פורום פסיכולוגיה קלינית

כתבתי לך למטה וענית לי לשקול לפנות לטיפול זוגי לא הבנתי את המשמעות. אותי למדו שבעל לא אמור להיות שק חבטות של תסכולי האישה, לכן אני נזהרת לא להוציא קיטורים וקשיים מוגזמים לידו. כאישה אני לפעמים רגישה ועיפה נורא ורואה שחור. ואם העל חדש שרוצים להרשים ולא להכביד זה יוצר שאין מקום להוציא. למה זה קשור לטיפול זוגי? הוא אמור להיות כתובת לקשיים? חשבתי שפסיכולוג, למה הטיפול אמור להיות זוגי, תוכל להסביר את עמדתך?

היי אודי, אני מרגישה כמו רובוט על כימיקליים לא נרדמת בלילה ולוקחת כדורי שינה. (יש כבר פחד שלא ארדם וזה מספיק כדי שלא ארדם! כדורי שינה עם הצרות שלהם, שרבות הן, החל מהשכחה לטווח קצר, כלה במצב רוח הזיפט שהם משרים בבוקר ואז אני התחלתי לקחת ריטלין וואו! נותן לי מרץ, ואנרגי(בכלל לא עוזר להתרכז, להפך, אני הופכת לפצפצת אנרגיה), ומעלה את מצב הרוח אבל אז נגמר הזמן, ואופססס המועקה מגיעה, ומחכה כבר ללילה גילוי נאות, אני מאד עסוקה, ועובדת הרבה, עם עובדים תחתי, ועם כל זה מרגישה שלא מספיקה מספיק, וזה נכון, יכולה הייתי להספיק הרבה יותר, ויש לי המון דרישות מעצמי, ומרגישה שלא יכולה להתרכז לעשות את מה שאני צריכה, והריטלין ממש לא עוזר, בקשתי היום לקבל מסוג אחר, לקחת בתחילה ריטלין SR היום בקשתי ריטלין קונצרטה אבל הבעיה היא שאני מרגישה שאני מרעילה את הגוף שלי, שאני =הופכת לאוטומט, שהכל כימכליים, שאין לי מספיק כוח להתמודד עם הקשיים ולכן אני רצה לתרופות. אין לי ספק שאם הייתי מספיק עם מוטיבציה פשוט לנקות את הגוף מכל הרעלים הללו המצב שלי היה הרבה יותר טוב, אבל אין לי את הכוח הנפשי לעשות זאת, אין לי כוח ללילות לבנים, אין לי כוח למועקה, ואין לי כוח להלחם בזה בצורה טבעית אז עוד רעל ועוד כדור ועוד כדור, ויש לי מגירה מלאת כדורים שאפשר להתאבד מהם. היום קל מאד לקבל כל כדור שאתה רוצה, נותנים לך בשפע כמה שאתה רוצה אז איך יוצאים מהפלונטר

אין לי כוח לרצות, זה גדול עלי אין לי כוח למועקה בלב אין לי כוח לחוסר כוח אין לי כוח להתמודד עם חוסר שינה עם חוסר שקט אני רוצה שפיה טובה תעביר עלי מטאטא והכל יעבור אבל להשקיע את כל הנדרש לסבול עבור זה, אין לי כוחות נפש אז עוד כדור ועוד כדור יודעת שזה נורא אבל אין לי כוח לרצות ממש, רצון כזה שגורם להתגבר על כל ההפרעות

אני קוראת כאן, וגם בכלל, שמטופלים מדווחים על התאהבות במטפל. אני חושבת שיש עוד זווית לרגשות אלו זו הזווית של פיתוח תלות. אפשר לבלבל בין התאהבות במטפל לבין פיתוח תלות בו. אדם שנמצא במצוקה, מרגישה שהאדמה רועדת מתחת לרגליו הוא רואה במטפל מי שאמור להשאיר אותו שפוי, מי שיכול להחזיק אותו כאשר הכל מתמוטט יש כאן הישענות על המטפל, ופיתוח תלות בו, הרגשה שבלעדיו לא יוכל. לכן הוא גם כל כך רגיש לכל מה שהמטפל אומר, לכן כל כך צריך את החיזוקים שלו, הוא הוא פשוט פתח בו תלות. התלות הזו לפעמים מתפתחת מעצם הדברים ולפעמים יש גם למטפל יד בזה. בכל אופן חשוב מאד לדעת מתי מדובר בפיתוח תלות, ומתי זו התאהבות או התדלקות, כי אלו נושאים שונים לחלוטין כמו בכל מקצוע אחר, גם במקצוע הפסיכולוגיה ישנם כל מיני אנשים, אי אפשר להשליך מאחד על השני, אבל ישנם דפוסי התנהגות מסוימים שאפשר למצא אותם. ישנם מטפלים שחשוב להם לעזור למטופל, שיעמוד על רגליו, עוף גוזל, ולך אל השמים, והאתגר שלהם זה לראות את המטופל עומד על רגליו ונפרד. לעומתם ישנם מטפלים שמפתחים את התלות הזו, הם מראים למטופל פעם אחר פעם כיצד הוא צריך אותם, כיצד הוא לא עוד לסיים לנקות את כל המצבורים בפנים, כיצד יש לו דרך ארוכה מאד לעבור. לפעמים זה נכון יותר ולפעמים זה נכון פחות. אני יכולה לספר על כל מיני מטפלים שאישית הייתי אצלם, אלו היו מכל מיני סוגים. סוכרת אחת, נפלאה וטובה, וחכמה, ומוצלחת, שרק דאגה להעמיד אותי על הרגליים, ולספר לי שאני לא צריכה כלום כי אני מספיק חזקה, ורק דאגה להוציא את העוצמה שלי מהכוח אל הפועל. ובאמת לא הייתי אצלה יותר מאשר פעמים ספורות, וזה היה נפלא. הייתי אצל מטפלת אחרת, שלדעתי הרגישה בתחרות אתי, ולא משנה מה שספרתי לה, תמיד היא ידעה להפוך את זה ולהראות לי עד כמה זה מוכיח שיש לי בעיות.... גם במקומות שהביטחון שעצמי שלי היה בשמים, היא לקחה את זה על עצמה להוכיח לי שאני סתם חושבת שיש לי ביטחון, שאני בטח בפנים בפוחדת מבושה וכו', ראיתי שעם כל מה שיש לה למכור, והיה לה מה למכור, עם כל הכבוד, אני חושבת שהיא יצרה יותר בעיות ממה שהיא פתרה! בכל אופן המטרה שלה הייתה הלראות כל היום כמה בעיות אל פתורות שיש, וגם עבודה שיש לעשות, ולדעתי אם לא הייתי עוזבת אותה, הייתי לדעתה צריכה להשאר אתה עד שהיו מגיעים החברה קדישא לקחת אותי משם. הייתי פעמיים אצל מטפלת ממש סתומה וטפשה, יאכנה אמיתית, שאלה שאלות ואם לא רציתי לענות לה, ורציתי לשמור על הפרטיות שלי, היא התעקשה שבתור מטפלת היא חייבת לדעת את הכל, אמרתי לה שתחפש את החברים שלה שיספרו לה את הכל, לי יש זכות לפרטיות. היה לי מטפל חכם ביותר, הייתי אצלו רק מספר טיפולים, נתן לי הבחנה של מה שמפריע לי, נתן לי כלים להתמודד, ואמר זהו, הכל עסקת חבילה, (אנשים עוצמתיים ומצליחים משלמים על ה בתחומים אחרים וזה בא ביחד) נהניתי ממנו.

מה שכן אני מסכימה איתך,יש המון סוגים של מטפלים וטיפולים. הטיפול הדינמי זה לא אימון.הוא ארוך וקשה אבל שינוים שהוא יוצרהם אמיתיים ועמוקים.אמון קצר מועד לא לכולם מתאים.לפעמים זה כמו לצבוע בצבע חדש ולשבח משהו שמזמן מפורק מבפנים...לפעמים אדם מרגיש שאין לו כלים להשתמש בכלים האלה...כל אחד בוחר את מה שמתאים לו ועוזר . חלום

מהעבודה לומר לי מה נסגר.. בעקרון המבחן הזה היה הסוף. כבר סגרו איתי שכר, ימים ושעות.. אין לי כוח. בטוחה שברגע שתהיה תשובה היא תתקשר אליי כך שאין לי מה להתקשר אליה, או שכן? כבר לא יודעת.. אודי, רק שתדע שאם לא אתקבל, אני מתכננת להישאר במיטה כמה ימים ולא לצאת, גם לא לטיפול. אני יודעת שזה קצת הזוי אבל אני מדמיינת אותי מתקשרת אליה ואומרת לה שאני לא מגיעה לפגישה והפעם לא בגללה אלא בגללי. ושהיא אומרת לי שכדאי שאבוא בכל זאת, ואני עונהל ה, שאין יל כוח לצאת מהמיטה ואם אבוא זה רק עם פיג'מה כמו שאני... ומניהח שהיא תגיד שזה בסדר.. הלוואי והתסריט הזה לא יקרה. אני כן מסוגלת לחשוב על התסריט הטוב אבל מפחדת... די. לא רוצה.

בהחלט מבינה את הלחץ שלך, והרצון העז רק מראה את התאווה לחיים, התקווה, האמונה בעצמך ושמגיע לך ואת ראויה. מנסיון יכולה לומר לך שעל כל כן, יש כמה "לאוים" שרק מקרבים אותנו לכן האמתי. מכירה את ספרו הנהדר של גדעון עמיחי? - לא לא לא לא לא לא לא לא כן. הוא כותב בהקדשה- תודה לכל מי שאמר לי לא. ואגב, לך עדיין לא אמרו... בהצלחה.

מקווה בשבילך שיתקשרו ותקבלי תשובה שתשמח אתך מאוד.. את יודעת חנה ? כשכתבת את הפנטזיה לגבי הפיג'מה עם המטפלת,הייתי בטוחה שאת הולכת להמשיך את הפנטזיה ..שאת מגיעה אליה הביתה, המטפלת מציעה לך את המיטה שלך בביתה, מכסה אותך ,מגישה לך כוס שוקו חם,מלטפת את ראשך ושרה לך נעימה חרש חרש.. :) את יודעת שזו פנטזיה שלי? שיתפתי את אמא צביה הרבה פעמים בפנטזיה זו.. היא לא הופכת את הפנטזיה שלי למציאות.. :((( ואני בד"כ מגיעה אליה בפיג'מה..

ברגע שראיתי את ההודעה שלך אצלי במייל, היא התקשרה אליי... את חמודה לגבי המשך הפנטזיה. זה לא שלא הייתי מתנגדת לזה אבל אני עוד רחוקה. לא באמת רוצה לגעת בה והבית שלה עד כמה שהייתי רוצה להיות בו, יהרוס אותי. את זוכרת שראיתי את הבן שלה? אני לא מסוגלת לשכוח את זה עדיין.

לא הפסקתי קודם להגיד, שראיתי את ההדועה שלך לאודי.. אני יודעת שאמא צביה לא תהפוך את זה למציאות ונדמה לי שגם את יודעת... חייבת לומר שזה מאוד נעים, קרוב וחם ואיתה ביחד... כיף לך שאת מגיעה בפיג'מה.. לו היה לי אוטו הייתי עושה את זה גם.

יכול להיות שרועדים ומפחדים כמה ימים מנושא אחד שכל פעם מציף מחדש? איך אפשר להרגע ממנו? אם רועדים זה אומר שעוצמת נפחד חזקה יותר מאשר אם לא רעדים? תודה

הפחעד אותי הפיגועים הטלו בירושלים ובתל אביב. סכנה שכל רגע זה הולך לקרות. למרות שזה רחוק. שהאזרחים לא מרגישים מוגנים. שהאבטחה לא יכולה לשלוט על זה. זה נורא מפחיד. מפחדת לצאת מהבית. אבל יוצאת לעבודה איך שהוא.... וכל היום רק חושבת על זה ועל דמיונות. קשה בלילה להרדם. חולמת על זה. ורועדת!!!! איזה פחדד......!!!!!!!

