכול להיות שיש משהו בזה, אך מצד שני, אותה תחושה הרגישה החזיקה מעמד בדיוק שעה או משהו כזה, ובסופו של דבר חזרתי לתחושות הרגילות והשליליות שלי, ולא עזר להפחית אותן באמצעות חשיבה על אותו שבוע רגיל. רוב הזמן דברים לא חיוביים מבחינתי ולא מסתדרים לי וקורים דברים שמכבידים עליי (כמו מה שקורה עם אודי למשל), ואני לא מוצאת או יכולה להתייחס לדבר חיובי זניח שקרה. זה גם לא מעודד אותי. בסופו של דבר, במהות שלי, רע לי. הרע משולב בי ואני הרע והכל מעורבב, לא ניכנס שום חיובי. גם אם יש משהו חיובי, מה זה משנה, שהרי הכל אותו דבר - אודי שונא אותי, מתעלם ממני ולא רוצה להגיב לי, אין לי מקום. הכל כרגיל, מה זה משנה כבר אם הספקתי לקרוא או לא. זה יכול לתרום זמנית, אבל הכל שוקע בתוך הרע, בביצה. הבסיס רע. הכל אותו דבר. חסר ערך מה זה משנה החיובי הקטן אם את תקועה בכלום אחד גדול, בריק אינסופי גם רוב הזמן לא קורים דברים חיוביים בכלל. בקיצור, נמאס

אני מקווה שיש קשר, בדר"כ התגובות שלי חסרות היגיון ומגוחכות. ולא יודעת אם רוצים בי כאן, נראה לי שרק כועסים עליי. אני הורסת את הפורום, אני טרול. הלוואי שהייתי כמותכן. כמו שרוני כתבה, מתוקה.. כולכן כאלה. חבל שאני לא כזאת. אני סתם טרול

מכל ההתכתבויות שלך הדבר היחיד שאת חוזרת כמו מנטרה היא שאת שנואה, שאין לך מקום שגם אודי לא אוהב ועוד...לא ממש נתת צ'אנס למשהו אחר..אם תפסיקי לומר את זה כל הזמן אולי אפילו תגידי את ההפך אפילו שאת לא מאמינה בזה משהו ישתנה....עד אז, כלום לא יעזור ותיתקעי בעמדה הזאת וחבל עלייך..תפסיקי לרדת על עצמך זה כבר ממש מוגזם ולא פלא שאודי כבר נמאס לו..ת'אמת גם לי. דוקא פה הציעה נעמה משהו חיובי ומיד הפכת אותו לשלילי ..חבל.

התלבטתי האם לכתוב לך, האם לכתוב לך למטה? האם לכתוב פה? האם בכלל? ואיך ? ומה? בסופו של דבר החלטתי לנסות. לגבי הודעתך למטה. את פתחת שרשור שבכותרת שלו "." ובתוכו "כמה יחד". אני הגבתי לך , וכתבתי "בואי". הרגשתי שמכל הלב אני רוצה להזמין אותך לנסות להיות ביחד. ורציתי לשתף אותך מה התגובה שלך "אין לי לאן לבוא" עשתה לי. אני מרגישה כאילו את אומרת לי: גילת, את לא שווה כלום. ההזמנה שלך לא שווה לי כלום, והיחד שלי איתך לא שווה כלום. את כמו אוויר בשבילי. אולי אפילו, קצת-קצת, נפגעתי ממך. ואני חושבת שזה אולי מה שאת מרגישה כשאת אומרת שלא רוצים להיות איתך. את אומרת שאומרים לך, שמלי, את לא שווה כלום. אבל בהודעה הזו שלך של "אין לי לאן לבוא" (כמו גם זו שאני מגיבה עליה) את לכאורה מקטינה רק את עצמך, אבל את גם מקטינה את האחר. ואם לקשר את זה לעץ של נעמה פה ולמחשבות שלך עליו, נעמה דיברה על כך שלפעמים מחשבות חיוביות פועלות ומשנות במציאות. אני מאמינה שזה נכון, (למרות שנכון גם שצריך לשים את זה במידה). אני מאמינה גם שתפיסות שליליות משפיעות ומשנות את המציאות. כמו גם, שמבחינה "טכנית" אפילו, יש לנו הכי הרבה שליטה על עצמנו ולא על אחרים. ולקראת שליחה, את יודעת, אני קצת חוששת. קצת מפחדת מאיך שתגיבי, וגם זה בעצם מזכיר לי שכך את כותבת לפעמים בעצמך, לאודי או בכלל, את מפחדת מראש מהתגובה שתקבלי. ואולי מתוך עמדה כזו קשה גם ליצור לשני מקום לתגובה מסוג אחר. אני גם מפחדת לפגוע, במקום להועיל. בכל זאת שולחת, ויכול להיות שאיכשהו אני גם שולחת קצת בשביל עצמי. מבחינתי את עדיין מוזמנת... את לא חייבת להגיב. תעשי מה שנוח, נכון לך, וטוב לך. נזכרתי שכתבת פעם לאודי "אל תהרוג אותי בתגובה שלך" או משהו כזה. כי פתאום רציתי גם לבקש ממך, "לא להרוג אותי". לצד זה שאני מקווה שאני עצמי לא מזיקה. גילת.

בהחלט נתתי צ'אנס למשהו אחר, וכבר הסברתי את זה ואין לי כוח לחזור על זה שוב... ולגילת, לא הייתה לי שום כוונה לפגוע בך במה שמשפט ההוא "אין לי לאן לבוא". לא חשבתי בכלל לכיוון הזה, של ההזמנה שלך לא שווה כלום עבורי. בסך הכל כתבתי את מה שהרגשתי. ואולי זה כמו שאתן אומרות שוב ושוב שאני עושה - מפרשת תגובות נגדי ומה שמיכל אמרה. אז מצד אחד אתן אומרות לי שאני לא בסדר מהבחינה הזאת ושאני ממאיסה את עצמי, אך בעצם כל אחת מכן עושה זאת גם. הנה, גם את פירשת את הדברים שלי נגדך למרות שלא הייתה לי כוונה. אז למה עשית זאת? למה לא הסתכלת על הצד החיובי? זה קל להגיד מה נכון מהצד, אבל זה לא משנה, מה שחשוב זה מה שמרגישים בפנים אני לא היחידה שרשמה פה שהיא מפחדת ממה שיחשבו עליה כשהיא מגיבה או מה יגיבו לה חזרה, או בנוגע לשנאה העצמית - אני לא היחידה שכתבה פה על כך. הרי אני מזדהה עם הרבה מן הדברים שנכתבים פה, לכן לא ייתכן שאלו תחושות שלי בלבד. רק שכשזה נוגע אליי, זה "לא פלא שאודי כבר נמאס לו.. ת'אמת גם לי". אתן לא שמות לב אולי, אבל התוכן שלי לא שונה משל כולן. אם זאת חנה שהרבה פעמים חוששת ממה שיחשבו עליה, או נטע שכועסת על הפסיכולוג שלה, או מימה שנמצאת בשחזורים ולופים בקשר לטיפול שהיה לה, או לפעמים נעמה עם התקפי שנאה עצמית ועפרה שמרגישה שלא מגיע לה. זה אותו דבר , אבל אתן לא מקבלות אותי ואודי לא. זה לא משנה מה אגיד, את ההפך או לא ההפך... ככה זה.. וזה מוכר לי וידוע לי ואני יודעת שאינני חלק מכלום, תסלחי לי מיכל שאני כותבת זאת שוב. אתן תוקפות אותי (וגם אודי) כאילו שבאתי לכאן כדי לגרום לכם לסבל או להפוך הכל לשלילי או לשגע אתכם .. זה לא נכון. בסך הכל באתי לכאן, בדיוק כמו כולן, לשתף במה שקשה לי ואני כותבת מה פה שאני מרגישה באמת, מבפנים. כמו כולן... אפילו התוכן די דומה. אין לי שום רצון לפגוע באף אחת או לתקוף.. בכל מקרה, מצטערת גילת שנפגעת.. בכלל לא התכוונתי

