פורום פסיכולוגיה קלינית

תוהה אם זו שלי מלפני רגע עלתה.. ולכן נכנסתי למחשב. אבל נכון שלא כדאי שאשתגע בגלל דבר כזה?ושגם אם היא לא תעלה מקס' אוכל לכתוב שוב? רוצה להאמין.. ושלא אם זה יקרה אשתגע. ושתדע, שאני בכלל לא אוהבת את המקום שלה, אבל הספה שלה נוחה לי ואפילו היום שכבתי עליה. גם אמרתי לה את זה שאני שונאת הכל שם חוץ מהספה.

אודי ראיתי מישו שהיה אצלה. שבוע שעבר הגעתי מוקדם באמת אבל היום הוא עמד ליד ודיבר בטלפון. וגם, קטע מצחיק, אמרתי לה שראיתי בפנקס הפסיכולוגים ש משו עודכן אצלה והיא אמרה שהיא אפילו עוד לא ראתה את זה..

היי אודי, אפשר שלא תפרסם את ההודעה לגבי החתול? סתם הודעה מטופשת שצריכה להיאמר למישהו אחר ולא בפורום, בבקשה אל תפרסם.

:(( אודי :(( רוצה להרגיש פה שוב בטוח..

במבי יקרה, יש לנו איך לעזור? מה יגרום לך להרגיש בטוחה? נעמה.

ידעת שהעלבת אותי מאד? אני נעלבתי ממך ומהצורה שפנית אלי. לכן כמעט לא נכנסת לפורום. כבר לא איכפת לי מאף אחד. כמו שלך כנראה לא איכפת ממני. בקשר לזה שאמרתי שאני שונאת את יום שלישי כי הפורום אז בשביתה ואתה במקום לנסות להבין אותי אמרת שאתה דווקא אוהב את שלישי כי זה יום המנוחה שלך. סבבה. אז פירגנתי לך בכל הימים האלה שלא הייתי בפורום. חיכיתי שתבקש סליחה כי זה העציב אותי. אפילו אם אתה חושב שאני לא צריכה להיעלב מזה. נעלבתי. חשבתי לעבור על ז אבל לא הצלחתי ואתה תמיד אומר שחשוה להעלות את הדברים ולדבר עליהם. הנה העליתי. מה אתה חושב על זה?

אני מאוד מעריכה אותך שחזרת ואמרת. אגב, כשכתבת שאת לא אוהבת את שלישי לי היה ברור שזה בגלל שהפורום בחופש.

שינוי בפורם..לא רק מאז שלקחת פסק זמן..בכלל.קצת כמו במבי... אלא שאני לא רוצה להעלם מפה..אני רוצה לתפוס מקום..שתראה. השתנו מספר דברים..גם יש יותר שיח ואת זה רצית נכון? ועדיין מחכים לך...והדרישות דווקא גברו..וסף הכאב בלתי נסבל וגם אני כבר בלתי נסבלת.. ובכלל נראה שכלם צריכים להעביר הכל לטיפול ולא לפה אך הפסקת לשלוח אותנו חזרה לשם...אוף כתבתי הרבה מדיי .סליחה יש עןד דברים שמשתנים פה...לא יודעת אולי גם אתה משתנה...סליחה שחפרתי...ץנח היטב ותאגור כוחות ביום שלישי העקבי לפחות....

חתול!

ההודעות כולן לא במצב טוב..אז לא אוסיף מכאוב.....רק אשאל איך אוהבים את עצמך? איך לא שונאים?...אין לי פגישה השבוע והפסקתי להציק לה אבל לא הפסקתי להציק לעצמי....

שאלת את שאלת מליון הדולר . את יודעת אני חושבת שזה בסדר שתיכתבי שרע גם שלכולם רע . בבקשה יקרה אל תציקי ותכאיבי לעצמך תחשבי שזה ילד קטן היית מכאיבה לו ? תשמרי על עצמך .

מהבוקר הוא עוטף אותי בכאב עמוק בדמעות בצלילה בבהייה בחלל אתמול כתבתי ונמחק חבל זה כבר אי אפשר יותר לסבל

אמרה שאני עושה שביתה איטלקית. לא לכאן ולא לשם. לא נעזרת ולא מפסיקה לבוא. אומרת, אבל לא דברים משמעותיים. שותקת, אבל לא עד הסוף. בכלל, אולי בכלל, אני עושה שביתה איטלקית לעולם. מפחדת לחיות, מפחדת למות. אז אני יודעת, אודי, שקשה לענות לי. שהנוכחות-לא נוכחות שלי משאירה אותך ללא מעש. אני פשוט מפחדת מדי לא לבקש. מפחדת מדי כן לבקש. ומה שנשאר לי שם זה מקום כזה צר של אוויר: || אז קשה לי גם לקרוא ולהגיב לאחרים . ויש בה איזה צדק, בשביתה הזו, איזה דיוק, שקשה לי להרפות ממנה. מעל לכוחותיי. ברווח הצר הזה, אם תוכל להיכנס, איכשהו, אולי אצליח לשמוע. (כתבתי תוכל, התכוונתי אליך, אבל אולי אליה, ויודעת שאני זו שבעיקר צריכה, אבל לא יכולה, אני בשביתה, לא מרשים לי להפסיק אותה). אז שביתה איטלקית, אודי, אני כותבת כאן מפעם לפעם, סתם, סתם, סתם. גילת.

היי גילת, מה דורש ועד העובדים? נעמה.

הודעות שאני כותבת

איפה את ... שמחה שלפחות אות חיים הצלחת לכתוב. תנסי מהמחשב משהו קורה במערכת לא רק להודעות שלך .

חשבתי עלייך בימים האחרונים ודאגתי קולך היה חסר כאן. תנסי לכתוב במילים שיפרסמו כאן מה שלומך בבקשה בבקשה

יש בעיה בכתיבה בנייד..בדרך כלל אני מעדיפה לכתוב הודעה מהמחשב..ובאמת עד שאודי לא מעלה אין אפשרות לדעת מה עלה בגורלה של ההודעה..שלח לחמך..אך אנחנו כאן אחת עם השנייה והנה נוצר מה שאודי חיכה לו מזמן..שיחות בנינו.

שוב.נכשל טקס האוכל היומי אני רוצה שיניחו לי כבר. לא מצליחה וזה מתסכל מאוד. עכשיו אומרים שעד שלא אצליח להתקדם לא אוכל לצאת. אבל זה הגוף.שלי אודי. הם לא יכולים לעשות את זה נכון? חוצמזה שאני לא אנורקסית זה רק סמפטום של הטראומה, נכון?

שלום רב ד"ר בונשטיין, הבן שלי בדיכאון זמן רב והוא נמצא במיטה רוב שעות היום. הוא טוען שהמטה משפרת את מצבו. האם זה יתכן? או האם זה פוגע בו והוא לא מבין את זה? בתודה רבה, הראל

איבדתי את זה .איבדתי את התקווה שפעם אני אצליח להסביר את עצמי להיות מובנת . להגיד אני מרגישה ככה או ככה מבלי להשמע מאשימה ותוקפת . מבלי שאני לפני זה ירגיש שכועסים עלי ושאסור להרגיש . אודי איבדתי תקווה בטיפול . הם כל כך הרסו אותי לעולם לא יצליחו לתקן אותי לעולם . אני פשוט מיואשת . אתה יודע היא כבר לא מחייכת זה כל כך עצוב . גרמתי לה להפסיק לחייך ..עדיף שאני אלך אם לא הייתי אנוכית כל כך הייתי מפסיקה את הטיפול ומשחררת אותה ממני .

