פורום פסיכולוגיה קלינית

היי גולם, רשמת לי שאת מזדהה עם הודעותיי ואיך אנו יכולות לעבור את המשוכה ולהתקדם בטיפול... המטפלת שלי אומרת לי שצריך בשלות בשביל שיתרחש שינוי. ולפעמים התקיעות הזו, שלכאורה נראת כבעיה היא בעצם הגנה. אולי הגנה מהידיעה, מהזכרון ואולי מהכאב...אני באמת לא. יודעת איך זה אצלך..אז למדתי לקבל את הקושי שלי בסבלנות והבנה. לפעמים צריך זמן...

תודה על התיחסותך. הקושי הזה... היא לא מכירה אותו ואני חווה אותו לבד. היא לא יודעת המון דברים .

אין בעיה שלא רואים אותי, יש לי הרבה נוכחות, וזו לא הביעה. הבעיה היא שלא רואים את הנזקקות שלי אבל גם זו לא הגדרה נכונה כי אני לא אדם נזקק, (ועושה את כל המאמצים תמיד לעשות את המקסימום) מפריע לי שאין לי רשת בטחון שאם כן אצטרך, וכאשר אני כן צריכה שאז אין לי אף אחד. נכון שיש לי בעיה, (יותר מבעיה אחת!), אני שיפוטית, וגם כלפי עצמי, אני דוגלת בשיטה שאין לא יכולה, יש לא רוצה, ולכן אני מאמינה שאם ממש רוצים יכולים כמעט הכל, ולכן מעצמי אני דורשת את הכל, ולא עושה הנחות. זה טוב שזה כלפי עצמי, זה יכול להפריע כאשר זה לגבי אחרים, כי באיזה שהוא מקום אני מרגישה שגם אחרים תמיד צריכים לנסות את המיטב והמירב לעזור לעצמם, ואני לא פעם מרגישה שהלא יכול זה בעצם לא רוצה. אז אולי בגלל שאני בעלת דרישות מאד גבוהות מעצמי, אולי לכן לפעמים יש את ההרגשה של אלו שמסביבי (כולל כאן בפורום), את ההרגשה של החוסן והחוזק, ואולי לכן מרגישים לפעמים כאילו ויש חוסר בזדהות עם הקושי. אבל לא זה הגרעין האמיתי, מכירה קושי היטב, וחווה אותו, אך משתדלת להתגבר עליו. רגילה לתת תמיכה תמיד, לכן העצות הן לאו דווקא משיפוטיות תמיד, אלא מרצון לעשות, ומהרגשה שיכולת נכונה ופרספקטיבה מסוימת על הדברים יכולה לעזור לנו, ומכיון שאני רגילה תמיד לייעץ, עושה זאת בכל מקום, ואולי לפעמים אנשים רוצים רק אמפתיה ולא עצה! אבל כאן בפורום, ישר על ההתחלה סיפרתי על הקשיים שלי, לא הסתרתי אותם, ובאיזה שהוא מקום זה לא נקלט, יותר תפס האסרטיביות והחוזק, וזה מעניין למה, אולי אם יהיה לי זמן אקרא פעם את הודעותי כדי ללמוד מהם יותר מודעות עצמית וכיצד הם משקפים את אותי

חוזק זה לא מחלה כוחות זה לא מגפה . מתי הם כן כשהאדם עושה בהם שימוש לא נכון שימוש כנגדו או כנגד עצמו . שליטה שליטה שליטה . אם היית כאן לידי הייתי מחבקת אותך ומנערת אותך בו זמני . יש משהו בתגובות שלך ובכלל בכתעבה שלך שמעצבנות אותי פוגעות בי מבלי לדעת כי זה שלי כמובן . השיפוטיות חוסר האמפטיה . אבל יחד עם זה בכל פעם שאני קוראת אותך רואה מולי אישה שכל כך פוחדת להתכופף פוחדת להיות חלשה רכה נזקקת מהפחד להשבר .כל כך בטוחה שבלי החוזק הזה העמידה האיתנה זה יהיה משבר . יקרה העולם ואת לא שחור ולבן יש בו המון המון גוונים ואנשים. את צודקת הכי בעולם כל אחד יכול אבל וכאן האבל הגדול ...היכול שלי זה לא היכול שלך . מהמון סיבות יכולת ההנעה שלי שונה משלך ואת זה יקרה את שוכחת . מציעה לך לקרוא את סיפור הבמבוק הסיני שוב אני בטוחה שאת מכירה . ועוד דבר למחשבה אנו מקבלים את העזרה שאנו מבקשים השאלה אם אנו מבקשים ואיך והאם אנחנו רואים אותה . ציפיות יש בחדר השינה אף אחד לא נביא ...איתך באמת

על זה שמנצלים את הכוח שלי כדי להשתמט מלעזור לי כי הכוח שלי הוא לרועץ בזה שאני יודעת שאין לי על מי להשען. כי העובדה שבסופו של יום אני מסתדרת גורמת לכולם לומר שלום עלי נפשי. וחמודה אני מבקשת, או או מבקשת, ולא רק מבקשת אלא עושה סצינות כאשר לא נענית, וכועסת, אבל זה לא עוזר, כמו אקמול, לא יותר זה משהו אינהרנטי

אני מרגישה שמשהו רע קורה לי שזה עושה אותי ממורמרת שזה עושה אותי כועסת על אחרים שזה לוקח ממני את השמחה על מה שיש לי ועל היכולת לתת, אני לא רואה שום דבר טוב בזה שאנימרגישה כך אולי הכל גם בגלל שאני טיפוס מאד טוטלי כשאני מסורה זה עד הסוף, ומצפה לאיזון חוזר, ובדרך כלל זה לא

אודי.... נטע.

להיות פרפר ולעוף מכאן. מחלקה סגורה. פחד. אני פוחדת לא רוצה לראות אף אחד ושאף אחד לא יראה אותי כך. זה נראה כמו סצנה מסרט אימה.

מקווה בשבילך שיהיה יותר טוב.

לא יודעת. כל כך הרבה קולות וכוחות םועלים בפנים צרכים שונים לפעמים מנוגדים. קול שרוצה למות מול זה שנלחם על חיי ועוד

אמא במיטה או אמא במיתה?

שאלת ברצינות? אמא שלוקחת אחריות ומראה לילדיה איך היא נלחמת על חייה גם שקשה . איתך מחבקת יודעת שלפעמים ממש קשה

לא יודעת איפה לשים אותי.

אודי, כתבת לי שאני והמטפל שלי עכשיו יכולים להתחיל לעבוד... ולא הבנתי. לא הבנתי!!! המטפל שלי מכוון אותי ללכת לטיפול אחר, לא איתו, הוא שאל אותי איזה עשר פעמים למה לא ללכת למטפל אחר לנסות? למרות שהשאיר את זה פתוח. שהוא לא יודע מה נכון. וניפגש רק עוד שבועיים להמשך בירור.., וזה קשה... וכן, הוא כנה. ואני מודה לו על כך. פתאום הרגשתי אותו עם כוח מולי.. רחל.

הוא צודק את זאת שצריכה להחליט להיות מחוייבת לטיפול. כשאת תחליטי ותהיי במקום שאת מוכנה לעשות הכל כדי לא לוותר את תרגישי בהבדל .איתך מבינה את הקושי לשחרר ולתת לדברים לזרום .

לפני מספר ימים סיפרתי לחברה שלי שאני נמשך גם לגברים. לאחר קושי רב, החלטנו שנינו שאנחנו רוצים להישאר יחד למרות הידיעה הזו. רציתי לדעת היכן אוכל למצוא ייעוץ פסיכולוגי/זוגי שעוסק בזוגות שאחד מבני הזוג נמשך לאותו המין. חשוב לי שיהיה לה/לו נסיון בתחום הספציפי הזה. תודה רבה!

לא מאפשרםי לי ללכת אין לי את החופש לבחור

עם המטפלים בין הפגישות? באיזו תדירות? אני כן! אני לא מבינה איך היא לא משתגעת ממני... יימאס לה בסוף, כן כן אני אתיש אותה... היא רק בת-אדם!! והיא מעצבנת וגם אני ולכן יש לנו קשר כה מיוחד!! אודי, התייאשת פעם ממטופל?

כן בעיקר סמסים. לרוב היא עונה שנדבר על כך בפגישה ולא מאריכה . אבל אחכ אני מסרבת לדבר על ההתכתביות. מענישה אותה.