יש בי חלק שקצת מתקשה לענות/להיענות להצעה שלך, ובהתחלה חשבתי שזה אולי קשור לכך שקשה לי 'להתחייב' לדברים שקורים כאן, (ואולי לא רק כאן?) אולי מין חלק קצת תינוקי כזה, של "אני יעשה מה שארצה ברגע שארצה (כתבתי "מה שטוב לי" ומחקתי כי זה לא נראה לי המילה) ואני רוצה שתמיד ישאר לי גם פתח לא לעשות" וזה מתחבר אולי גם לאילוץ מסוים שאת מדברת עליו, בלהחליט לכתוב מה היה לי טוב היום. כאילו יש לי צד כזה שכל הזמן נענה ועושה את "מה שצריך לעשות" , ולמולו יש צד ש"מתפרק" ואומר - אני יעשה מה שבא לי. (גם אם זה לא בהכרח טוב לי / לאחרים). הבקשה שלך שיגיבו, כמו גם דברים אחרים שעולים פה בפורום לפעמים, מזכירים שיש גם סוגים של "הכרח", כמו ההכרח להתייחס יפה למי שסביבך, גם כשמנסים לתת מקום למה שאתה מרגיש, ולפעמים ההכרח הזה הוא בסופו של דבר גם לטובתך. ובאותו הקשר אני מסכימה איתך, וחושבת שיכולה להיות השפעה חיובית למחשבות חיוביות, גם אם הן מאולצות מעט. (ומסכימה גם שלפעמים זה יכול להיות מעצבן, או אפילו התעלמות פוגעת מדברים אחרים). אז... איך ארגיש אם יהיה עץ כזה? כנראה שאת כל האמביוולנטיות הנ"ל. ואולי כל פעם מחדש תהיה בי התלבטות אם להצטרף או לא, כמו גם אם אני שייכת (ורוצה להיות שייכת) לכאן או לא. ואני חושבת שאני מעריכה אותך על היכולת שלך "להחזיק" ולא להיות בכל רגע משהו אחר . (נגיד, היום אני רוצה עץ חיובי ומחר לא). מקווה שהייתי מובנת לפחות חלקית... גילת.

זה נחמד הרעיון ויפה מצידך ...אגב המטפלת שלי חשבה על משהו דומה, היא אמרה את לא צריכה לסמס לי רק כשרע לך ממש, בגלל שאנחנו לא נפגשות אז את יכולה גם לכתוב לי משהו כמו, "הכל בסדר, מתגעגעת וכו'" היא אמרה "תנסי"...אז הזכרת לי :) עכשיו סימסתי לה "1,2,3, ניסיון...שומעת? מתגעגעת, מדמיינת אותך איתי :)" מה דעתך? אולי לשתף לפעמים בדברים פשוטים לאו דוקא טובים...מה דעתכן? הנה שיתפתי במשהו נחמד...ואתן יכולות להבין שקצת יותר טוב לי...דמיינתי אותה איתי ופעם ראשונה שעזר לי...החזקתי את הידיעה הזו, אז אני גאה בעצמי על כך.

חושבת שזה רעיון יפה. לא קראתי את כל התגובות עדיין.. במצב שטוב לי שמחה להשתתף בזה, וכשלא לא. נניח אתמול כשהבנות דיברו על מסיבת פיג'מות וכריות ועוד, לא הייתי מסוגלת לשמוח ורק רציתי להגיב שאני אשתתף מהקבר.. מבינה? בסופו של דבר העדפתי להיות נייטרלית כדי לא להרוס את השמחה. עכשיו למשל אני בסדר, ותודה על תגובתך אתמול ובכלל. אנסה לחשוב, אהיה עם חברה בשבת וזה משמח! כי יש לי איפה להיות ואכין אוכל טעים ואהיה כל השבת בפיג'מה... (: אתמול דיברתי איתה (המטפלת) לרגע בטלפון ואני ככ אוהבת אותה. תודה על ההזדמנות גם לחשוב על דברים טובים בחיים!

קודם כל, אני חייבת להגיד שאת מקסימה ומיוחדת.... אוהבת לקרוא אותך.. ובקשר להצעתך, אני לא יודעת איך ארגיש כשיפתח עץ כזה.... כי באמת יש כיוונים לכאן ולכאן... אבל כן חושבת שזה רעיון מדהים לפורום, שבאמת ננסה לשתף יותר בדברים טובים שעשינו, בדברים טובים שגרמו לנו להרגיש טוב (גם אם הם קטנים), אני חושבת שכולנו נוכל לחזק ולהתחזק מזה... רחל..

כשקראתי את הודעתך, התגובה הספונטנית שלי אלייך היה בדיוק כמו של רוני : דעתי היא שאת מתוקה.. אני גם חושבת שנטלת על עצמך תפקיד קבוצתי שיעודו הוא לרכך אוירה, אני חושבת עכשיו שוב על הניק שבחרת.. וואחד תפקיד :) במבי.

היי לכן, תודה שעניתן, שמחתי לשמוע מה יש לכן לומר. אפרופו ההתחייבות, גילת, נראה לי שאנסה למצוא איזה אמצע ולהתחייב לא לפי מה שצריך לעשות, אלא לפי מה שמתאים לי כעיקרון כללי, מתוך הנחה שאולי יהיו פעמים שיתאים פחות ואצטרך להתמודד עם השאלה אם לעשות בכל זאת או לא, ואנסה פעם בשבוע לפתוח איזה עץ שמח-חיובי שכזה, שאפשר להשקות אותו בעוד דברים חיוביים. רוני, תודה על המילים. מיכל, ממש אהבתי את הרעיון והסיפור! תודה. :) שמלי, אם יהיה בזה טוב שאת יכולה לקחת לך, זה משמח. אם לא, אז לא. חנה, תודה על השיתוף. תראי איך הפיג'מה בסוף כן הגיעה גם אלייך. :) רחל, גרמת לי לחשוב על זה שאולי העץ הוא בכלל קביים. שיתחיל כמשהו מסודר, מאורגן, קצת משונה וזר, ובסוף יביא לכך שיהיה לנו נוח גם לבטא דברים חיוביים, "להעיז" לפתוח "סתם הודעה טובה" או משהו כזה. קצת מתחבר לי לפחד שלך מטוב... במבי, מחשבה מעניינת על התפקיד והניק. :) אני צריכה לחשוב על זה, אם אני אדע איך גם לקחת את התפקיד הזה, שנעים לי לקחת גם אותו, וגם להצליח לעשות דברים שלא עומדים בציפיות ממנו. תודה על המחשבה. תמיד שנאתי הפעלות נוער כאלה, "פינות". והנה, פתאום אני רואה את היופי בזה. שבוע הבא אפתח לנו עץ-שמח, וננסה. נעמה.

