פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום אודי, עמליה אמרה שיש משהו ממכר בפורום ושהיא מוצאת עצמה לפעמים מחפשת תשובות בלילה. בלילות השבעה מצאתי את עצמי קורא אותה בפורום, קורא את התשובות שלך ושל אחרות וגם קצת לומד על הנפשות הפועלות כאן. ראיתי שמותה עורר סערה ושאלות רבות. הקרבה הוירטואלית אליה נראתה לי אמיתית. אני מרגיש שאני רוצה להיות כאן, במקום שבו גר חלק מהכאב שלה בשמה הבדוי. דוקא כאן תחת האנונימיות יש תחושה של משהו אותנטי ונטול מסכות. עמליה היתה אלופה במסכות. אחרי השבעה והחג, ההלם והבור שהשאירה, קמנו לשבוע חדש ושיגרה חדשה. קמים וממשיכים אמרתי בבוקר לילדים הגדולים כי ככה בדיוק היא רצתה וכתבה לנו במכתבים אישיים ארוכים ומפורטים. לקטנים היא השאירה ציור של כוכב וסיפור בחרוזים על כוכב אמא. אני לא יודע אם אתה יכול לפרסם את דברי כאן זה כמובן לשיקולך ולהחלטתך אבל נראה היה לי קצת פולשני לפנות אליך במייל. תודה אורי

אורי תודה ..תודה על השיתוף על המילים האלה על עמליה לא מפסיקה לחשוב שהיא רצתה להתכרבל עם הילדים . היא הרגישה את הסוף ואולי רצתה בו באמת . תשמור על עצמך ועל הילדים .שולחת המון כוחות כי תזדקק להם בדרך ..

תודה על השיתוף נשמח אם תשאר.

אורי, האמת שמאוד רציתי לבקש שתישאר פה איתנו אבל לא ידעתי אם זה מתאים ונכון עבורך. בטוחה שאתה והילדים עוברים תקופה לא פשוטה. שולחת חיבוק מרחוק. נטע.

תודה מכל הלב, על השיתוף הכנה, על ההבנה גם אותנו הכותבות פה, שקראת כדי להבין, אכן אתה אדם רגיש בצורה יוצאת דופן ואני בטוחה שיש בך כוחות. יישר כח על היחס הנבון לילדך!! אני בטוחה שזה יועיל להם בעתיד ויחזק אותם!! חזק ואמץ!! וכמובן שנשמח שתשתתף בפורם. מיכל

היי. עמליה כל כך אהבה את המשפחה שלה.... אין לי כל כך מילים לאמר אבל אם הייתי יכולה לזעוק את הכאב של עמליה זה היה יוצא כמו קול חזק מאוד. בוודאי ימים לא פשוטים לך ולילדים. שולחת חיבוק-חיזוק הילה

אודי בשחזור שהיה לי בטיפול פסיכולוגי שחזרתי מן הרגשה של השמטות גופנית וטראומת נטישה. אי זמינות דמות האם והרגשה של ילד נטוש לא רצוי פגוע . וגם מן זעקות של 'הצילו. אל תשאירי אותי לבד' אבל מישהו טען בפניי שהוא חושב שעברתי טראומה מינית בילדות המוקדמת בגלל הרתיעה שלי ממימוש מיני והעובדה שיש לי בולימיה. אבל בטיפול לא עלו זכרונות של טראומה מינית , יותר של נטישה וחוסר אונים. מה דעתך? האם טראומת נטישה יכולה לגרום לאותם תסמינים כמו שטראומה מינית גורמת? יש דרך לדעת מה באמת קרה פעם?

אני לא תינוקת וקשה לממש מינית בבגרות. הטענה הייתה שזה יושב על טראומה מינית מוקדמת

אודי כשראיתי את התגובה שלך חייכתי ואמרתי לעצמי איזה חמוד אתה (: כתבתי קצת אחרי עוד הודעה "אוף" והיא לא עלתה (רק היום) ואז אמרתי לעצמי אולי לא העלית בכוונה כי חשבת שזה לא יעשה לי טוב או שהיא לא נקלטה.. אז ככה, יצאתי משם קצת והלכתי לחברה אחרת, אחרי כמה זמן חזרנו שתינו והיה ממש טוב. הרגשתי יותר בנוח אפילו נהניתי ורקדתי. איזה כיף! ותודה מיקה, תודה שהתעניינת (: שבוע טוב!

ידעתי שאת יכולה :) איזה כייף לקרוא תודה על השיתוף . כל הכבוד חנה. בארגז הכלים שלך צרפי את החוויה הזו אל תשכחי אותה כשיהיה קשה תזכרי שזה אפשרי גם אם לא ברגע הראשון אז בשני .

את מקסימה,מקווה שברגעים הפחות טובים אצליח לזכור.

שמחתי לשמוע שנהנת ושרקדת!.. :-) בעיניי זה סוג של אומץ..אז כל הכבוד!

למדתי קצת לא לברוח..אבל להעלב אני מומחית וגם לפרש דברים בצורה חד מימדית לפעמים...מצטערת. עם המטפלת מרגישה במבוי סתום...היא סמסה לי בערב אם אוכל להפגש השבוע....כתבתי לא בטוח ומדןע את שואלת..אמרה רק שתזכרי שאני פה..ואני כתבתי שכרגע מעדיפה שלא תהיה...ושלא אפתח דיון בלילה כבקשתה אגב...אז כתבה בסדר..מרגישה כועסת עליה ומצד שני יודעת שאחזור לשם כי לא תהיה ברירה...אוף קשה לי....מרגישה אותה רחוקה ממני כלכך...לא חושבת שאדע איך לקרב ואם אקרב זה יהיה מפחד שלא תכעס עליי....אוף

מיכ אחיות במקרה:) אבל לא ברחת זאת כבר התקדמות עכשיו להפסיק לברוח מהטיפול מה שעוזר לי ברגעים כאלה זה להאכיל את הזאב הנכון הבריא וללטף את החולה הפגוע . תזכרי שהיא איתך - היא סימסה הזכירה לך שהיא שם עבורך ..תאחזי בזה תזכרי שזאת היא ואת יחד מול הפחדים שלך את לא לבד .רק תני לה להיות איתך .כן יודעת שהביצוע ממש קשה אבל אפשרי תזכרי את הפעמים שעשית את זה כבר בחמש שנים האחרונות

כמה ימים מנסה להבין,האמת שזה לא פעם ראשונה שהמחשבה עולה בי ודוחקת אותה . למה הצורך שלי לכתוב כאן . (לא להגיב זה ברור לי) . כי אם לכתוב הודעה שהיא שלי .. חשבתי שזה הצורך בלהיות ,בלקחת מקום, שיראו אותי. זה נגע לא נגע כי אני יכולה לעשות את זה במקומות אחרים ולא ידעתי שזה קשור אלייך אודי אבל לא הצלחתי להבין מה?. שוב תלות ?גם בטיפול מנסה להבין למה צריכה עוגנים כשבעצם לא באמת צריכה אותם ויכולה לבד ..חשבתי על ילדים בגן שמחכים להורה שיגיע וידעתי שזה לא משם (אני כבר לא שם) בטוחה שהיא לא תעלם . (לקטנים אולי שבוע זה רחוק מידי- גם לא בטוח ) אולי אבל פחות נתפס , יודעת שיש לי גם איזה אישיו לדברים שהם בכתב ולא במילים ..משהו שהוא לגמרי לא סגור איתי עדין אולי כי הורי היו מרבים "להעלם" לחו"ל והקשר איתם היה בגלויות ששלחו . נעמה כתבה וככ דייקה את זה בישבילי יש בי צורך להראות ע"י המבוגר האחראי ..לכן ככ קשה לי איתה בחודשים האחרונים כי בתחושה שלי בעקבות הגבולות האלה היא כבר לא רואה אותי. חושבת שזה אפילו יותר שהמבוגר האחראי יראה ויאשר אותי שהכל בסדר ..תחושת הבטחון .. חושבת שצריכה אישור שהרגשות שלי נכונים שזה בסדר , להרגיש , להיות צריכה אישור לקיום שלי .. זה נורא עצוב זה מפחיד . ברור לי שהמקום לשאלות הוא בטיפול ? אז למה מביאה את זה לכאן .למה שוב כותבת ומי זה שכותב את זה וחושב ככה ..ומי שם שעצוב כל כך ובוכה כל כך .. אולי אודי נתתי לך תפקיד לתווך בן חלקיי . לחזק את ההגיון ולהרגיע את האחרים . בחדר שלה הם רק רבים כל הזמן . בכתיבה זה אחרת לכולם יש מקום . כשאני חושבת על זה בכל מקום בחיי בכל המסגרות תמיד חיפשתי את המבוגר האחראי שיראה אותי ...אהההה הכתיבה עושה את זה עוד יותר מדוייק . אודי בבקשה צריכה יד הכלה ודיוק . יודעת שאתה אוהב לאתגר בדרך כלל זה הכי נכון לי כרגע הכאוס גדול מאוד זה פתח תיבת פנדורה . צריכה שתהייה לי ברור ..בבקשה אני יודעת שתגיד לי שהתשובות אצלי זה מובן לי. והצורך הזה בכל זאת לשלוח למרות הפחד מהתגובה שלך..הרצון מצד אחד שתראה ומצד שני הפחד מלהראות . אני אפתח בטיפול כרגע צריכה איסוף ..סליחה שככה מבולבלת

אני מאמינה כי כתבתי את ההודעה ביום חמישי כי משהו בלב שלי נפתח.. כלפי המקום הזה, כלפיכן... התחלתי להרגיש, התחלתי להביע.. התחלתי להתקרב... כבר לא אטומה כל כך. מותר. אפשר. זה מבהיל אותי להתקרב, להיפתח, נכון. אבל אפשר. לאט לאט. אז תודה לכן, תודה יקרות. תודה נעמה, הילה, מיקה, אביב, רוני, חנה, גילת ואחרונה חביבה - שמלי. אני אוהבת אתכן. תודה שראיתן אותי, תודה שהייתן איתי, תודה על החיבוק, העידוד והמילים הטובות... ואכן אודי, יש רגעים...:) רחל.