היי פרדייז, את חושבת שאם תתישי אותה זה בהכרח אומר שהיא תתייאש? אגב, התרגשתי לקרוא שבתוך הסערה גם התחבא הקשר והחיבור המיוחדים. זה היה ממש נוגע. ולשאלתך, אני עושה שימוש באופציה הזו לעיתים רחוקות וכרגע היא פתוחה עבורי כשארצה. נעמה.

שמחתי לקרוא על כך שכתבת שיש ביניכן קשר מיוחד .

היא לא מסכימה. הודעות הן מחוץ לתחום, גם אם אשלח, היא לא תקרא. ברור שאם קרה משו אני כן יכולה להתקשר. למשל, שבוע שעבר אחרי שדיברנו והוחלט לבטל פגישה עקב השלג, התקשרתי מיד אחכ לשאול אם נוכל לדבר בטלפון במקום, היא שאלה אם אני מרגישה שאני צריכה, עניתי שלא. פשוט רוצה. אז במקרה כזה היא לא הסכימה... בהתחלה כשהייתי אצלה יכולתי לשלוח הודעות ולהתקשר, אבל קרו כמה דברים והוחלט שלא.

בעיקר את מענישה את עצמך אל תימנעי מעצמך את ההכלה שלה ככ מבינה אותך

אני בוערת ברצון להציף, לכתוב ולכתוב ולכתוב, לא להרפות, לצרוח, שהמילים שלי יצליחו לחבור אלי ולומר אותי כבר ולהפסיק לעוות את מה שאני, אני משתגעת. אבל הכל בראש. מבחוץ הכל שקט. אני מסתגרת, משתבללת, כמעט ולא מגיבה לאנשים, להודעות... לא מצליחה לזוז. אז אולי זה לא רק בראש, אלא שבחוץ זה פסיבי ובפנים אקטיבי. אבל הראש שלי - הראש שלי מתפוצץ. אודי, אני מפחדת, מעצמי. הלוואי ש... אני לא יודעת. אני משתגעת.

היי לכן. כתבתי הודעה ביום חמישי מחזירה עוד רגל...... כל כך ציפיתי לתגובה ממכם. יכול להיות שהציפיה שלי מוגזמת? או שאולי באיך שכתבתי לא העברתי נכון את המסר? לא הובן שאני זקוקה לתמיכה שלכם? אז עכשיו אני כותבת שהמאבק על הילדים מתיש מאוד ושאני זקוקה לכם לאמירות אמפתיות חומלות או לכל מילה טובה...... שלכם הילה

יקרה, סליהח. איתך, קוראת את הודעותייך תמיד ומתפעלת מהכוחות שךל ומתבונתך. מקווה ומאחלת לך שבקרוב דברים יסתדרו כפי שאת רוצה ותממשי את האימהות שלך והקשר עם ילדייך.

היי הילה, לצפות תמיד אפשר להתאכזב באמת מבאס, לא תמיד מבינים מה אדם אחר צריך, לפעמים אולי מבינים אבל סומכים על מישהיא אחרת שתכתוב. ולפעמים גם לא תמיד יודעים מה לרשום ואז זה יכול לצאת קצת מגושם ולא קשור. אני לא מכירה אותך, אבל ממה שהתרשמתי את חזקה ובעלת כוח רצון מאוד גדול. ועם זה אפשר גם לשבור קירות!

אני קראתי אז, וחשבתי לעצמי שאת פשוט מדהימה. ודמיינתי את החדר שהכנת להם, את המיטות.. ושאת לא מוותרת. בע"ה מקווה שהם יבואו בקרוב. שולחת חיבוק וכוח להתמודדות הלא פשוטה שאת עוברת. אני מאוד מעריכה אותך.

הציפייה שלך לא מ וגזמת, הרגשתי שהיית זקוקה למילה מאודי, פחות ממני. וכנראה שטעיתי. אני יודעת על המאבק שלך לגבי הילדים שלך, יודעת כמה את אוהבת את הילדים שלך אהבת נפש, יודעת כמה הם אוהבים אותך כאמא שלהם, וכמה את חסרה להם.. וזה קשה!!! קשה שככה!!!!!! שמפרידים ביניכם... כי עברת ואת עוברת תהליך מדהים... ומגיע לך שתגדלי אותם ותהיי חלק גדול מהחיים שלהם!! ומגיע להם אמא אוהבת כמוך!!! וזה ישתלם בסוף. את עוד תראי שתשלחי לנו הודעות, שהם איתך, ולא רק שעה וחצי.. ואת חזקה, ופייטרית, ולא מוותרת, ואני גאה בך, תחזיקי מעמד! שלך, רחל.

היי הילה, שולחת גם כרית רכה לחלק המותש, וגם חיזוק אדיר ומלא הערכה לחלק שממשיך ומתמיד ולא מוותר. מקווה שמגיע מבעד למסך. נעמה.

עדיין מותשת כל כך ואין לי כח לענות לכל אחת באופן אישי. אבל זה ממש נגע בי המילים שלכם הרכות..... הילה

סוף שבוע קהש מאוד בבדידות גדוהל ויאוש הנה אני במערומי אפחת בשומקום זה יכול להמשך כך לנחצ

זה לא פשוט כשמשנים גישות פתאום ולא פועלים לפי האוטומט הרגיל. לכן.... מגיע לי להנות קצת כשאני נחה. נכון?

איך מתמודדים עם רגרסיה נפשית לאחרונה דברים בחיי במס' חודשים הביאו אותי במדרון מהיר ובלתי ניתן לעצירה לאותם דפוסי התנהגות, חשיבה, תחושות,רגשות, מעשים..של לפני 6 שנים!!!! מכל הבחינות חזרתי לאותה נקודה )שם התחלתי להתמודד עם עניין הדיכוי והחרדות בנפש..( ומאז עברתי כל כך הרבה שינויים.. ופתאום בחודשיים האחרונים כאילו הכל הכל הכל הלך לאיבוד )גם מה שחיצוני וסביבתי וגם מה שבתוכי - שיוצר ביצה ותרנגולת להמשך התדרדרות..( כאילו העירו אותי מחלום ארוך שהוא היה ה6 שנים האחרונות..כאילו הן בכלל חא התרחשו... לא הזכרונות לא התובנות לא החוסן לא הלמידה לא ההתבגרות לא הרצונות לא האישיות שנבנתה .. הכל אבד כהיה כלא היה. זה מפחיד!!!!!!!! האם איבדתי לחלוטין הכל ????? כמו אמניזיה... האם הדרך להילחם בזה היא באמת להתחיל מאותה נקודה של לפני 6 שנים?!? ההגדרה לרגרסיה נפשית היא מדוייקת למה שקורה איתי בחודשיים האחרונים : פסיכואנליזה, רגרסיה או נסיגה היא מנגנון הגנה בו האדם חוזר להתנהגויות המאפיינות שלב מוקדם יותר בהתפתחותו, בו הוא חש נוחות וביטחון רגשי. הדבר עשוי להתרחש במצבים בהם האדם חש משבר מסוים בשלב ההתפתחות שלו, חוסר ביטחון וקושי להתמודד באופן המקובל והתואם את שלב ההתפתחות הבוגר יותר בו הוא נמצא כרגע. לפי התאוריה הפסיכואנליטית של זיגמונד פרויד, הדבר קורה כאשר עולים למודעות דחפים ומחשבות שהאדם חש חרדה רבה מולם ומתקשה להתמודד איתה, ולכן הוא נסוג לאחור, לשלב מוקדם יותר בהתפתחות, בו הוא מדחיק דחפים ומחשבות אלו אל הלא-מודע, ויכול לחוש יותר ביטחון. ** מי יכול לעזור לי להשתקם מהמצב הזה בטווח קצר ומהיר? אם זה בכלל אפשרי.. אנא הציעו לי עזרה שאינה כוללת טיפול פסיכולוגי ארוך ומייגע (שמעולם לא עזר לי גם בעבר ולהפך( רוצה את החיים שעבדתי עלייהם עד לאחרונה בחזרה..רוצה להילחם על החיים שלי על עצמי ואין לי כוחות להתחיל מאפס..מתגעגעת לחיות שלי שהייתה בי עם כל הקשיים. מפוחדת עד אימה. לא רוצה להתחיל מאפס שוב.. לא רוצה שייעלמו לי ה6 שנים האחרונות כלא היו... הצילו.. הפנו אותי למה שצריך אני מתדרדרת עמוק מרגע לרגע ושוקעת בייאוש והלכאה עצמית על מצבי

לאיזה איש מקצוע צריך לפנות על מנת להשתקם? ומהר .. כי כל יום מרגישה שמאבדת עוד יכולת ועוד יכולת.. ושוב, טיפול של שיחות נמרחות של פסיכולוג הם לא בשבילי. Cbt? היפנוזה? - האם יש משהו שיכול להחזיר לי את 6 השנים שעברו או שעליי להתחיל מהתחלה?? ולשאלתך הרגרסיה היא בכל התחומים - פיזית נפשית ומנטלית.