אודי, מצטערת אם הייתי תוקפנית, ומובן, שאין.התוקפנות מופנית אישית אליך. תודה

שמחתי שלא נשכחתי.ושיש לי מקום אם זה בשקט ואם זה בקול..., תודה למגיבות ותודה לך אודי. תקופה קשה.עצובה.ובשל מצבי גם לא הגעתי כבר לשתי פגישות וכנראה גם לשלישית לא אגיע.ולא הרגשתי אותו באמת איתי!!ומחוץ כביכול "לזמן המקובל",ולמרות המצב ולמרות שגם כתבתי ואמרתי אותו ואת הרגשתי,...אבל הוא בוחר בדרכו מסתבר.שלא ברורה לי. אני כעוסה.פגועה.מאוכזבת.ולא מרגישה שיש גם טעם בדיבור על זה,לא נראה לי שבכלל אהייה מסוגלת או ארצה ואוכל לדבר ואחרי הכל....,מה גם שהדברים ידועים,ולא נראה לי שגם קשה היה להבין אותם ואותי,ובכל זאת כך בחר.איזה מין קשר זה?אני לא מצליחה להבין.זה מרגיש לי צבוע יומרני ומזוייף לשבת אחכ לכשניפגש...,שישאל לשלומי...,ושיאמר גם שאכפת לו...,איפה זה בדיוק?? כשהרגשתי ככ לבד?ואז נדבר על הלבד שלי...? ובטח שהלבד הזה קשור גם להתנהלות איתו.איך לא??ובטח כשאמור להיות האדם כביכול הקרוב לי ביותר ומבין ביותר ושם בשבילי.., לא מצליחה להבין!!! לא נראה לי שיכול להיות כבר שיקום אמיתי לזה. ושוב יהיו החסימות.והשתיקות ההדדיות.והתסכול.ועוד בזבוז זמן וכסף.ושוב ארגיש רק רע יותר ... אין לי מושג מה הפתרון,ולמה זה מה שקורה...,גם מבחינתו שמביא לזה. ולמה כל הזמן למחזר...,כשהרי גם הוא בקשר הזה.למה לא לתת לי תהרגשה הכי טובה שאפשר,ומתוך גם ההכרות שלו אותי ואותנו.וכדי גם שלא להגיע למצב הנל.או שאולי זו הכוונה..??כבר באמת לא מבינה! ודברים כרגיל ישארו עמומים,נטולי תשובות, ושוב יהיה תריטואל הקבוע והמכעיס,שלו מולי,ושבסוף אולי אגיד...,או שלא, והזמן יעבור,וכביכול ישכח.., וחוזר חלילה..., אין לי כוח לזה יותר.ואני כרגע מאד חסומה.וכואבת.תרתי משמע. וברור לי, שאם הייתי בת משפחה,חברה ,או כל דבר אחר קרוב באמת..., היה פועל אחרת. אבל אני לא. אז מה זה אומר??? שזה סוג הקשר? ככה זה אמור להראות?? לא יודעת...קשה לי מאד להתרגל או לקבל את זה, זה נראה לי לקוי.ורק סוגר. אז מה הטעם??? וכמובן שבמקביל ארגיש גם אשמה.... והכל ככ מכעיס אותי.ויש ככ מספיק במה לדון,אז למה ,למה.., להוסיף עוד ועוד שרק מתסכל יותר וסוגר. ??

הוא הרי אומר שלנפש יש לה חלק לא מבוטל במצבים פיזים...,אז למה בוחר להתנהל איך שמתנהל...,כשזה גם כמובן משפיע עליי.והוא יודע.ולא נותן לי להרגיש הרבה יותר שקרוב ושאכפתי , ולמה גם שארגיש בכלל רצון וחשק לשתף בכל שעבר\עובר אותי, בכל ההרגשה הזו שלי. לא מצליחה להבין איך אמור להתנהל קשר כזה...,כדי שגם יצלח! והכי מעצבן שאני זו שכמובן תלוייה. לא יודעת..הכל כבד לי. מאכזב ופוגע. ביחוד בכל המצב הזה

סיפרתי פה על הטלטלות שקורות בטיפול וביני לבינה... עזבתי ושוב חזרתי כי חשוב לי להישאר בטיפול כי אני כן מחבבת אותה והכי חשוב מוצאת אצלה אוזן קשבת ,כבוד,קבלה ותובנות חשובות שמצאו מקום בנפשי..אבל היא גם אכזבה אותי.מאוד. זה לא בגללי אלא משיקולים מקצועיים שלה היא גם הסבירה לי שגם היא היה לה קשה וגם לה זה כואב..ובכל זאת יש תחושה שהיא היתה קשה מידי איתי ,ככה זה הרגיש שהיא לא ניסתה בכלל להתגמש מתוך מחשבה עליי.משהו שיתן תחושה שאכפת לה כתבתי לה מייל אתמול ועכשיו גם...מאוד מעריכה את עבודה באמת מקרב לב.. אולי לא שאלתי כלום סתם צורך לשתף אותך ולהגיד ששמחה שאתה כאן

התבטלה לי הפגישה של שבוע הבא הפעם דווקא בגללה היא הודיעה לי שלא תוכל להיפגש בשעה הקבועה ביקשה שאגיע בשעה אחרת.השארתי לה הודעה שאני לא יכולה ..ואם זה לא מספיק שהתבטלה פגישה היא גם לא טרחה לחזור אליי השארתי לה הודעה לפני יומיים.. ואני לא יכולה להרגע ,אני לא מפסיקה לבכות ,לא רוצה לדבר עם אף אחד,זה גומר אותי חשבתי שאכפת לה ממני בכלל לא העליתי על דעתי שהיא לא סופרת אותי אודי זה לא לכוחות שלי..לא רוצה לחכות עוד שבועיים לפגישה אני כועסת עליה שלא חזרה אליי אני בהלם שאפילו להתקשר היא לא טורחת זה לא פייר אודי אין לי מה להיפגש איתה יותר לא רוצה לפגוש אותה יותר לא רוצה כלום!! אמרתי לה שאני עוזבת לא רוצה לבוא יותר עכשיו הודעתי לה שלא רוצה לבוא היא אמרה בסדר כרצונך אל תבואי כואב לי אני ממש מתרסקת מול הויתור שלה עליי לא רואה את עצמי מתאוששת מזה או מעכלת את זה שלא יהיו יותר פגישות זה כל כך לא פייר אתה נפתח ככה אל בנאדם מדבר איתו שיחות עמוקות וכואבות ופתאום הוא קם ומוותר עליך ומשאיר אותך לבד אין לי כוח להתחיל להיפתח עכשיו למטפלת חדשה ולהתחיל טיפול חדש אין לי כוחות לזה.. שונאת אותה ..שונאת מטפלים...שונאת!!

אני מעריכה אותך לכן לא חושבת שהתכוונת להעליב אותי... למה את מתכוונת?מה רע?אני הרגשתי ששידרת משהו כמו...כמו שאיזה "רע" הוא חלק מכל אחת שמשתתפת שם...ונהיה לי קשה.הרי אני הייתי פעילה שם מאוד.פה אני לא כל כך מוצאת את מקומי...אז אני אומרת לך שזה פורום מדהים ואני אוהבת את אידה מאוד.היא יקרה לי ועזרה לי המון.היה שם הרבה כאב וסבל אבל "רע" ?ה"רע" הוא מי שעשה את זה ולא הפורום.שהיה מכיל,תומך,עוטף באהבה וחמלה ונותן תקווה וכוח...הריפוי מתחיל ממקום שאני יכולה להגיד לעצמי שזה היה ופגע בי מאוד אבל אני לא אשמה ומגיע לי לחיות חיים טובים!לאיש לא היה זכות לפגוע בי!ולמרות מה שאני עברתי אני נשארתי אישה\בחורה שמכבדת את עצמה כי אני לא בחרתי את זה.ואז יש על מה להלחם!אני לא מוכנה להיות שותפה של רוע...