היי רחל שמחה שזה נגע בך . גם את נוגעת בי במקום ..נעים

כיף לשמוע :-)

אודי אני זוכרת פעם ממש רציתי לסגור מעגל וללכת לפסיכולוגית ההיא רק לכמה פגישות ספורות לסכם את הטיפול שהיה , את החוסר הבנות, הכשלים.. הבלבולים.. ולסגור מעגל. והיא התנגדה לזה ואמרה שלא ככה זה עובד, שצריך לבוא לטיפול בצורה עקבית ולהתמיד ולא במטרה לסכם ולסגור. לא הבנתי למה אף פעם היא לא איפשרה לי את זה. את הכמה פגישות בודדות כדי לסכם ולהפרד. היא תמיד אמרה שאו שאבוא לתהליך מתמשך שבעיניה עוד היה נחוץ או שלא אבוא וגם שלא אצור קשר מחוץ לפגישות אם ככה. לא מבינה למה היא לא איפשרה לי כמה פגישות אז לדבר על כל הבלבול וכשלים שהיו. לעכל איכשהו , לאחל לי בהצלחה ולשחרר אותי. הטיפול שיפר לי את המודעות אבל לא שינה הרבה בשבילי. אולי ההבדל הכי גדול שקרה שם זה שבהתחלה עשיתי אידאליזציה לפסיכולוגים וחשבתי יש להם איזה ידע נשגב ועכשיו אני מבינה שגם אין להם שום ידע 'נשגב' וגם אני די בזה בדיעבד למען האמת. בייחוד לה. הלוואי והבוז שלי יכל לפגוע בה. הייתי רוצה להיות מסוגלת לפגוע בה . מפריע לי לכעוס ככ בלי שום יכולת לפגוע, להיווכח שזה מזיז לה, שכואב לה מזה. לא כואב לה כלום. סתם פגעה בי בעצמה וצפצפה עליי והמשיכה בחייה כאילו הייתי אויר חסר חשיבות. הייתי שמחה לפגוע בה לראות שכואב לה ושגם היא אנושית ופגיעה. ברור שלא באמת. אבל במחשבות שביני לביני בעת שהכעס מתעורר. אני זוכרת הפנמה של אטימות ולא של אנושיות ואני מוכנה להישבע באלוהים שיש לה חלק בזה שאני זוכרת אותה ככה ולא אחרת. שהיא פשוט לא הייתה טובה מספיק כמטפלת ועשתה טעויות בזמן שהייתי במקומות ממש רגישים מולה. לא הצלחתי לסגור את המעגל הזה בזיכרון שלי. עכשיו אני מנסה דברים אחרים, לתת לחוויות והתנסויות אחרות לחלחל לי לתודעה ולזכרון ולרשום משהו חדש ולהשכיח את הקודם. הבעיה שהקודם היה ככ מזעזע וטראומטי ושינה את תפיסת הזהות שלי אפילו, שבר את הנרקיסיזם והשאיר הרגשת נחיתות שמאד קשה לשכוח ולרשום הקלטה יותר חזקה ומשמעותית בהווה. משהו שייתן חוויה טובה חדשה ותחושה של ערך. הפסיכולוגית הזאת בעצם לא עזרה לי בשיקום תחושת הערך. להפך. רק לבעלי כוחות אגו מותר להרגיש ערך בחברה הדפוקה שלנו? רק למי שטובים בעשיה חברתית והישגים? לי אין עשיה חברתית והישגים. אבל בד"כ מי שפוגש אותי אומר שאני מקסימה ואנשים אוהבים להיות איתי. דווקא הרגישים יותר שמרגישים שאני נעימה להם. כי יש בי יכולת להבחין ברגישות שלהם ולהתחשב בה. אבל הפסיכולוגית לא התחשבה בשלי. מה הקטע של מטפלים להיות מתנשאים צבועים? והם אומרים שיש לי בעיה של אופי. אנשים שהחליטו להמליך את עצמם כ'סמכויות' ובלי רשות חודרים לי עם הפטרנליזם שלהם לנפש ומנסים להשפיע עליי איך נכון וצריך לחיות. רק מעצם הגילוי של 'עמדת המלמעלה' הזאת שלא הייתי מודעת לה כלל בעבר פערה בי פצע נרקיסיסטי. הגילוי שיש דבר כזה העברה לבעלי סמכות.. כמה כפופה הייתי פעם בפניהם אפילו בלי להיות מודעת לזה. כיום יש לי העברה חדשה לבעלי סמכות - בא לי לחנוק אותם. וככל שהם מתענגים על הסמכות שלהם יותר ומנסים לדחוף לי אותה כך בא לי לחנוק אותם יותר. שנאתי רגעים ומקומות בטיפול שהיא דיברה אלי בטון סמכותני שכזה. חצופה.

ואיך אפשר לשלם למישהי שביזתה אותי? אני לא תקועה כמו שאתה חושב. אני מתקדמת עכשיו

היי אודי אני בחרדה כבר כמעט 48 שעות משישי בבוקר שנפלה פגישה. זה צריך לעבור? למה זה לא עובר? השתגעתי

ראיתי מה שענית לנעמה למטה, זה בסדר אם את מתרחקת כי זה עושה לך טוב . אבל אם זה מעלבון, מקושי ,מהרגשה שמתעלמים ממך. רגשות ככ ברורים שקשה לנו להתמודד איתם אל תלכי. כדי ללמוד להתמודד , עם הרגשות האלה . הכי נכון להשאר, לשתף בחוויה, במה שהרגשת. לזכור שזה רק טריגר מהעבר וככה למדנו להגיב לברוח, להעלם ,לא להרגיש,להסתגר , להתכדרר . לפעמים מיכ פשוט אין מילים ואין כאן אייקון של קראתי ואני איתך . אז כותבת לך שתדעי קראתי אותך אפילו מספר פעמים מצטערת שלא כתבתי כלום ידעתי שאת זקוקה לזה לא היו בי הכוחות .

על ההבנה..ואני כרגע ממש מתקשה אחרי שיחה קצרה בווטסאפ עם המטפלת שלי..עצוב לי וקשה

אני בכלל לא רוצה להיות כמו המטפלת אני לא רוצה נעלי עקב שהן כלל לא נוחות אני גם לא רוצה שמלות קצרות - מרגיש קצת קר איתן ואני ממש אבל ממש לא רוצה קעקועים - הממ כואב!!! (וגם אסור!) לק אדום זה צעקני, לק שחור זה מפחיד, ולק ירוק זה כבר ממש מוזר אני רוצה נעלי אול-סטאר ולק שקוף עם נצנצים ומשקפי שמש עם מסגרת אדומה... אני רוצה להיות יפה ונשית כמוה, אבל בדרך שלי אוף, למה אני לא כמוה? אני רוצה לדבר איתה באמת. ושיהיה לי אומץ לספר לה את כל זה! ולא לשתוק כל הפגישה אני לא רוצה שתדע שאני כותבת כאן.. חבל שהיא לא יודעת :-( היא לא תדע לעולם.

את מקסימה וזה נהדר שאת רוצה להיות מיקה . לא צריך להיות מישהו אחר ..את נפלאה ונהדרת ורכה ונשית בדרך שלך

הי. את מיוחדת בדרכך שלך ;)

ראיתי מאוחר את העץ היפה שנטעת... הייתי טרודה בלהיות שמחה אז לא הספקתי. אותי משמח שאת פה.

קפצה לי ההודעה באמצע..לא יודעת אם נקלט..רציתי לומר תודה ושאת מיוחדת מאוד ומזכירה לי חברה שלי באותו השם שאומרת מעט והיא מתכוונת לעולם ומלואו...

אוף, אודי, כל כך הרבה חרטה ובושה וכאב. איך קרה שפיספסתי אותך? ודווקא בדקתי לפני השליחה שאתה עוד לא עונה, כי ידעתי שלא אוכל להשאיר את ההודעה הזו להתבשל כל כך הרבה זמן. ואחרי השליחה ראיתי אותך מתחיל לעלות במעלה ההודעות, הגעת לכאן איתי, ומוסיף את ההודעות החדשות ועונה עליהן, וחיכיתי למענה שיהיה אות ארגעה לבטן החשופה או בתסריטי החרדה דווקא דקירה. ויצא שבדיוק הגיעה המכה האולטימטיבית לבטן החשופה. נעלמתי. איך הצלחתי לעשות את זה אינטרנטית? אני מניחה ששמת איזה קו רנדומלי, ממנו ואילך ליום ראשון. ואם הייתי מחכה עם הבדיקה עוד דקה, הייתי יודעת שמוטב לגנוז את ההודעה. וסתם, ביש מזל. אבל ביש מזל מהסוג המכאיב. להעלים את עצמי ולהיעלם זה בסדר, להראות את עצמי ולהיעלם זה כואב מדי. (לרגע קיוויתי שאלי האינטרנט העלימו אותי, אבל ראיתי את ההודעה שלי רצה שם בחלון הקטן) לא יודעת מה אני אומרת. כועסת על עצמי שלא נזהרתי מספיק, צוחקת על עצמי על השיחזוריות הזו, בוכה על האישוש לחרדות. ונדמה לי גם שמעוררת אנטגוניזם עם האכזבה הזו, ומתאכזבת מעצמי עוד קצת. השכל הישר אומר שכדאי שלא לשלוח את ההודעה הזו, לשתוק וזהו. לבפנים כואב מדי והוא פטפטן היום. (ואולי עוד תחזור היום וההודעה הזו סתם תהיה דבילית ומביכה?) נעמה.