הם לא מרפים. מכל הכיוונים, מתקיפים, נוגחים, שוב ושוב, בכל החזיתות, לסרוגין ובו זמנית, במודע ושלא במודע, וזה קורה כל הזמן. זה מערער. מאד. פשוט רוצה לצרוח. שיעזבו אותי, שיניחו לי כבר, שיבינו (הלוואי!!!) שאני אדם נפרד, ויש לי זכות קיום, סתם כך, בשל היותי אדם. גם בלי שהם יחליטו אם אני "זכאית" לכך.

אני רוצה להיות קרובה. קרובה. אני רוצה להיות מסוגלת להתקרב אליו. שאני אהיה מסוגלת לשבת לידו, להרגיש קרובה אליו, ולא להיבהל. להישאר. להיות תקופת זמן בתחושה הזאת.. ברור שרוצה שהוא גם יהיה קרוב ויתאפשר חיבור, אבל העבודה היא שלי. למה מפחדת כל כך?.. להתקרב?? למה מבוהלת כל כך?... זה כמובן שאלות רטרויות..כי אני יודעת. אבל זה לא הגיוני שחיי ישתבשו ככה....שלא מאפשרת לאף אחד (גבר) משמעותי להתקרב אליי..לא מאפשרת לאף אחד שיהיה בכלל משמעותי בחיי..... רחל.

רציתי להגיב לך על כך שאמרת שאני לא מקיימת מסגרת טיפולית קבועה, אז זה ממש ממש לא נכון!! המסגרת שלי קבועה! מה שנוצר בתקופה האחרונה הוציא אותי מאיזון ושלא באשמתי וגם לא באשמתה, תראי איך מתבטלות לך פגישות ומה את מרגישה מול זה...זה מפיל וקשה, לצערי כרגע זה מהצד שלי למרות שאצלך זה כנראה בגללו התחושה היא אותה התחושה. ואודי, איני מבינה מדוע אני מרגישה שלא יכולה לשתף אותה ממש בפגישות (יוצא לנו פעם בשבועיים כרגע) וגם רציתי לבקש פגישה ארוכה ולא בקשתי כי פחדתי שהיא לא תוכל ויהיה לי קשה למרות שלא בטוחה שהתחושה תהיה דחיה.. אולי משהו אחר..מדוע העקביות גם אם היא מהצד שלי כלכך מפריעה לי להפתח פתאום? יש לך הסבר? הרי היא מוכנה לקבל אותי תמיד, בכל תנאי גם אם כרגע הפגישות לא סדירות...נפגשנו עכשיו ולא ממש יכולתי להסביר את עצמי...כל כך חיכיתי להזדמנות והנה היא התפוגגה לה וצריך לחכות שוב שבועיים...חבל שאני כך :( מה אתה מציע לעשות כדי שאוכל שוב להפתח? או פשוט לחכות לפגישות סדירות????? כי הן יגיעו אני יודעת..זה זמני....

שזה מפחיד אותי. אני זקוקה לו. רוצה אותו כל רגע. רוצה אותו רק שלי. לא של חברות שלי. רוצה אותו איתי כשקשה לי. רוצה אותו ששמח לי. רוצה אותו קרוב. קרוב. כל כך. אבל הוא לא יידע. הוא לא יודע. עד כמה. וגם אם ארשה לעצמי לרגע להוציא את הרגשות האלה מולו, או חלקם, אז אני אבהל ואברח בהיסטריה... כמו שכבר היה. אבקש לבטל לפגישות, ואמציא שעסוקה ושאי אפשר להיפגש, וגם אם ניפגש, אשב בשקט עם הגב כלפיו, בלי לדבר, או אדבר על הא ועל דא, אספר בדיחות ונצחק על שטויות. רחל.

אבל כן מקווה בשבילך שתוכלי לומר את הדברים למרות כל מה שאת חושבת.. זה רק יוכל לעזור לך ובמינה עד כמה זה קשה. אני אם קשה לי משהו במיוחד ואני רוצה לומר, אז אני פשוט כותבת לה..

התבטלה פגישה--------------

אוף. :( הילה, רוצה לספר באיזו שעה הפגישה אמורה להיות? וכשאראה את השעה בשעון אדמיין אותך נכנסת הנה לפורום, אטה את אזניי ועיניי ואנסה לתת לך מקום? לא ממש תחליף לרצפה שמתערערת, אבל בתקווה, אולי, קצת פחות לבד. נעמה.

זה בטח מאוד מאכזב עברוך. מקווה שתיפגשו בקרוב!

חם חם כמו סופגניה של ר"ח כסליו. תחזיקי מעמד.את מיוחדת. חלום

היי נעמה, בואי נבחר את השעה תשע בערב היום? הילה

איזה באסה... את יודעת ? כשקראתי בהודעתך ששוב בוטלה הפגישה הרגשתי המון כעס וחוסר אונים.. אולי הזדהות איתך ? שאלתי את עצמי ע"י מי התבטלה הפגישה, וכשחשבתי שעל ידי המטפל שלך ,הרגשתי כלפיו המון המון כעס. אני יודעת שהוא מאוד מאוד מדייק עבורך, משקיע, טוב לך, איכפתי, מסור מאוד.. ובכל זאת היה בי המון כעס.. כאילו מצאתי את עצמי שואלת/אומרת לו בתוכחה : תראה את הילה, כל המאמצים שהיא עושה..אתה לא יכול לעשות את זה.. תמצא משהו בשבילה.. אפילו באמצע הלילה..משהו.. תבוא אתה אליה מתישהו ותהיה איתה.. תהא הסיבה אשר תהיה.. גם אני רוצה להיות איתך ולתת לך יד בשעה 9:00 בערב טוב ? בטח גם אודי יסכים.. אז נהיה איתך כל באי הפורום.. יעזור קצת ? איתך-במבי.

היי הילה, לא הייתי בתשע ליד המחשב, אבל חשבתי עלייך (וגם על במבי שהצטרפה לפגישה הוירטואלית המאולתרת) ובאתי לספר לך עכשיו. הלוואי שזה היה אפשרי, שגלי המחשבה ששלחתי היו עוטפים ממש. נעמה.

חיבוק זה כייף.....

..קשה שמתבטל :(

כנראה יש לי באג בתוכנה כי קבלתי הודעה למייל שהגבת להודעה שלי, אבל לא הצלחתי למצא בפורום את התגובה שלך, אך ראיתי אותה במייל, לכן אני עונה לך בפתיחת הודעה חדשה. תודה רבה על תגובתך המושקעת. אני שמחה שהפורום נותן לך עוד משענת, כן, לפעמים שבוע ימים זה נצח, מבינה אותך היטב. מקום לפרוק זה מצוין, לפעמים עצם הפריקה היא כבר חצי רפואה היכולת לבטא בזמן אמת את מה שחשים עוזרת המון,

תודה מקווה שיעזור ויתן לך מקום

מניסיוני אין עוצמתי יותר מזכרון רגשי. זה ממש 'אוחז במח'. המח כמו תקליט וטריגר מסויים יכול להעיר זכרונות רגשיים לא טובים. עדיין מוקלטת אצלי החווית שחזור שהייתה, זוכרת את הזעקות לעזרה שבקעו, איך נחנקתי שם. הסטינג לא הוחזק. מההתייחסויות הלא מותאמות שלה חוויתי כזאת השפלה שכבר לא יכולתי להגיע. לשלם לב, לחוש הכרה תודה, הרגשתי שלהגיע= להשפיל את עצמי והיא לא עזרה בכלל להתמודד עם זה, להיפך. אז נשארתי לבד בין הסדקים עם זעקות לעזרה שתבוא לקראתי, היא לא באה. המח זוכר. זוכר גם מילים שנאמרו פוגעות ולא במקום. הן ביחס לפסיכולוגית והן ביחס להורים קשה לי לסלוח. הלב לא באמת סולח. וקשיים ותסכולים ומתחים בחיים מחזירים אותי לזכרונות הרגשיים ההם, לתערומת והכעס והרצון לבעוט ולזעוק ולמחות ולרמוס. ואני מנסה לשלוט בזה כי יש הרבה טוב מסביב ואני רוצה למצוא לטוב הזה גישה להגיע אליי ולכתוב בי זכרונות חדשים שיחליפו וידחקו את הישנים, שבלילה לפני השינה כבר לא יעלו בי אותם זכרונות רגשיים אינטנסיבים מחוויות רעות אלא זכרונות יותר טריים ומטיבים שאאסוף מחוויות בהווה. עדיין אין לי דמויות הקשרות משמעתיות מספיק בהווה כדי שההתנסויות שלי מולם אכן יגיעו ויכנס למקומות האלה במח איפה שמקליטים הקלטות רגשיות. עדיין קשה לי להתקרב מספיק, להחשף מספיק, לסמוך מספיק. יכולה בכאילו, אבל אני צריכה שזה יהיה ממש בעומק כדי לרשום בזכרון הרגשי משהו חדש אחר, איך לכל הרוחות אני אמורה להשיג גישה לשם???? ממש לא מתאים לי לשלם למטפלים הון תועפות עכשיו . לא סובלת מטפלים, זה ידוע. צריכה למצוא משהו אמיתי בחיים עצמם ואין לי מושג איך. איך להשיג גישה לשם ככה שיהיה לי זכרון רגשי חדש שיעלה בי בלילות ולא עוד הדברים השליליים ההם? מישהו/משהו חייב לסדר לי את הראש. לחבר אותי להווה ולעתיד. איך עושים את זה? במי אפשר לבטוח שאם אשען הוא לא ישמוט אותי? הפסיכולוגית הזונה שמטה. אני לא בוטחת באנשי מקצוע ושונאת אותם גזלנים :/ אני רוצה תיקון מהחיים האמיתיים עצמם. אמרו לי שאני צריכה לבטוח בעצמי שאני- שאני לא אשמוט את עצמי יותר, לא אתבטל ולא יאלם. אני לא יודעת עם יש לי ביטחון פנימי שכזה. אני מפחדת לבדוק. השיפוט של תמיד קורה בדיליי, לא בזמן אמת אלא לאחר מכן. בזמן אמת התגובות שלי עדיין כאילו קורות לפני שאני מצליחה לעכל אותן. קשה עם ספונטיות, נמאס לי להרגיש קפואה ונמנעת. רוצה לחיות. רוצה לאכול את החיים האלה כבר. רוצה שבראש שלי יהיו הקלטות זכרון חדשות שידחקו את ישנות וישכיחו אותן כבר. רוצה דמויות משמעותיות מטיבות שישכנעו אותי שיש דבר כזה אהבה ואפשר לסמוך ורוצה יותר מהכל להיות מסוגל לסמוך על עצמי והגוף שלי לא יפגוד בי עם החרדתיות שבו. נמאס לי להגיב באינסטינקט של המנעות באופן אוטומטי ולחפש דרכי מילוט והתחמקות. אני רוצה לחיות את החיים בלי פחד, בלי 'דחפי שימור עצמי' עודפים. שונאת שהמטפלת הזונה העיזה להתנשא עליי רק כי לא הייתה מעולם במצבי. חוצפנית. בא לי לעמוד מולה ולומר לה "את חוצפנית". בא לי לעמוד מול כל האנשים ששופטים אדם לפני שהיו בנעליו ומתנשאים ואטומים ולהבהיר להם "אתם חוצפנים". בא לי גם לקחת חרב סמוראית ולערוף לכולם את הראש, אבל לא כמו דעאש חולני כזה ואמיתי, יותר כמו ב'קיל ביל'. שיהיה מגניב כזה. רק בכאילו. בא לי כבר להפטר מההרס והנקמנות וצדקנות וללמוד מהי אהבה ולזכות להנות ממנה עד כדי כך שתשכיח ממני הכל ותגרום לי להרגיש כאילו מאז ומעולם הייתי למעשה אדם שלם והכל היה רק טעות ואשליה שכאילו משהו בי חסר. לא חסר כלום.

