פורום פסיכולוגיה קלינית

אגב, בהודעה הראשונה שלי הצגתי את עצמי, אעתיק את הדברים ואוסיף עליהם. אני בשנות הארבעים. עובדת במקצוע חופשי. יש לי משרד משגשג. אני נשואה ואם לילדים. אני בזוגיות שבגדול נחשבת לטובה, הרבה קשר ואהבה ומסירות ותלות, אך גם לה יש את הבאגים שלה. אני נמצאת בדור הביניים, שגם דואגת לילדים שלי, וגם דואגת להורים, ובנוסף גם דואגת לאחות ואח אני בדרך כלל טיפוס חזק שכולם רוצים לקבל אצלו משענת, רוצים שאפתור את כל הבעיות של כל העולם ואשתו. אני עושה ומשתדלת, אבל לפעמים קשה לי, ואני מרגישה שכל העול פותח את הברגים אצלי בעצמי, חוסר שקט פנימי קשה ביותר, אני לא יכולת להרדם בלילה ללא כדורי שינה, פתיל קצר. למרות שאני עוזרת ועושה, לא פעם אני עושה את זה עם פתיל קצר, ואז המצפון שלי עובד שעות נוספות. היינו גם עוזרת וגם מרגישה מכשפה. עם כל ההצלחות שלי בכל תחומי החיים, מרגישה חוסר סיפוק פנימי. בזמן האחרון על מנת לווסת את עצמי לוקחת כל מיני כדורים, למשל ריטאלין, חשבתי שיעזור לי להספיק עוד יותר, אבל ראיתי שרק עשה ממני פצצת אנרגיה, שאלתי את הרופא והוא אמר שלמי שאין בעיה בקשב וריכוז אז הכדור משפיע עליו בצורה הפוכה ומעורר אותו, אבל דווקא העוצמה שהכדור נותן היא משהו מיוחד, לעומת זאת כאשר הוא פג אני מרגישה מועקה אני בכלל מרגישה המון מועקה, ממש פיזית בלב, מועקה שקשה לי, ועד כדי כך היא קשה שאני לא מוצאת טעם בחיים, לפעמים שום דבר לא יכול לשמח אותי ואני עובדת על מוד של רובוט\ לוקחת כדורי הרגעה כאשר המועקה היא גדולה. ניסיתי פעם לקחת כדורים נגד דכאון, אבל ההשפעה לא הייתה טובה, זה כאילו והוציאו לי את הבטריות, לא יכולתי לתפקד טוב, ואני יודעת שישנם כמה סוגים של כדורים, ניסיתי כל מיני, ראיתי שז פשוט הופך אותי ל GHOST, והתפקוד והיכולת שלי ירדו בחצי, כל החדות ירדה ממני. בגדול הייתי אמורה להיות שמחה ומאושרת, ורוקדת כל היום במציאות זה לא כך. זה, עד כאן עלי

האח שאני אפוטרופסית שלו הוא בשנות השלושים, הייתה תאונה בלידה שלו, והוא במנטליות של גיל 3, זה לא קל ולא פשוט האחות, קבלה דלקת קרום המוח כשהייתה תינוקת, החום נסק לגבהים, ופגע לה פגיעה קלה במוח, אבל זה מאד מפריע לתפקוד היומיומי. היא גרושה עם ילדים, וכמובן העול עלי. ההורים כבר מאד מבוגרים, לא עצמאיים, אמא משותקת לגמרי, בכסא גלגלים, חצי סיעודית עם עובדת פיליפינית, הראש פועל, אבל לא מה שהיה, רק אני אחראית עליה, כל האחרים מתנערים, האחות שסיפרתי כן מוכנה לעזור, אבל היכולת שלה מוגבלת. מספיק בעיות לפעם אחת, או להמשיך???

בעיניי את פשוט גיבורה. עם כל מה שאת לוקחת על עצמך אל תשכחי שגם לך מגיע לפעמים להניח את הראש ולנוח. וסליחה שאני לא מציגה את עצמי בחזרה נראה לי שזה מה שהתכוונת... אולי כשיהיה לי קצת יותר זמן, כרגע ממש אין אני על זמן גנוב.

היי, ברוכה הבאה! תודה על הכנות, הילה

אני פשוט מרגישה שכאן בווירטואליה, למרות האנונימיות עם יודעים מעט רקע, אז גם יודעים איך להתיחס למה שמישהו אומר, ולקבל את זה בקונטקסט הנכון

בת שבע, רציתי להגיד סליחה שעניתי בנימה קצת ביקורתית בהודעה ההיא על הפריית הפורום והשימוש בו. ומעניין, אני מרגישה שאני משתמשת בו ממקום קצת אחר, אולי קצת דומה למה שנעמה אמרה, שאפשר להביא את הפנים בלי החוץ. אני חושבת שתיאור "ביוגרפי" כזה של עצמי היה יכול קצת להרוס לי, וזה מעלה מחשבות מעניינות, על הקשר בין הפנים והחוץ. בכל אופן, שלום לך... (מוזר לי להשתמש בביטוי "ברוכה הבאה" כאן). עם ה"פנים" ועם ה"חוץ" עד כמה שאפשר באמת לעשות הפרדה ביניהם.

זה בסדר, אל תדאגי, כל אחד מגיע לפורום, ובכלל לעולם ממקום אחר, נקודת המוצא שלנו היא אחרת, ממילא גם הציפיות שלנו מהעולם הגדול והעולם הקטן (הפורום) הן אחרות. כל אחת עם הצרכים שלה, ועם הציפיות שלה, זה לגטימי ובסדר. אני מבינה אותך בהחלט שאתה רוצה להישאר לגמרי מאחורי מסכה, זו זכותך, אני טיפוס מאד פתוח וישיר, אולי לכן אני רואה את הדברים אחרת, הפנים והחוץ שלי בערץ שווים, עם כי לא תמיד, זאת אומרת לפעמים אני יכולה להרגיש מועקה נוראית ולחשוב שבא לי כבר למות, ובחוץ אני נראית HAPPY GO LUCKY, זו התחושה שאני אתן למי שרואה אותי, אז אי אפשר לומר שתמיד כל הפנים נראה בחוץ, אבל בדרך כלל, אני אדם מאד ישיר, אומר מה שחושב, וגם האופי שלי הוא כזה שקל מאד להכיר אותי, אני לא מסתירה את האופי שלי. שוב, כל אחד עם מה שהוא ואיך שהוא תודה על מה שכתבת, זה נותן לי הרגשה יותר נעימה, יותר מקבלת. כך הרגשתי קצת כמו פיל בחנות חרסינה, כאילו ואני דורכת כאן על אנשים, ומפריעה לה באינטימיות.

אני מתאפקת שלא לסמס אליה, לעדכן אותה לשמוע אותה. רוצה אבל לא רוצה, רוצה להעניש אותה.

פשוט בנ"א דוחה ומטופש. יצור מגעיל. טיפשה. נאיבית. מה חשבת?!?! חנופה זולה. (אבל אז זה לא היה!) מילים מטופשות. ילדותיות. נאיביות. הלוואי שלא היו מעולם. (או שלא היית את) אסור לך לעולם לנסות להתקרב. את מגושמת. אין לך מושג איך עושים את זה. ייטב לכולם אם פשוט תשתבללי ותניחי לעצמך ולהם. שונאת אותך. נגעלת ממך. הלוואי הלוואי הלוואי שתיגמרי כבר. ולא תהיי. ומה שהיית - יעלם.

אני לא רוצה לחבל בטיפול שלי... אתה יודע את זה נכון? אתה גם יודע שהרבה פעמים שאלתי ועוד שואלת האם טוב לי להיות כאן.. קצת הפחדת אותי....אני חושבת שאולכ להצליח להלעות את זה מולה השבוע. אולי אם אומר לעצמי שאצטרך לעדכן אותך יהיה לי יותר קל לבצע.

הודעה שונה מכרגיל (: אני מתחת לשמיכה, איזה כיף לי!

מה זה הטיפול הזה? מה בכלל עושים בו? אני כבר לא בטוחה שאני מבינה קשה לי הטיפול הזה.

נפגשנו בסוף מצאנו שעה שמתאימה לשתינו אודי אני לא מבינה אותה..אני הבעתי את התחושות והרגשות שלי הנימה היתה של שאלה של רצון אמיתי להבין למה היא מתנהגת כך וכך..היא החזירה לי בנימה מאשימה,זה לא לעניין.. כשיהיו לי יותר כוחות נפשיים אולי זה שייך להעביר עלי ביקורת ,וגם זה צריך להיעשות בצורה עדינה ,אבל כשכואב לי? כשקשה לי? למה? התגובות שלה נחוו לי נטולות רגש ואמפתיה ..היא פשוט מגיבה בצורה חדה וחותכת בלי בכלל להבין או להקשיב עד הסוף.. הביקורתיות והשיפוטיות שלה כלפיי נותנת לי תחושה שהיא לא מקבלת את הרגשות שלי כפי שהם,הופכת אותם ללא לגיטימיים כפי שאני מבקשת ממנה פשוט להבין אותי ..הרי זה בדיוק מה שחסר לי שלא מקבלים אותי כפי שאני בדיוק .. קצת התפספס לה וחבל נשארתי עם תחושות קשות..לא בא לי להגיע שבוע הבא..