אני כותבת עייפה נורא, אז תסלחי לי אם ההודעה תצא קצת עקומה, אבל היה לי חשוב לכתוב, גם - באסה, שיצא פספוס פעמיים, ושוב ההודעה נותרה ללא מענה (של אודי לפחות), ואיך זה לא פשוט, ככה לשלוח את עצמך על פני המים, ואיך יש כאלו ציפיות, וכזו בהלה מהתעוזה של עצמנו פתאום להצטרך, להביע,שאנחנו מיד דואגים להפוך אותן לאשמה, או מוטב - לא לנסות בכלל, שלא ניפול מהכובד שלהן, או ללעוג לעצמנו , כי לא יתכן שאנחנו באמת פשוט זקוקים למשהו ממישהו אחר, ויותר מכך, לא יתכן שנפתח ידיים ובפשטות נקבל את מה שרצינו. בואי אם בא לך, נעשה תרגיל שחרור כזה, כמו שיוצאים לגשם ולא מתכווצים אלא להפך, פורשים ידיים, מרימים ראש, פותחים פה, מתמסרים... גילת

הי... מאז מותה של עמליה ... למחרת סיפרתי למטפלת שלי שאני כותבת פה. תמיד תהיתי האם ואיך זה יקרה.. ופתאום זה ככה, החליק לו החוצה. כאילו מה שקרה בנה איזה גשר בין פה לבין המציאות. חזרתי אולי כדי לחבר את הצד השני של הגשר. אני אף פעם לא יודעת אם אני רוצה/נכון לי להיות פה... אבל נדמה לי שאפשר גם בלי להחליט.. להיות לרגע.. כאן, אני מרגישה מאז את מה שקורה באופן הרבה יותר אמתי. ומרגישה כמו מין קורים עדינים כאלו שנוגעים אחד בשני, נרקמים לאט לאט. המון דברים שנכתבו נגעו בי... הרגשתי אותם.. /אתכם... וראיתי את מה שכתבת, אודי, לרוני, שכתבה שלפעמים להוציא מילים זה כמו למות. הזדהיתי איתה, ומה שכתבת התאים לי כל כך, והרגיע. להוציא מילים זה יכול להיות כמו למות. לפעמים זה כל מה שאתה מסוגל לראות. את הדרך לשם. אבל זה גם יכול להיות לחיות. לא יודעת, קראתי אתכן, ואיכשהו אני מרגישה שאני רוצה "לבקש", בפשטות, להיות כאן. שתקבלו אותי, להיות אתכן... לא יודעת להסביר. כל כך הרבה ביקורת עצמית, הרס... אבל גם ציפיות... רצון להיראות... וכמה קשה לתפוס מקום , גם כי הוא גדול מדי, אבל גם כי הוא קטן מדי, חלקי, מוגבל, מגביל. לא שאתן חייבות להגיב.. אני אומרת את זה הרבה לעצמי.. לכתוב בלי לשכתב זה גם בסדר. לשלוח. ראיתי גם את העץ השמח, שלא נשבר עת צמרתו הרכין עד עשב. חיבוק לכולכן. גילת

גילת רואה אותך ושומעת האמת שחשבתי עלייך הבוקר ושמחה שבאת וכתבת כל העיניין הזה של לקחת מקום איך כמה והעיקר הלמה והרצון והצורך ההזדקקות הזו ...אוףףף מבינה אבל זה חשוב ומלמד ומרפא אז במינון שנכון לך אני כאן וגם אחרות ואודי :)

את כבר כאן.. איתנו. וטוב שאת איתנו. ואני רואה אותך, ואשמח לראות עוד ממך.. ולא, לא חייב להחליט היום או מחר אם זה נכון לך להישאר פה.. פשוט, תישארי. איתנו. ותרגישי... את המקום, אותך, את כולן פה... ואז תדעי מה נכון ומה לא נכון לך. רחל.

תודה שהגבתן בפשטות ופתחתן ידיים, גילת

גילת יקירתי, את כותבת כל-כך יפה ורגיש. נהנית ממך שאת כאן. ורואים. פתחתי עץ שפונה לנעמה, אבל בעצם הוא פונה גם לכל מי שרוצה להראות, מי שאולי מרגיש שנעלם בהמון, מי שמבקש ורוצה להזדקק, ופוחד. שלך, סוריקטה

שגם לי היה את אותו צורך בדיוק.... לספר לה על המקום הזה שמזמן בכלל לא עלה בטיפול...שנים אולי.. לצערי נראה שלא הבינה ועדיין לא מבינה, מקווה שנפגש אוכל להסביר טוב יותר.

הי, סוריקטה, כתבתי לך גם למעלה, ובכל זאת- תודה לך על ההיות המדויק, על ההבנה, הנה אני כבר שוב גולשת להרגשת ההיעלמות, הרצון והפחד להיזדקק, וללעג על עצמי. אבל יודעת שגם את זה מבינים, מכירים, שזה חלק מהענין אם לא עיקרו. ומיכל, אני חושבת שזה פתאום נורא חיבר את מה שקורה כאן למציאות, ואולי כמו שכאן קשה להכיר פתאום בעד כמה יש מציאות ממשית ואנשים מאחורי המסך, גם שם במציאות קשה בחזרה להכיר במה שיש פה... מעניין החיבור ומעניין גם ההפרדה... והבחירה לספר/לא לספר על הכתיבה.

כבר תקופה אני מרגישה שקשה פה.. צפוף קצת ואין לי מרחב נשימה..יש לי בעיה כשמתחילים להכיר כנראה וכשנהיה צפוף חברתית.......קשה להסביר.....לא שוחחתי עם המטפלת שלי שבוע..בעצם מאז שנפגעתי ממנה, כתבתי לה שנפגעתי ושלא הייתה רגישה, היא כתבה שעדיף שנדבר פנים מול פנים, אבל לא קבעתי פגישה ואולי גם לא מתכוננת יותר לקבוע איתה........ פה מרגישה קצת מוזר תקופה לא קצרה.....אז בנתיים גם מפה הולכת. ותקופה קשה. אמביוולנטיות...פורים ועוד מעט יום הולדת ועוד מעט חמש שנים לטיפול המסובך הזה..לא יודעת, צריכה זמן......זמן לבכות ולחשוב מה אני באמת רוצה....סליחה על החפירות אבל קשה לי פה שיש רק קשיים....והשמחה בורחת לי.....האושר נעלם לי..לא שאני מאשימה אתכם, קשה לי שלא משתפים בדברים טובים........זה נעלם פה......וזו אני, היו שלום לבנתיים. מ.

מיכ חושבת שמבינה אותך עברתי תקופות כאלב בפורומים אחרים . זה מוכר לי הפחד לטבוע בכאב בדברים שאנשים כותבים . בחוסר איזון של החיים כי בחיים יש גם טוב ויפה . כמו שדה פורח שיש בו קוצים וגם פרחים. משהו במה שכתבת גרם לי לחשוב על השאלה . האם זה לא משקף את ההרגשה שלי הסובייקטיבית ? כשממש קשה לי ויש לי קושי לשתף בכאב שלי ואז טובעת בכאב של אחרים ? האם במקום לברוח או לנסות לתפוס מקום בדרך של חיוביות אני יכולה לאפשר לכאב להאמר? לא יודעת אם זה נוגע בך או לא זה מה שעלה לי מההודעה שלך . וכמובן אני הכי אשמח שתשארי ושתלכי רק ורק אם זה נכון לך הכי חשוב מיכ שיהיה לך טוב.

היי מיכל, כנראה שנהיה פה מתי שתחזרי.. :-) קחי את הזמן!

הי מיכל יקרה, רק רציתי לומר שאת אומרת דברים חכמים ומסבירה יפה. איתך, סוריקטה

כתבתי מילים על גבי מילים, על השבוע המוזר והמציף הזה, על הכאב שבקיומו של כאב, על הבלבול של מקומי אל מולו, כמה ממנו להרגיש. כל מיני דברים שבאמת מעסיקים, אבל נראה לי שמתחת לכל אלה אני סתם רוצה פה נתקעה הכתיבה, עוד רגע ונסגר החלון האינטרנטי. תני פוש, נעמה, תוציאי מילים. אודי יקר, רציתי איזו מילה ממך, להרגיש שאתה רואה אותי, ופתאום זה נראה לי נלוז יותר מכל צורך אחר. לא רוצה לרצות מילה ממך, לא רוצה לרצות את המבט של המבוגר האחראי. מתערבבים לי דברים ומוזר לי. אודי, אתה יודע שאתה טוב ומיטיב? זה מתעתע בי, מבלבל, ומרגיש רקוב לרצות את הטוב שלך. כפתור מחיקה כפתור שליחה. מרגישה פתטית ומרגישה שחשוב גם לומר. נעמה.

היי נעמה . חושבת שמאוד מבינה את המקום הזה שלך.יודעת שכתבת לאודי ולא לי ונדחפתי רק להגיד לך שקראתי ולשתף אותך כאילו נתת מילים להרגשה שלי "רוצה לרצות את המבט של המבוגר האחראי" עכשיו דברים יותר ברורים לי אצלי.וזה כל כך מפחיד הלרצות הזה ..

יכול להיות שצריכה להשלים עם המצב שלי וזהו... יש דברים שאולי לא מתאימים לי.

חנה יקרה אפשר גם להגדיר אחרת כרגע יש דברים שלא מתאימים לי, אולי אני עדין לא מוכנה אלהם, אולי אני פוחדת, חוששת מהם,לא יודעת איך ..אבל יש לי מטפלת ואני יכולה לעבוד על זה שבפעם הבאה זה יצליח לי ..אני מאמינה בך ואת???

נכון. יש דברים שאולי לא מתאימים לך, לי, לכל אחד.. לפעמים מצופה מאיתנו לשמוח ולהתלהב ממצב מסוים, אבל לא בטוח שנרגיש ככה.. לא בטוח שהדבר המסוים הזה ישמח... עצם זה שמנסה, זה כבר הישג. ככה לומדת. מה מתאים לך, מה מתאים לך פחות.. רחל.

ההודעה הזו באה בעקבות תחושה שלא מצאתי את מקומי במסיבה וזה הכאיב לי..היות שונה שעברה הייתי באחת עם הרכב דומה מבחינת האנשים והתוכן,חשבתי שיהיה לי ק יותר.

שבת של מנוחה שבת שלווה ושקטה שבת של אור ושמחה שבת של מנוחה וגם ברגעים של קושי וברגעי געגוע נזכור שניפגשים שוב בראשון אודי חייבת להגיד שאוהבת את הסדר הזה הגבולות הגעגוע לקבוצה מזכיר געגוע בטיפול רק בלי הכאוס שלי .כל כך עוזר לי להבין את עצמי . אז פשוט תודה לך ולכל מי שכאן שהקדשתם לי כמה דקות מזמנכן השבוע זה תמיד מרגש ומחמם את הלב .

מנסה להבין את המנגנון לצורך העניין הפצלים -חלקים שלי (קשה לי להבין שזה שלי ) האם יכול להיות שבעצם כל חלק כזה מחזיק ברגש מסויים שלא פותח שנפגע ,שמגיב מהפגיעה . שמתי לב שחלק אחד מחזיק את הכעס ואז אני הבריא לא כועס כביכול . חלק אחד מחזיק בפחד ואז אני מגיבה ממקומות של ילדה בת חמש . וכאלה ..האם אני יצליח לזהות כל חלק מה מחזיק זה יקדם את האינטגרציה בנהם.

אך לאפשר לא להשתלט ?. הכוונה להגביל אז זה לא לאפשר ... קצת התבלבלתי ..

מתערבב הכל שמחה ועצב אמת ושקר סוד ו...מציאות?

ולא מוצאת את עצמי. חשבתי שיעזרו לי להשתלב, אבל מסתבר שלא, מקס אלך. אולי שתיה קצת תעזור. מרגישה שתכף יורדות לי דמעות. למה הכל חייב להיות ככ מסובך. למה? אווף... הלוואי ואוכל לספר לכם בראשון שגם הצלחתי להנות

תגובה נחמדה

תעדכני איך היה , טוב?