עזוב את ההורים. מה שהם פגעו פגעו. הפסיכולוגית פגעה גם פגיעה נפרדת בפני עצמה, גם שחזור של מה שהיה אבל לא רק, עוד תוספת של פגיעות שכפסיכולוג אתה פשוט מסרב להתבונן מהזוית הזאת כי זה נוגד את תפיסת העבודה שלך לפיה צריך להחשיב כל דבר כהעברה ושחזור ולא התרחשות ממשית גם בהווה. הובכן יש דברים שנוגעים גם לפגיעות בהווה . על כל פנים התכוונתי להחליף את הזכרון הרגשי של הפגיעה מהטיפול הפסיכולוגי! כי הוא זה שנותר אחרון ודומיננטי בחוויה הרגשית. זה היה טיפול לא טוב. להחליף את הזכרון הזה בזכרון רגשי חדש דרך רקימת קשרים בהווה בחיים עצמם עם אחרים משמעותיים חדשים, מה שדי קשה לי לעשות. מהתגובה שלך בכלל לא הבנת את ההודעה שלי.

שלום רב, נכדתי אובחנה כסובלת מהפרעה זו. מה שמדאיג אותי בעיקר הוא הנטיה הדכאונית שלה. היא בעלת דמיון ויכולת משחקית מעולה, מאוד מילולית ואינטליגנטית, סקרנית אבל, מדברת על רצון למות, על כך שלא אוהבים אותה, בימים האחרונים חשה כאב בטן והחליטה שרוצה לצום ולא לאכול ממתקים. אודה להתייחסותך

אודי לדעתך ומידיעתך, האם מטפלים צריכים להיות אנשים עם סמכותיות ובטחון עצמי? או לפחות להקרין איכות כזאת כלפי חוץ כדי למלא את תפקידם? האם עליהם להתפס ככריזמטים ומוצלחים בעיני המטופלים? או שמטפלים צריכים להיות צנועים ולהפגין חולשות בגלוי גם מול המטופלים שלהם? לפעמים יש לי מן דימיון כזה של מטפל שמול המטופל מציג את עצמו בשליטה ובפוקוס ומדבר בטון בטוח, אבל בהדרכה שלו חושף מלא מתח ולחץ שהוא מרגיש שמול המטופל לא חושף אותם. איך זה באמת במציאות? והאם מטפלים נחשבים לאנשים עם כושר תפקוד גבוה יותר מהממוצע? הרי למשל כדי ללמוד מסלול כמו פסיכולוגיה צריך הרבה יכולת לשאת אי וודאות לא? (וגם זמן וכסף..).

היי מימה, שאלה מעניינת (אשמח אם תעני לי), למה זה או-או? אי אפשר להיות בעל ביטחון עצמי גבוה וגם צניעות ופתיחות גם לטעויות וחולשות? נעמה.

בזמן האחרון משהו כמו מספר חודשים הפכתי להיות רגיש מאד,אני בוכה או עומד לבכות מכל סיפור מרגש,אני מתרגש ובוכה בסרטים עצובים,יש סיפור שרץ בפייסבוק על אמא עם עין אחת שבנה התבייש בה כשהייתה באה לאספות הורים,הוא היה צועק עליה שלא תבוא כי היא מביישת אותו,גם כשעזב לאוסטרליה ואמו באה לבקרו שם,אחרי שילדיו נבהלו ממנה הוא שוב צעק עליה על כך שבאה אליו,כאשר הילד בא לביקור מולדת למסיבת מחזור,הוא הלך לבקר את אימו,כשהגיע אמרו השכנים שאימו נפטרה,והיא השאירה לו מכתב,במכתב מתנצלת האמא שגרמה לו עוגמת נפש בכל פעם שבאה לבקר או כשבאה לאסיפות הורים בבית הספר,היא הוסיפה ואמרה במכתב,שכאשר הוא היה ילד הוא נפצע בתאונת אופניים,ועינו יצאה,והיא זאת שתרמה לו אחת מעיניה,אני שהתפעלתי מאד מהסיפור ניסיתי להקריא אותו למספר אנשים,לא קרה פעם אחת שהצלחתי לגמור להקריא את הסיפור אפילו פעם אחת,בכל פעם התפרצתי בבכי.עד כדי שמאד התביישתי

חוץ מזה שזה לא נעים לראות אבודים ולהתחיל לבכות ליד הילדים והאישה,אני מנסה להקריא סיפור למישהו אחרי ואם הסיפור עצוב אני לא יכול לגמור לספר את הסיפור וזה ממש לא נעים

נטרפת בים המחשבות לא יודעת מי מגיע לטיפול שומעת אבל זה לא אני מגיבה היא לקחה מרחק גדול זה כל כך כואב טוענת שלא פגעתי בה הפעם אז למה הריחוק הזה מה עוד פעם עשיתי נמאס לי להיות אני דייי לא עומדת בזה יותר כל כך רוצה להכאיב להשמיד אותי להעלם (לא אובדנית) מחזיקה .אבל ניגמרים לי הכוחות ההתעלמות שלה כואבת ברמות גם אם אני מבינה שכנראה זה הכי נכון לה לטיפול ובסופו של דבר לי זה כואבבב לא סובלת שמיתעלמים ממני זה כל כך כמו אז מתי זה יגמר מתי . איך מצליחים להיות במקום הנכון של הכאב של הפגיעה הזו של ההבנה שאבא פגע לאורך כל כך הרבה שנים ...מעדיפה את השנים שלא זכרתי מאשר את הימים האלה . הדפוסים הדפוקים והנזקים והימים שעברו ולא יחזרו בן כה וכה כאן אז עדיף פשוט לא לזכור לא להאמין ..ובמקום להיות במקום הזה אני בורחת ל"כעוס"עליה לכאוב את הריחוק שלה ..זה נותן מקום לכאב אבל לא לכאב הנכון האמיתי...נמאס לי

אני לא יודעת מה אני צריכה. יודעת שצריכה. צריחה.

היי אודי למרות שבחיים יש הרבה דברים שהם בסדר, זקוקה לו יותר מתמיד. מתקשה לצאת מהחדר,בוכה בלילות מגעגועים, רוצה עוד פגישה בשבוע...... למה זה כך? אני יגיד לך בסוד({[וגם אליך אני מתגעגעת למילים המדויקות שלך.אוהבת שאתה קורא לי יקרה)}] הילה

אם לא אתקבל לעבודה שאני מנסה אני אלך לחתום אבטלה (אם יתנו לי), בכל אופן אני לא מתכוונת להישאר בעבודה הנוכחית. לא טוב לי שם. אודי, אני לא אהיה מסוגלת לקבל תשובה שלילית, אני לא יודעת אם אצליח להתמודד עם זה. המבחן לא היה קשה אבל הרגשתי בו לא טוב, הוא בלבל אותי והעמיד אותי במצב לא טוב.. אני מפחדת לצפות ולהתאכזב. אני מפחדת, בכל מקרה עד יום ראשון אין לי מה לעשות עם זה..

אנחנו כולנו לפעמים מצליחים ולפעמים לא. נדמה לך שהמבחן הזה קובעה את הערך שלך?.. הוא רק משרת את צרכי המעביד-זה הכל. את הרבה הרבה יותר מהמבחן הזה. בכל מקרה את תשארי את. מקסימום תחפשי עוד משהו. אומרת לך את מה שאני אומרת לעצמי בערך במצבים כאלה. חלום,בחיבוק

אני קוראת כאן הודעות בפורום וזה מרתק, אבל יש לי כמה שאלות: 1. הרבה כותבים כאן על טיפול מתמשך עם מטפל, עד כמה שידוע לי טיפול כזה עולה בערך 400-500 ¤, וסתם מעניין אותי, אנשים באמת מוציאים אלפי שקלים כל חודש על טיפול אצל מטפל? אני הייתי נכנסת מזה לבד לדכאון, אם שנים הייתי מוציאה עשרות אלפי שקלים על כך, ומעניין אותי לשמוע מה אומרים המטופלים. 2. אני קוראת כאן הודעות של מצוקה, ואני כל כך מזהה אתן, גם אני מרגישה על הפנים, עד כדי כך, שעולות בי מחשבות של קנאה על נפגעי טרור וחושבת כמה טוב להם שגמרו עם ההתמודדיות כאן, אבל, וכאן באה השאלה שלי, אני רואה שאודי עונה, והוא מקסים, אבל התשובות שלו קצרות, ענייניות, ואני תוהה, מי שבמצוקה, וקשה לו, האם מרגיש הקלה מתשובה כל כך קצרה, האם זה יכול לכבות את האש הגדולה שבוערת בו? ברור שאין מצב שאודי יכול לענות באריכות יותר כאשר יש לו כאן כל כך הרבה הודעות כל יום, וזה עוד מקסים שהוא לוקח את הזמן לענות, אבל השאלה שלי היא לכל אלו שבמצוקה, האם זה מצליח לכבות את האש? אני יודעת שכאשר אני הולכת לטיפול כאשר אני במצוקה, חשוב לי מאד להשמיע את עצמי, אבל גם לשמוע בדיוק את מה שיש למטפל לומר, ולא פעם אני מוכנה אפילו להוסיף על הזמן ועל התשלום כדי להרגיש שמיציתי את מה שנחוץ לי לאותה פעם, ולכן עניין אותי לדעת איך אתם מרגישים עם זה. 3. לאודי, שאלה אליך בתור אחת ירוקה ולא יודעת ולא מתמצאת בפורום, מה אתה מצפה מהכותבים, האם שישפכו באריכות את כל הסמטוכה שיש בפנים, או שיתמצתו בשורה או שניים, האם ימשיך הדיאלוג, או תשובה אחת ממך היא מספיקה. האם אתה מצפה ששאר הכותבים יתנו את המשך התמיכה, או אתה רואה את התשובה שלך כמספקת? 4. סליחה על כל החפירות, אני פשוט על הפנים, במצב רוח הרבה מתחת לרצפה, ומחפשת היכן לפרוק, כי זה צונאמי שחושב להטביע אותי. 5. אל דאגה, אין לי מחשבות אובדניות בפרשנות של להתאבד, לא אעשה זאת, אבל לא פעם כן הייתי שמחה אם זה היה מגיע בלי התערבות שלי בעניין. תודה על ההקשבה סליחה על האריכות

היי בת שבע, אני משלמת וזו אכן הוצאה נכבדת, אבל זה לא מכניס אותי לדיכאון. זה הצעד הראשון של להתחייב לטיפול ולעצמך. אם את בשלב שאת זקוקה לטיפול, זה כמו לשלם על טיפול רפואי. אם את בשלב בו את לא זקוקה לו אבל הוא מועיל, זה כמו לשלם על דברים אחרים שמשפרים את איכות חייך, ואז זו פשוט החלטה של במה בא לך להשקיע. ותמיד יש אלטרנטיבות ציבוריות, כמו ברפואה. יש משהו חזק בזה שהתשלום ממקם אותך מההתחלה בעמדה פעילה של קבלת החלטה ומאמץ. (ברור לי שהתשלום הוא קודם כל כיוון ומדובר בפרנסה של המטפל, ובכל זאת אני רואה בו גם את זה) ובין השורות, עצוב שכל כך כואב לך. נעמה.

