פערים

אודי, איך אפשר להסביר את הפער בין המציאות הפנימית והחיצונית אצלי? כלפי חוץ אני נראית שמחה ומתפקדת. אני נשואה ויש לי ילד מקסים שאני מאוהבת בו עד כלות. אני עובדת בעבודה שאני אוהבת, ומאוד מוערכת. אבלללל ריק לי. אני מזייפת. הכל הצגה אחת גדולה. והדבר שאני הכי חושקת בו - הוא למות! אודי, הפער הזה הוא משהו מוכר בקרב נפגעות גילוי עריות? יש לזה שם? הסבר? זה ניתן לטיפול? אני מודעת לזה שאני אהובה. באמת אהובה. אבל זה לא "נוגע" בי. לא 'מחלחל' פנימה. לא מרגש אותי. לא ממלא אותי. לעומת זאת, כשאני חותכת את עצמי, אני מרגישה חיה, מרגישה ריגוש. אודי, מה לא בסדר איתי??? הדבר היחיד שכן מצליח קצת 'לגעת' הוא הקשר עם המטפל. וזה רק כשאני מאפשרת. רוב הזמן אני מקיאה גם אותו מתוכי. גם אתה אודי, כשאתה מצליח 'לדייק' אותי, אתה נוגע. לפעמים זה מפחיד אותי ולפעמים זה נעים ונוסך בי בטחון. נטע.

סליחה שאני מתערבת לך בהודעה, אבל מאוד הזדהיתי עם מה שכתבת. גם לי יש ילדים, ועבודה טובה שאני מוערכת בה, אבל ריקנות עצומה...בור שלא מתמלא ורק מייסר ומסתכל אמנם אני לא פוגעת בעצמי בדרך שתיארת ( אבל כן בדרכים אחרות) אבל מאוד נגע לליבי מה שכתבת..מצטערת שאין לי תשובה בשבילך על כך...

אני לא עברתי שום חוויה של גילוי עריות או של הטרדות בנושא הזה בילדותי. (חחח אז זה הגיע בבגרותי!!!) כלפי חוץ אני מגלמת את המושלמות, קריירה נוסקת לשמים, הצלחה מסחררת, בית ארמון, ילדים מצליחים, חיה אתם טוב, בעל מעריץ ואוהבת, ופרנסה לא חסרה. הגשמתי את חלומתי, הגעתי לצמרת, ו.... ריק לי לא מלאה לא מסופקת לא פעם שואלת את נפשי למות אני, שאני נשוא של קנאה והערכה מכל כך הרבה אנשים, לא מוצאת טעם בחיים. ולא פגעו בי בשום דרך מינית בילדותי או בנעורי, ממש לא. לא חסר לי כלום, ממש כלום, אני כולה לקבל מה שאני רוצה. ואני לא רוצה. כי לא מושך אותי, כי לא עושה לי את זה. כי אני צריכה לבקש פעם אחר פעם מהי ההגדרה להרגיש שמח,מה זה שמחה, מה מרגישים. נטע, שימי לי אם הקשר שעושה לך טוב עם המטפל זה קשר שמובסס על טיפול או אולי יש שם אש אינטימית שיכול להבעיר את הדברים. אני מזדהה עם מה שאת אומרת, אבל ממש ממש לא משייכת את זה לחויית גילוי העריות.