בגלל סודיות של ילדה בגן...לא יכולה לשתף הכל אבל קצת אשתף....אודי, סומכת עלייך שאם אסור אז לא תפרסם...טוב? ילדה בגן עצובה רוב הזמן...פסיכו' עוקבת...תצפיות עליה בגן, ובדרך לאבחון...הורים גרושים יש אבא חורג גם...היא לא שיחקה היום עם הילדים הייתה בצד....שאלתי למה את לא משחקת אמרה שעייפה אח"כ אמרה שלא ישנה בלילה שאלתי מדוע...אמרה שכואב לה שאלתי איפה? אמרה ביד, ילדה בת 4 וחצי....שיחה משונה כזו....ונסגרה ולא רצתה עוד לשוחח....אז עזבתי אותה.....אני פוחדת...הילדה כבר תקופה מאוד עצובה, די לבד....היום קצת נבהלתי.... אולי קורה משהו??? אודי, אני פועלת עלפי הכללים והחוק, פוחדת...האם יש סיבה לכך?????האם סתם חושדת????? איך אדע?????? כתבתי למטפלת שלי...רציתי שתהיי, שתענה...שאולי תעיר את עיניי..ופתאום סתם בוכה ובוכה.......היא ענתה שלא קראה כי הנייד נכנס עכשיו לתיקון והיא תהיה בלי נייד... אני בוכה...כל היום חשבתי עליה.ועכשיו בוכה עליי גם....על הילדה העצובה..אולי אני רגישה מדיי? אולי סתם....

איך יהיה שוך אם לא שוכחת

כן, זה בטח עוזר...........

לא הופעתי, לא הופעתי, לא הופעתי, לא הופעתילא הופעתי, לא הופעתי, לא הופעתי, לא הופעתי לא הופעתי, לא הופעתי, לא הופעתי, לא הופעתי מוכר

גם אני לא הופעתי, לא הייתי כמה זמן. חזרתי אחורה וראיתי שקצת נפגעת ממני, אז אני מבקשת סליחה. התלבטתי לפני שכתבתי, חשבתי שאולי כבר שכחת ואני סתם אזכיר לך וכו'...אני באמת מצטערת. את סולחת?

ואכתוב גם לעוד הודעה אחת שלך. האמת קצת קשה לי לענות לך, מקווה שלא תיפגעי. לא רוצה לעשות משו נגד אודי. אני סומכת עליו ויודעת שמה שהוא עושה הוא לטובת מי שכאן וכן, גם לך. לא ידעתי ולא יודעת אם הוא באמת הפסיק להעלות הודעות שלך... אני קוראת ואני שומעת שאת כ"כ רוצה להיות כאן. אבל שמלי, את חייבת לשנות משהו, אחרת אי אפשר. גם לך הרי קשה ולא רק לך כנראה...גם לאודי ולעוד. את יודעת שהפסקתי להגיב לך? כי חושבת שזה לא לטובתך.. כי לא משנה מה אגיד או כל אחרת את נשארת בעמדה שלך. ואולי זה גם קשור לזה שאודי לא מעלה את ההודועת שלך ויכול להיות שיש בהם דברים שלא מתאימים. גם לי היו הודעות שאודי איים עליי, אם דבירתי על כך שלא רוצה לחיות ועוד ושהוא לא יעלה הודעות שלי. גם לי הוא אמר שאני לא נותנת שיעזרו לי.. והרגשתי שאני צריכה לשנות את זה, לפחות כאן בפורום. וגם לי היו תקופות אמנם קצרות שכעסתי עליו ויצאתי קצת..ואת יודעת מה? תחשבי שגם לו יש גבולות, הפורום הזה הוא שלו בסופו של דבר וכמו שלמטפלת שלך יש גבולות אז גם לו. אני מגיבה לך כאן כי אני שומעת את ההלם שאת נמצתא בו. ועכשיו אני חושבת שאולי זו את שכתבת הודעה היום בפורום בשם אחר- את זו מנגו? בכל אופן אני מציעה ואולי עכשיו שאת מבינה שהוא לא מוותר לך אולי תצליחי לשנות משהו. בואי תנסי להיות כאן אפילו רק איתנו בלי לכתוב לאודי. תנסי להמשיך, לטובתך. ותאמיני לי שאודי רוצה לטובתך הוא אפילו ישמח את תצליחי.

כל פעם מחדש לדבר על זה שלא מצליחה לדבר. ... אודי, זה נורמאלי? ואז אני נכנסת לכאן ומספרת כל מה שאי אפשר אצלה...

היי חנה, רק רציתי לספר שאני לא יודעת אם נורמלי או לא, אבל בהחלט יש לך שותפה לפגישות אינסופיות של לדבר על קושי לדבר... והאמת שבאמת הגענו משם המון פעמים ללדבר על דברים. אבל התסכול שאני מרגישה כשאני רוצה לחלוק ונשארת לבד תמיד קשה לי. נעמה.

חושבת שזה מרכיב של כל הפגישות שלנו. לפ]עמים יותר ולפעמים פחות. זה קשה מאוד. קשה לי ככה. בראש שלי טיפול זה לבוא ולדבר על דברים ולא לדבר על הדברים שאתה רוצה להגיד... ואולי אני מרגישה מתבזבזת שם כשזה מה שקורה... זה נרראה לי בעיקר מפריע וגם יש דברים שאני באמת רוצה לספר לה או לדבר איתה על זה אבל אל מצליחה.

זה שאני כאילו מצליהח כאן לא אומר שלא רוצה שם או שלא מנסה שם... היא אומרת שזה הטיפול שלנו ושזה מה 'שצריך' עכשיו. ואני יודעת שהיא יודעת.. מה שקורה שבסוף אני נשארת עם הכל לבד.. כי אי אפשר לדבר על דברים שרציתי, לפעמים זה מצליח אבל קצת.. ומצב אחד יש לי כאן מענה מצד שני הוא לא תמיד מספיק. מצד שלישי אולי אתה צודק? אנסה להסביר לה, למרות שהיא יודעת שאני כאן.

הי חנה ונעמה באתי לדבר איתכן שתיקה לשתוק דיבור להנכיח היעלמות להעלים נוכחות... להיות יחד עם הלבד לבד בתוך היחד.. גילת

מה שלומך? הזכרת לי שהיא אומרת לי הרבה שגם בשקט היא איתי ושזה בסדר להיות ביחד גם ככה... (אגב אני לא אוהבת שהיא אומרת לי את זה..)

הי חנה את יכולה להדפיס את מה שאת כותבת כאן ולהביא את זה לפגישה שלכן.

אני הרבה כותבת ויצא לי גם להראות לה ממש הודעות מכאן.. לא תמיד מסתדר לי עם זה אבל חשבתי אולי באמת להביא מחשב ולהראות לה קצת...

הכל סוגר עלי מכל הכיווונים אין מוצא אני נחלשת אין לאן ללכת נקרעת הגוף נחלש כאבים בחזה קשה לי לנשום צועקת צורחת שותה חותכת לוקחת כדורים משחיתה אי אפשר

טיפול פעמיים בשבוע תרופות ועדיין...

גם אני כמוך מבחינת טיפולים... ולפעמים צריך עוד. ואשפוז זה לא מילה גסה בעיניי. תרגישי טוב.

סליחה על ההצפה.. אני במערבולת. כל השחזורים גומרים עליי. הפכתי לצל של עצמי. ביקשתי להיפגש פעמיים בשבוע (למרות כל המורכבות שלי בטיפול) עם המטפל שלי - והוא טוען שלא יכול.. אז ביקשתי שניפגש פעם בשבוע קבוע ושנשוחח בנוסף בתקופה הזאת גם כל שבוע (ואשלם לו על זה כעל פגישה)...וגם טען שלא יכול. והוא אחד האנשים העסוקים ביותר שאני מכירה. ובאמת אין לו כנראה יכולת למה שעובר עליי ואין לו זמן פנוי. אמרתי לו שוב ושוב תמצא דרך, משהו שכן תוכל ושכן יוכל לעזור לי- והוא ענה שעושה כל מה שיכול. בלי ממש לתת תשובה. והרגשתי שהוא זורק אותי ללכת לקחת כדורים. שאולי זה נכון שאקח, אבל אולי גם לא. ובגלל כל התחושות שלי כרגע-אני מציפה אותו בהודעות...וזה מרגיש לי גם לא נכון. ובאמת בלי כעס- הוא באמת לא יכול לתת לי את מה שזקוקה לו. מה שלדעתי מטפל כן אמור לתת. מרגישה שאולי צריכה מטפל אחר, שיוכל להיות שם... אני שוב מנסה לברוח אודי? או שיש באמת צדק בתחושות שלי ואולי זה הזמן לחפש משהו אחר?.... או שאולי כן יש דרך נוספת שאני והמטפל שלי כן נוכל להצליח?... רחל.

מפגיזה היום! סחטיין! כל הכבוד.

תודה אהובה

הי אודי, מתגעגעת אליך.. רוצה לשבת לידך,לנוח מעט ,לתת לך יד,ולהצטרף אליך כשאתה עובר בין הבנות ומגיב להן.. טוב אודי ? ובמחשבה נוספת... לאחר שאתה מגיב לכולן, תחליש מעט את האור, תכסה כל אחת ואחת בשמיכה רכה, תספר סיפור נעים, בכל שפה שאתה רוצה.. נקשיב לצליל של קולך, ולאט לאט נרדם כשחיוך על שפתותינו.. מסכים אודי ? שלך מקרוב-במבי.

כל התקופה האחרונה... במעגליות. שוב ושוב.. וזה רק נהיה גרוע יותר. קשה יותר.. בלי שום התקדמות משחזור לשחזור... מה עושים אודי?