לא התכוונתי שהפורם רע.ואידה הייתה נהדרת!!אלא מה שכולן עוברות...ושלא פשוט להיות שם..ושלחנה אין שום סיבה לקנא באף אחת משם.

תשושה. כתושה

אני לא טרול!!!! כמו שכתבתי ולא יודעת אם תעלה, זה כמו שנטע כתבה על הטיפול שלה, שהוא מוציא ממנה צדדים מכוערים. כך אתה גורם לי! ואין לי קשרים לא בגלל שאני מבססת אותם על שנאה, רק אתה גורם לי להגיב ככה.

אבל אני מקווה שאתה יודע שכשאני במצב הזה אני לא באמת חושבת שיהיה או יכול להיות אחרת. אני לא עושה את זה בכוונה. אליה אני לא יכולה לשלוח הודעות. יכולה להתקשר אם קרה משהו מיוחד וגם זה ההי מתוכנן, אבל לרוב היא לא תענה לי בשעות אחהצ ערב אלא רק יותר מאוחר...ואני גם לא רוצה להפריע כי יש לה ילדים קטנים. וכשזה עובר קשה לי לחשוב שהייתי שם וככה התנהגתי והגבתי. גם יהיה לי מאוד קשהל ספר לה מה קרה, לא כי זה יעבור אלא כי אני כבר לא םש. אני עדיין כועסת על מה שעשו לי ומאוד נעלבתי ואם אצליח לומר לה משהו אבכה בטוח, כמו בכל הפגישות האחרונות.. טוב, כתבתי מס]יק.

צר לי על האכזבה והכעס שאת מרגישה בעקבות הטלפון שקיבלת... מקווה מאוד שהדברים יסתדרו בסופו של דבר על הצד הטוב ביותר עבורך.. רוצה להבהיר לך משהו.. זוכרת שאודי נסע לכנס בחו"ל ? כל אחת מפה ניסתה להתמודד בדרך שלה.. עבורי, הנסיעה של אודי היתה מאוד מאוד קשה, מה עוד שחלק לא מבוטל מזמן נסיעתו חפף לזמן נסיעתה של אמא צביה, כך שהרגשתי ממש כמו ילדה יתומה .. התחלתי לשוטט בין הפורומים השונים, נכנסתי לפורום נפגעות פגיעה מינית (פורום שאינני מסוגלת להכנס אליו) ומצאתי נחמה דווקה בפורום של הנפגעות, מצאתי שם כמה "אחיות" מהפורום שלנו פה.(ביניהן את מיכל וחלום ומישהי נוספת) התנחמנו קצת זו עם זו בפורום נפגעות ודיברנו על החסר בפורום שלנו כשאודי איננו.. את יכולה להכנס לפורום ההוא ולקרוא בעצמך.. חנה, לא מתרחש שום דבר מאחורי גבך.. הכל גלוי וידוע.. ומקווה שיהיה גם רגוע.. במבי.

זה בסדר. תודה שהבהרת וגם מיכל ענתה.. כך הרגשתי וגם ככה הייתי פגיעה היום הרבה יותר מהרגיל, כפי ששמת לב. אני יודעת שהיה קשה כשאודי לה היה כאן וטוב שהייתה חלופה גם אם אל אידיאלית... ומניחה שזה בטח לא פשוט להיות שם ולדבר או להיות בזה. ותודה בכלל! שיהיה לנו לילה טוב (למרות שאני ישנתי לא מעט כי הייתי מותשת מהבכי והצעקות שלי ):

מין עצב כזה ואתה כבר הלכת..אך תשוב ובטח תכתוב אני כאן או משהו בסגנון..אבל צריכה עכשיו...אותך, אותה או מישהו שבאמת יכסה בשמיכה וילחש לילה טוב.. חסרים לי חלומות נעימים.... במבי, לעולם לא אגיע בפיג'מה לטיפול כי זה פאדיחות וחוץ מזה אסור לי המון דברים..ומצטערת ומתנצלת ומרגישה לא לעניין ואפילו ללחוש להוריי אין סיכוי....אפילו לא לחשוב על זה.... אני נרשמתי לקורס חדש שנעשית בו הרפיה ויוגה ועוד דברים........מעניין דווקא הקורס אבל אז הרגשתי כל מיני דברים והמילה העיקרית שעלתה לי היא בלבול... עדיין מחפשת איפה לשתף.. ואם בכלל....כי פה זה לא טיפול אבל אתה מוכן להיות עד...ולשמש הד..שעצם ההזמנה גרמה לי לחשוב ולהרגע קצת..תודה אודי יקר...

מיכל, אני לא אודי אבל באמת בדיליי, ובכל זאת - איך עבר הלילה? אילו חלומות ליוו אותך? שולחת חיבוק שתאספי אם תרצי, כדי שהיום ינעם לך. ומזמינה גם מבחינתי שתספרי ואשמע. את יקרה לי, הייתי רוצה לשמוע מה עובר עלייך אם את רוצה לספר... וגם אם לא, להיות כאן איתך בבילבול. נעמה.

הלילה נעזרתי ברעיון הנחמד של הפיג'מה...פשוט דמיינתי אותה לידי, מכסה, משגיחה ועוד...וגם דמיינתי שאודי עונה לי "הגעתי ואני כאן" או משהו בסגנון...ועזר לי ששניהם איתי, נשמע קצת מגוחח אבל עזר...בד"כ קשה לי להאמין ממש שאיתי...בדרך כלל ההרגשה היא לבד...אבל הצלחתי, אז הלילה היה נעים דווקא, למרות הכל, תודה נעמה שאת מוכנה להקשיב...אולי זה יגיע ואולי לא..אבל הנכונות והלגיטימציה עוזרים..

זה ההסבר שלא ענית עליו הפחיד אותי הפיגועים האלו בירושלים ובתל אביב. סכנה שכל רגע זה הולך לקרות. למרות שזה רחוק. שהאזרחים לא מרגישים מוגנים. שהאבטחה לא יכולה לשלוט על זה. זה נורא מפחיד. מפחדת לצאת מהבית. אבל יוצאת לעבודה איך שהוא.... וכל היום רק חושבת על זה ועל דמיונות. קשה בלילה להרדם. חולמת על זה. ורועדת!!!! איזה פחדד......!!!!!!!

חנה ורחל שהייתן איתי...ובמבי יקרה, שוב את מקנאה? הפעם ממש אין לך סיבה, פעם בשבועיים זה לא ממש טיפול :( וגם הלואי שהייתי יכולה לבוא עם פיג'מה, שהיא תחבק, תכסה תלחש מילים, תקריא סיפור ותשיר שירי ערש, אבל זאת לא המציאות....את מתראה אתה כמעט כל יום זה כמו להיות בבית עם אמא לא? הורה רואים כל יום :)

רק עכשיו ראיתי. איך את מרגישה?

בדיוק על כך דברתי, על חוסר הרצון שלכם אנשי המקצוע חהיות במקום הקשה הזה של הכאב שלנו. אתה יודע כמה פרשה כמו זו של בני שמואל יכולה להוריד לתהומות? אתה יודע מהי ההרגשה לשמוע קולות וצעקה שלא פוסקת ולרצות רק להעלם? אתה יודע איך זה לאבד את הזכרון ביומיום, עם הילדים, בעבודה? להפסיק לאהוב את הילדים שלך ולרצות ךעזוב אותם, או לנסוע בגשם לעצום עיניים ולקוות שמשאית תתנגש בי חזיתית? אתה רוצה לדבר על דברים נקיים כמו פחד, יאוש, מערכות יחסים. לא הכל טמון שם. יש עוד ספקטרום גדול של רגשות שמעדיפים להתעלם מהם.