ולגבי הנסיבות - זה כמו כדור שלג..כמו ביצה ותרנגולת.. למשל: התחלתי לעלות במשקל - גרם לי להתבייש - לכעוס - להתנתק חברתית - להפסיק שגרת חיים בדברים הקבועים שהיו לי בה (כמו קורסים, ולאחר מכן גם עבודה אחרי חצי שנה בה..) וכך בגלל הפיזי גם נתביישת לצאת ולהשתקם מוצאת את עצמי בלופ אין סופי של הרס כל חלקה טובה באישיות שלי.. לא מדברת עם עצמי אפילו וכועסת כל בזמן... מה שכתבתי פה זה טיפות בים. ושוב, לא יודעת מה המקור ואם יש בכלל : אם זה ההשמנה או משהו אחר... כי זה כל כך הרבה דברים כמו מפולת שלגים...

הי אודי, ומי שמעוניינת לקרוא. אני מתנצלת מראש על האורך... ויניקוט אמר שאושר גדול הוא להתחבא, אבל אסון לא להימצא. ונדמה לי שאני נהנית מלהתחבא (לאו דווקא להתחבא ממישהו. להיות מוחבאת). ולדעת שיש מישהו שרוצה לחפש, רוצה למצוא, וימצא כשיתאים לי להימצא. נח להיות לפעמים במחבוא שלי, בגומחה השקטה , אבל אני חושבת שהיכולת להיות שם ברוגע תלויה בכך שיש מי שמחזיק את קיומי גם כשאני שם. ולחרדתי אני מגלה, או אולי - אני מגלה את חרדתי העצומה, שאולי בעצם אף אחד לא מחפש. שאוכל להמשיך לשבת שם. ואז בפאניקה הזו, נדמה לי, מתחילה לפעמים, מבלי להמתין, כבר להגיב לקריאה "השמיעי קול", אולי אפילו כמעט בצעקה, כך נדמה לי, וקמה לחפש את מי שאמור היה לחפש והנה התחלפו התפקידים בינינו. וזה בעצם כ"כ מתסכל, כי נראה לי שמאבדת אותי שאוהבת להתחבא, וגם נדמה שמה שמוצאים בסופו של דבר זה את היאוש ולא אותי, כי היאוש הוא לא אני, הוא רק מה שאני מרגישה. אולי אפילו כשמוצאים רק את היאוש שלי, אז עוד יותר עוד יותר אינני. אלו מחשבות שלי בכל מיני הקשרים, אבל גם בהקשר של הכתיבה פה שאולי מה שמחבל לפעמים ביכולת להיעזר , אחרי איזו התגברות על הצורך להראות את עצמי, לשלוח קרניים החוצה, זה שליחת קרניים של יאוש ולא של עצמי, או שמוצאים אותם ולא אותי. ותחושת יאוש מתחברת אז עם אשמה , אולי הרגשה שהיאוש שלי עשוי לגרום לצד השני תחושת אשמה, מחויבות מעושה אלו מחשבותיי אולי על החלק שלי בהיווצרות סיטואציה מסוימת כאן, שאולי היא זו ששוברת ומעייפת קצת גם אותך, אודי, אולי גם אתה לא רוצה למצוא יאוש כי אם את האנשים שמאחוריו, ואולי נוצרת אז תחושת תסכול הדדית. ולא ברור לי איך בדיוק יוצאים מהפלונטר הזה, רציתי רק לנסות להרהר, אם כי תחושת אשמה עדיין דבוקה בי מאד, וקצת מדמיינת אותך עייף ומוכרח, מנסה להגיב להודעתי רק כי. אני מתנצלת, אודי, שכך נוצר. נדמה לי שקצת חפרתי. אם בכ"ז הובנתי ומתאים ויש מה לומר, מעניין אותי לשמוע. שיהיה שבוע טוב...

הי גילת מקווה שלא תפחדי לשחק ולהתחבא ושיהיה מישהו ממשי שיחפש וימצא וידע לראות את כולך ואז יותר לא תצטרכי כל הזמן להיות בחיפושים נואשים (נואשים כי אחרת אף אחד לא ישים לב). אני חושבת שלמרות הפחד כל עוד את מייחלת עדין יש תקווה. שיהיה לנו שבוע טוב

היי גילת, תודה על המילים, המשפט של וויניקוט מאוד ריגש אותי ובכלל המחשבות התאימו לי. אולי אוסיף עוד מחשבות שלי לקלחת... לפעמים ילדים מוצאים לעצמם מחבוא ומחליטים שהוא מחבוא טוב, כי הוא הטעה את המחפש בדיוק כמו שרצו בפעם הראשונה. ואז הם חוזרים להתחבא בו שוב ושוב ולכי תסבירי להם שזה כבר לא משרת את אותה מטרה. וחשבתי, אולי, שמי שכל הזמן לא רואים אותו זועק פעם אחת כדי שסוף-סוף יצילו אותו מההמתנה האינסופית, וחווה בפעם הראשונה יד שנוגעת, מבט שרואה. ואז כבר נדמה שזו הדרך היחידה לקבל חמלה וקירבה, והאופציות הן זעקה וחשיפת קרני הייאוש לרווחה או גוויעה בבדידות. וטוב לא להסתפק בבדידות, וקשה לחצוב עוד ועוד דרכים לחמלה והמבט מלבד הזעקה שפעם הזיזה, במיוחד כשאימת השקיפות כל כך נוכחת. נעמה (שנדמה לה שרוב חייה לא מצאו אותה בלי שהתחבאה ולומדת שאם זזים רואים אותך טוב יותר).

2 ילדות בגן, אחת רזה כמעט שדופה, השנה בריאה ומלאה, שתיהן רעבות נורא, אוטומטי ירחמו על הרזה, כאילו והיא מרגישה יותר רעב מאשר המלאה, והרי זה לא נכון, אבל אוטומטי מסתכלים על השדופה כי שעוד רגע תפח את נשמתה וצריכים למהר לתת לה לאכול. זוכרת את עצמי בתור ילדה בגן נראית בריאה ומלאה, ותמיד מרגישה את חוסר ההגינות איך שאלי מתיחסים כאלו ולא נורא, יש לה מספיק רזרבות. אותו הדבר עם יכולות של קושי של אדם. ישנו אדם שאולי הוא פחות עם כישורים, ואחר שהוא עם הרבה כישורים, ולמרות זאת, גם זה שנראה חזק ומלא כישורים צריך את עזרתם של אחרים, בכל מיני דברים, וגם זה שנראה עם פחות כישורים יכול לתרום אבל הצורה האוטומטית של ההסתכלות זו, הא, היא, חזקה מספיק לא נורא אם לא יעזרו לה, היא תסתדר איך שהוא. לעומת האחרים שנראה שתמיד חייבים לעזור להם. ומכאן בא הזעקה שלי, זה לא שאני פוחדת להיות נצרכת, זה לא שאני לא מבקשת עזרה, זה שהסביבה בטוחה שאני לא צריכה, שאני אסתדר, שזה בסדר לא להיות שם בשבילי כאשר אני מבקשת עזרה, והדגש על מבקשת, בטוחים שהיא כבר תסתדר זה בסדר, לא צריכים לדאוג לה. נכון שלבסוף אני מסתדרת, אבל זה משאיר לי פצע פתוח בפנים, זה מוציא ותי משווי משקלי, זה מרגיז אותי וגם מדכא, כאילו מה? לא לא צריכים לעזור אף פעם, אז מה אם בסוף אוכל להוציא את הנשמה ולהסתדר לבד, מדוע זה צריך לפטור את כל האחרים מבין אוד, זה לא שאני לא רוצה להעזר, זה שהסביבה בטוחה ביכולת שלי, ולא טורחת לעזור גם בדברים שהם יכולים לעומת זאת, לעולם לא יהססו להשען עלי עם כל הכוח מי שלא יכול, בוודאי שאני שם לעזור, אבל מי שיכול, גם אם קשה לו, מדוע שלא יושיט יד? מדוע שלא לא תהיה את הגדר ביטחון הזו שאם אני אצטרך גם יהיו שם בשבילי? אני צריכה להיות במצב כמעט אנוש כדי שסוף סוף יבינו שגם אני בן אדם וצריכה עזרה

היי אלישבע אולי את צריכה ללמוד לבקש עזרה, וזה אומר לוותר קצת על התדמית של הילדה שמסתדרת.