אני נרגשת מהתמיכה שמקבלת כאן אתם מדהימות! חיים בלב אוהבת הילה

אוהבת אותך שיהיה שבוע טוב

.. ההרגשה הרעה וכעס. עבר. בנתיים......מקווה שעכשיו הרגיעה תחזיק יותר זמן. המצבי רוח שלי מזכירים לי את הדינמיקה של ההפסקות אש עם הערבים חחח.

וכתבתי הודעה ממקום רגשי מאוד מורכב.. מרגישה פאתטית, בכלל לא צריכה לרצות, לצפות. אבל הרגשתי נוח מספיק כדי לשתף בכאב שלי. ומיכל, תודה על התגובה שלך. ולא, זה לא משהו שאפשר להגיד. כי זה נאמר בעבר כל כך הרבה, שכיום- גם אם לא אומרים אני מרגישה את זה, וחווה את זה. וכן, כמו שעושה בטיפול, רוצה לברוח, לא להיות פה. כי פתאום, לרגע, מרגישה שגם פה לא רואים, שגם פה לא מקבלים. למה? למה אודי? קטונתי. רחל.

היי רחל, טוב שאת מספרת ואומרת, עם כמה שזה קשה. נדמה לי שעכשיו אני יודעת יותר מה את צריכה, שאת צריכה. קודם הרגשתי שאין לי כל כך מילים ותוכן לומר, ועכשיו אני מרגישה שלא בהכרח אותם חיפשת. אז רק אשאיר נוכחות-מילים-של-יחד, ומבט שרואה את הצעדים האדירים שאת עושה, בחוץ וכאן, ומעריך אותם בכנות. אני שמחה שזה הצעד שאת עושה, שאת נשארת איתנו. נעמה.

היי יקירה ראשית צר לי באמת שהרגשת שננטשת. שנית אני מודה לך שהארת את תשומת ליבי-ליבינו-ליבך. מצטרפת למילים של נעמה רואה אותך את הצעדים שאת לא מוותרת. זוכרת שקראתי אותך ומשהו בתוכי נצבט כל כך..... אולי לא היו לי מילים וגם כרגע מתחברת לכך שאין מספיק מילים להכיל את עומק הכאב. מלבד לאמר לך שאת איתי- בליבי במחשבותי ובמילותיי...... סוף שבוע רך ומואר ככל שניתן. הילה

היי רחל, אני חושבת שאת דווקא כן צריכה לרצות ולצפות..נראה לי מאוד אנושי..לרצות שיאהבו אותך ושיתייחסו למה שאתה חושב ומרגיש. אני גם חושבת שיש בזה מעלה: שאת יודעת מה את רוצה (יחס\בן זוג\ או ילדים) לפעמים אנשים רואים הודעות באיחור, או שלא תמיד יודעים מה לכתוב. אבל בבקשה אל תרצי לברוח, לא מכאן ולא מהטיפול - יש לך ולהודעות שלך ולרצונות שלך הרבה מקום.

כן הגבתי לך אבל מהפלא חצי מההודעות שאני כותבת ואפילו שכתוב ההודעה נקלטה לא מגיעים אז מצטערת . האמת כל כך מכירה את הקושי הזה בחגים את הנסיון להאחזות בטוב למרות ש.. ואולי בגלל זה היה קשה להגיב לך כי הקושי שלך נגע לי ולאחרות אני מאמינה בנימים הדקים דקים של הבור הכל כך כואב . של יש אין משפחה . מחבקת וזה נהדר שכתבת אוהבת את מה שהבאת את הקושי הזה של לכתוב ושלא מגיבים . חיבוק נוסף על האומץ .

איתך....

מנסה לשלוח ולא מצליחה ולא רוצה לוותר. גם אני שמחה שאת.יכולה לומר מה טוב לך... חיבוק

והי כולן פה בעץ... אתך גם אני, הלוואי שהיינו (הייתי) יותר בפשטות אומרים, נוכחים, מושיטים יד, מצטרפים... גילת

קראתי את ההודעה שלך והזדהיתי עם הדברים שכתבת.. מאד.. מכירה את התחושה הזאת. להסתכל על החיים האלה של אחרים מהצד וזה קשה ובלתי נסבל... זה כל כך מוכר לי רציתי לכתוב לך, אך אין לי כוחות.. לכלום.. סליחה.. רחל, את לא פתטית את מקסימה וטובת לב

למה רק בתוך הגבולות? דבר שככ זר לקשרים אמיתיים. לא הבנתי עד היום את הקטע עם הגבולות. למה זה טוב? מה זה משרת? חוץ מלהסדיר את הלוז של המטפל. אבל זה דבר שככ חורג מטבע אמיתי של רגשות והקשרויות. זה ככ זר מנוכר ופשוט עושה נזק לנפש ומעוות אותה. זה לא מועיל. הגבולות האלה של להביא את התקשורת רק לתוך הפגישה. הניסיון לכלוא קשר ללוז קבוע מוגדר של פגישות ולנהל אותו בצורה כזאת. אני לא מבינה מי האידיוט שהחליט שככה מנהלים טיפול נפשי. הייתי רוצחת אותו באלף דקירות.

אומר יש הבדל בין גבולות לסורגים. זה מדבר אלייך? הילה

בלי גבולות אני הולכת לאיבוד . אז זה יותר מידי מוכר למה ואיך שגדלתי . הגבולות שלה באים להגן עלי עלייה מלטבוע . מלאבד את הדרך . אני התחננתי לגבולות והיא לא הבינה עד שעברתי אותם בצורה מגעילה ואז כשהיא שמה אותם זה נחווה כדחייה כנטישה כמי שעזבה אותי ועכשיו אני צריכה ללמד את החלקים הפגועים שבי שזה לא ככה שזה מאהבה בוגרת אלי כמו הורה טוב שמגביל את ילדו .

משפט יפה. באמת אמור להיות הבדל בין גבולות לסורגים.

אני מאוד מתחשבת בגבולות של אנשים בחיים המציאותיים ואף פעם לא קרה לי מה שקרה אצל הפסיכולוגית. הגבולות של מטפלים הם מלאכותיים וכאילו המטפל מחזיק באיזה סמכות על הסטינג שבתוכו מתקיים הקשר ועם דרישת התשלום והכל.. זה בכלל לא קיים בקשרים רגילים. דווקא בגלל שדורשים כזה תשלום חשבתי שתהיה נכונות לתת יותר תמיכה גמישה בקשר, כי אני משלמת! איך זה אוטופיה אם אני משלמת? פשוט הייתי בשוק מהיחס שבאמת קיבלתי שם. והייתה גם חודרנות פטרנליסטית. זה גועל נפש. היו לי ציפיות אחרות לגמרי ממה שבאמת היה. גם הרגשתי כזאת אטימות ממטפל שכאילו ה א' ב' זה אמור להיות יכולת לאמפתיה לא? היה עלוב ומקומם. ואני מאד מכבדת גבולות של אנשים בחיים האמיתיים ולא מצפה מאף אחד למענה מושלם נטול מגבלות זמן. ממש לא! אבל אם שכיר שמרוויח 25 לשעה מצפה ממטפל שלוקח 300 שיהיה מוכן מתוך אכפתיות לפגישות של שעה וחצי, היחסיות של הפערים.. אבל לא היה לי מושג שהמטרה בטיפול אינ לרבוץ שם אלא להפרד ואת זה המטפלת לא הסבירה לי! פגיעה נרקיסיסטית נוספת לכשעצמה.. פשוט היו צריכים להסביר לי מה זה טיפול ומה זה לא. מה הפואנטה. ניסיתי לקנות אצלה חוויה של 'שייכות' ורק הרגשתי דחייה.

מרגישה חוסר אונים זעם נוראי חוסר וודאות במקום העבודה שלי הגעתי כמישהי שמתמודדת במסלול של צרכנית נותנת שרות. חשוב לי לציין שבפרטיות שלי חשובה מאוד. יש לי חברות וידידים שלא יודעים שאני מטופלת. ובוודאי שלא תרופתית. כשהגעתי לעבודה בתום ליבי אמרתי שאני מגיעה דרך צרכנים נותני שרות..... המדריך שהיה שם הפיץ את זה במהלך חיכוך קטן שהיה בינינו(בטעות השתמשתי בשמיכה שלו). הוא ניפח את הארוע לממדים לא הגיוניים. היום אחת הדיירות שאלה אותי אם אני לוקחת כדורים? אמרתי משהו על וויטמינים...... ואז היא שאלה אותי את מתמודדת ולא לוקחת כדורים? הרגשתי שחץ מושחז נכנס לי ללב........ אחרי ברור התברר שאותו מדריך הפיץ את זה...... חוסר אונים זעם נוראי לא יודעת אם ארצה להישאר שם....... חודרנות נוראית!!!!! הילה

היי הילה, איך פתאום ככה, בבת אחת, ראו לך ולא אותך. הזעם, חוסר האונים, תחושת הבגידה, כל כך מובנים. אפשר להיות איתך עד שיתאזנו קצת? לחבק? נעמה.

אוי, זה נוראי.. והוא חוצפן אם הוא העביר את זה!!! את בטוחה שהוא הפיץ את זה?..

אני מבינה את הפגיעה מאותו מדריך , ואת תחושת הבגידה שאת חשה. עם זאת, את יכולה להרגיש המון גאווה ושביעות רצון מהפרויקט היחודי שיש לך חלק בו. לטעמי, חשוב היה לאותה מטופלת לדעת שגם את לוקחת כדורים מהסיבה שזה נותן כנראה תקווה למה אפשר להגיע, גם אם מתמודדים עם כדורים. כמו כן- יש בכך משהו מחזק, שהמדריך/ מטפל/ מסייע שלך עובר או עבר את זה ולכן כ"כ מבין אותך , ושיש לאן לשאוף. וכן, לקחת כדורים זה לא בושה (וגם לא שמיכה) חג שמח, הילה.