לא יודעת אם זה יתפרסם:/ אני מרגישה שאת רוצה שיהיו איתך בייאוש בחוסר תקווה בלא מובנת. ולא את לא הורסת אותה זאת הפנטזיה כמו התינוק שנושך לאימו את השד ובזה הוא בטוח שהוא הרס אותה. וגם תחושה של הרס זה חלק מהתהליך הטיפולי משפט כואב שהמטפל שלי (האבא המאמץ) אמר לי בימים הקשים-בשביל לבנות חייבים להרוס. שלך, הילה

שאקדשת לי זמן מזמנך . שראית אותי שהיית ..נעים

https://www.youtube.com/watch?v=pT8HOC-EhZk וכל מילה מיותרת ...

אני מציפה? כי אני מוצפת. זה לא סביר אז אי אפשר להסביר מתכנסת נשאבת למקום הזה המוכר החשוך, הריק, המנוכר. רואה אותי מובלת לשם ולא מצליחה לעצור או להתנגד. לא יודעת מה עוד אפשר לעשות כדי לנסות לצאת. עייפתי.

זה ככ עצוב וככ מבינה אותך . יושבת איתך בשקט עם זה בסדר נאחזת באמונה ובתקווה שפעם ננצח אותם . שיפסיקו להוביל אותנו למקומות האלה ...ביחד יותר קל לצאת מהבור .

מה זה

חבל שדיברתי . ידעתי שזה יגמר רע . עד שהצלחתי לדבר . בהרגשה שלי היא כעסה אפילו שהיא אומרת שלא ,ובהרגשה שלה אני מאשימה אותה..סהכ ניסיתי להגיד לה שהם פוחדים ושתעזור לי להרגיע אותם גם את זה לא הצלחתי להסביר לה . חבל על הזמן שהיא מבזבזת איתי ועלי . חושבת שפרשתי עייפתי בחצי שנה האחרונה זה רק ככה . כנראה שיש מצבים שצריכים לוותר אני וויתרתי .

תהיי חזקה ואל תוותרי..בטוחה שיש לך הרבה על מה להילחם...

הבקר שוב התחיל בהליכה יחפה למרות שהדשא היה רטוב זה היה נעים ללכת ללכת ללכת. אני רוהצ לצאת מכאן. חוויית הבידוד היתה קשה אני מרגיהש שבמקום להחלים אני אוספת עוד טראומות במקום הזה. אבל לאן אלך ומי יוכל לעזור לי כשאצא מכאן עדין אין פתרון. רגשות האשם גוברים על נטישת הילדים מעולם לא הלכתי מהם אני רעה אמא רעה וקרה להמ אני לא מצליחה להשתדל יותר למענם?

את אמא שרע לה ומנסה לעזור לעצמה . לא קל להיות במקום שאת נמצאת מקווה שישתפר . שמחה שהלכת והיה לך נעים .

עלו בי יותר מדי מחשבות בשבוע-שבועיים האחרונים. ויש לי דו-שיח איתן, עם עצמי, והוא מכאיב. "לכו, די, אין לכן מקום." "נעמה, אנחנו כאן. תני לנו מנוח, או שנמשיך לרדוף." "אי אפשר, תבינו. מספיק." "ולחתוך?" "לא, כבר לא עושים את זה. די." "אולי לצום קצת? תראי, לא יזיק לגוף שלך לסתום קצת את הפה. שיפסיק להיות לך גועל בבטן." "די, זה לא הזמן ולא המקום. גם תקופת מבחנים, אי אפשר עכשיו." "אז מה כן? אנחנו כאן." "אז לכו, אין לי מה להציע." "למה היחס הזה? ממתי כבר אין את הדיל הזה של פגיעה עצמית ובתמורה נלך?" "די, היינו שם, טיפול כמה שנים טובות, כבר לא חוזרים." "ולתת לנו לצאת ולהשתלח בטיפול?" "אי אפשר עכשיו. היא לא ממש איתי, היא רחוקה. אין לכן מקום שם." "אז אנחנו כאן." "יש היום מבחן. תוכלו לחזור בערב?" "עם ריבית?" "אם זה מה שצריך." "נתראה." (פתאום המון מילים, נפלו לי חומות הצנזורה יותר מכפי שהייתי רוצה. לא יודעת, אולי אלו בכל זאת דמי כופר קטנים למחשבות, שילכו לפחות עד סוף המבחן.) נעמה.

יקירתי, וואו..המון אומץ יש לך וכח..כדאי להביא את מה שכתבת לטיפול...כל כך חזק!!!! את גיבורה. ותודה על התגובות האמפתיות שלך אליי...אפשר רק להעריץ ולקנא באומץ הזה..בהצלחה בבחינות...מיכל

גאה בך ..על האומץ להוציא לכתוב את הקולות האלה . לא פשוט להגיד אותם בקול. אבל ברגע שהם נשמעים פתאום יש בנו יותר כוחות להתנגד להם . להיות במקומות הנכונים . שימרי עלייך

תודה על ההתייחסות הזו, ההדגשה של הכוח והאומץ שמתחבאים שם גם. כמו שכתבתי למיכל, פספסתי אותם וראיתי רק את הכניעה, תודה על הפניית הזרקור החיובי הזה... נעמה.

שאת כל כך חכמה, יש לך ידע רחב ועצום...(הלוואי עליי כי אני טיפשה ושכחנית, קשב וריכוז שהעברתי הלאה לדור הבא ועוד ).......עוד סיבה לקנא בך! יודעת להסביר עצמך בצורה מיוחדת במינה....העניין של הצייר אשר, של כל הסוריאליסטיות הזו....לחיות בתוך ציור לא הגיוני..וואו....באמת סיוט :( הדימויים שלך חזקים ורק מתוך כך שתלכי איתם לטיפול אני מאמינה שתוכלי להרגיש שהיא קרובה היא תרגיש אותך בטוח!! .. ותבין, כי אני ממש הרגשתי אותך, את נוגעת בנקודות רגישות...יש בך כל כך הרבה, את מדהימה!!!!!

וואו, מיכל, כל כך ריגשת אותי עכשיו. לא ציפיתי לזה, ופתאום נכנס ככה לבטן. תודה על המילים, יקרה. ואת יודעת, בכלל פספסתי את האומץ שכן מסתתר בין המילים עד שאמרת. תודה גם על זה. שולחת חיבוק חזק, של הכרת תודה-אהבה-אמונה כזה. נעמה.

איזה אומץ יש לך. חנה (:

היי אודי, בטיפול כשהייתי אומרת למטפלת שלי שאני רוצה לעזוב - היא אף פעם לא הייתה מתאמצת לשכנע אותי להישאר. אבל, איפשהוא אצלי בלב, אני יודעת שהיא רוצה שלא אעזוב (ולא בגלל הכסף, יש לה מטופלים) כאילו, אכפת לה שאני אהיה בטיפול. אני מרגישה זאת עלייה. אני מפחדת שאני מדמיינת את התחושה הזו וזה לא באמת כך, אלא סתם בדמיון שלי. אתה חושב שאני מדמיינת? אני מבולבלת.