לא יודעת מה כתבת.. אבל אני לא חושבת שזו התעלמות פשוט כתיבה כזו מעלה אצל אחרים מחשבות לא טובות כמו שכתבה נעמה שלפעמים מה שאחרים כותבים זה מעורר..ולי אישית קשה לקרוא הודעות שמזמינות אותי לרגשות לא טובים..

אתה יודע שיש הודעות שאתה לא מעלה, אבל אל זו תגובה אז מתקבלת במייל הודעה עוד לפני שאתה מעלה... אז אם יש משו לא מתאים לא בטוח שאתה יכול לצנזר... וגם קצת נעלבתי שבמבי וחלום נפגשו בפורום אחר. הרגשתי בצד שמדברים על משו שאין לי מושג וזה הזכיר לי גם כאן. שיש משו בינך לבין מעליה שאני לא יודעת. ולגבי חלום ובמבי שהן דיברו על פורום 'קשה', אז גם אני רוצה להיות בפורום כזה

ראשית את יכולה להיות שם..שנית לא ממש כדאי לך, זהו פורם נפגעות תקיפה מינית....וזה רע

זה אכן לא שייך אלי. ב"ה

אתה שמח היום?

מעניין, אודי, אתה חושב שהיום במיוחד? כי נראה לי שזה טיבו של הפורום לרוב, וגם היום כמו בימים אחרים זה מהול גם ברכות מסוימת (של פיג'מות והודעות בין משתתפות). ובכל זאת, אם אנסה לחשוב עוד, עולים לי שני רעיונות (שמתייחסים יותר בכלליות). דבר ראשון, רגשות של אחרים זה דבר מדבק, וברגע שמתחילה תנועה מאחת היא מתחברת לתחושות האלו אצל השנייה ומעצימה אותן. השנייה מביעה אותן וכדור השלג המשך. נראה לי שכאן גם טמון חלק גדול מהכוח של קבוצה (ואולי קריאה לאיזה ניסיון לפינת דברים חיוביים בפורום, או משהו מהדברים האלה, שכמה שהם לא מסתדרים עם הציניות שלי היום יש בהם כוח...). דבר שני, על עצמי אני יכולה להגיד שאני "מנצלת" את בדיקת השטח של אחרות. מפחיד אותי לבדוק מה קורה כשמבטאים כעס ואכזבה, ונוח לי לראות מאחרות שהכל עוד עומד ותקין ולהעיז לנסות גם. ואולי הגשם שוטף הכל החוצה... ואולי קר בחוץ וצריך זעם שיחמם או אכבה שתזדהה עם הקור... ואולי כלל הפסיכולוגים עורכים ניסוי על שמטרתו להביא את אוכלוסיית המטופלים לכדי ייאוש דווקא היום. ;) נעמה.

החיים.. מלאי כעס, אכזבה ויאוש...למה אתה חושב שקרה משהו? לא נראה לי שזה קשור לפורם או אלייך...

אתה מאכזב מכעיס ומייאש... תעלה גם את ההודעות שלי, עניתי לך בהודעתי הקודמת

כפי שאתה מגדיר זאת (: אתה באמת חושב שיש איזה שהוא קשר? גם אל תשכח שלא תמיד ההודעות עולות יחד. אצלי לפחות, גם הגשם וזה שנרטבתי לא עשו לי טוב. בכיתי אפילו בגלל זה. לא היה מקום באוטובוס, היה גשום נרטבתי, מביך אבל זה השפיע עליי.

על הטיפול שלהן, אני מרגישה ביחס אליך.. אפילו יותר מאשר בטיפול שלי.. לכן בסופו של דבר מה שכתבתי נכון ואני לא טרול עדיין

אודי הי, אני לא מרגישה שהחוויה מההודעות היום הן בעיקרן של כעס,אכזבה ויאוש.. אמנם ישנן ההודעות של חנה שמתייחסות לאכזבה והפגיעה בקשר לעבודה, אמנם נכנסה הודעה של עמליה (?) ?? אני לא חווה משהו חריג.. ואם אכן אתה אומר שזה קיים, ייתכן ש : * שזה הצבע שלך היום ? שדרך ה"עיניים" הללו אתה קורא היום בפורום ? *ייתכן שכתוצאה שאנחנו בקשר וירטואלי ,הדיבור המורחב על הפיג'מות והכמיהות שעלו בעוצמה לא מבוטלת, ואי היכולת לממש אותן, הן שמביאות משב רוח של אכזבה וכעס מאי היכולת לממש את הפנטזיות ? אני לא הרגשתי פה היום משהו חריג... שלך-במבי. נ.ב אודי, בבקשה תענה לשאלתי בהמשך לתגובתך אלי למטה (כותרת:דמיון ומציאות אם אינני טועה..)

אודי, קראתי עכשיו את הכותבות השונות ורוצה להוסיף טיפונת : אתה צודק, גם נטע ונעמה ואולי בנות נוספות דיברו ורוח של כעס,אכזבה ויאוש נשבה מהודעותיהן.. אני שמה לב לדינמיקה מעניינת שמתרחשת עכשיו בפורום: ישנה תחושה של "התפרקות הקבוצה " לתתי קבוצות : * "המקובלות" יותר או פחות -ניתן ביטוי לכך דרך ליליפוט * אלו ששוחחו גם בפורום נוסף -ניתן ביטוי לכך דרכי ודרך חנה שביטאה את מחאתה על כך ("בנות שמדברות בצד ") ייתכן שרוח חזקה של שייכות מנשב בפורום כשהשאלה היא : "מי שייכת יותר / פחות לקבוצה.. מי בפנים מי בחוץ ייתכן שכל הקטע ההזוי בינך ושמלי אף הוא תורם לכך.. כלומר, ייתכן שכתוצאה מהדיבור הקשה ביניכם, מתעוררת חרדה גדולה "במשפחה" וכל "ילדה בבית" שואלת : איפה הגבול של אודי ? האם /מתי יגיע תורי ??? ואני רוצה לומר לך שמצד אחד אני מאוד מאוד שמחה שאתה שם גבול לשמלי... אופן הדיבור שלה אליך (הן כאדם והן כמנהל הפורום שנותן כל כך הרבה, כל כך הרבה ובהתנדבות..) הדיבור התובעני כלפייך ,הבוטות שקורעת לי את עור התוף.. מצד אחד אני רותחת על שמלי ומאוד מאוד שמחה שאתה מגיב אליה כפי שמגיב.. שם לה גבול מאוד ברור ומאפשר שינוי וגדילה אם היא היתה בוחרת לנסות ולראות אחרת.. מצד שני, הבטן שלי מתכווצת עם כל תגובה קשה שאתה כותב לשמלי קשה לי.. אני חושבת לעצמי, אם היית כותב לי מילים כאלו, הייתי מתה !!!!! אני גם שומעת את שמלי עם הכאב המטורף שלה והיכולת לא לוותר שומעת איך היא צועקת :"אני לא טרול !!! ואם אני טרול זה בגלל שאתה הפכת אותי לטרול " ושואלת את עצמי , עד כמה הריקוד המשותף המטורף ביניכם, שכנראה, כן, כן אודי, משהו אולי באופן שמאוד לא דייק לשמלי גם אתה באיזשהו אופן נותן יד ומחזק את הטירוף הפסיכי הזה.. ואז.. כשהחוויה היא של חרדה גדולה מהתפרקות הקבוצה, מגיעה נעמה עם הרעיון "להדבקה מחודשת" לשם חיזוק הביטחון שהופר ? והיא עושה זאת דרך ההודעה ששלחה היום עם ההצעה לחוויות /מעשים/אירועים (?) לא זוכרת בדיק את הניסוח, אך ברעיון אם הבנתי נכון, הכנסת אנרגיות חיוביות... זהו לעכשיו.. :) ואודי, דיר באלק.. בבקשה.. תענה לשאלת ההמשך ששאלתי אותך בהמשך לתגובתך שכותרתה היא :"דמיון ומציאות" עץ שפתחתי ב 11/26 (אם אינני טועה) שלך-במבי. *

בזמן שאתה כאן, תחליט להעלות את ההודעה שלי? בבקשה

מוות? יאוש? לא מצליחה להבין למה, ומכל הדברים שכתבתי דוקא על האוירה הכבדה של היום והיאוש והכעס שמנסים לגעת...