והכי מרגיז שבסוף אני בארמת מסתדרת ומה חושבים כולם הנה היא מסתדרת אז לא צריכים לעזור מבינה מה קורה!! ואני לא טיפוס שאשכב בטן גב ואתן לעולם להתמוטט אז אני אחרוק שיניים ועם טיפת הנשימה האחרונה שלי אעשה את הכל וכולם מרוצים הינה היא מסתדרת ולא נורא שלא הושתנו יד

לתת לך תשובה אמיתית לא יכולה כרגע, צריכה לחשוב על זה, אבל קודם כל בהודעה הראשונה שלי כאן, אמרתי שקשה לי, קשה לי, כך פתחתי. אבל נכון שאני משדרת חוזק ויכולת, ונכון שהשידור הזה הוא אמיתי, so what? זו בדיוק הזעקה שלי, מי אומר שמי שחזק ויש לו הרבה יכולת לא צריך אף פעם את העזרה של מישהו אחר? אז מה אם בסוף אני באמת אצוף ואסתדר, לכן מה? לכן לא צריכים אף פעם להיות שם כשאני צריכה אותם? דוגמא קטנה, לפני שנתיים קרתה לי טראומה נוראית, אבל ממש קשה, אולי אספר עליה פעם, אני פשוט נמחקתי, מי שעבר את ההרגשה יודע מה זה להימחק, בעבודה המשכתי לתפקד, אבל הייתי מחוקה, בני הבית שראו זאת ממש נבהלו, אחד מבני אמר שלא יעזוב אותי כל היום, וקפצתי על המציאה כל כך הייתי צריכה אותו. הוא הגיע יום אחד, וזהו, ואני בקשתי, אנא תגיעו, ולא... לא הופיעו, היה להם קשה מדי, השאירו אותי ככה, בעוד הנוכחות שלהם הייתה פשוט מצילה אותי! בקשתי שוב ושוב שיגיעו ולא באו כשיצאתי מהעניין שאלתי אותו, למה לא באת, ראית כמה היית צריכה? ומה הוא ענה בשיא הכנות. בתחילה חששתי שאת ממש לא תצאי מהעניין בחיים (לא יודעת אם חשב שאמות מוות טבעי או לא) אבל אחר כך ראיתי שאת שורדת, אז אמרתי תסתדרי גם בלעדי, כי לעזוב את הלימודים וההתחייבויות היה מאד קשה, אז אם זה עניין של פיקוח נפש, וממש ראיתי אותך דועכת לפני העיניים, הייתי עושה הכל, אבל ראיתי שאת לא מתה! הבנתם? כדי שאכן יקדישו לי אני צריכה להיות על סף המוות, אבל אם אני לא מתה, אז לא נורא I WILL BOUNCE BACK וזה כמובן לא מונע מאותו בן ומכל האחרים תמיד בכל פעם, להשען עלי, לקבל עזרה, בכל דבר, קטן וגדול, כ-ו-ל-ם כ-ו-ל-ם, עזרה בכל, עזרה בידיעות שלי, עזרה באירוח, עזרה כלכלית, לקבל כתף, הכל! כל אחד בטוח שכל המשרד שלי נועד רק לענות על כל הצרכים שלהם, ואף אחד לא יהסס לבקש, ובדרך כלל ייענה. ואני לא פריירית, לא אחת שדורכים אלי, אלא אחת שנשענים עלי, תמיד! מגיל אפס, כולם! ואני לא מכחישה שיש לי יכולות בהרבה תחומים אבל רבאק, גם אני רוצה לדעת שיש שם מישהו שאני אוכל להשען עליו כשאני אצטרך, ואני צריכה לפעמים! אבל אני צריכה להיות על סף המוות. לא אשכח את אותו שבוע שחור, כל כך ציפיתי שיהיו שם אתי כאשר כל כך כל כך היה קשה, והם לא היו! ואז זה היה משהו רציני ממש אבל לפעמים זה דברים שלא כל כך רציניים, עזרה בדברים אחרים אני מאד מעט מבקשת עזרה, מסתדרת יופי לבד, עובדת מצאת החמה עד צאת הנשמה, עושה הכל בבית, והכל מבריק ונוצץ, מבשלת אופה, קריירה, משרד, הכל, נפלא ברוך השם ולכן מה, אין לי רגעים של חולשה שאני צריכה עזרה? אז אני מרימה טלפון ואומרת בפה מלא, קשה לי, אני צריכה עזרה ב XYZ ומאד אשמח אם תתנו אותו. מה עוד אני צריכה לעשות? וזה כל כך טבעי וברור שזה בסדר לא להיות שם כאשר אני צריכה אותם, ולצפות שאני אהיה שם תמיד בשביל כולם

היי אלישבע, כל כך הזדהיתי עם מה שכתבת..... גם אני ילדה שמנמנה וגם היום התחושה שבקטע הזה את מסודרת וזה כל כך מטעה זאת הזנה מהסוג הרע גם אני כאן התעקשתי על הזנה טובה מאודי ומהחברות בעץ החדש שפתחתי זה קצת מזכיר את מה שכתבת,לא? הילה

כל המילים האלו, שאמורות לחבור יחד ולעזור להתקרב - רק מרחיקות יותר.

אודי, אני מודעת לכמה שזה נשמע דיסוציאטיבי, אבל אני דואגת לעצמי. אני בתהליך לא טוב, מרגישה שאני נופלת בלי יכולת לעצור. אני הולכת ומאבדת את זה. אני מרגישה שהשפיות שאולי היתה לי, נעלמת. אני חושבת שאני צריכה עזרה, אבל לא יכולה לבקש או לקבל. זה מפחיד. מאד.

יש משהו מאיים במקום כזה שיש בו גברים מפחידים אני פוחדת מאוד אני רוצה לצאת מכאן לברוח אני לא פסיכוטית אודי למה לא נותנים לי ללכת?

שאתן כותבות כאן... ממש את שם הפורום והכינוי?

שלי יודעת את שם הפורום..אמרתי פעם, לא יודעת אם היא זוכרת, והשם- אותו שם. אבל היא לא תיכנס לקרוא כאן.. אני תמיד תוהה לעצמי איך היא לא קרואת את ההודעות שאני כן שולחת אליה לפלאפון. איך היא לא מסתקרנת? (: חושבת שאולי הייתי רוצה "שתחפש" אותי. למה את בעצם שואלת?

לא היא לא יודעת. כמו שהיא לא יודעת עוד המון דברים. כמעט שנתיים ועסוקות עדין בבניית וייצוב האמון.

היי פרדייז, האמת שלא, וזה די מוזר לי. זה מוזר לי כי אין לי ממש סיבה טובה לזה, וכי אני לא מסתירה ממנה דברים לרוב. יש דברים שאני לא רוצה לדבר עליהם, אבל אז אני אומרת שיש משהו שאני לא רוצה לדבר עליו... וגם את כל התכנים שאני כותבת כאן אני כן מעלה בפגישות. קשה לי להגיד למה, ובטח היה מעניין לבחון את זה איתה. ;) לא יודעת אם אני לא רוצה שתדע שיש בי צורך לקירבה ותמיכה מעבר לפגישות, אם המעבר ללחלוק ולשתף מפחיד מדי ואני צריכה להפקיע איזו חלקה מהקושי שלי למקום אחר. באמת שקשה לי להגיד למה ובטח היא הייתה יכולה לעזור לי לחשוב למה. זה די מאכזב אותי שאני לא משתפת אותה ובכל זאת משהו מאוד מקשה עליי לעשות את זה. ואת? נעמה.