אם היא הייתה מנסה לשכנע אותך היית חושבת שזה בגלל הכסף . ובכלל טיפול מוצלח צריך לבוא ממך ולא ממנה . אני בטוחה שאכפת לה והיא לא רוצה שתעזבי . תתאמצי למצוא יום חדש . הכל יהיה יותר טוב . חיבוק אם מתאים לך

יכולה לראות עצמי כאילו אני כתבתי את ההודעה הזו. אצלי דווקא היא תגיד שהיא תצטער אם אעזוב (:, בינינו כפי ששתינו יודעות זה לא יקרה, גם אם אני מאיימת עליה שכן. אני מאוד סומכת עליה וידועת שהיא לטובתי ובכל זאת גם אני תוהה אולי אני מדמיינת ולא אכפת לה.?. אולי הכל רק כביכול 'הצגה' או בסה"כ עבודה ולא מעבר?! ואנ יודעת שלא ובכל זאת מתעסקת בזה. אני מספרת לה את זה וזה עוזר. לא יודעת אם זה טבעי או לא, אבל בכל מקרה זה נמצא אצלך, וואלי יקל עלייך אם תדברו. חנה

היי מימה, קראתי כאן את ההודעות שלך (וההודעות אליך) ,ואני חייבת לומר שאני תמיד קוראת אותך (אבל לא תמיד עד הסוף :-) ) כתבת שזה כואב שצריך לשלם כ"כ הרבה כסף על הכלה והקשבה אני רוצה לכתוב על זה כמה מילים: מימה, אם בשבילך טיפול היה רק הכלה והקשבה, אז כנראה שזה לא היה טיפול ופספסתן , את והמטפלת שלך, את כל המטרה בטיפול לא רק מקשיבים או מהנהנים או מקבלים תשומת לב בטיפול אמורים להגיע לתובנות, בטיפול צריכים להשתנות, ללמוד הרגלי חיים וצורת הסתכלות חדשה מטפלת (עם כל הצער לפעמים) היא לא חברה. ואם היא לא תשים גבולות, אז היא תיאלץ לעמוד בתובענות מאוד גדולה מצד המטופלים שלה ואז השחיקה תהיה מאוד מהירה מאוד יכול להיות שהמטפלת הקודמת שלך הייתה מטפלת לא מקצועית ולא אנושית. מאוד הגיוני. זה קורה. אולי לא הייתה כימיה ביניכן... אבל, הציפיות שלך הן גבוהות לפעמים. סה"כ הם אנשי מקצוע ובני אדם. לפעמים לנו נוח לשכוח. וזה טוב שהם זוכרים. לגבי הכסף? זה גדול ממך וממנה. זהו השכר המקובל בשוק. ואם היית מטפלת לא היית דורשת שכר כזה? אני כן. למה לא? אני יכולה לומר לך על הטיפול שלי, שלמרות שהוא קצר היה מלא בכשלים אמפטיים מצידה ומילים פוגעניות מצידי. אבל קשר עמוק ויציב וחזק נבנה דווקא מהמקומות הקשים גם אם תלכי למטפלת אחרת בשירות הציבורי, או אפילו בחינם- תמיד תמיד יהיו כשלים מצידה ופגיעות לא מכוונות ואטימות שלה כלפייך – כי היא בת אדם. וכמובן בחיים, הכל עניין של הסתכלות: וההסתכלות שלך ממה שהתרשמתי מאוד מקטינה אותך כל הרגשי נחיתות, האמונה שאף אחד לא יתעניין בך באמת, שאת "נכה" ולא שווה שום דבר. מימה, אני הייתי שם. ואני עדיין שם לפעמים. הסתכלות כזו לא מובילה לשום מקום. וחוצמזה, דווקא התרשמתי מסגנון הכתיבה שלך (ברצינות!). אין ספק שיש לך אוצר מילים רחב (ואני לא מתכוונת לקללות :-) ) יש המון מרץ בהודעות שלך. הוא רק מתועל למקום לא נכון. וזה גם לא כיף לבכות לבד.

חייכתי שקראתי את התגובה שלך.

מיקה, אני מתחברת מאוד למה שכתבת... וגם אני חייכתי למקרא כמה משפטים (:

את כל מה שקורה לי. את כל החלקים האלה שמרוב מריבות שלהם אני לא שומעת אותי. איך להסביר חלקעיקים מפוזרים נעלמים ברוח איך להסביר גוף לבד בלי רוח בלי רווחה??? איך מסבירים מה זו נאקה? לא יודעת להסביר יודעת לחיות עם סה שלא מבינים ולהפסייק להתאמץ כל כך..

תיכתבי .תני להם מקום בכתיבה לי לפחות דברים מסתדרים מתארגנים .ולמריבות גבולות .איתך יקרה תמשיכי לתת מילים לדברים זאת הדרך ...

מה השינוי הפנימי שלדעתך אני צריכה לעשות?

על המחט שנתלשה ומה שעשיתי כדי להשקיט מעט הוכנסתי לבידוד כמה משפיל וכואב

היי עמליה, אם אני זוכרת את הספר היטב, העונש שהכי הכאיב לרסקולניקוב הוא רגשות האשם שלו, הבידוד שלו בתוך עצמו. ובעיקר אני זוכרת את הסבל המטביע שלו. מקווה לעוד ימים של טל נעים ומלטף. נעמה.

אודי אתה חושב שזה מגיע לי? עונש על עונש? אתה יודע כמה קשה לי נטילת החרות ונסיונות החינוך/אילוף האלה. למזלי לא היתה אלימות ולא קשרו אותי מפני שלא התנגדתי. ברור לי שצריך למצוא דרכים שפויות לפרוק את הזעם אבל כשכל כך הרבה קולות פעילים בפנים והזעם גואה הדחף לפעמים אינו נשלט.

למרות הסטיגמה שיש למקומות האלה אני חושבת שהם מאןד משתדלים, דואגים ומייטיבים. אולי גם אני קצת עוף מוזר פה בין כתלי השגעון, מתקשרת איתם ברבדים אחרים, זוכה לראות תמונות של ילדים נכדים ןמוצאת תמיד דלת פתוחה למצוקות שעולות ביום. גם עבור המאושפזים האחרים אני עוף מוזר. אני מקיימת את שעות הסיפור לפי ביקוש ויש ביקוש. עכשיו עם סוס אחד נכנס לבר של גרוסמן. עדין נכשלת בכל מה שקשור לאוכל אני מנסה כל יום ולא מצליחה להתקדם. אני נחלשת מאוד

תינוקת על הרצפה חוט קשרה לה בצוואר איבדה דופק מילתה אמבטיה זרק. אות. למים עזב. אותה עלתה במדרגות ירדה רצה השוטרים אחריה היא יותר מהר הם לא תופסים אותה קופצת בין גגות היא לא טשטשה ראיות הכל התערפל מסביב חנק אין אני ועכשיו גם אין היא איבדה קשר יצאה מהמכם של שדה התעופה אין קשר אבד קצה החוט האחרון אף אחד לא ידע שהילדה מתה המשיכו להציק לה הבנק הרווחה היא חיה בשביל לסבול ומתה כדי.........

