תמיד רציתי להיות מוצלחת/מצליחה

ותמיד חשבתי שאני לא מספיק כזאת כי אין לי ציונים מספיק גבוהים או מספיק תארים ,מספיק כסף, מספיק מיומנויות לעצמאות גם. כי רציתי לסמוך רק עצמי ולהסתדר לבד. הפסיכולוגית פעם אחת לא אמרה לי באופן מפורש חד וחלק שהקשיים שלי למעשה קשורים לקשיים עם אנשים וניהול יחסים ויכולת לקרבה ומימוש מיניות. לא הסבירה לי רק אחרי שנתיים שהיא ביזתה אותי והתנשאה העובדת הסוציאלית באה ואמרה 'מימה בולימיה זה קשור לקושי עם מיניות וכדי להצליח בחיים צריך לדעת להתנהל בתוך קשרים עם אנשים ולנהל קונפליקטים' . ועל הפסיכולוגית היא אמרה 'אני מצטערת בשבילך אבל נפלת על מטפלת גרועה'. אני פשוט לא מבינה למה הפסיכולוגית לא הסבירה לי דברים בעצמה. למה היא רק ישבה שם והניחה לי לסבול ככ הרבה. להתעסק עם העוד זמן או פחות זמן.. להיות בתוך איזה סרט רגשי. אבל מצד שני אולי אם הייתי צולחת את הסרט הרגשי שלי אצלה בלי שהעובדת הסוציאלית תמשוך אותי משם באמצע ככה ותגיד לי 'תפרדי ממנה כבר. את באמת רוצה להתקע שם אצלה 20 שנה?..' בסוף לא נתקעתי אצל אף אחת מהן אבל נתקעתי בתוך עצמי כמה שנים טובות. בתוך הכעס. אני לא אוהבת את המציאות שאני רואה. אני לא אוהבת את איך שהכל פועל ועובד. איך אנשים כמוני גומרים בתור פועלי היצור בשכר נמוך בשירותם של אחרים. אני לא אוהבת את זה. אלה לא החיים שאני רוצה. מרגישה שדחפו לי אותם בכח לגרון ואמרו לי 'תשלימי עם האומללות הנסבלת הזאת. זאת המציאות'. במקום לעזור לי איך להתגבר על החרדות ככה שאזכה להעניק לעצמי יותר. לא יודעת. אם הפסיכולוגית הייתה עוצרת להקשיב לי ולא מנסה לכפות עלי את הגישה שלה של תסתפקי היא הייתה מבינה שאני רוצה וזקוקה ליותר ושהדבר הכי לא נכון לנפש שלי היה לנסות להגיד לי ללמוד להסתפק בפחות. אז אני נכה? יש לי חרדות? אני זוחלת במקום ללכת? הייתה צריכה לעזור לי ולתמוך ברעיון שאגיע ליותר אפילו עם הזחילה הזאת! אז אולי 'להיות פסיכולוגית' זה לא הדבר הכי מתאים לי. יכלה לדבר איתי על זה במקום לנצל את ההעברה כדי לבזות ולהפקיר אותי. הבעיה שהיא באמת הייתה בעלת הפרעה נרקיסיסטית בעצמה. זאת הבעיה. ואז הגמל לא רואה את הדבשת של עצמו ולא מבין וגם לא חש באופן הומאני כמה סבל הוא גורם לאחר כאשר מתייצב מולו מתוך עמדה כזאת. אני לא חזקה כמוה אבל זה לא אומר שבשל החולשה היחסית שלי בתפקוד עליי 'להסתפק'. רציתי יותר והיא הייתה צריכה לעזור לי עם היותר הזה! לעזור לי. להסביר לי מה מעכב אותי ואיך מתגברים עליו. עד היום קשה לי. אתמול עשיתי צעד קטן בכיוון. אני אמשיך. מצידי שישנאו אותי כולם ויאחלו למותי כולם. תמיד פחדתי מזה והרגשתי משהו כזה למרות שאולי זה לא ראלי אבל אני מרגישה שלא מפרגנים לי. שרוצים שאני אמות. שלא תומכים באני שלי. שמשאירים אותי לבד ומטילים את כל האחריות עליי במקום לעזור. לרצות בשבילי ביחד איתי. זה מרגיש ככה בגוף שמתקשה להרים את עצמו ולהזיז את עצמו בשביל עצמו. רוצה להשתחרר מזה כבר להתחיל לנוע בעולם ממקום של אישור פנימי וחירות להיות ולעשות מה שבא לי בשביל עצמי. לא לפחד משנאה/טינה/ביקורת/עוינות/שיפוטיות/שתלטנות/חוסר פרגון של אחרים. לקום על הרגליים שלי כבר עם תחושה ברורה של רצון ויכולת חזקה לתנועה. ושיהיה חשק. שיהיו רצונות וחלומות. לא רק משאלות נקמה במי שפגעו ולהשמיד את העולם. די. פשוט לקחת את הטוב הזה שאני רואה אצל אחרים ומתקנאה ולהשיג לעצמי גם. להרשות לעצמי גם. גם לי מותר!! זה לא רק שלהם. זה גם שלי! מדינה חופשית. ומה שפסיכולוגים עושים... המסלול הנתעב הזה שכאילו יושבים מומחים מלמעלה שנותנים את האישור רק למי שאוכלים מספיק חרא מספיק שנים ומתחרים וקורעים את התחת וצריכים לשרוד כל מיני מבחני סינון ומיונים - הגועל נפש הזה. מי צריך את זה בכלל. אחכ התוצר הוא כמו אותה גברת נרקיסיסטית 'קלינית בכירה' שיושבת מול אדם כמוני ואין לה שום דבר להציע לי חוץ ממרורים כי בעצם התייצבות שלה מולי בתור אחת שקיבלה את האישור מהאחרים למעמדה אחרי שעברה את כל הדרישות שהציבו לה היא מעולם לא למדה בעצמה וגם לא לימדה אותי שלא צריך את האישור הזה. שאפשר לנגב איתו את התחת ושאדם חופשי באמת נותן לעצמו את האישור. ואם הייתי עכשיו סטודנטית לפסיכולוגיה הייתי בטח בהדרכה אצל איזה מומחה ופוחדת מביקורת ומטעויות ומשיפוטיות.. כאילו הוא הבכיר שצריך לתת לי אישור על פועלי. אבל שאני לא כלום ויצאתי מהמירוץ אז על הזין שלי כולם. אין סמכויות בעולם שלי יותר. אף אחד לא יקבע לי ולא יאשר לי. אני יאשר לעצמי. זה השיעור שעליי ללמוד. זאת המתנה הכי אמיתית שאי פעם אוכל להעניק לעצמי שלי. עדיין קשה לי אבל אני אזחל כל הדרך לשם, גם אם ידממו לי הברכיים מרוב שפשופים כנגד האספלט החם אני לא אפסיק.

לא יודעת אם ציפיתי לתגובה ולאיזו מן תגובה. יש דברים שהם סוג של אמת שאדם סוחב עם עצמו. פשוט לפעמים בוער בי לכתוב את זה.