השאלה אם זה לא לופ השאלה אם ההתמקדות היא אכן בבעיות, ובמאמצים לסנן או שאולי יש כאן הרגל, מין התמכרות וחזרה על אותם דברים אך ההתמכרות גורמת לנו להרגיש שאי אפשר בלי ולא פעם זה גם התדלקות והתאהבות לא יודעת, רק חושבת, כי מתוך הנסיון שלי, בדרך כלל אחרי כמה טיפולים, די שומעים את אותן מנטרות אז כמובן שהיכולת להוציא, לאבחן היא טובה אבל השאלה היא אם עצם העובדה שהולכים קבוע לטיפול לא גורמת לכך שנהיה חייבים להוציא דברים, גם אם אין משהו מיוחד לדוגמא לרופא משפחה אני הולכת כאשר יש לי כאב ראש, חוסר בויטמינים או כאבים, משתדלת לטפל בבעיות אבל אם הייתי הולכת אליו כל שבוע, מי יודע איזה בעיות הייתי מוצאת אם מטפל הוא מן חבר גדול, שאפשר להעביר עמו חוויות ולשמוע חוות דעת, זה משהו אחר, אבל אם אמורים תמיד לחפור ולמצא נקודה פנימית למה.... למה אני כועסת.... למה אני אוכלת.... למה יש לי פתיל קצר... למה למה למה כי כך אני

מעניין לשמוע את זווית הראיה שלך על התשלום. השאלה היא תמיד מתי אתה מחליט שאתה זקוק אם לאו

אני עם המטפלת שלי חמש שנים וכן זה משכנתא ..על הבית הכי חשוב אני והלוואי והייתי עושה את זה שלושים שנה קודם . מן הסתם זה היה קצר מידי ...לא יודעת אם את מכירה או לא אני מאוד אוהבת - בעקרון הדרך היא החשובה לא אורכה ..וככל שמתארכת נעשית קלה ומובנת יותר ..וכן ש לי הרבה מפלצות בדרך וקשה ולא קלה היא ..אבל מעניינת ומאתגרת והחשוב מכל אני עושה את זה רק בישבילי .... איתקה מילים: קונסטנטין קאוואפיס לחן: אביב לבנת קיים ביצוע לשיר זה אם אתה יוצא לדרך לאיתקה בקש כי יארך מסעך מאוד שופע הרפתקות, שופע דעת. אל תירא את הלסטריגונים והקיקלופים אל תירא את פוסידון הזועם. לעולם לא תפגוש אותם בדרכך אם מחשבתך נישאת, אם רגש מעולה יפעם בנפשך ואת גופך ינהיג. לא תראה את הלסטריגונים והקיקלופים ולא את פוסידון הזועם אם רק נפשך לא תעמיד אותם לפניך. בקש כי יארך מסעך מאוד. כי בבקרים רבים מאד של קיץ תיכנס - בחדווה, בפליאה רבה כל כך! - לנמלים שלא ראית מעולם. בתחנות מסחר פיניקיות תעגון תקנה סחורות משובחות לרוב, פנינים ואלמוגים, עינבר והבנה ומינים שונים של בשמים טובים ככל שרק תמצא בשמים טובים. עליך לבקר בהרבה ערי מצריים ללמוד, ללמוד מאלה היודעים. וכל הזמן חשוב על איתקה כי יעודך הוא להגיע שמה אך אל לך להחיש את מסעך מוטב שימשך שנים רבות שתגיע אל האי שלך כשאתה זקן עשיר בכל מה שרכשת בדרך, לא תצפה שאיתקה תעניק לך עושר. איתקה העניקה לך מסע יפה אילמלא היא לא היית כלל יוצא לדרך היא לא תוכל לתת לך יותר. וגם כי תימצאנה ענייה - לא רימתה אותך איתקה. וכאשר תשוב - חכם, רב ניסיון - אזי תבין היטב מהי איתקה. באשר לשאר שאלותייך ..זה לא במקום טיפול זה עוד מקום לפרוק לקבל יד כתף חיבוק להחזיק עד הטיפול...שבוע ימים לפעמים זה ארוךךךך כמו שנה . לגבי התשובות של אודי אני אוהבת ישירות ותכלס אז זה נכון לי ... לגבי תגובות לאחרים תמיד זה מבורך שוב כמקום של תמיכה ולא טיפול אודי לא צריך להשאר לבד .. איתך ..כיתבי מה שכואב לוחץ שחררי את הכאב אבל זיכרי כמו בכל פורום תמיכה שאם יש משהו מטרגר אובדני פגיעה וכו' סמני אותו שנזהר ...

עכשיו הבנתי שהמיילים מגיעים עוד לפני שאודי מעלה לאתר, בכל אופן תודה על התגובה המושקעת

פיזית... כואב לי הראש ועוד יקח לי זמן עד שאוכל להגיע למיטה ולנוכח..והיו לי עוד תוכניות להיום ולמחר ) :

מה עם לשתות משהו? ואולי אקמול? אולי מרק חם? מוקדם מדי כדי להיכנס למיטה

בסוף חברה קפצה לביקור, עוד לא במיטבי אבל מקווה ששבת תעשה לי טוב. ראיתי מה שכתבת לאודי, מעניין מה תהיה תשובתו.

חזרתי מהפגישה עם ראש מלא במחשבות. דרוש לוחם דעאש כדי לכרות את הראש של עצמי, יש מתנדב?

אודי, אני שמה לב שאתה התייחסת לזמן שתלך למיטה, וכמה טוב יהיה אז, בלי קשר אם תעשה זאת מייד או מאוחר יותר בעוד שאני בצורה פרקטית מנסה לשכנע שתשאר ערה האם יש בזה מן המהות הפסיכולוגית, 'לשקף' את רצון המטופל, בלי להתערב בו? אני טיפוס שנותן עצות לכל עבר, מנסה לפתור בעיות, ולכן ההבחנה מעניינת אותי

אני מודה!! מקנאה שאחרים חווים אותו כמדהים ומכיל ורגיש ואוהב!! ואיתי- זה לא!! הרבה פעמים הוא כן!! הרבה!! ומעריכה את זה!!! אבל הרבה פעמים הוא לא... ובייחוד עם הזמן שעובר בטיפול....! מרגישה שאבא אוהב את הילדים האחרים יותר.....ואותי כבר לא.....;( אותי הוא הפסיק. האחרים במשפחה טובים יותר. אני לא מראה תוצאות. לא הצלחתי בדברים משמעותיים בחיים מאז שאיתו. לא התקדמתי. באותו מקום. באותם סרטים. לא גרמתי לו להרגיש שהוא הצליח. אותי כבר לא.

אני לא עובדת עם המטפל שלי. ממש לא. הוא היה אמור להדריך אותי בטיפול שעושה כבר מזמן, וזה היה אמור להיות לתקופה קצרה מאוד. ולא בטוח שזה יצא בסוף לפועל בכלל. אני בודקת עוד אפשרויות. ובהודעות האחרונות, כתבתי שאני מכירה מטופלים שלו טוב מאוד. והרבה אנשים (לא מטופלים) שמכירים אותו ומדברים עליו איתי.. והתכוונתי שלא יכולה לעבוד איתו בטיפול איתי. וזה קשה לי. ושבתחילת השבוע מישהו שמכיר אותו בא להתייעץ איתי לגבי המשך טיפול איתו, בגלל מה שקורה לו בטיפול איתו, ונשברתי. זה היה הקש ששבר את גב הגמל. מקווה שהיה יותר מובן.

היי לכם... (מוזר להגיד שהתגעגעתי, כי הייתי כאן מאחורי המסך. אבל התגעגעתי אולי ללהגיד שלום) בא לי שיקשיבו לי, אבל אין לי מה לומר. אולי שמישהו ישמע בשתיקה שיש לי את התדרים שגם אני לא מוצאת ויתרגם לי את עצמי. אולי אני צריכה גוף שיחזיר את גלי הקול שלי, שנבלעים בריק ולא נשמעים גם לי. איי איי, אחת-שתיים, אחת-שתיים, בדיקה, בדיקה. שומעים? מה שומעים? נעמה.

רות עבור :) בטח ששומעים עד לכאן הילה

את יודעת, זה מבלבל. זה כאילו "אם עץ לא נופל ביער אבל נורא רוצה, הוא משמיע צליל?"

מדיה לא של מילים? (בתור אדם בוגר, או וריאציה של אחד כזה)

שישמחו שאת כאן, שירגישו בנוכחותך שתוסיפו לשיח זה כל כך ברור להרגיש חלק מהחבורה חלק חשוב, שתורם ומקבל להעלם ואף אחד לא מרגיש זו הרגשה קשה להופיע ולשמח בעצם הנוכחות נותן הרבה בטחון עצמי בכלל להיות שייכים, ברוכה הבאה,

היי בת שבע, באמת יש משהו מפתיע-נעים בלהיות געגיעה (או איך שלא תטי את השורש כדי להפוך לברת געגוע). לא יודעת אם זה העיקר שמכרסם בי, אבל זה בהחלט חלק. להרגיש מוזמנת להיות. נעמה.

נכון שצריך וכדאי שהשכל יגבור מעל הרגש אבל אם זה לא הולך? נכון שכדאי לחשוב על דברים אחרים שמחים יותר. אבל זה לא הולך!!!! פחד כזה שממש קשה איתו מהחדשות והפיגועים. זה נורא מפחיד. כל היום בהיכון..... מה אפשר לעשות? תעזור לי אודי בבקשה.

זה לא רק שעות הדרכה שצריכה להשלים איתו. לא התחלנו עדיין. ועדיין לא דיברנו על זה. חוץ מזה. המטפל שלי מטפל באנשים שמכירה. אנשים שאני מכירה מאוד טוב. (לפחות שלוש ועוד אחד בדרך).. ומישהו בא היום להתייעץ לגביו ושפך את הלב, בלי לדעת שאני מטופלת אצלו גם, וזה גמר עליי. כל התשבחות והלל לגביו כאשר לי כל כך קשה איתו וכמה שהוא לא קל איתי לפעמים, זה קשה!!! רחל.

רוצה לשבת על ידך , טוב ? שלך מקרוב-במבי.

את נשמעת כל כך נחמדה,

כל הקשר שלי עם המטפל שלי. זה מציף מידיי. הרסנו אותו. שנינו. אי אפשר שהוא יהיה המטפל שלי. שהוא באינטראקציה עם אנשים קרובים אליי ומדברים עליו המון איתי... אי אפשר שיתייעצו איתי לגביו. אי אפשר לעבוד איתו יחד. וזה כבר יותר מידיי. שמדברים איתי עליו בהקשרים שונים. הרבה מאוד. לא יכולה שהוא יהיה בחיים שלי בהקשרים כל כך רבים. שהרבה אנשים שמכירה מכירים אותו, בין אם זה מטופלים שלו או עובדים איתו. אני לא מצליחה להכיל את זה. רחל.

זה לא פשוט אסור מבחינה אתית? לא אמורים למנוע יחסים כפולים בטיפול? לי זה נראה טעות אתית מצידו וטעות בבחירה מצידך.טיפול מספיק קשה ומטלטל גם ככה, היחסים הכפולים עלולים להיות ממש הרסניים.תשמרי על עצמך. מנסיון- ילפעמים המטופל צריך לקבוע גבולות.

אני מרגישה צורך לעשות הפוגה, לא להפסיק את הטיפול אלא להוריד הילוך, הפסקה של מס' חודשים, לעכל את הכול גם את הטיפול .האם זהו צעד נכון?