כבר שבוע שאי אפשר לעלות הודעות, עכשיו תגיד מי מסרס את מי? לא היא לא אתה לא העולם... כל השבת ביליתי במיטה מיום חמישי בצהרים עד שבת בלילה. לבן זוגי התלוננתי על חולשה ועייפות שכנראה מתפתחת מחלה ובפנים ובראש ניסיתי להבין מה אני רוצה שיקרה, מה קרה ומה קורה? כל מה שהיא רוצה שיעלה בטיפול לא מגיע לשם אני סוחבת את כל התמונות הפחדים והדברים שאני רוצה לומר בראש לא מצליחה להפוך אותה לחלק . אתה יודע כשאני חושבת על זה תמיד פחדתי לשתף. כאילו מה עבר מעל 20 שנה ואני מפחדת לדבר על זה? מה דפוק אצלי. אני אדם בוגר.

המסורסת היחידה זו אני.

מה את רוצה להשיג בכתיבה שלך כאן ..בבקשה אל תיפגעי ממני אני באמת מנסה להבין. מנסה להיות במקום ללא שיפוט ובקורת ולהבין כתבתי לך למטה ,הושטתי לך יד כדי שלא תהיי לבד כי כתבת שקשה לך הלבד .אין לי בעיה שידי נשארה לבדה זה מובן לי שקשה .אבל בהרגשה שלי ואולי אני טועה לקחת את היד שלי ובמקום להרגיש פחות לבד ולטפס יחד החוצה אל האור . לקחת את היד שלי וניסית ל"הרביץ"בה לאודי. בלנסות להוכיח אותו שהוא כאיש מקצוע לא הפך חברי כמוני כי אם נשאר מקצועי .ודווקא אם היית מקשיבה לתשובתו ..אולי היית פותחת באמת את הדלת למרתפי לבך . ואת שוב ושוב כותבת על הטיפול על המטפלים .אישית עייפתי כנראה לא אקרא יותר וגם לא אגיב - משל זאב זאב - מודה עייפתי . לדעתי אחרים גם עייפו מלשמוע על טיפול שהיה לפני עוד מעט עשור . ואני חושבת לעצמי מימה האם את בוחנת מתי אודי התעייף מתי הוא יפסיק להגיב לקרוא ...ואז תוכלי להגיד שהנה גם הוא כזה . ובכנות הכי גמורה לא כותבת לך כדי להוכיח אותך וכנראה שהכתיבה שלי גם לא תעזור לך להפנים . אז למה אני כותבת ? כי קשה לי לראות אדם שכל כך קשה לו והוא כורה לעצמו בור אז מנסה שוב .. אולי הפעם תפסיקי להסתובב... https://www.youtube.com/watch?v=aJ5NXQNOQ3s

אני אתחיל מהסוף. את לא חייבת לקרוא את ההודעות שלי אם את לא רוצה או לא רואה טעם. אני לא אעלב מזה. הערכתי את התגובה שלך כי לדעתי היא הייתה אמפתית ורגישה. מעבר לזה לא ברור לי אם ומה ציפית שאעשה עם היד המושטת כדברייך. ולא ' הרבצתי' לאודי אלא הצבעתי על ההבדל בין תגובה שהיא אנושית מרגש לרגש לזו המקצועית שמתבוננת ומשקפת טכנית. ותהיתי מה מטופלים באמת זקוקים ממטפלים? כי לדעתי זה מסוכן לאבד את היחס הרגשי בין כל הטכניות הזאת.

בטיפול טוב לא מאבדים את הרגש . רק שיש הבדל בן רגש של איש מקצוע לרגש חברי מן הסתם .. האמת לא ציפיתי שתעשי עם ידי כלום ,יכולה לספר לך מה אני עושה כשמושיטים לי יד גם בוירטואלי ..זוכרת שאני לא לבד ביקום ושכולנו רקמה אנושית אחת . נאחזת בה ומודה על כך שמישהו פינה לי דקה מזמנו . אז יש לי יותר כוחות להתרומם ופחות מרגישה לבד . אבל זה עניין של בחירה ...

שנשלחה ההודעה שלי אני נעלמת דווקא לא רע

רוני, דווקא חבל לי אם תעלמי. את רצוייה. נעמה.

אין לי כוח להחזיק את הגופה הזו בחיים אין לי אוויר לתת לה ואפחד לא מבין

מבינים אבל רק את יכולה ..אנחנו כאן רק בתור קביים וגם וירטואלי . אני דווקא מאמינה בך שאת יכולה ..

אני מרגישה שהנפש שלי כרגע היא ציור של אשר. אי אפשר להבין מה מחובר למה, איזו המשכיות יש, לאן הציפורים עפות, אם האנשים עולים או יורדים, מה קדימה ומה אחורה, אם ציפור או דג. אולי תמיד זה ככה, אולי זה טיבה של הנפש. אולי טיפול הוא הנמלה של טבעת מוביוס הזו, הולך על הקו הדק בחוץ-בפנים-בחוץ-בפנים-מימד אחר. כשראיתי כילדה בפעם הראשונה את הציורים שלו, ישבתי שעות מהופנטת, נפעמת, מלאת השתאות. עכשיו פתאום הבלגן הזה מעורר חרדה. נעמה.

נעמה אותי הציורים שלו תמיד הפחידו בלבלו ...מבינה איך את מרגישה . יש תקופות כאלה כמו גל הם עוברות או מתבהרות ואז פחות מפחידות

היי אודי, מכיר את הציורים המסוייטים של הירונימוס בוש? (זה די מטלטל, לפחות בעיני, אז מי שרוצה להסתכל מומלץ לקחת נשימה) http://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/1/17/Hieronymus_Bosch_-_The_Garden_of_Earthly_Delights_-_Hell.jpg מפחיד אותי לקחת צעד אחורה, לנסות לייצג רגע באופן קוהרנטי את השדים חסרי הכיוון, לתת להם משמעות ולהגיע לתמונה כזו. (ועונה לעצמי שאם זו התמונה זו התמונה, והשהות בבלבול המסוייט של האשריות הזו לא עוזרת לשום דבר. ושיהיה מה לעשות עם חווית הצפייה בה, אחרי שתהיה תמונה ולא תעתוע חושים. אבל התגובה הכי ראשונית שלי היא שאני לא רוצה תמונה כזאת. לא שלי.) תודה אודי, נעמה.

ופתאום (אולי לא פתאום) גם מתגבר הצורך לבקש - אנא, אל תקחו ברצינות. מגזימה, דרמטית, שבויה בציורי פנטזיה וחלומות בהקיץ. הכל בסדר, חבל סתם להיטלטל ככה. זה אפילו לא נאמר בכעס או שנאה עצמית, רק מתוך מבוכה כזו. סילחו לה, לילדה, היא עוד לא ממש מבינה מה היא אומרת. חולמת קצת יותר מדי בהקיץ. ולסיכום - הרוב בסדר, ומה שלא, לא נורא. לא צריך להיסחף לציורי גיהנום. נעמה.