אודי, נגמרו לי המילים. אני רוהצ להיות כאן אבל אין לי אלא לשתף.אותך במילה כאב שאיני יכוהל לתאר. אינסופי, בלתי נסבל, זה אומר משהו? נראה כאילו המילים האלה בעצמן חסרות משמעות.למה זה לא מרפה? אין לי כח

היי יקירה, יש משהו שיכול להרגיע? אולי קלונקס?שיר שאוהבת?לנשום מול חלון פתוח?קפה חם?שוקו? משהו?מישהו? (בסוד אלחש לך שזה יעבור,מבטיחה,אבל כרגע זה בלתי נסבל). אם זה עוזר מזמינה אותך לשבת לידי,אני שותה קפה גייקובס,מקשיבה לשלמה ארצי וגם קר לי ברגליים.......תצטרפי אליי? הילה

לא יכולה יותר

היי אןדי, למה להצליח זה מפחיד?? למה מפחיד לשפר את רמת החיים??? לצמצם את האוברדרפט???? לעבוד בעבןדה מספקת???? למה מפחיד להיפרד מהסבל???? מה זה משרת???? ואם תשאל על מה ולמה?אחרי שהתקבלתי לעבודה בהוסטל ומרגישה שם נעים. הודיעו לי שהתקבלתי לעוד עבןדה במתנס לייד הבית.בתור מדריכה לילדים עם פיגור.הפעם השכר גם הוא מתגמל(30 שקלים לשעה). למה דופק לי הלב??? למה????

הילה, לחוות הצלחות ועוד הצלחות. אולי דפיקות הלב הפעם בן של התרגשות, תחושה שקצת.הלכה לאיבוד בתוך כל התהום והקושי. כל כך מגיע לך ואת גם מאוד תצליחי!

לפחות לדעתי זה יכול להיות מפחיד קצת שפתאום טוב... שאולי זה ייהרס, אבל זה לא אומר שזו לא הדרך הנכונה. אני ממש שמחה בשבילך ומקווה שיהיה לך טוב!

עם ארבעה סימני קריאה, ויותר!:) הלב דופק... מתרגש.. חלומות ורצונות שהיו נראים רחוקים, ממש פה. מולך. לידך, מתחילים להתגשם. רחל.

הי הילה, שמחה מאוד לשמוע על ההתפתחויות החיוביות האלו. הן לגבי העבודה והתגמול הכספי והן על חידוש (?) הקשר עם אחיך.. אני רואה אותך הילה כמו בולדוזר... לא נחה לרגע :) מרגיש כאילו בכוחות, בעוצמה ובאופטימיות שלך את יכולה לזיז את העולם :) מברוק !!! והספק והחרדה הנלווית הן חלק מ"עיסקת החבילה" (כפי שאמרתי בזמנו לחנה) איתך אחותי -במבי.

פשוט ככה <3

הילה, בהחלט מגיע. ממש ממש. יודעת להגיד למה מפחיד הטוב? נעמה.

לדעתי יותר טוב ללכת למטפלת. עוזר יותר כדי לא לערבב רגשות. לא כך?

גברים לא אמפתים בסוף אומרים לך שאת בלתי נסבלת וגם יזלזלו ברגשות שלך

זה הגיוני שאדם יגיע לטיפול כשהוא מתפקד בצורה מלאה וחי טוב עם הנאה בחיים, והגיע לטיפול בגלל בעיה נקודתית, ואחרי שנתיים של טיפול, בהם יש נסיגה משמעותית בכל התחומים-פיזית, נפשית.. פתאום אומרים למטופל שיקח כדורים... זה הגיוני? זה אומר שמשהו בטיפול לא היה נכון?... מה זה אומר בעצם?.. איך זה הגיוני??? זה נשמע לי לא הגיוני...

היי, האם זה הגיוני?זאת השאלה? אם היה כל כך גן עדן לפני הטיפול,אז למה ללכת לטיפול? או שלפעמים פצע קטן,מצביע על הרבה מוגלה בפנים.... יכול להיות אין סוף אופציות- אצלי היה תפקוד שלא איפשר מרווח נשימה להרגיש,ובזמן שדברים נפתחו קרסתי פנימה בצורה הכי מכוערת שאפשר........ והיו גם לא מעט אשפוזים...... הנפש שלנו פתלתלה,כמו נחש.... הכי חשוב להקשיב לו,להקשיב לך, מה את חושבת? הילה

תודה על התגובה שלך... ולא, לא ככה דמיינתי טיפול. התחלתי אומנם טיפול עם משהו נקודתי, אבל באתי בעיקר כדי להעצים את עצמי. ואני קורסת. כהגדרתך. שחזור ועוד שחזור. במעגליות. שוב ושוב. בלי התקדמות. אני נגמרת כל פעם יותר. ושולחת לו המון הודעות, הוא כבר לא מגיב. וזה גם קשה!! כמה כבר הוא יכול? להכיל? אני מטרידה אותו. ככה מרגישה. זה ממש קשה לי.. להיות בשחזורים האלה, לקבל כדורים, לחשוב על זה בכלל..

מהמילים המצומצמות שלי.... ככה עמליה מרגישה... גם אתה?

מרגישה את האימה שבמילים המצומצמות שלך. יש שם הרבה עצמה וכח ביחד עם האימה. מצטערת

אודי אתה איש טוב וחכם, (לפחות החלקים שלך שאני מכירה...) והנוכחות שלך יקרה לי. תודה שאתה... (אני ברגע טוב שתכף יגמר, אז שולחת מהר כי בטוח אתחרט ברגע הבא..)

אודי, דילגת על ההודעה האחרונה שלי )-: אודי, מה עושים כשמרגישים זעם ושנאה כלפי המטפל? מה עושים כשכבר לא רוצים להגיע לפגישות? מה עושים כשהטיפול הוא כבר לא מקום בטוח? אודי, אני שונאת אותו!!!! אני מודעת לכך שהשנאה שלי היא לא בפרופורציות למה שקרה. אז נכון שהיה כשל מצידו, אבל הוא ניסה לתקן, לקח אחריות והתנצל. ואני מצידי ביטלתי 3 פגישות, והטחתי בו דברים קשים, ואני יודעת שהכאבתי בו. אבל יש בי צד סדיסטי - מזוכיסטי שנהנה מכך. וגם יש בי חלק שלא מאמין לכך שבאמת אכפת לו ממני. ואני באמת יותר רגועה עכשיו. הטיפול הכניס המון בלבול לחיים שלי. הוא גרם לגלים גבוהים וים סוער בנפש פנימה. ועכשיו הים שקט יותר ואין גלים. אודי, בבקשה תנסה להסביר לי את עצמי. אני מבולבלת. נטע.

היי, אפשר לשבת לצידך? את יודעת מה הכי כואב? שאם את מדירה אותו מהחיים שלך את נשארת בסוף לבד....... אבל זה יכול כל כך לשרוף,הכשלים האלו ואני כל כך מבינה אותך.... פתאום בא לי לספר לך משהו-היה כתוב בפייסבוק שנעלם חילזון בשם שבי.שיש לו נקודות,הוא מוציא ריר,וזוחל יפה...., אז אם תמצאי אותו,תגידי לי,בסדר?;) אפשר לאמר שאוהבת אותך? הילה

תשובתך לשאלתה של הילה לגבי רגשות המטפל כלפי מטופל:, ככמיהה, כמשאלה - זה חשוב. גם למטפל חשוב לשים לב לתחושות דומות שמתעוררות אצלו. אבל בפועל - בשום פנים ואופן אסור שזה יקרה. אז זה כבר לא טיפול. " אם ככה אני לא רוצה טיפול זה הונאה אבל אחרי שהיא נכשלה בבחינה היא גם ככה לא רלוונטית

היי, אם ככה גם אני לא רוצה טיפול,מה זה שווה;)? הילה

תלוי מה המשאלה שלך, אולי היא כן ניתנת למימוש ולגבי הבחינה - קצת קשה לעבור אותה כשלא יודעים שמישהו בוחן אותך. אולי כדאי שתעזבי לרגע את הבחינה ופשוט תנסי לדבר על מה שרצית. אולי תופתעי לטובה...

היא נכשלה בבחינה... אני בהתלבטות אם לשתף אותה, שהיא עמדה למבחן והיא נכשלה וזה כבר לא כשלון ראשון. היא בטח תתגונן ותנסה לצאת מזה בדרכים שלה :שהיא לא קוראת מחשבות ואם הייתי רוצה משהו הייתי יכולה פשוט לבקש, אם אני לא אשתף איך היא תדע. ועוד כהנה וכהנה תשובות מעצבנות. סליחה : היא אמורה לדעת אחרי תקופה ארוכה של יחסים שהיא מכירה כל מחשבה שלי ודברים שסיפרתי רק לעצמי אז היא לא יכולה לדעת שבסהכ רציתי שתתיחס שאני אדע שהיא זוכרת, שהיא חושבת , שהיא יודעת. לא אמור להיות " תיקון" ביחסים עם המטפלת? זה יותר גרוע מהמקור.

ככה זה בחיים .ולא היא לא אמורה לנחש אף אחד בחיים לא יכול לנחש. בטיפול זה אפשרי ללמוד שאפשר וצריך בחיים להגיד בדיוק וישיר מה מפריע ומה רוצים . זה קשה ומורכב אבל ... מבינה אותך עדין לומדת כשמצליחה לדייק ברצון ונענית אין אושר גדול מזה .

שלא משנה מה היא תעשה ,אני אכשיל אותה במכוון? שאני רוצה לראות אותה נכשלת? כי מבחינתי היא אמורה להיכשל כמו כולם?

הנה ההתקף חרדה מתחיל. אני שונאת את זה!! שונאת עד שבא לי להעיף אותו לעזאזל. הבעיה שאם הייתי יודעת הייתי עושה את זה. מעצבן.....

תותי יקרה . איתך נותנת לך יד אם עוזר יחד נתקרקע ננשום ונזכור שעכשיו כלום לא באמת קורה ומפחיד מקווה שיעזור קצת הרגשת היחד

תודה אביב. עזר!