אני לא זוכרת מה כתבתי בדיוק והיומדברים חשובים שרציתי שישמעו ויקבלו תגובה, גם את שלך. לפעמים צריך משהו אחר מהמשפטים הרגילים כי בסופו של דבר עוד מאותו הדבר גם מייאש ולא מניע

התעלמות. התעלמת למטה. ראית ובחרת לא לענות. מוכר!!!!!! תתעלם! לא חדש

שאתה צריך לעמוד בכללים של שיח בין בני אדם בנוגע אליי.. אולי אפילו עם כולם לפעמים.. אתה פוגע.. מה יש לך איתי? זה בגלל שאני לא כותבת לך שאתה קדוש? ויקר? נראה לי שזה היה ככה מלכתחילה.. שלא אמרתי לך. אתה מתנהג יפה למי שאומר עליך דברים טובים, ולא אמרתי.. לכן אתה מתייחס אליי ככה. אולי אתה מרגיש שלא "נשבתי בקסמייך" וזה מכעיס אותך.. ואז אתה מוותר.. מרים ידיים.אתה צריך שיאהבו אותך כדי להגיב בנחמדות למישהו?

ביקשתי ממנו עזרה לחזור לטיפול.......... קצת עגום,לא?

רציתי להתקשר אליה ולהגיד לה שרע לי.. אבל לא רציתי להתקשר ומה גם שלא רוצה לספר לה בדיוק. אז נזכרתי ששכחתי לשלם לה היום למרות שהבאתי איתי צ'ק... אז התקשרתי כדי להגיד לה ששכחתי. וישר בהתחלה אמרתי לה שיש לי שני דברים וככה הצלחתי גם לומר שהיה לי ממש קשה קודם. לא רציתי לסיים איתה את השיחה ורק רציתי עוד אבל היא עזרה לי.

שלום , אני כותבת בשמו של אחי כי אני מאוד רוצה לעזור לו ולא יודעת איך ולמי לפנות, אחי בן 43 נשואי עם ילדים קטנים מערכת היחסים בינו לבין אישתו גרועה מאוד ולרוב מתנהלת בצורת צעקות השפלות הרמת ידיים רצון להתגרש הכל הדדי חוץ מהאיומים שלו להתאבד , אף אחד מהם לא יודע איך זה התחיל אבל אני יודעת משיחות אישיות במשך שנים ( נשואים 11 שנה ) עם שניהם וכל אחד לחוד שהם רוצים לסדר את הזוגיות ולא להרוס , לדעתי הבעיה המרכזית היא אחי , גבר שאין לו ביטחון עצמי, לא מלומד, דיסלקט, אין לו הערכה עצמית בכלל, לא יודע לדבר ( בורח לשתיקה או צעקות ואז גורם לעצמו להיות אומלל ) נותן לה את השליטה על הכל כולל עליו , חושב שלא מגיע לו כלום , משקר לה מהפחד שמא תכעס עליו, ולכן אין לה הערכה אליו, גם לילדים משפחתו וחבריו . לאחרונה התברר לי שהבריחה שלו גורמת לו לשתות בסתר ולהכחיש . הייתי רוצה מאוד לעזור לו לפני שילכו ליועץ נישואין לפתור את בעיית הזוגיות שלדעתי לא ממש קיימת שם , דעתי היא שעד שלא יטפל בעצמו לא יוכל לבנות את חיו ואם יתגרש יכנס שוב למערכת יחסים זהה. בגלל שאין להם אמצעים לטיפול פסיכולוגי יקר והוא לא מוכן דרך הקופה ( חיים בשכירות ושניהם מרוויחים שכר מינימום ) אני מאוד רוצה למצוא פסיכולוג טוב שיעזור מאזור ראשלצ , לא מכירה ואין המלצות, האם יש לך אפשרות להמליץ על מישהו שיכול לעזור בנושאים להלן ויתאים לו כי חשובה הכימיה ( הוא בחור סגור מאוד ) , אשמח מאוד תודה מראש

אודי, אני נשבעת לך שיש משהו בטיפול דינמי שהוא מחרפן. אני בן אדם מאוד מאופק שמנהל מערכות יחסים בצורה מאוד יציבה ובוגרת. גם בעבודה אני אחראית ושקולה. והטיפול מוציא ממני צדדים מאוד מכוערים. אני שונאת את עצמי ככה ועוד יותר שונאת אותו! שונאת שונאת שונאת!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! נטע.

מוזר.. אני לא מנהלת מערכות יחסים בצורה יציבה בכלל (אין לי כאלה), אבל דווקא בטיפול מערכת היחסים שלי איתה היא די יציבה יחסית... מעניין אם יש הסבר הגיוני או שזה סתם מקרה, השוני בינינו..

פתאום כשמצפים ורוצים כבר, פחות בודד ומייאש. זוכים לחידוש: מאכזב ומכעיס. הם מכאיבים אחרת, ובא לי לחזור לכאב הישן, אבל זה לא נאמן לשינוי והתנועה שחייבתי את עצמי בהם. אז עכשיו אני סתם מלאת עלבון וכעס על זה שזמן הוא סופי, ש-50 דקות חולפות בלי לשאול אותי (ונדמה כאילו כן שואלות אותה), שלפגישה יש סוף שלא קשור למה שאני רוצה. מסתבר שמציאות לא רק מייאשת. היא גם מכעיסה כל כך. רק צריך לבחור מה מעדיפים... נעמה.

הטיפול הוא מעין לימבו כזה. מזמין את החוויה הראשונית וממוקם בתוך הזמן של הגדולים. אני מנסה ללמוד איך לעשות את המעברים, איך להכיל את השפות השונות. הצד של הגדולים שבי חושב שהוא מבין. הצד הינקותי מבהיר לו שממש לא. ואני לא יודעת איך להשתיק/להשקיט ואת מי מהם... נעמה.

נזכרת ושוב בוכה... השפילו אותי ואם לרגע חשב.י שזה הוריד לי את הבטחון העצמי.... אז לא. פשוט הוא לא קיים בכלל אז אין לאן לרדת

אני מצטערת בשבילך, חנה. מניחה שכרגע אין לי מה להגיד כדי שתרגישי טוב יותר, אז רק משתתפת בצערך ומחכה בתקווה להודעת רגיעה, כמו בפעמים אחרות בהן התגברת על מכאובים ואכזבות. נעמה.

כתבתי לך ממה כל כך פחדתי וכנראה שלא ראית את ההודעה!?.......