אני חושבת, אודי, שהתבוננות מלמעלה, כמו לוויין, מעבר להיות בפנים הוא משהו שלמדתי בטיפול ארוך השנים שלי. ונדמה לי, ותקנו אותי אם אני טועה, שמטפלים יודעים גם להיכנס פנימה (כמו,למשל, ההבנה שלך שלהיות בתוך ציור של אשר הוא סיוט) אבל גם לצאת החוצה ולהתבונן בעין כאילו חיצונית וכך גם לסייע. ואני חושבת עכשיו על הספר שלך :-) שלך, סוריקטה

שלא סומכת על עצמי . הבנתי בשבועות האחרונים שיש לי חלקים מאוד מנפולטיבים שהורסים לי כל הזמן. זה הגיע למצב של כעס מאוד גדול מצידה ומצידי רוצה לשתף אותה שהם פוחדים ,אבל פוחדת ששוב היא תכעס .ששוב ההיגיון שלי שתמיד ליווה אותי בהצלחה שוב מושפע מההרסנים האלה ..ואולי הקולות האלה של לא לספר לה הם אלו שנגדי . אודי מרגישה שמתחילה להשתגע ,בשבועות האחרונים לא מבינה את עצמי . לא איפה מתחיל האחד ואיפה נגמר . לא איפה האחד חושב ולא איפה השני בכאוס מטורף . לא סומכת על עצמי יותר .

היי אביב יקרה, ההגיון לא תמיד צודק , לכי עם הרגש שלך... מה הרגש אומר לך לעשות? הרגש זה הדבר המדוייק. אני סומכת עלייך...

עם הרגש זה מסוכן ..מצטערת לא יכולה

היי אביב, עליה את סומכת? שתוכלי לספר לה והיא תדע איך לא לפגוע או להיות נגדך? נעמה.

היי, השעה שלי כבר תפוסה וגם היום עצמו ושוב שינוי בטיפול, ושוב תיסכול וייאוש ואני לא כועסת על המטפלת, רק על עצמי ומתגעגעת אליה מאוד מאוד

היי שעה חדשה יום חדש שעת רצון ...אל תכעסי תתקדמי . יודעת שקשה אבל מאמינה שזה הביא אותך למקומות טובים יותר .. בהצלחה אני איתך מאמינה בך

י

נכנסת מידי יום וקוראת את כולם, הפעם כותבת בעצמי, כי הכל גדול עלי. הייתי בטיפול בשנתיים וחצי האחרונות בעיקר בגלל הפרעות אכילה, ופוסט טראומה מורכבת בגלל ניצול והתעללות מינית שנמשכו כמה שנים מאוד משמעותיות, וההתמודדות עכשיו היא קשה מאוד. עכשיו היא פשוט עזבה. הותירה אותי לבד. התחננתי שתתן לי עוד הזדמנות לתקן את מה שהרסתי. אני יודעת שאני בלתי נסבלת, אבל איך אפשר ככה לעזוב אותי? כל נים בתוכי מרוסק לחתיכות קטנות קטנות. הכל נפל. אני לא מגזימה. האישה הזאתי....... הראתה לי כל כך הרבה שאפשר לסמוך עליה, ולהאמין בה. אני לא סומכת על אנשים, ובכלל אני מאוד לבד בעולם הזה, וגם בה לא סמכתי, האמינו לי היא עשתה שמיניות באוויר, ואני בסוף סמכתי עליה, האמנתי לה והרשתי לה. היא הבטיחה שלא תעזוב, שלא תשאיר אותי לבד היא נתנה לי ביטחון. הטיפול החזיק אותי ונתן מקל הליכה בשביל להמשיך בחיים, להחזיק מעמד בעבודה ובזוגיות. איך אפשר ככה לעזוב? אני לא מצליחה להבין את זה. עכשיו אני לבד. אף אחד לא מודע למה שקורה לי בפנים, ואני מפחדת שזה מוביל למקום שאין ממנו חזרה. להתחיל טיפול חדש זה בלתי אפשרי לי, בראש ובראשונה מתוך מקום שאני פשוט לא מסוגלת, אחרי מה שהיה איתה, אני לא מסוגלת להימצא שוב מול מישהי, שאולי גם הא תבטיח שלא תלך ואולי גם היא תראה לי שאפשר לסמוך, ואולי גם היא פתאום תעזוב. כי אני בלתי נסבלת. כי אני באמת לא ראויה. בנוסף איך אפשר לחכות בסבלנות עד שיווצר איזשהו מקום בטוח (אם בכלל), שהכל כל כך מטורף בפנים. בנוסף אין לי כסף לטיפול פרטי, בטיפול של עכשיו קיבלתי איזשהו סבסוד שאפשר לי להיות בטיפול. ליוותה אותי דיאטנית חדשה בתקופה האחרונה, גם היא לא מוכנה לראות אותי כי המטפלת עזבה והיא חייבת טיפול נפשי ברקע. אני מאוד מפחדת התחננתי אליה ואל מנהל המרכז הזה, הרגשתי שאף אחד לא שומע אותי ומקשיב לי. אני מרגישה שאני בתוך תהום ולבד לי כל כך אני מפחדת. איך אפשר להשאיר אותי לבד כל כך? היא יודעת שאין לי אף אחד. היא יודעת שאני במצוקה כלכלית ואף אחד לא עוזר לי, היא יודעת שאני לא אתאשפז או אסכים לטיפול תרופתי, היא יודעת שאני לא אוכל לפנות לטיפול חדש. איך היא עזבה אותי???? אני מפחדת כי אני מתחילה להבין שזה הזמן שלי גם ללכת. אני רוצה לחיות, אבל אני לא מצליחה יותר להחזיק מעמד. נשארתי בלי אף אחד.

היי רק להגיד שקראתי , מבינה שקשה . איתך כאן אם עוזר קצת

היי, מניסיוני, לעיתים אחרי תקופה דברים נראים אחרת גם מצד המטפל וגם מצד המטופל. אולי הזמן יעשה את שלו וכן תוכלי לחזור אליה. ואם לא, למרות הקושי לדעתי את צריכה לנסות למצוא מטפלת אחרת. אני יכולה לומר לך על עצמי. גם אני למודת אכזבות, וחוויתי לפני מספר שנים אכזבה קשה בטיפול כוזב שהייתי בו ונוהל ע"י מטפלת לא מוסמכת שלא הצליחה להתמודד עימי, ונטשה אותי ללא הודעה מוקדמת. מדובר במשבר קשה, אבל עם רצון ועם מטפלת חדש שיש לה רצון לסייע ולתקן - אפשר לצאת מזה. בהצלחה.