היי, מה שלומכם? מוזר לי לשפוך את השק שלי ככה,בלי שאלת פתיחה...... מחר אני נפגשת עם אחי.וזאת פגישה ממש ממש משמעותית שהוא יזם אותה. אבא פגע בי כשהייתי ילדה ואני כמעט ובטוחה שהוא פגע גם באחי.(וכנראה גם באחותי ובעוד אח). עד היום היתה השתקה מלאה סביב הנושא,ובפרט פחד משיחות אינטימיות. הפעם אחי קבע איתי בבית קפה מרוחק.הוא לא רוצה שיראו אותנו ביחד. מתהפכת לי הבטן. ממש הילה

היי הילה , את גיבורה ואמיצה מחזקת אותך אכן פגישה מרגשת יותר ממבינה אותך שיהיה הכי טוב שיכול להיות ..איתך

באמת! את מנסה וממשיכה, אני ממש מעריכה את החוזק שלך. לא ברור מאליו בכלל. מותר לתת חיבוק? ובהצלחה!

היי הילה, מחזיקה לך אצבעות שיהיה משמעותי ומיטיב. ולא משנה מה, כאן לשמוע איך היה, אם תרצי. נעמה.

היי, היה?????? מוזר??????? לא יודעת עדיין, נראה לי שהוא רוצה לחדש את הקשר. זה מרגש,לא?? הוא גם שילם עליי את הקפה וקרואסון לא יודעת,מבולבל לי

מעצבן. ביקשתי מהמרפאה אישור בריאות, והרפואה הכינה. ומה אני רואה עכשיו-שחוץ מלרשום שאני לוקחת תרופות היא לא רשמה כלום. זה סתם מרגיז, זה בשביל העבודה ומזל שקבעתי אליה תור כי לא הייתי בטוחה שהבקשה הועברה אליה ושהיא אכן עשתה זאת. בגלל דברים כאלו אני לא רוצה לקחת... הרבה פעמים שואלים אותי אם אני בריאה אם אני לוקחת תרופות ואז אני מתלבטת מה לענות ועונה שכן, שואלים לשם מה, ואין לי תשובה ואז אני מגמגמת משו.

משו הזכיר לי את זה... נכנסתי לכאן ורואה שהיית כאן והגבת ולא יודעת אם תחזור עוד היום. אז רציתי להגיד לך שאל תלך אודי, אל תשאיר אותי לבד. זה הזכיר לי משום מה שאמרתי לה שבוע שעבר "את לא תקחי לי את השמיכה", למרות שהיא לא הראתה או אמרה משהו בכיוון.

גם אני כאן (:

ניראה לי שאודי שאל אותי את השאלה כתגובה למה שכתבתי . זה לא ממש היה העיניין מה ההבדל בנהם . זה היה להבין תהליכים שאני עוברת מאיפה ולאן . לא ממש ההסבר האקדמאי עניין אותי או את אודי זה יכולתי לנצוא בגוגל אם רציתי . סליחה אבל מרגישה שקצת ניכנסתם לפינה שלי . לכאב לפחד למה שלא יהיה שלי והפכתם אותו למחקר אקדמאי . בכל מקרה תודה אודי כמובן שאנסה להבין בטיפול מה זה מה שעובר עלי ...

צר לי מאד שנפגעת, לא הייתה כל כוונה לפגוע בך אבל את צריכה לקחת בחשבון שאת נמצאת בפורום פתוח זו לא שיחה פרטית שאת מנהלת עם אודי ומישהו צוטט לה אלא דברים שנכתבו כאן לכל מי שקורא הפורום, ומשכך את צריכה לקחת בחשבון שאנשים מגיבים, ויתכן ומעניינים אותם דברים שאותך לא מעניינים. לא מתייחסים כאן באופן אישי לדבר שלך, אלא למתבקש מתוך התשובה של אודי. מי שרוצה ששיחותיו עם אדם מסוים תהיינה פרטיות לחלוטין, לא יכול לנהל אותן בפורום פתוח. מה גם, שלא הייתה כל פגיעה במה שכתבתי, לא בפועל ולא ברצון אני בהחלט מצטערת שנגרם לך צער, אבל עם כל זה, את צריכה להבין שזו הדינמיקה של פורום וזה גם מה שמפרה את הפורום דיאולוג פרטי צריך להעשות דרך אי מייל מקווה שתרגשי טוב, ולא תהיי כל כך פגיעה, כי הכוונות הן באמת טובות, ואף אחד לא רוצה שתפגעי. אגב, כל דבר שקורה, הוא מקור למחקר, כולל הרגשים של אנשים, דברים שפוגעים בהם, וכיצד להתיחס אל זה אודי, אשמח לשמוע מה אתה חושב על זה

מה שיכול להפרות את הפורום, זה להתייחס לאיך השני מרגיש לגביך, איך אתה מרגיש לגביו. לנסות להיות רגישים לשונות ולרגישויות של האחר ושל עצמך. בשביל מה שמעניין, אפשר באמת לפתוח את גוגל...

וזה בסדר אם מעניין אותך מה ההבדל בן חרדה לפחד. בלי קשר לשאלה של אודי שבפרוש הופנתה אלי .בתגובה למה שכתבתי ככה או ככה זה כבר לא רלוונטי מבחינתי כי ברור לי התהליך שלי וברורה לי הדרך .

זה דבר עצום, למי שברור לו הדרך

באמת מצטערת. אפילו לא זכרתי שזה התחיל ממך. בת שבע התעניינה בזה בעץ משלה ואז עניתי לה,לא לאודי ולא לך. מבינה? עוד פעם,סליחה.לא התכוונתי. השלמנו? חלום

האמת שאת צודקת . לא אותך חוויתי ככה .כי אם את בת שבע ובתוך הכאוס שהרגשתי ניכנסת גם את.אם הנסיון שלך להסביר לבת שבע .אני כתבתי משהו מאוד אישי וכואב ..אודי שאל אותי אם זה פחד או חרדה ואם אני יודעת מה הההבדל . בת שבע בשרשור שהוא בהחלט אישי שלי כתבה לאודי שזה מעניין אותה ההבדל . אחר כך הוסיפה עוד שרשור ועוד אחד בשאלה מה ההבדל וכך גם את. אודי לא ענה לי .או שפיספס או שפשוט בחר להשאיר באויר כדי לתת לי חומר למחשבה שהמשכו בטיפול ...אבל התחושה הייתה שלא רק שלא הגיבו לכאב פחד שלי . נעשה שימוש בעניין שלי והפכו אותו אפילו לסוג של מחקר קר וויכוח עם אודי יענה מדעית או לא. היה לי קשה עם זה ..אבל יקרה מזמן מזמן עבר ..זה בסדר אני עדין באה למסיבה עם השוקו ...

היי אודי וכולם, רציתי לשאול האם אתן מתכננות מראש מה להגיד בפגישה או איך לפתוח אותה.. או שפשוט מתיישבות וזורמות באותו הרגע?

שאלה טובה (: הרבה פעמים יש דברים שרוצה לומר לה, או להביא לה (יוצא שאני מביאה בתיק למשל, תמונות, משהו שכתבתי או שרציתי להראות לה). בפועל, הכל יכול להיות. לפעמים ברגע שנכנסת משהו אחר עולה לי, או שלא מצליחה לדבר בכלל. הרבה פעמים רק לקראת הסוף אני מצליחה לומר את מה שרציתי... ולפעמים זה מאוחר מדי ולא מספיקה. מה שכן, זה יכול מאוד להכעיס אותי ואני כועסת עליה ובוכה... כועסת עליה שתעזור לי לומר את מה שרציתי או להביא לה...

היי מאי, אצלי זה בתקופות. לפעמים מתכננת ולפעמים פשוט באה בלי לארגן מחשבות או משפטים מראש. אבל אני מודה שלרוב הצורה השנייה, שאני פשוט באה, לא בדיוק "זורמת"... לא הצלחתי הרבה פעמים "פשוט לבוא כמו שאני" בלי להשתיק ולצנזר עד אינסוף. איך זה אצלך? נעמה.

לפעמים מתכננים ואז בא המשפט הזה: "לפני שאנחנו מתחילים, רציתי לומר שבתאריכים האלה והאלה אהיה בחופשה" או כל הודעה אחרת. אז נראה לי שמשתנות קצת התוכניות. לפעמים את נכנסת והמטפל/ת החליף/ה רהיט בחדר, נגיד, או התחולל שינוי למה שציפית לו, גם זה יכול להסיח ומאד. אבל דווקא הקטנות הללו עשויות להוות הרבה חומר לטיפול. הבלתי צפויים. ההפתעות. הפתאום זולת שאת רואה מולך. לפעמים באמצע הרצת אסוציאציות עוצרים אותך, כי גם הפעולה הזו, כאשר היא מרובה מידי, יכולה להוות התנגדות לטיפול. אישית, הייתי שיאנית גינס בהתאפקות, רק שזה לא הולך, סותמים חור אחד, נוזל מחור אחר. בהתחלה רשמתי המון על דפים בין הפגישות. ורק חלק הצלחתי להביא. וואו כמה השלכות. הכל נראה לי אז כל-כך חשוב, כל פרט, אסור לאבד, אסור לאבד, והוא היה נותן מקום וקולט את המסר הכללי. אני חושבת שיש ויש, ותלוי גם בשלב הטיפולי, בסוג הטיפול. סוריקטה

לעיתים מתוכנן לעיתים לא בגדול זה ממשיך איפה שהיינו ומה עברתי מאז ולעיתים גם שמתוכנן לא כל כך יוצא .. כמו בחיים