זה משהו שכבר ידעתי. רק המודעות לזה מתחדדת. זה לא פחד מקרבה, זה פחד מטוב. חוסר מסוגלות להיות בטוב. הרס עצמי. של גוף ונפש. מחלות פסיכוסומטיות. הרס. ואני מאמינה שזה בגלל שהילדות/בגרות שלי מאופיינת בתחושות האלה ובדברים שקרו לי. שלא יכול להיות טוב שנשאר. שאולי לא מגיע לי? שמשהו מתחיל טוב. והופך לסיוט יום יומי. ולא פעם אחת. כתבתי על זה פעם, שהמטפל שלי אמר לי שכל מה שעושה יסתיים בכישלון...וגם אם לא יהיה כישלון- אני אדאג ליצור אותו.... ושוב, השבוע דיברנו על זה.. במילים אחרות. שאני תמיד בחוויה של חסר. והוא אמר שלא משנה מה הוא יעשה, אני אחווה את הטיפול כחסר. לא נכון לי. לא מדוייק. חסר. לא טוב. הטיפול, הלימודים, העבודה, המשפחה, קשרים עם בני זוג.. ואם פתאום משהו טוב וקרוב ומשמעותי קורה לי איתו או בחיים, אני לא מצליחה להיות בזה לרגע..אני הורסת, פוגעת, לא מאפשרת, נחסמת, מתרחקת. זה נורא אודי. לחיות ככה. שלא מצליחה לשנות את זה. אפילו שבטיפול שנתיים וחצי. שזה לא משתפר. שזה לא בשליטה שלי. זה מייאש אותי. מה הטעם?... מה הטעם????

חנה, רציתי גם לכתוב לך עד כמה אני שמחה בשמחתך וגם יודעת שמפחיד אבל לא עשיתי את זה.... היה קשה לי להצטרף לעץ הקבוצתי, אולי פחדתי שאהרוס. אז כותבת עכשיו. אני ממש גאה בך על ההתמודדות ועל הדרך שאת עושה. נטע.

למה להרוס? את כזו מקסימה..

אודי, אני כועסת עליו!!! כועסת ומאוכזבת. ובתגובה, משהו בי נסגר. ואני שוב עושה את מה שאני הכי טובה בו - פוגעת בעצמי. אתה יודע אודי, דווקא עכשיו משהו בי נרגע, כי הנה התרחש מה שידעתי שיקרה. הרי ידעתי שהוא יפגע בי, והנה זה קרה. עכשיו באופן משונה, אני רגועה יותר. הכמיהה הזו לתיקון, היא מסוכנת. אני לעולם לא אתן לאף אחד לעורר בי כאלו רגשות. הכי קרוב לבד. נטע.

אפשר להיות איתך קצת? לפעמים יש תזוזה מתקרבים ומתרחקים .... זה קורה וזה בסדר.

מבינה כל כך מבינה לא מגיע לך לפגוע בך ואת ננעלת כי זה מזכיר לך מטרגר מחזיר לשם דברו אפשר לעבור את זה

אני הרבה פעמים קוראת אותך, ומרגישה כאילו את כותבת את מה שאני מרגישה.. החוסר אמון. הפחד לסמוך. להתקרב. ושקורה משהו קשה - אתה מתפרק. מסמן עוד ווי. הנה, גם הוא. וזה כואב, ושובר, ואני מבינה אותך, וכואבת איתך את הרגעים האלו.. אבל את עוד תראי שזה רגע של קושי, של שניכם, בתוך קשר- יציב, דואג, שומר, אוהב. רחל.

החלטתי להעמיד אותה למבחן...אני מקווה שהיא תעבור אותו.מבחן קל דווקא, אמנם אני מצפה לכך שהיא תכשל אבל אולי היא תפתיע... לא אין סיכוי ,חבל. אם היא תכשל בבחינה הזו "הוועדה" תצטרך לגרוע אותה מהתוכנית. תאחלו לה בהצלחה.

עצוב לי בשבילך ... היא שם לא צריך מבחנים כל אחד יכול להכשל במבחן זה או אחר כולנו בני אדם גם היא

מעבר או כשלון, אין מועדי ב ולא אכפת לי שהיא תכשל! אגב לשאלתך היא נכשלה בכל הבחינות עד היום . ומבחינתי זה יהיה כשלון לתהליך כי אני לא אחזור עליו עם אדם אחר. היא מקסימה וטובה אלי אבל לא עומדת בציפיות שלי היא אמורה להבין , לדעת, לזכור מבלי שאומר דבר . לא לנסות להביך אותי בשאלות כדי לדובב אותי. אני לא ילדה בת 10.

אני דווקא בא עם קפה. לבוא עם פדג'אמה זה הכי כיף שבעולם ועוד לבקש סיפור ושמיכה...חושבת שארצה גם חיבוק או לפחות נגיעה רכה. ((-:נעים וחם דבר אחד קשה לי להבין,למה אני לא זוכרת שרציתי את כל זה בתור ילדה? אני זוכרת שהייתה לי חסרה אהבה מגיל 13 בערך אבל לפני זה-לא.הערכה חיפשתי וגם זה לשווה.קשה היה להורים שלי להשלים עם מציאות שיש להם ילדה רגילה לגמרי,לא גאונית ולא יפה במיוחד,שמנמנה ולא ספורטיבית,לא נקיה,לא יודעת לשיר,לא מאורגנת,לא צייטנית,לא מצטיינת,לא זריזה ולא בעלת כישרון כלשהו יוצא דופן,אפס ואישיות אפורה שנולדה לבצע פקודות של אחרים,לא מסוגלת לקבל החלטות,כותבת עם שגיות...אני מבטיחה שאני יכולה להמשיך את הרשמה...רק אלוקים יודע איך שרדתי את זה... אני רוצה לבקש סיפור לפני שינה שתקליט לי לנגן.נכון,רעיון?נראה מה היא תגיד.רוצה המון המון אהבה.שמתי לב שהמפלצות מפחדות ממנה כי אם אני אוהבת את עצמי אז אין להם מקום!!!והם בכלל לא מפלצות אלא סתם חלקים מסכנים עייפים ומתוסכלים מעצמם... בקיצור,יש(!!!)למסיבת פידג'מות משותפת!!! אוהבת אתכם,חלום

אני עכשיו במיטה אחרי שקפאתי מקור בחוץ. תכף צריכה לצאת אליה.. הכי כיף פיג'מה, אבל אני לא רואה את עצמי עושה את זה. תבקשי ממנה סיפור, את חושבת שהיא תסכים? מעניין... שתדעי שאני מעריכה אותך על כל הקושי שעברת... תודה גם לך(: ואני בעטח שבעד מסיבת פיג'מות (:

קשה לי להבין למה אבל יש לי המון כוחות ואני מצליחה להיות איתה גם כשהיא לא איתי בפועל עד שפתאום סתם ככה היא כאילו נעלמת לי ואני מתחילה לעבד מצברוח וקשה לי לווסת רגשות ותחושות.אז אני חייבת לבדוק שהיא קיימת,לשמוע אותה דקה שתיים וחוזרת לעצמי מלאת אנרגיה להפוך את העולם((-: קר,בררר.ויש לי תור עם ילדה במרפאת שיניים עוד מעט. אתמול בעלי סיפר לי סיפורים על שבטים מוזרים בתנזניה.לא זוכרת מה היה הסוף כי נרדמתי.אלוקים שמעה שהיה לי חסר משהו לחמם את החורף... ואני מעריכה אותך על הנחישות,רגישות ואמיתיות שלך. המון כוח לך,יקרה חלום,בחום

חלום הי, זוכרת ? אז כשאודי לא היה ? אני זוכרת גם לך.. זוכרת שכשהיה ממש קשה, פתאום התראינו + מישהי נוספת :) בפורום הקשה ההוא.. זוכרת ? וכבר מזמן רציתי לשאול אותך.. למה בחרת בניק חלום ? חשבתי על הניק שלך.. וחנה וחלום, אם יש בכן רצון להגיע בפיג'מה למטפלת שלכן, מה מונע מכן לעשות זאת ? איתכן במסיבת פיג'מות.. ואודי עובר מאחת לאחת, מגיש כוס שוקו חם, העיניים של אודי זוג פנסים מאירים ומחייכים, מכסה אותנו בשמיכה רכה, מעמעם את האור,ובשקט בשקט בקולו העמוק והחם מספר סיפור.. ..וכשמסיים את הסיפור, שר לנו נעימה..חרש חרש.. וכך אנחנו נרדמות לאט לאט עם חיוך על השפתיים... שלכן-במבי.