אודי, אני מטה מטה בקרקעית, ואולי רוצה שיתנו לי יד וימשכו אותי כי חשוך ובודד וקר ומפחיד. ואולי רוצה שיעזבו אותי ויניחו לי לנפשי. כי גם למעלה בודד וקר ומפחיד. ואני עייפה. רוצה לוותר.

אודי, יש לי תחושה שהפעם אתה באמת קצת נוקשה עם שמלי...( ולא תמיד קצת...) מה שגורם לה להיכנס ללופים מבלי יכולת לצאת. אולי אתה , כמבוגר אחראי, תתן לה צ'אנס? הרי קורה להרבה משתתפות כאן , מה שקורה לשמלי , ועדיין זוכות לאיזו חמלה... אודי?

על המוטיבציה לדברר את שמלי? לא נראה לך שלמישהו תהיה מוטביציה להסכים עם יצור נאלח ועלוב כמוני?

שלום לכולם. האצבעות שלי היו על המקלדת כמה וכמה פעמים, בהקשר לשיח עם שמלי, רציתי לכתוב לה וגם לך אודי אבל פחדתי. פחדתי מהתגובה שלך, שבאיזשהו אופן לא ממש רשמי אכנס לרישמה שחורה. אני מבינה את הכתיבה הלא מזוהה של ילדה כפחד דומה לזה שלי ואם אני טועה אשמח שתתקני אותי ילדה. אבל בגלל האומץ שלך, גם אם מאחורי חומת מגן, החלטתי גם אני לעמוד פה ולהשמיע את קולי. ליבי איתך שמלי, אני לא יודעת למה אבל אני מרגישה את הכאב והסיוט הבלתי נגמר שלך שאת לא מצליחה לצאת ממנו ומשהו בך מדבר אליי. גם אז לפני כמה חודשים התחלתי לכתוב פה שוב אחרי שנים שלא כתבתי בעיקר בעקבותייך, הרגשתי שצריך שיהיה פה מישהו שיראה אותך באהבה וקצת יעזור לך לשמור על עצמך. אודי אני מתנצלת מראש על דברי נראה לי שהם יהיו חריפים, הדרך בה הגבת לשמלי נחווית לי כפוגענית וקשה מאד. אם המילים שהשתמתשת בהן היו נכתבות אליי, גם אם הייתי הכי מעצבנת או הכי בלתי אפשרית בעולם, הייתי יכולה להגיע למצב שאני אפילו פוגעת בעצמי. אפשר לדעתי להציב גבולות וגם צריך!!!, אבל בצורה אחרת וללא הצורך להשתמש במילים כ"כ בוטות. מפחיד לכתוב לך את זה, עכשיו גם אני אכנס לי מאחורי שיריון הגנה בתקווה שלא יהיה בו צורך...

באשר למוטיבציה- כזאת אני , "חמור קופץ בראש" , ואם אני רואה חוסר צדק- חשוב לי לומר לפחות את דעתי. באשר לכותרת- כולם פה מעריצות אותך, ואולי פוחדות להפסיד את מעמדן בליבך... או להיות מנושלות כמו שמלי. אודי, אם זה היה פורום לכל נושא טכני אחר, ניחא. אבל פסיכולוגיה? דווקא תחום שנותן מקום ומרחב? ואכן המילים שבחרת כלפי שמלי- רחוקות ממתן מרחב , הכלה או אפילו "פוליטקלי קורקט". יוצר קצת חוסר נוחות גם לאחרות. וכל זאת כתבתי דווקא בשל הערכה עמוקה כלפיך.

פתאום מישהו רואה על מה אני מדברת.. חוץ ממני.. בלי ניסיון להסביר לי מה לא בסדר ואיך עליי להתנהג זה מרגיע

הי שמלי אין לי שום כוונה להגיד לך איך להתנהג וגם לא להיות סניגור של מישהו או להיפך. אבל בכל זאת היות וכתבתי לך בעבר , אני שוב מנסה לומר לך שלי כצופה מהצד נראה שלא התייחסת בכבוד לאודי. נוקשה או לא נוקשה פוגעני וכו' הכל פתוח לדיון ואכן זכית להרבה מאוד תשומת לב, לא גורשת ועדין ... אבל אפילו אם חווית פגיעה נוראית מעבר לרגשות ולרגישויות ולהשלכות ולדפוסים יש כללי התנהגות נאותים ולכל אחד גם את היכולת והאחריות להתעשת ולבחור איך לומר או לדבר את הפגיעה בלי לרדת לרמה של הטחת האשמות ועלבונות בנסיון (פתטי קצת) ממש לפגוע בכבודו של האדם האחר , בעיקר אם בוחרים להשאר בקשר (יכולת להפסיק לבוא)... וכן נתנו לך הזדמנות לתיקון. כבוד זה דבר חשוב והבסיס לכל קשר באשר הוא. אפילו קשר במקום וירטואלי. "איזהו מכובד? המכבד את הבריות" או משהו כזה מפרקי אבות. בכבוד יום טוב

ואני קוראת את הודעותייך בפורום ואני כן מבינה כמה את פגועה ומאוכזבת. אבל יחד עם זאת אני מבקשת אם אפשר לשקף לך שאת מגיבה תגובה ריגשית קיצונית שאינה פרופרציונלית כלל למה שקורה .ולכן אודי מגיב כפי שהוא מגיב למעשה את מחזקת אצלו את ההבנה שהתגובות שלך מאוד תובעניות ומאוד קיצוניות וכל מה שהוא יגיב לא יעזור רק יגרור תגובה קיצונית מצידך.קודם כל תצאי מהנחה ששום דבר לא נגדך אישית ..כי אין לאודי באמת אינטרס לפגוע בך דבר שני תשאלי את עצמך איזה יחס את מצפה לקבל ,ותנסי להשיג את זה. אני רואה שאודי מפרסם את הודעותייך משמע הוא קורא ,מתייחס ומנסה לעזור ככל יכולתו.לצערי,כיוון שאת מגיבה בצורה קיצונית וקצת תובענית(ולא רק בפעם הזו) אולי נוצר חוסר אמון מצידו ולכן ממשיכות התקלות בתקשורת בינכם.תפקידך לנסות להתגבר וללמוד להגיב יותר רגוע ואז היחס כלפייך ישתפר בהתאם .. אני לא התכוונתי לפגוע בך בשום צורה וחס וחלילה לא התכוונתי להעכיר את מצב רוחך -אלא לשקף לך את הבעיה שאני מכירה אותה היטב היטב "על בשרי" ,בעיה לא פשוטה אבל למדתי להתמודד איתה. יודעת שזה לא נשמע תמיכתי ומלטף מצידי ,אבל האם את רוצה ליטופים והבנה או שאת רוצה לפצח את הבעיה שאת נקלעת אליה לא פעם כאן(אולי גם בחוץ),שכביכול עושים לך עוולות קשות הפוגעות בך? אם את רוצה לפצח את הבעיה תצטרכי לנסות להבין בטיפול שלך מה הבעיה בפרשנות שלך כי את מפרשת דברים בצורה מאוד מאוד לא נכונה ,כמו רבים מאיתנו בכל מיני סיטואציות בחיים. צריך מודעות עצמית להתנהגות ולפרשנות.זה הכל.

הי. זו לא תגובה למישהו ספציפי אלא הרהורים לגבי כל השרשור הזה, למי שרוצה. אני חושבת שהשאלה היא האם מי שצועק שוב ושוב ש"המלך הוא ערום", מנסה פשוט להוכיח את צדקת טענתו, או שהוא רוצה להעמיד את המשפט הזה לדיון, לנסות לבדוק אותו. אם מישהו חושב שהוא יודע בוודאות שהמלך הוא עירום, זה די חסר טעם לדרוש מהמלך הזה להיות משהו אחר, לא? או אפילו להכיר בכך? אז יש שתי אפשרויות: או שמנסים לבדוק האם זה נכון, או שאם מקבלים לכך הוכחות חוזרות ונשנות, מחליטים ש-אכן-המלך הוא עירום, ולכן אפשר להפסיק להמליך אותו. אני לא רואה שום טעם בלעמוד מול המלך ולהמשיך לצעוק לו שהוא עירום. הוזכרה פה המילה "צדק". נניח שזה מאבק על הצדק - אני לא חושבת שהוא יוביל לשום מקום. "מן המקום שבו אנו צודקים לא יצמחו לעולם פרחים. המקום שבו אנו צודקים הוא קשה ורמוס כמו חצר. אבל ... ספקות ותהיות עושים את העולם לתחוח כמו חפרפרת כמו חריש ולחישה תשמע במקום שבו היה בית אשר נחרב" (יהודה עמיחי) אני חושבת שיש כאן הרבה רוך. ושאפשר לבחור להרגיש אותו. ואפשר גם לדבר עם אנשים אחרים פה, כמו שאודי מציע כל הזמן. ואפשר גם, אם מרגישים שכל כך קשה ובלתי נסבל, לבחור ללכת למקום אחר. לא כי אתה מגורש, אלא כי אתה רוצה להיות במקום שבו נעים לך. גילת.

אין לי מושג מה קורה בין שמלי לבין אודי לא קראתי עמודים קודמים, אני קצת הולכת לאיבוד הבנתי שהיא במצוקה, ורוצה חיבוק, לפעמים רקיעות רגליים הם צעקה אנא חבקו אותי מבינה שאודי נותן ונותן ובסך הכל הוא בן אדם, וקצר בתקשורת יכול לקרות בין כל אחד אז מדוע פשוט לא פתוח דף חדש כל אחד מושיט יד מוחקים מה שהיה ומתחילים מחדש לא צריכים הרבה כדי להבהיר לאדם שהוא רצוי ואהוב והתגובות שלו לא פעם הן תוצאה של כאב עצום אבל גם מתוך הכאב מבינים שהשני הוא רק בן אדם, ולא אוטומט, נורא מקווה בשביל שניכם שהדברים יתבהרו, חבל, המקום כל כך נפלא, כל אחד טיפה יתכופף, קצת דיליט וימשיכו הלאה

הרבה פעמים יוצא לי לחשוב על העתיד, לאו דווקא על העתיד המאוד רחוק אך לפעמים גם עליו. הרבה פעמים אני חושבת לעצמי שלא בטוח או יותר נכון שכן בטוח שאני לא מוכנה לחיות כך את חיי ומבחינתי לא בכל מחיר. ויש מקרים ולא מעטים שאני מוצאת תא עצמי רוצה לעשות דברים, מתכננת להשקיע במשהו מסוים, רוצה דברים ואז אני תוהה לעצמי איך אני מסוגלת ואני כן רוצה, כנראה שלפעמים קשה ואז אני מוותרת על הכל. חושבת שבבסיס הייתי מאוד רוצה להצליח.

התרגשתי (תדמיין לב וחיבוק ממני, בסדר?)

איך לקבל כשלון ישנן כל מיני כשלונות יש כשלון של חוסר יכולות אוביקטיבית, אתו אני חושבת אפשר להתמודד יותר בקלות אבל יש כשלון שתלוי בחוסר יושר של השני, ואתו יותר קשה להתמודד לא כל הצלחה תלויה בנו איך אתה מייעץ להתגבר על כשלון

הי אודי הי הי אודי הי, הי. (כאילו אני עומדת בדלת שלך, ורק אומרת שלום נבוך כזה, ושוב, ובחזרה, והשלום הוא בעצם כל התוכן של השיחה.. אולי כי אני מסתובבת פה בפורום "שלך", ואתה מעלה הודעות- כלומר- רואה , אז רוצה לרגע להפגיש את המבט. אתה יודע, נראה לי שזה איכשהו יותר קשה, פחות פשוט, סתם לומר שלום, מאשר לשאול משהו.)