נראה לי שהשגתי אותה אודי. אני מסוגלת אחרי סערה ופגיעה והתערערות, להתאזן חזרה ולהשתקם, לתקן משהו בתוכי וגם עם ה'אובייקטים' בחוץ. זה קורה. גם עובדה שכמעט כבר לא עסוקה בהרס עצמי התנהגותי מתי שרע לי. אני שוהה עם הכאב, בוכה אותו. סובלת אותו בשקט וזה עובר. נראה לי כן השגתי 'עמדה דפרסיבית'. התגובות שלי לתסכול לעומת זאת עדיין קשות- עדיין זורק אותי למקום ש'העולם זה לא בשבילי' / 'אין לי מזל' .. הכל נהיה כוללני כזה. אבל אחרי כמה זמן זה נרגע ומחזירה דברים לפרופורציה שביאוס ואכזבות ותסכולים זה אומנם מאוד מבאס ומאכזב ומתסכל אבל העולם לא חרב מזה, לא קרה שום דבר איום ונורא והמידה של טוב יכולה להמשיך להתקיים בחיי גם לצד כל מה שלא הולך לי כמו שהייתי מקווה. בסופו של דבר אני כן איכשהו מושכת את עצמי להגיע למקום הזה של לא להתערער מדי, שלא יהיה כמו שקרה לי בטיפול, הזוועה הזאת של ההתערערות הנוראית- במציאות כיום אני מצליחה יותר להשתקם מניסינות שליליים פה ושם ורק זכרון הטיפול עצמו נותר כזה תקוע במקום כי לא היה המשך ותיקון כי הרגשתי מושפלת ופגועה מדי ומזועזעת מדי אז, אבל במציאות עכשיו נראה לי יותר מתאוששת מהם מהתגובה הקשה לתסכולים מתאזנת חזרה... אחרי הכל מי לא עובד אכזבות בחיים... כולם. כולם. אני צריכה להפסיק להגיב לזה כ"כ קשה. העיקר שמנסים דברים. ההצלחה היא בונוס, לא העיקר. אני באמת מנסה להביא את עצמי למקום הזה.

אודי מה שמציק לי כיום זה שאם אני אכיר אנשים חדשים, נגיד אני אצא לדייטים או משהו, העובדה שיש לי 'הכרה בנכות' זה משהו שאני מרגישה שירתיע בני זוג פוטנציאלים. מי ירצה חברה עם הכרה כזאת? ומצד שני אם אני לא אספר אני ארגיש אי נוחות שאני מסתירה דברים עליי. גם קרה שמי שכן הכירו אותי וסיפרתי אמרו לי שהם חושבים שאני לגמרי בסדר ובכלל לא מתאימה להכרה כזאת מאיך שהם מתרשמים. אתה יודע מה אודי? זה יכול להיות לגמרי נכון- הכל היה תוצאה של הכוונה לא זהירה בטיפול שאופן לא מותאם. במקום לעבוד איתי על מצוקות וחרדות המטפלת לחצה על יציאה לעבודה סתם ככה. כמו הוראה מלמעלה. היא בחנה איתי עקב לצד אגודל מה הקשיים שלי, כלום. אז יצא שהלכתי במסלול הזה. אז בסדר. זה כבר קרה אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור, אבל איך אני אעיז להכיר אנשים ככה? איך לצאת לדייטים ? ואפילו היו פסיכולוגים שאמרו לי שבכלל אין צורך לצייו בהתחלה את הדבר הזה. שזה לא עניינו של אף אחד ורק אם בהמשך הקשר יתהדק יש מקום לחשוף עובדות אישיות.. אז אולי. עדיין יהיה לי לא נוח עם זה. ובכל מקרה לא נוח לי שכושר ההשתכרות שלי לא גבוה ואני לא מספיק מרשימה מבחינת הישגים פורמלים בחיים, לא שאפתנית, לא אשת עשייה, לא קרייריסטית. שום דבר כזה.. אבל תמיד אומרים לי שאני מקסימה ובן אדם נעים .. האם זה מספיק כדי שמישהו שאני ארצה אותו ירצה אותי גם? זאת תהיה הדחייה הכי קשה אם בגלל דברים כמו כושר השתכרות או תויות מביטוח לאומי מישהו שיחשוב שאני כן מקסימה ממבט ראשון יבחר לוותר עלי ממבט שלי כי הוא ירגיש שאני 'סחורה פגומה'. מה עושים עם כל החששות האלה אודי? אתה יודע שיש אתר היכרויות כזה "אלפא"? פסיכולוג ממיין שם מועמדים. כמה מתאים לפסיכולוגים.. רק אנשים אקדמאים וקרייריסטיים, יעני 'איכותיים' מורשים להרשם לשם.. אתה יודע איך זה גורם להרגיש? זה כ"כ מתנשא ומגעיל אודי. אני יכולה להיות הבן אדם הכי מקסים בעולם עם המידות הפנימיות הכי יפות ולא יקבלו אותי כי אין לי נתונים יבשים של הצלחות.. כל העולם הזה עושה אוירה של דחיה אחת גדולה. זה מפחיד. מפחיד כי אנשים מנסים להתחיל איתי כל הזמן ואני דוחה אותי מהפחש שאם יתקרבו ויכירו אותי באמת הם יסיקו שאני 'סחורה פגומה' כי יש לי רקע נפשי ולא קרייריסטית מצליחה שעושה כסף.. למה העולם כזה?? הוא באמת כזה? נראה לך שאנשים עד כדי כך שטחיים אודי? לצערי כן. הם באמת כאלה. אחרת לא היו אתרי היכרויות כמו 'אלפא'. מה שאומר שמי שלא עומד בקריטריונים אוטומטית נחשב 'ביטא' מבחינתם. זה פשוט דוחה!

הצלחתי [ועדין] לשדר לכל הסביבה כולל הרופאים שלי שאני חזקה וששום דבר לא יפיל אותי.. הבעיה שזה ממש לא המצב...ואחרי כל סטירת לחי אני מרגישה מרוסקת לחלוטין...אחרי חוות דעת נוספת ההחלטה היתה [נכון שכרגע היא עדין לא סופית] שיהיה צורך בניתוח נוסף...עצרתי את הדמעות בכח..ושמעתי מסביב רק כמה ששום דבר לא יכניע אותי ואיך אני יעבור גם את זה.ומה שרציתי רק היה לצעוק שזה ממש לא נכון.כשיצאתי מהחדר רצתי לשרותים ובכיתי כמה דק טובות .. אז נכון שהם[הרופאים] רצו רק לעודד ולראות שזה לא סוף העולם..אבל האמת זה גרם להרגשה בדיוק הפוכה.. ואני יודעת שגם הטוב ברופאים בשעה 3 סוגר את הדלת ושוכח מהכל עד למחרת [וטוב שכך כי אחרת הם באמת היו משתגעים] אבל לחולה אין את ההטבה הזו וזה איתו 24 ש"ע.. אז אם אי אפשר לעודד [ואחרי שנה זוועתית כזו ברור שכבר קשה] לפעמים עדיף פשוט לא להגיד.. מקווה לצלוח גם את זה..כי האמת הרבה ברירות אחרות אין תודה גדולה על ההקשבה שעוזרת המון..ומקלה

כתבה למטה המשך..אתה מוכן לבדוק ולענות לה לפני שתצא למנוחה??????? מעניין שהצלחתי קצת לראות שוב אחרים..... אודי קשה מאוד...הכתבות בתקשורת קשות ואני אין לי זכות שיהיה קשה כלכך:(

לבד. לבד בתוך אחרים, לבד בתוך עצמי, לבד לבד לבד. וחסום וחנוק ומזויף. ואין אמת שלמה. ויש רגעים קטנים מזויפים, שנראים להרף עין כמו אמת, אבל הם לא. הם רק תעתועי ראיה. חשוכים, קטנים, נכלוליים, מזויפים. ויש את העצב הגדול, שגם הוא לא אמת שלמה, אבל גם לא שקר שלם, והוא גדול מאד. והשקר נובע מהאמת, והאמת מהשקר, ושניהם מעורבבים ומרובבים זה בזה. אבל כל מה שהוא לא אמת שלמה הוא שקר, אז הכל שקר... אבל גם זאת לא אמת. והכול כל כך קטן, וזעיר, ומצומצם, ומאוב, וביבי, ומעורפל, ומפורר, וריק, ומיותר. ונשימות. נשימות של כאב ומאמץ וניסיון להגיע לאוויר, אולי. מתישהו, היכנשהו, אבל ייתכן מאד שהן לא היו נכונות מההתחלה. (ויש סיכוי גדול שהן באמת לא) ואז אין טעם. והכול לשווא. ובלבול. ופיזור. ופחד. וייאוש. ושנאה. ותהייה. וחשש. ומי אני בכלל ומה אני ולמה ועד מתי כל זה. ושיסתיים כבר, כי אני רוצה ללכת מפה.

