מיזנתרופ בדיכאון שיש לו גם חרדה חברתית

**אם מה שכתבתי לא קשור או יש בעיה מצטער מראש זה פעם ראשונה באתר** מצטער אם זה מבולגן פשוט קשה לי לבטא את עצמי כמו שצריך.. אני מיזנתרופ  אני שונא בני אדם ואת הטבע שלהם וזה כבר נמשך יותר מעשר שנים (כיום בן 19). מגיל צעיר מאוד החלה להתפתח אצלי השקפת עולם מאוד קיצונית ושונה על איך העולם אמור להיות וככל שהתבגרתי העיניים שלי "נפתחו" וראיתי כמה העולם המציאותי שונה מהעולם האידיאלי ועם זה השנאה שלי לטבע האנושי גדלה. את השנים הצלחתי לשרוד מבלי לעורר תשומת לב על ידי שליטה עצמית ודמות שיצרתי והצגתי לאנשים שלא יראו את האני האמיתי. אך ככל שהשנים עברו והעיניים נפתחו והשקפת העולם נהייתה קיצונית ( השנאה שלי לטבע האדם עברה גם לכל יצור אחר שקיים והטבע שלו[בעלי חיים,צמחים וכדומה] ). התחלתי להיכנס לדיכאון עמוק שהשפיע עלי פיזית וחשבתי שעוד אשתגע אך מצאתי דרך לברוח מהמציאות על ידי קריאת קומיקס. לפני קריאת הקומיקס לא ידעתי איך זה מרגיש לאהוב להיות נאהב  בין אם זה משפחה חברים זוג וכדומה לא ידעתי מהו אושר ואיך זה מרגיש למרות שהסביבה כן היה ניתן לראות שהם אוהבים ושהם מאושרים ולמרות היחס הטוב והאוהב אלי לא הרגשתי כלום. דרך הקומיקס באמצעות הבעות הפנים והמילים התחלתי להרגיש זאת -סוג של אמפתיה. זה נשמע די מביך אבל שהיה לדמויות בקומיקס שמח שמחתי, שהיה להם עצוב בכיתי שהם הרגישו נאהבים ואוהבים הרגשתי גם את זה ודרך זה הצלחתי לשמור על השפיות שלי לעוד יותר זמן.אבל "התרופה" הפכה להיות סם ממכר וככל שהזמן עבר ביליתי יותר זמן בקריאה של הקומיקסים והראש שלי בילה זמן במחשבות עליהם והקשר למציאות החל להתנתק עוד יותר. בנוסף האמפתיה שלי לדמויות בקומיקס התפתחה בכך שפיתחתי דעות משלי לדוגמא אחת הדמויות בגדה בדמות אחרת והדמות האחרת סלחה - אני פיתחת זעם עצבים ועצב ושנאה כלפי הדמות שבגדה. למרות שפיתחתי דעות משלי אף פעם לא שמצי את עצמי במקום אחת הדמויות. בנוסף עם הזמן ראיתי את הטבע האנושי גם בקומיקס ופיתחתי שנאה עזה כלפי דמויות ויש הרבה קומיקסים שרק מלחשוב עליהם גורמים לי לכאב אבל עדיין לא יכולתי להפסיק לקרוא אותם. הכאב גדל הלב כאב פעם רבות התפתלתי מכאבים במיטה בכיתי בלילות. דבר נוסף שעשיתי על מנת לשמור על שפיות  בחברה ולא להשתגע לפני אנשים זה חתכים ומכות לעצמי וזה החל מכיתה ה והסתיים לאחר שנוצרו צלקות אבל עדיין מדי פעם מכאיב פיזית לעצמי כאשר אני ברמה מסויימת של הדיכאון על ידי מכות וכבר לא חתכים. יש לציין שבהשקפת עולם שלי אני לא מאמין בהתאבדות ולכן אני לא ניסיתי או אנסה אבל כן יש רצון למות בין אם זה ממחלה, מישהו יהרוג אותי, תאונה או המתת חסד אבל להרוג את עצמי באמונה שלי יש פחד שאני יחזור ולכן לא אנסה להתאבד לעולם. המיזנתרופיה שלי הגיעה למצב קיצוני שבשבילי מוות זה לא הפתרון הסופי : באמצעות הקומיקסים אספתי את הדברים שאהבתי וגרמו לי להרגיש טוב  ו"יצרתי"מין עולם אידאלי בפנים. עולם שאני לא אוכל להיות לעולם עולם שלא קיים עולם שלי לא מגיע להיות בו כי אני "מזוהם" אני אנושי. הדיכאון התחזק וההתמכרות שקומיקס