הי אודי התאים לי השיר... תודה :)

לא רוצה כלום. כלום. אתה שומע אותי?? מה יהיה עם החיים הדפוקים שלי?? התעייפתי

למישהי כמוך לא יכולים להיות חיים דפוקים. אולי חיים שיש בהם הרבה כאב וקושי לפעמים. לא מזמן סתם חשבתי באמצע יום בהיר שכמה טוב היה לחנה ללכת לאיזה חדר כושר שזה יעשה לה מצברוח טוב וכמה הייתי רוצה לשמוע שפגשת שם בחור מדהים ואת מאורסת((-: סתם דמיינתי.לא יודעת למה.יש לי מין הרגשה שמגיע לך לפגוש מישהו כזה,לבנות משפחה כמו שתמיד חלמת שתהיה לך.מגיע לך.מקווה שמתאים לך לשמוע את זה. מעריכה אותך מאוד. חלום,בחיבוק

התעוררתי היום למקרא הודעתך. את מקסימה! שימחת אותי כך שחשבת עליי. מאוד! ((חיבוק))

שתהיה שבת שלום!! מגיבה לך כאן כדי שתראי לפני שאודי יעלה ביום ראשון..(אני לפחות מקבלת למייל).

אודי, קרה משהו בטיפול הפסיכולוגי שלאחריו כאילו המציאות נראתה אחרת. כאילו הפסקתי לחיות בסרט פנימי והתחלתי לראות מחוץ לי ולשפוט מה אני רואה באור אחר. קשה לי להסביר. התחלתי לראות את ההורים מבחוץ ואנשים מבחוץ ולהבחין בהם, איך הם, בנפרד ממני, לשפוט את איכות היחס שלהם בנפרד ממני, למשל אם פעם מישהו היה מדבר בטון כעוס זה היה מחלחל בי לתאים ומערער ועכשיו אם מישהו מדבר ככה, בכעס בלי סבלנות אז אני רואה אותו מבחוץ, זה עדיין לא נעים כמובן אבל אני רואה אותו ואת הכעס שלו בצורה שאני יכולת לשפוט אותו "למה הוא מתנהג ככה באנטי, זה לא נעים/לא יפה". במקום שהכעס יחלחל ויערער אותי ברמה קיומית יגרום לי להתכווץ. גם היו לי קשרים עם אנשים שהייתי נצמדת אליהם בעבר, אני אפילו לא יודעת למה. וכאילו חיה כמו עדה לחיים שלהם מהצד, לא יודעת אפילו מה עשיתי שם ורק אחרי החוויה שהתחלתי להתבונן ממקום אחר מאז 'חווית הגבול' בטיפול אז פתאום נהיה לי כושר שיפוט שלא היה קודם ושמתי לב למשל שנצמדתי מלא זמן לאנשים שבעצם היו אנוכיים ולא באמת שמו עליי. כאילו נגררתי אחריהם כמו זנב בלי לשפוט אם נעים לי או לא נעים לי במחיצתם. ולא ברור לי למה הייתי ככה. מה שאני מתארת זה אפקט טיפולי שאתה מכיר אותו? היכולת לפתע לשפוט אחרת? כאילו לראות אנשים יותר מבחוץ? וגם מאוד חשוב לי להבין האם מי שלא מסוגל לזה זה בעצם אומר שהיה לו עיכוב בתהליך הספרציה? איך הורה אמור להגיב לילד כדי שכושר השיפוט שלו יתפתח כמו שצריך והוא לא 'יצמד' לאנשים, למשל ל'דמויות הוריות' בלי להיות מחובר לרגשות שלו ולאינטרסים ורצונות והעדפות שלו? האם הנטיות האלה הוא תוצאה של חסכים והזנחה? למה משהו ב'חווית הגבול' בטיפול גרם להתבוננות אחרת מבחוץ? איך זה פועל ברמת ההכרה? מאוד מוזר לי פתאום לראות אחרת אנשים. להיות מסוגלת לשפוט אותם על טיבם ולא רק לספוג הכל אליי ועליי, את הכעס, האנטי, והחרא שלהם. להבין שזה שייך להם וקשור אליהם ולא אליי. ולהיות מסוגלת לראות את זה ולשפוט את זה ממרחק. זה לא היה לי פעם. את היכולת לראות את זה ככה. אז יש את השיפוט. אבל עדיין מאוד חסר אצלי המקום של היוזמה והשפעה החוצה. אני כאילו מבחינה בהכל ומבינה הכל, אבל עדיין שותקת הרבה ולא עושה אקטים על המציאות סביבי במטרה לנסות לשנות אותה להשפיע עליה, לראות ולבחון מה אוכל להשיג בזה. עדיין מאוד פאסיבית יחסית שזה מגיע ללטפח רצונות ושאיפות בתוך המציאות הקיימת. אני חיה בלי יותר מדי מטרות. מה חסר לי/בי?

אכן ההשראה לכותרת משם הספר שלך

צריכה להמשיך לנוח. לעצור את החיים ולחפש כוח להמשך.

כשיצאתי ממנה הלכתי לאיזה מבחן בעבודה חדשה שאולי אתחיל...אז אני כבר לא בטוחה. הרגשתי שהרגו אותי... אודי אין לי כוח. מקווה שיחזירו לי תשובה בהקדם ממש ואיתה אני לא אוכל לדבר עד שני. מרגישה שהכל מתמוטט ורע. לא מקווה ולא רוצה. מעדיפה לחשוב שלא אצליח וזהו... מקווה תכף להיכנס למיטה ולא לצאת ממנה

למישהי כאן גם קשה ללכת בסוף הפגישה? אוף....מה אפשר לעשות. זה לא נעים לשני הצדדים. איך אפשר לשנות את זה? הרגשה שהרצון שולט!!

הי תותי. לי קשה לפעמים . אכן הרצון שולט, כי נותנים לו מקום, ואולי הוא מזמן לא היה בשליטה, לא הרשה לעצמו. אני מרגישה שיש בזה משהו חשוב, אם קשה לי ללכת. זה סימן לקשר, כמו שאודי אומר על הגעגוע.. חושבת שאם הייתי אדישה זה היה עצוב. ולמי שלא נתן לרצון שלו לשלוט הרבה זמן, התחושה הזו שהוא מתעורר, עשויה להיות גם לא פשוטה. בשביל זה יש את הטיפול, נראה לי. כדי להבין שזה בסדר. גילת.

ברור (: אצלי, היא התחילה לומר לי חמש דק' לפני הזמן ש"נשארו לנו עוד חמש דק'" (לרוב יושבת עם שמיכה ולא רואה את השעה). וזה עוזר לי קצת. קורה, בעיקר כשאני כועסת עליה שאני לא מוכנה לקום ואז יש שיח קבוע שאני אומרת שלא מוכנה והיא אורמת שאני צריכה וחייבת עד שהיא מתחילה לכעוס ואני קמה... אבל בלי קשר למקרה הזה זה באמת קשה לקום, במיוחד אחרי פגישה קשה.

הטיפול קשה. ברור שגם החיים אבל גם בטיפול. מאוד. מרגישה שלפעמים כל מה שחשוב וראתה שיקרה כשמגיע, משתנה לגמרי. היום שוב זה קרה. נתתי לה משו לקרוא והיא לא אמרה כלום, אמרתי לה למה את לא אומרת כלום ומשם הכל התחיל... זה מה שהיה צעקות ובכי שלי מולה. היא אמרתי לה שאני כבר לא יודעת מה אני אמורה לעשות כאן והיא אמרה שבדיוק את זה. להינעל ולהתפתח להיעלב ולהמשיך... וזה קשה. תא חשבתי שלזה הגעתי... אבל היא הסבירה לי לפחות אודי תרגיע אותי שזה בסדר, בסדר? א י סומכת עליה מאוד! ובכל זאת אשמח לשמוע ממך.

(זה בגלל שכתבתי מהפלאפון ויש תיקון אוטומטי) - מרגישה שלפעמים כל מה *שחושבת ורוצה שיקרה כשמגיעה*, משתנה לגמרי. -להינעל ולהיפתח ויש עוד אבל אין לי כוח..

גם אני רוצה לחבק אותך, מסכימה ? במבי.

אז את שואלת אם אני השתחררתי...תלוי למה את מתכוונת.אני אשתף אותך במה שאני חושבת ומרגישה בקשר לשאילתך ומקווה שתמצאי את התשובה שמתאימה לך. קודם כל,אני חושבת שהעבר ילווה את חיינו כל עוד אנחנו חלק מהם.למי שאין עבר אין לא גם עתיד והווה ולא את עצמו.הכאב לא יעלם הוא רק נהיה כזה שניתן לחיות לצידו חיים טובים ומספקים.מה זה בשבילך חיים טובים?העולם הזה חסר ובכלל אינו מושלם.יש בו חלקים מדהימים ויש בו אבדן וכאב.אני אדם מאמין ואני יודעת שאלוקים רוקם לנו גאולה ושהיא קרבה.אנחנו מלמתה רואים את הצד ההפוך של הרקמה(קשרים,חוטים מסובכים,בלבולי צבע,סבל,תמונות מטושטשות וכו').לכן אנחנו חיים בעולם השאילות כל עוד אנחנו חיים.אז עלינו ללמוד להתמודד עם החסר ועם האבדן.זה מצד אחד. מצד שני,חיים עם חלל בפנים כאשר אין לך את עצמך,כאשר אתה בדיוק כמו האנשים שגידלו אותך דוחה את עצמך,שונא את עצמך ומעדיף לחזור לעולם האמת המושלם-זה חי סבל פנימי אילם בלתי נתפס על הדעת.אתה מרגיש שאתה לא באמת חי,הכל תאטרון ושקר.אני רוצה לחיות את עצמי(!)לכן אני נלחמת על עצמי.אם אלוקים ברא אותי זה סימן שיש לי תפקיד יחודי שרק אני יכולה לבצעה בעולם הזה.אם הוא היה רוצה רק את המושלמים אז הוא היה בורא רק את ל"ו צדיקים.לכן אני נלחמת על זכות קיום שלי(!)למרות שאני לא מושלמת,למרות שיש לי על מה לעבוד,למרות שאני טועה כמו כולם וכו'.אני נלחמת על זכות לאהוב את עצמי.ומה פלא,מי שאהוב על עצמך מתחיל להרגיש אהוב על ידי הסביבה.אני שנים בכיתי על מה שלא זכיתי לקבל כילדה ועל מה שכן זכיתי במקום...מרגע שקלטתי שצריך להפסיק לחפש שם ולמלות את עצמי מהטיפול ומאנשים אחרים שאוהבים אותי הרגשתי שבאמת יש אפשרות למלות באהבה,בחמלה,בחום,ברוך,יש אפשרות לעטוף ולרפא את הפצעים.יש אפשרות לנצח את הבושה הקיומית הזו,להחזיר לעצמך כוח ולרפא את הגבולות ששפכו עליהן רותחין וכו' את יכולה להמשיך את הרשמה.יש אפשרות לתקן(!)אני רואה שזה עובד:אני מצליחה לאהוב את עצמי,אני מצליחה לעטוף את עצמי בחום של המטפלת שלי בין הפגישות.עד כמה שאני מבינה צריך "בתקווה לעטוף באהבה כל דקה של כאב ומועקה..." ואז החלל מתמלא והמועקה נרגעת.אני מצליחה לתת לילדים שלי את מה שלא קיבלתי בעצמי כולל גבולות,אני מצליחה לנהל את הכעס שלי ולווסת,יש לי דרכי התמודדות עם הכאב,אני יודעת להיות קרובה ואינטימית מצד אחד ולשמור על הגבולות שלי מצד שני.אני יכולה לחשוב על חלק מהדברים שעברתי והם לא פוגעים בי יותר(!) אבל...עדיין יש לי על מה לעבוד.כשאני רואה סבים וסבתות בגינה ציבורית נהנים עם נכדים אני מתחרפנת,חוזרת הבייתה ובוכה.כשאני שומעת שמישהי מדברת על הקשר שלה עם ההורים באהבה,כבוד וחום-אני מתחרפנת ולבי מתכווץ מכאב.יש לי רגעים ותקופות שהילדה שלי בפנים בוכה ורוצה את אמא שלה ואין לי מה לתת לה אלא לבכות איתה.שמתי לב שאם אני אדבר עם מישהו חם ואמפתי ברגעים האלה הכאב והמועקה נרגעים.יש רגעים שאני מרגישה נורא נורא לבד ולא מסוגלת לתת לבעלי כניסה...יש מקומות בקשר זוגי שקשים לי מאוד-מאוד.ויש פינות נסתרות בלב שיש בהן הרבה כאב וסבל שעוד לא הגעתי אליהן.ואז כשאני מגיעה לשם יש סחרחורות וגלי אבל כואבים נורא וכשהם עוברים יש עוד ועוד "גופות" על חוף .צריך לקבור אותם,למצוא מקום לבכות ולהמשיך לחיות,למלא את החורים עד כמה שניתן,לשמוח במה במה שיש ולבנות..."הזמן הוא לא תמיד תרופה.נדמה לך לפעמים,הוא רק מגדיר את המפה לאהבת חיים..." אז אני עובדת כל עוד דולק הנר ומשתדלת לחיות חיים ששווה לחיות אותם...לא יודעת אם עניתי... שלכן,חלום