עפרה, נזכרתי איך התחברתי להיא שהייתה פה פעם, קראה לעצמה "כלום" וכתבה שאין לה את החיבורים של הלגו, אחר כך נזכרתי שזו אותה את.. איך רציתי לדבר איתך על משחק בקוביות, כי הרגשתי שגם אני, ושקוביות לא תמיד יודעות גם לרצות לשחק, אבל איכשהו, כנראה, רוצות, כי הנה, עובדה שהן מופיעות איכשהו, ומנסות... ושוב, אני גם קובייה לידך, ולא יכולה להגיד הרבה חוץ מזה שאני חושבת שהניסיון לדייק את המקום הזה, יש בו איזו התחלה של לבטא משהו מאד אמיתי, אם מדברים על אמת ושקר, ולגבי הנשימות, גם בן נשמעות לי כמו התחלה של משהו, כמו מגע בנקודה הפנימית, ההיא המוסתרת, כמעט חנוקה, שרוצה לנשום. איתך גילת

בכל אופן שבת שקטה לכלם.

שבת נעימה, מיכל יקרה. שולחת חיבוק אם מתאים, וחמלה להתכסות בה. נעמה. (ואם יש כפילות כי האינטרנט משונה, אז מה טוב, איחול פעמיים)

כתבתי לך כל כך הרבה פעמים הפלא לא רוצה לשלוח ... מנסה ממחשב. בבקשה יקרה אל תאשימי את עצמך !!!!!! את ממש לא אשמה !!! פעם לימדו אותנו שאסור להרגיש שאסור לדבר שכואב . לא יקרה ממש לא אני שמחה שכתבת את מה שאת מרגישה , זה בסדר להרגיש והרגשות שלך חשובים ,את חשובה . ברגע שיצאתי מהמשבצת שלי ככ הבנתי אותך גם אני הייתי מרגישה אולי כמוך .לכן כתבתי לך אני כאן בשקט עד שיחזור לך הבטחון . בבקשה יקרה אל תאלמי ואל תעלמי את חשובה לי וחשובה עד מאוד לפורום . לשקט ולאיזון שבו. מקווה שעכשיו ש"דיברנו" אני קצת פחות חדשה וזרה לך...

רגשית,אני לא במקום הטוב בעולם היום.. מתקשה קצת לכתוב ,אך לא רציתי שתשארי אדומה.. מאוד מעריכה את תגובותייך אלי.. האיכפתיות והרגישות שלך מגיעות אלי פנימה.. תודה לך.

ביקשתי ממנה והצפתי.........ובסוף גם התקשרתי .לא כך ממלאים רגש בטוח לא כך.......לא יודעת איך, ואחר כך אכלתי ורע לי וניסיתי למלא.......דבילית.......ורציתי שיהיה לי רע אז קיבלתי :( תודה וסליחה בכל אופן.......

אודי, נכון שהשתפרתי? ואני כבר לא מציפה את הפורום מאז שיצאת להפסקה? (:

רציתי להגיד כל מיני דברים היום והיא לא עזרה לי. פשוט כי לא אמרתי לה שאני רוצה להגיד והיא לא באמת יכלה לדעת... אמרתי לה שאם היא לא עוזרת לי אני לא מגיעה בפעם הבאה. היא אמרה שאם אני מרגישה שאני צריכה לא לבוא פעם אחת אז זה בסדר.. אז כעסתי עליה עוד יותר ואמרתי שאני לא באה יותר אף פעם..היא כמובן אמרה שהיא לא מסכימה שלא אבוא יותר. לקראת הסוף הצלחנו שתינו ביחד לעזור לי להגיד משהו, אז הצלחתי להירגע. אני לא רציתי לא לבוא אני צריכה אותה... לרוב באמת היא מצליחה לעזור לי לצאת מהמצבים האלו.

חנה אבל בסוף הצלחת זה נהדר לאט לאט מכירה את המצבים האלה שקשה כל כך ..תסתכלי על זה שהצלחת לא על זה שלא הצלחת .חזקי את עצמך בהצלחות שלך בפעם הבאה יהיה קל יותר מאמינה בך

בתמונה הכללית אני חושבת שבאמת אני מתקדמת, ברגעים קשים לפעמים זה נעלם.

אודי, מה שכתבת למימה, בנוגע לכך שיש אנשים שפסיכותרפיה אינה יכולה לעזור להם, "נגע" בי וגרם לי להרהורים.... גם אני מרגישה לפעמים שאני לא יכולה להיות בסטטוס של "מטופלת"... מרגישה שיש יותר מדי חסכים ושהבור השחור עמוק מדי מכדי שטיפול יוכל לעזור.... איך אדע שאני לא מבזבזת את זמני ואת כספי לשווא??? איך אני יכולה לדעת האם אני בן אדם שפסיכותרפיה יכולה להיטיב עימו? אני ממש לא רוצה לסבול לשווא, כי כרגע קשה קשה קשה בטיפול. קשה ומפחיד, וכל הזמן מתעורר רצון לקחת את הרגליים ולברוח. נטע.

ביום יש חיוך ,צחוק פלרטוט. יש לי עיניים שובבות. אפילו פה גדול לפעמים ברגע של תעוזה. אפילו טיפה קסם אישי לפעמים. וחושבים. חושבים שאני נורמלית. חושבים שאני מקסימה. בלילה אני הולכת לישון, לשכב. מתי שאני לבד עם עצמי בעולם דומם, לא תמיד אבל לפעמים, יש כאב כזה והכל מדמם ובוכה כי אני יודעת שאני כמו חנות סגורה שמסתכלים בחלון ראווה וחושבים שיש בתוכה דברים נחמדים כי ככה זה נראה לשנייה מבחוץ. אבל הדלת נעולה לא נפתחת. כי בתוך החנות הזאת מעבר לחלון ראווה יש גרם מדרגות שמוביל ללמטה ושם יש ריח של כאב ושום דבר לא יפה. בטיפול אפילו היו גוויות של תינוקות מזפת וצרחות באויר. בחנות הזאת אין שם חיבוקים ואין שם מישהו שאכפת לו. אבל החלון ראווה מחייך. שמתי שם פרחים לקישוט. צבעוני כזה. חמוד.