אני עובדת כמוך בתחום אני מדריכה לא דרך הצרכנים נותני שרות .לפעמים מתלבטת כמה לחשוף ופוחדת . מנסיון בחיים אם תתעלמי זה לא ידבק ויעבור לרכילות הבאה . מחבקת

חושבת על אותו מדריך שלא נהג כמדריך וגם לא כאדם ואת יכולה רק למנף את עצמך למעלה משם . את בודאי יודעת שזה לא בושה ואני מבינה את הרצון לפרטיות אל תברחי ואל תתני לזה לשבור אותך . טפלי בהרגשה שלך פנקי את עצמך חבקי אותך הכי בעולם ותהיי גאה בעצמך איזה דרך עברת ומה יש לך לתת לאחרים . איתך

שאנשים צריכים להרגיש בושה שהם מתמודדים ומטופלים, גם אם זה תרופתית. ולהסתיר. שלא ידעו. שהסביבה לא תדע.. זה כמו הוספת חטא על פשע על גבם של מתמודדים על רקע נפשי - שאין סובלנות חברתית והבנה ואנשים שמתמודדים צריכים להרגיש בושה על זה. זכותך להיות גאה בעצמך ובמי שאת ובעובדה שאת עוזרת לעצמך ומתמודדת גם אם בעזרה תרופתית. זה לא בסדר שמישהו הפר את הפרטיות שלך אבל זכותך לא למות מבושה בגללך זה. לזקוף ראש וליוש שלמה וראויה ולא פחות מאף אחד אחר שם שאולי לא נעזר בתרופות! אל תתני להם לחשוב שהם יותר טובים ממך בגלל דבר כזה. הם ממש לא. את לא פחות מאף אחד אחר!

תודה!!! הוא התקשר להתנצל.... וגם הבוסית היתה מאחוריי.... הילה

בבקשה תהיי גאה בעצמך, יש לך הרבה על מה

קראתי במהלך היום ומבינה את העלבון והכעס... מקווה שהדברים יתבהרו. מעריכה אותך.ואת החוזק שלך

זה עצוב וקשה ..שולחת חיבוק אם מתאים לך

ואוו..מותר שתגידי למה? איך? מדוע?

רוצים קצת שקט ושמחה בלב...אולי תכתבו מה משמח אתכן? מה אתן אוהבות ובהזדמנות זו אולי להיות אני קצת אחרת...טובה יותר, מרוצה יותר..מחשבות שלי...אז.. אני שמח אצלכן....אשמח לשמוע יכולות לספר על עצמכן? דברים משמחים יתקבלו בשמחה...אני אומר שהיינו בקריאת מגילה ומסיבה עם הילדים ולהיות איתם ובשבילם הכי משמח אותי...

היי מיכל, שמחה לשמוע שמשמח. :) האמת שהשנה יצא שלא כל כך חגגתי פורים, לא הייתה לי הזדמנות. אבל אני מאוד אוהבת את החג הזה. אולי הדבר המשמח שהיה לי - נהג האוטובוס שלי היה מחופש, עליז ושמח והשרה שמחה על כל באי האוטובוס. אנשים אחרי יום ארוך עלו וישר חייכו. :) נעמה.

ששתפת והשתדלת..קשה לי לפעמים להצטרף לעץ השמח שלך ומבינה למה לא מגיבים לשמחה שבקשתי..מרגישה צורך לעזוב פה קצת.

מבינה את ההרגשה שלך לגבי העץ שפתחת... אבל אנחנו פה, לפעמים טרודים בדברים ולא פנויים רגשית.. ובעיקר לטוב נראה לי... הלוואי ובאמת נלמד ונצליח למצוא ולחוות טוב פשוט ולשתף בו... אז, אני הייתי קצת בסערה החג הזה (כפי שבטח שמת לב.:/)... אז בערב החג לא חגגתי בכלל.. גם לא בבוקר. סגרתי את הבית כדי לא לשמוע, להרגיש שבכלל חג פה.. ואז לקראת הצהריים, לפני סיום החג.. מישהי יקרה באה להוציא אותי קצת.. וטיילנו קצת.. הרחובות היו מלאים... ואפילו הלכתי לשמוע קריאת מגילה... ושהייתי בקריאת מגילה - הרגשתי שרוחניות משמחת אותי. חיבור לאמונה, למשהו גבוה יותר, בלי קשר לדת, חיבור אמיתי ופשוט של כמה רגעים לבורא עולם - נתן ונותן לי כוח. תודה על העץ, כי גרמת לי לחפש ולמצוא מה טוב בכל זאת... רחל.

מצטערת שאני מדאיגה ולא מפרטת מה הסבל שעובר עלי. לפעמים רק הידיעה שעוד מישהו יודע שאני במצב קשה מקלה עלי. ועכשיו, אם אכנס לעניין, הסרטים עלולים לחזור. אולי בהמשך. מודה לכולם כל ההשתתפות והאיכפתיות.

3 ימים של חופש. 3 ימים במקום הכי רע שיש. 3 ימים ובתוכם חג ושבת. איך עוברים את זה בלי להתפורר ולהעלם לגמרי?!

היי אודי. אני בהוסטל. בעבודה שני דיירים מתלוננים על מחשבות אובדניות. דיווחתי למנהלת שלי. שוחחתי איתם. ובכל זאת הלב דופק כמו תופי טם טם. המוות של עמליה הותיר בי צל..... קשה לי מאוד להיות כאן עכשיו.... מחפשת על מה להישען? אודי איך מטפלים מתמודדים עם הפחד/החשש/ שמטופל יתאבד? הילה

היי לכםן מזמינה למשחק מסיכות- איזה מסיכה יש לכם ביום יום? מה הייתם רוצים להגיד לה? איזה מחיר אנחנו משלמים על המסיכה? תרצו לשתף? הילה

אני עם מסכת החיוך..מחייכת גם על שטויות, לא שזה מחלחל אבל כולם בטוחים שאני הכי מאושרת בעולם...נראית מאוד חביבה וטובה לכלם..גם למי שאני לא סובלת..אולי לפעמים עדיף לדעת גם לכעוס ולא לחייך..זה קשה עבורי..מאחלת לעצמי שאדע לכעוס כשצריך..תודה הילה יקרה..רציתי להציע לאודי שיתן רעיון אך אנחנו כבר בשלב אחר פה בפורם:) פורים שמח

אין לי ממש מילים ותובנות רק להגיד לך שזה נחמד ופורים שמח

סחתיין על היוזמה, הילה! :) את יודעת, כשניסיתי לענות על זה הגעתי למסקנה שהתשובה שהייתה מתבקשת מאז ומעולם כבר פחות נכונה לי. נראה לי שאני יותר מתקרבת לחזות השמחה שאני מציגה, לאט-לאט. עוד לא שם וגם עוד לא עושה את הצעד הבריא מהכיוון השני, של לטשטש קצת את המסכה, אבל שמחתי להרגיש איך הפער כבר לא כזה עצום. אולי זו שעדיין מאוד קשה לי להיפרד ממנה, כלפי פנים וחוץ, היא מסכת ה"אני מסתדרת". תמיד סירוב לעזרה שבא עם חיוך - "לא, תודה, אני מסתדרת". מה הייתי אומרת לה? קשה לי להחליט אם אני מקנאה בה על העצמאות שלה, על היעדר הצרכים, או לא באמת קונה את זה. כנראה שבתחושת הבטן הראשונית היא מי שהייתי רוצה להיות באמת ועיבוד שאחרי זה אני מבינה שלנסות להיות היא זה אחד הדברים ההרסניים. המחיר? כנראה שהחל מהליכות ארוכות ברגל הביתה ("רוצה טרמפ?", "לא, תודה, אני מסתדרת") ועד לבדיות עמוקה יותר... תשתפי גם את, הילה? נעמה.

היי מה המסכה שלי? המסכה שאני חזקה ושהכל בהיר לי בזמן שלא מאוד חד משמעית בזמן שבפנים דברים לא ברורים ולא מובנים אולי קצת מתחברת לאני מסתדרת שלך נעמה..... מה הייתי רוצה להגיד לה? שמותר להיות חלשה לשאול שאלות ולחשוב על פתרונות..... מסכה נוספת היא התוקפנות שאני חלשה מאוד ואז נהית חסרת סבלנות ותוקפת הייתי בקופת חולים ונסערת ובמקום לבקש עזרה התחלתי לפקוד עד שהמזכירה אמרה לי כן המפקדת..... אני רוצה לבקש שתלך לדרכה המחיר הוא תוקפנות חוזרת וזה לא נעים..... מיכל מסיכה מוכרת וקשה להיפרד ממנה...... אביב כייף שהשתתפת. פורים שמח! הילה

עכשיו ..למה היה לי כל כך קשה . המסכות שדיברת עלהם נגעו בי . זה כולם אני וזה לא מסכה זה חלקים ממני לפעמים בשליטה לפעמים לא לגמרי . אני יודעת ומבינה שהם אני בהגיון אבל עדין לא מתחברת לזה אז זה אני ולא אני הכי מסכה בעולם .. אז ברוח הזו מודה למסכת המסכות הדיסוציאציות שלי שהצילו את חיי והמשיכו לעשות זאת לאורך השנים עד שאני יכולה להתמודד עם זה . תודה הילה . והתוקפנית חייבת להגיד לך שיש בה תכונות שאני מאוד מאוד אוהבת רק הדרך שגוייה ..היא ממש לוחמת מה שאני לא מעיזה להיות .

תמיד חגים קשים לי. וזה רק נהיה קשה יותר ויותר. מאמינה שגם בגלל התהליכים שעוברת בטיפול... פורים. כולם מגיעים. מחויכים. יפים. מוצלחים. עם ילדים. משפחה משלהם. קריירה מצליחה, ובעיקר - שלווה על פניהם.. הם מחייכים לילדיהם במבט מעריץ, מחבקים ומנשקים אותם, ומתגאים 'תראי את הילד המדהים שלי'.. 'ובעלי פינק אותי בטיול מפנק'.. חיים . מריחים את התחושה של החיים מכל עבר. כמה חיים.. ואני שמסתבכת אם להגיע או לא, מגיעה בסוף. גם להיות לבד זה קשה כל כך. והמבטים שנועצים בי, מקפיאים את הלב. השאלות דוקרות עוד ועוד. שומעת מילים, חלקי מילים, שמצליחה ולא מצליחה לשמוע, שמתכחשת אך שומעת באוזניי.. "מה יהיה איתה?" "היא הרסה לעצמה את החיים" "תשמחי, והכל יעבור" "כל הבעיות בגוף היא יצרה לעצמה" "היא לא מצליחה בכלום..כל מה שהיא מנסה ולא הולך לה..." ואני, מתייסרת, כואבת, בסוף יוצאת מהחגיגה המשפחתית. חוזרת לדירתי הקטנה, נכנסת למיטה, שוכבת בתנוחה של עובר, מכסה את כל כולי, ובוכה. ובוכה. רחל.

האם את יכולה לשתף מישהו מהמשפחה במחשבות..לומר להם שלא נעים לך כשאומרים כאלה דברים? חבל שתסבלי. כל כך מובן..איתך.