אבל אם המטפלת לא באמת אוהבת? והיא שם רק בשביל הכסף... כי בשבילה זו פרנסה, ולי החיים עצמם... ותכלס אני לא באמת מעניינת אותה זה הכל סתם! וזה טיפה עצוב...

שלום,יקרה.אני חושבת שאנשים שהולכים לתחום של סיוע וטיפול הם אנשים שרוצים להפוך את העולם ליפה יותר,שמאמינים שאהבה תציל את העולם,שיודעים מה זה להיות "לבד" ורוצים שאנשים לא יבכו לבד וכו'.אני בעצמי עוסקת בתחום של סיוע.אני פגשתי המון אנשים מדהימים במהלך החיים שלי ובמהלך הלימודים.אני זוכרת את אהבת האדם המיוחדת שלהם ומסירות ואני יודעת כמה אנרגיה אני בעצמי משקיעה כדי שלמישהו יהיה לפחות טיפה יותר טוב וטיפה יותר חם בלב.נכון,קשה מאוד-מאוד לתת אמון אחרי שבמהלך הרבה שנים אנחנו חווינו התקשרות פוגעת,חודרנית ומשפילה.מצד אחד בפנים בלב אנחנו מאוד צמאים לחום ואהבה מצד שני מרוב פחד להפגע שוב אנו מעמידים סביבינו חומת בטון חשמלית...בגלל החומה הזו לפעמים קשה מאוד להרגיש את השני ונדמה שהוא עדיש.מאחורי החומה אנחנו מאוד מאוד לבד.מצד שני כאשר מישהו מקבל אישור כניסה אנחנו נהיים זקוקים ותלוים וזה מפחיד ככה למסור את עצמך בידי מישהו.אני חושבת שבטיפול אפשר להתמסר כמו שבניתוח את חייבת לסמוך על הרופא.אז אם את זקוקה לבירורים-תעשי אותם.לפעמים גם אחרי שנה לא נוצרת כימיה ואפשר תמיד לנסות לעבור.בקיצור,בהצלחה. חלום,בחיבוק

מצטערת לא מאמינה בזה אף אחת לא עובד עם מטופל רק בגלל הכסף .היא שם כדי לעזור מקבלת שלא תמיד יש התאמה אז אפשר להחליף אבל לפני זה צריך לבדוק את הסיבות הנכונות . כבר ראיתי טיפולים שהמטפל עשה הכל אבל כלום לא נגע במטופל ...לא תמיד זיווג מצליח אבל נקודת ההנחה הראשונית שלך מוטעית .

אודי, היה לך מטופל שהתאבד? נטע.

נטע, פליז בבקשה, תישארי איתנו. את יקרה כל כך. הילה

הילה, קודם כל התגובה שלך ריגשה אותי עד כדי דמעות (ואני בוכה לעיתים מאוד מאוד רחוקות). רוצה לבהיר שאין לי כוונה להתאבד. הבאתי ילד לעולם ואני לא מתכוונת לנטוש אותו גם אם קשה וכרגע הכל חשוך.

נשאתי לא מכבר ובעלי מגיע הביתה עם ספורי הצלחה מרשימים מהעבודה, אני חוזרת מאד עיפה (בהריון) ולא תמיד מעיזה לספר על חלקים לא נעימים שהיו בעבודה, וזה מתסכל מאד וגורם לי לא להנות בעבודה כשאין לי איך לפרוק חויות ולעשות חשבון מחודש על סדר היום לפתרונות לשיפור לטובה. בעבר הייתי בטיפול פסיכולוגי, אבל מאז שנשאתי ויש משכנתא אין לי יכול כספית להמשיך, כמ"כ אחרי שנדדתי הרבה בין נשות מקצוע עד שמצאתי פסיכולוגית שאני מחוברת אליה אני לא מעיזה להתחיל חדשה זולה מאד בקופ"ח. מה עושים, אני מרגישה שצריכה לשוחח על העבודה עם דמות שסומכים, איך מוצאים פתרון?

היי אודי, סיפרתי לך שאימצתי חתולת רחוב.סיפרתי לו שלקחתי אותה לווטרינרית והיא לקחה לי תשלום מוזל. הוא אמר-חתולת רחוב משלמת פחות....... שתינו ידענו למה הוא התכוון אני:צמרמורת משחזרת את ההגעה שלי אליו איך הוא הציל אותי מנישואין אומללים,ממשפחה אלימה,מחברה נוראית. הוא איך אסף אותי אליו,איך התמסר וקיבל אותי שלוש פעמים בשבוע. הודעות סמס,שיחות טלפון,מיילים,ומה לא..... טלפונים בחגים. היום כבר יש לי בית עברתי דירה אליו,לעיר שבה הוא מטפל בי. בשבוע הבא אני מתחילה חפיפה בעבודה החדשה בהוסטל. זה מרגש אותי לחשוב איך בן אדם אחד עם אהבה, אמונה ומקצועיות יכול לשנות חיים שלמים. וגם התחלנו לגעת בנושא של ההשמנה היום...... מייחלת לטוב ולאור לכולנו הילה

פשוט באתי להיות בעץ שלך לי קשה עדיין לתת ביטוי להרגשות מרפאות כאלו, רק להרגיש בזהירות ובשקט , והנה את יכולה. שלך גילת

אפשר לשבת איתך? כל היום בא לי להגיד משהו ואין לי מה להגיד. והתיישבת כאן עם חתולה וטוב לב והתקדמות והתחלות, והנה גם גילת הצטרפה. נעים. אפשר להצטרף לעץ גם אם אין לי מה לומר? נעמה.

אני שמחה לראות את שמך. התגעגעתי. ומתאים לי מאד שהצטרפת היום לשבת בשקט.

קוראת אותך ומתפעלת כל פעם מחדש על הראיה האופטימית שלך, הכוחות והעוצמה שלך, הרגישות הגבוהה שלך לעצמך ולאחרים, הנתינה הגדולה שלך אפילו פה בפורום. המודעות שלך, ובכלל.. את אדם מקסים בעיני.. "חתולת רחוב" מקסימה !! רוצה לשבת בעץ שלך :) מסכימה, נכון ? איתך-במבי.

בוודאי. בואי. הילה

נעמה נעים...... הנה מה טוב שבת אחים גם יחד..... הילה

בוודאי שגם את...... מכירות עוד מימים ימימה,מהפורום של ענבל,זוכרת?(שם הייתי אדוה) הילה

הי הילה.. בודאי שאני זוכרת את הימים ההם :) היינו "בחתיכת טירוף" שם :) חיבוק-במבי.

מנסה להבין ..לפני שנופלת למקומות שמסבירה את עצמי שואלת ...ראיתי שלא הגבת לשאלתי האמת חשבתי שזאת הייתה דרכך לאמר לי שוב תחזרי אם זה לטיפול ...מקבלת את זה ובאמת הכי נכון והכי קשה זה לדבר בחדר :) אבל בעצם שאלתי הייתה מכוונת אלייך כמי שעובד עם היפנוזה ועלייה לא קיבלתי תשובה ... הייתה כאן שאלה שעוררה בי שוב את התהייה ..אז שואלת שוב ומנסה למרות פיצוליי למקד הכי מדוייק את השאלה ...האם ניתן ורצוי לשלב טיפול היפנוזה קצר מועד נקודתי יחד עם הטיפול . בדיוק כמו שהייתי מתייעצת עם פסיכאטר האם למרות התפקוד המלא שלי לאור הקשיים כדאי ומומלץ לשלב טיפול תרופתי . מקווה שזה לא מרגיש שאני חוזרת על עצמי ואם כן אז בבקשה תאמר לי אני לא אשאל שוב אני באמת לא מצליחה להבין .

אין קביים וקיצורי דרך פרט לחדר ולמטפלת המופלא שלי ..ומכוון שזה עובד והגענו עד כאן אז נמשיך איתה ...תודה אודי

קרה לי משהו מוזר, שעד עכשיו אני לא יודעת אם הוא תודעה של דמיון או מציאות. התשובה שלך אודי הייתה חשובה לי, והיא בוששה להגיע, וכבר עברנו דף והיא לא באה. חיפשתי אותה מספר פעמים והנה, למאורע המוזר היה נראה לי שקרתי תשובה שלך שאמרה "עניתי לך בפרטי ולכן לא היה כל צורך בפורום!" אבל תשובה כזו אינה נמצאת לא במייל ולא בפורום, אז היא כנראה פרי דמיוני הפורח שיהיה לכולם ום טוב, קצת קשה עם הבשורות הקשות

אבל ישנם דברים שאתה לא רוצה לפרט בפורום... בגלל כללי הפורום ישנן הודעות של הפורום שהולכות לאיבוד... ובעצם מה עומד מאחורי ניהול פורום? לדוגמא, פנו אלי, בלי לפרט מאתר ענק שאנהל פורום, התנאים שלהם היו, לנהל הפורום בהתנדבות, אבל.... להתחייב לפרסם אליהם בסכום מסוים. לא הסכמתי, לא התאים לי, לא הפריע לי לנהל פורום בנושא שאני בקיאה בו, אבל לא הייתי מעוניינת בפרסומת. אני מסתכלת על הפורום הזה ואני חושבת, מה המטרה שלו, האם כולו רק למען הטיב עם כל כלל ישראל, מבלי שיהיה כאן כל עניין פרסומי אישי? ואם יש עניין פרסומי, אדרבא, התרשמתי מהפרסומת, ואני רוצה לממש אותה, אחרת זה קצת תרתי דסתרא, יש כאן סתירה אינהרנטית, כי הרי מה שאפשר לקבל בפורום זה על קצה המזלג, ואם מישהו מתרשם ואומר זה מוצא חן בעיני, אז התשובה היא לא, זה לא מקפצה למשהו אחר. לכן אני קצת מבולבלת ממה שקורה כאן, ואשמח להסבר. העניין שעד שההודעות שלי עולות, בדרך כלל חולפים כמה ימים ועוברים כמה דפים והן הולכות לאיבוד אי שם

שנה אחת, חמישה מטפלים, נסיון אובדני אחד ועוד מאותו הדבר. כאב תהומי, עצב ממאיר, תחושה של חולה סופנית. מותר להרים ידיים? להגיד שנגמר ואי אפשר להמשיך בתוך גהנום? מותר לבקש המתת חסד? מעצמי לבקש, מותר? אפשר לוותר על קידוש החיים אחרי שכבר ניסיתי הכל, כולל אישפוזים, כדורים ועוד?