ולפעמים אני רוצה שתדע. אני רוצה שתכיר אותי יותר, כי אני מתנהגת מאוד שונה בפגישות. היא תמיד אומרת לי שפתאום במיילים היא מגלה אדם אחר. אולי זה יכול לעזור בטיפול... למרות שזה דווקא כיף פינה לעצמי...לכתוב בלי שתדע!

עוד סוף שבוע ולא משחררים אותי לא חשבתי שיהיה ממושך אני לא רוצה להיות פה או בשומקום לא הייתי צריכה לבוא לכאן הגשם לא מפסיק וכל כך אפור וסגור אין לי אויר עכשיו אני צריכה להבטיח הבטחות שאין להן כיסוי כדי שאולי ביום שלישי יתנו לי ללכת אין מעשי קסמים ואיני מגיבה לתרופות יש השתדלות גדולה של הצוות וגם שלי אבל משהו לא מצליח.לחבר אותי בחזרה לחיים אפילו לא אמא מתי תחזרי כבר ובכי של ילד מתגעגע שזקוק לאימו אני אמא רעה

שולחת חיבוק אם מתאים לך . יקרה את אמא טובה . אמא טובה מטפלת בעצמה דואגת שתהייה אמא . אל תבטיחי הבטחות סתם כי אז לא עשית כלום . תבטיחי לעצנך שתדאגי לעצמך שתישמרי עלייך כי את חשובה וחשוב לילדים אמא חזקה . איתך את לא לבד .

אז אולי לא יודעת לקחת מקום . ואולי לוקחת אבל לא נכון .ואולי פוחדת וטועה כל הזמן . ואולי פשוט אין דבר כזה להרגיש בטוח בשום מקום . ..ושוב מנסה ומכניסה רגל ..ורואה את השני מהמקום שלו ועדין מפחיד כל כך . מוכר כל כך .

לא בטוחה שזה עוד יקלט היום איך מגיעים למצב שכועסים כואבים על מי שפגע בי מבלי ליפול למקום של קרבן....

זאת החוויה שתמיד הייתה לי בטיפול. שהוא ישבר בסוף, שזה לא יצליח, שהוא יעזוב, שהוא לא יהיה מסוגל להיות יציב ולהגיד לי אני פה, בכל מצב, לא משנה מה תוציאי ומה יצא... והנה, זה קורה. רחל.

הכל נשבר בטיפול והתנפץ אי אפשר להדביק אני שברתי וצריכה לשלם היא לא תסלח למה תמיד האשמה היא רק עליי?

פרדייז, לפעמים זה רק אנחנו מרגישים שהאחרים מאשימים אותנו, כשהם בכלל לא, וזה רק אנחנו שמאשימים את עצמנו. רחל.

הגעתי. התמודדתי. לא ברחתי. אתה יודע מה הפסיכולוג שלי אמר לי? שתמיד יש העברה בטיפול, אבל לפעמים העברה גוברת על המציאות... ואז השחזורים קשים יותר.,. הוא לא יודע מה נכון לעשות עם הטיפול שלי, מה לעשות הלאה...כמוני. הוא לא אמור לדעת יותר ממני? האם חלש מידיי להתמודד איתי? מה עושים ששנינו לא יודעים?... הוא אמר לי שמרגיש שיכול להיות לי נכון להתחיל טיפול במקום אחר, חדש, להתחיל מדף נקי, שעשינו כל מה שיכולנו... ומצד שני, יכול להיות שדווקא צריכים להתמודד עם מה שהגענו אליו,.. הוא לא יודע. זאת חוויה קשה בכלל להיות במקום כזה בטיפול. לשמוע את זה, לחוות ממנו. מחזק חוויה שלי בחיים- שלא משנה מה אעשה- וכמה אתאמץ, בסוף זה לא יצליח. שנתיים וחצי. אודי, אולי תאיר לנו משהו?,,. רחל.

רק רציתי לומר וואו וכל הכבוד... נעמה.

רק רציתי לומר שאני אוהבת אותך..(:) תודה יקרה, רחל.

נראה לי שניצחתי אותה...

גולם יקרה, את מתבלבלת! אנחנו תמיד המפסידות...

אודי איפה אתה? תכף נגמר יום רבעי....

ב3 חודשים האחרונים עברתי 2 ניתוחים על מנת להתקין פיסטולה חדשה כדי לצאת לדרך חדשה ולהוריד מינון סטרואידים שגורמים נזק ענק במיוחד על רקע הסכרת... היום נודע לי שגם הניסיון השני לא צלח.. בכיתי בלי סוף[התבישתי אחרכ נורא] שלא הצלחתי להתאפק ולבכות לבד ללא נכחות איש...ומרגע שהגעתי הביתה כבר הקאתי את נשמתי מרוב לחץ... מה עשיתי שהעונשים האלה לא נגמרים???? ולמה אני לא מצליחה להגיד ממשיכים אלא שוקעת עוד ועוד.. ברור לי שבסוף המשיך..אז למה רע לי כלכך.. תודה על האפשרות לשפוך כאן..ולהרגיש קצת הקלה.

זה בסדר. זה בסדר וזה טוב שבכית, שלא הצלחת להתאפק, וכן, זה רע שהניתוח לא הצליח, ועצוב.. זאת באמת תחושה מאוד קשה, מאכזבת וכואבת. וזה בריא לכאוב את זה, ולתת לזה מקום, לפני שרואים איך ממשיכים הלאה... רחל.

אחרי שבועיים של הפסקה (מי היה מאמין, אפילו בחול הייתי כאן)... תוהה אם מישהו/י שם לב בכלל. זה לא היה לי קל אגב... לא יכולנו להיפגש היום עקב השלג (שטרם בא) ומצב הכבישים ובכלל. רציתי לומר שאני מתגעגעת אליה ואולי גם קצת לכאן. הייתי כאן כל יום, קראתי ורציתי להגיב ואולי גם לכתוב. היו פעמים שהתחלתי ומיד מחקתי ויצאתי. כנראה שעדיין מפחיד לי כאן. גם עכשיו, מתלבטת אם לשלוח או לא... תוהה אולי זה לא מקום טוב בשבילי להיות בו. אם אשלח יכול להיות שאיעלב ואולי זה לא באמת משנה ממה או ממי.. אומרת כבר עכשיו שבת שלום! כדי שלא ייצא מצב שאכתוב כאן הודעות חדשות.

היי חנה, היית חסרה לי

היי חנה, "בואי איתנו, יבש אצלנו, ויש אצלנו מקום." כיף לראות אותך. (: נעמה.

הי חנה, טוב לשמוע את קולך. שלך, סוריקטה

יצא לי לחשוב עלייך כמה פעמים, איך את... אני מאמינה שאת תרגישי מה שנכון לך לגבי להיות פה... הכי חשוב - שיהיה לך טוב, נכון ובטוח בקצב שלך.. רחל.

תדמיינו לב וחיבוק ממני.

היי לכן, עץ-שמח שבתקווה לא יעוף ברוחות הסערה ויישאר איתן. טוב השבוע: - מחקתי מרשימת הטו-דו 2 דברים שהייתי צריכה לעשות כבר הרבה זמן - מזג האוויר הזה, לפחות בינתיים, קוסם לי ומרגש אותי להפליא. - החתולה האהובה שלי הבינה שקר השבוע והיא מתכרבלת איתי בלי הפסקה. מוזמנות להצטרף! בבקשה נסו להביא את הטוב (גם זה המורכב, כמובן) ואת הרגעים השליליים בבירור של השבוע להשאיר להודעה אחרת. נשקה את העץ בטוב. שתהיה לכולם סופה חמימה ומרגשת, נעמה.

ובכ"ז לא נעים לי לראות אותך ככה (מן הסתם משליכה על עצמי..) אבל, כרגע לא רוצה להיות כאן כ"כ.. מנסה בזהירות כדי שלא אתחרט. קניתי מגפיים לגשם (: (כי כל הזמן התרטבתי וזה הוציא אותי מדעתי). אמנם לא נפגשנו אתמול בגלל מז"א אבל התקשרתי אליה לבקש משהו והיא כהרגלה שמרה עליי ולא ויתרה. הכנתי מרק טעים לחורף, ותכף נאכל פנקייק. להתראות!