היי,בנות תצחקו עלי אבל אני לא נרדמת בלי "לראות" את המטפלת שלי יושבת לידי.ככה יותר קל לי לאבד שליטה ולהרדם.שוקו חם אני מכינה לי לבד בבוקר בתוספת כפית קפה אחרי 7 שוקוים שילדודים שלי."אם לא אני לי מי לי?"((-: במבי,אהבתי את הפנטזיה שלך-חם כזה ומשפחתי. בקשר לבוא בפדג'מה לטיפול,יש לי חשש שאם מישהו יראה אותי כך בדרך-יזמינו לי אמבולנס (-: ישר לכפר שאול.בלי איפור אני לא בא לאף מקום. טוב,היה נחמד להכנס.הקטנה שלי צורחת שהיא רוצה מטרנה. ובמבי,אם בא לך,אנחנו יכולות להפגש שם שוב באותו פורום.אולי עם הזמן יהיה לך פחות מפחיד... למה בחרתי ניק "חלום" אני אשתף בלי נדר . נהיה בקשר שלכן,חלום

גם לפנ ישאבוא אצטרך לומר לה שאני רוצה, אחרת יהיה לי מאוד קשה לעשות זאת. אני גם יודעת שברור שהיא תסכים. וכדי לעשות זאת אצטרך לקחת מונית.. בהלוך זו לא בעיה אבל חזור אני צריכה לעלות לרחוב מעל כדי לקחת גם יש רק פגישה אחת שזה רלוונטי השניה בבוקר. אל דאגה אספר כשזה יקרה. חושבת שרציתי את זה כי קראתי ממך. אני כבר לא בטוחה. כי כן היה לי את הפנטזיה לבוא אליה כך, אך אל זוכרת אם את כתבת על זה קודם גם. את אויל זוכרת? מעניין אותי

אני מחייכת ...היא רצתה להקריא לי סיפור השבוע סרבתי אני דווקא יודעת למה אמא שלי שנאה להקריא לי סיפור ובכל פעם כעסה כי נעלמתי "מצחיק" מאוד להעלמות שלי קוראים דיסוציאציה חבל שהיא לא הבינה אולי הייתה חוסכת לי קצת כאב.... יש כריות במסיבה ...

שולחת לך חיבוק(אם זה מתאים לך?) אני יודעת כמה זה כואב... שלאימא לא היה כוח לראות את האמת... שלא היה לה בכלל כוח להיות שם בשבילך... את יכולה לבחור כרית לבכות עליה ופוך מחמם. אנחנו כאן.שוקו על השייש ופדג'מה חמה על המדף. סיפור רק אחרי מקלחת,ארוחת ערב וצחצוח שיניים. אנחנו אולי לא אימא אבל אנחנו מרגישות את הכאב שלך. נעשה מסיבת פדג'מות של אחיות.אני כרגיל מרגישה האחות הגדולה, המחליפה של אימא,אחראית ובוגרת שיודעת להיות כמעט אימא... האמת כזו נשארתי(-: בא לך אחות גדולה?..בכל מקרה סידרתי את הבית ושוקו על השייש. חלום,בחיבוק

חיבוקים תמיד מתקבלים ברצון ובקור הזה פוך וכרית זה נהדר חיבוק חזרה אם נכון לך ואחות גדולה ...לא יודעת למשפחה יש אצלי קונטציה לא משהו ..חברה זה טוב ואמיתי יותר ...

הי אודי. זוכר?? לונג טיים...,אבל אני כל הזמן פה!קוראת והרבה פעמים ככ מזדהה. אבל מתקשה לכתוב כבר תקופה. ולאחרונה בכלל עוברת סרט רע,עם כאבים פיזיים קשים שלא מרפים,בשל בעיה שנמצאה, וזה ככ מקשה מגביל מתסכל כואב וכבר מפחיד ומלחיץ מאד!!!וחוששת גם שזה לא יעבור וככה אשאר ככ כואבת ומוגבלת. תהיתי אם בכלל מישהו פה עוד זוכר אותי..., נראה כאילו זה לא ממש חשוב לאפאחד...,ופתאום זה היה לי עצוב. כאילו שאני לא "מהמקובלים" מהגרעין היציב ,רק איזו נספחת שכזו...,שהיתה הלכה והשיירה ממשיכה. אולי ביום אחר...,הייתי מרגישה אחרת. כרגע זה מה שעולה חזק כבר כמה ז\מן,ונדרשתי גם לאיזשהו אומץ כדי לרשום זאת. זהו..., אז סתם ככה רציתי בכל זאת להגיד שלום.להגיד גם שאני פה וגם אם קולי לא נשמע כמו פעם. ותודה על הפורום...

את מוזמנת לשבת לידי שתרגישי נוח.

היי ליליפוט, שהייתה פעם ברוכית...:) בוודאי שזוכרת, למרות שגם אני לא תמיד פה... טוב לראותך, ובתקווה להקלה בכאבים...:( רחל.

ממש הלכתי לאיבוד. לא ידעתי איפה אני. איזה עשרים דקות.

היי רוני, נשמע מפחיד. אני שמחה שבסוף שבת. העלית בי את המחשבה שלא במקרה מציאות מזכירה את המילה מצא. את מציאותית, ברת מציאה. פשוט לפעמים המציאות קשה מכדי להיות בה ואז גם לא מוצאים ונמצאים שם, באיבוד. מקווה שהביקורים שם יסתיימו בקרוב. מפחיד שם באיבוד ולא מגיע לך להיות שם. נעמה.

היי אודי אני חושבת שאחת הסיבות שאתה מחזיק מעמד זה ימי החופש שאתה לוקח, כך אתה לא נשחק. אגב, זה שכל הודעה עוברת אישור שלך, זה טוב, כדי שטרולים לא יכתבו ויהרסו את הפורום מצד שני זה מאט את הקצב וגם מכביד עליך, הלא כן?

אני כל כך אוהבת את החורף. ונראה כאילו שטיפות הגשם הגיעו גם לכאן, בשקט השקו את גזעי העצים, הצמיחו ענפים ירוקים... יש בזה איזה רוגע. תחושת פשטות. בחורף כאילו כל הגוף נפתח לקראת הגשם, לקראת הריח שלו. הייתי רוצה קצת להפסיק לחכות קצת פחות להיות עץ שמתבונן לשמיים וממתין, מנסה להתמתח לקראתם אולי להיות גבעול דשא. אולי להבין שכולם שכל האנשים והצמחים מחכים לגשם. (אני כל הזמן מחכה לה אני כל הזמן מחכה למשהו גם כשאני שם אני מחכה אני מחכה למישהו והוא לא בא אולי הדמעות שלא באות יוכלו. כמו הגשם. לשים אותי במקום)

כמה יחד

בואי.

אודי התעלם ממני... אין לי לאן לבוא ואני לא יחד. אני לבד לבד לבד לבד.. אבל רגילה..