מימה ככ רוצה להיות איתך לשבת איתך לחבק אם יתאים לך ..בכל פעם מסתכנת לקרוא אותך האם שוב תיכתבי על הטיפול ההוא שעבר , האם תאפשרי לי לשבת איתך . מאמינה שבחנות הזו יש הרבה יותר ממה שאת מוכנה להודות בפני עצמך. אם רק תרפי מהנושא הזה ותתני לנו להכיר מעבר לאובססיה של הטיפול הזה ...מנסה שוב , מושיטה לך יד את לא לבד.

להתייחס לצורה ולא לתוכן... כן אני מטיילת אתכם במבוכי המרתפים שלמטה.. אז? חשבת למה אני עושה את זה? אולי כדי לא להיות לגמרי לבד עם זה ברגע שאני שם? מעניינת שהתגובה של אביב מבטאת את הרגש האנושי שמתייחס, זה במתעורר בקרבו רצון לנחם ולשכך.. אבל אצל פסיכולוג יש מן 'שיקוף טכני' שכלתני על הדברים.. למה אתם כאלה? אאאאאאאאאאאאאההה

איזה מן עולם זה?

אולי ההיפך הגמור מכך. הרי יש לכם את הגבולות והתסכולים.. ובמקרה של הפסיכולוגית גם ההתייחסויות בתוך המפגשים היו אטומות ומתנשאות. זה מדהים כמה הנפש כמהה לקבל משהו אנושי מהדבר הזה שנקרא 'טיפול' וכמה לפעמים מה שבאמת מקבלים שם רחוק מזה

אפילונלא נכנסתי לפה בקצת.

כל מה שאני חווה מבפנים זה איך אני לא שווה כלום ואיך הטיפול הפסיכולוגי רק העצים אצלי את ההרגשה הזאת והשפיל וביזה אותי אבל לא משנה כמה אני אצעק ואמחה על מה שעשו לי וכבר קיבלתי הסכמות ואישורים שזה היה גרוע מה שעברתי שם וכושל מצד המטפלת אבל הזמן חלף ואני מתחילה להרגיש יאוש ובלי שום סיכוי אי פעם לזכות באהבה וללמוד להנות על בסיס של בטחון. מי יתן לי בטחון שאין לי אותו בתוכי? אף אחד. אין לי בטחון שיאהבו אותי בלי לשמוט. אני בוכה עכשיו וחושבת על שריטות מדממות. אני סתם בוכה ולא שורטת כי מה זה יעזור זה מטומטם.. אני למה הכאב שלי לא מתחלף בהנאה? אני רוצה להנות. ותמיד שאני רוצה להנות זה מרגיש כאילו מישהו צריך למות קודם. אבא שלי? אמא שלי? העולם הזה? משהו צריך להתפוצץ ולהשרף קודם באש של הגהנום לפני שאני אזכה להנות באמת מהחיים האלה בחופשיות. מהחושים שלי. למה אני ככה? הבעיה איתי שמי שיציע לי הנאה ואהבה כזאת -ומלא יציעו ויעמדו בתור אם אעמיד פנים של אדם קליל. אבל עמוק בפנים בא לי להקשר ושיחבקו לי את הפצע והכאב ואת זה מי מוכן לעשות? אף אחד. אף אחד לא יסכים לשאת את הכבדות הזאת בשבילי ולהשאר שם. אני לא מאמינה בזה. ינטשו אותי וישחזרו לי שוב את המוות. כמו שנפסיכולוגית עשתה. והיא עוד האשימה אותי. מי המציא אתכם מטפלים כאלה כושלים בנפש האנושית? אטם לי את הלב הטיפול הזה. גרם לי להכנס למקום ככ הגנתי. ככ פוחד מהטראומה ששחזרתי שם. שלא יקרה שוב. שתשרפו אתם בגהנום כל מי שלא מצליח לראות אותי ולעזור לי כי משהו בי ככ לא מסוגל לבקש את העזרה הזאת כי זה להסתכן במוות רגשי. תמותו. ובסהכ רציתי להנות. שיהיה כיף עם בטחון שאף אחד לא ישמוט. שיאהבו אותי באמת ולא רק זמנית ויזרקו. בטחון מלא שגם אם אראה את הכאב לא יברחו. ואי אפשר לקחת את הסיכון כי זה מוות. מוות. צרחתי לה 'תעזרי לי' והיא לא עזרה. למה שמישהו אחר יעזור. מי צריך את הכבדות הזאת בכלל... רק בהעמדות פנים אפשר להיות עם אנשים ובהעמדות פנים זה לא שווה. זאת לא אינטימיות אמיתית. זה קורע מבפנים לרצות להיות אמיתי אבל לא להאמין שיש מישהו בעולם הזה שיהיה מוכן להכיל בשבילך גם את הרע ולא להיות שם רק בטוב או איפה שנוח להם ומשתלם להם ועונה להם על אינטרסים של עצמם. נדונתי להזדקן מרירה? אני לא רוצה את זה. עכשיו תלמדו אותי איך לקחת סיכונים, ליזום, להעיז לפעול, להרגיש, ללמוד להנות. להשתחרר ברגש ובחושים בלי להסתכן במוות פנימי מכאב של נטישה ואכזבה. איזה גורל פנימי עצור ומסריח יש לי. למה דווקא אני? בא לי שתמותו. תמותו :( זה נשמע כמו הטיפול שהיה לי עכשיו. בת זונה. העיקר שלה ולמשפחה שלה יש שייכות ערך אהבה יכולת להנות וכסף. הדבר האחרון שאכפת להם זה מהמטופלים. היא לא נאבקה עלי. היא הפכה אותי למפלצת מתה.

רצית להינות? רצית שיהיה לך כיף? מימה, טיפול לא עושה דברים כאלה. וטיפול לא מרפא פצעים, הוא מלמד לחיות לצידם. להעיז, לפעול, להרגיש, ללמוד ולהינות - את צריכה ללמד את עצמך לאפשר לך את זה..בכל קשר יש סיכוי לאכזבה ולנטישה. אין ערובה לכך שלא ינטשו אותך או שכולם יאהבו אותך. מה עדיף? להיות בודד ולבד. לא נראה לי. זה נשמע מאוד עצוב..

אני באמת מנסה ללמד את עצמי את זה. לאפשר את זה

שאל יכולתי יותר גלש וגאה כולם ישנים הוצאתי את המחט ודקרתי ושרטתי כדי להרגע רציתי לשבור לנפץ לזרוק לצעוק אבל פחדתי עכשיו יודר לי דם על הבטן ואף אחד לא ידע כהמ גדול הזעם

אני חושבת עלייך ודואגת לך.

בלילה משתלטת.עלי צעקה וקולות מבפנים שלא נותנים לי מנוח עוד כדור ועוד כדור מספיק לא נותנים יותר ןאני מתפתלת בתוך.כל האיסורים כאן כיבוי אורות משמרת לילה בא לי לצעוק חזק לצרוח לחתוך לברוח לא להיות אני כלואה

אם תרשי לי אני אשב איתך בחושך בשקט .אתן לך יד אם תירצי להרגיש קצת פחות לבד..יחד נגרש את הקולות והרעשים מבפנים. ככ מבינה אותך

נראה לי שהתבלבלתי בימים מי פה היום מתי