הי נעמה יקרה, דברים טובים - 1. המטפל שלי התקשר לשמוע את קולי אחרי יותר מחודש שלא שמענו זה מזו. 2. הזמנתי איש מקצוע לתיקון בבית והוא הגיע ממש מהר ועשה עבודה טובה ויעילה. 3. קניתי מתנה לתינוקת אהובה. 4. יש לי כמה וכמה חתולים בבית וכולם מתכרבלים איתי וגם עשיתי מבצע טיפולים בחתולי מתחם הבניינים כאן ואני מנסה להגן עליהם מהקור הנורא של עכשיו. בינתיים כולם שורדים. נקווה לטוב. סופשבוע נעים, סוריקטה

אני לא נשברת. לא התפרקתי מכל מה שקורה איתי השבוע בטיפול... (לפחות עדיין לא...:) אנחנו בבירור קשה שאולי יסתיים בפרידה ואולי בשינוי הטיפול, אבל משתדלת להחזיק.. הגעתי לפגישה, אחרי כמעט חודש, כמו גדולה, אני גאה בעצמי (ורוצה שגם אתן תיהיו קצת...:/) ודיברתי, והבעתי. הכל. הבאתי את עצמי. ומצאתי טוב, גם שם. והגשתי עבודת גמר, אחרי אין סוף תיקונים....:) נעמה, תודה על העץ.. שיהיה לכולן ימים מלאים בחמימות הגוף והלב... רחל.

אין שום משמעות. אין טעם. אין סיבה. החיים קורים עכשיו, אבל אצלי במקום חיים יש ריק. אין כלום. אני לא. אין אני. התשובה שלי להכל היא - אני לא יודעת. אין מילים. אין מחשבות אמיתיות. אין מעשים אמיתיים. שום דבר לא קרוב. שום דבר לא נוגע. שום דבר לא מעניין. אף כאב לא כואב. אף שמחה לא משמחת. השרדות בסיסית קיומית בלבד. טכנית. מכנית. שטוחה. מייאשת.

הטוב והרע ומה שביניהם. מי שרואה אותי מבחוץ, נראה לו הכל מושלם, קריירה נפלאה, משרד משגשג משפחה מלוכדת, פרנסה לא חסר, נראית טוב, אסרטיבית מאד, ממש החלום של כל אחד. אבל לא רואים את החסכים מבפנים, את הזמנים שנמאס, נ-מ-א-ס להיות בשביל כולם, ותמיד, ולדעת שלך אין על מי להסתמך! להיות חזקה יש את הפלוסים שלו, אבל, זה אומר שכולם נשענים עליך, שבשעת משבר, אין לך על מי להישען, זה אומר שתמיד להיות בפוקוס של נתינה, תמיד להיות שם כשצריכים אותי, אבל לדעת שכאשר אני אצטרך להשען לא יהיה לי על מי. מטפלת? תעשו לי טובה, לא זה מה שיעזור, זה לא עניין שצריכים להבריג לי את הברגים בשכל, אלו עובדות בשטח, נכון שמטפלת יכולה לתת לי כלים כדי להתמודד עם העצבים והחסר הזה, ולא פעם אני באמת זקוקה לכלים הללו כדי להתמודד, אבל מדובר בהתמודדות עם נתון ולא עם שינוי הנתון! המטפלת כמה שהיא טובה, היא לא שם בשבילי, היא שם בשביל הכסף שלי, ונגיד שהיא תהיה נפלאה וטובה, ולפתע לא יהיה לי כסף לשלם לה, האם היא תקבל אותי? אז מטפלת היא כמו רופא (אולי יותר טובה, כי אני חושבת שישנם מטפלים שעושים את עבודתם טוב יותר מאשר הרופאים), כאשר צריכים אותו, כאשר צריכים שהיא תסדר את הראש, שהיא תתן את הכלים זה נפלא. נאמר אם יש אשה עקרה, בלי בעל בלי ילדים, וזה משגע אותה תלך למטפלת היא תעזור לה איך להתמודד עם הבעיה, אבל ההתמודדות הזו לא תביא לה בעל וילדים. מקווה שהבהרתי מה שאני אומרת. אני עכשיו עוברת תקופה ממש לא קלה, יתכן שזה בגלל לחץ אדיר שיש לי בעבודה, לחץ שיום אחד העלה לי את לחץ הדם למעל 200, אנחנו ממש נמצאים על הר געש, זה מענין, זה מרתק, זה משיר את השכל, אבל זה מלא מתח, אז אולי לכן אני פתאום מרגישה את העניין שאני חייבת תמיד להיות חזקה, לא רוצה לחשוב מה יקרה אם אי פעם אני אצטרך את הטובות של מישהו שיעשה בשבילי, זה לא יהיה, ובוודאי לא בעוצמות שאני נותנת להם, ורק המחשבה על זה שוברת אותי לחלוטין, ואני לא מדברת על מי שלא מסוגל, מהם אין לי ציפיות ואני רק רוצה לתת להם, אני מדברת ממי שמסוגל, אבל יהיה לו סדר עדיפויות אחר, זה מתסכל אותי נורא, אני מרגישה שחיקה, אני מרגישה חוסר צדק, ואני מרגישה שבא לי פשוט לא להיות שם בשביל הרבה אנשים, שהם יפנו אלי ואגיד לא יכולה, לא מסוגלת, אין לי זמן, תחפשו אותי!

היי בת שבע, המטפלת לא רק מבריגה את הברגים הראש, אלא בעיקר בלב היא מלמדת אותך להיות נזקקת, ולפנות מקום בלב בשבילה לי היא הצליחה לעשות הרבה אבל לא יודעת אם טוב...

כשאני צריכה אותם הם לא שם!! גם כאשר אני מבקשת בפה מלא, ואומרת קשה לי, הם אינם, מתאיידים, כל אחד עם אחלה תירוצים!!! וזה מה שכואב לי לא רוצה להיות הכי חזקה, רוצה כן שאוכל להישען על מישהו, רוצה שכאשר קשה לי אוכל לבקש ויענו הבעיה היא שאני מבקשת ואף אחד לא נענה!! אין לי בכלל בעיה להיות נזקקת בדברים מסוימים, אבל לאף אחד אין מחויבות לי יש כלפי כולם, כולם מרגישים שאני חייבת להם את הכל, ויבקשו ויקבלו, וכאשר אני צריכה, נאדה, וזה משגע לי את השכל ומה עם עכשיו כאשר אני בכושר, וביכולת, מה יהיה אחר כך, כאשר ממש אצטרך עזרה חס וחלילה, על מי אסמוך, ולכן אני משתגעת. אני ממש לא משחקת אותה גיבורה, ועשיתי כמה פעמים ניסויים, עשיתי שרשרת של טלפונים, אמרתי חבר'ה, קשה לי אני צריכה עזרה בדבר מסוים, וכל אחד עם התירוץ שלו ומעבר לזה שלא הייתה לי העזרה, זה העקרון, שעלי כולם ישענו ואני אין לי על מי נמאס לי להיות החזקה, רוצה גם כתף, רוצה גם לדעת שיש לי את כל אלו שאני יכולה לסמוך עליהם

זה ג'יבריש אין לזה משמעות ברווחה מבינים רק כשאני כועסת ומאיימת היום היה לי יותר זמן עם הילדים אחרי שנלחמתי על עוד רבע שעה שנפלה לנו בשבוע שעבר זה יוצא שהיינו ביחד כמעט שעה וחצי ותהיה וועדה בתחילת פברואר לגביי ההמשך מכיוון שהילדים שמחים לבוא ולא רוצים ללכת בסוף הפגישה החדר שלהם מחכה להם כבר שבעה חודשים ועומד רייק עם מצעים ומשחקים אודי שיבואו כבר אני לא יכולה לחכות כבר הילה

קשה - בזמן האחרון קשה לי קשה לי עם זה שאני תמיד שם בשביל כולם, ואף אחד (חוץ מבעלי) לא נמצא שם בשבילי. אני העוגן, המשענת, לכולם תמיד נוח וטוב לבקש, ואני שם שהם צריכים אותי, בכל!!! לעומת זאת אני מרגישה שכאשר אני צריכה אותם הם לא שם, אין לי על מי לסמוך, וזה קשה, ולקופות זה מגיעה כמה סתירת לחי עצומה מרוחות עזות, זה מרגיש לי נורא ואיום. אבל התובנה המעניינת היא שלאחרונה לא מרגישה טוב, לא יותר מה מביא למה הפיזית לנפשית או הנפשית לפיזית, עד כדי כך שחשבתי שאולי אני כבר בדרך לגמור, והמעניין, ראה זה פלא, לא הביא לי אושר, להפך דמעתי. חשבתי שתמיד אני מנפנפת עם זה שהמוות לא מפחיד, דווקא נחמד ללכת הלאה, לסיים כאן וללכת לקראת הנצחיות, וכאשר אני רואה את זה מקרוב לפתע זה מרגיש לי עצוב. אז הכל מעורבל מבפנים, ומרגישה זיפט. שיהיה שבוע טוב לכולם

צעד לפנים שנים לאחור... לא הולך לי. צעד לקראת ואז שנים אחורה. מצאתי יופי של תירוץ כדי להצדיק את עצמי. עוד הוכחה לרשימה האינסופית שנצברת. מי יתייאש קודם אני הוא היא? האם מטופל משפיע על מטפל? גם אם המטפל לא מראה זו. האם מטפל חושב על המטופל שלא במסגרת הפגישה?