חרדה היא מצב פסיכולוגי או פיזיולוגי בו האדם חש אי שקט, בשל מתח ודאגה רבה מפני איום וסכנה ממשיים או דמיוניים, מודעיים או בלתי מודעים, שהוא חש חסר אונים מולם. לתחושות חרדה ופחד קיימים תסמינים גופניים דומים, ההבדל ביניהם הוא בגירוי היוצר אותם - תחושת פחד עולה מול גירוי ספציפי שנתפס כמאיים, בעוד חרדה היא רגש שלילי מעורפל שלא נראה קשור לגירוי חיצוני מסוים. הבדל נוסף הוא בעיתוי הגירוי ברצף הזמן - פחד עולה לרוב מול גירוי שנתפס מאיים מיידית, בעוד חרדה עולה מול גירוי פנימי או חיצוני שלעתים קרובות נתפס כמהווה סכנה עתידית הצפויה להתרחש. בנוסף, הפחד מקושר יותר להתנהגויות אקטיביות ספציפיות של תגובת הילחם או ברח, בעוד חרדה היא תוצאה של סכנה שנתפסת כבלתי ניתנת לשליטה או שלא ניתן להימנע ממנה. תחושת חרדה במידה מסוימת, היא תגובה נורמאלית למצב של לחץ, ולמעשה היא הכרחית להישרדות (פרויד כינה אותה בשל כך בשם "חרדת סיגנל", כלומר חרדה המהווה "אזעקה" ומאפשרת להגיב במהירות לאיום ממשי וכך לשרוד). אך ברמות גבוהות שלה, היא עלולה להתפתח לכדי הפרעת חרדה. חשבתי כך, אך אני בטוחה שאפשר יותר להרוויח בהגדרות כאשר מדברים על התקף חרדה, הוא דווקא יכול להיות התקף מפחד מסוים, אז מדוע הוא התקף חרדה ולא התקף פחד? ואם זה יהיה מתוך פחד מדבר ספיציפי הוא לא יחשב להתקף חרדה. דוגמא נופלים טילים אנשים מקבלים התקפי חרדה זה משהו מסוים מאד

חרדה זה מצב כללי של פחד לא מוסבר או מעורפל שלא יודעים ממה פוחדים בדיוק.פחד זה כאשר יש אוב'קט שממנו פוחדים.זה עד כמה שאני יודעת.

אבל האם הפחד לא מוביל לחרדה, והאם אין חרדה מפחד? מה שחושש ממחבלים, דבר ספציפי נכנס לחרדה מכל מיני דברים שמא הם מחבלים

אתמול פגישה אצל אמא קשה כואבת הנשמה מדממת באמת מצד אחד עניתי לא שתקתי כעסתי שיחררתי אבל שיחררתי בתוקפנות בצעקה עם המון המון כאב אבל גרמתי כאב ,לא אוהבת לגרום כאב גם לא רוצה לעשות לה נונו נו ...אבל כן חייבת לשחרר את זה ..ועוד שיחררתי בקטנה בדברים שמסביב שבשנים האחרונות על חוסר גבולות וחדירה לפרטיות שלה על חוסר האהבה שלה על זה שהיא פוגעת בי ... על זה שילד גדל בלי אהבה אז בטח שהוא הופך לאדם מרצה .. ובפנים צעק על עצימת העיניים שלה על שנים ארוכות של פגיעות מיתחת לעינייה בתוך בייתה ..על נזקים שאני מתמודדת איתם על הנפש שנפגעה ושתקתי ...אז צעקתי ובעצם שוב שתקתי ... ואחר כך נאמר לי שהגזמתי שניכנסתי בה חזק מידי ..הפעילו את ריגשי האשם שגם ככה פעלו בתוך ליבי ואז הכיתי את עצמי כי מגיע לי רע .....האם היי פעם אצליח להיות אדם אחר ...פגוע פחות וטוב יותר קודם כל לעצמי

היי אביב, צועקת, אבל שותקת, משחררת, אבל מחזיקה חזק בפנים, רוצה להכאיב, אבל לא, רוצה לכעוס ולהוכיח, אבל לא, מגיע לך רע, אבל מגיע לך טוב. נשמע באמת שהנפש נקרעת בין כל הצדדים ומדממת. גם לי עצוב על הנפש ועליך. נעמה.

אכן דייקת להפליא וזה אכן אחד מהנזקים הקשים יותר הפיצול הזה ..

אפשר לשלוח לך חיבוק? מגיע לך רק טוב.את שיתפת אותה ברגשות שלך ואכן הם היו עוצמתיים מאוד.כאב וכעס. מי אמר שנכנסת בה חזק מידי? את יודעת,למרות לכאב עצום שמילים שלך,אני דווקא חשבתי שנשאר לך אמון בה ונשארה תקווה אם את כן פורקת.יש לך המון כוח.מעניין אם היא הרגישה את הכאב שלך...אני לא הייתי מעיזה להיות כזות אמיתית.לא אמרתי לאימא שלי מעולם מילה על התהליכים האישיים שלי.את גדולה. חלום

ניכנסתי בה חזק .גם הלב שלי אמר וגם מי שהיה איתי .לא אהבתי את האיך יש לי הרבה מה לעבוד על עצמי . ולא אין לי תקווה ולא אמון בה ואני לא מתכוונת לספר לה כי לא יצא לי מזה כלום . יש בי הרבה כעס עלייה ועל מה שגרמה לי להיות ולצערי היא לחצה על הכפתור וזה התפרץ לא מבוקר ולא נכון ...תודה חלום וחיבוק תמיד טוב . תודה

וואלה, אני שופעת היום קחו אחת חדשה כמוני שלא מכירה אף אחד לא יודעת מי וותיקה מי חדשה, מי מה מו למה לא תעשו עץ, או אולי אפילו בצד מקום שיישרא שרשור הזדהות, כל אחת כותבת על עצמה בשלושה משפטים מה שהיא מעוניינת שידעו על הדמות הווירטואלית שלה זה יעזור הרבה יותר לחדשים להבין את מה שקורה בדינמיקה כאן או אולי הוותיקים מעדיפים ככה, מין מעטה סודיות על החמישיה הסודית,

לפני כמה זמן הייתה מישהי כאן שלא זכרתי מתי הגיעה ולא זכרתי מיהי, הלכתי אחורה וקראתי.. עשיתי חיפוש וזה עזר לי להבין יותר.. כך שאת גם מוזמנת. חושבת שהאנשים כאן משתנים, יש חדשות ויש ותיקות יותר או פחות.. יש בנות שיוצאות וחוזרות ועוד ועוד. אני למשל לא הייתי רוצה מעין רשימת משתתפות.. אבל תכלס, את מזומנת ליזום מה שנראה לך ומי שתרצה תצטרף. בהתחלה כשהגעתי, היו לי הרבה שאלות, חלקן אף ציינת. בעיקר סביב הקשר ביני למטפלת... תלות ועוד. אודי הפנה אותי לספר מסוים ואני בעצמי גם קראתי הרבה ברשת, אולי יותר מדי. אלו הדברים שעלו לי, כשקראתי אותך. יום טוב!

אני מבינה את הרתיעה שלך אני רק חשבתי שזה עוזר לגיבוש. אולי יש כאלו שדווקא לא רוצות גיבוש, ומעדיפות פינה פרטית עם אוד לבד, אני מרגישה שפורום שמכירים והוא מגובש יכול לתת הרבה תמיכה הדדית את צודקת שאני יכולה לנבור בארכיונים, אבל זה דורש זמן וסבלנות, ואין לי את שניהם בכל אופן תודה על תגובתך

היי בת שבע, גם אני, כמו חנה, הרגשתי איזו התנגדות לרשימה כזו אבל היה לי קשה להסביר לעצמי למה. הדברים שחנה כתבה עזרו לי קצת להבין את עצמי - הדינמיות והמקום לשינוי נעימים לי ורשימה כתובה ומחייבת כזו מעוררת בי קצת לחץ. (תודה, חנה. אני יודעת שזה לא בדיוק מה שכתבת, אבל איכשהו הדברים שאמרת עזרו לי.) אולי לי אישית נעים יותר להתוודע לאחרים תוך כדי אינטרקציה איתם, שאילת שאלות וצפייה במה שהם בוחרים להראות ומשהו מפחיד אותי ברשמיות של רשימה קבועה. אבל כמו שחנה אמרה, בטח יש מי שזה יתאים לה ואז מי שתרצה תצטרף. רק רציתי להסביר שלי אישית לא מתאים ולא מסיבה אישית כנגדך. נעמה.

שמחה שעזרתי לך.. בת שבע, הרעיון שלך העלה לי גם את המחשבה שלא פעם הייתי רוצה שהפורום יהיה סגור. אני לא מרגישה מספיק מוגנת כאן (מבחינת זה שכל אחד יוכל לקרוא ואין לי מושג מי זה), ואולי רשימה כזו תעורר אצלי פחד, למרות שמבחינתי אני כותבת יותר מדי..אז אויל זה קצת סותר. אולי, במקרה כזה הייתי מסכימה.

אם הבנתי אתכן נכון, אתן פשוט אומרות, שרוצות להישאר אנונימיות גם בשם הווירטואלי, ושמעבר להודעה אחת אחת, לא תהיה התייחסות אליכן. זה מעניין, כל אחד עם צורת ההרגשה שלו אני פשוט אוהבת לדעת פחות או יותר ווירטואלית עם מי אני משוחחת, האם זו סטודנטית בת 18, או רווקה בת 30, או סבתא לעשרה נכדים, זה מרגיש לי נכון להבין את התגובות על ידי שאדע מעט על מי שעומד מאחוריהם, כמובן בצורה אנונימית לחלוטין עם טשטוש כל סימן היכר.