יודעת מה היה לי קשה כמה יימים לפני חזרתי מאמא כמה ביקורת כמה חוסר פרגון מטורף כמה כאב מהאחים שלי מזמן רחוקה גם אותה רואה אחת לחודש וחצי לשעה שעתיים וגם זה הרבה . כל כך נגעת בי עם הכאב הזה הבור הזה פרגני לעצמך מעגלים אחרים בהם את רצוייה ותאמיני לי כשאנחנו מתקלפים מהמקום הלא ראוי ולי לא מגיע זהמגיע בענק . את מקסימה ורגישה וטובה ואמיצה ויש לך כוחות ואת עושה תהליך קשה וכואב . ..מגיע לך . שולחת חיבוק אם נכון לך

למה אהבה ושנאה כלפי המטפל נחשבים 'העברות והשלכות'? ומה בנוגע לאהבות ושנאות והקשרויות רגשיות ביחסים בין בני אדם בכלל? גם שם הכל נתפס כהשלכות?? האם הפסיכולוגיה בכלל תופסת רגשות כמשהו ממשי בהווה? אני כבר מפחדת להקשר כי אולי אתחיל 'להשליך' על אנשים תמימים לכאורה דברים שלא קשורים אליהם אלא לעבר... כל צורך שלי וכל הזדקקות וכל פגיעות.. אי אפשר לבטא כלום ככה ולהרגיש כלום ככה כי אולי זה לא קשור לאף אחד ולא להווה אלא לעבר... מה הגישה של פסיכולוגים עזרה בזה שמסתכלים על הקשרויות רגשיות ותלות כמשהו שאין לו קיום לגיטימי בנפשו של אדם בוגר בהווה וזה נחשב מן שריד מן העבר שנדרש לטפל בו ולנתח הגיונית.. איך אפשר להעיז לחיות ולהרגיש ככה? תמיד צריך לפחד שלא יפרוץ איזה שחזור טראומטי מזדיין שוב. והאמת שזה קורה בתוכי. כל פעם שחווה העדר, נטישה או סתם פחד להעיק עם הצרכים שלי על האחר . אז אצל בני אדם מווסתים ומאוזנים זה לא ככה? הם לא נקשרים רגשית? הם לא חווים תלות? לא מתים מפחד שיאכזבו אותם ויכאב להם ברגע של חולשה, נזקקות?

אין ספק שתמיד זה שם . בכל ההתקשרויות שלי התגובות שלי הדפוסים שלי תמיד שם . רק שאלמד להפריד בן הדברים התגובות שלי יהיו תואמות קשר. הדוגמא הכי יפה זה כאן עם אודי ..כשחשבתי שהוא התעלם מהשאלה שלי כל כך נפגעתי שאין ספק שאין לזה שום פרופורציה ולא קשור אליו בכלל כי אם קשור לעבר שביקשתי עזרה והתעלמו שפגעו בי והתעלמו ממני . אז כן מימה אנחנו מגיבים מדפוס עבריינו

די!!!מספיק!!!שקט!!!אני לא יכולה יותר. חבל שאי אפשר לצעוק את זה,רק לזעוק בשקט. ולא, הזדהות לא עוזרת ולא אמפתיה. בהמשך למעגליות הכי הייתי שמחה להפסיק את המעגליות של לקום בבוקר לעשות שום דבר רק לסבול ממחשבות ( אני הולכת לעבודה...),לסיים את היום באנחה ולקום לעוד בוקר זהה בדיוק חסר משמעות... אשמח לשמוע איך אפשר לפרוץ מעגליות מלבד קטיעה מוחלטת?( ולא רגעים קטנים לא קוטעים מעגליות אלה הם רגעי אשליה.)

ושאינו יודע לשאול: להשתמש בטיפול? איך עושים את זה?

למה אנחנו מרגישות אשמה מבינה את התבנית מהילדות הבקורת השיפוטיות . אולי אפילו מילים ברורות את אשמה.. אבל לפחות אצלי אני יודעת שלפעמים ברור לי שאני לא אשמה ובכל זאת מרגישה אשמה . בעקבות מותה של עמליה עלו כאן המון תחושות אשמה ..אשמח לשיתופים

נראה לי שקראתי על זה פעם.. שילד לא מסוגל לקבל את העובדה שהסביבה שלו רעה, וכיוון שאת הכל הוא מייחס אליו..אז בשביל להתמודד עם הקונפליקט הוא מתרץ זאת בכך שהוא האשם והוא הרע..ואז התפיסה הזו נשארת.. הממ..נראה לי שבילבלתי קצת.. בטח אודי יסביר יותר טוב..

אבל בכל זאת היום הגיע הזמן להפסיק לחשוב בתבנית הזאת איך נוצר השינוי

ולא יודעת איך אני רוצה להכיר אנשים חדשים ולא יודעת איך אני רוצה שהם יכירו אותי ולא יודעת איך אני רוצה להנות ולא יודעת איך אני רוצה להרגיש חלק מהחיים ושייכת ונשית ובטוחה ומינית ואולי בעתיד אמהית ולא יודעת איך אני רוצה ליזום, להשפיע, להוביל, להנהיג, לנהל ולא יודעת איך אני רוצה לנסוע ברכב לנהוג לרכב על אופניים , על סקייטבורד, לרקוד ולא יודעת איך אני רוצה להרגיש ממש ממש חיה ופועמת ומלאת אנרגיה ומחוברת באמת לבני אדם אוהבת ונאהבת ושייכת אבל לא יודעת איך איפה לומדים איך?

ההודעה שלך ממש "תפסה אותי חזק בבטן" ואני מזדהה עם הרבה דברים שכתבת שם אני לא חושבת שיש פתרונות קסם או קיצורי דרך.. להכיר אנשים חדשים, להיפתח אליהם, להינות מהחיים, להיות אהובה ואוהבת ומינית ונשית ולרקוד - זה מהות החיים! החיים שלנו קצרים בשביל שנבזבז אותם במחשבה מה יכולנו לעשות, ומה לא עשינו..עדיף להסתכל קדימה, ואני בטוחה שיש לך אופק! לדעתי צריך כמה דברים: 1. קודם כל לסמוך על עצמנו, לאהוב אותנו וגם את הגוף שלנו (ואוף, זה קשה) 2. אח"כ צריך להיות מוכנות להיפתח כלפי אחרים ולסמוך אליהם ולתת בהם אמון (מובחן!) 3. ולא פחות חשוב: לדעת שבכל קשר יש פוטנציאל לאכזבה. שאף פעם לא כולם יאהבו אותנו . וזה בסדר, כי הסעיף הראשון אומר שאנחנו אוהבות את עצמנו וזה הכי חשוב.. מימה, אולי את מוכנה לטיפול חדש? אבל תלכי למישהיא נחמדה הפעם...לא קשוחה ומאיימת ומתנשאת...את יכולה אפילו לעו"סית קלינית.. ותשתדלי לא לפתח ציפיות יותר מידי גבוהות.. שתדעי שבהרבה מהדברים אנחנו באותה הסירה, וההתמודדות קשה.. אבל אל תתייאשי..

מהימים האלה שאני לא מבינה בשביל מה אני חיה. שוטטתי, קניתי אוכל. אכלתי הקאתי. יום לא ככ טוב... ועכשיו דמעות והולכת לישון. אני לא מבינה למה אני לא מצליחה להיות אדם מסופק ושמח עם מטרות ורצונות שפועל בצורה יעילה לממש . התפקוד תמיד כבד ומסורבל לי עד שמזיזה את עצמי. בטיפול הפסיכולוגי בעת שחזור זעקתי 'אני רק רוצה לשכוח!' . כפו עליי לחוות משהו שבכלל לא רציתי לחוות.

היי. מימה לכולנו יש ימים שכאלו רגעים או תקופות...... לא מכירה מישהו שתמיד שמח ומסופק מעצמי..... מבחינת הזכרונות. הם עדיין מציפים אותך? למה את מתכוונת שכפו עלייך? מימה מאחלת לך פורים שמח! משתפת אותך במשהו- אתמול הייתי בקבוצה והמנחה שאלה: איזה מסיכה יש לכם? ומה הייתם רוצים לאמר לה? נראה לי שלפעמים המסכה שלי תוקפנית כדי להסתיר את הפגיעות ואני רוצה לאמר לה- די את יכולה ללכת........ כבר לא פוגעים בך.... הילה

העץ הטוב נמלא צער כה רב. הוא בכה בכי מר של אובדן וצער, שורשיו רועדים, צמרתו מיטלטלת, הציפורים שעליו פוצחות בקינה. דמעותיו זלגו וזלגו והפכו לטל בוקר טרי, שירווה כפות רגליים כואבות. מותה של עמליה זעזע אותי עמוק, פרץ איזה סכר עצב. בכיתי על מותה, על העובדה שזכתה רק לשלב המייאש והנוראי, בלי ההחלמה והטוב שהופכים אותו לשווה את זה. בכיתי על חוסר האונים, על אוזלת היד, על כמות הסבל בעולם, על זה שאי אפשר להתחיל ולגעת אפילו בקצה הקרחון של היגון. כאב לי סבלה של עמליה, ופתאום אורי קרם אותיות ומילים ונחתה עלי ההכרה שסבלה היה הקצה של רשת של כאב. וחשבתי, בהמשך למחשבותיה על הקולות השותקים הסובלים האחרים, כמה עצב יש בעולם. ומה בכלל אפשר לעשות אל מולו, אל מול כל הכאב הלא הוגן הזה? חשבתי עליך אודי (אתה קורא?), שמסלולי החיים שלך ניסו במובן מסויים לענות על השאלה הזו. כחובש בשדה הקרב, כפסיכולוג בשדה הקרב הפנימי. ושוב מילא אותי התסכול - הרי גם אתה רק השהית את ניפוץ הפנטזיה הזו של היכולת להתמודד עם קרחון הסבל, הניפוץ הגיע ודאי במהרה, אולי אפילו חזק יותר מקודם. חשבתי על חובש בשדה הקרב, שניגש לפצועים, שחובש, שעוצר דימומים, שלוחץ על עורק פתוח בתקווה להציל. ועל זה שלפעמים זה עוזר ולפעמים חסר כל סיכוי. ודמיינתי את הרגעים האלה, שאין שום דבר לעשות, שהחובש יושב ליד הפצוע, שניהם יודעים שאין סיכוי, ובכל זאת הוא לוחץ על הפצע, מחזיק לפצוע את היד. וזו הנחמה שיש לו להציע לשניהם, לשבת לצידו ולהיות איתו ברגעיו האחרונים, שירגיש יחד, אהוב, שמנסים להציל אותו. ואז, תסלחו לי, הרגשתי איזה זעם בפנים - איזו נחמה מחורבנת! זה מה שאפשר לתת כשאין סיכוי? יחד? אהבה? נשארתי עם הזעם הזה, עם חוסר האונים המשתק, ולאט-לאט לאור התהיות על משמעות, על סוף, הוא התחיל להפשיר. מחשבות על משמעותה של אהבה מילאו אותי, בלי שכבת הקיטשיות, עם האותנטיות שמתחתיה. הרי אם אני מעניקה את המשמעות לחיי, למה שהאהבה לא תהיה הנחמה המשמעותית ביותר שיש? למה שהיא לא תהיה עיקר הסיפור, ולא רק קישוט שמכסה את הטינופת? אז את העץ השמח-עצוב הזה אני רוצה למלא באהבה. אני עוצמת את העיניים הדומעות וחושבת חזק על אנשים (וחתולה) שאני אוהבת. אני מדמיינת בכל הכוח את התלתלים, את הישיבה המרוכזת, את חוש ההומור, את המבט, את הזנב, כל הדברים האלה שאני אוהבת. וחושבת עליכם, שזו אהבה מסוג אחר, משונה קצת, אבל בכל זאת אהבה. וחושבת על אנשים בכלל, אנשים רחוקים שהייתי רוצה להכיר ולאהוב. וגם אם זה רק תירוץ לאי-אפשריות הזו שבמוות, גם אם זו המצאה שלי, אני מרגישה שזה משנה. שזה משנה לאנשים האלה שאני אוהבת אותם, שהם אוהבים אותי וזה משנה לי. זה מה שיש לי לעשות, לאהוב. זה לא הרבה, אבל אני יכולה להחליט שזה הכל. נעמה.