גדלה ובהדרגה נהייתי יותר חסר ביטחון ונהייתה לי חרדה חברתית. התחלתי יותר ויותר להסתגר בבית ולא התחברתי לאנשים ובעיני להיות בחוץ ולתקשר עם אנשים נהיה כבר חרד ממצבים בהם יש אנשים בין אם זה אנשים שאני מכיר ובין אם לא. בעיני להיות מנוכר לבד מאנשים וללכת על פי השקפת העולם שלי זה הדבר שאני מרגיש הכי נוח וכל דבר אחר בין אם זה לדבר עם מישהו ( אפילו אם אני מכיר איתו) ובין אם זה לצאת זה עינוי . יש לציין שהרמה הלימודית שלי הייתה דיי טובה. בעקבות קריאת הקומיקסים הפסקתי בהדרגה לראות יופי בעולם האמיתי ורק בסדרות אנימה או קומיקסים ראיתי שם את היופי. נתתי לעצמי גבול מסויים שהשפיות תשמר יציבה וזה עד סיום התיכון ועכשיו זה מתחיל להתערער אז סיפרתי להורים שגם הם עדיין לא מבינים והם הופתעו ולא ראו זאת. הם רצו שאני אדבר עם פסיכיאטר אבל אני בעצמי לא יכול לדבר אנשים ולהיפתח ועם השנאה שלי לטבע האנושי והחרדה החברתית שלי לדבר עם פסיכיאטר זה בלתי אפשרי כי אני לא אדבר כי אפילו להורים-{אנשים שאני מכיר הרבה זמן } לא פתחתי את הכל והסברתי להם מה יש לי על  ידי כך שהראתי להם שמות של הבעיות שיש לי (מיזנתרופיה חרדה חברתית ודיכאון) ושככה אני מרגיש. דבר נוסף כדי להשאר יציב הוא נורמאל מסויים כלומר השיגרה ששמרתי והתרגלתי ואם היא תשבר השפיות שלי תתערער. בנוסף אין לי בחיים שום תשוקה למשהו: עד עכשיו פעלתי כמו מחשב וכיוונתי לעבודה עם כסף ולכן למדתי דבר שיצר לחצים רבים בתקופת החטיבה אבל בתיכון יותר השתחררתי ועדין הצלחתי טוב ( לא כמו פעם אבל טוב מאוד) וככל שהמועד ששמרתי את השפיות שלי יציבה התקרב חשבתי לעצמי אני לא אוהב לעשות כלום שום דבר לא מרתק אותי אין לי מה לעשות בכסף שיגרום לי אושר  החיים נמשכים והרגעים שיבואו אני אצטרך ליצור קשרים להתחתן אבל עם השנאה שלי לטבע האדם והשקפת העולם הקיצונית שלי (לדוגמא איזו סוג אהבה צריך להיוץ בעולם) ראיתי שזה בלתי אפשרי. אני עוד מעט מתגייס ואני עדיין ממשיך כמו מחשב כי אם אני לא אמשיך אני אתרסק ולכן כיוונתי לתפקיד שיעזור לי להתקדם אבל אני לא בטוח שהשפיות שלי תחזיק מעמד למרות שיש שליטה עצמית טובה אני לא יודע מה עוד יקרה. אני רוצה להיות נורמאלי. אבא שלי קנה כדורים ללא מרשם מטבע שאולי יעזרו אבל עדיין אחרי שימוש אני עדיין בדיכאון. השקפת העולם שלי איתה אני מסכים גורמת לי להתרסק מיום ליום והיא מי שאני כבר ובגלל שאני לא מסוגל לא יכול ולא רוצה לדבר עם פסיכיאטר אין פתרון סופי. נושא חשוב שלא מעציב אותי :מוות לא מעציב אותי לדוגמא אם מישהו שאני מכיר הרבה זמן ימות אני לא ארגיש שום עצב אבל אם אותה דמות מרכזית בנורמל שיצרתי לעצמי כדי להיות יציב ) לדוגמא מישהו מהמשפחה יכאב לי מעירעור הנורמל .לעיתים אני חושב אם רק תהיה תרופה שתשנה את האישיות הזאת עם המיזנתרופיה. יש לציין שאין לי מחשבות שיסכנו מישהו או שיש חשש שאני אפגע במישהו הדברים שאני פוחד שיקרו זה שאני בעצמי אפגע איכשהו ושוב לציין אני לא אובדני ) ושום מחשבות על התאבדות. השאלה שלי אחרי שמישהו שמבין בזה קרא יש  טיפול יעיל לדעתך ללא דיבור ישיר ( אני עם מישהו)?