הי בת שבע, ברוכה תהיי, אני סוריקטה, ותיקה מאד, סיימתי טיפול ארוך וקשה. מרגישה שמפנה כאן מקום לאחרים, פחות לוקחת תפקידים שפעם כן הייתי. מקווה שזוכרים אותי ונותנים לי את ברכתכם, למרות תחושה של סוג של פרידה. חושבת שהדברים האחרונים שכתבתי בעמוד זה די מתמצטים. סוריקטה

את נשמעת כל כך חמה ומכילה, תשארי. לא נראה לי שצפוף, את יודעת לב של אמא מתרחב עם כל ילד שמגיע,

היי אודי יש לי רעיון הרבה מהתהיות, שאלות, משותפות לא היה כדאי מדי פעם שתפתח שרשור, עם שאלה עקרונית ותענה עליה, ואז כל אחד יוכל לשאול בעניין הספציפי שלו למשל העלתה את השאלה אם זה חרדה או פחד אותי מאד מעניינית ההבחנה בינה כך שזה יכול להיות כותר לשרשור, חרדה או פחד, את הפן האקדמי של העניין, ואחר כך כל אחד יוכל לייחס זאת לו באופן אישי. עוד דוגמא קשר עם המטפל, מה המצב האופטימלי, ההבדל בין התאהבות לתלות, עד כמה התלות הזו רצויה וטובה, כיצד אפשר להימנע ממנו. אפשר אולי אפילו לנגוע בנקודות הכואבות יותר, התמודדות עם זכרונות קשים. ייאוש וחוסר מוטיבציה עניינו של שרשור כזה, הוא מצד אחד נקבל את הצד הפסיכולוגי , האקדמי, שאני בטוחה שאני לא היחידה שמתעניינת, ומצד שני באופן מסודר כל אחד יוכל להתייחס לאותו עניין באופן סוביקטיבי

השאלה היא רק אם אתה תענה, כי ההערה הזו שלך על ההבדל בין פחד לחרטיה עניינה אותי, שאלתי ונותרתי ללא מענה. אני מוכנה להעלות נושאים ואשמח מאד ללמוד ולהחכים ביננו, לפעמים במקום לשפוך את המועקה עדיף להחכים ואני חושבת שהסחת הדעת יכולה הרבה מאד להועיל, כך שהרווח יהיה כפול

לפעמים הייתי רוצה שהטיפול שיש לי היום היה בעצם כשהייתי ילדה, ואז לא הייתי צריכה כל כך להתבייש ולהשתיק. אבל זה קצת לעבוד על עצמי, כי גם בתור ילדה התביישתי והשתקתי. ואולי אם הייתי באה ילדה ולא שותקת, היא לא הייתה אוהבת אותי בכלל. ואולי זה בעצם גם הפחד שאם אבוא היום ילדה, ילדית, היא לא תאהב אותי. איך אדע איפה עובר הקו, כמה ילדיות אפשר להביא לפני שהיא תפסיק לאהוב אותי? נעמה.

אודי, ככל כך לא רגוע היה סוף.השבוע, הכאב לא הרפה, הקולות התגברו, העצב בנוראי הזה שמרחיק אותי מכולם גם מילדיי. אתמול בלילה פניתי לערן, רציתי לנסות ולשחרר קצת מילים של כאב במקום שמותר, אבל מחוץ למשפטי הבנה לעוסים קיבלתי גם משפטי תוכחה על כך שעלי לעשות מעשה ולשבור את המעגל וכו.... האמנם? גם אני תוהה לפעמים האם בהחלטה אוכל לסיים את הכאב הזה? אחרי הצ'ט, מאוחר בלילה, באה אלי בתי המתבגרת ואמרה שאינה יכולה להרדם. לפתע החלה להתייפח ואמרה אני דואגת לך, ביומיים האחרונים עובר עלייך משהו, אני פוחדת אמא. לקח לי קצת זמן לאסוף את עצמי ולומר שלא תדאג, הכל יהיה בסדר. אבל מבפנים לא יכולתי להרגיש כלום מול הבת המתייפחת שמרגישה את משאלת המוות שלי. עמליה

אני גורמת לה הרבה כאב, לא מגיע לה בכלל, אבל לפעמים אפילו אני, אלופת ההסתרות, מתקשה להסתיר את שעובר עלי. היא מרגישה שאני מסוייגת, מרוחקת... ואני כל כך כועסת,.בעיקר על עצמי, אבל לא מצליחה לתת לה את המקום הבטוח הזה של אמא. כמעט שנה מאז הנסיוון האובדני, עוד התמודדות שנוספה, זו של הכשלון שלי והחשיפה למעשה הזה של הנטישה שאין ממנה חזרה. אחרי המקרה היא אמרה לי צריך לסגור אותך. אודי, הצעקה כל כך חזקה, ואני כל כך עייפה.

קשה מאד להתאפק....ומתבטא בתחומים שונים. אם במועד שקובעים ואם בלצאת לקניות ואם בלקנות משהו יקר או קצת יקר. לא משנה אם יודעת שאחרי זה אפסיד מזה למשל שהשני יכעס. אני רוצה לשנות מאד!!!!! אבל זה פשוט לא הולך.

שלום , אני סטודנטית לתואר ראשון לפסיכולוגיה ומדעי הקוגניציה בפתוחה ואני מעוניינת להמשיך ישר לתואר שני. ביררתי לגבי תנאי הקבלה לתואר שני אך יש לי כמה שאלות. 1. משום שבאוניברסיטה הפתוחה אין לי קשר מלא עם המרצים איך ביכולתי לבקש המלצות? 2. חוץ מהדברים הברורים, האם ישנם דברים נוספים שיכולים לעזור לי בקבלה לתואר השני? (עוזרת מחקר , התנדבו וכו..) 3. אני מאוד רוצה ללמוד פסיכולוגיה פלילית אך לפי מה שראיתי בארץ אין דבר שכזה. האם אכן תואר כזה אינו קיים בארץ? ואם לא איך כן אוכל לעסוק בתחומים אלו פה? בתודה מראש בתאל

אודי, האם יש מקום בו פסיכולוג מאמץ מטופל? לא ממקום שהוא פורץ גבולות ומביא את המטופל לביתו,אלא ממקום שבו המטפל מפתח רגשות אבהיים/אימהיים כלפי המטופל ובתוך המסגרת הטיפולית הוא מנסה לאמץ את המטופל כפי יכולתו? הילה

קראתי את מה במבי כתבה... גם בי התכווץ משהו כשקראתי את התגובות שלך לסימלי. יהיו הסיבות אשר יהיו אבל אם מישהו שהוא משהו בשבילי היה מגיב לי ככה...לא יודעת מה היה איתי...הייתי מרגישה ילדה קטנה שחטפה עתה מכות והתגלגלה על הרצפה בניסיון להתמודד עם הכאב המטורף ,מתביישת מסימנים שהם השאירו על גופה ושונאת את עצמה שלא הייתה חזקה אלא צרחה והתחננה לרחמים...ולא רק,היא גם כל פעם מחדש בתקופה ש"הוא" היה יותר מאוזן חשבה ש"הנה עכשיו הכל יהיה טוב וסוף-סוף אני אפנה אליו לעזרה ואצליח לקרוא לו "אבא"(מגל 12 לא אמרתי את המילה הזו בקשר אליו)... והנה,המפלצת התעוררה...באור היא לא מפחידה כל כך.במיוחד במרחב הווירטואלי...אתם יכולים להכיר אותה,ללחוץ ידיים...היא מפחידה ונראת מסוגלת לרצוח אבל היא גם שומרת עלי שחלילה לא יקרא לאף אחד "אבא" בטעות ולא אשנא את עצמי אחרי זה...והנה גם אני אולי "משפריצה" את השיחזורים שלי?..טוב,מקסימום תעזרו במטהר אוויר... חלום

האמת,בחיים לא העזתי להפתח במקומות הרגישים שלי מול גבר... זה מלחיץ...אני מבינה שיש לך שיקולים משלך ומכבדת אותם,אני גם יכולה להבין את ההגיון שמאחורי זה...אבל מצד שני אם אתה הייתה נכנס בי ככה כשאני פתוחה הייתי מתה מבפנים,קופאת בשוק...אני בחיים לא שמעתי את המטפלת שלי ככה גם כשכעסתי עליה נורא ובכיתי,ירקתי דם חצי מעולפת עד שהתנתקתי ולא הרגשתי יותר כלום,רק הדמעות זלגו וזלגו...והיא ישבה לצידי וספגה את כל הגהנום הזה בחמלה ובחום...וזה עדיין קורה מידי פעם...גם כשבכיתי שאני לא מרגישה שאיכפת לה וגם כשאני מתקשרת ואומרת שהיא נאבדה לי ואני לא מצליחה להרגיש אותה... אתה לא הוא...אבל אני מפחדת אחרי זה להיות פה... חלום

סוף שבוע רגוע אודי היקר אודי כואב לי בלב כואב לי שהכנסתי את עצמי שוב לטיפול אצלה אני מקווה שאצליח לסיים את זה פשוט ללכת ולא לחזור אליה לעולם אני מנסה לעזוב,ניסיתי..אבל כל יום וכל שבוע שעבר שלא נפגשנו הרגשתי יותר עצוב יותר רע בלעדיה אז חזרתי מרוב שהפרידה קשה לי ממנה ,אפילו שגם היה קשה איתה אודי מאוד הצטערתי לראות כמה שמטפלת פסיכולוגית שקיבלה רישיון יכולה להתאכזר ככה לבן אדם ועוד למטופלת שלה.נמאס לי שכל פעם אנחנו נכנסות ללופים האלה ואף פעם לא הייתי כזאת.זאת היא שמוציאה ממני כל כך הרבה רעל,עצבים זעם אדיר וכעס עצום..אודי אני בבור ללא תחתית מרגישה שאני שוקעת אני רוצה שהיא תראה אותי ..אני רוצה אמפתיה,סבלנות ,חום,חיבה ,אהבה ממנה אבל היא מאמינה באדישות,בקרירות,בריחוק ואני בתור מישהי עם חרדת נטישה מקבלת את זה ולא עוזבת ולא הולכת למטפלת אחרת ואני לא גאה בעצמי שאני נשארת אצלה..ממש ממש לא..אני לא מרגישה אכפתיות ממנה גם אם היא תגיד שכן אני לא אצליח להרגיש את זה ..כל כך הרבה שברים ומשברים קרו מולה שזה מבחינתי אבוד.. אודי אתה יודע,כשאני לא יכולתי להגיע לפגישות היא חייבה אותי בתשלום ועכשיו היא זאת שלא יכולה בשעה הקבועה ואף אחד לא מחייב אותה בכסף על זה.. אודי איזה יום שחור אמאל'ה ..דיברתי איתה היום אחרי שהיא אמרה לי "כרצונך ,אל תבואי" התקשרתי אליה המון פעמים..(ואני בכלל לא כזאת כי מעולם לא התקשרתי אליה בין הפגישות חוץ מהיום) חושבת שכבר אין לי מקום אצלה..היא במילא עומדת לזרוק אותי מהטיפול אז מה זה משנה אודי אני מתפוררת..ממש אבל ממש מתפוררת..אין..