את חכמה ורגישה ואני מרגישה את האהבה שלך עד לכאן :-) זה נחמד לי..

היי אין לי ממש מה להגיד לך..... ריגשת אחותי..... הילה

התרגשתי כל כך.. ונזכרתי באיש היקר שלי, המטפל שלי, שגם הוא היה חובש קרבי בצבא.. בעיסוק המתמיד שלי במוות... בחוסר חיים שלי.. תודה.

יודעת בתוך הכאוס והכאב רציתי לבקש ממך שתקדימי את העץ גם כדי שיהיה משהו טוב להאחז בו . ואני שמחה שהוא הופיע בזמנו יציב חזק איתן וקבוע ..אז רק להגיד לך תודה על העץ על החכמה על היותך כאן איתנו ...

עדיין אני חוזרת לשם המקורי שלך...:) מה שלומך?.. קראתי את מה שכתבת לי.. ומתוך רצון, דאגה - החלטתי לנסות לקרוא הודעות שלך מהעבר, והלכתי לאיבוד...:/ לא הבנתי איפה זה התחיל, איך ולמה... והאמת, זה כבר לא משנה. מה שחשוב - זה עכשיו. וזה שההרגשה שלך לא פשוטה וקיבלת הרבה מילים קשות, וקיבלת גם מצד שני הרבה מילים טובות, אבל אז כבר משהו נפגע, נחסם.. לגבי אודי ותחושות לא פשוטות שהתעוררו פה כלפייך, אני באמת לא יכולה לדעת. כי אין לי מושג מה שלחת, לא איך זה התחיל, ומה אודי לא פרסם, איך הוא הרגיש בעקבות ההודעות ומילים שלך...(אפילו שנאמרו מתוך כאב גדול שלך..) אבל אני חושבת, שאודי מאפשר לך. הוא מעלה הודעות שלך, הודעות אלייך, מתוך רצון לאפשר לך חוויה של תיקון...וזה המון. נכון, הקשר עם אודי אולי לא יהיה. והאמת, אין לי מושג איך דברים יתפתחו כאן איתו, אבל הוא נותן לך אפשרות להשתמש בפורום..ויש כאן הרבה בנות שכן ניסו ומנסות להתקרב אלייך, להכיר אותך... ונכון, גם אם הן פגעו...עדיין אפשר לנסות מחדש.. אבל אם הן מנסות שוב ושוב, ומקבלות דחייה... אז כבר אפשר להתייאש... הרבה מהחיים האלה נמצאים באפור הזה...וזה שמישהי מסוימת אמרה מילה פוגעת, זה לא אומר שהיא רעה, זה אומר שגם היא כתבה את זה מהכאב ומהפחד שלה...ואת תמיד מבקשת שיסתכלו עלייך מהכיוון הזה... ואני באמת מקווה שתקראי את המילים האלה, ולא תחשבי שאני מבקרת אותך חלילה, אלא כי אני רוצה שתראי קצת את הדברים מנקודת מבט נוספת... ואני בטוחה שאת יודעת את כל זה, ועדיין. ואת יודעת עוד משהו שמלי יקרה, תעלי את זה. את כל מה שקרה פה. מה שקורה פה, בטיפול שלך. תנסי להבין מה היה לא נכון מבחינתך, מה יכל לגרום לכל זה, את החוויה של אודי, את החוויה של הבנות, את החוויה שלך.. אני בטוחה שזה יכול להאיר לך הרבה דברים... ותזכרי - ששום דבר בחיים האלה לא צריך להיות בכוח. את לא חייבת להיות כאן בכוח. את רוצה, כי כנראה יש לך תקווה מהמקום הזה. אז את כבר פה, תני לזה הזדמנות טובה?? תגיבי לבנות על חוויות שלהן, תשתפי, תכאבי, תשמחי בעץ השמח של נעמה, תצטרפי, מתוך מקום באמת לא מצפה, ופשוט תיהיי קצת. בלי כל ההגנות שיצרת לעצמך, להתחיל מחדש. וגם אם לא תצליחי, לפחות תדעי שניסית, שניסית באמת!! שלך, רחל.

אין לי כוח להיות יותר... או לנסות להיות או לא להיות זה אף פעם לא מצליח ניסיתי ....... וכל פעם כואב

היי אודי. רוצה לאחל לילה טוב ושקט...... מקדישה את השיר מה עושות האיילות של יוני ריכטר ויהודית רביץ. תודה על המקום הזה...... הילה

היום חגגתי לילדה שלי יום הולדת וגם אמא שלי הגיעה. היה לי כייף וגם לילדים היתה אווירה טובה. וכמו ביום הולדת עוגה מתנה ונרות. הילה

ומזל טוב ענק

משמח.. שהיה כיף לך, כיף לילדים... מזל טוב:)!

מזל טוב :-))) כיף לשמוע...

כתבתי תגובה לרחל למטה, בהמשך להודעה שלה אליי.. היא לא פורסמה כי לא הייתה בסדר?

עונה לך כאן .כי מהפלאפון לא יכולה לראות תשובות . תודה על ההשוואה מבינה אבל ... אני לא תינוק אני מבינה ומודעת כל רגע שאני ממשיכה לאכול בצורה לא שפוייה ולא נכונה מקצרת את חיי וזה נזק בילתי הפיך שאני עושה לעצמי אני בגיל שהשעון מתקתק כמו פצצה וזה כבר לא בדיחה אז כן רחל זאת התאבדות איטית וכואבת וכל מה שמפריד בני לבן התחלה אחרת זאת פסיעה אמיתית וכינה ראשונה .. זה להחליט שאני עושה החלטה לשינוי ... ואני נאחזת בזה כדי לא להרגיש ,כדי לא להיות אטרקטיבית ,כדי להרחיק מעלי את כולם ... כי לא יודעת מה ..הגיע הזמן להפרד ולעשות ..ואני לא יכולה תקועה בפחד נאחזת בו ...למה ?????

קראתי את ההודעה שלך.. והיא גרמה לי לעצב גדול... כי באמת באמת, את צודקת. באמת, באמת. באמת, למרות שלפעמים אנחנו הכי מודעים, עדיין לא יכולים ולא מצליחים לשנות את ההתנהגות הפוגעת, ההרס העצמי.... יודעת גם על בשרי. בהקשר של הטיפול שלי (וגם של החיים בוודאי), שנתיים וחצי של טיפול שמתרחקת, לא מאפשרת, מגיעה ושותקת, מפסיקה להגיע, משגעת אותו שלא רוצה להגיע, שהטיפול עושה לי רע.. וגם כשקורה משהו פוגע מבחינתו (וקרה לצערי)- אז מתפרקת עוד יותר, העיקר לא להתקרב...העיקר להישאר חסומה, חזקה, יציבה, "מוגנת"... ואני מודעת ומבינה, ועדיין...:( אז כן, הזדהיתי וכאבתי את המילים שלך. ואת שואלת למה, אני חושבת שאת יודעת..גם אם חלקית... רק ליישם ולחיות באופן אחד - זה כבר משהו אחר.. אז איתך בתחושות הכואבות האלה... ואת יודעת? לא צריך לחכות פתאום או לנסות שכל הדפוס הלא בריא הזה יעלם או ישתנה פתאום...לפעמים אפילו רגע קטן של בנייה, של חיים, של בריאות...הוא כבר משהו גדול... שהלוואי והרגעים הקטנים האלה יגדלו ויגדלו ויגדלו.... איתך, רחל.