מרגישה לא רצויה חורגת מפריעה מחכה למילים רכות מנחמות מחפשת נקודות אחיזה בסוף הכל מתחיל ונגמר בצורך הבסיסי שיאהבו אותי יקבלו אותי ומרגישה את ההסתייגות הרתיעה יש ילדים אהובים יותר ויש פחות אבל כולם ילדים נזקקים,. פוחדת מהלילה

הי, מאז שהייתה פגישה , אני כבר לא כועסת עלייה וגם לא מפחדת. אני רק מתגעגעת. אליה ודואגת לה. שלא יהיה לה קר, עם הסופה הזו שאומרים שתגיע. אני רוצה לכסות אותה בשמיכה, להכין לה תה חם, ולהקריא לה סיפור עד שתירדם. אני חושבת שאני קצת מתבלבלת, היא תיבהל אם אספר? באמת סיפור...

מנסה להניח רגל בזהירות נהיה לי קשה לבוא לכאן ההצפה ואחרי זה החופשה הארוכה מרגיש לי לא בטוח פה

מזל טוב אודי.

הי רוני :-) אין לי מושג איך גילית את זה ואנ'לא יודעת אם בטעות אודי קצת מתפדח, אבל אם כבר - אז מצטרפת לברכות. סוריקטה

איך חיינו בלעדיו?? המון מזל טוב אודי, המשך חיים טובים ושמחים ומועילים והרבה בריאות

מזל טוב גדול, והרבה אושר, שמחה ובריאות :-)

איזה גילוי :) הרבה מזל טוב!!! אושר, בריאות ונחת מכלם!!!!! (גם מהמטופלים :) ) מספר פעמים עבר לי בראש שהייתי רוצה לדעת את יום ההולדת שלה...יכל להיות נחמד.

ותני מייל פרטי אוכל לתת לך את כל הפרטים יום הולדת מקום לידה מספר ילדים שמות וגילאים מצב משפחתי גיל של כל אחד היום זה מאד פשוט

ברכות ואיחולים ליום הולדתך. אושר ונחת והגשמה עצמית.

מצטרפת לאיחולים בדיליי. (:

לזמן במקום הזה יש קצב משלו דשדושי רגליים במסדרונות פנים חתומות עיניים בוהות דיבור איטי צעקות שבר התפרצויות בכי כל עוולות העולם והרע גרים כאן אני לא מכאן רק מהצד מתבוננת ונסחפת אל קצב הזמן החדש השכמה כי חייבים לקום לא חייבים לאכול מדד המוות נבדק בכל כמה שעות שיחות רופאים אחיות פסיכולוגים המון אנשים רעבים לטיפול חדר כם עוד שלוש מיטות אני מסתובבת אל הקיר מנסה להרפות לישון יושבת בחוץ עטופה.בצינת הבקר מהלכת יחפה על הדשא הרטוב ומנסה לקרוא דף מספר תוך כדי הליכה אולי המקצב.יניע. לא לפחד לא לוותר לנשום להלחם אני לא משוגעת אני לא מכאן אבל צריכה להיות כאן עד שיחליטו שמשהו נרגע. מקווה שזה בסדר לעדכן כאן במה שאני קוראת יומני שגעון.

כי במקום הזה גר הדגעון, אני בשליטה, די זרה בנוף הזה שרובו אנשים פסיכוטיים. הסבל פה גדול,.גם סבלי שלי. ואני פה בתוך השגעון. מה אתה.חושב אודי?אולי זו טעות שאני כאן, אולי הכל בכלל בטעות...

הריון ראשון ופתאום בבדיקה מתברר שיש נקודות היפאקוגוניות בלב. אני אכולה מדאגה, בעלי מאמין שאם הרופא אומר שבהרבה המקרים זה בסופו של דבר שום דבר, גם אנו נהיה בצד הזה הפעם,אני חוששת מאד לילד שיהיה בריא. ?????????מה יהיה? תן לי כוח לעמוד בזה...

מכירה המון הריונות שהיה "ממצא מדאיג" בבדיקות. גם אותי שגעו קצת לקראת הסוף. ברוב המקרים זה באמת בסדר. הגיוני שאת מוטרדת, מאוד טבעי וקשה להמנע מכך. הריון באופן כללי, זו תקופה די מלחיצה. כמה טוב שיש לך בעל תומך ואופטימי . בהצלחה.

רע מגעיל עצוב מייאש סתום שקועה טובעת נבלעת וזהו.

ניסיתי להרגיש שיש לי כאן מקום להיות אני בלי פחד ,בלי שוב לשתוק. לצערי גם כאן מרגישה שמעדיפה לא להראות כדי לא להיפגע ואז לפגוע ... לא יכולה עם הביקורת והשיפוטיות שבאויר מלחיץ ומפחיד

רק רציתי להגיד שלום.. כתבתי לפסיכולוג שלי שניפגש ונדבר... אתה פה? מרגיש אותי?,., רחל.

