התפרצות זעקות לעזרה

אודי במהלך טיפול קרה לך שמטופל בעקבות תסכול לא נסבל נכנס למצב שאיבד יכולת להגיע לפגישות כי חש מושפל מזה ונכנס למן סחרור שהוא זועק לעזרה? זועק לך לעזרה, בטלפון או סמס. והוא פשוט נכנס למן מצב כזה שקורא לך 'הצילו' שתעזור לו? וזה משתלט לו על הכרה, הוא נחטף להוויה הזאת של לחוות חוסר אונים בהווה שלו ולזעוק לעזרה. חוויה לא ראציונלית. פשוט משהו רגשי שקורה. אולי אפילו ברמת באג במח שהמערכת נעשית מוצפת בחוויה לא קשורה לגירויים בהווה- שחזור של מצוקת נטישה שזועקת לאחר שיגיע ויושיע. וגם המטופל בעצמו לא מבין מה קורה לו? קרה לך דבר כזה עם מטופל אודי? ואיך היית פועל אז אודי? אולי המטפלת הייתה צריכה לגלות גמישות ולבוא לקראתי איכשהו? לא להשאיר אותי עם זה לבד?? אולי היא הייתה צריכה לקחת אחריות באותו זמן להאמין לי שבאמת קשה לי להגיע ולבוא לקראתי היא? לא להטיל אחריות עליי ולא להפקיר אותי??? האם לא אמורים לרשום זכרון חדש? חוויה חדשה? האם אמורים לחשוף טראומטיות של נטישה ככה באופן גולמי ולהפקיר או להמשיך כמו תוכי עם אותם תנאי מסגרת בלי שהמטפל אם נדרש להזיז את התחת שלו באמת כדי לתת למטופל את ההרגשה שיש שם מישהו ששומע מבין ומתייחס לזעקותיו? האם המטפלים הם כאלה אידיוטים שרק נדבקים 'בהזדהות השלכתית' בחוסר אונים שחש המטופל ומשקפים לו 'אני מרגיש את חוסר האונים שלך' אבל לא נוקפים אצבע לעזור בתופת אלא רק מדברים על זה מרחוק? האם זה הדבר הנכון לעשות בעת שחזורים כאלה?

אני יכולה לומר לך שהמטפלת שלי הגיבה יותר גרוע יותר. שציפיתי שהיא תהיה שם ברגעים הקשים. היא כאילו לא הייתה.