יקרה,כל כך כואב לקרוא את מה שכתבת. בבקשה ממך על תרימי ידיים. מגיעה לך לחיות חיים טובים. לא כדורים ולא חמישה מטפלים,ולא אישפוזים מרפאים את הכאב התהומי הזה אלא אהבה(!) של מטפל\ת מסור מצד אחד ורצון חזק שלך לבנות את עצמך מצד שני לאורך שנים.נכון שאהבה לא נוצרת מייד וגם לא מרגישים שום שיפור די הרבה זמן אבל עם רצון והתמדה השיפור מגיע.אני מנסה לשלוח לך מעט תקווה.יש נשים שנצחו ואם תרצי את גם יכולה.שולחת לך חיבוק ווירטואלי חזק חזק.נגעת ללבי,שמרי על עצמך.בבקשה.... אנחנו כאן איתך חלום,בחום

אני צועקת הצילו

רחל רחל כתבה שהיא מרגישה שהיא משגעת את המטפל שלה, וענית לה "בשביל זה הוא שם, שתבדקי ותיווכחי שהוא עדיין" אם היו מתנהגים ככה אליך, היית עדיין? פה נראה שהרמת ידיים, אז למה בטיפול לא היה נמאס לך? או שזה תלוי מי המשגע..

הרמת ידיים... אמרת במפורש אתה לא משתף פעולה, לא עונה לי.. ודווקא כן גורשתי בעבר.. גם אם נגיד שלו - "בינתיים אני ממשיך להעלות את הודעותייך" נראה שזה קרוב. לא חשוב.. סתם לא ברור לי איך היית נוהג בטיפול במקרה כזה, ואם היית אומר דברים כאלה למטופל. לא מבינה איך אתה יכול לענות פה לבנות בצורה מסויימת ואחר כך להתנהג הפוך. קולות הנהי והבכי שלי ואני הולכים קולות, השפרצות.. ממש מפלצת :)

הרגשתי צורך לכתוב לך בגלל שהתייחסת להודעה שלי ולתגובה של אודי... אני ממש מקווה שתקבלי את המילים שלי, ולא תחשבי שאני חלילה שופטת.... דבר ראשון, אני רוצה להגיד לך שאני מעריכה אותך. את נלחמת. לא מוותרת. שוב ושוב. וזאת תכונה מדהימה! דבר שני, בהרגשה שלי, מקריאת ההודעות שלך, אני מרגישה שבאמת כשאדם פונה למישהו/לבן זוג/להורה/למטפל - בהאשמות חוזרות, וגם אם יש להם בסיס רציני, וגם אם אובייקטיבית הדברים אכן נכונים, זה נשמע אחרת. זה מרגיש אחרת. אני הייתי במקום הזה, שהאשמתי את המטפל שלי, ואמרתי לו שוב ושוב שהוא לא בסדר איתי, שאני לא רצויה, ושהוא מתנהל בצורה לא נכונה, והוא באמת לא התנהל בצורה נכונה...ואני יכולה להגיד לך בוודאות שזה לא גרם לשינוי, והוא היה מאוד פתוח איתי ואמר לי שמבקשת ככה, שדורשת, אני גורמת לו להידחק לפינה, וזה לא מוביל לשום שינוי..וכשראיתי איך הוא מגיב לזה שמאשימה שוב ושוב - נבהלתי. מאוד. זה נהיה יותר גרוע. לא רוצה ככה. ולאט לאט התחלתי לשנות. את הדרך שפונה אליו, את הדרך שמבקשת, את הדרך שפותחת את הלב... כשאתה ניגש לאדם בדרך רכה יותר (גם אם אתה צודק, ולא הוא), יש סיכוי לקבלה ולשינוי.. שאת אומרת למישהו שוב ושוב שהוא לא סובל אותך, מגיע באמת שלב שזה באמת קשה לקבל אותך. וזה קשה שמלי, גם לך וגם לאודי! ושאת אומרת למישהו - אני מרגישה לא רצויה, אבל אני רואה את המאמצים שלך שכן אהיה חלק, אני רואה שאתה כן מאמין בי (אחרת אודי לא היה מעלה את ההודעות שלך שוב ושוב), רוצה להיות פה, רוצה להיות אהובה, רוצה להיות שייכת, אני יעשה את כל ההשתדלות שלי, אבל תעזור לי (שזה בעצם הזעקה שלך, אחרת לא היית כותבת שוב ושוב)..זה נשמע אחרת!! זה יתקבל אחרת שמלי יקרה... ככה יהיה סיכוי לשינוי גם אצל מי שתגידי לו את זה, וגם אצלך. ובעיקר - אצלך בלב ובהרגשה שלך לגבי החיים ולגבי אנשים בעולם הזה... וזה לאט לאט. את רואה את ההודעות שלי והקושי שלי להיות בטיפול, לשרוד אותו בלי חרדות, להגיע למפגש בכלל!! להתקרב בלי להיבהל ולברוח. וזה לאט לאט, כל אחד ודרכו, כל אחד והתהליכים שצריך לעבור, זה עוד ניסיון. ועוד. ועוד הצלחה קטנה. ועוד. עוד פתיחת הלב, מעבר לדפוסי מחשבה והתנהגות לא בריאים בחיים, בגלל חוויות כואבות... והלב יפתח. ויאהב עצמך, ויאהב אחרים, ויאהבו אותך. ולא משנה מה לפני מה - ביחד. מקווה שהמילים שלי לא מטיפות - ואם כן, סליחה! רחל.

יעזור דבר ראשון, אם תשאלי את אודי הוא יגיד לך שאני חופרת, ולא שזו תכונה מדהימה.. דבר שני, זה לא משנה איך אני פונה אליו, הוא כל הזמן מתייחס אליי באותה צורה.. ובוחר להשתמש במילים פוגעות בכל מקרה. תמיד אני משפריצה או חופרת או מייללת או משמיעה קולות נהי ובכי או מתקרבנת וכו'.. הוא לא מאמין לי - אמר בעצמו שהוא התייאש ושהוא לא מתכוון והרים ידיים הוא לא רוצה לעזור לי - גם את זה אמר, שהוא לא מנסה כלום זה כל כך ברור שהוא לא רוצה אותי כאן, למרות שהוא מעלה את ההודעות שלי. ולמרות שהוא אומר שאני לא עושה כלום ולא מתאמצת ולא מנסה - דווקא כן ניסיתי, רק שזה בלתי אפשרי. הוא לא רוצה שאהיה פה.. ניסיתי!!!! הרבה פעמים.. שוב ושוב ושוב ושוב הוא זה שלא מנסה, שפוגע... ואחר כך עוד אתה אומר שאני פוגעת בצד השני! ממש! אתה זה שפוגע!!!!! מה אתה רוצה???????? שאשתוק?!?!?! זה מכעיס אותי, אתה מעצבן אותי ואז אני מחזירה! תלוי בי אתה אומר זה לא תלוי רק בי!!! יש לך גם חלק בזה!!! אתה אף פעם לא מסתכל על עצמך, על הדברים שאתה כותב והמילים שאתה בוחר!!!!! אתה לא יכול להאשים רק אותי בזה... אני מגיבה אליך1!!!!!!!!!!!!!!!!!!! אם הייתי מרגישה שאתה רוצה, הייתי מגיבה אליך בהתאם!!!!!! ואם אתה תוקף, אני מגיבה בהתאם!!! אתה לא חושב?!?!?!??! אני לא אגיב בצורה כזאת בלי סיבה! אבל אתה לא מוכן לראות!!!!!!! זה לא מעניין אותך!!!! סגרת את העניין - קבעת שאני אשמה, שהכל תלוי בי וזהו אי אפשר להגיד שום דבר יותר! נאטמת לגמרי ואני לא יודעת מה אני ממשיכה לבוא, אין לי מה לחפש פה.. רק שזה כל כך מרגיז אותי, אתה כל כך מרגיז אותי! בכל התקופה שלא כתבתי פה לא שכחתי! חשבתי על זה הרבה! אתה מכעיס אותי ולכן חזרתי לפה וכתבתי את ההודעות האחרונות! אבל אי אפשר איתך!!! אתה לא משחרר אותי מזה!!!!!!@!!!! כמו שאמרתי, נאטמת ואתה לא שומע יותר

הי אודי, מתגעגעת אליך .. גם אתה ראית את הגשם שירד אתמול וגם היום קצת ? שמעת ? הרחת את האדמה ? גם לך אודי זה כייף שמלווה בפחד כזה ? לילה טוב וחיבוק.. שלך-במבי. ולך בננה /תותי הרגשות שלי אל אודי אמיתיים, והיות והקשר הוא וירטואלי, אני מאפשרת לעצמי קשר קרוב לפסיכולוג גבר !!! לא מפחדת מפגיעה פיזית. מרגישה מוגנת . והקטע ההזוי הוא שבעקבות ההתכתבות עם אודי שכבר למעלה מ 5 שנים,אני מרגישה לאט לאט איזה שחרור ,הבטן פחות מתכווצת מגברים..

יופי לך!! את ככה ואני אחרת. זכותי לומר זאת בלי להתנצל ולומר סליחה לאודי. אודי בטוח לא נעלב מזה. רק מבין שככה אני חושבת ומכבד את זה.

בוודאי שיש לך זכות לומר/לשאול/להעלות את מה שאת מרגישה ומטריד אותך. את העלית תהיה , ובטח רצית תגובה עליה. וזה פורום, שהיתרון שלו הוא בכך שיש פה הרבה אנשים שונים עם נק מבט שונות ואפשר להרוויח אחד מהשני. במבי נתנה לך את נקודת המבט שלה, עד כמה ומדוע ואיך הקשר הוירטואלי הזה יכול להיות משמעותי. היא שיתפה אותך בחוויה שלה. לא נראה לי שהיתה פה האשמה/סיבה להגיב בתוקפנות... להפך אפשר (אם מעניין אותך) לפתוח דיון בנושא, להראות ולשמוע הרגשות שונות, וזה יפרה את כולם...

תודה גדולה לך על ההבהרה שלך לתותי.. קראתי את תגובתה והרגשתי קצת כאילו מישהו מכניס לי מכה בבטן הרכה מתחת לחגורה כשאני לא מוכנה לכך.. לא הבנתי מאיפה זה בא לי כשכל כולה רציתי לחלוק בחוויה שלי ששונה ..ולאפשר הסתכלות נוספת /אחרת.. הרגשתי קצת בשיתוק כזה..מכירה ? כזה מצב שאתה נשאר ללא יכולת להגיב.. רק לאחר שראיתי את תגובתך הבטן הפשירה.. תודה לך יקרה! במבי.

אני לא זוכרת בכלל איך היא ניראת , מעל שנה וחצי ביחסים ואני כמעט שלא מסכלת עליה מתוך 50 דק אולי דקה אחת במסתכם של מבט משותף שהעיניים נפגשות . אני מתביישת ממנה, אני לא חשה את הבטחון והנוחות שהייתי רוצה. בחברתה מצד שני אולי לא הייתי רוצה . יכול להיות שאני עדיין לא סןמכת עליה?

אולי קשה "לעצמי " להאמין שמישהו באמת יושב מולי ונמצא איתי ומקשיב לי? למרות שזה מה שהכי הייתי רוצה.

לא משנה מהו כי לא אגיד כאן, אבל זו הקלה וזה לא משהו שהייתי מצליחה לומר. אז אני קצת שמחה וקצת בהלם שסיפרתי.