??? אולי פה פחות לבד?????....לילה בכי עצבות...נמאס כבר..

כלכך מודה לך..חשבתי שהלכת וכבר לא הסתכלתי...ביקשתי ממנה כך שלמזלי היא נענתה לי אפילו שכבר היה מאוחר.שוחחנו....רק בבוקר ראיתי שחזרת אליי ..וואו..כלכך מודה לך על המחווה...

כל כך הרבה יחד, ועניין משותף... זה מרתיע, וגורם לי להרגיש הכי לא קשורה שאפשר. ברור שלא מגיבה לאחרים, ובד"כ גם נאלמת ונעלמת לזמן מה. אבל... שמלי נוגעת לי באיזשהו עצב חשוף, ובכל פעם שאתה קשה אליה כ"כ - זה כמו דקירה בלב שלי (סליחה אודי, אני לגמרי לא שופטת או מבקרת אבל זה מה שזה עושה לי..) שמלי, אוף... הלוואי שתצליחי קצת יותר להיות, בעצמך, לרגע בלי כל ההגנות המקוללות האלו.. (אני יודעת שזה קשה בטרוף, במיוחד עכשיו) הלוואי שלא תכעסו עלי שניכם, על ההתערבות הלא קשורה שלי..

אתה זוכר?... שאמרתי לך, לקחת בחשבון שאענה אם אתה שואל?... (רוצה לוודא, כי כרגע אני פשוט מרגישה נודניקית בטרוף שאני עונה) ולגבי היחד המרתיע, אני לא יודעת. לא בטוחה שאני במקום שמעז לבקש, וגם אם היתה בקשה, שהיתה נענית - מן הסתם לא הייתי מצליחה להיות שם. לכן אני פשוט פורשת מראש, מהיחד המרעיש הזה (שנשמע אצלי בראש כמו 7 אתרי בניה שפועלים בו זמנית בקצב שונה) ומנסה רק להיות בעצמי.

אודי - ההתבוננות שלך על ההודעות של כעס וכו', מה נראה לך? נכנסים לפורום פסיכולוגיה כל אחד מרוקן את הארסנל שמתאים לפורום. על מה ידווחו? על מה יספרו? הרי מתעסקים כאן ברגשות, אמנם הטריגר של הרגשות הוא מגוון, אבל הרגשות שמתאימות לכאן, הן בדרך כלל שליליות. תאר לעצמך כותבת שנכנסת לכאן, ובאופן קבוע היא מדווחת - כיף לי, החיים נפלאים, הכל טוב, שמש פז זורחת, הצלחה מסחררת בעבודה,- נו... נראה לך שזה בדיוק מה שמתאים לכאן. נכון שאם אלו הכותבים על בעיותיהם באופן קבוע, כותבות מדי פעם על קרן שמש, זה עוד מתאים. כבר כתבתי, אמנם לא על הפורום אלא על הליכה לפסיכולוג, שלפעמים אתה מגיע אליו, ואין לך איזה מטען לרוקן, הכל בסדר, אבל זה נראה בזבוז אם לא תספר על דברים שמטרידים אותך. סיפרתי על חוויה שהייתה לי עם פסיכולוגית, שהצליחה בכל דבר למצא את החור השחור, למרות שהדברים היו וורודים לחלוטין. אז זהו, פורום פסיכולוגיה הוא נפלא כאשר רוצים לפרוק, כאשר קשה, כאשר מכאיב, אבל יש לו את המחיר, וזה המחיר. התבוננות נוספת שלי, מקריאה די שטחית של הודעות. אודי, אתה הופך לאישו, בעצם מה שצריך לעניין זה הידע הפסיכולוגי, העצות באופן אוביקטיבי, אבל אולי בגלל תמונתך מה שקורה זה שמעבר לעצות, רוצים את אודי. אנסה להסביר, בעקרון, תאר לעצמך שהיו בונים תוכנה של שאלות ותשובות בפסיכולוגיה, וכל אחד היה מקליד את הביעה, והיה מקבל תשובה מהמחשב, תשובה קולעת ולעניין, שיש בה הרבה ידע והכוונה, האם לדעתך זה היה עונה על הצורך של הכותבים כאן בפורום? לדעתי לא, כי מעבר לעצה, מעבר לשמיעת חוות הדעת, רוצים את התשומת לב שלך בתור אודי - מקווה שהבנת אותי. לא יכולה שלא להעיר משהו - ת'אמת, לא קראתי את ההודעות של שמלי, לא יודעת מהיכן פרץ הוולקנו, אבל כן מזהה משהו אצלה שיכולה להזדהות אתו, אודי, כל מה שהיא מבקשת זה מילה טובה ממך, דווקא התוקפנות היא תוצאה של מה שכתבתי לך, שמחפשים אותך, מעבר לעצה. אני כל כך שומעת אותה זועקת את זה, נראה לי שכמה מילים טובות ממך, והיא הייתה כמו צמא במדבר שמקבל טיפות מיים. שוב, לא בקיאה, לא יודעת, קראתי רק כמה הודעות אחרונות, אולי לא הבנתי, אבל אתה יודע, מבוגרים, כמו ילדים, יכולים לשכב ולרקוע על הרצפה, ולעצבן תופת, וכל מה שהם רוצים לשמוע זה שאוהבים אותם!

גם אני עוסקת עם ילדים וגם אני מסוג האמהות שמעולם לא נכנעת לתכתיבים שמלווים ברקיעות רגליים וצעקות אבל.... לאחר האירוע לאחר שלא נכנעתי לאחר שהילד הבין היטב שבהתנהגות כזו לא מקבלים כלום לאחר שוך הסערה אני מוצאת את הדרך לחבק אותו חזק ולספר לו שאני אוהבת אותו, ואמא תמיד אוהבת, לא משנה מה, ואז כשהרוחות רגועות, אני נותנת לו להבין שאמא עכשיו ולעולם AND THAT'S WHAT I MEAN

זה לא עניין של אחד שצודק והאחר שלא צודק, זה לא עניין של הוכחות של מי שפגע או מי שנפגע. של מי שכבר ביקש סליחה ומי שלא. שמלי, אני שמעתי כמיהה עזה שלך להיות חלק, להיראות, לקבל חום, אהבה, קבלה ובו בזמן אי יכולת לשאת את זה. יכול להיות שבתור אודי הייתי כותבת לך את אותם דברים רק בצורה אחרת לגמרי, הייתי משתמשת במילים אחרות ומעבירה את אותו מסר. תראי איך כל עץ שאת כותבת בו מצמיח ענפים רעננים, אנשים רוצים להיות לידך, את יוצרת פה עניין שיכול ללכת לכיוונים של בניה מדהימה, זה לא העניין של החזרתיות שלך, אלא העניין של ההדיפה. אנשים רוצים להיות בקרבתך ולהקשיב לך אבל מרוב שזה כנראה מחריד מידי עבורך ובלתי מתקבל על דעתך שזה באמת יכול להיות את לא מצליחה לקבל את היד שמושטת לכיוונך. את יכולה להמשיך לחזור על עצמך רק תפתחי עוד ערוץ, אל תבטלי מיד את הקרבה שמציעים לך. גם אם זה נראה לך לא הגיוני ולא אמיתי וסתם ושאת כלל לא ראויה לזה, תנסי לשים את זה בצד כשמזמינים אותך רואים אותך בטוב ופשוט תמשיכי משם, במקום להגיד זה לא אמיתי ולא יכול להיות ומליון סימני קריאה, אם את לא מאמינה, תשאלי, זה אמיתי? באמת את מזמינה אותי? אם תמשיכי לשים את סימני הקריאה ההרסניים האלה לאנשים באמת יהיה קשה לרצות להיות איתך כי הכל חסום ואין איזה זה סדק צר להכנס בו. אני חושבת וסליחה אם זה נשמע יהיר וחצוף, זה לא מהמקום הזה, שלך אודי הקטע עם שמלי נגע באיזה אזור רגיש שלך וגרם לך להגיב בצורה לא אופיינית שאותי באופן אישי מאוד הפתיעה והרתיעה. ועוד איזה דבר מהניסיון שלי במרחב הזה. כשאני הגעתי לכאן לפני שנים ניהלו פה מס' אנשים את הפורום, לא הכרתי כלום, הייתי קטנה ומפוחדת, לא הכרתי את העולם הזה ובאתי עם שאלה מאד קונקרטית בניסיון להבין משהו קיבלתי תשובה שהיממה אותי, שתלה אותי והיתה כל כך לא מתאימה. הרגשתי שאומרים עלי פה דברים בכלל בכלל לא נכונים ולא בכיוון וגם אם יש בהם מין האמת רק הגעתי ואי אפשר לדחוף לי את כל הדבר הזה ככה ישירות לפצוף. זה פגע בי והוריד לי את הביטחון שגם ככה שאף למקומות נמוכים מאד. למזלי היו פה כמה דמויות ויכולתי למצוא מישהו אחר שיותר הבין אותי ואז נהיה חיבור כל כך טוב שאני יכולה להגיד במבט לאחור שיש לו חלק גדול בזה שאני חיה היום. לא תמיד המקום הזה מתאים לנו, צריך גם לזכור את זה. לא לכולם המדיה הזו נכונה, לםעמים הצורך הוא אחר ממה שיכולים להעניק פה ולפעמים הדמויות שאנו פוגשים פה לא יכולים לקלוט אותנו נכון. ואם לא מתאים לא חייבים להתעקש. נראה לי שמלי שממש קשה לך עם מה שקרה לך פה ואת מנסה לתקן את זה, כי זה ממש לא את מה שקרה לך. לא בטוחה שבדרך הזו זה מה שיקרה. אל תתאמצי יותר מידי בשביל לתקן את זה, אם בא לך להיות פה פשוט תהיי ותני למי שרוצה להיות לידך ולשמוע אותך להתקרב. גשמים טובים, חורף חם לכולם. סליחה על החפירה... :)