**אם מה שכתבתי לא קשור או יש בעיה מצטער מראש זה פעם ראשונה באתר** מצטער אם זה מבולגן פשוט קשה לי לבטא את עצמי כמו שצריך.. אני מיזנתרופ  אני שונא בני אדם ואת הטבע שלהם וזה כבר נמשך יותר מעשר שנים (כיום בן 19). מגיל צעיר מאוד החלה להתפתח אצלי השקפת עולם מאוד קיצונית ושונה על איך העולם אמור להיות וככל שהתבגרתי העיניים שלי "נפתחו" וראיתי כמה העולם המציאותי שונה מהעולם האידיאלי ועם זה השנאה שלי לטבע האנושי גדלה. את השנים הצלחתי לשרוד מבלי לעורר תשומת לב על ידי שליטה עצמית ודמות שיצרתי והצגתי לאנשים שלא יראו את האני האמיתי. אך ככל שהשנים עברו והעיניים נפתחו והשקפת העולם נהייתה קיצונית ( השנאה שלי לטבע האדם עברה גם לכל יצור אחר שקיים והטבע שלו[בעלי חיים,צמחים וכדומה] ). התחלתי להיכנס לדיכאון עמוק שהשפיע עלי פיזית וחשבתי שעוד אשתגע אך מצאתי דרך לברוח מהמציאות על ידי קריאת קומיקס. לפני קריאת הקומיקס לא ידעתי איך זה מרגיש לאהוב להיות נאהב  בין אם זה משפחה חברים זוג וכדומה לא ידעתי מהו אושר ואיך זה מרגיש למרות שהסביבה כן היה ניתן לראות שהם אוהבים ושהם מאושרים ולמרות היחס הטוב והאוהב אלי לא הרגשתי כלום. דרך הקומיקס באמצעות הבעות הפנים והמילים התחלתי להרגיש זאת -סוג של אמפתיה. זה נשמע די מביך אבל שהיה לדמויות בקומיקס שמח שמחתי, שהיה להם עצוב בכיתי שהם הרגישו נאהבים ואוהבים הרגשתי גם את זה ודרך זה הצלחתי לשמור על השפיות שלי לעוד יותר זמן.אבל "התרופה" הפכה להיות סם ממכר וככל שהזמן עבר ביליתי יותר זמן בקריאה של הקומיקסים והראש שלי בילה זמן במחשבות עליהם והקשר למציאות החל להתנתק עוד יותר. בנוסף האמפתיה שלי לדמויות בקומיקס התפתחה בכך שפיתחתי דעות משלי לדוגמא אחת הדמויות בגדה בדמות אחרת והדמות האחרת סלחה - אני פיתחת זעם עצבים ועצב ושנאה כלפי הדמות שבגדה. למרות שפיתחתי דעות משלי אף פעם לא שמצי את עצמי במקום אחת הדמויות. בנוסף עם הזמן ראיתי את הטבע האנושי גם בקומיקס ופיתחתי שנאה עזה כלפי דמויות ויש הרבה קומיקסים שרק מלחשוב עליהם גורמים לי לכאב אבל עדיין לא יכולתי להפסיק לקרוא אותם. הכאב גדל הלב כאב פעם רבות התפתלתי מכאבים במיטה בכיתי בלילות. דבר נוסף שעשיתי על מנת לשמור על שפיות  בחברה ולא להשתגע לפני אנשים זה חתכים ומכות לעצמי וזה החל מכיתה ה והסתיים לאחר שנוצרו צלקות אבל עדיין מדי פעם מכאיב פיזית לעצמי כאשר אני ברמה מסויימת של הדיכאון על ידי מכות וכבר לא חתכים. יש לציין שבהשקפת עולם שלי אני לא מאמין בהתאבדות ולכן אני לא ניסיתי או אנסה אבל כן יש רצון למות בין אם זה ממחלה, מישהו יהרוג אותי, תאונה או המתת חסד אבל להרוג את עצמי באמונה שלי יש פחד שאני יחזור ולכן לא אנסה להתאבד לעולם. המיזנתרופיה שלי הגיעה למצב קיצוני שבשבילי מוות זה לא הפתרון הסופי : באמצעות הקומיקסים אספתי את הדברים שאהבתי וגרמו לי להרגיש טוב  ו"יצרתי"מין עולם אידאלי בפנים. עולם שאני לא אוכל להיות לעולם עולם שלא קיים עולם שלי לא מגיע להיות בו כי אני "מזוהם" אני אנושי. הדיכאון התחזק וההתמכרות שקומיקס גדלה ובהדרגה נהייתי יותר חסר ביטחון ונהייתה לי חרדה חברתית. התחלתי יותר ויותר להסתגר בבית ולא התחברתי לאנשים ובעיני להיות בחוץ ולתקשר עם אנשים נהיה כבר חרד ממצבים בהם יש אנשים בין אם זה אנשים שאני מכיר ובין אם לא. בעיני להיות מנוכר לבד מאנשים וללכת על פי השקפת העולם שלי זה הדבר שאני מרגיש הכי נוח וכל דבר אחר בין אם זה לדבר עם מישהו ( אפילו אם אני מכיר איתו) ובין אם זה לצאת זה עינוי . יש לציין שהרמה הלימודית שלי הייתה דיי טובה. בעקבות קריאת הקומיקסים הפסקתי בהדרגה לראות יופי בעולם האמיתי ורק בסדרות אנימה או קומיקסים ראיתי שם את היופי. נתתי לעצמי גבול מסויים שהשפיות תשמר יציבה וזה עד סיום התיכון ועכשיו זה מתחיל להתערער אז סיפרתי להורים שגם הם עדיין לא מבינים והם הופתעו ולא ראו זאת. הם רצו שאני אדבר עם פסיכיאטר אבל אני בעצמי לא יכול לדבר אנשים ולהיפתח ועם השנאה שלי לטבע האנושי והחרדה החברתית שלי לדבר עם פסיכיאטר זה בלתי אפשרי כי אני לא אדבר כי אפילו להורים-{אנשים שאני מכיר הרבה זמן } לא פתחתי את הכל והסברתי להם מה יש לי על  ידי כך שהראתי להם שמות של הבעיות שיש לי (מיזנתרופיה חרדה חברתית ודיכאון) ושככה אני מרגיש. דבר נוסף כדי להשאר יציב הוא נורמאל מסויים כלומר השיגרה ששמרתי והתרגלתי ואם היא תשבר השפיות שלי תתערער. בנוסף אין לי בחיים שום תשוקה למשהו: עד עכשיו פעלתי כמו מחשב וכיוונתי לעבודה עם כסף ולכן למדתי דבר שיצר לחצים רבים בתקופת החטיבה אבל בתיכון יותר השתחררתי ועדין הצלחתי טוב ( לא כמו פעם אבל טוב מאוד) וככל שהמועד ששמרתי את השפיות שלי יציבה התקרב חשבתי לעצמי אני לא אוהב לעשות כלום שום דבר לא מרתק אותי אין לי מה לעשות בכסף שיגרום לי אושר  החיים נמשכים והרגעים שיבואו אני אצטרך ליצור קשרים להתחתן אבל עם השנאה שלי לטבע האדם והשקפת העולם הקיצונית שלי (לדוגמא איזו סוג אהבה צריך להיוץ בעולם) ראיתי שזה בלתי אפשרי. אני עוד מעט מתגייס ואני עדיין ממשיך כמו מחשב כי אם אני לא אמשיך אני אתרסק ולכן כיוונתי לתפקיד שיעזור לי להתקדם אבל אני לא בטוח שהשפיות שלי תחזיק מעמד למרות שיש שליטה עצמית טובה אני לא יודע מה עוד יקרה. אני רוצה להיות נורמאלי. אבא שלי קנה כדורים ללא מרשם מטבע שאולי יעזרו אבל עדיין אחרי שימוש אני עדיין בדיכאון. השקפת העולם שלי איתה אני מסכים גורמת לי להתרסק מיום ליום והיא מי שאני כבר ובגלל שאני לא מסוגל לא יכול ולא רוצה לדבר עם פסיכיאטר אין פתרון סופי. נושא חשוב שלא מעציב אותי :מוות לא מעציב אותי לדוגמא אם מישהו שאני מכיר הרבה זמן ימות אני לא ארגיש שום עצב אבל אם אותה דמות מרכזית בנורמל שיצרתי לעצמי כדי להיות יציב ) לדוגמא מישהו מהמשפחה יכאב לי מעירעור הנורמל .לעיתים אני חושב אם רק תהיה תרופה שתשנה את האישיות הזאת עם המיזנתרופיה. יש לציין שאין לי מחשבות שיסכנו מישהו או שיש חשש שאני אפגע במישהו הדברים שאני פוחד שיקרו זה שאני בעצמי אפגע איכשהו ושוב לציין אני לא אובדני ) ושום מחשבות על התאבדות. השאלה שלי אחרי שמישהו שמבין בזה קרא יש  טיפול יעיל לדעתך ללא דיבור ישיר ( אני עם מישהו)?

מכל שגרה מוכרת מהילדים שלי לא שחררו אותי לסוף השבוע ואיש לא בא לבקר במקום הזה שיש בו הרבה רוע ועוולה ומסכנות ומוות. מה אני עושה כאן????? רוצה לברוח

רק לא שןב התקף פאניקה. זה כל כך קשנ לצאת ממנו מקווה לא ךהיכנס להתקף הזה. קשה!! אפילו לא מצליחה לבכות שזה סוג של השתחררות. איך ארגע!? אוף.

מה שלומך עכשיו? בסוף תמיד נרגעים, גם אם לא עושים שום דבר. אולי זה יכול להקל לפחות על הפן הזה של הפחד, החרדה מאיך משתחררים מזה? נעמה.

יותר טוב

אשמח אם תוכל לומר מה דעתך. אני בטיפול רגשי, לא אצל פסיכולוגית אלא אצל מטפלת בפסיכותרפיה גופנית. אני נפגשת עם המטפלת כרגע מעל לשנתיים. הפגישות נערכות בבית שלה, בחלק שמיועד למפגש. לאחרונה נפגשנו פעמיים במקום אחר. אחרי הפעמיים האלו נודע לי ממנה שהיא עברה דירה. היה לי לא קל לשמוע את זה ולקחתי את זה מאוד קשה.. היא לא הכינה אותי לזה, וגם לא נתנה לי להיפרד מהמקום שבו נפגשנו במשך יותר משנתיים. העליתי את זה בפניה. היא אמרה שזה לא היה נראה לה משמעותי בעיקר כי עברנו להפגש במקום אחר ולכן היא לא העלתה את זה. אני אמרתי שזה היה רק לפעמיים, ושלא ידעתי שאני לא אראה יותר את המקום הזה- ששימש לי קצת כבית פעם בשבוע במשך המון זמן. זה ערער מבחינתי את האמון. ומרגיש לי לא מקצועי. מה אתה חושב?