היי אודי...לא יודעת למה, התגעגעתי אליך.. סתם פתאום הרגשה שבאה לי ביומיים האחרונים.. וגם שיתפתי את המטפל שלי לגבי המקום הזה..בעקבות הסיפור עם עמליה..שזה גם היה מוזר לחלוטין... אני קצת יותר משתפת אותו...:) ורציתי לשאול שאלה.. אני מרגישה שבתקופה האחרונה לא קל לי. זוכר שסיפרתי לך שכאשר התחלתי את הטיפול, הייתי במצב נפשי בריא ומלא בחיים, והגעתי בגלל משהו מאוד ממוקד.. אבל כל החומות קרסו, זיכרונות שהודחקו פתאום עלו, פתאום התחלתי להרגיש, הייתי וחייתי כשמסביבי בניתי חומות ועוד. לא הרגשתי ולא התחברתי לחוויות נוראיות שעברתי. תמיד המטפל שלי היה בשוק מדברים שמספרת בלי שום רגש ואותנטיות. הייתי מלאה ב'תפקידים' שהפילו עליי. ולי היה קל, להיות מה שרצו, העיקר לא להיות אני. ופתאום התחלתי, והכאב גדול. ואתם התחילו בעיות רפואיות מורכבות. שכיום מתמודדת גם עם מצב בריאותי לא פשוט וגם עם תחושות נפשיות קשות, שגם מחמירות בבדיקות קריטיות ועם כל החמרה והתקף... ומרגישה שהתחושות של הכאב, החוסר, הייאוש - גדלים. ניסיתי לפנות למטפל שלי ולשאול אותו אם נוכל להיפגש יותר, כי קשה לי..הצעתי כמה פעמים...אבל הוא התחמק מזה.. אני מבינה שהוא עסוק....ולי קשה להחזיק את כל מה שעובר עליי....:( ומצד שני, לפני כמה חודשים (בערך שלושה חודשים)הייתי אצל פסיכיאטר שהמליץ לי על מינון מאוד נמוך של 5 מיליגרם, ובהמשך 10 מיליגרם של ציפרלקס. אני לא יודעת אם הכדורים זה הפיתרון. לא העזתי לקחת עד עכשיו. מאוד חוששת מלהתחיל להיכנס לזה, בייחוד שהרופא (שמטפל בי פיזית) אמר לי שכרגע עדיף לא לקחת, כי הגוף שלי חלש...אבל אם ממש מרגישה שצריכה - אנסה ואראה איך משפיע עליי. ובקיצור, מה אתה חושב? לנסות לבקש שוב מהפסיכולוג שיהיה לנו עוד מפגש או שנדבר בטלפון, כך שארגיש מוחזקת, פחות בסערות? (למרות שכבר מתביישת, כי שאלתי כמה פעמים, ואולי הוא פשוט לא רוצה...:(..) או לנסות לקחת את הכדורים ואז ארגיש יותר מוחזקת?.. וזה מעניין ומפתיע.. שאני מצליחה להגיע למפגשים.. למרות שעדיין קיימת החרדה שלי והבהלה בעקבות הטיפול הזה ובעקבות מפגשים איתו... אני יודעת שזאת שאלה מורכבת, ושאלתי את המטפל שלי כבר את אותה שאלה.. והוא לא ענה לי. בבקשה, אפשר עצה טובה? וסליחה על האורך של ההודעה....:/ רחל.

אתה יודע, אני חושבת שבהודעה הזאת נחשפתי יותר ממה שרגילה פה, היה לי קשה, וזה אפילו דיי הבהיל אותי שכתבתי בדרך שכתבתי... ויודעת שאולי לא הייתי צריכה לכתוב את זה, זה מורכב, אבל אפשר איזה מילה טובה על זה שכתבתי, שפתחתי קשיים שלי (גם אם זה היה בדרך עקיפה...)?...:( הרגשתי קצת אבודה מהתשובה הטכנית והעניינית (והנכונה...) שלך. וכן, אדבר שוב. למרות שהוא אלוף בהתחמקויות...:) רחל.

נגיד משתחזרת הטראומה בטיפול בצורה שנחווית כאילו קורית בהווה וממשית. האם העיבוד זה ההבנה ועיכול שמדובר במשהו שהיה בעבר ולהתאבל על כל הפספוסים שהיו שפתאום נעשים מודעים להם? למשל לפני ששחזרתי את הטראומה לא ידעתי שאני בבעיה של חוסר ספרציה ולא מסוגלת לשמור על הגבולות שלי ולראות אנשים ודברים 'מבחוץ'. עכשיו שאני כן מסוגלת זה גם ההבנה ששנים רבות לא חייתי ככה בכלל. בלי פכחון ועם הגנות של מפלטים בדימיון. אז מה העיבוד? האם זה ההבנה של מה שייך לעבר, מה להווה, וההתאבלות?

שלום רב, סביר להניח שלו הייתי יוצא מתוך עצמי, הייתי יודע לתת את התשובה הברורה מאליה, על כן אשמח לתובנות מומחי ומומחות הפורום: אני בן 34 ולאחר שנים של הזנחה בריאותית, שפגמה באיכות חיי ובמיצוי היכולות הפוטנציאליות המקצועיות שלי, התבייתתי על עצמי ויצאתי לדרך חדשה. יחד עם זאת, אינני מצליח להתנער מהתחושה המעיקה הזאת שאחרתי את הרכבת, שזה מאוחר, שלמה לטרוח כעת, שהרי מה שאני מנסה להשיג כיום בהיבט המקצועי, אלה שעוסקים ועוסקות בתחום שלי הגיעו לייעדם לפני עשור וקצת פחות מכך. אני יודע שלחיים יש את המסלול שלהם, ומגיע שלב בחייו של אדם שזהו הרגע שיתפוס עצמו ויחתור לשינוי, ושהרבה לא אשיג אם אסתובב במעגלים סביב השאלה "למה לא עשיתי זאת קודם?", ובכל זאת, אני יותר מאשמח לתובנות כיצד אוכל להתנער מהתחושה "שאיחרתי את הרכבת". בהערכה רבה, צחי

גם אני בשנות ה 30 ורואה את הפער ביני לבין אחרים שהיו פנויים יותר לתפקד ולהתקדם בחיים. אבל אין מה לעשות. לא נראה לי שאפשר לפספס את הרכבת כי כל עוד חיים אז אפשר לחפש איך לחיות חיים בעלי טעם.. למצוא משמעות בהווה במקום להתעסק בעבר. ומי כמוני יודעת כמה שזה לא פשוט עם כל הרגשות השלילים של כעסים/ יאוש/החמצה וקשיים... מנסים בכז לעשות. לדעתי בשביל עצמנו קודם כל. לא בשביל החברה ודעה של אנשים אחרים. למען הסיפוק שלנו. לא כדי לקבל אישורים מבחוץ

שאולי זה לא ככ פשוט להפסיק להסתובב במעגלים האלה? כאילו זאת לא בחירה שעושים בשניה אלא התמודדות רגשית אמיתית ???

המטפלת שלי, היא די מושלמת. היא תמיד מגיעה לפגישות רעננה וקורנת, לבושה בבגדים מושקעים ואופנתיים, ונעלים מרשימות. היא אישה אמיתית. ואני מרגישה עלובה מולה: אני מרגישה ילדה מטופשת, וטיפשה ומכוערת. אני מרגישה כמו כלום. כמו אפס. כמו שום דבר. אני קצת כמו "משביתת שמחות" והורסת את האווירה. כן, כן, אני הורסת אווירה סידרתית! והרי, למה לחייך? למה להיות קליל? הנה מיקה הכבדה, קבלו אותה! בעצם , עדיף לכם שלא. גם אין בי שום דבר נשי. אני ילדה! י-ל-ד-ה. אפשר שאני אגדל קצת? מתי אני אגדל? אני רוצה להיות גדולה כבר!!! אני לא רוצה להיות ילדה "טובה" יותר! אני רוצה קצת למרוד ולהשתולל. (אבל עם גבולות. כי יש בעל, ויש ילדים, ויש הלכה ומוסר) אני נורא רוצה לרקוד.

איזה כיף לרקוד... ובטח שאפשר לרקוד, לרקוד באמת... גם שיש בעל וגם שיש הלכה.. לא חסר אפשרויות... ובייחוד עכשיו, פורים... צריך וחייב...:) רחל.

קודם כל את צעירה עוד תיגדלי המטפלת שלך כזכור לי כפול מגילך ..ולרקוד בטח שמותר .אני בטוחה שיש מקומות רק לנשים..מותר לך להנות החיים יפים והם מתנה .

תודה רבה לכן על התגובה, אתן חמודות :-) מותר וצריך לרקוד , אבל מרגיש לי מביך..

בייחוד שלא רגילה לרקוד.. אבל לאט לאט משהו ישתחרר בך... אני זוכרת שהייתי קטנה...הייתי מאוד אוהבת לרקוד.. אבל מה???? היו לי שתי רגליים שמאליות...:) רציתי שהרגל תגיע למקום אחד, אבל היא הייתה מגיעה למקום אחר... וגם הידיים..:) ולא רקדתי המון שנים. אבל פתאום התחלתי.. גם עם החוסר קואורדינציה...:) ואמרתי לעצמי - מה אכפת לי.. כשהייתי במקומות של אנשים שלא מכירים אותי - היה לי יותר קל.. או שהייתי רוקדת עם עיניים עצומות... ועדיין לא רוקדת הכי יפה שבעולם, אבל יש שיפור...:) העיקר שזה משחרר בי משהו בנפש, ועושה לי טוב... ואני חושבת שדווקא עכשיו, זאת אולי הזדמנות טובה.. יש בפורים המון מסיבות לדתיות, שזה רק נשים רוקדות... וגם אם קשה, אפשר לסגור את הדלת בבית... לשים מוזיקה בווליום.. אפילו להחשיך מעט את האור.. ולהתחיל.... "כל הילדים קופצים רוקדים... מרימים את הידיים גבוה לשמיים.."!!:) רחל.

היי מיקה מה שלומך? מיקה,בא לך לרקוד? את במקום אחר. תני לעצמך את הזמן......לילדה לגדול...... את לא משביתה שמחות המטפלת שלך מגיעה לפגישה מלאת אנרגיה כדי להכיל אותך ולהיות שם בשבילך. את יכולה לדבר איתה על הרגשות שלך למולה? מחזיקה אצבעות הילה

לדעתי זה לא הרצון לרקוד זה רצון אחר... כי כדי לרקוד אפשר לדמין מוזיקה בראש ולרקוד אפילו במקלחת, תנסי לרגע לתרגם את המילה לרקוד במילה אחרת... מה יצא לך?

אני לא חושבת שאני אשמה בקשר לעמליה . רגשות האשם שלי הם כלפיי שאני שם בהרס העצמי המטורף ..של אכילה של עוד דברים ..והמוות שלי רשום על הקיר מרוח בגדול ...מבינה וממשיכה להרוג את עצמי ..זה מה שאני

תכף יגיע האביב :-) העונה האהובה עליי.. נו, שיגיע כבר...

מנסה להבין את המורכבות . מנסה להיות שם .זה לוקח זמן ולא בטוחה שיש לי אותו כל יום שעובר זה נזק בילתי הפיך ...אם פעם חיכיתי שמישהו יציל אותי ממנו ומהחברים שלו היום אני צריכה שמישהו יצליח להציל אותי מעצמי .

היא חייבת להעניש את עצמה. עכשיו. בכל דרך אפשרית שתגרום לה מספיק כאב. בדרכים שתגרומנה לה הכי הרבה כאב. מגיע לה. כאב חד, חזק, חריף. מגיע לה הרס אדיר ומושלם. מגיע לה שינתצו לה הכל שוב ושוב ושוב. היא ראויה לרוע. אין בה שום פינה שזכאית לטוב. (והחברים שסביבה לא מבינים מה קורה לה ולמה פתאום יש לה רצח בעיניים, ולמרות שאכפת לה מהם, אין לה בררה. {ואולי דווקא כי אכפת לה הם הופכים להיות חלק מן העונש})