תודה אודי שהגבת, זה חשוב לי. מסכימה עם דבריך באופן מסוים. גם אני בעד אותנטיות אנושית ולא להשאר "בדמות המטפל", אבל גם זה עד גבול מסוים. קוראת גם את התגובות הלא רכות שלך פה לכל מיני, אבל בחוויה שלי התגובות לשמלי היו משהו מעבר לזה. להית'

משחק זה צביעות, ואין לך דבר יותר מגעיל מזה. כך שלשחק אותה את מה שאתה לא מרגיש זה דבר מבוזה. אבל גם אם לא משחקים ומביעים את הרגשות, יש כל מיני דרכים לעשות זאת, ומי כמוך כפסיכולוג יודע זאת, ואמון על לתת לאנשים את הכלים לתת ביטוי מסוים לרגש מבלי להחניק אותו. כשאני רואה מישהו מחייך בצביעות, בא לי להוריד לו סתירת לחי, לעומת זאת כאשר הפתיל הקצר שלי משתחרר לא פעם, (והוא קצר הפתיל שלי), ואני אומרת לאנשים בדיוק בדיוק מה אני חושבת עליהם, לא פעם לאחר מעשה, אני חושבת, או קיי, לא מתחרטת על מה שאמרתי אלא על איך שאמרתי. וזה קורה. אני ממש מזדהה אתך, כי אני טיפוס שלא מסוגלת לשחק אותה מה שאני לא מרגישה, זה חלק אינהרנטי בי, וככה אני אוהבת את הסביבה שלי, אבל דווקא בגלל שזו נקודה שמאד מאפיינת אותי, לא פעם אני חושבת שאני צריכה לעבור תרגול של איך לומר את הדברים.

אודי, אני מאמינה שלפעמים לא מתחשק לך לנהל ת'פורום ואתה חושב לוותר, ובכל זאת, עד היום המשכת. המון המון זמן. תקשיב, אתה יודע, הייתי שנים בטיפול, וכמו שדי צפוי ממטופלת קשה כמוני, גם התנהגתי לא הכי בעולם. בלשון המעטה. ושמעתי כראי מילים קשות ואמתיות. מילים, שקשה מאד לשמוע. מילים, שבא לברוח ולא לחזור. מילים, שקל לנפנף בהן במקום להבין שבאמת יש חלק פחות נחמד כזה בי. תוקפני מאד אפילו. יהיר אפילו. בז. זאת, במקום לשנות את ההתנהגות. במקום לקחת אחריות. אפילו במקום קצת להתבייש. כן, בושה יכולה להיות גם דבר חיובי. ואיך הסביר לי המטפל שלי שהורים טובים אוהבים את הילדים שלהם, אבל כשהם מאד כועסים, למשל, ובצדק, הם לא בדיוק מרגישים אהבה דווקא וחשוב לבטא את האמת הזו. ואתה יודע, לפעמים כשראייתי הייתה מאד חד צירית, וכבר ידעתי לזהות שזה 'חשוד' (אני, אגב, נוטה לכנות מצב כזה פסיכוטי לפעמים), יכולתי לומר למטפל שאני רואה בצורה עוצמתית ועיקשת מאד משהו אחר, ושאיני מצליחה לראות כלל את מה שהוא מציע, אבל סומכת על המקצועיות והניסיון הרב שלו, ומשאירה מקום לספק, לכך שהוא בעצם מאד צודק. והוא מה זה מכניס אותי לכיס הקטן במקצועיות שלו. כל-כך קל להשליך ולהפוך על מישהו אחר את השיגעון. אתה איש חזק, אמיץ ולא פרייאר, אני חושבת שגם המטפל שלי - יופי שיש אנשים כאלה. ועוד משהו, בהמשך לדברים שנעמונת רשמה – אולי לא תמיד אפשר למצוא משהו טוב, וגם זה בסדר. לפעמים רע זוועות וזה המצב. מצב, שמתוכו אפילו לא קל לזכור שישנם גלים. אבל ישנם. ומצד שני, אנ'לא בטוחה שנכון תמיד לשפוך כל מה שרע לפורום באופן מיידי, אימפולסיבי. לפעמים זה לא באמת נותן משהו. לפעמים אפילו הרסני. ויש שאומרים שגם להתאפק מידי לא רצוי. נו... בי, סוריקטה

המון רעש בפנים המון פחד נמאס לי מהדפוסים האלה נמאס לי שמכל דבר אני עושה דרמה והם כל כך פוחדים דברים שאנשים מקבלים באופן טבעי שינויי תוכנית או מקום צריך אצלי כל כך הכנה וגם אז זה מלחיץ ומפחיד ומטלטל זה לא יגמר לעולם הנזקים כל כך רבים ועמוקים . עצוב כל כך

זו שאלה מעניינת שלא חשבתי עליה אולי פחד הוא מדבר אמיתי, וחרדה היא רגשית ולא תמיד פונקציה של האינדיקטור? סתם ניחוש בעלמא, אשמח לשמוע מה יש לך לומר

לחידוד ..ההם פוחדים זה הקטנים בפנים ..והיה מה שטרגר לשם אם זה ברמת חרדה או פחד לא יודעת ..מה שבטוח לא נותנת לזה לעצור אותי זה רק מקשה ועצוב להתקל כל פעם בפגם נוסף מתוצרת אבי ואימי

אם אדם נמצא בטיפול, (של כמה שנים) ומישהו קרוב אליו רוצה להתחיל טיפול עם אותו מטפל, וזה מפריע למי שכבר נמצא אצלו... האם יש לו זכות לבקש מהמטפל לא לקבל אותו?...

לבקש תמיד אפשר, אבל לי ברור שהמטפלת שלי לא תטפל במישהו אם אני מכירה אותו והיא יודעת את זה...אם לי זה יקרה הטיפול שלי באותו רגע יסתיים.

אודי, אני רוצה להיות פה ולא יודעת איך. אני פוחדת. מסימני השאלה שחיברה לשמי אתמול במבי, משטף המילים הבלתי נלאה של שמלי, מרכבת ההרים של חנה, ממי שעסוקות כל כך ביחסיהן עם המטפלים, מהאימה במילותיה המתומצתות של רוני, מהתבונה, הרגישות וההתמודדות של נטע, מהתגובות שלך. כולן באות לכאן באומץ, מן התהום, עם התהום. אני לא מצליחה, כבר יותר משנתיים בדכאוו וטיפולים ותרופות לצד תפקוד ואמהות ונסיון כושל לשים קץ לחיי והתמודדות עם קולות מבפנים וזכרונות ופלשבקים. מתי יודעים להפסיק? מתי אומרים די? ומה עושים עם כאב שלא מרפה, לילות בלי שינה והרס הגוף שכבר קשה לו להחזיק ונותרה רק קליפה דקיקה שנסדקת מכל רעד קל.

עכשיו להפסיק להיות. להפסיק להשמיע קולות להפסיק להשפיע על אחרים. להיות מושפעת מהם. עכשיו להיות הרבה, להיות שוב ושוב אולי לנסות לתקן, לסדר בלגן שאני משאירה. לנסות לבדוק את היותי ההיות המוזר הזה של ההיא, המוכרת/זרה. הי, מה זה כתבת שם, אני בכלל לא מסכימה. (לא מבינה איך אנשים בכלל מעזים להשמיע להישמע) עכשיו לחכות לתגובה. עכשיו לא להבין איך זה שמישהו אחר רואה וקורא. למי הוא בכלל כותב תגובה. גילת מקלקלת והורסת (עוזרת וטובה?) מקלקלת והורסת מחריבה לא שווה משאירה חותם? שקופה? ואיזה חותם משאירה? (גילת דפוקה).

מותר לתפוס לך מקום ושיהיה אכפת לך מאחרים. מותר לך להיות ו"אפילו" יש לך זכות לכך. את בסדר גמור!!!

למה הכינוי? את מרגישה כמו סנופקין מהמומינים? או שאולי היית רוצה להיות כמוהו? עצמאי כזה, לא תלוי, אוהב את הטבע, הולך וחוזר מתי שבא לו, וכולם שמחים כשהוא שב?... מנגן לו בחלילית על הרים ירוקים... (מקווה שאני זוכרת נכון :-)) אני אוהבת מאד את הדמות של סנופקין, אבל מרגישה רחוקה ממנו שנות אור, אולי בקצה השני... לא כזאת עצמאית...מאד תלויה וזקוקה... לא מסוגלת לעזוב ולחזור כשבא לי, בשנה הבאה... אוהבת את הטבע, כן, אבל יותר מדי מסובכת עם המין האנושי... (אולי גם הוא ולכן הוא הולך...) ולא כל כך בטוחה ושקטה מה יקרה כשאחזור ... (סנופקין נראה לי גם לא מתערבב כזה, לא מכניס את האף לעניינים שלא שלו... חכם מצידו?) אפשר לשאול למה בחרת את הכינוי?